הדפסה

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים לפני כבוד השופטת הבכירה רחל ברקאי 05

המערערים

1.ישראלה בראונשטיין
2.גרגורי אובינה אודוגוו
ע"י ב"כ עו"ד תומר ורשה

נגד

המשיבה
רשות האוכלוסין וההגירה - מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד וסים סיבאט – פרקליטות אזרחית ת"א

פסק דין

עניינו של הערעור דנן בפסק דינו של בית הדין לעררים, לפי חוק הכניסה לישראל , התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"), מיום 29.4.19 , אשר דחה את הערר (ת"א 3444-18) שהגישו המערערים כנגד החלטות רשות האוכלוסין וההגירה, ההחלטה הראשונה מיום 6.2.18 והשניה מיום 24.4.18, לפיהן נדחתה בקשתם למתן מעמד למערער 2 (להלן :"המערער") מכוח חיים משותפים.

במסגרת הערעור מושא ענייננו, טוענים המערערים, כי נפל פגם בפסק דינו של בית הדין לעררים מקום שהנציח את הטעויות ש נפלו בהחלטות הרשות, אשר דחו בקשתם על הסף תוך קביעה, כי על המערער לצאת את הארץ לאלתר. לטענתם, די היה בעצם הקביעה כי קיים ספק בדבר כנות הקשר בין בני הזוג, כדי להצדיק מעקב אחר כנות הקשר על דרך של מתן היתר שהייה למערער בארץ ומעקב אחר כנות הקשר בחלוף פרק זמן.
לטענת המערערים, נפל פגם בהחלטת בית הדין לעררים, היורד לשו רשו של עניין, המצדיק התערבות של בית המשפט, משלא בחן את סבירות החלטות הרשות לרבות בחינת השאלה מדוע לא בחרה הרשות לנקוט בצעד מידתי יותר שפגיעתו בזכותה החוקית של המערערת לחיי משפחה הינה פחותה.
עוד נטען לפגמים שנפלו בפסק הדין של בית הדין לעררים, משלקח בחשבון טענות ונימוקים שנטענו מפי ב"כ הרשות ואשר לא עלו במסגרת החלטות הרשות כמו גם, ראה לנכון לתשאל ו/או לתחקר את המערערים במהלך הדיון שהתקיים בפניו, מקום שהיה זה אך ראוי, כי פסק הדין יסתמך אך ורק על המסמכים שהונחו בפניו. כן נטען, כי בית הדין התעלם מהעדות הנוגעת ללב אשר נשמעה מפי המערערת.

מנגד טענה המשיבה, כי לא נפל כל פגם בהתנהלות בית הדין וכי הכרעתו בדין יסודה. נטען, כי אין לקבל את טענת המערערים לפיה ערכאה שיפוטית אינה רשאית לתשאל את בעל הדין על מנת להגיע לחקר האמת. ועוד נטען, כי די בכך שבזמן אמת המערערים ו/או בא כוחם לא התנגדו לשאלות בית הדין ולא טענו לחריגה מסמכות.
נטען, כי החלטות המשיבה הינן החלטות סבירות שהתקבלו לאחר שנשקלו השיקולים הרלוונטיים , ואשר מתבססות, בין היתר, על הראיון שנערך למ ערערים לצורך בחינת כנות הקשר ביניהם, וכן על התרשמות הגורמים המוסמכים מטעם המשיבה שאין בנסיבות העניין כדי להעיד על קשר זוגי כנה המצדיק מתן מעמד בישראל.

בהינתן האמור נטען כי יש לדחות הערעור.

העובדות לענייננו
המערערת 1 (להלן: "המערערת") הנה אזרחית ישראלית, ילידת 1970, גרושה מיום 7.6.2010 ולה 3 בנות - הבכורה ילידת 2015 ו-2 בנות נוספות, תאומות , ילידות שנת 2018.
המבקש אינו אביהן של בנותיה של המערערת.

המערער הנו נתין ניגריה, יליד 1974, אשר נכנס לישראל לראשונה ביום 19.9.2012 עם אשרת ביקור מסוג ב/2 לתקופה של שלושה חודשים ועד ליום 19.12.2012.

על פי רישומי המשיבה, ביום 31.1.13 הגיש המערער בקשה פרטנית לקבלת מקלט מדיני בישראל. במועד זה ניתן למערער רישיון לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל .

בטופס הרישום שנערך במועד זה מסר המערער כי הוא נשוי.

ביום 17.2.13 נערך למערער תשאול, במסגרתו טען כי הוא נשוי וכי עזב את מדינתו בגלל שהקבוצה האסלמית ביקשה להרוג אותו. במועד זה הוצאו כנגד המ ערער צווי הרחקה ומשמורת.

במסגרת בחינת בקשת המקלט של המערער, נערך לו ראיון ביום 1.5.13, כאשר בהמשך לכך נערכה חוות דעת לפיה הומלץ לדחות את הבקשה מאחר והיא אינה עומדת בקריטריונים האמורים באמ נת הפליטים.

ביום 15.7.14 התקבלה החלטה לפיה מנכ"ל הרשות קיבל את המלצת יו"ר הוועדה והורה על דחיית הבקשה למקלט מדיני .

ביום 23.9.14 פנה המערער אל יחידת ה RSD של המשיב ה בבקשה לעיון מחדש בהחלטתה הנ"ל. ביום 6.8.15 נתנה החלטה מטעם המשיב ה אשר דוחה את הבקשה לעיון מחדש.

ביום 14.1.16 פנה המערער אל המשיב ה בבקשה לעיון נוסף בבקשתו לקבלת מקלט. במכתב מענה שנשלח למ ערער, ביום 14.2.16 , הובהר למערער, כי הטיפול בעניינו הסתיים.

ביום 17.1.16 הגיש המערער ערר ( מס' 1117-16 ) לבית הדין לעררים בירושלים בגין החלטת המשיבה הדוחה את בקשת המקלט.
במסגרת הדיונים בערר לא היה אזכור לזוגיות אותה מנהלים המערערים, כפי הנטען כאן.

ביום 23.11.17, ניתן פסק דין ע ל ידי בית הדין לעררים בירושלים אשר במסגרתו נדחה הערר מאחר שלא הוכח פחד מבוסס מפני רדיפה. בית הדין קבע בפסק דינו שעל המערער לצאת את הארץ בתוך 30 יום.

המערער לא יצא את הארץ, ותחת זאת פנה, ביום 4.12.17 , בבקשה לקביעת תור במחלקת אשרות לצורך הגשת בקשה ל "מתן מעמד מכוח חיים משותפים".

ביום 21.12.17 פנה המערער אל בית הדין לעררים, במסגרת ערר 1117-16, בבקשה להאריך את צו הביניים שניתן במסגרת הערר, לצורך בחינת בקשת הזוגיות.
עוד באותו היום קבע בית הדין כי לא נמצאה עילה להאריך את צו הביניים שניתן במסגרת הערר. בהחלטה קבע בית הדין: "כי לעורר בת זוג ישראלית מזה 3 שנים (ואשר זכרה לא בא בכתב הערר בו נטען כי העורר נשוי בארצו וצורף אף מכתבה של אשתו) וכי הם נעורו (לאחר מתן פסק הדין) והחליטו למסד את יחסיהם בישראל..."

ביום 24.1.18 הגישו המערערים בקשה למתן מעמד מכוח חיים משותפים. במועד זה נמסר ל הם מכתב בדבר הצורך בהשלמת מסמכים וכן נערך להם ראיון לצורך בחינת כנות הקשר ביניהם. ההתרשמות מהריאיון היתה שהמערערים ממעטים להתראות וההכרות ביניהם אינה עמוקה דיה באופן אשר העלה תמיהות נוספות, והותיר ספק בדבר כנות הקשר ביניהם.

ביום 6.2.18 ניתנה החלטת מרכזת אשרות בלשכת המשיבה בכפר סבא הדוחה את בקשת המערערים, ובהתאם הוצאה דרישה ליציאת המערער, לאלתר, מן הארץ.

כנגד החלטה זו הוגש ערר פנימי, אשר נדחה אף הוא בהחלטתה המנומקת של מנהלת הלשכה מיום 24.4.18.

כנגד החלטה זו הוגש ערר (ת"א) 3444-18, אשר במסגרתו חזרו המערערים על טענותיהם בדבר כנות הקשר וניהול חיים משותפים מאז שנת 2014.

ביום 14.1.19 התקיים דיון בפני בית הדין הנכבד, שבמהלכו שטחו המערערים את מלוא טענותיהם.

ביום 29.4.19, נדחה הערר על ידי בית הדין לעררים, לא לפני שהוסיף ושמע את המערערים, תוך שהורה למערער לצאת את הארץ תוך 14 יום . בנוסף, חייב את המערערים בהוצאות המשיבה בסך כולל של 5,000 ₪.
בפסק דינו התייחס בית הדין לטענות המערערים וקבע, בין יתר הדברים, כדלקמן:

"11. לאחר שבחנתי את כתבי הטענות ושמעתי בהרחבה את השלמת הטיעונים בעל פה ואת דברי העוררים, ובהתבסס על מכלול הממצאים שהונחו לפני, לא מצאתי כי החלטת המשיב חורגת ממתחם הסבירות או כי נפלה בה פגם המצדיק התערבות בית הדין והכל כפי שיפורט להלן"

על פסק דין זה מבקשים המערערים להשיג בפני, כמפורט לעיל.

המסגרת הנורמטיבית

חוק הכניסה לישראל קובע, כי מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרת עולה או תעודת עולה, אינו בעל זכות קנויה לשבת בישראל וכי ישיבתו בישראל מותנית ברישיון ישיבה שינתן לו לפי חוק זה. הסמכות למתן רישיונות ישיבה ושיקול הדעת לשימוש בה, על פי חוק הכניסה לישראל, מסורים לשר הפנים, או מי שהוסמך על ידו.

נקבע לא אחת, כי שיקול דעת של שר הפנים, האם להעניק אשרת כניסה לישראל, אם לאו, הוא רחב ביותר, ונובע מאופי הסמכות וריבונות המדינה להחליט מי יכנס בשעריה. מדיניות משרד הפנים הינה פועל יוצא של ריבונות המדינה וסמכותה הבלעדית להחליט מי יוכל לשהות בשטחה. לצורך כך, נקבעו קריטריונים מחמירים שבבסיסם עומדים שיקולים הומניטאריים כבדי משקל, אשר ככלל, רק מי שעמד בהם נבחנת בקשתו לקבל אשרה או רישיון ישיבה בישראל. ויודגש, מתן מעמד בישראל אינו עניין של מה בכך, בהיותו מעניק זכויות ויוצר סטאטוס, וזאת במיוחד כאשר מדובר בעניין שמטרתו הסופית מתן מעמד של תושבות קבע.

אופן הסדרת מעמדו של בן זוג של ישראלי שלא מכוח נישואין (ידוע בציבור), הוזכר על ידי שר הפנים, כחריג לכלל הקובע כי אין לזר זכות קנויה לישיבה בישראל.
ביסוד הנכונות לאפשר הסדרת מעמדו של בן זוג זר של ישראלי לו הוא אינו נשוי, עומד שיקול הומניטארי, שעניינו הגנה על התא המשפחתי והרצון לאפשר לבני הזוג, במידת האפשר, לחיות יחדיו ולהקים משק בית משותף בארץ. מכאן, שנדרש קשר זוגי כן ואמיתי, וקיום תא משפחתי בישראל.
ואולם, כאמור לעיל, זכותו של ישראלי לחיי משפחה אינה זכות מוחלטת, כי אם זכות יחסית , ובן הזוג הזר אינו זכאי אוטומטית למעמד בישראל מכוח קשרו הזוגי עם ישראלי.

נוהל ידועים בציבור קובע, כאמור בכותרתו, את אופן הטיפול בהסדרת מעמדם של בני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו המין, המקיימים חיים משותפים ללא נישואים. יש לציין כי נוהל זה עודכן לאחרונה ומפורסם באתר המשיבה (בתאריך 27.2.2018).
נוהל זה הינו נוהל ליברלי במיוחד (ר' עע"מ 1644/05, פרידה נ' משרד הפנים, תק-על 2005 (2) 4269), המעגן בחובו אפשרות לקבלת מעמד עבור ידוע בציבור של ישראלי, לרבות אלו בני אותו מין, וזאת בכפוף להתקיימותם של תנאים שונים ביחס לבני הזוג, כמפורט בנוהל.

על פי הנוהל, כאשר מוגשת בקשה לקבלת מעמד מכוח חיים משותפים עם אזרח ישראלי, כבענייננו, צריכים המבקשים, בשלב ראשון לעמוד במספר קריטריונים, הכוללים את בחינת כנות קשרם, מרכז חייהם, ובדיקת קיומה של מניעה פלילית או ב יטחונית לשהייתו של בן הזוג, בישראל.

אם עמדו בני הזוג בתנאים הללו הם עומדים בפני השלב השני שבעיקרו הינו תקופת מבחן מדורגת, אשר במהלכה נבדקת כל שנה מחדש התקיימות התנאים הראשוניים הנ"ל. ר' לענין זה, בין היתר, בג"צ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג(2)728.

מוסד הידועים בציבור זוכה למעמד איתן והכרה מתרחבת והולכת בתחומי חיים רבים. אף המשיבה מכיר ה במע מד זה, והראיה לכך – המשיב ה הסדיר ה בנוהל מתן מעמד לבני זוג של אזרחים ישראלים שאינם נשואים, כולל בני זוג בני אותו מ ין.

על מנת לבחון את מסגרת החיים המשותפים לצורך מתן המעמד, נקבעו בנוהל מספר תנאים אשר נותנים אינדיקציות באשר לכנות הקשר בין בני הזוג, לעומק היכרותם ולבחינת כוונותיהם בעת הגשת הבקשה.
הרציונל העומד בבסיס תנאים אלו הוא למנוע ניצול לרעה של הליך קבלת המעמד בהתאם לנוהל, לאור החשש כי נתינים זרים ינסו לנצל לרעה את הנוהל על מנת לקבל מעמד בישראל באמצעותו, כאשר בפועל לא מתקיים קשר זוגי, עמוק ואמיתי בין האזרח הישראלי לבין בן הזוג הנטען, והאזרח הישראלי משמש ככלי שרת וכעוגן בידי הזר לצורך מתן מעמד עבורו בישראל.

ויצוין, כי בתי המשפט חזרו ועמדו על התופעה המתרחבת של שוהים בלתי חוקיים המבקשים להשתקע בישראל על דרך של הצגת מצג של חיים משותפים עם בן זוג ישראלי. תופעה אשר הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון כתופ עה רחבה וקשה (ר' בר"מ 173/03 משרד הפנים נ' סלאמה תק-על 2005(2)1153, ועע"ם1644/05 פרידה נ' משרד הפנים תק-על 2005(2)4269) ומאבק בתופעה זו הוכר כתכלית ראויה (ראו למשל עע"ם 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, תק-על 2005 (3) 942).

בהקשר הנדון, בו קשר של ידועים בציבור מאפשר לבן הזוג הזר כניסה להליך המדורג וקבלת מעמד בישראל, נדרש המשיב להחליט בכל שלב ושלב וכתנאי ראשוני בלעדיו אין, האם הזוג שבפניו אכן עונה להגדרה של "ידועים בציבור" והאם מדובר בקשר כן ואמ יתי שאחד ממאפייניו הבולטים הוא ייחודיות ובלעדיות הקשר. לתנאי זה חשיבות מרובה, שכן לולא הבדיקה האמורה ופיקוח מטעם המשיב, ניתן היה להעלות את טענת "הידועים בציבור" בקלות רבה ולקבל מעמד בישראל, גם במקרים בהם אין מדובר בקשר כ נה ואמיתי. כך, היתה נפרצת דרך עוקף לסכל את מלחמתה של מדינת ישראל בתופעה זו, שהוכרה בפסיקה כמטרה ראויה ולגיטימית.

בהתאם לכך, נקבע כי על זרים המבקשים מעמד בישראל מכוח היותם ידועים בציבור מוטל נטל הוכחה מוגבר בדבר כנות הקשר. כך קובע כב' השופט רובינשטיין בעע"מ 4332/06 ספרו נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, ניתן ב 25.9.06):
"אכן, גם המבקש להיות ליברלי ופתוח בחשיבתו אינו יכול להתעלם מן הקלות היתרה של כניסה לישראל והישארות בה, המתגלית בתיק אחר תיק של שוהים בלתי חוקיים למיניהם, אם מסביבתנו הקרובה ואם מרחוק... לכן יש צורך, ככל שהאינדיקציה הן לסימני שאלה בנושא כנות הקשר וסירכות שבכניסה לארץ עצמה, בבדיקה מדוקדקת – תוך נטל הוכה כבד על המבקשים להישאר"

יודגש כי נטל ההוכחה הכבד מצוי על כתפיהם של המבקשים להוכיח את דבר כנות הקשר ביניהם ואין הוא מצוי על כתפיו של המשיב להראות כי הקשר הינו פיקטיבי. (ראו עת"מ 28965-11-09 איגנטייב נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, ניתן ביום 27.12.09) – שם נאמרו הדברים ביחס לקשר נישואין, דברים היפים מכוח קל וחומר גם לגבי קשר נטען של ידועים בציבור). ועוד יובהר כי נטל זה רובץ לפתחם של המבקשים מעמד לבן זוג לאורך כל ההליך של מתן מעמד לבן הזוג, וכבר בשלב הראשון של הטפול בבקשתם.

הכרעה
כפי שצוין לעיל, על כתפי המערערים מוטל הנטל הכבד להוכיח , כבר בשלב הראשון של הגשת הבקשה את דבר כנות הקשר ביניהם .
המערערים חזרו וטענו בפני בדבר טיב הקשר ובקשו לשכנע כי הקשר ביניהם עולה לכדי קשר של ידועים בציבור. לדבריהם נמנעו הם מלמצות הליך של איחוד משפחות, כבר בתחילת הקשר, רק בשל העובדה כי המערער נמצא במסלול של הליכי בקשת מקלט.

לאחר שחזרתי ובחנתי את פסק דינו של בית הדין לעררים וכן את ההחלטות שניתנו על ידי המשיבה, על רקע התיעוד הרב שהוגש, אין לי אלא לקבוע כי לא מצאתי כל פגם או פסול בפסק דינו של בית הדין לעררים וגם לא כשל לוגי בדרך הסקת מסקנותיו, המבוססות על מכלול הנסיבות והראיות שבאו בפניו, המצדיק התערבות בית משפט זה.
פסק דינו של בית הדין לעררים מנומק כדבעי ויש בו התייחסות לכל הממצאים וטענות הצדדים בנדון כשבסופו של יום איזן הוא נכונה את הטענות והסיק מסקנותיו באופן ראוי אשר אינו מקים כל עילה להתערבות בית משפט זה.
בית הדין התייחס לעובדה, כי המערערים טוענים לקשר זוגי משנת 2014 כאשר בנותיה התאומות של המערערת נולדו בשנת 2015 וכי המערער אינו אביהן. בית הדין התייחס בפרטים לתשתית העובדתית הנלמדת מן הראיונות שבוצעו למערערים, המעידים על חולשת הקשר ביניהם, כגון העובדה כי המערער לא ליווה את המערערת לחדר לידה כאשר כרעה ללדת וגם לא ליווה אותה לבדיקות שנדרשה. כך גם נמצא כי אין הם מבלים יחדיו, לא חופשות משפחתיות וגם לא בילויים משותפים. עוד ביסס בית הדין מסקנתו על העובדה כי המערער נמנע מלציין דבר קיומו של הקשר הזוגי עם המערערת במהלך הליכי בקשת המקלט, כשהוא טוען, בהליכי בקשת המקלט, כי הינו נשוי לאשה אשר נותרה בארץ מולדתו מאחור.
כמו כן, עמד בית הדין על העיתוי בהגשת הבקשה להסדרת מעמד מכוח חיים משותפים, לכאורה רק בחלוף 4 שנים ממועד ההיכרות ובסמוך לאחר שנדחתה בקשת המקלט, באופן המעורר תהיות באשר לכנות הקשר הזוגי ואף מעורר חשש ממשי הנוגע לפיקטיביות הקשר הנטען.
במסקנותיו וקביעותיו המנומקות של בית הדין, אשר לא שוכנע בדבר כנות הקשר ברמת השכנוע הנדרשת, לא מצאתי כל פגם או חוסר סבירות המחייב ים התערבות ו של בית משפט זה.
מבלי לקבוע מסמרות באשר לטיב היחסים בין המערערים, וגם אם קיים קשר זוגי כלשהו ביניהם, עדיין אין בכך די כדי להרים את נטל השכנוע הכבד הנדרש לבסס קיומו של קשר עמוק וכנה העולה לכדי קשר של ידועים בציבור.
אין חולק כי המסקנה בדבר ביסוס קשר של ידועים בציבור – חיים משותפים כבעל ואשה וניהול משק בית משותף - צריכה להתקבל על סמך מכלול הנסיבות והראיות שהתקבלו במסגרת השימועים, ועל סמך התרשמותם הישירה של פקידי המשיב מבני הזוג.
משנקבע כי מכלול הנסיבות אשר נבחנו הותירו ספק בדבר כנות הקשר, אין בעצם קיומו של הספק כדי להצדיק מעבר לשלב השני של בחינת כנות הקשר לאורך זמן. משקם הספק בדבר כנות הקשר והמערערים לא הרימו הנטל להסיר ספק זה, בדין נדחתה בקשתם.

אשר לטענת המערערים כנגד התנהלות בית הדין אשר תשאל את המערערים במהלך הדיון, אך מוטב היה כי טענה זו לא תטען. גם אם בחר בית הדין להוסיף ולחקור המערערים היה זה אך מכוח סמכותו הטבועה בניסיון להבין את כנות הקשר הנטענת, כפי שבקשה ואף התאפשר למערערת לומר דבריה גם במסגרת הערעור בפני.

אשר לפסיקה הרבה שהניחו בפני המערערים בתמיכה לבקשתם, כי לא תדחה בקשתם על הסף כי אם תונפק למערער אשרת שהייה ויבחן הק שר הזוגי בין בני הזוג לאורך זמן, לא מצאתי לנכון להשליך ולהסיק ממקרים אשר הובאו בפני למקרה עסקינן. המדובר בפסיקה במסגרתה הוחזרו מקרים לבחינה חוזרת של המשיבה הן מחמת אי התייחסות לראיות שהובאו או במקרים בהם ניתנו הסברים המסבירים הסתירות שהתעוררו במהלך הריאיון, ואשר לא נבחנו או במקרה בו נישאו בני הזוג ונדרש המשך בחינת כנות הקשר.
במקרה הנדון, לא ניתן כל הסבר לסתירות שבין הגרסאות ו למערערים ניתנה האפשרות להסביר ולשכנע כדי להסיר הספקות שהוצגו בפניהם ואולם, לא עלה בידם לעשות כן והספק הרב נותר ברמה כזו שאינה מצדיקה מעבר מהשלב הראשון לשלב השני והוא מתן הזדמנות להמשך בחינת הקשר.
התמונות אותן הציגו המערערים בפני , המלמדות לכאורה על מערכת יחסים משפחתית בין בני הזוג ובין המערער לבנותיה של המערערת, נבחנו על ידי המשיבה ועל פניו אין בהן די כדי ליתן מענה מכריע לשאלת כנות הקשר הנבחנת על רקע כלל הממצאים והנסיבות . שהרי אין לדעת אם מדובר בתמונה יזומה אשר אינה יכולה להעיד על אמיתות המשתקף ממנה.

לאור כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות הערעור.
המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסך של 5000 ₪.

ניתן היום, ה' כסלו תש"פ, 03 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.

חתימה