הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 62665-10-15

בפני
כבוד השופט הבכיר שאהר אטרש

התובעים:

  1. עזבון המנוחים אליהו וח'יריה פריג' (ז"ל)
  2. פריג' שלום אבשלום ת.ז. XXXXXX480
  3. פריג' יצחק ת.ז. XXXXXX153
  4. טוביאן מזל ת.ז. XXXXXX146
  5. פריג' רפאל ת.ז. XXXXXX120
  6. פריג' אשר ת.ז. XXXXXXX534
  7. דורון מרים ת.ז. XXXXXX905
  8. פריג' יוסף ת.ז. XXXXXX138

ע"י ב"כ עוה"ד הראל לפידות ואח'

נגד

הנתבעת:
מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל
ע"י פרקליטות מחוז הצפון

פסק דין

התביעה והצדדים

עסקינן בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, לפיו, התובעים רשאים לרכוש מהנתבעת, מדינת ישראל-רשות מקרקעי ישראל (להלן: " רמ"י") זכויות או לפצל את המגרש הידוע כגו"ח 16712/92 (להלן: " חלקה 92"), ברחוב הסוכנות היהודית 13 בעפולה, בפטור ממכרז ובתמורה לתשלום דמי חכירה בשווי 31%.

התובעים עותרים לסעדים שלהלן:

להורות לרמ"י לבצע עסקת רכישה או פיצול של חלקה 92 בפטור ממכרז ובתשלום דמי חכירה בשווי 31%.
להצהיר כי התובעים זכאים לממש זכות לרכישת או פיצול חלקה 92, כך שבמגרש ניתן יהיה לבנות יחידת דיור נוספת.
לחלופין, להצהיר כי לתובעים זכויות בחלקה 92, והם זכאים לעשות בה כרצונם ולנהוג בה מנהג בעלים.
לתת כל סעד אחר שייראה לנכון וצודק בנסיבות העניין .

התובעים הם עזבון ויורשי המנוחים אליהו וחוריה פריג' ז"ל (להלן: " המנוחים"). יוער כי ביום 5.3.2018, הגיש ב"כ התובעים "הודעה ובקשה לבית המשפט הנכבד בקשר עם החלטת בית המשפט הנכבד מיום 11.2.2018", בגדרה עדכן כי התובעים 8-3 המחו את זכויותיהם להגשת התביעה דנן ולניהולה לתובע 2, מר פריג' שלום אבשלום (להלן: " התובע"), וזאת במסגרת הסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין בתמ"ש 48411-10-17, בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת, וביקש להורות על המשך ניהול ההליך על ידי התובע 2 בשם העזבון כולו, ולהורות על מחיקתם של התובעים 8-3 מההליך דנא. בהחלטה מיום 15.4.2018 הוריתי : "ההליך ימשיך ויתנהל בשם עזבון המנוחים אליהו וח'יריה פריג' ז"ל באמצעות היורשים שלהם".

בהתאם להחלטה מיום 15.4.2018, במקום התובעת 7, דורון מרים ז"ל, שהלכה לבית עולמה, נהיה עזבונה ויורשה, בעלה מר מרדכי דורון, לבעל דין במקומה.
רקע עובדתי

בסוף שנות ה-40 עלו המנוחים למדינת ישראל מלוב. תחילה שוכנו במחנה עולים בבית ליד ובהמשך הועברו למעברת עפולה.

בשנת 1951 שיכנה עמידר, החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן: " עמידר") את המנוחים בדירה בשכונת גאולים בעפולה.

ביום 23.3.1980 פנתה עמידר למינהל מקרקעי ישראל, רמ"י כיום (להלן: "המינהל") בבקשה לאשר העברת זכויותיהם של המנוחים בדירה מספר 53/1 בגו"ח 16695/53 שבשכונת גאולים בעפולה משכירות לחכירה. עמידר צירפה למכתבה תרשים של הגוש והחלקה, ועליו סומן מגרש מלבני שקיבל את המספר 53/1 (להלן: "התשריט"). במכתבו מיום 26.8.1980 אישר המינהל את הבקשה.

(ראו: נספחים א' -ב' לתצהירה של גב' סילביה הירש גולן מטעם רמ"י , להלן: "תצהיר רמ"י").

ב"טופס סיכום עסקת הקצאה" שנערך במינהל ביום 10.10.1980 נכתב כי למנוחים יוקצה מגרש בשטח 400 מ"ר (ראו: נספח ג' לתצהיר רמ"י).

ביום 22.4.1981 נחתם "חוזה חכירה" בין המינהל ובין המנוחים. החוזה התייחס ל"דירה/בית עסק ביחד עם חלק יחסי ברכוש המשותף כמפורט ברשימה ולהלן והמסומנת במספר 2253/1 בתרשים המצורף לחוזה זה..." בשטח 52 מ"ר (ראו: נספח ה' לתצהיר רמ"י).

ביום 11.6.1981 נחתם "הסכם" בין עמידר והמנוחים, לרכישת זכות שיכון "בדירה מס' 01 (להלן: "הדירה") בבית מס' 2253 (להלן: "הבית") ... בעפולה תחתית רחוב שכ' ממשלתי מס' 2253/1 ובחלק יחסי בלתי מסויים בקרקע שעליה הוקם הבית בחלקה/ות 5 בגוש 16695 (להלן: "הנכס") " (ראו: "הואיל" השניה בהסכם נספח 3 לתצהירו של התובע).

ביום 18.12.1998 שלח המינהל הודעה לעמידר עם העתק למנוחים, ולפיה, בעקבות פרצלציה שנערכה, זיהויו החדש של המגרש שהוחכר למנוחים הוא גו"ח 16712/60 בשטח של 421 מ"ר (ראו: נספח ז' לתצהיר רמ"י).
ביום 27.7.2003 שלח המינהל למנוחים "הודעה על רישום זכות בנכס". ההודעה התייחסה לגו"ח 16712/60 בשטח של 421 מ"ר (ראו: נספח ח' לתצהיר רמ"י).

ביום 26.1.1981 פנו המנוחים יחד עם התובע למינהל בבקשה לאפשר לתובע "...לרכוש את השלמת הקרקע בשיכון ממשלתי גאולים 53/1 עפולה מס' חלקה 1 גוש 16695 במטרה לבנות בית מגורים..." (ראו: נספח 6 לתצהירו של התובע). הקצאת המגרש הנוסף לתובע אושרה כמבוקש. מאוחר יותר בוטלה העסקה ושוב חודשה.

ביום 21.6.1999 נחתם "חוזה חכירה" בין המינהל ובין התובע. החוזה התייחס למגרש בשטח של 435 מ"ר הידוע כגו"ח 16712/62 (ראו: נספח יט' לתצהיר רמ"י).

בשנת 2012 מצאה מחלקת הפיקוח ברמ"י כי התובע תופס חזקה באמצעות עצי זית נטועים בחלקה 92, ומשכך, הגישה רמ"י נגדו ונגד אשתו תביעה לפינוים וסילוק ידם מחלקה 92 [ת"א (שלום-נצ') 20053-10-12]. ביום 11.10.2015 ניתן פסק דין, בהיעדר התייצבות של התובע ואשתו, לפינוים וסילוק ידם מחלקה 92 וצו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות שימוש בחלקה 92. בקשה שהגישו התובע ואשתו לביטול פסק הדין נדחתה. לא הוגש ערעור על פסק הדין (ראו: עדותו של התובע בעמ' 23 ש' 16 לפרוט' מיום 24.10.2018).

עיקר טענות התובעים

בשנת 1951 שיכנה עמידר את המנוחים בשכונת גאולים בעפולה בבית קטן שנבנה על מגרש מלבני בשטח של 1,200 מ"ר שהיוו יחד יחידה אחת שלמה (להלן: "המגרש"). עקב פרצלציה, חולק המגרש לשלוש חלקות:

חלקה 60 בגוש 16712, בשטח 421, עליה בנוי בית המנוחים;
חלקה 62 בגוש 16712, בשטח 435, עליה בנוי בית התובע;
וחלקה 92 מושא התובענה, בבעלות קק"ל.

התובעים טוענים כי הם החוכרים או הבעלים של חלקה 92 שהייתה חלק בלתי נפרד מהמגרש. כך ראתה וסימנה זאת עמידר בתשריט, וכך ראו והתנהגו התובעים.

המנוחים והתובעים החזיקו ועשו שימוש במגרש, לרבות בחלקה 92, ונהגו בו מנהג בעלים.

במסגרת ההסכם עליו חתמו המנוחים מול עמידר, רכשו המנוחים את המגרש כולו (שלוש החלקות 60, 62 ו- 92 לאחר הפרצלציה) ואת הדירה שהייתה בנויה עליו. להסכם צורף תשריט שהגדיר את השטח שנרכש, ובו ניתן לראות כי המנוחים רכשו את המגרש כולו לרבות הבית הבנוי עליו, ולמעשה מדובר ביחידה אחת בלתי נפרדת שקיבלה את הסימון 53/1.

התובעים טוענים כי יש להם חלקים בלתי מסוימים בחלקה 92 מכוח חוזה החכירה עליו חתמו המנוחים בשנת 1981. לטענתם, המנוחים רכשו את זכות החכירה בכל המגרש, וכיורשיהם, זכויות אלה עברו לתובעים.

רמ"י ועמידר הסכימו באופן מפורש או משתמע לחזקה ושימוש המנוחים והתובעים בחלקה 92 כחלק מהמגרש. איש לא הכחיש או חלק על זכויות התובעים במגרש. רק כעבור 60 שנים, בשנת 2012, נקטה רמ"י בהליכים משפטיים לפינוים וסילוקם של התובע ואשתו מחלקה 92. קיים השתק כלפי רמ"י.

בדומה למנוחים, עולים אחרים, אשר צאצאיהם מתגוררים עד לימים אלה בשכנות לתובעים, קיבלו נכסים דומים לזה שהמנוחים קיבלו (בית ש נבנה על מגרש ארוך). רמ"י אישרה לרוב השכנים לרכוש ולבצע עסקאות פיצול במגרשיהם ללא מכרז ובמחיר מופחת של 31%. בין התובעים ושכניהם שביצעו עסקאות עם רמ"י אין שוני מהותי המצדיק התנהלות שונה.

התובעים טוענים כי סירובה של רמ"י לבצע עיסקה עמם לפיצול המגרש הנו מקפח, מפלה, לא מידתי, לא סביר, פוגע בעיקרון השוויון, פוגע בקניין, אינו עומד בכללי המינהל התקין, ופוגע באינטרס ההסתמכות הלגיטימי שלהם.

חיוב התובעים ברכישת חלקה 92 במלוא המחיר, 91% ומע"מ, אינו מוצדק והתובעים אינם יכולים לעמוד בו.

עיקר טענות רמ"י

אין לתובעים זכויות בחלקה 92, ואין להם זכות מוקנית לקבלת זכויות בחלקה 92 מרמ"י.

דין התביעה להידחות מחמת מעשה בית דין. ביום 10.12.15 דחה בית המשפט השלום בנצרת את בקשת התובעים לביטול פסק הדין שניתן ביום 11.10.15 בת.א. 20053-10-12, לפיו חוייב התובע ואשתו לפנות את חלקה 92.

המנוחים רכשו את זכויותיהם בבית עמידר מחברת עמידר. לאור בקשת עמידר להעברת זכויותיהם בדירה משכירות לחכירה, נחתם חוזה חכירה בין המינהל למנוחים בקשר למגרש בן 400 מ"ר. מאוחר יותר בעקבות פרצלציה שנערכה הפך המגרש לחלקה בשלמות - גו"ח 16712/60 בשטח של 421 מ"ר.

התובע חתם על חוזה חכירה עם המינהל בקשר לגו"ח 16712/62 בשטח של 435 מ"ר. עיסקה זו בוצעה לפי החלטת מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המועצה") מספר 260 – קביעת זכויות בקרקע לרוכשי בתים בבניה נמוכה ביישובי עולים ובאזורי פיתוח.

רמ"י סקרה את החלטות המועצה שעניינן "קביעת זכויות בקרקע לרוכשי בתים בבנייה נמוכה ביישובי עולים ובאזורי פיתוח" הרלוונטיות לענייננו, כמפורט להלן:

ההחלטה הראשונה הייתה החלטה 260 מיום 29.6.1982, כאשר סעיף א' להחלטה זו קבע כי: "כל מי שרכש ביתו מחברה משכנת באתרים המוצעים, יוכל לקבל חוזה חכירה בהנחה כאילו שולמו דמי חכירה בשיעור 80% לבנית יחידה אחת שגודלה יהיה בהתאם לת.ב.ע. ". סעיף ב' להחלטה קבע כי: "חוכר כנ"ל יוכל לבנות יחידת דיור נוספת, ללא תשלום, עבור בן/בת".
החלטה 260 בוטלה על-ידי החלטה 574 מיום 1.2.1993. החלטה 574 בוטלה על-ידי החלטה 849 מיום 19.11.1998. החלטה זו הייתה בתוקף עד ליום 4.1.2000, כאשר החלטות אלה התייחסו לרשימה סגורה של שכונות ויישובים, ובין היתר, התייחסו לשכונת גאולים בעפולה. החלטות 574 ו – 849 פי רטו מהם תנאי החכירה של המגרשים שייווצרו כתוצאה מפיצול המגרש שעליו עמד ביתו המקורי של החוכר.

(ראו: החלטות המועצה 260, 574 ו- 849 נספח כו' לתצהיר רמ"י).

ביום 2.11.2010 התקבלה "החלטת הנהלה" מספר 2831, הנותנת רקע והסבר להחלטות שבאו לאחר ביטול החלט ת המועצה מספר 260.
החלטת הנהלה 2831 קובעת כי במקרים מיוחדים בהם מבוקשת בחינת הקצאה נוספת, יש לבחון את הבקשה בהרכב מיוחד במרחב הרלוונטי, שיורכב מיועמ"ש המרחב, מנהל המחלקה הרלוונטית וגזבר המרחב. ההחלטה כוללת נתונים שאותם יש לבחו ן.
החלטת הנהלה מספר 2831 פג תוקפה ביום 2.11.2011.

(ראו: החלטת הנהלה מספר 2831 נספח כז' לתצהיר רמ"י).

החלטת המועצה 260 בוטלה, משכך ומשעלה הביקוש למגרשים אין הצדקה משפטית או כלכלית לביצוע הקצאה או פיצול של חלקה 92 כבקשת התובעים. לרמ"י אין סמכות להקצות מגרשים בלא מכרז ובלא הסמכה לכך בדין.

המנוחים והתובעים לא הגישו טרם הגשת התובענה דנן כל בקשה לפיצול נוסף וקבלת זכויות בחלקה 92.

בעקבות המלצת בית המשפט ובהסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה ביום 3.5.2016, הגיש התובע ביום 9.1.2018 לרמ"י בקשה לרכישת זכויות בחלקה 92. הבקשה נבחנה בהתאם להחלטת הנהלה מספר 2831, למרות שתוקפה פג בשנת 2011, ונדחתה מאחר ואינה עומדת בתנאי ההחלטה.

עצם הגשת בקשה מצד המנוחים לרכישת זכויות בחלקה הצמודה לחלקתם (60), לשם הקמת בית לבנם התובע, מעידה על ידיעתם כי לא היו להם זכויות בחלקות הצמודות, חלקות 62 ו- 92.

החוזים הראשונים שנערכו עם החוכרים המקוריים לא נערכו למגרשים בשטח 1,200 מ"ר כטענת התובעים, אלא למגרשים קטנים יותר בשטח של כ- 500-400 מ"ר (מגרשים לפי תב"ע) בדומה לחוזה החכירה שנחתם עם המנוחים.

כל עסקאות הפיצול שנעשו עם בעלי הזכויות במגרשים אחרים נעשו במועדים בהם חלו החלטות המועצה הרלוונטיות, זאת להבדיל מהמנוחים. רמ"י פעלה בהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל שהיו בתוקף במועד עריכת העסקאות, לשם פיצול מגרשים נוספים לבני משפחות של החוכרים המקוריים. המנוחים והתובעים לא פנו לרמ"י במועדים הרלוונטיים להחלטות אלה לקבלת זכויות בחלקה 92 ולכן אין להם להלין אלא על עצמם.

ככל שעשו התובעים שימוש בחלקה 92 הרי ששימוש זה היה ללא היתר וללא קבלת זכויות מצד רמ"י. לראיה, התביעה לפינוי וסילוק יד שהוגשה לבית המשפט והתקבלה. אין בעובדה שרמ"י לא פעלה משך שנים לסילוק ידם של המנוחים והתובעים מחלקה 92 כדי להקנות להם זכויות בחלקה זו.

לעניין התשריט – טוענת רמ"י כי חברות משכנות דוגמת עמידר מנהלות נכסים בלבד ולא קרקעות ואין בתשריטים שהן עורכות כדי לחייב את רמ"י והתשריטים נועדו להתמצאות בלבד.

ראיות הצדדים

בישיבת ההוכחות מיום 24.10.2018 נשמעה עדותו של התובע, מר פריג' שלום אבשלום.

בישיבת ההוכחות מיום 7.11.2018 נשמעו העדים מטעם התובעים: מר יהודה אריה, תושב עפולה שמתגורר בשכונת גאולים, והוגשו מסמכים מתיקו במינהל (סומנו: נ/1-נ/3); גב' מרים חלצי, תושבת עפולה שמתגוררת בשכונת גאולים, והוגשו מסמכים מתיקה במינהל (סומנו: נ/4-נ/11); מר יוסף רחמים שמתגורר ברחוב הסוכנות היהודית 7 בעפולה; מר עובדיה רחמים שמתגורר בשכונת גאולים בעפולה; כן, הוגשה מפה מגוגל-מאפ וסומנה ת/1. בנוסף, נשמעה עדותה של המצהירה מטעם רמ"י גב' סילביה הירש גולן (להלן: "גב' גולן"), שמשמשת כראש תחום בכיר במרחב השירות ברמ"י.

בישיבת ההוכחות מיום 17.12.2018 נשמעה עדותו של עד נוסף מטעם התובעים - מר יאיר כתר, שמתגורר בשכונת גאולים בעפולה.

דיון והכרעה

אקדים אחרית לבראשית ואציין, כי לאחר ש בחנתי את כתבי הטענות, עדויות הצדדים והראיות שהונחו בפני, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

להלן אדון בשאלות העיקריות הטעונות הכרעה.

ההסכם מיום 11.6.1981 בין עמידר והמנוחים והתשריט שצורף לו

התובעים טוענים , כי במסגרת ההסכם עם עמידר רכשו המנוחים את המגרש כולו ואת הדירה, שהייתה יחידת מגורים קטנה שבנויה על המגרש, וכי עניין זה נובע מפורשות מלשון ההסכם. התובעים מפנים ל" הואיל" השני בהסכם ולתשריט שצורף לו (ראו: סעיפים 51-47 לסיכומי התובעים).

רמ"י טוענת, כי מדובר בהסכם ביחס לדירה בין המשתכנים (המנוחים) ובין החברה המשכנת (עמידר) וכל התייחסות לשטח נוסף נובעת מהעובדה שדירה אינה עומדת בחלל הריק אלא ניצבת על קרקע המגרש, וכי היא או הבעלים של הקרקע - קק"ל, אינם חתומים על הסכם מול עמידר, והחכרת קרקע מצריכה את הסכמתם, שכן לעמידר אין סמכות למכור או להקנות זכויות בקרקע (ראו: סעיפים 37-35 לסיכומי רמ"י).

כאמור ביום 11.6.1981 נחתם "הסכם" בין עמידר ובין המנוחים (נספח 3 לתצהיר התובע). הסכם יפורש על-יסוד לשונו. רק אם הטקסט אינו מספיק לבירור כוונת הצדדים, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות שבהצטרפן לטקסט מצביעות על אומד-דעת הצדדים (ראו: ע"א 2135/91 דוד נ' מינהל מקרקעי ישראל , 19.04.1994; ע"א 8761/17 מדינת ישראל נ' מפעלי תחנות בע"מ , פיסקה 26, (11.12.2019); ע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG, 19.2.2020).

במבוא להסכם נכתב:

"הואיל והמשתכן אושר כמועמד לרכישת זכות שיכון במפעלי השיכון של מדינת ישראל.
והואיל והמשתכן ביקש לרכוש מעמידר ועמידר הסכימה להקנות למשתכן זכויות כמפורט להלן בדירה מס' 01 (להלן: "הדירה") בבית מס' 2253 (להלן: "הבית") ... בעפולה תחתית רחוב שכ' ממשלתי מס' 2253/1 ובחלק יחסי בלתי מסויים בקרקע שעליה הוקם הבית בחלקה/ות 5 בגוש 16695 (להלן: "הנכס").
הואיל ובנייתו של הבית הסתיימה ב 4/53 והדירה הייתה בחזקתו של המשתכן בתנאי שכירות החל מ- 4/51 (להלן: "השכירות")" (ראו: ההסכם נספח 3 לתצהירו של התובע).

המחלוקת נטושה על גודל הקרקע - אם זוהי הקרקע שמתחת לדירה בלבד, כטענת הנתבעת, או שמא הוצמדה קרקע נוספת לדירה (המגרש כולו) , כטענת התובעים.
ההסכם, על-פי לשונו, דן בדירה, שזיהויה מפורט במבוא להסכם. ההסכם מתייחס לרכישת זכות גם "בחלק יחסי בלתי מסויים בקרקע שעליה הוקם הבית ...". משפט זה נובע מכך שהדירה אינה עומדת בחלל ריק, אלא ניצבת על קרקע המגרש. ברי, כי המנוחים לא רכשו את הדירה במנותק מהקרקע שעליה היא ניצבת. אין בהסכם פירוט של השטח המשויך לדירה, ממדיו, מהותו, הייעוד המותר בשטח זה וכדומה. לשון ההסכם כשלעצמה מלמדת אפוא, כי הוא מקנה זכויות בדירה בלבד, ולא במגרש שעליו היא בנויה. במובן זה, ההסכם הוא ברור וחד-משמעי, ואין בו התייחסות לשטח הנמכר בנוסף לדירה עצמה. זוהי גם הפרשנות אשר אומצה בהלכה הפסוקה (ראו: ע"א 8526/11 ‏‏קרן קיימת לישראל נ' גוזלן, 6.8.2013 (להלן: " עניין גוזלן"); ת"א (מחוזי- ב"ש) 20855-01-10 אמזלג נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, 13.10.2016 (להלן: " עניין אמזלג") והערעור עליו במסגרת: ע"א 984/17 אמזלג נ' מנהל מקרקעי ישראל (17.3.2019); ת"א (מחוזי-נצ') 15751-09-12 שושני נ' רשות הפיתוח (25.1.2017) והערעור עליו במסגרת: ע"א 2272/17 שושני נ' רשות הפיתוח, 12.12.2018, להלן: "עניין שושני").

מסקנה זו מתחזקת בשים לב לתוספת הראשונה שצורפה להסכם - "הודעה על תנאי רכישת הדירה". כאמור בכותרתו של המסמך, ההודעה מפרטת את מועדי וסכומי התשלומים לרכישת הדירה בלבד ואין בה כל התייחסות למגרש או שטח נוסף לדירה.

בהתאם לסעיף 28 להסכם: "... כל התוספות המצורפות להסכם זה מהוות חלק בלתי נפרד מהסכם זה ודינן כדין ההסכם".

יצוין כי הנספח הנוסף שצורף להסכם הוא התשריט, אליו אתייחס בהמשך.
זאת ועוד, בטופס "הפנייה לחתימה על חוזה חכירה" מיום 25.1.1981, שעמידר הפנתה למינהל, נכתב ב"פרטי הנכס", בין היתר, כי יוקצה למנוחים מגרש בשטח 400 מ"ר- בית 2253/1 בשטח 52 מ"ר (ראו: נספח ד' לתצהיר רמ"י). חוזה חכירה בין המינהל לבין המנוחים נחתם כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 22.4.1981 (נספח ה' לתצהיר רמ"י). החוזה מתייחס ל" דירה/בית עסק ביחד עם חלק יחסי ברכוש המשותף כמפורט ברשימה ולהלן והמסומנת במספר 2253/1 בתרשים המצורף לחוזה זה..." בשטח 52 מ"ר.
התובע נשאל בעניין טופס ההפניה הנ"ל, ואישר כי חוזה החכירה עם המינהל נחתם בסמוך להפניה הנ"ל, אך לא ידע להסביר כיצד טוענים התובעים כי עמידר הקצתה להם מגרש בשטח 1,200 מ"ר כאשר ההפניה של עמידר התייחסה להחכרת שטח של 400 מ"ר, והפנה לתשריט (ראו: עמ' 27, ש' 32-13 לפרוט' מיום 24.10.2018).

התובעים מבקשים להישען על התשריט, בהיותו חלק בלתי נפרד מההסכם, ולקבוע כי הוא אשר קובע את גבולות המגרש שהוקצה למנוחים, ולפיו, הוקצו למנוחים מלוא הזכויות במגרש - הן את הדירה הבנויה והן את הקרקע הצמודה אלי ה בתחומי המגרש. לדידם, זו הייתה התפיסה בפועל במועד רכישת הזכויות, הן של התובעים והן של רשויות המדינה. לשיטתם, מדובר בתשריט של חברה ממשלתית- עמידר, שהיא זרוע ביצועית של המדינה ובעלת סמכות, וככזה התשריט שלה מחייב ותקף.
מאידך טוענת רמ"י, כי החברות המשכנות דוגמת עמידר, אשר העבירו באותן שנים את התשריטים הראשונים דוגמת התשריט בענייננו, הן חברות המנהלות נכסים בלבד ואינן מנהלות קרקעות. לשיטתה, תשריט עמידר אינו מייצר זכויות, הוא נועד להתמצאות בלבד ואינו מחייב את רמ"י.

סבורני, כי בנסיבות העניין עסקינן יש להעדיף את גרסת הנתבעת, לפיה התשריט נועד רק לזיהוי מיקום הדירה ביחס לשכונה. גב' גולן נשאלה בעדותה באופן מפורש אודות משמעות התשריט והשיבה:

"מספר 53 על 1 הוא מספר המבנה, ..., זה תשריט של חברת עמידר לא של המינהל. זה תשריט שנערך לצורך התמצאות ומיקום המבנה", ואת זאת היא יודעת "מתוך ידע מקצועי ומתוך שאני מגיעה לבית המשפט בהרבה תיקים במקרים כאלה... זה לא מחייב את המינהל מבחינת זכויות קנייניות, זה תשריט של עמידר, עמידר מוכר בתים לא קרקע" (עמ' 48 ש' 7-1 לפרוט' מיום 7.11.2018).
עדותה של גב' גולן הותירה עלי רושם חיובי, ומצאתי לתת בה אמון מלא ; לא עלה בידי התובעים לסתור את גרסתה. בהקשר זה יוער, כי היה ביכולתם של התובעים, אשר עליהם מוטל הנטל להוכיח את תביעתם, לנסות ולסתור את עמדת רמ"י ע"י צירוף עמידר כצד לתיק או לזמן נציג מטעמה לעדות בבית המשפט, אלא שהתובעים בחרו שלא לעשות כן, וזאת מבלי שיתנו כל הסבר לכך. הדבר עומד לחובתם, שכן לפי ההלכה הפסוקה אי-הבאת עד רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו, לפיה עדותו הייתה עלולה לחזק את עמדת הצד שכנגד (ראו: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, 12.9.1991 ; ע"א 8382/06 בוטח נ' כהן , 26.8.2012; רע"א 7933/15 פישר נ' תמיר, 13.12.15) .

עמדת רמ"י לפיה תשריט עמידר אינו מקנה זכויות קנייניות במקרקעין , אף נתמכת בפסיקת בית המשפט העליון ( ראו: עניין שושני, פיסקה 7; ע"א 7870/09 אבוטבול נ' מ ינהל מקרקעי ישראל, פיסקה 12, 28.7.2014).

אני דוחה את טענת התובעים, לפיה, עמידר היא שיצרה את הסדרי הזכויות הראשונים עם המשתכנים הראשונים (טרם הקמת המינהל), והמינהל אמור להכיר בזכויות על-פי מה שעמידר הקנתה (סעיפים 58 ו- 66 לסיכומי התובעים).
לעמידר אין זכויות במקרקעין ובוודאי שאין לה זכות למכור אותן, כאשר תפקידה התמצה בניהול הנכס בלבד. לעניין זה יפים הדברים שאמר בית המשפט העליון ב עניין גוזלן, הדומה לענייננו (נחתם הסכם לשיכון עולים עם עמידר. נתגלעה מחלוקת באשר להיקפן של הזכויות שהוקנו לגוזלן במסגרת ההסכם – האם הן כוללות את שטח הדירה בלבד או שמא הן כוללות גם את המגרש שעליו היא נבנתה):
"...נסיבות עשייתו של ההסכם היו נסיבותיהן של שנות החמישים – שנים של קליטת עלייה ומציאת פתרונות דיור. דווקא נסיבות אלה מכוונות לכך שהקניית זכויות בשיכון עמידר נועדה להקנות לגוזלן זכויות מגורים בדירה, ולא זכויות אחרות. על כך ניתן ללמוד גם מתצהיריה של מנהלת אגף נכסים ורישום בעמידר, לפיהם תפקידה של עמידר מתמצה בניהול יחידות דיור בנויות עבור רשויות השלטון ובשמן לצורך מציאת פתרונות דיור לעולים חדשים ומיעוטי יכולת, תוך טיפול בעניינים המינהליים הקשורים בכך, ולא בהקצאת קרקעות..." ( פיסקה 20).
ראו גם: עניין אמזלג שדומה לענייננו; שם צורפה עמידר כצד להליך, ובית המשפט המחוזי הביא את עמדתה במסגרת פסק הדין (פיסקה 6), לפיה:
"... עמידר טענה, כי היא לא החכירה קרקעות, ולא הייתה מוסמכת להחכיר קרקעות. לטענתה, היא מינהלת את הנכסים הבנויים בדיור הציבורי מטעם משרד הבינוי והשיכון, בעוד שהקרקעות והמגרשים מנוהלים על ידי המינהל. עמידר מכרה לטענתה למשתכנים "...את המבנה בלבד ואת הקרקע שעליו יושבת הדירה בגבולות ( קונטור) הדירה כאשר גודל השטח שיוצמד לדירה ( אם בכלל) ייקבע ע"י מינהל מקרקעי ישראל..."" (ההדגשה במקור – ש .א.).

בנוסף, סעיף 4(א) להסכם עם עמידר, מבחין בבירור, בין עמידר, כמי שמכרה את הדירה, לבין "בעל הקרקע" שעמו אמור היה המשתכן לחתום על חוזה החכירה בהמשך. עוד נקבע בסעיף 3 (א) להסכם עם עמידר, כי עמידר מתחייבת לגרום לרישום זכויותיו של המשתכן בנכס בפנקסי המקרקעין בצורת חכירה בתנאים הנהוגים על ידי המינהל בעת החתימה על ההסכם.

אשר לטענת התובעים, כי רמ"י בעצמה עשתה שימוש בתשריט והסתמכה עליו במסמכים שלה לצורך הגדרת הזכויות בשטח (סעיפים 55-52 לסיכומי התובעים) – רמ"י מודה כי התשריט קיים במסמכי הרשות כמו כל מסמך שנוגע להקצאות שנעשו, וטוענת כי אין להסיק מכך שהתשריט מגדיר את הזכויות הקנייניות בשטח (סעיף 48 לסיכומי רמ"י).
לאור מעמדו של תשריט עמידר, כפי שהובא בפסיקה לעיל, וכפי שהבהירה העדה מטעם רמ"י, הריני לקבוע כי עצם העובדה שהתשריט נמצא בתיק רמ"י וההפנייה אליו במסגרת מסמכיה, אין בהם כדי ללמד על כך שהתשריט מגדיר את זכויות התובעים בכל המגרש. התשריט נועד להתמצאות בלבד.
מכל המקובץ לעיל עולה, כי לפי לשון ההסכם ונספחיו, למנוחים נמכרה באמצעות עמידר, דירה והקרקע המצויה מתחתיה אך לא כל השטח של המגרש .
ההחזקה והשימוש במגרש במשך השנים

התובעים טוענים, כי הם נהגו במגרש כולו , במשך למעלה משישים שנים מנהג בעלים, ועשו בו שימוש לצרכים שונים, כגו ן גידול עצי פרי, ירקות, עצי זית. שימוש זה, לטענתם, מבסס את אינטרס ההסתמכות שלהם וההכרה שלהם בכך שכל המגרש הוקצה לשימושם (ראו: סעיף 75 לתצהיר התובע, פרק ג'.2. לסיכומי התובעים ועדותו של התובע בעמ' 23 ש' 21-20 לפרוט' מיום 24.10.2018 לעניין השימוש שעשו בשטח).

רמ"י טוענת, כי לא תפיסת התובעים את המציאות ולא עצם תפיסת השטח במציאות הן שמייצרות זכות קניין במקרקעין, אלא אך ורק הסדרה מול הבעלים ובהתאם לדין (סעיף 50 לסיכומי רמ"י).

ניתן לתמצת את עדותו של התובע, העד היחיד מבין התובעים, בכך שהתובעים הבינו כי הם מקבלים את כל המגרש, וזאת על סמך התשריט ועל סמך העובדות בשטח והשימוש שעשו התובעים בכל המגרש לאורך השנים:
"ש. מפנה להסכם, נספח 3 לתצהירך, הוא ההסכם שחתמו הוריך המנוחים עם עמידר, ההסכם הזה לשיטתך מדבר על שטח כלשהו או על דירה?
ת. על השטח, מצורף לזה גם מפה (הכוונה לתשריט – ש.א.) . זה לא רק המפה גם המציאות שהייתה לי כילד, מה שהבנתי, זה השטח של הבית ועוד איזה דונם, עצים, ירקות ועופות היו שם. זה שטח גדול" (עמ' 24 ש' 18-15 לפרוט' מיום 24.10.2018).
ובהמשך:
"ש. אתה חושב שהתרשים הזה מוליד לך זכויות בקרקע. נספח 3 לתצהיר התובע, עמ' אחרון?
ת. כן. כמו כולם. לא רק אני. כמו כל השכנים, יש עובדות בשטח " (עמ' 28 ש' 5-1 לפרוט' מיום 24.10.2018).
עמדתי לעיל על מעמדו של התשריט וקבעתי כי אינו מעיד על זכויות התובעים במגרש; אדון להלן בטענת התובעים שהמציאות והשימוש שנעשה במגרש מגדירים את זכויותיהם בו.

דין טענה זו להידחות. גם אם התובעים, או חלקם, אכן השתמשו במגרש כולו, אין בכך כדי ללמד כי כל המגרש הוחכר להם. הלכה היא, כי עצם ההחזקה והשימוש במקרקעין אינם יוצרים זכויות קנייניות במקרקעין שלא הוקנו על דרך של מכירה, או הענקה מפורשת (ראו: עניין אמזלג, פיסקה 18; ע"א 7716/00 קיסרי נ' רשות הפיתוח, פיסקה 10, 29.9.2005).

עסקינן בטענת רישיון מכללא – קרי, כזה המאפשר החזקה ושימוש בשטח כתוצאה משתיקת הבעלים; זאת בניגוד לרישיון חוזי, בו בעלי הקרקע נותנים את הסכמתם המפורשת לשימוש או החזקה בשטח.

רשות מכללא (גם לו הייתה מתגבשת בנסיבות) הנה הדירה. ראו בעניין זה: דבריו של כב' השופט זילברטל בע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח, סיפא של פיסקה 20 ורישא של פיסקה 21, 19.8.2015 (להלן: "עניין נחום"), לפיהם:
"...רישיון מכללא אינו יוצר זכויות במקרקעין, כי אם רק מהווה טענת הגנה מפני טענת הסגת גבול ודרישה לתשלום דמי שימוש.
..., רשות מכללא ניתנת לביטול בכל עת על-ידי גילוי דעתו של בעל המקרקעין כי אין
ברצונו להרשות עוד את הפעולות לגביהן ניתנה הרשות".

בענייננו, בשנת 2012 הגיש המינהל נגד התובע ואשתו תביעה לפינוים וסילוק ידם מחלקה 92 [ת"א (שלום-נצ') 20053-10-12]. ביום 11.10.2015 ניתן פסק דין, בהיעדר התייצבות, לפינוים וסילוק ידם וצו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות שימוש בחלקה 92. בקשה שהגישו לביטול פסק הדין נדחתה. לא הוגש ערעור על פסק הדין (ראה: עדותו של התובע בעמ' 23 ש' 16 לפרוט' מיום 24.10.2018, לפיה לא ערער על פסק הדין שניתן נגדו בתביעת הפינוי).
לפיכך, הרשות שניתנה לתובעים (ככל שניתנה) להחזקה בחלקה 92 בוטלה עם הגשת התביעה לעיל.

על דרך הכלל אין לייחס לרמ"י הסכמה מכללא להתיר למחכיר לעשות שימוש במקרקעי ציבור באופן החורג מייעודם התכנוני או ההסכמי, אך בשל העובדה ש הרשות לא פעלה מידית או בכלל כנגד אותה החריגה (ראו: ע"א 3846/13 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' היפר-חלף, 21.7.2015, (להלן: "עניין היפר-חלף"); עניין נחום; ע"א 1630/18 ביג-גיבורי ישראל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, 19.1.2020).
בהקשר זה עמד בית המשפט העליון על החשיבות בשמירה על מקרקעי הציבור, גם אם הרשויות התמהמהו והחלו לנקוט פעולות למימוש זכויות הציבור במקרקעין לאחר שנים רבות.

עוד העלו התובעים טענת הסתמכות והסכמה בהתנהגות של רמ"י לשימוש התובעים בכל המגרש, שיוצרים מניעות והשתק בפני רמ"י (סעיפים 94-91 לסיכומי התובעים).

אין בידי לקבל טענות אלה. קבלתן אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה ואינה מתיישבת עם נסיבות המקרה שעה שניתן נגד התובע ואשתו פסק דין לפינוים מחלקה 92. בנוסף, קבלת טענות אלה עלולה לעודד פלישה למקרקעי ציבור, ובכך ייפגע האינטרס הציבורי במשאב מוגבל, וחוטא ייצא נשכר.

פיצול/הקצאת חלקה 62 לתובע

טוענים התובעים, כי עצם היענות המינהל לבקשתם של המנוחים והתובע להקצאת חלקה 62 לתובע מעידה על הכרת המינהל בכך שכל המגרש שייך למנוחים. לטענתם, חלקה 62 נתקבלה כתוצאה מפיצול שנערך ממגרש ההורים המנוחים. התובעים סומכים את ידם על הלשון בה נקט המינהל ב"טופס סיכום עסקת הקצאה" (נספח 7 לתצהיר התובע), ולפיה: "פיצול מגרש של ההורים. המגרש מוחזק ע"י הורי המבקש פריג' אליהו. נטוע עצי זית. אין מניעה להקצאה כמקובל", ותחת כותרת "רקע" נכתב: "ביום 25.8.81 אושרה לנ"ל הקצאת מגרש מס' 58 המהווה מגרש ב' שנוצר כתוצאה מפיצול מגרש של הורי היזם". לטענת התובעים: "מדובר בהודאת בעל דין מזמן אמת" ( סעיף 87 לסיכומי התובעים; ההדגשה במקור – ש.א.).

רמ"י טוענת כי השימוש במונח "פיצול" במסמך הנ"ל אין בו כדי לייחס לתובעים זכויות מקום שאינן קיימות. אין התובעים יכולים לייצר מהזכות הראשונית של המנוחים יותר ממה שיש בה.

העדה מטעם רמ"י, גב' גולן, נשאלה בעניין הטופס לעיל, והשימוש במילה "פיצול" שם, והשיבה כי אין מדובר בהגדרה נכונה למילה "פיצול" (ראו: עדותה בעמ' 51 ש' 19-17 לפרוט' מיום 7.11.2018).

אני מעדיף את גרסת רמ"י, לפיה השימוש במילה פיצול לא היה נכון, שכן כפי שקבעתי למנוחים הוקצה מגרש בשטח של כ- 400 מ"ר (421 מ"ר לאחר פרצלציה), ואין זה נכון לומר כי מהמגרש של המנוחים (בשטח של 400 מ"ר) פוצל מגרש שגדול ממנו ( חלקה בשטח של 435 מ"ר).

בפנייתם מיום 26.1.1981 אל המינהל, ביקשו המנוחים והתובע לאפשר לתובע "...לרכוש את השלמת הקרקע בשיכון ממשלתי גאולים 53/1 עפולה מס' חלקה 1 גוש 16695 במטרה לבנות בית מגורים לבן הממשיך במשפחה ..." (ראו: נספח 6 לתצהירו של התובע).
עצם פניית המנוחים והתובע בבקשה לרכישת השלמת קרקע מלמדת, שללא קשר למונח עצמו (פיצול או הקצאה) , מדובר בהקצאת חלקה. אדם המאמין שמגרש כלשהו הוא כבר בבעלותו, לא יפנה בהצעה לרכישתו באמצעות בנו. בנסיבות אלו אין ספק כי הדבר מהווה הודאה מצד המנוחים והתובע, לפיה הם מודע ים לכך שאין ל הם כל זכות בשטח הצמוד לחלקת ההורים.

האם הופלו התובעים ביחס להתנהלות רמ"י בשטחים סמוכים?

התובעים טוענים, כי רמ"י אישרה לרוב השכנים לרכוש ולבצע עסקאות פיצול במגרשיהם ללא מכרז ובמחיר מופחת של 31%. לטענת התובעים, בינם ובין שכניהם שביצעו עסקאות עם רמ"י אין שוני מהותי המצדיק התנהלות שונה, ומדובר באפליה פסולה וחוסר שוויון.
מאידך, דוחה רמ"י את טענות התובעים לאפליה וחוסר שוויון וטוענת, כי ההקצאות לשכניהם של התובעים היו שונות. ראשית, שטחי המגרשים שהוקצו לחלק מהשכנים היו בגדלים שונים, גדולים יותר, שאפשרו עיסקאות פיצול (סעיף 52 לתצהיר רמ"י). שנית, כלל העיסקאות נעשו לפי החלטות מועצה שהיו בתוקף וכן בשנים שהחלטת הנהלה 2831 שהאריכה מועדים עדיין חלה (סעיף 51 לסיכומי רמ"י).

לתמיכה בטענתם לאפלייתם ביחס לשכניהם, הזמינו התובעים למתן עדות את שכניהם: מר יהודה אריה, גב' מרים חלצי, מר יוסף רחמים, מר עובדיה רחמים ומר יאיר כתר.

גב' גולן התייחסה לטענות התובעים ביחס לשכניהם, ופירטה בתוך טבלה מה המקור של ההקצאה בעניינן של 8 משפחות שכנות של התובעים. כמו כן, במהלך גילוי מסמכים בתיק, העבירה רמ"י לתובעים מסמכים בקשר לשכנים שאף צורפו לתצהיר התובע, וכן הוגשו מסמכים אחרים מתיקיהם של העדים ברמ"י במהלך עדותם (נ/3-נ/11). עדותה של גב' גולן ביחס לשכנים נתמכה במסמכים מתיקיהם ברשות, לא נסתרה, והעדה לא נשאלה לגבי כל מסמך ומסמך ביחס לשכנים שהעידו, כיצד נולדה הזכות שלהם לקבל את המגרש הנוסף כטענת התובעים.

מעדויות השכנים שנשמעו בבית המשפט נמצא כי לא היה במרביתן כדי לסייע לתובעים, שכן העדים לא ידעו פרטים מהותיים.
כך נמצא מעדותו של מר אריה יהודה, כי לא ידע אם הבית במקור לעמידר, טען שאביו העביר לו את הזכויות אך לא ידע איך, ואישר כי קיבל את זכויותיו לפני הפרצלציה שהייתה בשנת 1997 (עמ' 32 ש' 12, 22-18, 29-26 לפרוט' מיום 7.11.2018). המסמכים נ/1-נ/3 ( שני תצהירים - תצהיר של העד ואשתו ותצהיר של אביו מר אריה משה, וכן טופס סיכום עיסקה) מסבירים את מקור זכויותיו במגרש. כך בנ/3, "טופס סיכום עסקה הקצאה" כתוב ב"רקע לעסקה": "מדובר בפיצול מגרש מתוך זכויות מקוריות שהיו לאביו של אריה יהודה", וכי על-פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל מיום 1.2.1993 מספר 574 מחויב החוכר לשלם 11% מערך המגרש. האמור מתיישב עם עדותו של העד לפיה שילם 11% מערך המגרש (עמ' 33 ש' 13-12 לפרוט' 7.11.2018) ומחזק את גרסתה של רמ"י, לפיה קבלת הזכויות נעשתה בהתאם להחלטות המועצה שהיו בתוקף באותו מועד.
גב' מרים חלצי העידה כי אינה יודעת כלום , ובעלה טיפל ברכישת המגרש (ראו: עמ' 37 ש' 4 ו-30 לפרוט' מיום 7.11.2018 ). מכל מקום, מוצגים נ/4-נ/11 ( חוזה פיתוח מיום 10.1.1985 על שמם של העדה ובעלה; תצהירים של בני הזוג חלצי; פנייתם של בני הזוג חלצי למינהל בבקשה לייעד את המגרש הצמוד למגרשם לבתם (דקלה ביטון חלצי), תצהירים של הבת ובעלה; טופס סיכום עסקת הקצאה; וחוזי חכירה) מראים כיצד קיבלה בתם את זכויותיה במגרש הצמוד, ומעידים כי בוצעה עסקה כדין.

אשר למר יוסף רחמים - חוזה החכירה שלו ושל אשתו תמר ותצהירים בקשר לבקשת פיצול המגרש לבת, לימור גוהרי ובעלה אבינועם, צורפו כנספח 15 לתצהיר התובע. גב' גולן התייחסה לעד זה בסעיף 52 לתצהיר רמ"י (רובריקה 5 בטבלה). מהמסמכים עולה, כי ההקצאה בוצעה בשנת 2006 עת ניתן היה להקצות את שטח החצר כשטח למגורים. מדובר בפיצול מגרש ממגרש חכור קיים שהיה בגודל 710 מ"ר. העד אישר בעדותו את האמור במסמכים הנ"ל (ראו עמ' 41 ש' 26-16 ועמ' 42 ש' 18-1 לפרוט' 7.11.2018).

אשר למר עובדיה רחמים –רמ"י התייחסה בפירוט לעדותו ולמסמכים בעניינו, המלמדים כי לא נפל פגם בהקצאות שבוצעו לו (סעיפים 57-56 לסיכומי רמ"י). חוזה החכירה של אביו, עובדיה שלום, עם המינהל צורף כ נספח 12 לתצהיר התובע.
אשר למר יאיר כתר – גב' גולן התייחסה לעד זה בסעיף 52 לתצהיר רמ"י (רובריקה 1 בטבלה). ראו גם: סעיף 58 לסיכומי רמ"י. טופס סיכום עיסקה בעניינו של העד צורף כנספח 11 לתצהיר התובע. עולה כי לתובע היו זכויות חכירה בכל השטח, ובהמשך נחתם חוזה לפיצול לפי ההחלטה 726.

מכל המקובץ לעיל עולה , כי לא עלה ב ידי התובעים להוכיח את טענת האפליה ביחס לשכניהם ודין טענה זאת דחייה. נתוניהם של השכנים מלכתחילה היו שונים, ורמ"י פעלה בהקצאת/פיצול הזכויות בהתאם להחלטות המועצה שהיו בתוקף בזמנים הרלוונטיים.
הסתמכות ושינוי מדיניות

טוענים התובעים, כי שיקולים של כדאיות כלכלית ושינוי מדיניות אינם יכולים לפגוע באינטרס ההסתמכות של התובעים (סעיפים 88, 121-120 לסיכומי התובעים). ובמילותיו של התובע:
"אני לא מבין את טענת הרשות בעניין, מה היא טוענת בגלל שאנחנו לא פנינו בזמן אז איבדנו את הזכויות שלנו – זו הטענה? זה לא מתקבל על הדעת בייחוד לא כאשר מדובר ברשות שלטונית... לא ייתכן כי על בסיס שיקול כלכלי בלבד אנחנו נופלה לרעה...אציין כי אנחנו לא פנינו לרשות בבקשה לפיצול נוסף, ... טענת הרשות, כי כיום כבר אין תוקף להחלטות שמכוחן היה ניתן לפצל את המגרשים באזור בפטור ממכרז ובדמי חכירה מופחתים, ועל כן אין לנו זכויות, הינה מקוממת כך ממש... " (סעיפים 64-59 לתצהירו).

הלכה היא, כי עקרון סופיות הדיון אינו חל על החלטות של רשויות המינהל, שרשאיות ואף מחויבות לשקול מחדש את החלטותיהן בהתקיים עילה לכך (ראו: בג"ץ 1884/20 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה למתן היתרים , פיסקה 9 והאסמכתאות שם, 23.4.2020).
ראו גם: עניין גוזלן, פיסקה 24 והאסמכתאות שם, שם נקבע, כי:

"אין ספק שמדיניותן של הרשויות יכולה להשתנות במהלך השנים, בהתאם לשינוי בנסיבות, ולאזרח אין זכות קנויה שמדיניות כלכלית המיטיבה עימו תימשך (...), ולא כל שכן כאשר הדברים אמורים בתחום של ניהול נכסי הציבור, שהם משאב יקר ערך הנמצא במחסור".

דברים אלה יפים גם לענייננו.

יודגש, כי החלטות מועצת מקרקעי ישראל מפורסמות ברבים, ומי מהתובעים שסבר כי הוא עומד בתנאי ההחלטות, יכול היה לפנות למינהל/לרמ"י בבקשה להקצאת מגרש נוסף, במועד תחולתן של אותן החלטות, כפי שעשה התובע ביחס לחלקה 62.

עוד טוענים התובעים, כי ישנן מספר משפחות שאושר להן פיצול לאחר שנת 2011 (השנה שבה פג תוקפה של החלטת ההנהלה מספר 2831 ), ולכן יש לדחות את טענת רמ"י כי הקצאת/פיצול זכויות של שכני התובעים נעשו בהתאם להחלטות המועצה שהיו בתוקף במועדים הרלוונטיים (סעיף 102 לסיכומיהם) , ולקבל את טענת התובעים לאפליה.

בעדותה, אישרה גב' גולן, כי גם לאחר שפג תוקפה של החלטת הנהלה מספר 2831, הפרקטיקה הנוהגת אפשרה מקרים נוספים של פיצול/הקצאה של זכויות למשתכנים, וכל מקרה נבחן לגופו (עמ' 53 ש' 21-11).
אין חולק כי התובעים לא פנו למינהל/לרמ"י ביחס לחלקה 92, מכאן שאין להם להלין אלא על עצמם.

בקשה להקצאת חלקה 92 באה לאחר הגשת התובענה דנן, במסגרת הסכמה דיונית. הבקשה נבחנה (לפי החלטת הנהלה מספר 2831 למרות שתוקפה פג בשנת 2011) וסורבה בשל אי-עמידה בקריטריונים שנקבעו בהחלטת הנהלה 2831 ואף לא בתנאיה של החלטת מועצה חדשה שניתנה בשנת 2017 – החלטה מספר 1522 (ראו: סעיפים 45-44 ונספחים כט '-לא' לתצהיר רמ"י).

סוף דבר

דין התובענה להידחות.

אני מחייב את התובע 2 לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪. סכום זה ישולם תוך 45 יום מהיום, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, י"ז סיוון תש"פ, 09 יוני 2020, בהעדר הצדדים.