הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 55610-04-21

בפני
כבוד ה שופט יונתן אברהם

תובעת

לדיקו ליפט בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד לירון כהן ומיכל מינסקי

נגד

נתבעים

  1. ולדימיר צכטיק
  2. אקורד מעליות בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד אריה לוי

החלטה

בפניי בקשת הנתבעים (להלן: "המבקשים") לסילוק על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

כתב התביעה המתוקן :
בתביעה נטען כי התובעת (להלן בבקשה: "המשיבה") הינה יבואנית, מתקינה ונותנת שירות למעליות מכל הסוגים, לדרגנועים ומסועים לחברות גדולות במשק והיא גם הנציגה בישראל של חברה יונדאי למעליות.

כן נטען כי המבקש 1 הינו בעל השליטה במבקשת 2 וכן מנכ"ל המבקשת 2. האחרונה עוסקת במתן שירותי מכירה, התקנה ותחזוקת מעליות כמו המשיבה.

עוד נטען בתובענה , בין היתר, כי המבקשים גזלו סודות מסחריים של המשיבה, וזאת בין היתר באמצעות קנוניה שהם קשרו עם עובד לשעבר של המשיבה. כן נטען כי המבקשים הפרו כלפי המשיבה הסכמים, התעשרו שלא כדין ועיוולו כנגדה.

בתביעה נתבקשו סעדים שימנעו מהמבקשים ניהול מגעים כלפי צדדים שלישיים שהינם לקוחות של המשיבה, אשר המבקשת 2 סיפקה להם שירות כקבלנית משנה של המשיבה, במשך לפחות שנתיים. כן נתבקש צו המורה למבקשים שלא לעשות כל שימוש בסודות המסחריים של המשיבה ו/או בקניינה הרוחני (וכן ראו בפירוט הסעדים בסע' 4 לתובענה).

הבקשה:
נטען, כי הסמכות העניינית לדון בתובענה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה, מאחר ועסקינן בתובענה שנושאה יחסי עובד ומעביד בין המבקש 1 לבין המשיבה.
נטען כי המבקשים הגישו את הבקשה דנן בהזדמנות הראשונה שניתנה להם שהינה – עם הגשת כתב התביעה המתוקן.
נטען כי המשיבה העסיקה את המבקש 1 כמי שמעניק למעליות שירות והרכבה. המבקשת 2 הינה חברה בע"מ שהיוותה אך את הצינור לקבלת התקבול מקבלת שכרו של המבקש 1.
נטען כי על פי המבחנים שנקבעו ע"י פסיקת בית הדין לעבודה והם: "מבחן ההשתלבות" ו/או "מבחן המרות" התוצאה היא כי במקרה דנן נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המבקש 1 לבין המשיבה. משכך, ועל פי סע' 24 לחוק הרי שיש להעביר התובענה לבית הדין לעבודה.
על מנת לבסס את המסקנה הנ"ל, נטען בתקופת בעבד המבקש 1 עבור המשיבה, המבקש 1 העניק את השירות למעליות שבשירות המשיבה תוך מצג שיצרה האחרונה כלפי לקוחותיה לפיו המבקש 1 הינו עובד המשיבה. המשיבה עשתה זאת, כדי שאלה יסברו כי המשיבה מסוגלת ליתן את השירות למעליות באזור הצפון. המשיבה יצרה מצג כי המבקש אף פועל מטעמה, מעניק שירות כעובד החברה והוא באחריותה.
בנוסף, המבקש 1 פעל אך ורק על פי הוראות ברורות של המשיבה, ובכללן: למי להעניק את השירות, איזה שירות להעניק. במידה והשירות היה כולל חלפים היה על המבקש 1 להגיע למחסני המשיבה ולקבל את החלפים הנחוצים. כן כללו ההוראות למי לא להעניק שירות, למי להפסיק להעניק שירות, כמה פעמים יש ליתן את השירות. המשיבה אף הסמיכה את המבקש 1 לחתום על דוחות השירות מטעמה תחת המותג והלוגו ומספר הדו"ח שלה. המבקש 1 אף השאיר בידי הלקוחות את דוחות השירות של המשיבה וחתימתו על הדוחות היתה כעובד המשיבה. כמו כן בהסכמי התקנה חויב המבקש להגיע למשרדי המשיבה לקבל הוראות הנדסיות ו/או טכניות ו/או בטיחותיות, וכן הוראות באיזה סטנדרטים יש לבצע את העבודה. נטען כי המבקש 1 היה חלק מהמערך הארגוני תפעולי של המשיבה כעובד החברה. המבקש עבד רובו ככולו למען המשיבה כעובד וכחלק מהמערך האירגוני שלה.
עוד נטען כי במכרזים ציבוריים ו/או פרטיים שבהם השתתפה המשיבה הציגה המשיבה כי יש לה סניף באזור הצפון – משרדיו של המבקש ולכן יש ביכולתה להעניק שירות באמצעות עובדיה.
נטען כי אף בסעיף 11 לתביעה טענה התובעת כי היא מסרה בידי המבקש 1 ציוד לצורך ביצוע עבודתו. לאמור, המבקש 1 אף עבד עם הציוד של המשיבה.
נטען כי עצם העובדה כי שכרו של המבקש 1 שולם באמצעות חשבונית של המבקשת, אין בה כדי לגרוע מקיומם של יחסי העבודה. בשל כל אלה נטען לקיום יחסי עובד מעביד.
נטען כי מאחר וגם השאלה אם נתקיימו יחסי עובד ומעביד נתונה לסמכות הייחודית של בית הדין (לפי סעיף 24 לחוק בית הדין) הרי שאין לבית המשפט דנן הסמכות לדון בשאלה זו ולכן יש להעביר את התביעה לבית הדין לעבודה שהינו המוסמך לדון בסוגיה זו.
תגובת המשיבה:
נטען כי מדובר בבקשה שיש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט ומשכך יש למחוק הבקשה בהתאם לתקנה 42 לתקנות סדר הדין.
נטען כי המבקש 1 הגיש במסגרת סע"ש 9973-09-21 צכטיק נ' לדיקו ליפט תביעת סרק לפיצויים נגד המשיבה דנן בה מיחזר את טענותיו הכוזבות בגין התקיימותם של יחסי עובד מעביד.
נטען כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליהם להראות כי נתקיימו יחסי עובד מעביד.
נטען כי במקרה דנן לא נתקיימה התקשרות פורמאלית בין המשיבה למבקש 1. נטען כי ההתקשרות כולה היתה לאורך השנים בין המשיבה למבקשת 2. המבקשת 2 סיפקה שירותי התקנה ותחזוקה למעליות של לקוחות המשיבה כקבלן משנה של המשיבה. נטען כי לא בכדי לא צרפו המבקשים כל ראיה על מנת לתמוך בטענתם חסרת השחר כי המבקש 1 היה עובד של המשיבה. נטען כי משלא עשו כן יש לסלק הבקשה על הסף.
לחילופין נטען כי לא נתקיימו יחסי עובד מעביד בין המבקש 1 למשיבה. המשיבה הפנתה להלכה שלפיה המבחן להתקיימותם של יחסי עובד ומעביד הינו המבחן המעורב. בבסיסו של מבחן זה מצוי אף מבחן ההשתלבות על שני פניו – הפן החיובי והפן השלילי.
נטען כי במקרה דנן יישום המבחן המעורב מוביל למסקנה כי בין המבקש 1 למשיבה מעולם לא נתקיימו יחסי עובד ומעביד, וכי המבקשת 2 בלבד סיפקה שירותי קבלנות משנה למתן שירותי התקנה ותחזוקה של מעליות עבור לקוחות המשיבה.
נטען כי המבקש 1 למיטב ידיעת המשיבה הוא בעל השליטה במבקשת 2 והמנכ"ל שלה. המשיבה העסיקה לאורך תקופת היחסים המסחריים בין הצדדים עשרות עובדים אשר הם אלו שס יפקו את שירותי קבלנות המשנה המתוארים למשיבה, וזאת תחת ניהולו ופיקוחו של המבקש 1.
נטען כי שירותי קבלנות המשנה לא סופקו באופן אישי ע"י המבקש 1 למשיבה שהינה מזמינת השירות. המשיבה מעולם לא התקשרה באופן אישי וישיר במפורש או במכללא בכל חוזה למתן שירותים עם המבקש 1 או עם מי מעובדיה של המבקשת 2. המשיבה התקשרה בהסכמים למתן שירותי קבלנות משנה עם המבקשת 2 בלבד.
נטען כי הפן החיובי של מבחן ההשתלבות לא נתקיים במקרה דנן, מאחר והמבקש 1 בתור מנכ"ל המבקשת 2 מעולם לא היה חלק מהמערך האירגוני של המשיבה ותמיד היה גורם חיצוני לה. נטען כי למבקשים אף מעולם לא היתה בלעדיות בעבודה עם המשיבה. המבקשת 2 היתה חופשיה להתקשר בקשרים מסחריים עם גופים נוספים ולהשיא את רווחיה בהתאם. עוד נטען כי המשיבה התקשרה ועודנה מתקשרת עם קבלני משנה אחרים ברחבי הארץ לרבות באזור הצפון שביחס אליו טענו המבקשים כי הוא היה "בבלעדיות" של המבקשת 2. נטען כי העבודות השונות שהזמינה המשיבה מהמבקשת 2 לא בוצעו באופן אישי ע"י המבקש 1, אלא ע"י עשרות עובדים שונים שהועסקו ע"י המבקשת2 במשך השנים וכולם היו בשליטתו ופיקוחו של המבקש 1. עובדה זו שומטת את הקרקע בדבר הטענה ל"ביצוע אישי" ומאיינת את הפן החיובי של מבחן ההשתלבות.
נטען כי אף הפן השלילי אינו מתקיים במקרה דנן. בהקשר זה נטען כי למבקש 1 עסק משלו שבאמצעותו הוענקו השירותים המדוברים למשיבה. השירותים לא הוענקו באופן אישי ע"י המבקש 1 אלא באמצעות עובדי המבקשת 2. נטען כי מדובר במקרה מובהק של בעל עסק אשר עסקו משרת באופן חיצוני ומנותק את החברה המזמינה.
המשיבה אף הפנתה לע"ע (ארצי) 646/09 טוויזר נ' מאפיה שם נקבע כי "סימן ההיכר המשמעותי לפן השלילי, הוא שמייעול העבודה ומהחיסכון בהוצאות ייהנה בעל העסק, ולא מזמין השירות, וכי ההשקעות באמצעי הייצור ובהון חוזר יהיו של בעל העסק". נטען כי אף במקרה דנן המבקש 1 שלט באופן מלא ובלעדי על עובדיו, שכרם, תנאיהם ואופן ביצוע העבודה על ידם. ככל שחפץ לערוך צעדי ייעול בחברה שבשליטתו (למשל ע"י הורדת שכר העבודה או פיטורי עובדים), הרי שנהנה היחידי מייעול זה היה הוא עצמו. המשיבה לא היתה מושפעת כלכלית מכל צעד ייעול שערך המבקש 1 היות והמשיבה שילמה למבקשת 2 עבור שירותים שבוצעו בתעריף אחיד ביחס לעבודה ולא עבור עובד זה או אחר בתעריפים משתנים.
נטען כי גם בחינת יתר מבחני המשנה של המבחן המעורב מוליכה למסקנה כי בין המשיבה למבקש 1 לא התקיימו יחסי עובד ומעביד. המשיבה פרטה את יתר המבחנים וניתחה אותם בהתייחס למקרה דנן.
נטען כי אופן הצגת התקשרות בפני גורמים חיצוניים מוליך אף הוא למסקנה כי מדובר ביחסי קבלנות ולא ביחסי עבודה. המשיבה הציגה את המבקשת 2 כקבלן משנה שלה המבצע עבורה עבודה באמצעות עובדים רבים המועסקים בה. כך גם הציגה עצמה המבקשת 2 במסגרת ההליך דנן.
בנוסף, כוונת הצדדים מעידה אף היא בבירור כי מעולם לא נתקיימו יחסי עבודה או יחסים מסחריים ישירים בין המבקש 1 לבין המשיבה. לא בכדי לא הביא המבקש 1 בדל של ראיה ללמד אחרת ולא היה מוכן להצהיר על כך. המבקשת 2 והמשיבה היו מתקשרות בחוזה קבלנות משנה לשנה לביצוע עבודות שונות. משמע זו היתה כוונת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי במערכת החוזית ביניהם.
כמו כן, מסגרת העבודה וסדירות הקשר מלמדים כי מדובר ביחסים קבלניים. המבקש 1 מעולם לא "הועסק" בימים ושעות קבועים, ולא ביצע את "העבודה" בחצריה של המשיבה. נטען כי עסקינן ביחסי קבלנות ולא יחסי עבודה.
לחילופי חילופין נטען כי בשים לב לקיומה של תביעת המבקש 1 בבית הדין האזורי לעבודה הרי שהמשיבה לא תתנגד למחיקתו של המבקש 1 מההליך דנן כך שהתביעה דנן תתברר נגד המבקשת 2 בלבד.
תשובה לתגובה:
נטען כי בתביעה שהוגשה ע"י המבקש 1 כנגד המשיבה בבית הדין האזורי לעבודה (סע"ש 9973-09-21) טען המבקש 1 לקיום יחסי עובד ומעביד. על פי נספחי התביעה המבקש 1 קיבל לידיו דוחות ריקים של המשיבה, הוסמך לדווח כעובד של המשיבה, על ביצוע העבודה הוא הוסמך לחתום בשם המשיבה על דוחות אלה.
נטען כי לא עבודת המבקשת2 הינה במחלוקת אלא עבודת המבקש 1 שעבד אישית עבור המשיבה. המשיבה 2 הינה רק צינור לקבלת תזרים המזומנים.
נטען שוב תוך הפניה לסע' 24 לחוק בית הדין לענייני עבודה, כי מאחר ובתיק דנן הועלתה הטענה כי נוצרו יחסי עובד ומעביד אזי עצם הדיון בטענה נתונה לסמכותו הבלעדית של בית הדין לענייני עבודה. בפרט האמור הוא לאור העובדה כי הוגשה תביעה לבית הדין לענייני עבודה ולא רצוי כי שתי ערכאות יגיעו למסקנה שונה.
נטען כי המשיבה בתגובתה מעלה טענות עובדתיות רבות שאין להן ביסוס בשלב זה. טענות עובדתיות אלה חייבות להיבחן "אחר בחינת הראיות" בבית הדין לעבודה.
נטען כי עילות התביעה המובאות בתביעה הינן – עילה תביעה הנובעת מחוק עוולות מסחריות, הפרת הסכם עבודה בניגוד לסע' 12 ו -39 לחוק החוזים, עשיית עושר ולא במשפט, גרם הפרת חוזה בניגוד לסע' 62 לפקודת הנזיקין וכן מתן חשבונות. ככל שמדובר ביחסי עבודה הרי שהעילות דנן הינן בסמכותו הבלעדית של בית הדין לעבודה. המחוקק אמנם החריג את פקודת הנזיקין מסמכותו של בית הדין לעבודה, למעט תובענה שעילתה בסע' 29, 31, 62 או 63 לפקנ"ז בקשר לסכסוך עבודה. במקרה דנן העילה היחידה לפי פקודת הנזיקין מתייחסת לסע' 62 לפקודה שכאמור הוחרג ואינו בסמכותו של בית הדין.
המבקשים טענו כי בבר"ע 2707/14 מורן נ' אגנס פרנס נקבעו המבחנים לנושא הסמכויות המקבילות בין בית המשפט לבין בית הדין לעבודה. צוין כי בית המשפט קבע שם כי על התובע לציין ולהסביר במפורש כי מדובר בעילות נזיקיות. דבר שלא נעשה במקרה דנן.
נטען כי כעולה מכתב התביעה אין מחלוקת שבסיס הסכסוך הוא עבודה שביצע המבקש 1לטובת המשיבה. טענות המשיבה ובהן גניבת סודות מסחריים ו/או עוולות מסחריות נובעות מעצם אותה עבודה.
באשר לעובדה שהמשיבה היא זו שהגישה את התביעה תחילה בבית משפט זה (כאשר לאחריה הוגש התביעה בבית הדין ע"י המבקש 1) נטען, כי לפי ההלכה הפסוקה אין מקום ליצור במקרה דנן הליך של מרוץ סמכויות.
באשר לטענה החלופית של המשיבה כי הינה מוכנה למחוק את המבקש 1 מכתב התביעה נטען כי טענה זו מלמדת כאלף עדים על כך שאין לבית משפט זה סמכות לדון בתביעה.
דיון והכרעה:
כאמור, בין הצדדים קיימת מחלוקת לגבי סמכותו של בית הדין לעבודה. המבקשים טוענים להתקיימותם של יחסי עובד מעביד כאשר ה משיבה כופרת בטענה זו.
סמכות בית הדין לעבודה מוגדרת בסעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק בית הדין לעבודה") הקובע כדלקמן:
"(א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –
בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];" (הההדגשה בקו הוספה-י"א).

על מנת שתובענה תיכנס לגדר סמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24 (א) (1) לחוק בית הידן לעבודה עליה לעמוד בשני מבחנים מצטברים בעלי יסוד "חיובי": ראשית, על הצדדים לתובענה להיות עובד ומעסיק, או מי ששררו ביניהם יחסי עובד ומעסיק בעבר שנית, עילת התביעה צריכה לנבוע מיחסי העבודה. עמידה בשני המבחנים האלו היא תנאי הכרחי, אך לא מספיק, מאחר שמצטרף אליהם מבחן שלישי, בעל יסוד שלילי – העילה אינה עוולה מפקודת הנזיקין (ראו לעניין זה רע"א 2407/14  מורן רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15)). עוד אציין כי מסגרת סמכותו של בית הדין לעבודה הורחבה בסעיף 24א(1ב) גם באשר ל" תובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה".
על פי ההלכה הפסוקה, שנקבעה בע"א 321/75 שירות ארצי להדברה בע"מ נ' דוד בוחבוט (9.11.75) , די בכך שהשאלה אם קיימים יחסי עובד מעביד שנויה במחלוקת של ממש כדי להעביר את הדיון בה להכרעתו של בית הדין לעבודה.
וכך נקבע בע"א 321/75 הנ"ל -

"לפי סעיף 24 (א) (1) ל חוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, מוקנית לבית-הדין לעבודה סמכות ייחודית "לדון בתובענות בין עובד למעביד שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד".

שאלה זו - אם אמנם משיב היה "עובד" של המערערת ואם היא היתה מעבידתו - שנויה במחלוקת ביניהם. ההוראה הברורה של המחוקק היא כי בשאלה זו יכריע בית-הדין לעבודה, ולא יכריע בה בית-דין או בית-משפט זולתו, שהרי הסמכות הקנויה לו גם לענין זה ייחודית היא. השופטת המלומדת בבית-המשפט המחוזי כתבה בהחלטתה שיש להפנות שאלה זו להכרעה לבית-הדין לעבודה רק "באם יש טעם לכאורה בטענה של קיום יחסים אלה" - אך מסופקני אם אמנם יש מקום להגביל הוראתו הכללית והגורפת של המחוקק בצורה זו. לדעתי די בכך שהשאלה שנויה במחלוקת של ממש על-מנת שהסמכות הייחודית של בית-הדין לעבודה תתפוס בה".

אף בתי משפט מחוזיים שונים ראו לנכון להסתמך על הסעיף הנ"ל, וכן גם על ע"א 321/75 הנ"ל והעבירו תובענות לבית הדין לעבודה בשל קיומה של מחלוקת של ממש באשר לשאלה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד מעביד בין הצדדים (ראו למשל ת"א (אזורי י-ם) 31284-07-11 סלמאן אלאמיר עאמר נ' מינרוה יעוץ והדרכה בע"מ (03.10.2011); ת"א (אזורי ת"א) 26014-10-12 איי אס אס - אשמרת בע"מ נ' רונן עמיחי (20.02.2013) ; ת"א (אזורי ת"א) 48337-03-14 ניסים וֶרסנוֹ נ' משה נִיניוֹ (12.05.2014) וכן רע"א 3930/14 ניסים ורסנו נ' משה ניניו (26.6.14)) בקשת רשות ערעור על 48337-03-14 שנדחתה).

בענייננו, קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לקיומם של יחסי עובד-מעביד. איני סבור שמדובר בטענה שנטענה בעלמא ע"י הנתבעים, אלא במחלוקת אמיתית בין הצדדים. בתוך כך, טענות בדבר קיומם של יחסי עובד מעביד הועלו ע"י הנתבעים כבר בכתב הגנתם (ראו סע' 1-7 לכתב ההגנה של הנתבעים). בין טענות הנתבעים בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הנתבע 1 לתובעת הועלתה אף הטענה כי הנתבע 1 העניק את שירות התחזוקה וההתקנה ללקוחות התובעת תוך מצג שיצרה התובעת כלפי לקוחותיה לפיה הנתבע הינו עובד של התובעת. אף בתצהירי לקוחות חברת לדיקו (התובעת) שצורפו כנספח 12 לכתב הגנה של הנתבעים הצהירו האחרונים, כי הם סברו שהנתבע 1 הינו עובד של חברת לדיקו (ראו סע' 3 לתצהירים של מר סאמר נחלי ושל חורי חאלד וכן סע' 4 לתצהירו של מר שמואל יחזקאל). בהקשר זה ראוי לציין כי על פי דיון (עבודה ארצי) 3-137/מח תמר אדר - פרסום מלניק בע"מ, כ(1) 060 (1988): " אין חשיבות עת לדין עומד סיווגו של אדם כ'עובד' או כ'עצמאי"' (דב"ע שם/129- 3 [11], בע' 260). אולם הצגת צד את אותם יחסים בפני גורמים חיצוניים שונים, באופן עקבי, תשקל, יחד עם סממנים אחרים, ובמצטבר להם, בשאלה אם אכן היה הטוען "עובד" אם לאו". לאור האמור לעיל נראה כי לכל הפחות יש יסוד מסוים לטענות הנתבע 1 המצביע על קיום יחסים כנטען וקיומה של מחלוקת אמיתית שלאורה יש טעם בדברי המבקשים בדבר העברת התובענה (בהקשר של המבקש 1 – נתבע 1) לבית הדין.

אציין כי כעולה מנספח א לתשובת המבקשים, הרי שהמבקש 1 הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת במסגרת סע"ש 9973-09-21 במסגרתה טען כי נתקיימו בין הצדדים יחסי עובד מעביד (ראו סע' 10-13 לכתב התביעה במסגרת התיק הנ"ל). לפיכך הרי שאלה זו ממילא מונחת לפתחו של בית הדין בהליך הנ"ל שהגיש המבקש 1.

עם זאת, כעולה מסעיף 24(א) לחוק בית הדין, הרי שיש להמשיך ולבחון את העילות מושא התובענה דנן באשר לפי סעיף 24 הנ"ל, תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (למעט באשר לתובענה שעילתה בסעיפים 29, 31, 62 או 63 לפקודת הנזיקין כעולה מסע' 24א(1ב) לחוק בית הדין) לא תתברר בבית הדין לעבודה וזאת אף אם מדובר בתובענה בין עובד למעביד שעילתה ביחסי עבודה.

במקרה דנן טענה המשיבה בתביעתה (ראו סע' 58-70) לעילות הבאות:
העילה המרכזית הינה עילת גזל וסודות מסחריים (בעניין זה הפנתה המשיבה בתביעתה לסע' 5, 6 ו-10 לחוק עוולות מסחריות);
חוסר תום לב והפרת הסכם (בעניין זה הפנתה המשיבה לסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים);
עשיית עושר ולא במשפט ;
גרם הפרת הסכם לפי סע' 62 לפקודת הנזיקין.
הפרת חובה חקוקה לפי סע' 63 לפקודת הנזיקין;
עילת התרמית והגזל לפי סעיפים 52, 56 לפקודת הנזיקין;

באשר לעילת הגזל וסודות מסחריים הנובעת מסע' 5,6 ו- 10 (המצויים בפרק ב' לחוק עוולות מסחריות) הרי שבמידה וייקבע בבית הדין לעבודה שהתקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, אזי היא תהא בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט – 1999 מקנה סמכות ייחודית לבית הדין לעבודה לדון בתביעה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב' לחוק עוולות מסחריות, באם היא נובעת מיחסי עובד ומעביד, וזו לשונו:
"סמכות בית הדין לעבודה
22 (א) לבית דין אזורי לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון–
(1) בתובענה בין עובד לבין מעביד או חליפו, שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', והנובעת מיחסי עובד ומעביד;
(2) בתובענה שעילתה בהפרת הוראה מהוראות פרק ב', הנובעת מחוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור."

ברע"א 3930/14 ניסים ורסנו נ' משה ניניו אוזכר לעיל, קבע כב' השופט י' עמית לעניין זה:
"בענייננו, עילת התביעה העיקרית הינה גזל סודות מסחריים לפי הוראות פרק ב' ל חוק עוולות מסחריות, ובאם יוכרע כי אכן שררו בין הצדדים יחסי עובד-מעביד, אזי הסמכות הייחודית לדון בעילות התביעה מוקנית לבית הדין לעבודה".

באשר לעילות בדבר חוסר תום לב והפרת הסכם, הרי שעילה זו הינה בסמכותו של בית הדין לעבודה "הפרת חוזה עבודה עניין היא לדיון בבית הדין לעבודה" (דברי כב' השופט א' שינבוים ב-ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס, פ"ד לז(4) 16, 22 (1982)).

באשר לעילת "עשיית עושר ולא במשפט", צוין ברע"א 2407/14 רוחם נ' אג'נס פרנס פרס בע"מ (14.10.15) בפִִסקה 72 וכן פסקה 76 הנובעת מיחסי עבודה, הרי שהיא מצויה בסמכותו של בית הדין לעבודה. וכלשונו של בית המשפט ברע"א 2407/14 הנ"ל: "עילות מכוח חוק עשיית עושר הנובעות מיחסי עבודה בין החברה לבין מורן – הסמכות לדון בהן נתונה לבית הדין לעבודה".

באשר לגרם הפרת הסכם לפי סע' 62 לפקודת הנזיקין והפרת חובה חקוקה לפי סע' 63 לפקודת הנזיקין הרי שאלו מצויות בסמכותו של בית הדין לעבודה (ראו לעיל סע' 24א(1ב) לחוק בית הדין לעבודה).

באשר לעילת התרמית והגזל לפי סעיפים 52, 56 לפקודת הנזיקין הרי שאלה מוחרגות מסמכותו של בית הדין לעבודה (ראו ברע"א 2407/14 רוחם נ' פרנס הנ"ל, סע' 76 לפסק הדין).

הנה כי כן התביעה כוללת בין היתר, עילות שאינן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה.

בע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, נט(3) 497 (2004) נקבע כי שעה שתביעה כוללת הן עילות שהן בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, והן עילות שאינן בסמכותו, אלא בסמכות בית המשפט האזרחי, אזי לא יהא מנוס מפיצול הדיון כך שהעילות שהן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה תתבררנה בפניו, ואילו העילות שאינן בסמכותו תתבררנה בפני בית המשפט האזרחי.

כך נקבע בפסק דינה הנ"ל של כב' השופטת נאור ( לה הסכימו כב' השופט ברק וחיות) הנ"ל:

"אין מנוס אפוא מפיצול הדיון בתביעה הכוללת הן עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה הן עילות שאינן בסמכותו...סיכומם של דברים: יש לשאוף לריכוז הדיון, אך רק עד קו תיחום הסמכויות שקבע המחוקק. רעיון זה עובר כחוט השני בדיני איחוד ופיצול בסדר דין אזרחי ובדיני מעשה-בית-דין. הדברים נכונים באותה מידה – אם לא על דרך קל וחומר – בכל הנוגע לתביעות הכוללות עילות שבסמכות הייחודית של בית-הדין האזורי לעבודה – סמכות שמפורשת באופן דווקני – ועילות שאינן בסמכותו. ריכוז הדיון אינו חזות הכול. הוא תופס מקום נכבד לצד אינטרסים אחרים. לעתים המחוקק מוסיף לסמכותה של ערכאה זו או אחרת כדי לרכז את הדיון ( ראו ע"א 683/80 כהן נ' קולומבוס [22]. ראו גם חוק בתי המשפט ( תיקון מס' 36), תשס"ד-2003, אשר נחקק בעקבות רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' שורץ [23]). לעתים המחוקק מבכר שיקולים אחרים. זהו המקרה בענייננו ( ראו והשוו עניין פינשטיין [19], בעמ' 132). ..
מן הכלל אל הפרט
העקרונות שעמדתי עליהם מובילים למסקנה שאין מנוס מלפצל את הדיון בתביעה נושא הערעור בין בית-המשפט המחוזי לבין בית-הדין האזורי לעבודה, בהתאם לאמור להלן. אם תישמע דעתי נקבע כי בית-המשפט המחוזי היה צריך לקבוע שחלק מהעניינים יתבררו בפניו, ולכן לא היה מקום שהתביעה כולה תועבר לבית-הדין האזורי לעבודה".
משכך הרי שהעילה בדבר התרמית והגזל כעולה מפקודת הנזיקין דינה להתברר בבית משפט זה.

סוף דבר

באשר למבקש 1 תידון במסגרת התובענה דנן אך ורק עילת התרמית והגזל. יתר העילות המיוחסות לו (ורק בהתייחס אליו להבדיל מהמבקשת 2) תימחקנה מכתב התביעה.
המשיבה תשלם למבקש 1 הוצאות הבקשה בסך כולל של 2500 ₪.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ז' חשוון תשפ"ב, 13 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.