הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 51444-04-19

מספר בקשה:1
בפני
כבוד ה רשמת עינב גולומב

מבקשים

  1. אר-שם תעשיות חצור בע"מ
  2. דויד חננאל

נגד

משיבים

  1. מנהל מקרקעי ישראל - נצרת
  2. משרד התעשיה והמסחר/המשרד הראשי
  3. היועץ המשפטי לממשלה

החלטה

לפניי בקשת התובעים לפטור אותם מתשלום אגרה.

1. בשנת 2012 הגיש המשיב 1, מנהל מקרקעי ישראל (להלן – המנהל), תביעה לסילוק יד ולמתן צו מניעה קבוע נגד המבקשים, ביחס למקרקעין הידועים כמגרש 114 בגוש 13846, חלקות 54,53,54 באזור התעשייה של חצור הגלילית (להלן המקרקעין), וכן למתן פס"ד הצהרתי לפיו הסכם הפיתוח שנחתם בין הצדדים בטל ( ת.א 33888-11-12, בהמ"ש השלום בצפת, להלן – תביעת המנהל).

2. מדובר במקרקעין לגביהם חתם המנהל עם המבקשת על הסכם פיתוח . מטרת ההקצאה שנקבעה בהסכם היא תעשייה ומלאכה, הקמת מפעל לייצור ארגזי תחמושת ומפעל לארונות משרדיים. בתמצית, המנהל טען כי בפועל נעשה במקרקעין שימוש למטרת מסחר תוך הפרת הסכם הפיתוח . על רקע האמור, הגיש המנהל את תביעתו למתן הסעדים שצוינו לעיל. המבקשים כפרו בטענות המנהל, וטענו כי לא נעשה שימוש חורג במקרקעין, וכי ככל שנעשה שימוש כזה – אין מדובר בהפרה יסודית . עוד טענו כי אי-חתימה על הסכם חכירה היא בעטיו של המנהל, כי לא היתה מניעה לחתום על הסכם חכירה וכי התנהלות המנהל כלפיהם היא חסרת תו"ל .

3. בפס"ד מיום 12.8.14 קיבל בית משפט השלום את התביעה במלואה. בית המשפט קבע כי הסכם הפיתוח נועד למטרה שצוינה בו ולה בלבד, וכי המבקשת הפרה את ההסכם בכך שע שתה במקרקעין שימוש החורג מכך. עוד נקבע כי מדובר בהפרה יסודית, וכי מכל מקום נשלחו התראות למבקשת אך ההפרה לא תוקנה. בנסיבות אלה רשאי היה המנהל לבטל את ההסכם כפי שעשה בהגשת התביעה. טענות המבקשים בדבר חוסר תו"ל מצד המנהל נדחו, תוך שבהמ"ש קובע כי לא מצא חוסר תו"ל ואף לא רשלנות בהתנהלות המנהל. בית המשפט הורה על סילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין וכן אסר עליהם בצו מניעה קבוע להיכנס או לעשות כל שימוש במקרקעין. ערעור שהוגש על פסה"ד לבית המשפט המחוזי נדחה (ע"א 342885-10-14), וכך גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון (רע"א 805/16).

2. בינואר 2017 הגישו המבקשים נגד המשיבים 1 ו-2 תביעה כספית לבהמ"ש זה על סך 7 מיליון ₪, שעילתה התנהלות שלא כדין של המנהל , לפי הנטען, בביטול הסכם הפיתוח ואי-התקשרות בהסכם חכירה עם המבקשים. בד בבד עם הגשת התביעה הגישו הם בקשה לפטור מאגרה. בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' הרשמת תמר נסים שי מיום 8.7.17. בהחלטה נקבע כי חרף הראיות בדבר מצבו הכלכלי והרפואי של המבקש, הרי שהוא נמנע מלפרט אודות רכושו. כמו-כן, לא הובאה כל ראיה בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת, ולעניין זה לא די בטענה כי המבקש הוא נציגה והרוח החיה בה. עוד נקבע, כי לגופו של עניין סיכויי התביעה אינם נחזים להיות גבוהים וזאת נוכח קיומו של פס" ד חלוט בתביעת המנהל בו נקבע כי המשיבים הפרו את הסכם הפיתוח שנכרת בין הצדדים. המבקשים ערערו על החלטה זו, וביום 31.10.18 נמחק הערעור בהסכמתם, לפי המלצת בית המשפט. בפסה"ד נקבע כי המבקשים יהיו רשאים להגיש בקשה חדשה לפטור מאגרה עם הגשת תביעה חדשה מפורטת יותר ומגובה במסמכים גם לעניין הנזק.

3. ביום 28.4.19 הגישו המבקשים את התביעה דנן, שהיא בעיקרה אותה תביעה שהגישו בעבר, בשינוי לעניין רכיב הנזק, שהופחת מסך 7 מיליון ₪ לסך 3.775 מיליון ₪, ותוך צירוף טיוטת חוו"ד שמאית בדבר ערך הנכס שנטען כי הקימו במקרקעין. בד בבד הגישו בקשה לפטור אותם מתשלום האגרה, היא הבקשה המונחת לפני.

4. לטענת המבקשים, מצבם הכלכלי קשה ביותר ואין ביכולתם לשאת באגרה. נטען כי המבקש מוכר כנכה על-ידי המוסד לביטוח לאומי בדרגת אי-כושר של 100% וכל הכנסתו מקצבת נכות. כן פורט מצבו הרפואי המורכב של המבקש. המבקש ציין כי אין הוא מצוי בקשר עם בנותיו ואשתו לשעבר, ואין בידו להסתייע באדם כלשהו לתשלום האגרה. עוד נטען כי למעט חשבון בבנק הדואר בו מקבל המבקש את קצבת הנכות, אין לו חשבון בנק כלשהו, אין הוא מחזיק בכרטיס אשראי ואין לו נכסים מכל סוג. אשר למבקשת, נטען כי אין היא פעילה, אין לה חשבון בנק, הכנסה או נכסים וכי היא נקלעה לחובות כבדים ותלויים ועומדים נגדה תיקי הוצל"פ רבים.

5. המשיבה בתשובתה התנגדה לבקשה, בנימוק כי סיכויי התביעה קלושים לנוכח פסק הדין בתביעת המנהל המקים מעשה בית דין.

6. לאחר עיון ובחינה, אני רואה לקבל הבקשה אך באופן חלקי בלבד, כפי שיפורט להלן.

7. על המבקש לפטור אותו מתשלום אגרת בית משפט לשכנע בדבר התקיימות שני תנאים מצטברים: חסרון כיס וכי ההליך בגינו מתבקש הפטור מגלה עילה. לעניין התנאי הראשון, הנטל על המבקש להניח לפני בית המשפט תשתית מפורטת ומלאה של מצבו הכספי. לעניין התנאי השני נקבע, כי לנוכח מעמדה ה רם של זכות הגישה לערכאות, הרף הנדרש בהקשר זה איננו גבוה, ונדרש במסגרתו לבחון לכאורית את העילה על מנת לוודא שאין מדובר בהליך חסר סיכוי ממש ובתביעת סרק (בג"ץ 4934/14 מילנה גורנשטיין נ' כנסת ישראל (פורסם במאגרים) (2014) ).

8. בענייננו, כפי שפורט לעיל, מדובר בבקשה שניה לפטור מאגרה לאחר שבקשה שהוגשה במסגרת תביעה קודמת באותה עילה, נדחתה לגופה, ולאחר מכן נמחקה התביעה משלא שולמה האגרה. ככלל, פסיקת בית המשפט העליון עמדה על כך כי אין לקבל כדבר שבשגרה בקשות חוזרות לפטור מאגרה לאחר דחיית בקשה קודמת (ובעקבותיה – מחיקת הליך קודם), המתבססות על טענות עובדתיות ומשפטיות שכבר נדונו, או שלא הייתה מניעה להעלותן, וזאת ככל שאין מדובר בשינוי נסיבות רלוונטי שחל מאז ההחלטה הראשונה (לדיון נרחב בעניין זה ראו: ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ. אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ (פורסם במאגרים )( 12.04.2015) ). אולם בענייננו, בשים לב לעובדה כי בפסה"ד שניתן בערעור שהגישו המבקשים על החלטת כב' הרשמת בתביעה הקודמת, נקבע, במפורש , כי בידי המבקש יהיה להגיש בקשה חדשה לפטור מאגרה במסגרת תביעה חדשה שיגיש, ושהמדינה לא טענה למחסום כלשהו בעניין זה, גורל הבקשה לא יוכרע על בסיס זה.

9. אבחן, אפוא, את הבקשה לגופה. בכל הנוגע לחסרון כיס, הרי שמעיון בתגובת המדינה עולה כי היא לא טענה לגופם של דברים בהקשר זה, ומשכך נראה כי לא מונחת לפני מחלוקת של ממש בדבר קיום התנאי האמור. מכל מקום, ומעבר לנדרש, אציין, כי בכל הנוגע למבקש, עולה מהמסמכים שצורפו כי מצבו הכלכלי הוא אכן קשה, ובהקשר זה הוכח התנאי לגביו. אשר למבקשת; ביחס אליה צורף תדפיס תיקי הוצל"פ רבים שתלויים ועומדים נגדה, וכן תדפיס רשם החברות לפיו החברה רשומה בסטטוס של מפרת חוק והיא איננה משלמת את האגרה השנתית מאז שנת 2012. לכאורה יש חוסר במסמכים שצורפו לגבי מצבה הכספי של המבקשת , בהיעדרם של דו"חות כספיים או אסמכתא מקצועית אחרת. אולם משהצהיר המבקש, שהוא בעל המניות היחיד והדירקטור של המבקשת, על כך שמדובר בחברה בלתי פעילה מזה שנים שאין לה כל הכנסות, חשבון בנק או רכוש, ואילו המדינה מצידה לא טענה דבר וחצי דבר לעניין עמידת המבקשת בתנאי של חסרון כיס, סבורני כי בנסיבות הקונקרטיות די בכך .

10. אשר לתנאי השני – הליך המגלה עילה; כפי שצוין לעיל, התנאי האמור מיושם בגמישות והרף הנדרש לקיומו איננו גבוה. אולם לצד זאת, מדובר בתנאי הכרחי שאיננו מרוקן מתוכן. בענייננו, התביעה נגועה בקושי מהותי ובסיסי , נוכח הקביעות שקבע בית משפט השלום בתביעת המנהל, המקימות מעשה בית דין בהליך זה בין אותם צדדים. עיון בכתב התביעה מעלה, כי עיקר טענות המבקשים מופנות נגד החלטת המנהל לבטל את ההתקשרות עמם, וזאת בטענה כי הם לא הפרו את ההסכם, לא כל שכן הפרה יסודית. עוד טוענים הם כי נתונות להם זכויות במקרקעין המתעצמות, לגיש תם, עקב ההשקעה הכספית הרבה מצדם. אולם כל אותן טענות הועלו, נדונו ונדחו לגופן במסגרת ההתדיינות בתביעת המנהל; בפסק הדין של בית משפט השלום נקבעו ממצא ים מפורש ים בדבר הפרת ההסכם על-ידי המ בקשת; בדבר היות אותה הפרה בגדר הפרה יסודית ; ו בדבר מתן התראות למבקשת טרם ביטול ההסכם, שלא הועילו. משכך, נפסק כי ביטול ההסכם בדין יסודו . ערעור על קביעות אלה נדחה במלואו; בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשת בדבר זכויות הנתונות לה במקרקעין, קבע כי היא הפרה את ההסכם הפרה יסודית וכי לא היה חוסר תו"ל, עצימת עיניים או רשלנות מצד המנהל. במסגרת התביעה הנוכחית, המנוסחת בעיקרה כמעין תקיפה ישירה נוספת על פסה"ד בתביעת המנהל, שבים המבקשים ומעלים את כלל טענותיהם בסוגיות אלה. זאת אין בידם לעשות. משמדובר בקביעות שיפוטיות שניתנו לגופה של מחלוקת במסגרת התדיינות קודמת בין אותם צדדים, הרי שקם מעשה בית דין לגביהן ואין המבקשים רשאים להעמידן לדיון מחודש. ברי גם שאין בידי המבקשים לקבל את הסעד המבוקש על-ידם בדבר אכיפת הסכם הפיתוח עם המנהל, שאיננו אלא תמונת ראי לתביעת המנהל כנגדם שהתקבלה לגופה. אף הרכיב הכספי בתביעה, ממנו נגזר סכום האגרה בענייננו, מושתת – לפי ניסוח כתב התביעה – על הטענה בדבר ביטול שלא כדין של הסכם הפיתוח על-ידי המנהל, טענה לגביה יש כאמור פלוגתא פסוקה. בטיעוני המבקשים אין כל התמודדות עם קושי עמוק ויסודי זה בתביעה.

11. על רקע המקובץ, נראה כי סיכויי התביעה להתקבל הינם נמוכים עד מאוד, ומכאן שדין הבקשה לכאורה להידחות.

12. לצד זאת יש לציין, כי עובדת ביטול הסכם הפיתוח, שכשלעצמה איננה יכולה עוד להיות במחלוקת, מעלה שאלה בדבר השבה, שכן כידוע , אף הצד המפר עשוי ככלל להיות זכאי להשבה עם ביטול ההסכם . בענייננו, בפסה"ד של בהמ"ש השלום בתביעת המנהל נקבע כי על המבקשים לסלק את ידם מהמקרקעין. לא ניתנה כל הוראה בדבר הריסת המבנה ע"י המבקשים והשבת המקרקעין כשהם פנויים, תוך שבהמ"ש ציין כי המנהל בסיכומיו חזר בו מסעד זה שהתבקש בתביעה (עמק 8 לפסה"ד, ש' 24-26). הדבר מחדד את סוגיית ההשבה, שהיא שאלה מורכבת בסיטואציה , ושעמדת המנהל לגביה איננה ידועה בשלב זה . אומנם, אופן ניסוח כתב התביעה איננו ממוקד בהשבה (אלא בטענה לאכיפה ולחילופין פיצויים), אולם בהינתן שמבוקש בתביעה סעד כספי בגין שווי המבנה שהוקם במקרקעין , ומשהמבקשים אינם מיוצגים, סבורני כי לשלב המקדמי והמוגבל של בקשה לפטור מאגרה, ולרף המקל במישור זה, אין בכך כדי להכריע.

13. בשים לב לכל המפורט לעיל, ולאחר שקילת מכלול הנתונים, סבורני כי יש מקום לפטור את המבקשים מתשלום אגרה אז זאת באופן חלקי בלבד. אין הצדקה למתן פטור מלא מתשלום האגרה, וזאת לנוכח כל המפורט לעיל לעניין חולשתה היתרה של עילת התביעה הנוגעת לאכיפה ולתשלום פיצויים בגין הפרת ההסכם. מבחינת הסעד הכספי, הרי שחלק ממנו מיוסד במובהק על טענת ההפרה (מניעת דמי שכירות מהמבקשת), ולעניין זה אין כל הצדקה לפטור מאגרה נוכח שפורט לעיל. אף הטענות לעניין שווי הנכס שהוקם על-ידי המבקשים מעוררות קושי משמעותי . ראשית, המסמך שצורף לכתב התביעה איננו חוו"ד שמאית כי אם מסמך שכותרתו "חוות דעת מומחה – [טיוטה לא חתומה] ", כך שהמסד לנזק הנטען מוקשה. שנית, עיון במסמך האמור מעלה כי אין בו כל נתונים/הערכה באשר לעלויות ההקמה של המבנה (הן העלויות בהן נשאה המבקשת), וכי הערכת השווי כוללת מעבר למחוברים אף את רכיב הקרקע (שאין חולק כי היתה ונותרה בבעלות המנהל).

14. במכלול אלה, ובשים לב לסכום הגבוה מאוד שבחרו המבקשים לתבוע בתביעתם, אין הצדקה לפטור אותם באופן מלא מתשלום האגרה, כאשר כפי שנפסק: "...אין מקום להגיש תביעה מופרזת על גבו של פטור מאגרה" (ע"א 4794/15 גואטה נ' ההסתדרות הציונית (פורסם במאגרים) (2017)). במכלול הנסיבות שפורטו, אני רואה לפטור את המבקשים חלקית בלבד מתשלום האגרה, באופן שהאגרה תעמוד על מחצית מהסכום הנדרש לפי התקנות. אגרה לפי הסכום האמור תשולם בתוך 45 ימים שאם לא כן תמחק התביעה.

המזכירות תמציא לצדדים

ניתנה היום, כ' אב תשע"ט, 21 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.

עינב גולומב, שופטת
רשמת בית המשפט המחוזי-נצרת