הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 4674-04-16

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
התובע/משיב
עמרו יוסף מוחמד ח'ליליה
ע"י ב"כ עוה"ד אלמאלכ דהאמשה

נ ג ד

הנתבעים/מבקשים
.1 האפוטרופוס על נכסי נפקדים
.2 רשות הפיתוח - רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ מפמ"צ, עו"ד מור סלם

פסק דין

מונחת בפני בקשת הנתבעים לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי (להלן: "הבקשה").
כעולה מכותרת ההחלטה, סבורני כי דין הבקשה להתקבל כמובהר להלן.

כתב התביעה:

בתביעה נטען, כי התובע הינו בנו ויורשו היחידי של אביו המנוח יוסף מוחמד אחמד עבדאללה ח'לילה (להלן: "המנוח יוסף") וזאת בהתאם לצו ירושה שניתן ע"י בית הדין השרעי ביום 24.2.1993. בצו הירושה הנ"ל אף נקבע, כי המנוח יוסף נפטר ונטמן בכפר יפיע בשנת 1946. נטען כי אף בתעודת הפטירה שהוציא משרד הבריאות ביום 25.11.1992 צוין כי תאריך פטירתו של המנוח יוסף הינו בשנת 1946. עוד נטען, כי תוך כדי דיון בת"א 11616-04-12 נודע לתובע כי הוצא צו ירושה של סבו (המנוח מוחמד אחמד עבדאללה ח'לילה) ושל וסבתו (המנוחה חמדה שארי) אשר המנוח יוסף הנ"ל הינו בנם ויורשם לפי דין, כאשר מצווים אלה עלה כי ליד שמו של המנוח יוסף צוינה המילה: "נפקד".

עוד נטען, כי מיד לאחר שנודע לתובע אודות הנפקדות הוא הגיש בקשה לתיקון צווי הירושה הנ"ל וזאת במסגרת ת"ע 17952-08-14 של בית הדין השרעי . אלא שביום 8.12.15 נמחקה התביעה בתיק זה נוכח זאת שהסמכות העניינית לדון בתובענה בעניין ביטול הכרזת נפקדות נתונה לבית המשפט דנן. בתובענה אף נטען, כי חוק נכסי נפקדים אינו חל על המנוח יוסף, באשר זה האחרון נפטר כאמור בשנת 1946 ו/או בסמוך לכך ובוודאי שנפטר עובר ליום 29.11.1947, שהינו היום הקובע לעניין חוק נכסי נפקדים, באשר לפי חוק זה אין אדם יכול לרכוש מעמד של נפקד לפני המועד הנ"ל.

בכתב התביעה עתר התובע לסעד הצהרתי המורה על ביטול הכרזת האנ"ן מחודש אוגוסט 1952 בדבר נפקדותו של המנוח יוסף. כן נתבקש להורות על ביטול הקניית כל נכס מנכסי המנוח יוסף המפורטים בתביעה (3489/31991 בחלקה 17 בגוש 16861, 3029/27772 בחלקה 15 גוש 16862 ו- 4807/44077 בחלקה 24 בגוש 16867: להלן ביחד: "המקרקעין ") שהקנה הנתבע 1 (האנ"ן) לעצמו ו/או העביר לנתבעת 2 (רשות הפיתוח) וכן לקבוע כי חלקי המנוח יוסף הנ"ל הינם חלקיו של יורשו היחידי על פי דין - התובע. אציין כי הזכויות במקרקעין הנ"ל הועברו לרש"פ בשנת 1969.

הבקשה:

נטען כי הסעד העיקרי המבוקש בתובענה הינו הצהרה כי המנוח לא היה נפקד, משכך, הרי שמדובר בתביעה שאינו במקרקעין המתיישנת בחלוף 7 שנים בהתאם לחוק ההתיישנות.
נטען כי הסעד השני שנתבקש בתובענה, שהינו רישום התובע כבעלים במקרקעין שהוקנו לאנ"ן מותנה בקבלת הסעד הקודם ואינו אלא פועל יוצא של הסעד העיקרי הנ"ל.

נטען כי האנ"ן הוציא תעודת נפקדות למנוח יוסף בשנת 1952. התעודה שהוצאה אינו יוצרת את הנפקדות, אלא רק מצהירה על הסטאטוס המשפטי של הנפקד.

נטען כי סע' 1(ב) לחוק נכסי נפקדים מגדיר מיהו נפקד. מלשון סעיף זה עולה כי אדם יוגדר כנפקד בהתקיים שני תנאים מצטברים. האחד – כי בתקופה שתחילתה ביום 29.11.47 וסופה שיבוטל מצב החירום (שהוכרז ע"י מועצת המדינה הזמנית ביום 19.5.48 ולא בוטל עד ליום זה), היה אותו אדם הבעלים החוקי של נכס בישראל, נהנה ממנו או החזיק בו. השני, כי בתקופה זו התקיימה באותו אדם אחת משלוש החלופות הקבועות בס"ק ב' הנ"ל.

נטען כי לפי ההלכה הפסוקה בע"א 4664/08 סעיד אברהים נ' האנ"ן לא נדרשת כל פעולה משפטית ע"י האנ"ן על מנת שתתגבש פעולת ההקניה ובשעה שמתקיימים תנאי החוק הנ"ל הרי שנכס נפקד הופך לנכס שהוקנה כדין.

נטען כי סע' 30(א) לחוק נכסי נפקדים קובע כי: "אישר האפוטרופוס בכתב שאדם או חבר בני אדם הוא נפקד, ייחשב האדם או חבר בני האדם לנפקד כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". מסעיף זה נלמד כי חזקה שההכרזה של האנ"ן על אדם או על נכס נעשתה כדין כאשר הנטל להפריך חזקה זו מוטל על כתפי הטוען לכך. כן הפנו הנתבעים לפסיקה שניתנה בע"א 415/89 דרויש נ' האנ"ן וכן ע"א 2576/03 וינברג נ' האנ"ן וטענו כי אף לפי פסיקה זו הכרזת האנ"ן על אדם כנפקד מהווה, מכוח חזקת תקינותו של המעשה המינהלי ולפי הוראות סע' 30(א)-30(ב) לחוק , ראיה לכאורה בדבר היותם כנפקדים כאשר על הטוען לאי הנפקדות מוטל הנטל לסתור טענה זו.

משכך נטען כי יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד התגבשות הנפקדות. במקרה דנן אין כל ידיעה קונקרטית באיזו שנה עזב המנוח יוסף את מ"י. לפיכך תחל תקופת ההתיישנות ביום הוצאת תעודת הנפקדות.

עוד נטען כי בשנת 1993 נרשם התובע כבעלים של מחצית מחלקה 17 בגוש 16880 בירושה מאביו המנוח יוסף. בנסיבות אלה, הרי שלכל המאוחר ידע התובע כבר בשנת 1993 אודות הנפקדות, אך גילה שיש חלקה נוספת שלא הוקנתה לאנ"ן והוא מיהר לפעול לגביה לרישום הזכויות על שמו. עוד נטען כי בשנת 2006 פנה לראשונה עו"ד מגאמסה רמזי בשמו של התובע לרמ"י ובמועד זה אין חולק כי התובע ידע אודות הנפקדות.

לאור הנ"ל נטען כי מדובר בתביעה אשר הוגשה בחלוף 64 שנים ממועד הוצאת תעודת הנפקדות, 47 שנים לאחר רישום המקרקעין בבעלות ר"פ, 23 שנים לאחר שהתובע פעל לרישום הזכויות שהיו רשומות ע"ש אביו המנוח (לאמור בחלקה 17 גוש 16880) ו- 10 שנים לאחר שפנה התובע לרמ"י בבקשה לשנות את הרישום במקרקעין מר"פ חזרה לאביו המנוח. על כן דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות.

הנתבעים אף הפנו לפסק דין שניתן בת"א (מחוזי נצ') 46835-09-16 חוסיים קיים (ז"ל) נ' האנ"ן וכן לת"א (מחוזי חי') 19746-05-17 האנ"ן נ' עמאד חסן חי'ר, כאשר לטענתם אף בפסקי דין אלו נקבע כי הצהרה על מנוח כמי שאינו נפקד אינה בגדר תביעה במקרקעין, על אף שיכולות להיות לה השלכות על בעלות במקרקעין ועל כן מדובר בתביעה המתיישנת בחלוף 7 שנים.

עוד נטען, כי במסגרת כתב ההגנה שהוגש ע"י המדינה נטען כי תקופת ההתיישנות הרלוונטית הינה 25 שנים בהתאם לתקופת ההתיישנות בתביעה במקרקעין. אף במקרה זה אין כל ספק כי ממועד התגבשות הנפקדות חלפו למעלה מ- 25 שנים. הטענה לפיה תקופת ההתיי שנות הינה 7 שנים הינה טענה משפטית חלופית ועל כן אין מניעה להעלותה.

עוד נטען כי מדובר בתביעה שהוגשה בשיהוי כבד ודי בטעם זה כדי לדחותה על הסף. נטען כי שיהוי זה מעיד על זניחת התביעה ע"י התובע. כמו כן שיהוי זה גרם למדינה נזק ראייתי של ממש . ישנו קושי באיתור מסמכים הנוגעים לעניין הנפקדות ואין אפשרות להעיד את האנשים שערכו את בירור הנפקדות. לתמיכה בבקשתם צרפו הנתבעים את תצהירו של מר רונן ברוך, המשמש בתפקיד האנ"ן משנת 2005.

התגובה:
במסגרת התגובה הפנה התובע להלכות הנוהגות באשר לסילוק התביעה על הסף.

נטען כי בבקשה למתן ת. פטירה אשר הוגשה למשרד הבריאות ביום 25.11.1992 צוין כי תאריך פטירה של המנוח יוסף הינו שנת 1946. נטען כי לפי סע' 1(ב)(1) לחוק נכסי נפקדים אין אדם יכול לרכוש מעמד של נפקד לפני יום 29.11.1947. משכך, ההכרזה של נפקד לגבי המנוח יוסף הינה בטלה מעיקרה (void) וחוק ההתיישנות והשיהוי אינם חלים במקרה זה.

נטען כי התובע ומשפחתו נהגו מאז ומתמיד לבקר את קבר המנוח יוסף בבית הקברות בכפר יפיע. התובע עושה כן עד עצם היום הזה. התובע צירף לתגובתו כנספח ב' את תמונת הקבר של המנוח יוסף לשיטתו. נטען כי אף העד נימר כליף אבו חאטום (שתצהירו צורף כנספח ד-3 לתביעה דנן) אשר התייצב לעדות בתיק שמספרו 57573-06-14 ביום 26.11.14 בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת הצהיר כי המנוח יוסף נפטר ונטמן בכפר יפיע בשנת 1946 לפני קום המדינה.

נטען כי צו הירושה שניתן ביחס למנוח יוסף ביום 24.2.1993 בבית הדין השרעי ניתן כדין, למרות שהנתבעים לא היו צד לו באשר לפי סעיף 155 לחוק הירושה הסכמת הנתבעים אינה נדרשת. נטען כי במות האדם עובר עזבונו ליורשיו ולפיכך במות המנוח יוסף עובר ליום 29.11.1947 עבר עזבונו ליורשיו כך שעניין הנפקדות הפך ללא רלוונטי.

נטען כי במקרה דנן עומדת לזכותו של התובע טענה בדבר התיישנות רוכשת. נטען כי אף אם טענת ההתיישנות הרוכשת אינה עומדת לזכות התובע תעמוד לו ללא ספק טענת התיישנות דיונית אשר יש בה כדי למנוע את פינויו מהאדמות שהוא מחזיק בהן יותר מ 25 שנים.

עוד נטען כי התובע היה קטין בכל זמן רלוונטי לעניין פעולות האנ"ן בעניין הנפקדות שכן הוא יליד 1943.

לעניין טענת השיהוי נטען כי הנתבעים הם אלו שהשתהו בכל הקשור לזכויות להן הם טוענים. נטען, תו ך הפניה לפסיקה כי טענת השיהוי הינה חלשה שאינה עומדת מול זכות קניינית.

נטען כי כל סוגיית הנפקדות הועלתה תחילה ע"י אחד מיורשי סבו המנוח של התובע מוחמד הנ"ל( קרי מוחמד אחמד עבדאללה ח'לילה) אשר פנו לעו"ד מטעמם להוצאת צווי ירושה בהם הוכרז המנוח יוסף כנפקד.

נטען כי התובע לא השתהה לרגע אחד והוא החל מיד בהליכים משפטיים לצורך ביטול ההכרזה על אביו המנוח כנפקד, ומזה עשור הוא מנהל הליכים משפטיים בעניין זה. מיד לאחר שנודע לו אודות הטענות השקריות בעניין נפקדות אביו הוא פנה לעו"ד אשר הגיש בשמו בקשה לתיקון צווי הירושה במסגרת ת"ע 17952-08-14 כאשר ביום 8.12.15 הוחלט למחוק התביעה מאחר והסמכות לדון בסעד שעניינו ביטול הכרזת נפקדות מוקנית לבית משפט דנן.

נטען כי החזקה והעיבוד במקרקעין היו מאז ומתמיד ועד עצם היום הזה מנת חלקו של התובע בלבד (אף בסעיף 16 לתביעה נטען זאת) ואיש לא טען לכל זכות במקרקעין אלו או הודיע לתובע על זכות נוגדת.

נטען כי טענת השיהוי אינה יכולה לעמוד כאשר מדובר בנתבעת שהינה מ"י אשר מיוצגת ע"י משרדים ממשלתיים אשר חזקה עליהם כי הם פועלים באופן מסודר וכי הם שומרים בארכיב מסודר את כל המסמכים החשובים, כך שהטענה לנזק ראייתי שנגרם לנתבעים אינה יכולה לעמוד.

תשובה לתגובה:
לא הוגשה תשובה לתגובה.
דיון והכרעה:
הערה כללית ומקדימה – כל ההדגשות אינן במקור – אלא אם צוין אחרת.

טענת ההתיישנות:
סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כדלקמן –
" התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה ( להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1)בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2)במקרקעין – חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות ( סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: " תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

סיווגה של התביעה כ"תובענה במקרקעין" או שמא תובענה " בשאינו מקרקעין" תעשה לפי תוכנה של התביעה. כך נקבע במספר פסקי דין ( ראו למשל - ע"א 87/74 סמואלס נ' סמואלס פ"ד כט(1) 309; ע"א 159/69 סלאמה נ' סלאמה פ"ד כג(2) 221, 223).

עם זאת, בפסק דין שניתן בע"א 3521/10 עיריית חיפה נ' גסר (7.1.2013), ציין בית המשפט העליון כדלקמן:

"תוזכר ההלכה לפיה בהליך אזרחי הכלל הקובע הוא מבחן הסעד ולא מבחן העילה...כך בדיני סמכות עניינית, ה (כך עולה מהפסיקה, ראו ע"א 216/66 עיריית תל אביב – יפו נ' חג' מחמד אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522, 529-528 (להלן: עניין עיריית ת"א); ע"א 87/74 סמואלס נ' סמואלס פ"ד כט(1) 309; ע"א 159/69 סלאמה נ' סלאמה פ"ד כג(2) 221, 223; ז' יהודאי דיני התיישנות בישראל א' 119-116 (1991)). אמנם, הפסיקה השתמשה במינוח אחר לסיווג התביעה לעניין סעיף 5 לחוק ההתיישנות, והוא " תוכן התביעה" (ראו ע"א 9382/02 בולוס ובניו נ' בנק דיסקונט למשכנתאות, [פורסם בנבו], 10.6.2008, פסקה 31; עניין סלאמה הנ"ל). ברם, בחינת המקרים והדוגמאות שהובאו מובילה למסקנה שקשה לשער מקרה שיהיה שוני בתוצאה בעקבות יישום שני המבחנים".

מן הכלל אל הפרט:

מעיון בכתב התביעה עולה כי מהותה של התביעה דנן על פי הגדרת התובע עצמו הינה : "פסק דין הצהרתי בעניין ביטול נפקדות".

בכתב התביעה עתר התובע בתביעתו לסעדים הצהרתיים המורים כי –
אביו של התובע יוסף המנוח אינו נפקד, לבטל את הכרזת הנתבע מאוגוסט 1952 בדבר הנפקדות ולקבוע כי המנוח הנ"ל מעולם לא נלכד תחת הגדרת "נפקד".
להכריז כי אין כל זכות לנתבע בנכסי המנוח יוסף הנ"ל ולבטל הקניית כל נכס מנכסי המנוח שהקנה הנתבע מס' 1 לעצמו ו/או העביר אותו לנתבע מס' 2, וכי חלקי המנוח יוסף הנ"ל הנם מנת חלקו של יורשו היחידי על פי דין שהינו בנו התובע.

לאור מהותה של התביעה והסעדים המבוקשים עולה כי עסקינן בתובענה שבה נתבקש להצהיר על ביטול מעמדו של המנוח יוסף כנפקד. הסעד בדבר ביטול הקניית "נכסי המנוח" לאנ"ן וכן ההצהרה כי נכסים צריכים להירשם בבעלות התובע, הם תוצאות של ההצהרה בדבר ביטול מעמדו של המנוח יוסף כנפקד .

נוכח המפורט דלעיל עולה השאלה - האם תביעה שבה נתבקש להצהיר, כי אדם פלוני אינו נפקד הינה תביעה שאינה במקרקעין כך שתקופת ההתיישנות עליה היא 7 שנים?

שאלה זו, עד כמה שידוע לי לא הובאה לפתחו של בית המשפט העליון. עם זאת, במספר פסק דין של בתי משפט מחוזיים נידונה השאלה הנ"ל, כמפורט להלן.

בת"א (מחוזי חי') 19746-05-17 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' עמאד אחמד חסן ח'יר (18.03.2018), פסק דינו של כב' השופט מנחם רניאל נקבע בפסקה 11 לפסק הדין כדלקמן: " מעיון בכתב התביעה ובחוק נכסי נפקדים עולה כי התביעה היא להצהיר על מעמדו של המנוח כמי שאינו נפקד. זו אינה תביעה במקרקעין, אף שיכולות להיות לה השלכות לגבי בעלות במקרקעין. זו תביעה בדבר מעמדו של המנוח, ולא בדבר בעלותו במקרקעין. הבעלות במקרקעין, וזכותו של המנוח לאור הבעלות הזו, הן תוצאות של ההצהרה בדבר מעמדו של המנוח. על כן, מדובר בתביעה שאינה במקרקעין, שעל פי חוק ההתיישנות תשי"ח-1958, היא מתיישנת בחלוף 7 שנים ".

גם בת"א (מחוזי נצ') 46835-09-16 חוסין קיים (ז"ל) נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (02.05.2018) , פסק דינה של כב' השופטת עירית הוד, צוין בסע' 28 לפסק הדין, כי תביעה במסגרתה נתבקש להצהיר כי אדם מסוים אינו בגדר נפקד היא תביעה שאינה במקרקעין, וכי אין בעובדה שהכרעה זו משליכה על זכויות במקרקעין, שכן התביעה הינה בנוגע למעמדו כנפקד או לא ולא בנוגע לזכויות במקרקעין. אציין כי על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור לבית המשפט העליון שמספרו ת"א 4563/18. ערעור זה אמנם נדחה, ברם בית המשפט העליון (פסקה 4 לפסק דינו) קבע כי הוא אינו נדרש לשאלה אם תביעה להצהיר כי אדם מסוים אינו בגדר נפקד היא תביעה שאינה במקרקעין ותקופת ההתיישנות עליה היא שבע שנים בלבד.

אף בת"א (מחוזי נצ') 44448-10-17 טאהא מוסטפא אמארה נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (24.09.2020), פסק דינו של כב' השופט שאהר אטרש, נקבע בסע' 58 לפסק הדין כי טענת העדר נפקדותו של המנוח (כפי שהוגדר שם) התיישנה בהיותה טענה שאינה במקרקעין שמתיישנת בחלוף 7 שנים ממועד לידת עילת התביעה.

הקביעות הנ"ל מקובלות אף עליי. אשר על כן אני קובע כי התביעה דנן שעניינה בביטול נפקדותו של המנוח יוסף הינה תביעה שאינה במקרקעין המתיישנת בתוך 7 שנים ממועד לידת עילת התביעה.

עובר לבחינה אימתי נולדה עילת התובענה במקרה דנן, אני רואה לנכון לציין כי התובע בתשו בתו כלל לא התייחס לטענת המדינה לפיה מדובר בתובענה שאינה במקרקעין המתיישנת תוך 7 שנים. כל שטען התובע לעניין סוגיית ההתיישנות, הוא כי אביו, המנוח יוסף נפטר בשנת 1946, כך עולה לטענתו מהבקשה למתן ת. פטירה מיום 25.11.92, וכן מתוך עדותו של העד נימר בן כליף אבו חאטום אשר תצהירו מיום 26.3.14 צורף לתגובה וכי הוא ובני משפחתו נהגו לבקר את קבר אביו המנוח בבית הקברות כאשר תמונת הקבר הנטען של המנוח צורפה כנספח 2 לתגובה. לשיטתו מאחר והמנוח יוסף נפטר בשנת 1946, הרי שהוא לא יכל היה לרכוש מעמד של נפקד באשר אין אדם יכול לרכוש מעמד של נפקד לפני יום 29.11.47.
ברי הוא כי מדובר בטענות לגופו של עניין. אלו אינן טענות שמתמודדות עם טענת הסף שנטענה. משכך אין באלה להועיל לתובע באשר לטענה בדבר התיישנות תביעתו.

כעת נשאלת השאלה אימתי נולדה עילת התובענה במקרה דנן.

במקרה דנן כעולה מכתב התביעה (סע' 15), הרי שהאנ"ן "כבר בשנת 1952 או בסמוך לכך ניכס לעצמו את הזכויות הרשומות של המנוח יוסף". עוד עולה מנסחי המקרקעין שצופרו לתביעה, כי בשנת 1969 הזכויות במקרקעין נרשמו כבר ע"ש ר"פ. אף בתגובתו לבקשה דנן טען התובע (בסע' 23) כי: " הנתבע כבר אז בשנת 1952 או בסמוך לכך כבר ניכס לעצמו את הזכויות הרשומות של שם המנוח יוסף הנ"ל והעביר זכויות אלה בו זמנית לרשות הפיתוח בשנת 1969".

משכך, הרי שעילת התביעה נולדה לכל המאוחר בשנת 1969. התובע טען בתגובתו כי הוא: היה קטין בכל זמן רלוונטי לעניין פעולות המבקשת בעניין הנפקדות שכן הוא יליד 1943". אכן סע' 10 לחוק ההתיישנות קובע כי: " בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה.". יחד עם זאת אם התובע הינו יליד 1943, הרי שמועד שבו נרשמו הזכויות במקרקעין ע"ש ר"פ (בשנת 1969) הוא היה כבר בגיר בן 26 כך שאין תחולה לסעיף 10 הנ"ל.

עוד אני רואה לציין כי בכתב בתביעה טען התובע, כי תוך כדי דיון בת"א 11616-04-12 נודע לו כי הוצא צו ירושה של סבו וסבתו וכי חלק של אביו יוסף המנוח לפי צוואות אלה עמד על 1/4 ברם ליד שמו של אביו צוינה המילה: "נפקד". נדמה כי באמצעות העלאת טענה זו רצה התובע לחסות תחת סע' 8 לחוק התיישנות הקובע כי :" נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

למען הסר כל ספק אציין כי התובע אינו יכול להיבנות מכך.

ראשית התובע לא ציין לא בתביעתו ואף לא בתגובתו לבקשה דנן, כי הוא מבקש לחסות תחת החריג של סע' 8 לחוק ההתיישנות. בתוך כך לא ציין באיזה אופן נעלמו העובדות ומה הסיבות לכך. נטל הוכחת החריגים המעכבים את תחילת תקופת ההתיישנות מוטל על התובע ועליו להציג תשתית עובדתית התומכת בטענה זו.

שנית, אין כל מחלוקת בין הצדדים, כי במקרה דנן כאמור נרשמו בלישכת רישום המקרקעין, הזכויות במקרקעין הנדונים כבר בשנת 1969 על שם רשות הפיתוח . כאשר מדובר ברישום זכויות בלשכת רישום המקרקעין, הרי שמדובר בחומר "שנתפרסם ברבים" והוא פתוח לעיון הציבור לרבות התובע, כך שהתובע מוחזק כמי שיודע בעניין הרישום. כמו כן, התובע אינו יכול להתנער מחובתו מלעקוב אחר המרשם בפרט לאור טענתו כי הינו בנו יחידו של המנוח יוסף (וככזה עתיד ייתכן להיות מורישו).

נוכח האמור לעיל, ולאור התגבשות עילת התביעה כבר בשנת 1969, הרי שעילת התביעה התיישנה כבר בשנת 1976 .
אציין כי אף אם היה מדובר בתביעה שהינה במקרקעין, אשר ההתיישנות לגביה הינה 25 שנה הרי שמדובר בתביעה שהתיישנה כבר בשנת 1994.

בתגובתו טען התובע, כי במקרה דנן עומדת לו טענה בדבר התיישנות רוכשת ולחילופין התיישנות דיונית אשר יש בה כדי למנוע את פינויו מהאדמות בהן מחזיק יותר מ- 25 שנה. לא ברור לי והדבר לא הוסבר ופורט בתגובה כיצד יש בטענה בדבר התיישנות רוכשת (הטעונה בכלל בירור לגופו של עניין) כדי להתגבר על הטענה בדבר התיישנות עילת התביעה של התובע. הטענה נדחית מחוסר פירוט וביסוס.

לאור האמור לעיל אני מקבל את הטענה בדבר התיישנות התביעה. משקיבלתי טענה זו איני רואה כל צורך לדון בטענת השיהוי שהעלו הנתבעים.

סוף דבר:
תביעה נדחית על הסף.
התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסכום כולל של 7500 ₪.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז אדר תשפ"א, 11 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.