הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 41993-04-15

לפני כבוד השופט יונתן אברהם

התובע
סלים מוחמד חביבאללה

נ ג ד

הנתבעים
.1 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל
.2 מינהל מקרקעי ישראל
.3 עז' המנוח מוסטפא מוחמד אלטאהא ז"ל
.4 עז' המנוחה פרידה טאהא ז"ל
.5 עז' המנוח מובארכ מוסטפא טאהא ז"ל
.6 נג'מה טאהא
.7 מוחמד מובארכ טאהא
.8 מוסטפא מובארכ טאהא
.9 נסרה מובארכ טאהא
.10 פאטמה מובארכ חוג'ירי
.11 כלתום מובארכ אמארה
.12 יוסרא מובארכ סעיד
.13 אחמד מובארכ טאהא
.14 רסמיה מובארכ אמארה
.15 עומר מובארכ טאהא
.16 עלי מובארכ טאהא
.17 סובחיה מובארכ אמארה
.18 ברכאת מוסטפא טאהא
.19 ודאד מוסטפא מוסטפא
.20 נזמיה מוסטפא אמארה

פסק דין

בפניי בקשה ליתן פסק דין לתשלום פיצויי הפקעה.

רקע
התובע הינו בעלים (במושאע , יחד עם אחרים) של 25% מן הזכויות בחלקה 38 בגוש 17395 באדמות כפר כנא (להלן:-"החלקה") . החלקה הנ"ל הופקעה בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן:-"הפקודה") ביום 19.3.1976. כמו כן בהחלטה מוקדמת נקבע באשר לזכות לדמי חכירה אבודים, כי הנתבעת תפסה חזקה ב- 20% מן החלקה החל מיום 1.1.2001 ועד ליום 18.10.02 ולאחר מועד זה תפסה חזקה בכל החלקה.

התובע הגיש בתיק דנן תביעה לתשלום פיצויים בגין חלקו היחסי בבעלות.

במקביל לתיק דנן, התנהלה בבית משפט זה תובענה אחרת בה תבע בעלים (משותף) אחר (אחמד מוחמד חביבאללה) באותה חלקה את הנתבעת דנן, זאת בתיק 42041-04-15 (להלן:- "התובענה המקבילה"). בתובענה המקבילה הוגשו חוות דעת מטעם הצדדים שם ואף מונה מומחה מטעם בית המשפט. בסופו של יום שניתן ביום 24.2.20 בתובענה המקבילה:

"לפיכך, מצאתי להעמיד את הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה על 5% משוויה המשתנה של הקרקע מידי שנה ממועד תפיסת החזקה, כאמור בסעיף 2 לעיל. באשר לערכי השווי מצאתי לאמץ את חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, כמפורט. חוות דעתו של המומחה היא עד לשנת 2014. ערכי השווי החל משנת 2015 יהיו בהתאם לממוצע שלוש השנים האחרונות אליהן התייחס המומחה. הפיצוי יחושב בהתאם למועדי תפיסת החזקה שקבעתי".

לפי האמור קודם לכן בפסק הדין הנ"ל, אימץ בית המשפט מתוך חוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת שם (היא גם הנתבעת בתיק דנן) כי את הפיצוי בגין אובדן דמי החכירה יש להעמיד על על 5% משוויה המשתנה של הקרקע מידי שנה ממועד תפיסת החזקה, בהתאם לקביעת המומחה מטעם הנתבעת.

אציין כבר עתה, כי על פסק הדין שבתובענה המקבילה לא הוגש ערעור ע"י הנתבעת והוא הפך חלוט.

טענות התובע בבקשה בתמצית

בבקשתו טוען התובע דנן כי מדובר באותה חלקה בדיוק שתי התובענות, ועל כן מעמדו אינו שונה מזה של התובע שם.

כן טען כי על הנתבעת חלה חובת תום לב (תוך הפנייה לבג"ץ 185/75 סאי – טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשייה), ואף חובה מוגברת (תוך הפנייה לבג"ץ 4429/19 עפרן נ' מנהל מקרקעי ישראל ופסיקה נוספת).

כן טען כי על הנתבעת כרשות מנהלית לפעול בשוויון כלפי בעלים של אותה חלקה ולא לנקוט אפליה כלפי חלק מהם ,משמשע, לתת לכולם את אותו שיעור פיצויי.

טענות רמ"י בתשובתה בתמצית

לטענתה, הנסיבות של התביעה דנן שונות מאלו של התובענה המקבילה.

כן טענה כי, חוות הדעת בתובענה המקבילה נערכה ונחתמה ביום 7/3/16 היינו טרם נתפרסמו פסקי הדין בעניין ע"א 7137/15 מוחמד עלי עבד אל לאפי נ' מ"י (23/2/17 ), (להלן: "פרשת לאפי"), בו נתקבלה עקרונית עמדת המדינה לגבי אופן חישוב הפיצויים שם, וכן ע"א 8717/17 בעניין מ"י נ' עז' אסמאעיל ז"ל (3/7/19 ), (להלן: "פרשת אסמאעיל") , בו נקבע כי יש לערוך את חוות הדעת השמאיות בהסתמך על נתונים עובדתיים וככל שניתן לפי שיטת ההשוואה.

לטענת רמ"י, בתובענה המקבילה, נכון למועד חוות הדעת מטעמה באותה תובענה, היא לא בחנה מחדש את משמעות הפסיקה שניתנה בע"א 3079/08 מ"י נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר ז"ל (4/7/12, להלן: "פרשת הייטנר"), כמו כן, לא ביקשו התובעים לשנות את חוות דעתם על פי הזכות הדיונית שנקבעה בפרשת אסמאעיל הנ"ל.

כן טענה כי כיום לשיטתה, אין לערוך את חוות הדעת בדרך של גזירת אחוז משווי, אלא בדרך של הצגת נתונים בדבר דמי שכירות ולא ניתנה לה הזדמנות לעשות כן בתובענה המקבילה ומשום כך חוות דעתה שם לא הייתה ערוכה לפי עקרונות פרשת אסמאעיל הנ"ל ואף לא לפי עקרונות פסקי הדין בעניין הייטנר ולאפי הנ"ל.

תגובת התובע לטענות רמ"י

בתגובתו טען התובע, כי ביהמ"ש אשר נתן את פסק הדין בתובענה המקבילה, התייחס לחוות הדעת של הנתבעת באותו תיק וקבע כי היא תואמת את עקרונות פסק הדין בפרשת אסמאעיל.

דיון והכרעה

לאחר שקילת טיעוני הצדדים ובשים לב למעמדה של הנתבעת כרשות מנהלית הפועלת מכוח החוק, סבורני כי יש לקבל את הבקשה.

אין חולק כי הנתבעת היא רשות מנהלית הפועלת מכוח החוק, אין גם חולק כי על הנתבעת כי ככזו, חלים עליה דיני המנהל הציבורי ובין היתר חלים עליה חובת הגינות מוגברת וכן החובה לפעול בשוויון ולא באפליה.

משום כך, לא יכולה נתבעת לשלם פיצוי שונה למי שהם בעלים באותה חלקה. יש בנקיטת עמדה שכזו משום אפליה כלפי מפוצים שאין שוני נסיבתי או עובדתי לגבי מעמדם כזכאים לפיצוי.
לא יעלה על הדעת כי לתובע מחד, ולתובע בתובענה המקבילה מאידך, אשר נמצאים במעמד משפטי זהה לחלוטין (בזיקה לזכויותיהם בחלקה 38 הנ"ל) יינתן פיצוי בשיעור שונה. ככל שכך ייעשה, תימצא רמ"י כ רשות מנהלית הפועלת בניגוד לחובתה למנוע אפליה ולפעול על פי עקרון השוויון.

לטעמי, די בכך כדי לקבל את הבקשה וליתן פסק דין כפי שניתן בתובענה המקבילה, אולם קיים טעם נוסף והוא, קיומו של השתק שיפוטי.

התובע אמנם לא העלה טענה לקיומו של השתק שיפוטי, ברם אין חולק כי יסודות ההשתק השיפוטי מתקיימים במקרה דנן ועולים מתוך טיעוני הצדדים. על כן , סבורני כי בית המשפט רשאי כאן לנמק את פסיקתו גם על קיומו של השתק שיפוטי.

באשר ליסודות ההשתק השיפוטי נאמר בע"א 1445/11 מרטינז נ' רילוב ( 26/12/12) בפסקה 24:

"הכלל של השתק שיפוטי נועד להתמודד עם מצבים, בהם בעל דין מעלה טענות סותרות בהליכים שונים. על פי כלל זה, בעל דין הטוען טענה מסוימת מושתק – במצבים מסוימים – מלטעון טענה הפוכה בהליך אחר. זאת, בין אם מופנות הטענות כנגד אותו בעל דין, ובין אם מופנות הטענות כנגד בעלי דין אחרים ... תכלית הכלל של השתק שיפוטי היא, למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי המשפט... הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל הדין לבין בית המשפט... לתכלית זו שני היבטים: בהיבט המוסרי, הנגזר מעיקרון תום הלב, מבקש הכלל למנוע ניצול לרעה של בתי המשפט, בהיבט המעשי, נועד הכלל כדי למנוע קבלת החלטות סותרות בידי טריבונלים שונים (ראוי גם ע"א 6181/08 שמואל וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו, בפסקאות 10 -11 (28/8/12)".

אם כן, יסודות ההשתק השיפוטי שניים הם: קיומה של טענה סותרת בהליך משפטי אחר ו"הצלחה" באותה טענה, היינו קבלתה ע"י הטריבונל הדן בה.

מטיעוני הצדדים בפניי עולה שאין כל מחלוקת, כי לפני ביהמ"ש בתובענה המקבילה הועלתה ע"י הנתבעת (במסגרת חוות דעת השמאי מטעמה) טענה שונה מזו הנטענת היום באשר לאופן חישוב גובה הפיצויים ואין גם מחלוקת כי ביהמ"ש שם קיבל את טענת הנתבעת בתובענה המקבילה , היינו לנתבעת צמחה "הצלחה קודמת" מאותה טענה (הגם שלפי גישה מסוימת בפסיקה מאוחרת ניתן למצוא ריכוך של הדרישה ל "הצלחה קודמת" (ראה למשל ע"א 9556/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים, פסקה 11 (4/8/14)).

על כן נתקיימו יסודות ההשתק השיפוטי, והנתבעת מנועה מלטעון היום לשיעור פיצוי אחר לגבי חלקה 38 הנ"ל.

מכאן לטענות נוספות של הנתבעת.

לטענת הנתבעת, בעת מתן חוות הדעת בתובענה המקבילה, טרם פורסמו פסקי הדין בעניין עבד אל לאפי ואסמאעיל הנ"ל, ועל כן לא עמדה לה ההזדמנות לתקן את חוות דעתה (פסק הדין בעניין הייטנר ניתן כ-3 שנים קודם להגשת התובענה המקבילה) .

אכן, חוות הדעת של הנתבעת בתובענה המקבילה ניתנה קודם לפרסום פסקי הדין הנ"ל, אולם שני פסקי הדין הנ"ל פורסמו (ביום24/2/20) לפני שניתן פסק הדין בתובענה המקבילה. פסק הדין בעניין עבד אל לאפי ניתן עוד בשנת 2017 ופסק הדין בעניין אסמאעיל ניתן ביום 23/7/19, כשבעה חודשים לפני מתן פסק הדין בתובענה המקבילה.

אני מוצא לציין כי עיון בתיק התובענה המקביל ה מלמד, כי הצדדים שם וויתרו על חקירת מומחה ביהמ"ש וכן לא נחקרו המומחים מטעמם כלל, וכי סיכומי התובע הוגשו ביום 10/12/19 ואילו סיכומי הנתבעת הוגשו רק ביום 5/12/20, היינו, בידי הנתבעת היה זמן מספיק די והותר לו חפצה בכך, כדי לבקש לתקן את חוות הדעת מטעמה, אך היא לא עשתה כן.

יתר על כן, מבירור שערכתי בישיבת 1/7/20 בתיק דנן, ולשאלתי, השיבה ב"כ רמ"י כי על פסק הדין בתובענה המקבילה לא הוגש ערעור והוא הפך חלוט.

בנסיבות אלה, אני דוחה את טענות הנתבעת הנוגעות לאי מתן הזדמנות לתיקון חוות הדעת של הנתבעת בהתאם להלכות שנקבעו בפרשות עבד אל לאפי ואסמאעיל.

יותר מכך, אינני מקבל את טענת הנתבעת שלפיה האפשרות לתקן את חוות דעתה עמדה לה רק לפי הזכות הדיונית אותה קבע כב' השופט שטיין בפרשת איסמעיל ורק לאחר שהתובע מנצל זכות זו ומתקן את חוות דעתו. פסק דין איסמעיל אמנם קבע זכות דיונית שכזו אולם במקביל לו עומדת לכל בעל דין האפשרות לפנות ולבקש מן הערכאה הדיונית הדנה בעניינו, לתקן כתב טענות מטעמו ו/או לתקן חוות דעת ממטעמו בין משום שנתגלו עובדות חדשות ובין משום שנוצר צורך לתקן את השומה בעקבות פסיקה עדכנית שנתקבל ה לעניין אופן עריכת שומה מסוג זה.

על כן, לנתבעת עמדה גם עמדה האפשרות לבקש תיקון חוות דעתה שבתובענה המקבילה ללא קשר לאפשרות הדיונית שנקבעה בפרשת איסמעיל הנ"ל.

לא יהיה מיותר לציין כי המדינה הייתה צד הן להתדיינות בפרשת לאפי והן להתדיינות בפרשת איסמעיל, וידעה עליהן מיד כשניתנו בהם פסקי הדין.

סוף דבר, הבקשה למתן פסק דין מתקבלת.

ניתן בזאת פסק דין ולפיו התובע כאן יפוצה בגין ההפקעה בחלקה 38 הנ"ל , לפי אותם עקרונות שנקבעו בתובענה המקבילה בת.א. 42041-04-15 (מחוזי נצרת), היינו על פי קביעת כב' הש' ע. הוד שהובאה בסעיף 5 לעיל, בפסק הדין דנן, וגם במקרה דנן, ערכי השווי החל משנת 2015 (ועד למועד התשלום בפועל) יהיו בהתאם לממוצע שלוש השנים האחרונות אליהן התייחס המומחה (שם).

הנתבעת תשלם לתובע הוצאות ההליך בסכום כולל של 30,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י' תמוז תש"פ, 02 יולי 2020, בהעדר הצדדים.