הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 39815-05-14

בפני
כבוד ה שופט יוסף בן-חמו

התובעים שכנגד

  1. עזאת יוסף אסמעיל מדאח ת.ז. XXXXXX868 (נמחק)
  2. יוסף איסמעיל מדאח ת.ז. XXXXXX104
  3. נור אלדין אסמעיל מדאח ת.ז. XXXXXX339
  4. עלם-אלדין אסמעיל מדאח ת.ז. XXXXXX354
  5. עז-אלדין אסמעיל מדאח ת.ז. XXXXXX827

נגד

הנתבעים שכנגד
1.ד"ר מוניר מרעי ת.ז. XXXXXX154
2. חסן סלמאן בריק ת.ז. XXXXXX916

פסק דין
בתביעה שכנגד

ראשיתו של ההליך בתביעה שהגיש הנתבע שכנגד 1 נגד התובעים שכנגד 1-3 , שעניינה זכויות הבעלות במקרקעין בשטח של 3,850 מ"ר באזור המכונה "אלשמיס" בכפר מג'דל שמס ברמת הגולן, המתואר בתשריט מיום 12/10/13, שהופקד בוועדה לתכנון ובנייה "מעלה חרמון" תחת רישום מגרש מס' 1611/1,2 להלן: "החלקה").

הנתבעים בתביעה העיקרית יחד עם שני אחיהם של הנתבעים 2-3 הגישו תביעה שכנגד למתן פס"ד הצהרתי בה טענו לזכויות במקרקעין בשטח של 16,104 מ"ר באותו אזור, הכוללים את השטח נשוא התביעה העיקרית, בכפוף לעסקאות שנעשו בחלק מהמקרקעין. במהלך ניהול ההליך התברר, כי ישנם כיום בעלי זכות אחרים בחלק מהמקרקעין או טוענים לבעלות בחלק מהם, שאינם צדדים להליך, וכי הלכה למעשה, המחלוקת בין הצדדים במסגרת התביעה שכנגד עניינה זכויות הבעלות במקרקעין ששטחם 3,230 מ"ר (מגרש מס' 10), הנמצאים מדרום לכביש 17 באותו אזור (סומ נו בצבע ירוק מלא בתכנית המדידהA ).

ביום 16/11/16 ניתן פסק דין אשר דחה את התביעה העיקרית. פס"ד זה עניינו בתביעה שכנגד בלבד.
הצדדים

התובע בתביעה העיקרית (הנתבע שכנגד 1), ד"ר מוניר מרעי, הינו תושב מג'דל כרום (להלן: " מרעי").

הנתבעים 2 ו-3 בתביעה העיקרית (להלן בהתאמה – יוסף ונוראלדין), הינם בניה (יחד עם שני בנים נוספים), חליפיה ויורשיה של המנוחה מדאח תמימה ז"ל (להלן: "המנוחה תמימה") וכן, בניו, חליפיו ויורשיו של בעלה, המנוח איסמעיל מדאח ז"ל (להלן: "המנוח איסמעיל").
הנתבע 1 בתביעה העיקרית (להלן: "עזאת") הינו בנו של יוסף.

התובעים שכנגד הינם הנתבעים 1-3 ושני אחיהם של הנתבעים 2 ו-3 – עלם-אלדין ועז-אלדין (להלן, יכונו כולם יחד - "מדאח").

הנתבעים שכנגד הינם מרעי ומר חסן סלימאן בריק (להלן: "חסן").

בדיון שנערך ביום 28/02/16 הוריתי על מחיקת עזאת, התובע שכנגד 1, אשר טען לאורך כל ההליך כי הינו המייצג של יתר התובעים שכנגד, וזאת, הן משום שהוא אינו עו"ד והן משום שאין לו כל מעמד כתובע בתביעה שכנגד, שכן הוא אינו טוען לזכויות בעלות בחלקה, אלא לכל היותר טען כי הינו מחזיק בקרקע בהסכמת אביו יוסף. כמו כן, נעתרתי לבקשת מרעי והוריתי על הוספת מר סמיח סלימאן סמארה ומר בדיע מחמוד אבו סעדה כנתבעים נוספים לתביעה, בהיותם צדדים ישירים לה, וכן מר פאיד תאופיק ספדי, אשר הצהיר כי מכר להם זכויות הבעלות במקרקעין, על כן, אף הוא צד ישיר לתביעה.

ביום 07/12/16 נעתרתי לבקשתם של הנתבעים הנוספים והוריתי על ביטול החלטתי המורה על צירופם כנתבעים נוספים בתביעה.

רקע וטענות הצדדים

במסגרת התביעה העיקרית, ביקש מרעי פס"ד הצהרתי לפיו הוא הבעלים של הזכויות בחלקה, לאחר שרכש, לטענתו, ביום 8/10/12 את הזכויות מהבעלים הרשום מכח קושאן סורי, שהיה גם המשתמש והמחזיק הבלעדי בהם – חסן, שעיבד את החלקה יותר מ- 10 שנים רצופות, ועל כן, הוא בעל הזכות מכח חזקה רבת שנים. מרעי טען, כי קיבל לידיו פס"ד הצהרתי לפיו הן החזקה והן השימוש הבלעדי בחלקה הינם שלו (פס"ד מיום 25/11/13 בת.א. (שלום מסעדה) 67451-10- 13). במסגרת הסעדים ביקש מרעי ליתן צו לסילוק ידם של הנתבעים ו/או מי מטעמם מהחלקה והאוסר עליהם לעשות שימוש כלשהו בה.

בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי לחסן לא היתה כל זכות בחלקה ועל כן אין הוא יכול למכור מה שאין לו. עוד טענו, כי יש לדחות את התביעה על הסף מטעמים שונים וכי נסח הרישום – הקושאן הסורי, הינו מזויף.

במסגרת התביעה שכנגד טענו מדאח, כי רכשו את הזכויות בחלקה יחד עם שטחים נוספים, בשלבים, כמפורט להלן: בשנת 1921 רכש המנוח אסעד מדאח ז"ל (אביה של המנוחה תמימה) מסלמאן מדאח ועלי בן אחמד סמארה שטח של 12 דונם. ביום 26/07/1958 נרכש שטח נוסף של כ- 4 דונם על ידי המנוח פהד ספאדי (גיסה של המנוחה תמימה) מחוסיין עבאס בריק וסלים פארס בריק. ביום 22/10/1958 מכר פהד את המקרקעין שרכש למנוח איסמעיל. חלקים מהמקרקעין נמכרו על ידי משפחת מדאח לצדדים שלישיים ויתר המקרקעין נותרו בבעלותה ובהחזקתה של משפחת מדאח.

מדאח טענו, כי מרעי הגיש את התביעה העיקרית ללא זכות וניצל צו מניעה שניתן לבקשתו במעמד צד אחד על מנת להשתלט על החלקה ולבצע בה עבודות, על אף שידע כי הינה בבעלות ובהחזקת משפחת מדאח. לטענתם, מרעי נקט בהליך נפסד בתביעה שהוגשה באופן מופרך ומתואם מראש עם חסן בת"א 67451-10-13, שם מרעי היה התובע וחסן היה הנתבע. ההליך ננקט ללא ידיעתם של בעלי הזכויות האמיתיים וזאת בניסיון ליצור ראיות יש מאין, ופסק הדין שניתן בו איננו מחייב את מדאח, שכן צוין בו כי הוא חל ביחס לחסן בלבד. עוד טענו מדאח, כי הקושאן הסורי מזויף, אינו מתייחס למקרקעין שבמחלוקת והגבולות הנקובים בו אינם תואמים את הגבולות האמיתיים. לפיכך, ביקשו ליתן פס"ד הצהרתי המורה כדלקמן:
ליתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים שכנגד ו/או מי מהם ו/או מי מטעמם ו/או מי מקרוביהם ו/או מנציגיהם ו/או מקבלניהם להיכנס ו/או להשתמש ו/או לבנות (בין שקיבלו היתר בניה ובין שלא) ו/או להחזיק ו/או לבקש היתרי בניה בנוגע למקרקעין וכן לאסור עליהם לעשות כל פעולה משפטית ו/או פיזית במקרקעין, לרבות איסור עשיית דיספוזיציות, איסור להפריע למדאח ולכל הבא מטעמם להשתמש ו/או להחזיק ו/או לבנות ו/או לנטוע ו/או לזרוע את המקרקעין.
להצהיר כי המקרקעין ששטחם 16,104 מ"ר המסומנים בתוכנית המדידה באות A נמצאים בבעלות מדאח ובהחזקתם, בכפוף לעסקאות שעשתה משפחת מדאח בחלק מהמקרקעין הנ"ל וכן להצהיר כי אין לנתבעים שכנגד ו/או מי מהם כל זכות במקרקעין.
להצהיר כי תכנית המדידה שצירף מרעי לתביעה העיקרית בטלה ומבוטלת ואיננה תכנית מדידה כדין.
להצהיר כי פסה"ד שניתן בת"א (שלום מסעדה) 67451-10-13 בטל ומבוטל אינו מחייב את מדאח ואינו יכול לשמש בסיס להוכחת בעלות למתן היתר בניה.

מרעי לא הגיש כתב הגנה לתביעה שכנגד.

בכתב הגנתו טען חסן כי יש לדחות את התביעה שכנגד על הסף מאחר ש הסכם המכר הנטען מיום 26/07/1958, מכוחו טוענים מדאח לבעלות במקרקעין, מזויף מבחינת תוכנו ומהותו. לדבריו, הוא הבעלים מכח ירושה של 7.5 דונם נשוא המחלוקת, מתוכם מכר שטח של 3,850 מ"ר למרעי ואף שילם עבורם מיסים והקושאן הסורי מיום 26/04/1951 ואישור תשלום המיסים מיום 04/05/1965 מהווים הוכחה לכך. חסן טען, כי לא צורפו לתביעה שכנגד כל בעלי הדין הראויים – יורשיה של המנוחה תמימה וכי לאור פסה"ד שניתן על ידי השופט צרפתי בת"א (שלום נצרת) 6361-03, התביעה התיישנה וחל שיהוי בהגשתה. חסן הוסיף וטען, כי אין לו כל עניין בחלק שנרכש בשנת 1921 וכי מדאח יכולים לקבל פס"ד חלקי על שטח זה, ככל שיצרפו את כל בעלי הדין הראויים.

בהחלטה מיום 22/5/14 ניתן, לבקשת מרעי צו מניעה ארעי, במעמד צד אחד, האוסר על הנתבעים להיכנס לשטח החלקה.

בהחלטה מיום 19/6/14 ניתן, לבקשת מדאח, צו מניעה זמני נגד מרעי ונגד חסן, האוסר עליהם להיכנס לשטח החלקה ואוסר כל דיספוזיציה ושימוש בה.

בדיון מיום 30/10/14 הודיעו הצדדים על הסכמה לבדיקת אותנטיות של ההסכם הנטען מיום 26/07/58 (נספח ה' לכתב התביעה שכנגד), הקושאן הסורי מיום 26/4/61 ואישור תשלום מס לקרקע חקלאית מיום 04/05/65 ע"ש סלמאן חוסין עבאס בריק. כמו כן, הוסכם, כי המצב הקיים יוקפא, כך ששני הסעדים הזמניים יישארו בתוקף.

מר אבנר רוזנגרטן, המומחה מטעם ביהמ"ש, קבע בחוות דעתו מיום 18/4/16 כי הקבלה הנושאת תאריך 1965 והקושאן הסורי (מסמכים מס' 4 ו-5) הינם מסמכים מזויפים. לדבריו, מסמכים "מקוריים" אלה מודפסים במדפסת לייזר שלא היתה קיימת בשנים 1961 ו–1965. באשר להסכם משנת 1958 (מסמך מס' 3) קבע המומחה , כי לא נמצאו סימנים לזיוף.
בעקבות חוות הדעת, ביקש ב"כ הנתבעים לבטל את צו המניעה שניתן נגדם וכן לחייב את מרעי לשלם להם את הוצאות שכ"ט המומחה.

בדיון שנערך ביום 15/5/16, לאחר שהתקבלה חוות הדעת, טען ב"כ מרעי, כי ההסכם מיום 26/07/1958 עליו מסתמכים הנתבעים וממנו הם טוענים לבעלות (מסמך מס' 3 בחוו"ד המומחה) הינו מזויף וכי למרות קביעת המומחה, לפיה לא מצא סימנים לזיוף, יש באפשרותו להביא עדים שיוכיחו כי המסמך מזויף. לאור טענה זו, לא קיבלתי את בקשת הנתבעים להורות על דחיית התביעה העיקרית על הסף כבר באותו דיון והתיק נקבע להוכחות. ניתנה לצדדים הוראה להגיש את עדויותיהם בתצהיר, מרעי תחילה.

מרעי לא הגיש תצהירי עדות ראשית ולא הביא עדים לדיון ההוכחות. בדיון שנקבע להוכחות טען בא-כוחו בתחילה, שלא הוגשו תצהירים משום שהם סבורים שהתביעה לא מחייבת הבאת ראיות או עדים. לאחר מכן הודיע, כי הוא מבקש למחוק את התביעה העיקרית (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 27/10/16, ש' 1).
ב"כ הנתבעים ביקש שלא להסתפק במחיקת התביעה העיקרית, אלא ביקש דחיית התביעה ופסיקת הוצאות לדוגמא. ב"כ חסן סבר אף הוא כי יש להורות על דחיית התביעה ולא מחיקתה.

בהמשך להחלטות הקודמות ובהתבסס על חוות הדעת של המומחה ולאחר שהתובע לא הגיש תצהירי עדות ראשית (ולא בשל מחדל) ולא הביא את ראיותיו, הוריתי על דחיית התביעה העיקרית. כמו כן, הוריתי על ביטול צו המניעה הזמני שניתן לבקשת מרעי נגד הנתבעים (החלטה מיום 22/5/14, והחלטה מיום 30/10/14, בהתייחס לנתבעים).

בתיק נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובעים שכנגד העידו עזאת, נוראלדין, מר פארס מחמוד, מר אלשעאר מאג'ד, מר מעדאד איוב ומר היית'ם חאטר, שהגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם. כמו כן, העידו מר כמאל מחמוד, מר רפיק איבראהים, מר וג'די פרחאת, מודד מוסמך, מר עמראן באדח, מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה חרמון, ומר אסעד קדמאני, מי שהיה מנהל העבודה במועצת מג'דל שמס. מטעם מרעי העידו מרעי עצמו, מר אבו סאלח מאג'ד, מהנדס ומודד מוסמך, ומר אלמרעי מוחמד סאלח. מטעם חסן העידו חסן עצמו ובן דודו מר סלמאן בריק, שהגישו תצהירי עדות ראשית מטעמם וכן מר מוחמד סאלח מרעי ומר שופי נאיף עלי.

כמו כן, נחקר המומחה מטעם ביהמ"ש, מר אבנר רוזנטל, על חוות דעתו.

דיון והכרעה

בטרם אפנה לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין, ראיתי לנכון לציין כי הצדדים הגישו לבית המשפט כתבי טענות וכן בקשות ותגובות שונות בהן נדרש בית המשפט להכריע. הצדדים צירפו לכתבי טענותיהם, לבקשותיהם וכן לתגובותיהם מסמכים ונספחים רבים וזאת בנוסף לעשרות עמודי הפרוטוקול והמוצגים הרבים שהוגשו במהלך שמיעת הראיות, אשר דרשו שעות ארוכות של קריאה ולמידת החומר לקראת כתיבת פסק הדין. 

איני מוצא צורך לדון בכל הטענות הרבות והמגוונות שטענו הצדדים, אלא להתמקד אך ורק בטענות הצריכות התייחסות לשם הכרעה בשאלות השנויות במחלוקת נשוא התביעה שכנגד שבפניי.

ייאמר כבר עתה, בקשת התובעים שכנגד להצהיר, בין היתר, כי "המקרקעין ששטחם 16,104 מ"ר המסומנים בתוכנית המדידה באות A נמצאים בבעלות התובעים שכנגד 2-5 ובהחזקתם, בכפוף לעסקאות שעשתה משפחת מדאח בחלק מהמקרקעין הנ"ל..." חורגת מגדר המחלוקת , גם על פי דברי התובעים שכנגד כי ישנם כיום בעלי זכות אחרים בחלק מהמקרקעין או טוענים לבעלות בחלק מהם, שאינם צדדים להליך זה ואין מקום למתן פס"ד כלפי כולי עלמא. לפיכך, הסעד המבוקש למתן צו הצהרתי גורף לגבי כל השטח של 16,104 מ"ר והמכוון כלפי כולי עלמא נדחה בזה.

כעולה מדברי התובעים שכנגד, המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לחלקים בקרקע שגודלם הכולל 4,068 מ"ר, הכוללים על פי תכנית המדידה שסומנה A – מגרש מס' 10 בשטח של 3,230 מ"ר וכן חלקים ממגרש מס' 3 בשטח של כ-570 מ"ר וחלקים ממגרש מס' 5, בשטח של כ-268 מ"ר אשר נמכרו לצדדים שלישיים, שאינם צד להליך זה. לפיכך, פסה"ד יתייחס לשאלת זכויות הבעלות במגרש מס' 10 בלבד, בשטח של 3,230 מ"ר. (ור' דברי ב"כ התובעים שכנגד, עמ' 9 לפרוטוקול מיום 15/05/16, ש' 30-28)

הכלל הוא שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה. השאלה אם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, ובית המשפט בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי.
רמת ההוכחה הנדרשת מהתובע בהליך האזרחי הינה הטיית מאזן ההסתברויות ומשמעותה היא שעליו להוכיח שגרסתו סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מהגרסה שכנגד, כאשר דרגת ההוכחה היא 51% (ר' ספרו של השופט קדמי "דיני ראיות").

מטבע הדברים התובע הינו בעל עניין ומעוניין בדבר. על כן, יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. כמו כן, יש לבחון את הגיונה של הגרסה ובין היתר, לבחון את העקביות בגרסה. ככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שבית המשפט יוכל ליתן בגרסה ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדות זו.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ועדויות הצדדים שלפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כפי שיפורט בהרחבה להלן, כי התובעים שכנגד הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל עליהם ברמת הוודאות הנדרשת לצורך הוכחת טענתם לפיה הינם בעלי הזכויות במגרש מס' 10 והביאו בפניי ראיות ועדויות ממשיות ורלוונטיות, אשר ניתן לקבוע על פיהן את זכויותיהם בו, באופן המצדיק קבלת התביעה שכנגד באופן חלקי ומתן חלק מהסעדים המבוקשים.

הסכמי הרכישה של המקרקעין, עדויות בעלי מקרקעין הגובלים למגרש, התביעה שהגיש סאלח נאסר אבו סאלח, השכן מצפון לכביש 17, נגד מדאח והסכמי המכירה של שטחים מהקרקע, כל אלה מהווים חיזוק לטענה כי משפחת מדאח החזיקה בקרקע במשך עשרות שנים ונהגה בה מנהג בעלים וכי מדאח הם בעלי הזכויות במגרש מס' 10 נשוא המחלוקת.

אציין כבר בשלב זה, כי עדויות הנתבעים שכנגד ועדיהם לא הותירו רושם חיובי, בלשון המעטה. הנתבעים שכנגד ועדיהם התחמקו לא אחת ממתן תשובות לשאלות עליהן נשאלו, עדויותיהם הינן ברובן עדויות שמיעה ונפלו בהן סתירות מהותיות בנוגע לעניינים המצויים בליבת המחלוקת , שיש בהן כדי לפגוע במהימנות עדותם. סבורני, כי די בכך כדי לשמש בסיס לדחיית גרסתם, ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. בנסיבות אלו, לאחר שבדקתי ומצאתי כי גרסתם של הנתבעים שכנגד איננה אמינה, גרסה זו ירדה מן הפרק, ולא נותר לי אלא לסמוך את ידי על ראיות אובייקטיביות. ראיות אלו הוכיחו, כאמור, כי מדאח הינם בעלי הזכויות במגרש מס' 10 נשוא המחלוקת. הכל, כפי שיפורט להלן.

הסכמי הרכישה של המקרקעין

התובעים שכנגד טענו, כאמור, כי החלקה בכללותה נרכשה על ידי משפחת מדאח בשלבים בהתבסס על שלושה הסכמים שנעשו בנוגע ל מקרקעין – הסכם משנת 1921, הסכם מיום 26/07/1958 והסכם מיום 22/10/1958 (עותק ההסכמים ותרגומם לעברית צורפו כ נספחים ד-ו לתיק המוצגים של מדאח).

הנתבעים שכנגד אינם חולקים על תוקפו של ההסכם משנת 1921, לפיו רכש אסעד מדאח ז"ל, אביה של המנוחה תמימה, מסלמאן מדאח ועלי בן אחמד סמארה שטח של כ-12 דונם (ר' נספח ד' לתצהירי מדאח; סע' 8 לכתב ההגנה מטעם חסן, סע' 13 לתצהיר חסן וסע' 14 לתצהיר מרעי).

הנתבעים שכנגד חולקים על תוקפו של הסכם הרכישה מיום 26/07/1958, לפיו רכש המנוח פהד ספדי (גיסה של המנוחה תמימה) מחוסיין עבאס בריק וסלים פארס בריק שטח של כ-4 דונם (נספח ה לתצהירי מדאח), אותו מכר בהמשך למנוח איסמעיל, במסגרת ההסכם מיום 22/10/1958 (ר' נספח ו' לתצהירי מדאח). הנתבעים שכנגד טענו, כי ההסכם מזויף מבחינת תוכנו ומהותו, כי לא הוכחה העסקה הנטענת וכי אין בכוחו של ההסכם ליתן למשפחת מדאח בעלות בקרקע.

אין חולק כי הן הבעלים הקודמים של הקרקע לפי ההסכם מיום 26/07/1958 ו/או יורשיהם והן הקונה על פי ההסכם ו/או יורשיו, אינם צדדים להליך שבפניי. מטעם זה בלבד יש לדחות טענותיהם של מרעי וחסן כנגד הסכם זה.

למעלה מן האמור, יצוין כי אף לגופו של עניין דין טענותיהם להידחות. בחינת המסמך על רקע מכלול הראיות והעדויות שלפניי, מחזקת הן את קבילותו של המסמך והן את מהימנותו, וזאת אף מבלי להיזקק לטענה בדבר תעודת נושנה.

טענת הזיוף שהעלו הנתבעים שכנגד לא נתמכה בראיות. טענתם סותרת את קביעת המומחה מטעם ביהמ"ש, מר רוזנגרטן, אשר קבע כי לא מצא סימנים לזיוף המסמך. בעדותו הסביר מר רוזנגרטן, כי לא מצא סימנים לזיוף המסמך, כי המסמך כתוב על גבי נייר אותנטי מלפני שנת 1975, אשר לא עבר טיפול, והוא לא מצא שום סימן למחיקה או לפעולה מכאנית ששינתה את הנייר, פרט לכך שהנייר מצופה, דבר שאינו חריג לניירות. (ר' עמ' 55 לפרוטוקול מיום 08/01/18, ש' 13; עמ' 56 לפרוטוקול, ש' 3, 16, 33-28; עמ' 57 לפרוטוקול, ש' 35) הנתבעים שכנגד לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר המוטל עליהם להוכחת הטענה, אשר מטילה דופי מוסרי בצדדים להסכם מיום 26/07/1958 שהלכו לעולמם ואינם יכולים להתגונן בפני הטענות שהועלו כלפיהם. (ר' ע"א 5171/97 ריאן נ' סעיד ואח' ( מיום 19/01/98); ע"א 1206/16 חברת יהלומי סמואל-רוזנבאום נ' מדינת ישראל ( מיום 09/10/18). טענתם כי חתימת העד להסכם, מר מוחמד סאלח מרעי, על הסכם הרכישה מזויפת, לא הוכחה. הוכח כי ישנם מספר אנשים בשם זה מכפר מג'דל שמס ומהכפרים הסמוכים והעד מטעמם, מר מחמד סאלח מרעי לא טען בעדותו כי החתימה איננה שלו אלא טען כי חלפו 60 שנה והוא אינו זוכר אם נתבקש לחתום ואינו זוכר את חתימתו. (ר' עמ' 84 לפרוטוקול מיום 18/03/18, ש' 13-6, 27-26, 32-31; עמ' 85 לפרוטוקול, ש' 15-14, 25-18) על כן, אין בעדותו כדי לתמוך בטענת הזיוף.

הנתבעים שכנגד סמכו טענתם לפיה הבעלים של המקרקעין אינם חוסין עבאס בריק וסלים פארס בריק, המוכרים על פי ההסכם מיום 26/07/58, על הקושאן הסורי, אשר המומחה מטעם ביהמ"ש קבע כי הוא מזויף.

הנתבעים שכנגד לא זימנו למתן עדות מי מטעמם ו/או מיורשיהם של המוכרים ו/או הקונה על פי ההסכם. טענותיהם בנוגע למוכרים ולקונה אינן מבוססות ולא הובאה כל ראיה להוכחתן. עדותו של סלמאן בריק כי המוכר סלים פארס בריק היה כלוא בכלא הסורי בעת חתימת ההסכם (עמ' 80 לפרוטוקול מיום 18/03/18, ש' 20-14) סותרת את גרסתו של חסן לפיה המוכר הוצא להורג לפני חתימת ההסכם (סע' 10.3 לתצהיר חסן). עדותו זו תמוהה לאור העובדה שהיה אותה עת בן 5 והחל להתגורר במג'דל שמס רק בשנת 1975 (ר' תעודת משרד הפנים). כמו כן, היא אינה מבוססת על אסמכתאות ומדבריו עולה, כי עדותו מבוססת על שמועות ואינה מידיעה אישית. (ר' עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 32-28). הוא הודה כי במסגרת ניסיונו לגשר ולפתור את הסכסוך בין הצדדים, הוא לא ביקש מדודו ראיות להוכחת הבעלות בחלקה אלא רק ממשפחת מדאח וכי לא בדק אם יש למנוח סלמאן קושאן טאבו. (עמ' 78 לפרוטוקול מיום 18/03/17, ש' 19; עמ' 79 לפרוטוקול, ש' 20-16) כן הודה כי לא ידע דבר על הקרקע, לא ידע מי היו בעליה לפני שנת 1999 מהם גבולותיה ומיהם שכניה וכי כל הידוע לו בנוגע לחלקה נודע לו מדודו סלמאן עסאף בריק ((עמ' 77 לפרוטוקול, ש' 36-35, עמ' 78, ש' 4-3, 14-13; עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 35, עמ' 79 לפרוטוקול, ש' 5). גם לגרסתו אודות הריגול הנטען והרצח אין כל זכר בתצהירו והן לא נתמכו בראיות והתבררו כעדות שמועה (עמ' 82 לפרוטוקול מיום 18/03/18, ש' 12-8).

כמו כן, אין בעדויותיהם של שאר עדיהם כדי לתמוך בגרסתם. מר מוחמד סאלח אלמרעי, קרוב משפחתו של מרעי, העיד כי במועד עריכת ההסכם היה כבן 10 (עמ' 94 לפרוטוקול מיום 23/04/18 , ש' 29-28) מר שופי נאיף עלי הודה כי לא ראה קושאן טאבו סורי בנוגע לקרקע שבמחלוקת וכי לא דיבר אישית עם המנוח סלמאן, אביו של חסן, לגביה. הוא לא ידע לומר מה שטחה וגבולותיה וציין כי כל הידוע לו לגבי בעליה נודע לו מאמו לפני שנים רבות, דבר שאינו מתיישב עם דברי חסן כי רק בשנת 1999 נודע לו אודות הקרקע. ( ר' עמ' 88 לפרוטוקול מיום 18/03/18, ש' 13-11, 25-20, 33-32; עמ' 89 לפרוטוקול, ש' 1, 9-4, 11, 34-28).
אשר על כן, דין טענותיהם של מרעי וחסן כנגד תוקפו של ההסכם מיום 26/07/1958 להידחות, ויש לראות בהסכמי הרכישה של המקרקעין חיזוק לטענות מדאח כי הינם בעלי הזכויות בקרקע.
עדויות בעלי מקרקעין הגובלים למגרש

עדויותיהם של בעלי המקרקעין הגובלים למגרש מהוות חיזוק לטענת מדאח כי הינם בעלי הזכויות בקרקע. מאחר שמדובר במקרקעין לא רשומים, יש ליתן משקל לעדויותיהם, אשר נתמכו במסמכים, כגון הסכמי רכישה, תוכניות בניה והיתרים.

על פי תכנית המדידה A, אשר התקבלה כראיה בהיעדר כל התנגדות מטעם הנתבעים שכנגד (צורפה כנספח לתצהירי מדאח), גבולות מגרש 10 (צבוע בירוק) הינם כדלקמן:מצד מזרח – מגרשים שנמכרו למר מעדאד איוב ולמר נסיב ספדי. מצד מערב – מגרש שבבעלות ובהחזקת מאג'ד אלשאער. מצד דרום – מגרשים שנמכרו על ידי מדאח למר באסם פארס שעלאן, אשר מכרם למר היית'ם ח'אטר ולפארס סלמאן מחמוד, וכן מגרשים שנמכרו ישירות על ידי מדאח לח'אטר ולמחמוד. מצד צפון – כביש 17.

שכן הקרקע ממערב, מר מאג'ד אלשאער (להלן: "מאג'ד"), העיד, כי החלקה הגובלת בחלקתו מצד מזרח הינה של משפחת מדאח ובחזקתה וכי הוא ראה את נוראלדין מטפל בקרקע ומבצע בה עבודות כגון בניית גדרות ועבודות הכשרה (עמ' 35 לפרוטוקול מיום 23/03/17, ש' 1, 32-22). לדבריו, הוא מעולם לא פגש את חסן בחלקה (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 2-1). עדותו היתה אמינה ונטולת סתירות וחיזוק לדבריו נמצא בתוכנית הבניה והיתר הבניה שלו מיום 18/01/09 ( נספח ב' לתצהיר התובעים שכנגד), בה מצוין כי הקרקע ממזרח (היא הקרקע שבמחלוקת – י.ב.ח) שייכת לנוראלדין מדאח, אשר אף חתם על תכנית הבניה שלו כשכן מצד מזרח.

מר מעדאד איוב (להלן: "איוב"), שכן הקרקע ממזרח, העיד כי בשנת 2005 רכש את מגרש מס' 4 ממשפחת מדאח באמצעות מייצגה, מר נוראלדין וכי היה ידוע בכפר שאיסמעיל ותמימה הם הבעלים של הקרקע וכי נוראלדין מטפל עבורם במכירת השטח. לדבריו, נוראלדין הראה לו תשריט כאסמכתא לבעלותם בשטח ועל ההסכם חתמו כעדים השכנים מאג'ד, ספדי נסיב, שכנו מצד מזרח, ומחמוד עפיף. (ר' עדותו, עמ' 30 לפרוטוקול מיום 17/09/17; עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 22, 33-31; עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 3-1, 7-6, 27-24,; עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 24-23, 28, 35-30; עמ' 34 לפרוטוקול, ש' 1; עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 4). עוד העיד איוב, כי כל בעלי המקרקעין הגובלים במגרשו חתמו לו על תכנית הבניה כנדרש ע"י הוועדה וכי נוראלדין חתם לו על הבקשה להיתר בשמה של משפחת מדאח כשכן מצד מערב (ר' תכניות הבניה וההיתר, נספח א' לתצהירי מדאח). עדותו של איוב היתה אמינה ונטולת סתירות. טענותיו של חסן לזכויות בשטח שנמכר לאיוב על ידי מדאח וכי בכוונתו לתבוע אותו על כך (עמ' 71 לפרוטוקול מיום 08/02/18, ש' 20-10) לא נתמכו בראיות ואין חולק כי עד היום הוא לא פעל להגשת תביעה כנגדו.

גם עדותו של השכן ממערב-צפון, מר כמאל מחמוד (להלן: "כמאל") תומכת בגרסת מדאח. כמאל העיד כי קנה את חלקתו מדודו יוסף חמוד מחמוד . דודו אמר לו מיהם בעלי החלקות הגובלות לשטח שרכש והם אלה שחתמו על ההסכם, כפי שהיה מקובל . כאשר נשאל לגבולות החלקה שרכש השיב, כי השכן מצד מזרח הוא המנוח איסמעיל (עמ' 36 לפרוטוקול מיום 23/03/17, ש' 33-32; עמ' 37 לפרוטוקול, ש' 10-9, 27; עמ' 43 לפרוטוקול, ש' 22-13)

באשר לגבול מדרום – מר היית'ם חאטר (להלן: " חאטר"), מהנדס ומודד, אשר על פי הנטען רכש חלק מהקרקע ממר באסם פארס שעלאן, לאחר שרכש אותה ממדאח, וחלק מהשטח רכש ישירות ממדאח, העיד כי ביצע מדידות רבות באזור הרלוונטי ובמקרקעין הגובלים בשטח החלקה וכי עמדת כל השכנים בקרקעות הסמוכות, לרבות אלו שהיו מסוכסכים זה עם זה, היתה שהקרקע הינה בבעלות משפחת מדאח. חאטר העיד כי ידע שהקרקע שייכת למדאח וכי לא דרש שיציגו בפניו הסכם שהקרקע בבעלותם. לדבריו, אסמעיל וסלמאן מדאח מוכרים כאנשים מכובדים ואין שום סיבה לפקפק באמינותם. (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 22/02/17, ש' 20-19; עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 16, 22-20, 29-14; עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 22-12; וכן ר' ההסכם השני מיום 31/01/05, נספח יב' לתצהיר מדאח). עוד העיד, כי כאשר הגיש תכנית מדידה לוועדה המרחבית לתכנון ובניה, לא היתה כל חפיפה בין השטח שלו לשטח של אחרים וכי כאשר חסן הגיש לוועדה לתכנון ובניה תכנית מדידה שכללה את הקרקע שלו, הודיעה לו הוועדה כי ישנם אנשים אחרים שהגישו מדידות לפניו על שטח זה והוא הוציא את המגרש שלו מתוך המדידה. (ר' עמ' 23 לפרוטוקול מיום 22/02/17, ש' 32-31; עמ' 25 לפרוטוקול, ש' 8-3)
גם מר פארס מחמוד (להלן: "מחמוד"), אשר רכש את הקרקע יחד עם חאטר ממר בסאן שעלאן בשנת 2004, העיד כי רכש אותה מהמנוחה תמימה והמנוח איסמעיל, באמצעות בנם נוראלדין וכי משפחת מדאח היא שהראתה לו ולחאטר את גבולותיה. לדבריו, כשרכש את הקרקע הבין מאביו שמשפחת מדאח נמצאת בצידה המזרחי של החלקה של משפחת מחמוד וכי הוא יכול לקנות ממנה את הקרקע והדבר היה ידוע בכפר והן על ידי העדים שחתמו להם על הסכם המכר. כמו כן, לדבריו, כשביצע את עבודות ההכשרה בחלקה הוא ראה אנשים ממשפחת מדאח פוקדים את המקום. (עמ' 29 לפרוטוקול מיום 23/03/17, ש' 26-20; עמ' 33 לפרוטוקול, ש' 9-2, עמ' 32 לפרוטוקול, ש' 5)

באשר לגבול מצפון – כביש 17 – נטען לא אחת בעדויות התובעים שכנגד ועדיהם כי נוראלדין פעל להסטת כביש מס' 17 דרומה וזאת כדי שתהא למדאח אפשרות לנצל את החלק הצפוני של החלקה לבניה (ר' עדות כמאל, עמ' 37 לפרוטוקול מיום 23/03/17, ש' 19-1; עדות מר אסעד קדמאני, מי שהיה מנהל העבודה במועצת מג'ל שמס מטעם הקבלן בעת סלילת כביש עמ' 21 לפרוטוקול מיום 22/02/17, ש' 12-5). טענה זו לא נסתרה על ידי הנתבעים שכנגד.
הכביש הוסת בסופו של יום, ומגרש זה שנוי במחלוקת עם השכן מצפון, מר סאלח נסאר אבו סאלח (להלן: "סאלח"), אשר הגיש תביעה בנדון כנגד מדאח. התביעה שהגיש סאלח (ת"א 6361/03) מהווה חיזוק נוסף ל כך שמדאח הם בעלי הזכויות בקרקע, שכן, נטען בה כי הקרקע הגובלת מצד דרום שייכת לאסמעיל מדאח ובני פהד נימר ספדי (ר' סע' ג'3 לכתב התביעה בת"א 6361/03 וכן היתר הבניה, מוצגים מיום 08/02/18 ). גם הקושאן הסורי, עליו הסתמך סאלח בתביעתו כנגד מדאח, אשר על אף שהוצג בשפה הערבית מבלי שצורף לו תרגום, אין מחלוקת באשר לתוכנו, קובע כי מדאח הם הבעלים של הקרקע מדרום (ר' נספח ג' לתצהיר מדאח).

הנתבעים שכנגד לא הוכיחו כי קיימות להם זכויות כלשהן במקרקעין.

תביעתו של מרעי למתן פס"ד הצהרתי לפיו הוא בעל זכויות כלשהן במקרקעין נדחתה בפס"ד במסגרת התביעה העיקרית. לפיכך, ל מול טענות הזכות של התובעים שכנגד במקרקעין אין למעשה טענה נוגדת מטעם הנתבעים שכנגד ודי בכך כדי לדחות את טענותיהם .

אף לגופו של עניין, דין טענותיהם להידחות. הנתבעים שכנגד, אשר ביקשו להטיל ספק בראיות מדאח ובזכויותיהם בקרקע , לא הוכיחו כי קיימות להם זכויות כלשהן במקרקעין. הכל כפי שיפורט להלן.
עדותו של מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובניה מעלה חרמון

מעדותו של מר עמראן בדאח, מהנדס הוועדה המקומית לתכנון ובנייה מעלה חרמון עולה, כי אין בהיתר הבניה שניתן למרעי בכדי להוכיח כי הינו בעל הזכויות במקרקעין נשוא המחלוקת.

עמראן הסביר בעדותו, כי מאחר שמדובר באזור שאין בו הסדר, על מבקש ההיתר לצרף לבקשתו הצהרה מטעמו כי האדמה שלו, עליה חתומים בנוסף שלושה עדים והמועצה המקומית. כמו כן, עליו להחתים את השכנים מסביב למגרש ומבקשים את אישור רמ"י. אם אחד השכנים לא חותם או מתנגד, הם מוציאים לו מכתב לפיו אם תוך 30 יום לא יגיש בקשה למתן צו מניעה, יינתן היתר הבניה. לדבריו, אין די בהיעדר הסכמה מטעם מי מהשכנים. ככל שלא יוצג צו מניעה, יינתן האישור. (עמ' 45 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 21 – עמ' 46 לפרוטוקול, ש' 7) בנוסף לכך, קיימים עוד שני תנאים למתן ההיתר והם גישה למגרש ובדיקה בשטח. (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 11-2)
עמראן הודה, כי הם לא יכולים לדעת מי באמת הבעלים של הקרקע ומי השכנים בחלקות הגובלות לה ומי שמציג עצמו כשכן ונותן את אישורו הם נעתרים לו (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 22-20). לדבריו, גם אין להם כל יכולת לדעת האם העדים על הצהרת הבעלות ראו את התשריט שצורף לבקשה להיתר בניה כיוון שהעדים לא חותמים על התשריט (עמ' 47 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 6,4). לפיכך, ובשל הבעייתיות שיש באזור רמת הגולן, בהיתר שניתן מופיעה הערה כי "החלטת הוועדה על מתן היתר בניה מהווה החלטה תכנונית בלבד ואין בה כדי להקנות זכויות במקרקעין". (עמ' 47 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 36-32)

עמראן העיד כי במקרה דנן, שני שכנים חתמו, עזאת לא חתם והיו מתנגדים נוספים שאינם בעלי קרקעות שכנות, אשר טענו לבעלות עזאת במקרקעין וגם להם שלחה הוועדה מכתבים , אולם הם לא הגישו בקשות למתן צווי מניעה (עמ' 46 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 17-8) . הוא הודה כי ההיתר ניתן על אף שאיוב, השכן מצד מזרח, לא חתם על הבקשה להיתר. לדבריו, הוועדה שלח ה לו מכתב, אולם הוא לא הציג אישור משלוח דואר לאיוב והודה כי לא בירר אם אכן קיבל את המכתב בטרם ניתן ההיתר. כמו כן, הודה כי ההיתר ניתן בטרם חלפו 30 הימים להגשת ההתנגדות על פי המכתב, ככל שאכן התקבל על ידו ולא המציא נוהל בכתב לגבי מתן היתר למרות שאין אישור שכנים. (עמ' 48 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 36-29; עמ' 49 לפרוטוקול, ש' 17-1; ור' היתר שניתן למרעי מיום 22/11/14, מוצג מיום 01/11/17). עוד העיד עמראן , כי גם לשכן נסיב ספאדי הם לא שלחו הודעה (עמ' 51 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 10-9) , ואין חולק כי מדאח הגישו התנגדות לבקשת מרעי להיתר בניה וכי קיימת תכתובת בין ב"כ מדאח לנציגי הוועדה לתכנון ובניה (ר' נספח ו' לתצהיר חסן). לעניין הבדיקה בשטח, העיד עמראן כי מפקח בנייה ערך בדיקה בשטח, אולם, הוא לא המציא מסמך המעיד על כך. (עמ' 50 לפרוטוקול מיום 01/11/17, ש' 21-17)

אשר על כן, אין בהיתר הבניה שניתן למרעי כשלעצמו כדי להוכיח כי הינו בעל זכויות במקרקעין נשוא המחלוקת .
קושאן הטאבו הסורי

הנתבעים שכנגד נסמכו על קושאן טאבו סורי , אשר המומחה מטעם ביהמ"ש קבע כי הינו מזויף ומסרו גרסאות שונות באשר לדרך בה נמסר הקושאן הסורי לידי חסן. בתצהירו טען חסן כי הינו היורש היחידי של הבעלים הרשום בקושאן הטאבו הסורי משנת 1961, אשר נמסר לו ולמרעי על ידי סאלח נאסר ונביה סייד אחמד. (סע' 16) בעדותו הכחיש תחילה כי הקושאן הסורי נמסר לו על ידי נביה סייד אחמד (עמ' 67 לפרוטוקול מיום 08/02/18, ש' 16-15). אולם, בהמשך העיד כי נביה וסאלח נאסר מסרו לו את הקושאן המזויף בשנת 2000-1999 (שם, ש' 29-26). במקום אחר טען, כי בתו הביאה את הקושאן מסוריה (עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 24-23) ו בהמשך טען, כי בתו העבירה את הקושאן הסורי לסאלח נסאר כדי שיעבירו לו והוא קיבל אותו מסאלח בשנת 2000-1999 (עמ' 68 לפרוטוקול, ש' 4-2) טענתו כי קושאן הטאבו נשרף בקונייטרה ולכן הנסח משנת 1961 הודפס לאחר המצאת מדפסות הלייזר לא הוכחה וברי כי ככל שהנסח היה מודפס לאחר שנת 2011, לא היה נושא את התאריך 26/04/1961. הנתבעים שכנגד לא חקרו את סאלח נאסר בעניין זה ולא זימנו למתן עדות את נביה סייד אחמד או את בתו של חסן נדין בריק והדבר מעלה את החשש כי עדויותיהם היו פועלות לרעתם.

שטח החלקה

אין התאמה בין שטח החלקה לה טוען חסן על פי הקושאן הסורי לשטח החלקה על פי מפת המדידה של המודד המוסמך מטעם מרעי, מר מאג'ד אבו סאלח מיום 12/10/13, עליה הסתמך חסן בתצהירו . על פי הקושאן הסורי, שהוכח כמזויף, שטח החלקה לה טוען חסן הוא 7.5 דונם ( דונם סורי = 800 מ"ר) בעוד שעל מפת המדידה שערך מאג'ד אבו סאלח, גודל השטח שהיה בבעלותו הינו 8,754 מ"ר, מתוכו, על פי הנטען, נמכר למרעי שטח של 3,850 מ"ר. מהאמור עולה, כי בבעלות חסן נשאר שטח בגודל של 4,902 מ"ר, אולם, חסן לא הגיש תביעה כלשהי בגינו. בנוסף לכך, לפי מפת ההשוואה שערך מר וג'די פרחאת, המודד המוסמך מטעם מדאח, השטח שחסן טוען לבעלות בו, כולל בחובו את המגרשים של היית'ם חאטר ופארס מחמוד וכן מגרש שנמכר לנסיב ספדי (מצד מזרח), כאשר חסן מעולם לא מחה כנגד עסקאות אלה. (ר' מפת השוואה מיום 01/06/14, צורפה לתצהירו; ור' גם דברי ב"כ מרעי, עמ' 10 לפרוטוקול מיום 15/05/16, ש' 7-1).

חסן לא פירט ולא ציין את גבולות השטח שלטענתו נמצא בבעלותו. מחקירתו עולה, כי רק בשנת 1999 ידע שהקרקע במחלוקת היא שלו וכי הוא אינו מכיר את הקרקע, הוא לא ידע היכן היא נמצאת ומה שטחה (ר' עמ' 63 לפרוטוקול מיום 08/02/18, ש' 17-16; עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 4-2; עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 33-30; עמ' 71 לפרוטוקול, ש' 3-1) . לפיכך, סבורני כי לא ניתן להסתמך על עדותו, אשר נפלו בה סתירות מהותיות.

זאת ועוד, בחקירתו של מאג'ד אבו סאלח, המודד מטעם הנתבעים שכנגד, התברר כי הוא לא מדד את החלקה כולה, אלא אך את השטח, שעל פי הנטען, מכר חסן למרעי בגודל של 3,850 מ"ר. (ר' עדותו, עמ' 92 לפרוטוקול מיום 23/04/18, ש' 12-7). הוא לא ידע לומר מתי בדיוק ביצע את המדידה, אשר לא מצוין על גבי המפה (עמ' 91 לפרוטוקול, ש' 19, עמ' 92 לפרוטוקול, ש' 4). בחקירתו טען, כי מרעי התלווה אליו והצביע לו על גבולות המגרש שלטענתו רכש מחסן (עמ' 92 לפרוטוקול, ש' 32-29), ואילו מרעי הכחיש כי עשה כן (ר' עדות מרעי, עמ' 98 לפרוטוקול מיום 23/04/18, ש' 34-33). בתצהירו (סע' 2) טען כי ביצע את המדידה לבקשת חסן ומרעי, אולם, על גבי המפה צוין כי הוכנה עבור מרעי ובחקירתו טען כי ביצע את המדידה לבקשת מרעי ולא לבקשת חסן (עמ' 92 לפרוטוקול, ש' 19-16; עמ' 93 לפרוטוקול, ש' 15-1). הוא טען תחילה כי קיבל את תכנית המדידה של החלקה בה טוען חסן לבעלות מהוועדה המקומית, אולם, כאשר נשאל אם יש לו חותמת של הוועדה על התוכנית, הודה כי לא מדובר בתכנית שקיבל מהוועדה וכי אין חתימה של הוועדה על התכנית עליה הסתמך אלא היא הועברה לו על ידי מודד אחר שלא הובא ל מתן עדות (עמ' 93 לפרוטוקול, ש' 26-14). אשר על כן, סבורני כי במקרה דנן, הוטלה בספק אמינותן המקצועית של הבדיקות שעשה, באופן שאינו מאפשר לבית המשפט לקבל את המסקנות הנובעות מחוות דעתו.
טענת חסן לבעלות מכח ירושה

טענת חסן לבעלות בקרקע מכח ירושה לא הוכחה. בכתב הגנתו חסן טען, כי הקרקע היתה בבעלות סבו המנוח סלמאן חוסין עבאס בריק ז"ל מכוח רישום בטאבו הסורי ואישור תשלום מס רכוש מיום 04/05/1965. אביו קיבל אותה בירושה מסבו והוא ירש אותה מאביו ( ר' סע' 5(ג) לכתב ההגנה). על אף האמור, חסן לא הציג צו ירושה או צו קיום צוואה של סבו או של אביו ו נקבע, כאמור, על ידי המומחה מטעם ביהמ"ש כי הקושאן הסורי ואישורי מס רכוש הינם מזויפים. בחקירתו של חסן התברר כי לסבו ולאביו ישנם יורשים נוספים, שעל רובם הוא לא ידע דבר, אפילו לא את מקום מגוריהם. חסן הודה בעדותו כי הקרקע נשוא המחלוקת שייכת לו, לאחיו ולבן דודו וחרף טענתו כי ברשותו מסמך לפיו הוא מייצג את כל היורשים, מסמך כזה לא הוצג בפניי (ר' עמ' 63, 64 לפרוטוקול מיום 08/02/18).
הכרה בהחזקת מדאח בקרקע

מעדותו של חסן עולה, כי הוא הכיר בעובדה שמשפחת מדאח החזיקה בקרקע עשרות שנים לפני ואחרי הסכסוך עמו. בחקירתו הנגדית הודה חסן , כי עובר לשנת 1999 (השנה בה לטענתו נודע לו שהקרקע שבמחלוקת שייכת להם – י.ב.ח) החזיקה משפחת מדאח בקרקע וגם לאחר מכן הוא לא מצא לנכון להגיש תביעה לסילוק ידם מהחלקה. (ר' עמ' 64 לפרוטוקול מיום 08/02/18, ש' 23-22). חסן הודה כי גם בתקופת הסכסוך עם אביו, משפחת מדאח נשארה בקרקע (עמ' 64 לפרוטוקול, ש' 26-24) וכי אסעד מדאח הודיע לאביו עוד בשנת 1962-1961 כי מדאח קנו את הקרקע ואביו בירך אותו "לבריאות" ולא מחה על הרכישה והם הלכו לדרכם (עמ' 67 לפרוטוקול, ש' 7-6) כמו כן, אישר חסן כי סאלח נסאר מחזיק בקרקע הנמצאת צפונה מהקרקע המוחזקת על ידי משפחת מדאח (עמ' 70 לפרוטוקול, ש' 7-5).

הסכם המכר בין מרעי לחסן

מכלול הראיות והעדויות שהוגשו בתיק מעלים ספק ממשי באשר לתוקפו של הסכם המכר שנחתם בין חסן ומרעי ביום 08/10/12 וכי לא ש ולמה תמורה בגין הקרקע.

מרעי העיד תחילה כי התקשר בהסכם עם חסן לאחר שניתן פסה"ד על ידי ביהמ"ש במסעדה בשנת 2013, אולם בהמשך טען, כי חתם על ההסכם עמו לפני שניתן פסה"ד וכי ההסכם יצא אל הפועל רק לאחר שחסן הציג לפניו את פסה"ד האמור ורק אז הוא שילם לו את התמורה בגין הקרקע. (עמ' 96 לפרוטוקול מיום 23/04/18, ש' 30-28; עמ' 97 לפרוטוקול, ש' 28-23, 33, 35)

הטענה כי נעשו על חסן ומרעי בדיקות יסודיות בנוגע לשטח בטרם ביצוע העסקה ביניהם כפי שפורטו בסע' 3ג לתצהיריהם נסתרה בעדותו של מרעי, אשר הודה כי לא בדק עם השכנים לקרקע למי שייכת הקרקע (ר' עמ' 101 לפרוטוקול מיום 23/04/18, ש' 27-21).

אשר ליסוד התמורה, אין מחלוקת בין הצדדים, כי ההסכם אינו מציין את יסוד התמורה בעסקה, אלא נאמר בו כי ה תמורה שולמה במלואה במעמד חתימת ההסכם. דבר זה התברר כשקרי בעדויותיהם של חסן ושל מרעי. בחקירתו הנגדית סרב חסן להשיב לשאלה מה היתה התמורה המוסכמת וכמה שילם מרעי, אם בכלל, ע"ח התמורה, שלא הוגדרה בהסכם (עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 26-21) במקום אחר העיד כי מרעי שילם לחסן חלק מהתמורה ואת היתרה ישלם לאחר שייגמר ההליך בביהמ"ש (עמ' 74 לפרוטוקול מיום 08/02/18, ש' 19). אף מרעי, כאשר נשאל אם שילם לחסן את התמורה, השיב "נכון. שילמתי לו חיבוק אחד..." (עמ' 98 לפרוטוקול מיום 23/04/18, ש' 8). מרעי סירב להשיב לשאלה כמה שילם ומה היתה התמורה המוסכמת וטען כי שילם את כל התמורה, זאת בניגוד לדברי חסן עצמו (עמ' 96 לפרוטוקול מיום 23/04/18, ש' 12; עמ' 98 לפרוטוקול, ש' 32-6).

פסה"ד שניתן בת"א (שלום מסעדה) 67451-10-13

פסה"ד שניתן בת"א (שלום מסעדה) 67451-10-13 אינו מהווה ראיה ביחס לשאלת הבעלות והחזקה. פסה"ד אינו מחייב את התובעים שכנגד ואת רשויות המדינה ורשויות התכנון והבניה, מאחר שביהמ"ש צמצם את תחולתו על הצדדים לו עצמם, קרי חסן ומרעי. מעדויות הצדדים שלפניי עולה, כי פסה"ד ניתן במסגרת הליך שנעשה באופן מתואם ומוסכם מראש על הצדדים לו מתוך הבנה וכאשר לא היתה כל מחלוקת ביניהם. מרעי הודה כי העסקה לא דווחה לרשויות המס וכי הוא כלל לא בדק אם לבעלים על פי הקושאן הסורי – סלימאן חסין עבאס בריק, ישנם יורשים. (עמ' 99 לפרוטוקול מיום 23/04/18, ש' 31-13; עמ' 102 לפרוטוקול מיום 23/04/18, ש' 23-16). לפיכך, אין בפסה"ד כדי להוכיח כי מרעי הינו בעל הזכויות בחלקה נשוא המחלוקת.

סוף דבר

נוכח כל האמור לעיל, דין התביעה שכנגד להתקבל חלקית.

ניתן בזאת פס"ד הצהרתי המורה כי התובעים שכנגד הינם בעלי הזכויות במגרש מספר 10 ששטחו 3,230 מ"ר ( מגרש 10), הנמצא מדרום לכביש 17 (סומן בצבע ירוק מלא בתכנית המדידה A).

ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים שכנגד ו/או מי מהם ו/או מי מטעמם ו/או מי מקרוביהם ו/או מנציגיהם ו/או מקבלניהם להיכנס ו/או להשתמש ו/או לבנות (בין שקיבלו היתר בניה ובין שלא) ו/או להחזיק ו/או לבקש היתרי בניה בנוגע למקרקעין וכן לאסור עליהם לעשות כל פעולה משפטית ו/או פיזית במגרש מספר 10 הנ"ל, לרבות איסור עשיית דיספוזיציות, איסור להפריע לתובעים שכנגד ולכל הבא מטעמם להשתמש ו/או להחזיק ו/או לבנות ו/או לנטוע ו/או לזרוע את המקרקעין.

בקשת התובעים שכנגד ליתן פס"ד הצהרתי בנוגע לפסה"ד שניתן בת"א (שלום מסעדה) 67451-10-13 נדחית בזאת. התובעים שכנגד רשאים לבקש להסתמך על פס"ד זה במסגרת תביעתם לביטול פסה"ד לכשתוגש, אך אין מקום שבימ"ש זה יצהיר על בעלות של פס"ד שניתן בין שני צדדים אחרים בערכאה אחרת.

בקשת התובעים שכנגד ליתן פס"ד הצהרתי בנוגע לתכנית המדידה שצירף מרעי לתביעה העיקרית נדחית אף היא . התכנית הוגשה במסגרת המסמכים והראיות שהוגשו במסגרת התביעה העיקרית שנדחתה. במסגרת פסק דין זה התייחסתי לשאלות ולספקות העולות מתוכנית זו. מרגע שנדחתה התביעה העיקרית בפס"ד, אין מקום לשוב ולהתייחס לראיות שעליהן ביקש התובע העיקרי להסתמך בתביעתו שנדחתה בפס"ד.

לא למיותר לציין, כי פסה"ד מחייב את הצדדים להליך זה.

הנתבעים שכנגד, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעים שכנגד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪.

ניתן היום, ז' סיוון תשע"ט, 10 יוני 2019, בהעדר הצדדים.