הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 36967-07-16

בפני
כבוד ה רשמת תמר נסים שי

המבקשים:

  1. רפאל סמולקין
  2. עזבון המנוח אדוארד סמולקין ז"ל
  3. מיכאל סמולקין
  4. טכנולוגיות מגנטיות והפרדות בע"מ
  5. ולדימיר סקוריק
  6. פאינה צ'רנובסקי

נגד

המשיב:

אלון כרמל

החלטה

לפניי שתי בקשות שהגישו הנתבעים, האחת בקשה לסילוק התביעה כנגדם או כנגד מי מהם על הסף, ובקשה נוספת, ככל שתידחה בקשת הסילוק, לעיכוב הליכים לשם העברת הסכסוך לבוררות. בקשה זו הוגשה על ידי המבקשים 1 ו-4 בלבד.

בתמצית אציין, לפי שנדרשתי לדברים בהרחבה במסגרת החלטתי בבקשה לביטול עיקול (החלטה מיום 4.10.16 ולהלן: "ההחלטה"), כי עסקינן בתביעה כספית, בגדרה עותר התובע (ולהלן: "המשיב") לחייב את הנתבעים (ולהלן: "המבקשים") להשיב לו כספים שהשקיע במיזם משותף שהקים ביחד עם מי מהם, בין מכוח ביטול ההסכם או הפרתו ובין כפיצוי מכוח עילות נזיקיות להן טען.

אדרש תחילה לבקשה למחיקה על הסף ולאחר מכן לבקשה לעיכוב הליכים.

הבקשה למחיקה על הסף

טענות המבקשים

המבקשים טוענים, כי אין למשיב עילת תביעה כנגד מי מהם. לטענתם, המשיב טען בתביעה כי העמיד לחברת PMSR  (ולהלן: החברה או PMSR), בה הוא משמש דירקטור ומחזיק במחצית מניותיה ביחד עם אחר, הלוואת בעלים בסך 4,649,581 ₪.
המשיב אינו טוען כי הכספים הגיעו לידי מי מהמבקשים או כי מי מהם ערב להשבתם (גם אם המשיב מכנה זאת "פיצוי" בגין "נזק" שנגרם לו עקב "איבוד השקעתו").  
המבקשים 3,5, ו - 6 לא היו צדדים כלל להסכם המייסדים מכוחו הוקם המיזם (ולהלן: ההסכם), ולכן אין למשיב עילת תביעה גם נגדם. המעשים המיוחסים למבקשים בכתב התביעה לא יכולים לבסס את המסקנה המשפטית שמי מהמבקשים 3, 5 ו – 6 עשה מעשה המהווה עוולה בנזיקין, ועל כן אין למשיב גם עילה מכוח דיני הנזיקין כלפי מבקשים אלה.

עוד נטען, כי כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה בנזיקין גם כנגד מי מהמבקשים 1 ו – 4 . כדי לבסס תביעה נגד המבקשים 1 ו – 4 על עילה חוזית, היה על המשיב לטעון שאלו הפרו את החוזה, להוכיח זאת, ולהראות את הקשר הסיבתי בין ההפרה לבין הפיצוי הנדרש בגינה. עיון בכתב התביעה אינו מגלה שההסכם הופר על ידי מי מהמבקשים שהיו צדדים לו, וממילא אינו מבסס את הקשר בין ההפרה לבין הנזק לו עתר המשיב. מכל מקום, אף הפרתו אינה יכולה לחייב מי מהמבקשים שהיו צדדים לו, להשיב למשיב את ההלוואה שנתן לחברה המשותפת.

גם אם הפרו המבקשים את ההסכם, אין למשיב זכות לבטל אותו, וגם מסיבה זו נעדרת תביעתו עילה. ההפרות הנטענות של ההסכם התקיימו לכל המאוחר בשלהי 2011. משמע, חלפו כחמש שנים מהיום שבו נודעו למשיב כל "העובדות" הרלבנטיות לביסוס העילות לביטול ההסכם ועד למועד מתן ההודעה על ביטולו (הודעה הגלומה בכתב התביעה). פרק זמן זה אינו פרק זמן סביר, בהתאם לדרישת הוראת סע' 20 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, ומלמד לגופו כי ככל שהיה פגם בהסכם, אזי המשיב השלים עמו ובחר לקיים את ההסכם חרף הפגם.
כך הוא הדבר אפילו מדובר בהפרה יסודית, שכן זכות הביטול לא מומשה תוך פרק זמן סביר.

ב"מכתב ההתראה" היחיד ששלח המשיב (למבקש 1 בלבד) לפני מתן ההודעה על ביטול ההסכם, לא נאמר שאם לא תתמלאנה דרישותיו המשיב יבטל את החוזה. לכן, מכתב זה אינו ממלא אחר הדרישה למתן ארכה סבירה לתיקון ההפרה לפני ביטול ההסכם. המכתב אף קצב 7 ימים למילוי דרישות המשיב. אפילו הזכות לביטול החוזה קמה למשיב שוב בחלוף הארכה, הרי שאבדה מחדש עקב אי מתן הודעת ביטול גם בסמוך לאחר תאריך זה (30.12.15) .

מאחר שעל פי האמור בתביעה, עילת התביעה מבוססת על הזכות להשבת הכספים ששולמו על ידי המשיב מכוחו של ההסכם שבוטל בהגשת כתב התביעה, ומאחר שלא עמדה למשיב הזכות לבטל את ההסכם, הרי שכתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה.

בנוסף, לפי כתב התביעה, פעילות המיזם המשותף התנהלה במסגרת החברה. ההסכם בא אל קצו עם הקמת החברה ויציקת פעילות המיזם המשותף לתוכה. יתרה מכך, בתמורה להתחייבויות שניתנו על ידו, המשיב קיבל חמישים אחוז ממניות החברה. נוכח העובדה שהחוזה הגיע לסוף דרכו עם הקמת החברה, אבדה לצדדים האפשרות לבטלו ולדרוש השבה עקב הביטול.

מאחר שהמשיב תובע השבה של הלוואת בעלים, בעלת דינו צריכה להיות החברה, שהמשיב הוא בעל חמישים אחוז ממניותיה.

המבקש 5 אינו צד להסכם כלשהו עם המשיב ואין בינו לבין המשיב יריבות.
לגבי מבקש זה, נטען בתביעה כי לא הסכים "לתקשר" עם התובע. טענה זו אינה מעמידה עילת תביעה כנגד המבקש. טענה נוספת המיוחסת לו הינה כי החזיק וניהל חברה זרה ותכנן ביחד עם יתר המבקשים להבריח את רווחי המיזם. גם תכנון אינו מהווה עבירה, וכתב התביעה לא מניח תשתית עובדתית עליה ניתן לבסס מסקנה שרכוש החברה נגזל.

המבקשת 6 הינה מורה ועקרת בית, שלא הייתה אף היא צד להסכם כלשהו עם המשיב וממילא אין בינה לבין המשיב יריבות כלשהי.

הסעדים המבוקשים בתביעה סותרים זה את זה. בסעיף 46 נאמר שיש לראות בהגשתה של התביעה הודעה על ביטול ההסכם. משבוטל ההסכם על ידי המשיב, אין בידו לבקש סעדים לאכיפתו.

תגובת המשיב

המבקשים מתמקדים בעניין שולי יחסית של ביטול ההסכם, שנפקותו אינה פוגעת בעילות תביעה אחרות, כגון הפרת החוזה המתמשכת וכן עילות נזיקיות - למשל גזל, תרמית ורשלנות, לרבות מצגי שווא רשלניים, רשלנות נושא משרה ,עשיית עושר ולא במשפט ועוד. התמקדות התובעים בסוגיית ביטולו של ההסכם תמוהה ומתעלמת מעילות התביעה נוספות.

אשר לטענת המבקשים כי ביטול ההסכם נעשה שלא כדין, הרי שממילא המבקשים לא טענו כי יש לאכוף את ההסכם, כך שאין כלל רלוונטיות לכך שביטול ההסכם לכאורה נעשה (לטענת המבקשים) שלא כדין. זאת ועוד, גם ללא ביטול ההסכם עומדות למשיב עילות תביעה מרכזיות אחרות, כאמור לעיל, המקנות לו זכות לסעד על דרך של פיצוי.  שיעור הנזק שנגרם למשיב, בין היתר עקב הפרת ההסכם ויתר מעשי העוולה, זהה לנזק שנגרם לו עקב ביטולו. מכאן, שטענת המבקשים כי התביעה נעדרת עילה רק מחמת שביטול ההסכם נעשה שלא כדין, הינה שגויה מהיסוד.

מצגי השווא שהציגו הנתבעים טרם חתימת ההסכם מהווים כשלעצמם הפרת חיוב חוזי. מדובר במצגי שווא רשלניים נזיקיים, והתובע זכאי לתבוע פיצויים בגינם גם ללא ביטולו של ההסכם.

אין יסוד לטענה שפרק הזמן שחלף עד למועד בו ניתנה הודעת הביטול אינו סביר. התובע עשה כל שביכולתו לקיים את ההסכם ולמנוע ירידת השקעתו לטמיון. במשך שנים אפשר למבקשים לנסות ולתקן, ולקיים את התחייבויותיהם כלפיו. המשיב רצה לקיים את ההסכם ולא לבטלו, ורק אחרי שהמבקשים גנבו את הציוד והתעלמו ממכתב התראה ששלח, הבין שסיכויי המיזם להתקיים אבדו. ממילא, סוגיית סבירות פרק הזמן שחלף עד למועד ביטול ההסכם היא תלויית נסיבות. את אלה יש לברר בירור עובדתי מקיף הדורש חקירה והליך הוכחות.

זאת ועוד, זכות הביטול קמה מחדש בהתאם ל"הלכת החידוש", עם משלוח מכתב ההתראה למבקשים בדצמבר 2015.

באשר לטענת העדר היריבות - לשיטת המבקשים, לכאורה רק החברה אמורה להיתבע בגין החזרת הלוואת הבעלים. אולם, התביעה הינה תביעת פיצויים בגין הנזק והפרות ההסכם שנגרמו למשיב, בגובה הלוואת הבעלים. גם אם זו לא הייתה נרשמת כהלוואת בעלים, עדיין היו מתקיימות עילות התביעה.

זאת ועוד - חלק מכספי ההשקעה שימשו לרכישת הציוד, וחלקם הגיע לידי רפאל ואדוארד כשכר, ואין זה משנה דרך איזה חברה הדבר התבצע.

החוזה בין הצדדים לא הגיע לסיום דרכו עם יסודה של חברת PMSR.

לגבי המבקש 3 – בחקירה הנגדית (בבקשה לביטול עיקול), הודה המבקש במפורש בגניבה של המכונות והציוד בהם השקיע המשיב, וכן הודה בקיום שיתוף פעולה עם ג'מקו ללא ידיעת המשיב ומאחורי גבו, ובייצור נוזל מגנטי עבור ג'מקו. כן הודה בחתימת זיכרון דברים עם FPN, עמה סיכם על הוצאת הציוד ללא ידיעת המשיב.
בניגוד לטענת מבקש זה, הציוד והמכונות שייכים לחברה, כפי שקבע גם בית המשפט בקליפורניה, אך הוא מסרב לגלות היכן הם נמצאים.

הנתבעים 5 ו – 6 משמשים כמנהלים בחברת MT&S US, שפועלת בארצות הברית מאחורי גבו של המשיב. העובדות המיוחסות להם בתביעה לא נסתרו ומלמדות על מעורבותם במעשי התרמית וגניבת המכונות, ברי כי רק בירור עובדתי מקיף יחשוף את מעשיהם.

כלפי המבקשת יש גם עילה אישית, בהיותה שותפתו לחיים של המבקש 1 ומכוח חזקת השיתוף, המצמיחה כנגדה עילה אישית נפרדת.

תשובת המבקשים

בתשובתם חזרו המבקשים על הטענות. בין היתר טענו כי המשיב כורך בתביעתו את כל הנתבעים יחד. ואולם, רק המבקשים 1 ו – 4 הם צדדים להסכם עמו, ולכן לא מתקיימת עילת הפרת הסכם כנגד המבקשים 3,5 ו – 6.

חלקה העיקרי של התביעה מבוסס על הטענה שלפיה התובע רומה במהלך המו"מ שקדם לכריתת ההסכם. טענה זו אף אינה מגלה עילה כלפי המבקש 1. כאמור בבקשה, חלף פרק זמן ממושך (שאינו יכול להיחשב כסביר) מהרגע בו התבררו למשיב העובדות ועד למועד שבו ביטל את ההסכם עקב הפגם שנפל בכריתתו (במהלכן אף הגדיל השקעותיו בחברה). לפיכך, הרי שנחשב כמי שוויתר על הזכות לבטל את ההסכם עקב פגם זה, גם אם עמדה לו זכות זו בעבר, בין היתר מחמת השתק. מכל מקום, ההסכם מומש והגיע לסוף דרכו לפני ביטולו.

כתב התביעה אינו מעלה טענות עובדתיות לכך שההסכם הופר על ידי הנתבעים 1 ו – 4. כדי לזכות בסעד כספי עקב הפרת ההסכם, על התובע לא רק לבסס עובדתית טענה זו, אלא גם להניח תשתית עובדתית לכימות הנזק ולקשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק. גם בתגובתו לבקשה, התובע לא הפנה לעובדות שהועלו בכתב התביעה ושעליהן ניתן לבסס את המסקנה שהנתבעים 1 ו – 4 הפרו את ההסכם.

דיון והכרעה

סעד של מחיקת תביעה על הסף הינו סעד קיצוני השמור למקרים חריגים, בהם על ביהמ"ש להשתכנע שאפילו יוכיח התובע את כל הנטען בתביעתו לא יוכל לזכות בסעד המבוקש. (ראה למשל רע"א 8524/10 טיב טעם הכרמל (תעשיות 2002) בע"מ נ' פרימיום קלאס בע"מ (פורסם בנבו 31.1.2011)).

מקרה זה אינו נמנה על המקרים החריגים הנ"ל.

במסגרת החלטתי בבקשה לביטול העיקולים, כבר ציינתי כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה. על כן איני מוצאת להרחיב בכך פעם נוספת ואפנה להחלטתי שם.

בתמצית אציין כי, מסכת האירועים שפורטה בתביעה מעוררת שאלות עובדתיות ומשפטיות של ממש הראויות לדיון ולבירור. כנגד המבקשים 1, 3 ו – 4 הוצגו אף ראיות לכאורה כדי להותיר את העיקולים שהוטלו על כנם.

כאמור, טענת המשיב לפיה לא ידע כלל טרם החתימה על הסכם המייסדים על הצורך בהשקעה נוספת בסך של כמיליון ₪ הדרושה לשם ייצור הנוזל המגנטי, בלעדיו לא ניתן להמשיך את פעילות החברה, נתמכה בראיות, ומקימה לו לכאורה עילה לביטולו של הסכם המייסדים מכוח פגם שנפל בכריתתו בגין הטעיה ומרמה.
בהקשר זה אשוב ואפנה להחלטה כי סוגיית סבירות משך הזמן עד לביטול ההסכם (טענה המצויה במוקד טענות המבקשים), הינה תלוית נסיבות וטעונה בירור עובדתי. אין מקום אך מהטעם של חלוף זמן ממושך לקבוע מראש כי פרק הזמן אינו "סביר" לצורך הביטול כאמור.

עוד נטען בתביעה, כי במהלך חיי החברה, חתמו המבקשים 1 ו – 3 באמצעות חברת MT&S  ללא ידיעת המשיב או רשותו על הסכם שיתוף פעולה עם ג'מקו, ובהמשך הוקמה מעבדה לייצור הנוזל המגנטי ללא ידיעת המשיב. בפועל אף הופק זהב, כל זאת עשו מבקשים אלה, כך לפי הנטען, תוך שימוש בנכסי החברה וניצול קניינה הרוחני ולמעשה ריקונה מתוכן ומפעילות.  רווחי הייצור לא חולקו למשיב ואף לא לחברה, ולבסוף אף הועברו נכסיה של זו למקום לא ידוע על ידי המבקש 3. מבקש זה לא היה מוכן למסור (גם לא במסגרת החקירה הנגדית בדיון שהתקיים) את מיקומם של הציוד והמכונות.

כאמור בהסכם המייסדים, עליו חתומה חברת MT&S (שבבעלות המבקש 3 בלבד), נקבע כי הזכויות על הציוד והמכונות הינן של החברה. הצדדים הסכימו כי העברת הציוד מחייב ת אישור בכתב מראש של המשיב ושל המבקש 1 או אדוארד המנוח ז"ל . די באמור כדי לקבוע, כי למשיב עילת תביעה בגין הפרות יסודיות של הסכם המייסדים ואף עילות נזיקיות בגין מרמה וגזל ולו מן הטעם שהציוד נלקח למקום לא ידוע.

טענת המבקשים כי הסכם המייסדים בוטל או מוצה עם הקמת החברה, נדחתה על ידי בבקשה לביטול העיקולים. כפי שקבעתי בהחלטתי, עסקינן בהסכם המסדיר את אופי המיזם, את הסכמות הצדדים באשר לאופן הפעלתו ואת היחסים בין הצדדים, לרבות זכויות וחובות הדדיות ביניהם. על כן, הוא מחייב את הצדדים לו, בפרט שעה ששותפים לו לא רק המבקש 1 והמשיב בעלי המניות בחברה, אלא גם אדוארד המנוח וחברת MT&S, שבעל המניות היחיד בה ומנהלה הינו המבקש 3.

אף לטענת המבקשים כי זכות התביעה ככלל נתונה לחברה, שהיא בעלת המיזם, ולא למשיב באופן אישי, נתתי דעתי במסגרת ההחלטה. אף טענה זו נדחתה על ידי, כאשר בשלב זה יש לקבוע כי הינה למצער מצריכה בירור (ראה הנימוקים שם שאין צריך לחזור עליהם).

כאמור בתגובת המשיב, ובתביעה עצמה, התביעה מושתתת על הסכם המייסדים שנערך באופן אישי בינו לבין המבקשים 1 ו – 4 , על טענותיו להטעיה ולמצגי שווא, כמו גם על יתר טענותיו בדבר הפרות יסודיות של ההסכם ואף מעשי תרמית וגזל, מחדלים ומעשים המיוחסים למבקשים (או מי מהם) באופן אישי כלפיו. אלה מקימים לו, לכאורה כאמור, עילות תביעה אישיות וישירות נגדם מכוח דיני חוזים, דיני נזיקין ודיני עשיית עושר ולא במשפט, לפצותו בגין הנזקים הישירים והייחודיים שנגרמו לו.

גם ביחס למבקשים 5 ו – 6 יש לדחות את הבקשה. על פי הנטען בתביעה, חברו אלה למבקשים האחרים על מנת לרמות את המשיב ולגזול את רכושו. תחילה בהקמת חברה לשם הברחת הנכסים (חברה אשר ניהלה את ההליך המשפטי מול ג'מקו, לאחר שאלה ניהלו במשך פרק זמן מסוים את פעילות המיזם מחוץ לחברה) ולאחר מכן בסיוע ממש להברחתם. בשים לב לאמור, לו יוכחו הדברים, שאז יהיה התובע זכאי לסעדים כלפי משיבים אלה.

אשר על כן ועל יסוד כל האמור לעיל, הבקשה למחיקה על הסף נדחית.

הבקשה לעיכוב הליכים

בקשה נוספת העומדת להכרעה הינה בקשת המבקשים 1 ו – 4  לעכב את הדיון בתביעה ולהעביר אותה לבוררות, מכוח הסכמי הבוררות בין המבקשים לבין המשיב.

טענות המבקשים
בסע' 14 להסכם המייסדים שעליו מבוססת התביעה, נאמר כי היה ותתגלע מחלוקת היא תובא להכרעתו של בורר.

גם בסע' 17.3 לתקנון ההתאגדות של PMSR, שלתוכו יצקו הצדדים את הפעילות העסקית, סוכם שכל סכסוך יימסר לבוררות. המבקשים היו מוכנים בעבר ומוכנים גם כיום לקיים בוררות עם המשיב, ולפיכך יש להורות על עיכוב הליכים והעברת התיק לבוררות כמוסכם.

תגובת המשיב
לטענת המשיב, לא מתקיימים התנאים המצטברים שמצדיקים עיכוב הליכים והעברתם לבוררות. יתרה מכך, קיימים גם טעמים מיוחדים לכך שאין להעביר את ההליך לבוררות.

בסע' 14 להסכם המייסדים נקבע שבמקרה של מחלוקת, ימנו הצדדים "מגשר ו/או בורר" מוסכם. סעיף זה כבר הופעל. עו"ד איתן מודן מונה כמגשר בין הצדדים, אך ההליך נכשל אחרי 8 חודשים. הסעיף קובע את מינויו של בעל תפקיד אחד, ומשזה נכשל אין מקום למינויו של בעל תפקיד נוסף.

בהתאם לפסיקה אם ניתן לומר שקיימת אי בהירות לגבי הפעלת סעיף הבוררות, הרי שסיבה זו לבדה מחייבת דחיית הבקשה.

במסגרת הדיון בצווי העיקול הזמניים טענו המבקשים, כי החוזה הגיע לסוף דרכו עם ייסודה של חברת PMSR ואין לו תוקף עוד. לפיכך, הם לא יכולים להסתמך על סעיף מתוכו, שכן מדובר בשתי טענות שאינן יכולות להיות בכפיפה אחת.

לפי סע' 17 בתקנון ההתאגדות של PMSR, נקבע כי הבוררות תחול על סכסוכים בין בעלי המניות והדירקטורים (קרי, בין המשיב והמבקש 1 בלבד), ובעניינים הנוגעים "לחברה ו/או לניהולה ו/או בקשר עם תקנון זה". כתב התביעה מתייחס לנתבעים רבים ולא רק למבקש 1. יתירה מזו, העניינים אותם הגדיר התקנון כראויים לבוררות, הם לא אלה שמהווים את ליבת תביעתו של המשיב. משמע, התביעה אינה עונה על הגדרת "סכסוך בעניין שהוסכם למוסרו לבוררות".

הנתבעים לא היו נכונים בשום שלב ללכת לבוררות, שאחרת לא היו מגלים התעלמות וזלזול במכתבי ההתראה שנשלחו אליהם.

הליכה לבוררות תחייב פיצול הדיון (נוכח העובדה שאינו חל על מרבית הנתבעים) ואין מקום להורות כך. הדבר יעמיס את הצדדים, שיאלצו לקיים במקביל הליכים זהים, שעלולים להגיע בסופו של דבר לתוצאות סותרות. מבחינת הנחיצות הדיונית, בית המשפט כבר קבע שקיימת עילת תביעה כנגד המבקש 3. מבחינת הנחיצות המהותית, פיצול ההליכים יפגע בבירור עובדות המרמה, ויאפשר למבקשים לתמרן בין ההליכים ולשפר גרסאות.

תשובת המבקשים
הלכה היא כי תניית בוררות יש לפרש בהרחבה, באופן שכל המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים ואשר נוגעות לאותם יחסים חוזיים או נובעות מהן, לרבות מחלוקות במישור הנזיקי, תתבררנה במסגרת הליך הבוררות.

זאת ועוד, מתוך החשיבות הטמונה בקיום הסכמי בוררות וכדי לסכל ניסיונות להתנער מהם שלא בתום לב, יטה בית המשפט לתת תוקף להסכם בוררות ויבחר בפרשנות המאפשרת אותו.

באשר לטענת המשיב כי הצדדים כבר בחרו במסלול של גישור ולא של בוררות, ובכך מוצתה תניית הבוררות הקבועה בחוזה, הרי שטענה זו יש לדחות. מגשר אינו יכול לשמש כבורר. כמו כן, כישלון הניסיון לגשר על המחלוקות אינו חוסם את החובה להעביר אותן לבוררות.

טענת המבקשים לפיה ההסכם שעליו מבוססת התביעה הגיע לסוף דרכו, לאחר איגודה של החברה המשותפת ויציקת הפעילות לתוכה, אינה מהווה הכחשת תוקפו של ההסכם, כטענת המשיב. המשיב מנסה להטעות את ביהמ"ש בהוסיפו את המילים "ואין לו תוקף" לטענת המבקשים, שלא הופיעו במקור. המבקשים סבורים שסעיף הבוררות ממשיך לחול גם אם תוקף ההסכם תם.

המשיב לא התייחס בתגובתו בסעיף בו הוא דן בשאלה אם יש או אין סעיף בוררות, לסעיף הבוררות המופיע בתקנון ההתאגדות של החברה המשותפת. בניגוד לטענת המשיב, הנושאים שבתביעה, כגון מצגי השווא אשר נטען כי המבקשים הציגו, כמו גם המרמה והפרת התחייבויות אישיות, עומדים בקריטריונים שמגדיר סעיף 17.1 לתקנון לגבי המקרים בהם תועבר המחלוקת לבוררות ואת התניה יש לפרש בהרחבה.

אין זה נכון שהנתבעים לא היו מוכנים ללכת לבוררות. המשיב שלח מכתב התראה אחד בלבד, ולא ציין בו שבכוונתו לפנות לבית משפט. העובדה שהמבקשים לא השיבו למכתב בדרישה להעביר את הנושא לבוררות אינה מעידה על אי נכונותם לעשות זאת. למעשה, המבקשים ביקשו להעביר את המחלוקת לבוררות בהזדמנות הדיונית הראשונה, וחזרו על דרישתם בכתב ההגנה.

באשר לטענת המשיב לגבי פיצול הדיון – אין מדובר באותו הליך משפטי כנגד המבקשים (הנתבעים 1,4) וכנגד הנתבעים 3,5 ו -6. העילות כנגד האחרונים (שאינן קשורות בהסכם המייסדים ושאר הטענות בדבר מצגי השווא הפרת התחייבות ו מעשי מרמה), התגבשו אחרי מאי 2012, שהוא המועד בו הועברו המחלוקות לגישור אצל עו"ד מודן. לכן, העברת הדיון בתביעה כנגד המבקשים לבוררות לא תגרום לפיצול הדיון ולא תחייב "לנהל פעמיים את התביעה".

יתרה מכך, כדי לייתר את הדיון בסוגיה זו, הנתבעים כולם מסכימים להעברת הסכסוך לבוררות על מנת לברר את התביעה כולה בהליך אחד.

דיון והכרעה
סע' 5 לחוק הבוררות קובע כדלקמן:

5. (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב)   בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.
(ג)    בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות.

תנאי סף ראשון להעברת הדיון בתביעה להליך של בוררות הינו קיומו של הסכם בוררות בכתב בין הצדדים. מקום בו טוען אחד הצדדים כי לא קיים הסכם בוררות, הרי שאין מקום לעיכוב הליכים, שכן עם העברת הדיון בתובענה להליך בוררות יידרש הבורר להכריע בשאלת עצם סמכותו – שאלה שבעצמה איננה בסמכותו (סמדר אוטולונגי בוררות – דין ונוהל עמ' 256-257 (2005)).

כאמור, המשיב טוען כי משמוצה הליך הגישור למעשה מוצתה דרך חלופית זו לבירור הסכסוך. לשיטתו, סע' 14 להסכם המייסדים קבע גורם אחד כבעל תפקיד - מגשר או בורר - ואינו יכול לשמש עוד כסעיף בוררות בין הצדדים.

פרשנות הוראה זו שנויה במחלוקת בין הצדדים. המבקשים טוענים כי מקום שקיימת פרשנות אפשרית לפיה יש לפנות לבוררות לאחר מיצוי הליך הגישור אזי יש לבחור בדרך זו למצער על דרך של פרשנות מרחיבה (ראה ברע"א 180/07 כץ נ' איגוד הכדורסל (פורסם בנבו מיום 4.10.2009).

בהתחשב בניסוחה של התנייה, הרי שמבין שתי הפרשנויות סבורני כי הדין הוא עם המשיב וכי אין לחייבו לפנות להליך של בוררות לאחר שמוצה הליך הגישור. זאת, אף שההוראה נוקבת בלשון "ו/או". סבורני, כי הוראה זו על פניה אינה מבוררת דיה. ממילא אין בה אמירה מפורשת, שככל שהליך הגישור לא יצלח על הצדדים לפנות גם לבוררות (ראה בהקשר זה מנגד את הוראת התקנות בדבר הבוררות אליה אדרש להלן) . כאמור בדברי המבקש, הלכה היא כי "בית המשפט יסרב לתת צו לעיכוב ההליכים, אם עקב ניסוחו של הסכם הבוררות יש אי בהירות בנוגע להפעלתו" (אוטולנגי (שם) עמ' 287).

חרף האמור, תניית בוררות נוספת מצויה בסע' 17 לתקנון ההתאגדות של חברת PMSR . טענה זו אינה לוקה בחוסר הבהירות של סע' 14 להסכם המייסדים.

סע' 17 לתקנון קובע מנגנון תלת שלבי ליישוב הסכסוכים בין בעלי המניות והדירקטורים של החברה.
בשלב הראשון, חילוקי הדעות יתבררו באופן ישיר בין הצדדים לסכסוך לבין עצמם. בשלב השני, וככל שהשלב הראשון לא יצלח, יועבר הסכסוך להליך של פישור. בשלב השלישי, וככל שהליך הפישור אף הוא לא יצלח, יועבר הסכסוך להליך של בוררות.

המשיב שאינו חולק על האמור, טוען כי אף שהמנגנון קיים, הרי שהסכסוך נשוא הליך זה אינו נכלל בגדר העניינים המפורטים בסע' 17 לתקנון. היינו, אינו סכסוך שהוסכם למסור אותו לבוררות כמצוות סע' 5 לחוק הבוררות). מנגד, המבקשים טוענים כי יש להעניק לסע' פרשנות מרחיבה בהתאם לרוח הפסיקה, לרבות טענות במישור הנזיקי, שאינן קשורות קשר ישיר לעילה החוזית.

עיון בהוראות הסעיף מעלה כי עסקינן בסכסוכים "בכל עניין הנוגע לחברה ו/או לניהולה ו/או בקשר עם תקנון זה, ביצועו, פירושו, תחולתו, או תוקפו". הסעיף נוקט בלשון רחבה, וכולל בחובו "כל עניין הנוגע לחברה".
כתב התביעה מגולל מסכת אירועים הנוגעת בחלקה ליחסים החוזיים בין הצדדים, הן בתקופה שקדמה לחתימת הסכם המייסדים של החברה והן בתקופה שלאחר חתימתו. סכסוך זה - אפשר שהינו סכסוך אשר הסכם הבוררות חל עליו. המשיב עצמו מאשר בתגובתו, כי החברה קשורה קשר הדוק לסכסוך לפי שזו "הוקמה כאכסנייה משפטית לפעילות המיזם" (סע' 16 לתגובה). יחד עם זאת, התובענה כוללת גם עילות נוספות (בעיקר הטענות סביב ההתקשרות עם חברת ג'מקו שלא בידיעת התובע וגזילת נכסי החברה) ונתבעים נוספים, אשר מעשיהם הנטענים (ביחד עם מעשי המבקשים) אינם קשורים בחברה או בניהולה, בהם אף ניתן לראות, לכאורה, משום חתירה תחת עצם קיומה. כל אלה אינם בבחינת סכסוך "בעניין הנוגע לחברה", שתניית הבוררות חלה עליו. מכל מקום, אלה מעמידים טעמים מיוחדים לכך שהסכסוך לא יתברר בהליך של בוררות.

הלכה היא כי מניעת פיצול הדיון (אף שהוא אינו חזות הכל) מהווה שיקול כבד לדחיית הבקשה לעיכוב הליכים. ברע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס בע"מ, פ"ד מח 1, 397 נקבעו לצורך בחינת שיקול זה שני מבחנים: "ראשית, לבחון את "הנחיצות הדיונית", דהיינו אם צורף לתובענה מי שאינו צד להסכם הבוררות צירוף של אמת, או רק כדי שתהא בידי התובע עילה להתחמק מהתחייבותו ליישב את הסכסוך בבוררות. בשלב השני תיבחן "הנחיצות המהותית" שבקיום הליך אחד בבית המשפט כנגד הנתבעים כולם; דהיינו אם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל אלא יתנהל כמיקשה אחת. אם עולה החשש כי פיצול הדיון ישאיר את התובע חסר סעד, גם אם יזכה באחד ההליכים, משום שעלולים להיקבע בהליך האחר מימצאים, מסקנות או תוצאות סותרים - כי אז תקנת הציבור מחייבת שלא תיגרם למתדיין תוצאת תיקו אשר כזאת".

המבקשים טוענים כי אף שתניית הבוררות איננה חלה על הנתבעים 3 ו-5-6, אשר לא התקשרו עם המשיב בשום הסכם, הרי שניתן לפצל את הדיון כך שהטענות המועלות כלפי המבקשים 1 ו – 4 יידונו בהליך הבוררות, ויתר הטענות יידונו בבית משפט זה. לשיטתם, הטענות המועלות כלפי הנתבעים כולם עניינן באירועים שהתרחשו לאחר פרוץ הסכסוך בין המשיב לבין המבקשים 1 ו - 4 בשנת 2012, ואין ביניהן ובין הטענות המועלות כלפי המבקשים 1 ו - 4, שעניינם טענת המשיב בדבר מצגי השווא שהוצגו לו טרם כריתת ההסכם והפרת ההתחייבות , ולא כלום.

לא מצאתי לקבל טענות אלה. סבורני, כי עניינו של הסכסוך במסכת אירועים אחת, המתפרסת על פני מספר שנים. תחילתה בהסכם להקמת המיזם בין המבקשים 1 ו – 4 (אשר כזכור הנתבע 3 הינו בעל המניות היחיד בה) לבין המשיב, והמשכה באופן התנהלות הצדדים במהלך הפעלת המיזם, לרבות מעורבותם הנטענת של הנתבעים הנוספים ביחד עם המבקשים בהכשלת פעילותו ועד לניתוק היחסים בין הצדדים (וגם שם לנתבעים הנוספים, על פי הנטען, חלק מהותי). היינו, בדין צורפו הנתבעים הנוספים. הטענות המועלות כלפי הצדדים כולם (לרבות ובמיוחד הנתבע 3), בין באופן עצמאי ובין בשליחותם של המבקשים 1 ו - 4, שזורות זו בזו, וטעונות הכרעות משותפות בשאלות של עובדה ומשפט,  כך שלא ניתן להפריד ולפצל ביניהן שכן פיצולן עלול להביא להכרעות סותרות.

נוכח קביעתי לעיל, לא מצאתי להידרש לטענות הנוספות שהועלו שעיקרן בנכונות המבקשים לקיום הבוררות.

אשר על כן, ומכל הטעמים שלעיל, הבקשה נדחית.

המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ₪.

ניתנה היום, ט"ו סיוון תשע"ז, 09 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

תמר נסים שי ,שופטת
רשמת בית המשפט המחוזי-נצרת