הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 35525-05-17

לפני כבוד השופט יונתן אברהם

התובעים
.1 תלג'ה אלשפוי ת.ז. XXXXXX826
.2 איימן מחמוד אלשופי (ע'ית) ת.ז. XXXXX104
התובעים 1-2 ע"י ב"כ זכי כמאל ואח'

נ ג ד

הנתבעים
.1 ועד הקדש כפר מסעדה - ניתן פס"ד
.2 רשות מקרקעי ישראל
הנתבעת 2 ע"י ב"כ מפמ"צ עו"ד עידית אונגר עמית
.3 רשות שמורת הטבע

פסק דין

עסקינן בתובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו יוצהר שהתובעים הינם הבעלים של 4,265 מ"ר מהמקרקעין הידועים כ"סהלת מסעדה – מאדמות הקדש הכפר מסעדה".

הצדדים לתביעה:
התובעת 1 , הינה תושבת כפר מסעדה ואלמנתו של המנוח מחמוד אלשופי (ע'ית) ז"ל (להלן: "המנוח אלשופי") ואמו של התובע מס' 2.

התובע 2 הינו בנם של המנוח אלשופי ושל התובעת.

הנתבע 1 - ועד הקדש כפר מסעדה. הנתבעת 2 הינה רשות מקרקעי ישראל, גוף המנהל ע"פ חוק את מקרקעי המדינה ( להלן: "רמ"י"). הנתבעת 3 הינה רשות שמורת הטבע.

טענות התובעים (כמפורט בתביעה):
הנתבע 1 הינו הבעלים של המקרקעין בשטח של 354,809 מ"ר מאדמות כפר מסעדה, כעולה מהעתקו של נסח רישום סורי שצורף כנספח א לתביעה (להלן: " המקרקעין").
הנתבע 1 אישר בהצהרה, כי התובעת מס' 1 הינה הבעלים של שטח מהמקרקעין מושא התביעה הנ"ל, אשר עליו בנתה היא ובעלה המנוח אלשופי בניין לצרכי מגורים לה ולבני משפחתה ( להלן: "הבניין").

בגין בניית הבניין הנ"ל הוגשו כנגד התובע 2 כתב אישום ע"י הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מעלה חרמון. על פי כתב האישום מוקמת הבנייה על שטח שהינו שמורת טבע.

ההליכים בעניין כתב האישום עומדים ותלויים בבית המשפט וטרם הסתיימו נכון למועד הגשת כתב התביעה דנן.

ביום 21.12.16 הודיע מנהל מרחב גולן של הנתבעת 3 לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה מעלה חרמון (להלן: "הוועדה לתכנון ולבנייה") , כי הנתבעת 3 אינה מתנגדת לבקשתו של התובע לשינוי ייעוד השטח מושא הבנייה הנ"ל.

ביום 1.1.17 דנה הוועדה הנ"ל בתכנית מפורטת מס' 256-0331512 שהגישה התובעת 1 לשינוי יעוד השטח מושא הבנייה משטח חקלאי למגורים א' + שמורת טבע כפר מסעדה וקבעה, בהתייחס לשטח של 2,719 מ"ר מהמקרקעין מושא הבנייה: "להעביר את התוכניות לעיון והערות רשות מקרקעי ישראל ולאחר מכן לדיון חוזר במליאת הוועדה".

צוין כי התובעת 1 היא זו שהגישה ביום 13.11.16 את התכנית המפורטת הנ"ל. התכנית המפורטת מתייחסת לשטח בניה של 2,719 מ"ר. התובעים נדרשו ע"י הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה וכן ע"י הנתבעים להגיש מפה מצבית לשטח הבנייה הנ"ל. התובעים נדרשו גם להגיש תרשים לשינויי יעוד השטח (בגודל של 4,265 מ"ר) משטח חקלאי למגורים א' בכפר מסעדה.

לטענת התובעים המקרקעין הנ"ל הינם בבעלותם ובחזקתם עשרות שנים ומעולם לא היה מי שיערער על חזקתם ובעלותם בהם.

נטען כי בהעדר הליכי הסדר מקרקעין ברמת הגולן בכלל ובכפר מסעדה בפרט לא ניתנה להם האפשרות ו/או הזכות להגיש תזכיר תביעה לרישום המקרקעין על שמם. לטענתם, המקרקעין הנ"ל הינם רכושם והם זכאים להירשם כבעליהם.

טענות רמ"י:
רמ"י הכחישה את המסמך הנקרא " נסח רישום סורי" שצורף כנספח א' לתביעה, וכן מכחישה את תוכנו ותוקפו. לטענתה, לא ניתן לקשור בין האמור במסמך לבין השטח הנטען ע"י התובעים לבעלות. כן טענה כי לא ברור היכן ממוקם השטח שתואר בנסח עם גבולות בציון חורש טבעי, אדמה וכיוצב'. כמו כן מעיון במסמך זה עולה, כי לא קיים בו כל אזכור למשפחת אלשופי וכן לא מצוינים בו שמות התובעים או שם בעלה המנוח של התובעת 1. נטען כי מקריאת הכותרת של מסמך זה נראה כי מדובר בהסכם. נטען כי המסמך הומצא כשהוא קריא למחצה, וחלקים ממנו מחוקים.

נטען כי ככל שהנתבע 1 ( ועד ההקדש) נתן הצהרה כי התובעת הינה הבעלים של שטח המקרקעין מושא התביעה, הרי שהצהרה זו אינה מחייבת את רמ"י ואין במסמכים שהוצאו על ידו כדי להעיד על בעלות במקרקעין.

נטען, כי רמ"י אינה צד להליך הפלילי שמתנהל בשל עבירות הבנייה שבוצעו ע"י התובע 2, כפי שעולה מכתב האישום שצורף לתביעה. מעיון בכתב האישום עולה כי התובע 2 ביצע עבודות בנייה הטעונות היתר ללא היתר וכי השימוש המבוצע בפועל במקרקעין אינו תואם את ייעודם, על פי התכניות החלות, ייעוד לשמורת טבע ומרקם שמור משולב.

עוד נטען כי רמ"י אינה מודעת לדרישות הוועדה המקומית מהתובעים בנוגע לתכנית שהוגשה על ידם ( תכנית מס' 256-0331512).

נטען כי תכנית שינוי היעוד הנ"ל שעניינה שינויי יעוד משטח חקלאי למגורים א' במסעדה נבחנה במסגרת ועדת ההיתרים הקיימת במחוז צפון לאור פנייה שנעשתה אל רמ"י, ככל הנראה לאחר שנבחנה בוועדה המקומית. ביום 19.5.2016 נשלחה תשובתו של מודד מחוז צפון ברשות ולפיה לאחר בדיקה שנעשתה על ידו, מדובר במקרקעין שהם בבעלות המדינה.
כשנה לאחר מכן, ביום 4.4.17 נשלח מכתב נוסף מטעם מחלקת תכנון ברמ"י אל ראש המועצה המקומית במסעדה ובו הובהר כי שטח התכנית חל על קרקעות שבבעלות המדינה, ומשכך הרשות מתנגדת לתכנית. במכתב הובהר, כי נקבע בעבר בין רמ"י, המועצה המקומית במסעדה והווקף הדרוזי כי לא ניתן יהיה להסיט את הקו הכחול ללא הסכמה של כל הגורמים הנ"ל ביחד ולחוד. עוד צוין במסגרת מכתב זה, כי אושרה למסעדה בשנת 2015 תכנית מתאר אשר הוסיפה שטחי בנייה למגורים והגדילה את מספר יחידות הדיור בה, כאשר טרם מוצה פוטנציאל הדיור בתחום היישוב.

עוד נטען כי הקרקע מושא התובענה הינה קרקע בור שלא הוקצתה ואשר אינה מעובדת מזה עשרות שנים. כמו כן ידוע לרמ"י כי חלקים מתוך המקרקעין הם שטחים צבאיים. נטען כי התובעים לא הציגו תשריט של המקרקעין הנטענים על ידם ולא ברור מהו השטח מושא התביעה.

טענות התובעים בכתב התשובה:
נטען כי דין התביעה להתקבל שכן עסקינן באדמות בהן התובעים בנו ועמלו לאורך כל ימי חייהם. נטען כי הכחשתה של רמ"י כי הנתבע 1 הינה הבעלים בשטח של 354,809 מ"ר מאדמות כפר מסעדה חסרת יסוד שכן, נסח הרישום שצורף לתביעה תורגם לשפה העברית בתרגום נאמן למקור ובאישור נוטריוני.

נטען כי אין בעובדה כי רמ"י אינה צד להליך הפלילי כנגד התובע 2 כדי להצביע על העדרן של זכויות הבעלות לטובת התובעים.

נטען כי עצם העובדה שהוגש כתב אישום שכזה כנגד התובע 2 ובהמשך אף ניתן אישור מהנתבע 3 לשינוי ייעוד השטח מושא כתב האישום לטובת התובע 2 בא ללמד כי מ"י אינה כופרת בטענות התובע 2 לבעלותו במקרקעין.

נטען כי טענותיהם של התובעים (בסע' 11 לתביעה) מצביעות במפורש על הכרתה של מ"י בזכויות התובעים במקרקעין.

נטען כי טענות רמ"י בסע' 14-15 לכתב ההגנה (בהם נטען כי מדובר במקרקעין שהם בבעלות המדינה) חסרות כל יסוד ודין והן מנוגדות לאמת וכן לעובדות בשטח לאשורן לאורך עשרות שנים בהן התובעים הבעלים והמחזיקים במקרקעין, וכן מנוגדות להתנהלותה של הוועדה לתכנון ולבנייה המדברת בעד עצמה.

נטען כי אין במכתבים שצורפו לכתב ההגנה כנספחים א' ו-ב' כדי להצביע על היעדר בעלותם של התובעים במקרקעין. נהפוך הוא, במכתב שסומן כנספח א' נטען כי בבדיקת הבעלות מחוץ לקו הכחול יש להוכיח את עיבוד המקרקעין לאורך השנים, וכן ניתן להזיז את הקו הכחול בהסכמת הצדדים שניתנה בפועל ע"י הנתבעים 1 ו-3 ולכל הפחות ניתנה מכללא ע"י רמ"י.

נטען כי מהמכתבים שצורפו לכתב ההגנה לא ברור כיצד בוצעה הבדיקה (קרי בדיקת התכנית 256-0331512) ובאילו קריטריונים, אלא נטענה טענה סתמית בעלמא בדבר בדיקה שנערכה ע"י מר גיל ועקנין הקובעת כי מדובר באדמות מדינה, וזאת ללא כל פירוט בדבר אופן עריכת הבדיקה והאם בוצע ניסיון לפנות אל התובעים על מנת שיבהירו את עמדתם. נטען כי יש לזמן את עורך הבדיקה לשם בירור ראוי בדבר ביצוע הבדיקה משמעותה ומשקלה.

באשר לטענה של רמ"י כי המקרקעין מושא התביעה הינה קרקע בור וכי חלקים מתוך המקרקעין הינם שטחים צבאיים נטען כי מדובר בטענות חסרות יסוד. אם אכן היה מדובר בשטח שהחלקים בו הינם שטחים צבאיים או אדמה שאינה מעובדת, הרי שהוועדה לתכנון ולבנייה לא היתה מתירה לתובעים להגיש את התכנית המפורטת (256-0331512).

התובעים חזרו על טענתם ולפיה, מאחר ולא נערכו הליכי הסדר מקרקעין ברמת הגולן, הרי שנמנעה מהם להגיש תזכורת תביעה לרישום המקרקעין על שמם. ככל והיה מתקיים הליך שכזה התובעים אכן היו נרשמים כבעלים במקרקעין.
עד כאן טענות התובעים בכתב תשובתם.

הגנת הנתבעת 3

הנתבעת 3 ( רשות שמורות הטבע) לא הגישה כתב הגנה בתיק ולא התייצבה לדיונים.

עוד אציין כי ביום 8.4.18 הוגשה לתיק דנן " הודעה על הסכם פשרה בין התובעים והנתבע מס' 1". בהסכם הפשרה צוין ( בין היתר) כי הנתבע 1 מסכים להעביר לשימוש התובעים ולבעלותם שטח של 1,310 מ"ר מהמקרקעין מושא התביעה ואשר עליהם הוקם בית המגורים של התובעים עם שטח מתאים מסביב על מנת שניתן יהיה לקבל בגינו היתר בנייה והוא מהווה מגרש לבנייה למגורים. עוד צוין כי מקומו וגבולותיו של המגרש ( הנ"ל) הינם לפי התרשים אשר צורף להסכם הפשרה. עוד הוסכם בין הצדדים הנ"ל, כי שטח השטח העולה על 1310 מ"ר יישאר בבעלות הנתבע 1 אשר רשאי לעשות בו מנהג בעלים ללא התנגדות מצד התובעים. במסגרת ההודעה נתבקש ליתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה זה. ביום 9.4.18 ניתן פסק דין חלקי ביחס להסכם זה בו צוין כי הוא יחייב אך במישור היחסים שבין התובעים לנתבע 1.

בסיכומיהם טענו התובעים כי: "בהסכם הפשרה צומצמה טענת התובעים לשטח בהיקף של 1,310 מ"ר". משכך, השטח מושא המחלוקת עומד על 1,310 מ"ר.

חומר הראיות:
מטעם התובעים הוגש תצהירו של התובע 2- מר איימן מחמוד אלשופי (ת/1) עליו נחקר האחרון בחקירה נגדית. כן הוגשו מטעם התובעים כתב אישום והכרעת דין שניתנה במסגרת תו"ב 26026-09-13(שלום קצרין) (ת/2). כן הוגש צילום אוויר (ת/3). הוגש צילום צבעוני של נספח ט' לת/1 (ת/4). הוגש מסמך הצהרה ותרגומה (ת/5).
כן העידו מטעם התובעים ( ללא שהוגש תצהיר מטעמם) השיח' תאופיק ספדי וכן מר הייתם חאטר – מהנדס המועצה מסעדה עד לחודש 10/2019 במשך 20 שנה (עמ' 26 שורה 6). כן העיד מר פייסל קאסם אברהים – חבר בועד ווקף מסעדה (עמ' 27 שורה 35).

מטעם רמ"י הוגש כתב תביעה שהוגש בת"א 807/97 (נ/1). הוגש כתב הגנה שהוגש בתיק זה (נ/2). הוגש פסק הדין שניתן בתיק הנ"ל (נ/3). הוגש כתב ערעור שהוגש במסגרת ע"א 3639/04 (נ/4) הוגש סיכום טענות המדינה בע"א 3639/04 (נ/5). הוגשה חו ות דעת של המפענח מר ערן וולפסון שעניינה "ממצאי פענוח תכנית מס' B256-0331512 מסעדה" (נ/6). מר וולפסון נחקר על חוות דעתו. כן הוגש תצהירו של מר יובל כהן –סגן מנהל מרחב שמירה ברמ"י (נ/7). מר כהן נחקר נגדית על תצהירו. כן הוגש המקור של נספח ב' לתצהיר העד (נ/8).

כן הוגש ה הודעה על הסכם פשרה (במש/1). כן הוגשה מפה למיקוד המחלוקת שבין הצדדים (במש/2).

דיון והכרעה:
הערה כללית ומקדימה – כל ההדגשות בקו אינן במקור, אלא אם נאמר אחרת.

אציין תחילה כי עסקינן בתביעה שעניינה במקרקעין שטרם עברו הליכי הסדר. משכך הרי שכל הכרעה שתתקבל ביחס למקרקעין אלו, תחייב אך ורק את הצדדים לתביעה דנן והיא לא תיגרע מטענות של צדדים שלישיים אחרים ביחס למקרקעין אלו לעת יתקיימו הליכי הסדר .

כאמור בתביעה עתרו התובעים להצהרה על בעלותם בשטח של 4,265 מ"ר ( שצומצם ל-1,130 מ"ר) מהמקרקעין הידועים " כסהלת מסעדה – מאדמות הקדש הכפר מסעדה".
על מנת לזכות בסעד זה נסמכו התובעים על שטר בעלות סורי ( צורף כנספח א' לת/1) אשר ממנו עולה לשיטת התובעים כי הנתבע 1 הינו הבעלים של 354,809 מ"ר מאדמות כפר מסעדה וכן על הצהרת הנתבע 1 כי התובעת מס' 1 הינה הבעלים של 1,130 מ"ר מהמקרקעין הנ"ל אשר על שטח זה בנתה התובעת 1 ובעלה המנוח אלשופי בניין לצרכי מגורים לה ולבני משפחתה ( ראו הנ"ל בסע' 3-4 לת/1).
אף בסיכומיהם טענו התובעים כי הם הוכיחו את בעלותם במקרקעין מכוח נספחים א' ו-ב' שהרי " שטר הבעלות כולל בתוכו גם את המקרקעין כפי שנדלה מלשונו ומהעובדה כי בחלקו המערבי של המקרקעין מצויים עצי אורן..".

כפי שיפורט בהרחבה להלן, איני סבור כי יש הוכחה לבעלותם במקרקעין מושא התביעה מכוח מסמכים אלו.

אפנה תחילה לנספח א' לת/1 (שטר הבעלות) עליו נסמכים התובעים בתביעתם. מסמך זה, על פי תרגומו ( שצורך כנספח ב בתוך נספח א לת/1) מורה כדלקמן:

"הרפובליקה הסורית
שטר בעלות
אזור: מחוז דמשק
נפת: קוניטרה
כפר: מסעדה
מיקום: סהלת מסעדה
מין וסוג: אדמה פתוחה – מירי
דרום: תל אלחאפור וכרמי נמרה
מזרח: עמק אבו סעיד ואחריו בריכת רם
צפון: עמק סער החורפי ואחיו אדמות אלק'אטע
מערב: יערות טבעיים ויערות נטועים ( אורן)

שטח: 354,809 מ"ר שלוש מאות חמישים וארבעת אלפים, שמונה מאות ותשעה מ"ר
..

מס' השטר
מס' המרשם
שם הבעל וחסותו
השטח של הזכות ( במילים)
דרך ההקניה
רישום יומי מספר ותאריך
חתימת רשם
חתימת רשם המקרקעין
351
2 לאוגוסט 1946
הרפובליקה הסורית וקף כפר מסעדה
שלם
הקנייה
בלי שטר
(חתימה)
עדאל אלעסאס

(חותמת)

העתק נאמן למקור
בהתאם לבקשת ועדת וקף מסעדה להצגתו

דמשק 18/12/2003
בבתי המשפט ואינו תקף אלא למטרה זו בלבד

מנהל מרשם המקרקעין

ד"ר אינג' רבאח אבו רבאח

(חתימה)

שטר זה ניתן על ידי רשם המקרקעין בדמשק לבעל הזכות המצויה ולחסוייו לעיל ולשימושיו".

על פי האמור בשטר בעלות זה הרי ששטח של 354,809 מ"ר בסהלת מסעדה שגבולותיו מצדי ארבעת רוחות השמיים כמפורט לעיל הינו בבעלות וקף כפר מסעדה משנת 1946.

בדיון מיום 14.6.20 התנגדה ב"כ רמ"י הן לעניין קבילותו של המסמך והן לעניין משקלו ( ראו עמ' 9 שורות 19-21). ב"כ התובעים השיבה מנגד כי: "אנחנו לא יכולים להביא אנשים מהרפובליקה הסורית מלפני בכלל 1967. זה המסמך הראשי" (בעמ' 10 שורות 1-2). אף בסיכומיה התנגדה רמ"י לקבילותו של מסמך זה, שעה שאינו מוגש בהתאם לפקודת הראיות. עוד לטענתה, כי לא הוגשה כל ראיה לאמיתות תוכן המסמך. התובעים כשלו בהוכחת האותנטיות של המסמך והן בקבילותו. כן טענה כי המסמך אינו מהווה תעודה ציבורית בהתאם לסע' 29 לפקודת הראיות ואינו נחשב לתעודת חוץ בהתאם לס' 30 לפקודת הראיות ( ראו הטענה בהרחבה סע' 27-28 לסיכומי רמ"י).
בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמם לא התייחסו ולא השיבו כלל התובעים לטענות רמ"י הנ"ל בדבר תחולת סע' 29-30 לפקודת הראיות. כל שטענו התובעים בהקשר זה הוא, כי רמ"י מעלה טענות סרק כנגד נספח א' הנ"ל. לטענתם מדובר במסמך מאומת נוטריונית שהוגש כדין. מאחר ורמ"י לא טענה דבר כנגד האישור הנוטריוני שניתן אזי אין כל משקל לטענותיה בעניין מסמך זה.

סבורני כי יש לקבל את התנגדותה של רמ"י לנספח א לת/1. להלן נימוקיי.

אני ער לעובדה כי עסקינן במסמך שעניינו שטר בעלות מאת הרפובליקה הסורית. הואיל וסוריה הינה מדינת אויב הרי שמרשם הקרקעות שלה אינו בהישג יד ולפיכך קיים קושי להציג מסמכים אלו בהתאם לדין החל במחוזותינו. אלא שאף אם אנסה להקל על התובעים בעניין קבלת המסמך לאור המכשול הנ"ל, יש קושי לקבל את המסמך שעה שהתובע לא טרח להציג לכל הפחות ראיה ברורה אפילו אודות הגורם שקיבל מסמך זה מסוריה וכן אודות המועד שבו נתקבל אותו מסמך. מעדותו של התובע 2 עלה, כי מי שהביא את המסמך מסוריה הוא הווקף, כאשר התובע 2 הוא זה שלקח אותו " מעו"ד ראמי אבו ג'באל" (בעמ' 13 שורות 4-7). כן העיד בפניי לעניין זה מטעם התובעים השיח' תאופיק ספדי יליד 1941 (עמ' 15 שורה 13). מר ספדי העיד ( בעמ' 19 שורות 13) כי המקור של מסמך זה מצוי אצל עו"ד סאלח עבדאללה ( אותו עו"ד שייצג את הווקף בבית המשפט העליון בע"א 3639/04 ראו נ/5) ומי שנתן את המקור לעו"ד עבדאאלה הנ"ל הינו הווקף. כאשר נשאל השייח' הנ"ל " מי מהווקף"(לאמור נתן את המקור) העיד " אני וחברים שלי יחד. זה משנת 1946 ". כאשר נשאל: "האם משנת 1946 יש לכם את המסמך הזה" השיב: "כן". (ראו בעמ' 20 שורות 5-12). אלא שעדותו הנ"ל לא הגיונית לאור זאת שהשייח' הנ"ל יליד 1941 לפי עדותו היה בן 5 בשנת 1946 ( השנה ביחס אליה הוא מעיד כי המסמך קיים ברשות הווקף). אף מר פייסל אברהים, "פנסיונר משרד החינוך וחבר בוועד ווקף מסעדה כיום" ( עמ' 27 שור' 35) העיד בפניי לעניין זה. מר פייסל אמנם העיד כי: "אנחנו התקשרנו לסוריה וביקשנו אישור שיתנו לנו שכל האדמת בקו הכחול הם של מסעדה וזה מה שאת מציגה לי האישור שקיבלנו מסוריה" ( עמ' 29 שורו 11-12). כאשר נשאל מי התקשר לסוריה הוא השיב: "כמה אנשים אני אחד מהם. בסוריה דיברו עם סגן לענייני דתות". כאשר נשאל מתי זה היה. השיב: "ב-2001 או 2002 בערך, אל תתפסי אותי במילה" (בעמ' 33 שורות 6-8). אך מעדות זו לא ניתן לדלות מידע לגבי אודות הגורם שקיבל מסמך זה וכן מידע ברור אודות המועד שבו נתקבל מידע זה. לא יהיה מיותר לציין כי גירסתו באשר למועד קבלת המסמך (שנת 2000-2001), עומדת בסתירה חזיתית לגרסת השיח' תאופיק ספדי הנ"ל (שנת 1946).

עוד אציין, כי במקרה דנן הוצג רק העתק של המסמך ולא מקור. מעדותו של השייח' תאופיק ספדי עלה ברורות כי המקור ישנו ואין כל בעיה להשיגו. בעדותו העיד כי: "עו"ד סאלח עבדללאלה ייצג אותנו בעליון, יש לו את המקור" (בעמ 19 שורה 13). אף התובע 2 העיד קודם לכן לגבי מסמך זה כדלקמן: "אני יכול להביא את המקור או צילום טוב יותר" ( בעמ' 13 שור' 15-16). עם זאת לא הוצג המקור ואף לא הוצגו הסיבות לאי הצגתו. כל אלה רק מדגישים את הצורך בהוכחת קבילותו של מסמך זה. אציין אף כי אי הצגת המקור, כאשר הוא מהווה את עילת התביעה כנגד הנתבעת ( רמ"י), מהווה ראיה שלילית מובהקת לגרסת התובעים ותמיכה בגרסת רמ"י.

אמנם ביום 11.5.21 הוגשה ( פיזית ולא דרך הנט וזאת לאור החלטתי מיום10.5.21) הודעה מטעם התובעים אליה צורף אישור נוטריון אשר אישר כי " המסמך המצורף בזה .. המסומן באות A (4 דפים) הוא העתק מדויק של המסמך המקורי השמור אצלי" כאשר נספח א' לת/1 (אותו שטר בעלות של הרפובליקה הסורית) נמנה על אותם 4 הדפים. עם זאת על גבי נספח א' לת/1 שצורף כאמור להודעה זו צוין בבירור כי מדובר במסמך שהינו " העתק נאמן למקור". לפיכך, האישור הנוטריוני ניתן לכל היותר לגבי מסמך שהינו " העתק נאמן למקור" ולא למקור עצמו.

מבלי לפגוע באמור לעיל, התובע כלל לא הציג בפניי כל חוות דעת בצירוף מפת מדידה אשר שתהווה ראיה לכך כי השטח הנטען כשטח בבעלות הווקף ( השטח מושא נספח א לת/1) אכן קיים ומצוי ומהם גבולותיו ( כך למשל יכלו לתאר את השטח בנ.צ.) וכן תראה, כי השטח מושא התביעה נמצא בתוכו , ואת מיקומו המדוייק. הדבר נדרש במיוחד לאור טענת התובעים ( ראו סע' 3-4 לת/1) כי הווקף " אישר כי התובעת 1 הינה הבעלים של 1,130 מ"ר מהמקרקעין" שהם מושא שטר הבעלות של הרפובליקה הסורית כעולה מנספח א לת/1.

ביום 26.4.18 הוגשה לתיק האלקטרוני: "הודעה על הגשת חוות דעת" בה צוין: "רצ"ב תרשים של מודד מומחה אשר מצביע על המקרקעין נשוא התביעה כחלק מהמקרקעין אשר נפסקו לטובת הנתבע 1". עם זאת בתרשים שצורף סומנו אך המקרקעין הנתבעים וכלל לא צוין שמו של המודד המומחה.

התובעים טענו בסיכומיהם ( בסע' 9) בהקשר זה כי הם הוכיחו את הבעלות שהרי: "שטר בעלות כולל בתחומו גם את המקרקעין כפי שנדלה מלשונו ומהעובדה כי בחלקו המערבי של המקרקעין מצויים עצי אורן..". אלא שאין די בכך כדי להוכיח כי המקרקעין הנתבעים הנ"ל אכן מצויים בתחום המקרקעין מושא שטר הבעלות.

אין בעובדה שבשטר הבעלות של הרפובליקה הסורית צוין כי בצדם המערבי של המקרקעין השייכים לווקף מצוי: "יערות טבעיים ויערות נטועים ( אורן)" וכי אף בצדם המערבי של המקרקעין מושא התביעה דנן מצויים לשיטת התובעים עצי אורן כדי ללמד כי אכן המקרקעין הנתבעים מצויים בתחומם של המקרקעין מושא שטר הבעלות. תעיד על כך העובדה כי לתיק בית המשפט הוגש במש/2 – מפה שהוגשה למיקוד המחלוקת בתיק. בחלק הימני של במש/2 ישנו תצ"א בו מופיעים שטחים שתחומים ע"י קו כחול וכן קיים שטח שאינו בתוך הקו הכחול שהוא תחום ע"י קו אדום ( שהינו השטח מושא המחלוקת בתביעה דנן). עיננו רואות כי בצדם המערבי של שני השטחים ( הן התחום ע"י הקו האדום והן התחום ע"י הקו הכחול) קיימים עצים ( ככל הנראה אורן). יחד עם זאת אין בכך כדי להעיד כי שטח התחום בקו האדום כלול בשטח התחום ע"י הקן הכחול. פשיטא, כי אין לקבל את טענות התובעים בעניין זה.

אם לא די בכך הרי שהתובע זימן לעדות מטעמו את מר פייסל קאסם איברהים, חבר בוועד ווקף מסעדה. הנ"ל העיד בפני בסתירה לכל טענות התובעים הנ"ל, כי המקרקעין מושא התביעה ( של המנוח אלשופי) אינם כלולים בשטח מושא השטר הסורי כנטען ע"י התובעים. וכך העיד בפניי הנ"ל ( בעמ' 29 שורות 9-14)–

"ש. מציגה לך מסמך. אתה יכול להסביר מה אומר המסמך הזה?
ת. זה אישור שאדמות הווקף במסעדה הם בשטח של 345 דונם, שהם בתוך הקו הכחול ועל אלה יש לנו מחלוקת עם רמ"י. אנו התקשרנו לסוריה וביקשנו אישור שייתנו לנו שכל האדמות בקו הכחול הם של מסעדה וזה מה שאת מציגה לי, האישור שקיבלנו מסוריה.
ש. המקרקעין של מחמוד אלשופי נכללים פה?
ת. לא. הם לא בתוך ה- 345 דונם.."
הנה כי כן אף לאור עדות זו אין לקבל את הטענה של התובעים, כי הווקף הצהיר שהם הבעלים של 1130 מ"ר מתוך המקרקעין מושא שטר הבעלות, שהרי לפי עדות זו המקרקעין כלל לא נמצאים בתוך אלו שהוגדרו בשטר הבעלות.

המסקנה הנ"ל מתחדדת אף נוכח עדותו של השייח' ספדי שזומן כאמור לעדות מטעם התובע בשילוב עדויותיהם של מר הייתם חאטר ושל מר פייסל קאסם ( העדים שזימנו התובעים). על מנת להבהיר מדוע יש בעדויות אלו כדי לקעקע את עמדת התובעים אני רואה לנכון לציין תחילה את הרקע שקדם להן. מטעמה של רמ"י הוגשו מוצגים הנוגעים לתביעה שהגיש הווקף בבית המשפט המחוזי במסגרת ת"א 807/97 במסגרתה עתר הווקף לסעד הצהרתי בדבר בעלותו בשטחים בכפר מסעדה שפורטו בתביעה הנ"ל ( ראו נ/1). תביעת הווקף נדחתה. הווקף הגיש ערעור על פסק הדין הנ"ל לבית המשפט העליון ( נ/4), אשר נסתיים בהסכם פשרה בין הצדדים אשר לפיו הגיעו הווקף ורמ"י להסדר לחלוקת מגרשים במקרקעין מושא אותו ערעור ומקרקעין נוספים שתוארו בתשריט שצורף כנספח א' להסכם הנ"ל ( הסכם הפשרה צורף כנספח א' לתצהירו ( נ/7) של יובל כהן – סגן מנהל מרחב שמירה ברמ"י), בתצהירו ( ת/1) הצהיר התובע 2 בסע' 17 כי החלק אשר הוצהר על העברתו אלינו מהווקף בשטח של 1130 מ"ר " הינו חלק מהמקרקעין אשר הוסדר עניינו בין המדינה והווקף" (ראו לעניין זה אף טענת התובעים לפרוט' הדיון מיום 9.4.18 עמ' 1 שורה 10-11). לאמור המקרקעין מושא התביעה הינם חלק מהמקרקעין מושא ההסדר שבהסכם הפשרה הנ"ל .

וכעת אפנה לעדויות עדי התובעים. כאשר מר ספדי נשאל ( בעמ' 20 שורות 23-25): " האם הגבולות שכתובים בסנד תמליק הן הגבולות של הקרקע שאתם תבעתם אז בבית המשפט המחוזי". הוא השיב: "ברור". לאמור לפי עדותו של הנ"ל, השטח מושא התביעה של הווקף ( ת"א 807/97) הוא בדיוק השטח מושא שטר הבעלות מושא התביעה דנן. התובע זימן עד נוסף מטעמו מר הייתם חאטר – מהנדס אזרחי ומודד מוסמך אשר כיהן בתפקיד של מהנדס המועצה משך 20 שנים ( ראו עמ' 26, שורות 3-6). כאשר נשאל מר הייתם: "אני אומרת לך שהשטח שנתבע היום הוא מחוץ לשטח של ההסכמות שהיו בבית המשפט העליון, אתה יודע את זה?" הוא השיב: "כן. כי התביעה הייתה על הקרקע שבתוך תוכנית המתאר של מסעדה, התכנית הישנה והשטח בת/4 הוא אמנם צמוד לאותו דופן לאותו שטח של תכנית מתאר, אך מחוצה לו". ( עמ' 27 שורות 12-15). מעדותו של מר פייסל קאסם ( עד מטעם התובעים) עולה אם כן, שחלקת האדמה של " התובעים ושל מחמד אלשופי" לא נכללה בהסכם הפשרה מושא הערעור בבית המשפט העליון ( ראו בע' 28 שורות 31-35 , וכן ראו לעניין זה אף הסיפא של סע' 7 לנ/7 – תצהירו של מר יובל כהן מטעם רמ"י).

הנה כי כן מעדויות אלו עולה בבירור כי השטח מושא שטר הבעלות הינו בדיוק השטח מושא התביעה של הווקף בבית המשפט המחוזי במסגרת ת"א 807/97 כ אשר השטח הנתבע בתביעה דנן אינו כלול בתוכו , זאת בניגוד לנטען ע"י התובעים.

עוד אציין בהקשר זה, כי העדות הנ"ל, לפיה הקרקע מושא שטר הבעלות הינה אותה הקרקע מושא התביעה של הוקף בבית המשפט המחוזי במסגרת ת"א 807/97 , שביחס אליה הוגש ערעור שנסתיים בהסדר לחלוקת מגרשים ( נספח א' לנ/7) דווקא מקעקעת את הטענה כי מכוחו של שטר הבעלות ( נספח א' לת/1) להקנות בעלות לווקף בשטח מושא התביעה דנן, כנטען ע"י התובעים. שהרי אם הווקף הסכים להסדר הנ"ל, הרי שלמעשה הוא הסכים כי הזכות של הווקף בקרקע מגיעה מכוח ההסדר ורק לגבי השטח בקו הכחול ( ראו במש/2) ולא מכוח שטר הבעלות הסורי. עניין זה מצטרף גם הוא לשלל הנימוקים לפיהם יש לדחות את הטענה של התובעים לבעלות של הווקף במקרקעין מושא שטר הבעלות שמכוחו העביר הווקף לתובעים את המקרקעין מושא התביעה.

מכל הנימוקים הנ"ל אני דוחה את הטענה של התובעים לבעלות במקרקעין מכוח הבעלות של הווקף ו/או ההסדר של הווקף עם המדינה.

רכישת זכויות מכוח חזקה ועיבוד:
בסיכומיהם טענו התובעים ( למען הזהירות) כי בנסיבות המקרה דנן חל סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני הקובע כדלקמן:

"אדמת מירי או מוקופה, שעיבד והחזיק בה אדם במשך עשר שנים באין מפריע, תיחשב זכות-ההחזקה שלו כמוכחת, בין אם היה ובין אם לא היה בידו מסמך בר-תוקף ואין רואים אדמה זו כנטושה, אלא נותנים לו בחינם שטר טאבו חדש. אך אם הכיר המחזיק והודה בעצמו, שתפש אדמה נטושה בלא זכות, אין מתחשבים בתקופת הזמן שעברה ומציעים לו לקבל את הקרקע בשווי הטאבו; ואם סירב, תימסר פומבית לדורש".
(נוסח זה כעולה מסיכומי התובעים, הינו על פי תרגום של א. בן שמש חוקי הקרקעות במדינת ישראל 131-132 (1953), כפי שצוטט בע"א 8117/14 חוסין נ. מינהל מקרקעי ישראל (2016)).

סעיף 78 הנ"ל, היקנה למחזיק בקרקע למשך תקופה העולה על 10 שנים זכויות בקרקע, כפוף למילוי כל שאר תנאי הסעיף. סע' 22 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 תיקן את משך התקופה והאריך את תקופת החזקה והעיבוד הנדרשת להכרה בזכויות בקרקע ל-15 שנים.

סעיף 78 הנ"ל מוסיף להיות תקף, לעניינים מסוימים במשפט הישראלי מכוח הוראות המעבר של חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 ( להלן: "חוק המקרקעין"). הוראות המעבר הרלוונטיות קבועות בסע' 159(ב) לחוק המקרקעין אשר קובע כי: " " חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה". הוראה נוספת קבועה בסעיף 162(2) וקובעת כי: " אין בהוראות חוק זה כדי לבטל או להביא שינוי", בין השאר, "בדין שהיה קיים ערב תחילתו בנוגע להתיישנות במקרקעין לא-מוסדרים". לאמור, סע' 78 ממשיך לחול על טענה להתיישנות על מקרקעין לא מוסדרים ובתנאי שתקופת ההתיישנות נתקיימה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף.

לעניין זה טענה רמ"י בסיכומיה, כי התובעים לא טענו בכתב התביעה לזכויות במקרקעין מכוח התיישנות רוכשת. מדובר בטענות שהועלו רק בסיכומי התובעים והן בגדר הרחבת חזית לה מתנגדת רמ"י. לטענתה בשום מקום בכתב התביעה לא נטען לזכויות במקרקעין מכוח עיבוד לאורך שנים. לטענתה, הרחבת חזית זו פוגעת משמעותית בהגנתה, במועד בו היא מועלית, בסוף ההליך. לטענתה, אילו היו נפרשות טענות עובדתיות סדורות מצד התובעים ביחס לזכות במקרקעין מכוח עיבוד הרי שרמ"י היתה מתייחסת לטענות אלו בכתב ההגנה שמטעמה וכן באמצעות ראיות כגון תצלומי אויר. משלא בא זכרן של טענות אלו יש לדחותן ללא בחינה לגופן.

בסיכומי התשובה מטעמם טענו התובעים, כי אין כל נפקות לאי העלאת טענה משפטית כזו או אחרת בכתב התביעה שהרי כלל הטענות שהועלו ע"י התובעים עלו לכל המאוחר במסגרת הליך ההוכחות וכן מהעדים ומחומר הראיות שנפרש בפני בית המשפט. התובעים היפנו בעניין זה לתמ"ש 24621-12-09 שם צוין בעניין הטענה בדבר הרחבת חזית כי: "במסגרת הבחינה המהותית נקבע כי יש ליתן תשומת לב מיוחדת ל"הרחבת חזית", שעניינה טענות עובדתיות חדשות, בשונה מטענות משפטיות". כן הפנו התובעים בעניין זה לע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול. נטען כי הטענות הועלו עוד בטרם שלב הסיכומים ומשכך לא נגרם לרמ"י כל נזק או עיוות דין.

עיינתי בכתב התביעה ולא מצאתי כי נטענה ע"י התובעים כל טענה (עובדתית, יש להדגיש) בדבר עיבוד של המקרקעין מושא התביעה. כל שצוין בהקשר זה ע"י התובעים הוא כי: "התובעים יטענו כי המקרקעין הנ"ל הינם בבעלותם ובחזקתם עשרות שנים ומעולם לא היה מאן דהוא שערער על חזקתם ובעלותם במקרקעין הנ"ל". אף בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמם ( ת/1) לא הצהיר התובע 2 כך.

כך הצהיר התובע 2 בתצהירו ( סע' 11): "הריני להצהיר כי המקרקעין הנ"ל הינם בבעלותנו ובחזקתנו עשרות שנים ומעולם לא היה מאן דהוא שערער על חזקתנו ובעלותנו במקרקעין הנ"ל", ללא כל אזכור של המילה עיבוד. בכתב התשובה שמטעמם אמנם טענו התובעים כי הם " החזיקו ועיבדו את השטח" ברם מדובר בטענה שהועלתה בכתב התשובה ולפי ההלכה הפסוקה הרי ש"במסגרת כתב תשובה לא ניתן להוסיף עילת תביעה חדשה, ולשם כך נדרש התובע לבקש רשות לתקן את תביעתו" (ראו רע"א 3727/08 אברהם גזונטהייט נ' בנק אינווסטק ישראל בע"מ ( 07.06.2009)).

מכאן ולאור הצהרת הצדדים פרוטוקול הדיון מיום 14.6.20 כי ( בעמ' 9 שורות 9-10): " מוסכם כי תירשם התנגדות משותפת לכל עדות שמועה, סברה, עדות שבמומחיות שלא על ידי מומחה וכן להרחבת חזית" ולאור התנגדות רמ"י בסיכומיה לטענה זו הרי שלמעשה מדובר בהרחבת חזית אסורה. אין גם לקבל את הטענה של התובעים בסיכומי התשובה כי מדובר בטענה משפטית ולכן אין נפקות למועד העלתה. בע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג נ' סונול שאוזכר בסיכומי התשובה של התובעים צוין בבירור כי: "כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרוסים בפני בית-המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה". התובעים לא פרסו בתביעתם נתונים עובדתיים באשר לעילת תביעה מכוח סע' 78 לחוק הנ"ל, היינו באשר לעיבוד הקרקע, היקף העיבוד, מישכו וכיו"ב.

מבלי לגרוע במאמור לעיל, למעלה מהצורך אדון בטענה אף לגופה מאחר והתובעים האריכו רבות בסיכומיהם בטענה זו.

בהקשר של דרישות סע' 78 הנ"ל נקבע בעא 8117/14 ‏ ‏עבדאלוילי תופיק חוסין נ' מינהל מקרקעי ישראל (16.6.16) כדלקמן:
" מאחר שהמקרקעין שבמחלוקת הם מקרקעין לא מוסדרים, ניתן לרכוש בהם זכויות מכוח התיישנות רוכשת לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותמני. לשם כך יש לעמוד בדרישות הסעיף: החזקה בקרקע ועיבוד חקלאי של לפחות 50% מן הקרקע משך כל תקופת ההתיישנות (15 שנים). ביחס לדרישת העיבוד, דרישה זו התפרשה בפסיקה באופן מחמיר יחסית, כעיבוד " משמעותי" או עיבוד " של ממש" של הקרקע באשר לתקופת העיבוד נקבע כי יש צורך בעיבוד " רציף", למעט תקופה קצרה של " שבתון מטעמים חקלאיים טהורים..."
וכן נקבע בע"א 4999/06 הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באזור יהודה ושומרון נ' מחצבות כפר גלעדי-שותפות מוגבלת (15.02.2009) ביחס לדרישת העיבוד:
"לאורך השנים נתפרש המושג " עיבוד" על-ידי בתי המשפט כעיבוד חקלאי של ממש, ומכאן שהקרקע הנטענת צריכה להיות קרקע שמטיבה ומטבעה ניתנת לעיבוד, ואילו שימושים אחרים בקרקע כגון רעיית בהמות, הקמת גורן, חציבה בקרקע וכיוצא באלה אינם מעניקים זכות כלשהי במקרקעין .. כך גם קבע הנשיא מ' שמגר בבג"ץ 277/84 אע'רייב נ' ועדת העררים לפי צו בדבר רכוש ממשלתי, אזור יהודה ושומרון, פ"ד מ(2) 57, 69 (1986) כי: "הקמתו של בית על אדמת מירי, שאיננה מוחזקת על פי שטר טאבו, אינה ממלאת אחר הדרישה לקיום עיבוד חקלאי, כאשר הזכות נבחנת על פי סעיף 78 הנ"ל".

במקרה דנן לא מצאתי כי התובעים עומדים בדרישות של סע' 78 כפי שבאו לידי ביטוי בהלכה הפסוקה.

בתצהירו של התובע 2 ( ת/1) מלבד המוצהר בסע' 11 תצהירו כי " המקרקעין הנ"ל הינם בבעלותנו ובחזקתנו עשרות שנים.." לא הצהיר התובע 2 דבר על עיבוד הקרקע, לא הצהיר דבר על רציפות העיבוד ולא הצהיר באשר לאחוזי העיבוד. ברי הוא כי אך מהטעם הזה יש לדחות הטענה. בניית בניין לצרכי מגורים במקרקעין אינה בגדר עיבוד חקלאי של הקרקע כנדרש.

כאשר נשאל השיח תאופיק ספדי: "האם הכרת את מחמוד שופי ז"ל כמו מישהו שהיה בעל הקרקע הזו ומה עשה שם אתה יודע?" הוא אמנם העיד כי: "מחמוד שופי ז"ל היה רועה צאן ורועה בקר והוא היה שם אוכל לצאן ולבקר, ליד איפה שהיה רועה את הצאן הוא זרע שם ועיבד את הקרקע" (עמ' 15 שורות 28-29), וכן הצביע הנ"ל על הכתם הלבן בת/3 (תצלום אויר משנת 2004) שהוא " הקטע שהיה מעובד ומוחזק על ידי אבי התובע 2 ". עם זאת רעיית צאן אינה עיבוד חקלאי של קרקע ולגבי העיבוד אין כל אינדיקציה לגבי פרק הזמן ואחוזי העיבוד וכי מדובר אך על תצלום אוירי ( ת/3) משנת 2004.

עד נוסף מטעם התובע הייתם חאטר כלל לא העיד על סוגיית עיבוד הקרקע ולכן אין התובעים יכולים להיבנות מעדותו לעניין זה. אף עדותו של מר פייסל קאסם לא הועילה לתובעים. אמנם האחרון העיד בפניי כי ( בעמ' 28 שורות 15-17) : "מחמוד אלשופי קיבל את החלקה הזו ועיבד אותה שנים, קודם כל כבעל, זרע שעורה וחיטה ואז נטע בה עצי זיתים ואחרי זה תפוח ואחרי זה הכל התייבש ובנה שם בית, לכן אני זוכר ויודע שזו החלקה שלו..", ברם שוב, אין כל אינדיקציה לפרק הזמן של העיבוד ושל אחוזי העיבוד. התובעים אף לא צרפו תצהירי עדות ראשית של עדים אלו ולא הביאו חוות דעת לענין זה. מנגד מטעם המדינה צורפה ("למעלה מהדרוש", כך נטען) חוות דעת לפענוח תצ"א ( נ/6) של מפענח התצ"א – מר ערן וולפסון, אשר פענחה תצ"א בתחום תכנית B256-0331512 (אציין כי שטח התכנית עומד על 2.719 דונם ראו נספח ז לת/1) מממספר תאריכים. מחוות דעתו זו עליה בשנת 1984 השטח הלא מעובד עמד על 2.65 דונם, בשנת 1989 עמד על 2.64, בשנים 1995, 2000, 20005 ו-2010 על כ-2.71. ברור הוא כי אם מחשבים את אחוז השטח הלא מעובד מתוך השטח של התכנית כולו ( ראו לעיל) המסקנה היא כי אף בחוות דעת זו יש כדי להפריך את טענות התובעים באשר לעיבוד הקרקע.
על כן, הטענה לזכויות בקרקע מכוח עיבוד וחזקה נדחית.

אדרש כעת לטענות נוספות שעלו בסיכומי התובעים. נדמה כי בצר להם ומשקרסו טענותיהם מושא התביעה החלו התובעים בסיכומים לטעון טענות שונות שלא בא זכרן בכתב התביעה. הכל כדלהלן.

הטענה בדבר הבטחה שלטונית
בסיכומיהם טענו התובעים כי בנסיבות המקרה דנן מתקיימים יסודותיה של הבטחה שלטונית. לטענתם הנתבע 1 הבטיח להם והתחייב להם כי זכויותיהם במקרקעין יוסדרו וכי הבטחה זו מהווה הבטחה מנהלית לכל דבר ועניין ( ראו סע' 91 לסיכומים) לטענתם העובדה כי המועצה הסכימה להכניס את המקרקעין לתחומי הקו הכחול ברגע שתוסר התנגדות הנתבע 3 ( רשות שמורת הטבע) מהווה הבטחה שלטונית לכל דבר ועניין ( ראו סע' 96) וכן הפנו לפסיקה בדבר הסוגיה של הבטחה שלטונית ( ראו עמ' 16 לסיכומים). אני דוחה את הטענה. ראשית טענה זו לא נטענה כלל ע"י התובעים בתביעתם, היא מהווה הרחבת חזית שרמ"י התנגדה לה בסיכומיה ( ראו סע' 99 לסיכומים). שנית איני סבור כי התחייבות של הנתבע 1 או של מועצה מקומית יכולה לחייב את המדינה.

הטענה בדבר רשות בלתי הדירה
עוד טענו בסיכומיהם כי: "למען הזהירות במידה ותידחה טענתם הרי שניתנה להם רשות בלתי הדירה לעשות שימוש במקרקעין כבעלים לכל דבר ועניין". (ראו סע' 105 לסיכומים). אף טענה זו יש לדחות לאור שמדובר בהרחבת חזית שהמדינה התנגדה לה ויש לדחותה. מעבר לכך הרי שעל פי ההלכה הפסוקה בע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל - רשות הפיתוח (19.8.2015)), פסקה 22 כדלקמן: –

" בפסיקה נקבע, כי יש להכפיף ביטולו של רישיון במקרקעין לעקרונות של צדק, בהתחשב בעיקר בציפייה הסבירה שנטע בעל המקרקעין אצל פלוני ובהסתמכותו על כך, וזאת לרוב באמצעות קביעה כי רשות שניתנה התגבשה לכדי רשות מכוח השתק, ולכן אינה ניתנת לביטול חד-צדדי... ככלל יש לנהוג במשנה זהירות ביחס לקביעה כי רשות היא בלתי-הדירה, וזכות שכזו תוסק אך במקרים חריגים ויוצאי דופן".

במקרה דנן אין כל טענה כי נוצרה אצל התובעים ציפיה והסתמכות ולא הוברר מדוע מדובר במקרה חריג בו יש להורות על רשות שכזו . הטענה נטענה בצורה סתמית.

לסיכום:
התובענה נדחית.

למען הסר ספק אזכיר את שנאמר בפסק הדין החלקי שניתן בתיק זה ביום 9.4.18 ולפיו, אין בו כדי לחייב צדדים כלשהם למעט התובעים והנתבעת 1 בינם לבין עצמם.

התובעים ישלמו לנתבעת 2, רמ"י, הוצאות משפט בסך כולל של 40,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשפ"א, 24 מאי 2021, בהעדר הצדדים.