הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 29519-03-19

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
התובעת
אמירה אבו סביה

נ ג ד

הנתבעים
.1 פדיל אבו סביה
.2 דרך ארץ - היווז 1997 בע"מ
.3 המשביר לחקלאי בע"מ
.4 רשות מקרקעי ישראל
.5 דלקל אנרגיה (2004) בע"מ
.6 עמיר שיווק והשקעות בחקלאות בע"מ
.7 נען דן ג'יין השקייה אגש"ח בע"מ
.8 קומפוסט אור בע"מ
.9 דלקל אנרגיה (2004) בע"מ
10. עו"ד יעקב בטש- כונס נכסים
11. הראל מורד

החלטה (בבקשות 12, 15, 17, 18)

בפני מספר בקשות כדלהלן:
בקשה 12 - של המבקשת, להרחבת צו מניעה שניתן בתיק זה על נתבעים נוספים
שצורפו לתביעה (משיבים 10-11).
בקשה 15- של המשיבים 3, 10, למתן הוראות נוכח פסיקה חדשה באשר לעיכוב
הליכים, שנתקב לה ברע"א 2135/19 תדמור נ. שירן (24.6.19) (להלן:-
"עניין תדמור").
בקשות 17-18 – להבהרת הסכמה דיונית .
בקשה 19 - של המנהל המיוחד שמונה בהליך הפש"ר (פש"ר 59516-02-19)
כנגד המשיב 1, בה ביקש להצטרף להליך דנן.

המבקשת היא גרושתו של המשיב 1 (להלן:- "החייב"). המשיבים 2-9 הם נושים של המשיב 1, בעלה של המבקשת. המשיב 10 (שייקרא להלן:- "הכונס") מונה ככונס נכסים בתיק הוצל"פ שנפתח ע"י המשיב 3, ואף התקשר בעסקת מכר חוזית עם המשיב 11 בנוגע לחלק מן המקרקעין המפורטים בסעיף 3 להלן (הרשומים על שם החייב במרשם המקרקעין), במסגרת תפקידו ככונס נכסים.

בתובענה העיקרית שהוגשה בחודש מרץ שנה זו, תבעה המבקשת פסק דין הצהרתי לפיו היא ב עלת הזכויות הבלעדית בחלקות הידועות כחלקה 16972/17, וכן חלקים מחלקות 16978/1,2,3, וכן חלקים מחלקות 16969/3,11, אשר הבעלות בהן רשומה על שם בעלה, המשיב 1, המצוי בהליכי פש"ר. תביעתה מבוססת על הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין מבית הדין השרעי ובמסגרתו הוקנו לה המקרקעין הנ"ל.

ביום 26.3.19 ניתן בתיק דנן צו מניעה זמני שסוייג בכך שלא יחול על כל פעולה שביצע הכונס.

לאחר מתן הצו, הוגשה ע"י המבקשת בקשה לצירוף הכונס וכן המשיב 11 כנתבעים ב תביעה. הבקשה נענתה ואלו צורפו לתובענה. בעקבות צירוף זה הוגשה בקשה 12 הנ"ל.

עובר לקיום הדיון בבקשה 12, הוגשה בקשה 15 הנ"ל. הדיון נידחה על מנת לאפשר לב"כ המבקשת להודיע עמדתו לגבי המשך ההליך נוכח נימוקי בקשה 15 הנ"ל והנטען בה בדבר הלכה חדשה המורה לעכב הליכים במקרה כגון זה דנן.

אגב קבלת תגובת הצדדים ותשובות להן, הוגשו גם יתר הבקשות שפורטו לעיל.

המבקשת הגישה תגובתה וטענה כי פסק הדין בפרשת תדמור אינו משנה את ההלכה לפיה אין מעכבים הליך בו הסעד המבוקש הוא הצהרתי.

כפי שאבהיר להלן, סבורני כי יש לקבל את בקשה 15 להורות על עיכוב ההליכים בתיק דנן ועקב כך, מתייתרות כל יתר הבקשות.

בעניין תדמור הנ"ל, העבירה המבקשת 2 שם, לבעלה, המבקש 1 שם (להלן:-"בני הזוג") , ללא תמורה, זכויות במקרקעין שהיו בבעלותה וזכויות אלו נרשמו על שמו. לטובת המשיבה 1 בפרשת תדמור הנ"ל (להלן:- "הנושה") ניתן בהליך נפרד פסק דין כספי על סכום העולה על מליון ₪ כנגד המבקשת 2 שם. המבקשת 2 שם פתחה בהליך פש"ר בו אף ניתן צו לכינוס נכסיה. בינתיים הגישה הנושה תביעה נפרדת למתן פסק דין הצהרתי כנגד בני הזוג הנ"ל לפיו נתבקש להצהיר כי הזכויות שהועברו למבקש 1 ע"י אשתו הנ"ל, שייכות לה והועברו בהעברת מירמה. בני הזוג ביקשו לעכב את הליכי התביעה לסעד הצהרתי הנ"ל עקב צו עיכוב הליכים שניתן בתיק הפש"ר הנ"ל של המבקשת 2 שם, ובית המשפט המחוזי שדן בבקשה דחה אותה בנימוק כי הסעד אותו ביקשה הנושה הנ"ל, הוא סעד הצהרתי ולא "חוב בר תביעה" כמוגדר בסעיף 2 (א) לפקודת פשיטת הרגל (להלן:-"הפקודה") .
על החלטה זו הוגשה בר"ע ע"י בני הזוג הנ"ל לבית המשפט העליון.

בקבלו את בקשת רשות הערעור ואת הערעור עצמו, קבע בית המשפט העליון (כב הש' י. וילנר) כנימוק ראשון לפסק דינו, כי החוב אותו חבה המבקשת 1 שם לתובעת בהליך ההצהרתי הוא חוב בר תביעה ולכן חל סעיף 20 (א) לפקודה (ראה ס' 16-17 לפסק הדין בפרשת תדמור). במסגרת זו נתן בית המשפט העליון דעתו להילכת ע"א 1516/99 לוי נ. חיג'זי פ"ד נח (4) 730 (2001), וקבע כי העניין שבפניו שונה מעניין חיג'זי הנ"ל שכן בעניין חיגאזי התביעה (לסעד הצהרתי) לא הוגשה ע"י הנושים אלא ע"י בניו של החייב.

לו היה זה הנימוק היחיד בפרשת תדמור, צריך הייתי לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים כשם שדחיתיה בבקשה קודמת שהוגשה לעיכובם (ראה החלטתי מיום 27.6.19).

ברם, בית המשפט העליון לא הסתפק בנימוק הנ"ל בפרשת תדמור אלא הרחיב את מסגרת הנסיבות לעיכוב הליכים אף מקום בו לא חל סעיף 20 (א) לפקודה, זאת על יסוד הנימוק כי די שיש אפשרות כי פסק הדין שיננתן בתובענה (שאת הליכיה מבוקש לעכב) כדי להשפיע על מסת הנכסים של החייב . כך נומקו הדברים בסעיף 18 לפסק הדין בפרשת תדמור:

" 18. מכל מקום, ולמעלה מן הצורך, אוסיף עוד כי אף אם אניח לטובת המשיבה כי סעיף 20(א) לפקודת פשיטת הרגל אינו חל על המקרה דנן, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה, שכן אני סבורה כי אף במצב דברים זה יש לקבל את הערעור ולבטל את החלטת בית המשפט המחוזי. בית משפט זה קבע לא אחת כי "נקודת המוצא חייבת להיות כי הליכים בקשר למסה של נכסי החייב צריכים להתנהל בבית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל" (ראו: רע"א 2100/04 בלאס נ' בויאר (6.6.2004); רע"א 6170/13 תנעמי נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 4 (5.6.2014)). כן נקבע, כי במקרים מעין אלה, שבהם ניהול התביעה עלול להשפיע על מסת הנכסים של החייב ועל קופת פשיטת הרגל, ואף אם התביעה אינה נוגעת ל"חוב בר תביעה" כהגדרתו בפקודה – יש טעם בכך שהתובע יידרש לקבלת רשות מבית המשפט הדן בהליכי פשיטת הרגל להמשך הדיון בתביעה ולא מבית המשפט הדן בתביעה עצמה (ראו: רע"א 5306/04 ביאעה נ' אחים בולוס חברה לבנין ושיכון 1978 בע"מ, פסקה 5 (17.3.2005); רע"א 6341/16 עזרא נ' אהרון, פסקה 10 (11.9.2016)). במקרה דנן, לא יכולה להיות מחלוקת כי גורל התביעה עשוי להשפיע על מסת הנכסים של המבקשת. על כן, די בכך כדי לקבוע כי אף אם סעיף 20(א) לפקודה אינו חל על התביעה, וכאמור, איני סבורה כך, ראוי היה שהבקשה תידון בבית המשפט של הפש"ר, בפניו נפרשת התמונה המלאה.".
(ההדגשה בקו אינה במקור-י.א.).

כמו בתדמור, גם במקרה דנן, גורל התביעה ההצהרתית יש בו כדי להשפיע על מסת הנכסים של החייב/המשיב 1 דנן, ובשל כך, על אפשרות הנושים לממש נשייתם.

לאור האמור, מתקבלת בקשה 15 ואני מורה כי הליכי התובענה דנן יעוכבו עקב צו כינוס הנכסים ועיכוב ההליכים שניתן כנגד המשיב 1 בתיק הפש" ר, כמפורט לעיל.

המבקשת רשאית (כאמור בפרשת תדמור הנ"ל ) להגיש בקשתה למתן סעד הצהרתי, בפני ביהמ"ש לפש"ר הדן בעניינו של המשיב 1 דנן. הדיון ביתר הבקשות מתייתר והן תימחקנה.

אין צו להוצאות. להמציא לצדדים.

ניתנה היום, ז' תמוז תשע"ט, 10 יולי 2019, בהעדר הצדדים.