הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 20531-12-16

בפני
כב' השופט זיאד הווארי, סגן נשיא

התובע

ענאד יוסף

נגד

הנתבעת
1.עמק גלבוע

הנתבעים הפורמאליים
2.עזבון המנוח עזאיזה סעיד
2.1.סוהאד ח'טיב
2.2.מהדי עזאיזה
3. רשם המקרקעין

פסק דין

לפניי תביעה לפסק דין הצהרתי ו/או צו עשה, על פיה עתר התובע בתביעה המתוקנת להצהיר כי הינו זכאי להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של מלוא הזכויות והחלקים הרשומים על שם המנוח עזאיזה סעיד ז"ל (להלן: "המנוח") במקרקעין הידועים כחלקה 19 גוש 16988 אדמות כפר דבוריה בשטח של 535 מ"ר והבית הבנוי עליהם (להלן: "הנכס"), וזאת מכוח רכישה מיום 5/5/2009. עוד ביקש להצהיר, כי זכותו הקניינית של התובע בנכס גוברת על צו העיקול שהטילה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") על אותן זכויות ביום 28/1/13 במסגרת תיק הוצל"פ 26-05499-10-2 לשכת הוצל"פ הרצליה (להלן: "תיק ההוצל"פ) אשר דינו להתבטל.

רקע עובדתי ועובדות מוסכמות:

התובע תושב כפר דבוריה, יליד שנת 1964, עובד כנהג משאית שכיר, נשוי ואב ל- 4 ילדים.

המנוח היה הבעלים של הנכס. הבית הקיים בנכס מורכב משתי קומות ומרתף.

המנוח נפטר ביום 26/5/10 והנתבעים 2 ו- 2.2 הם יורשיו על פי דין.
ביום 5/5/09 נחתם בין התובע לבין המנוח זכרון דברים / הסכם, לפיו מכר המנוח את הנכס לתובע תמורת סכום של 1,300,000 ₪ (מליון ושלוש מאות אלף ₪) (להלן: "ההסכם") (נספח 3 לתביעה המתוקנת). באותו מעמד, חתם התובע על בקשה לרישום הערת אזהרה (נספח 4 לתביעה המתוקנת) שאושרה על ידי עו"ד יוסף סלאמה (להלן: "עו"ד יוסף סלאמה"), אף באותו יום שילם התובע למנוח סכום של 400,000 ₪ ושני הצדדים חתמו על קבלה בנוגע לסכום ששולם (להלן: "נספח ז' לתביעה המתוקנת") (להלן: "הקבלה").

ביום 28/6/09 רשם התובע הערת אזהרה על הנכס (להלן: "רישום הערת אזהרה") (ראה נספח 6 לתביעה המתוקנת).

ביום 30/3/2010 שילם התובע למנוח סכום של 190,000 ₪ במזומן, ועוד 4 שיקים על סכום כולל של 400,000 ₪, משוכים על ידי חב' מ.ס.י. גידולי שדה בע"מ (ראה נספח 7 לתביעה המתוקנת).

ביום 22/12/10 דווח על העסקה לרשויות מיסוי מקרקעין (ראה נספח 8 לתביעה המתוקנת), לדיווח צורף תצהיר חתום על ידי התובע (ראה נספח 9 לתביעה המתוקנת).

התובע שילם את מס הרכישה שהוטל עליו בגין העסקה וקיבל אישור לרישום זכויות בפנקס המקרקעין (ראה נספח 10 לתביעה המתוקנת).

המנוח חוייב במס שבח בגין העסקה, אולם סכום המס טרם שולם ובעקבות זאת נשלחה לו דרישה לתשלום מס שבח (ראה נספח 11 לתביעה המתוקנת).

ביום 18/6/09 חתם המנוח על שטר משכנתא ע"ס 700,000 ₪ לטובת הנתבעת, על פיו משכן את כל זכויותיו בנכס לטובת הנתבעת (ראה נספח ו' לכתב ההגנה המתוקן).

ביום 6/6/10 פתחה הנתבעת תיק הוצל"פ כנגד עזבון המנוח בגין המחאות שחוללו.
ביום 18/7/10 הגיש אחד מיורשי המנוח התנגדות לביצוע שיק שנדחתה, ובסופו של דבר ניתן פסק דין ביום 27/11/12.

ביום 28.1.2013 הטילה הנתבעת במסגרת תיק ההוצל"פ עיקול ברישום על זכויות המנוח בנכס.

טענת התובע בתמצית, כי הוא רכש את הנכס מאת המנוח ושילם את תמורתו כמוסכם בין לבין המנוח, וכי המדובר בעסקה אמיתית לכל דבר ועניין. התובע רכש את הנכס בתמורה ובתום לב, תפס חזקה מלאה ובלעדית בנכס, ומעל לכל ביצע שיפוץ ובנייה בו הכל על פי היתר שנתקבל כדת וכדין. לאור האמור, טען התובע כי הזכות הקניינית שלו גוברת על זכותה של הנתבעת כנושה מעקלת.

הנתבעת בכתב ההגנה המתוקן טענה כי מדובר בעסקה למראית עין שכל מטרתה הברחת הנכס מפני הנושים של המנוח. לחילופין טענה כי גם אם נחתם הסכם בין התובע לבין המנוח למכירת הנכס, הרי המדובר בעסקה שלא נגמרה ברישום כנדרש על פי דין ולכל היותר המדובר בהתחייבות לעשות עסקה במקרקעין ותו לא. אף עסקה זו לא ניתנת להשלמה מאחר והמנוח – המוכר – אינו בחיים, ואין יפוי כוח בלתי חוזר מטעמו, לכן ההתחייבות אינה תקפה. עוד טענה הנתבעת בהגנתה, כי אין המדובר בתחרות זכויות בין רוכש מקרקעין כדין לבין נושה – מעקל של זכויות המוכר.

בסיכומיה הוסיפה הנתבעת טענות חדשות שלא עלו בהגנתה, כגון הטענה כי המדובר בחוזה בטל בשל היותו בלתי חוקי וכן הטענה כי החוזה בטל בשל היותו סותר את תקנת הציבור.

כידוע, כבר נפסק לא פעם כי העלאת טענה חדשה, לראשונה בשלב הסיכומים, מהווה הרחבת חזית אסורה ובית המשפט לא יתן פסק דין על סמך עילה שלא נטענה בכתבי הטענות (ראו ע"א 8566/06 אמריקר שירותי ניהול וייעוץ (1987) בע"מ נ' מליבו – ישראל בע"מ, 8/11/09).

נוכח האמור, אני נמנע מלהתייחס לטענות אלו של הנתבעת, המהוות כאמור הרחבת חזית אסורה.

דיון והכרעה

השאלה העיקרית לה הנני נדרש במסגרת תיק זה הינה, האם ההסכם שנחתם בין התובע לבין המנוח ביום 5/5/09 הינו הסכם למראית עין שכל כולו נועד לשם הברחת נכסיו של המנוח מנושיו, או שמא מדובר בהסכם מחייב ותקף שנחתם כדת וכדין כמשקף באמת את כוונת הצדדים לו ותכליתו אכן הייתה עסקת מכר אמיתית של הנכס מאת המנוח לתובע?

המסגרת הנורמטיבית:

חוזה למראית עין:
סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג -1973, (להלן: "חוק החוזים") קובע כדלהלן:

"חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום לב על קיום החוזה".

הספרות המשפטית הגדירה את משמעותו של חוזה למראית עין, בכך כי:

"חוזה למראית עין מציג מצב שבו כוונתם המשותפת של הצדדים היא לא לכרות חוזה, אולם הם יוצרים במכוון ובמשותף כלפי העולם כולו מצג הפוך שלפיו כרתו הם חוזה" (ראו ד' פרידמן, נ' כהן, "חוזים", מהדורת תשנ"א – 1991, כרך א', בעמ' 158).

גם בפסיקת בית המשפט העליון נדונה רבות הסוגיה של חוזה למראית עין, ובהקשר זה נקבע כי:

"בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות בענין זה שתי מערכות משפטיות. המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסויים המוסכם על הצדדים, והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או שמנה אותו. ... גישתו של המחוקק הינה, כי ההסדר החיצוני, שהוא למראית עין בלבד, בטל. זוהי התורה הידועה של סימולציה (SIMULATION) המקובלת במשפט הקונטיננטלי, ואשר המחוקק נתן לה ביטוי בסעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. בחוזה למראית עין אין צד אחד מרמה או מטעה את הצד האחר. שני הצדדים כאחד הסכימו, כי כלפי חוץ תוצג מציאות משפטית שאינה משקפת את שהוסכם בין הצדדים כלפי פנים. ... החוזה למראית עין עשוי ללבוש צורות שונות ומגוונות. ידועה ההבחנה בין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין אינה מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים (סימולציה מוחלטת), לבין המקרה אשר בו מאחורי מראית העין מסתתרת עסקה משפטית אחרת בין הצדדים (סימולציה יחסית). ..." (ראו ע"א 630/78 יוסף ביטון ואח' נ. דוד מזרחי, פ"ד לג(2) 576, בעמ' 582 – 581).

לעניין נטל הראיה בסוגייה זו, קבעה הפסיקה כי הטוען שחוזה הינו למראית עין בלבד, עליו הראיה. את כוונתם האמיתית של הצדדים, בנסיבות העניין ניתן להסיק ממכלול הראיות הנוגעות לעניין, כולל ראיות נסיבתיות. ברי, שבמסגרת זו תהיה רלוונטית התנהגותם של הצדדים, אשר יהיה בה ללמד איך התייחסו הצדדים עצמם לזכויות ולחובות אשר נקבעו בחוזה (ראה ע"א 623/85 (2) הנ"ל בעמ' 218) (ראה ע"א 6295/95 סוליקה בוחסירה נ' רות בוחסירה, פ"ד נ(1) 259 בעמ' 262).

מן הכלל אל הפרט:

כבר בשלב זה אקדים ואומר כי בנסיבות המקרה שלפנינו, סבורני כי ההסכם אשר נחתם בין התובע והמנוח הינו הסכם אמיתי ומשקף את כוונתם המשותפת והאמיתית של הצדדים, על פיו התיימר המנוח למכור את הנכס לתובע. להלן אפרט את הראיות שהביא התובע והוכחו בפניי אשר מלמדות על אמיתות העסקה:

מהראיות שהונחו לפניי עולה, כי ההסכם נערך ע"י עו"ד סלאמה, התובע והמנוח חתמו עליו בביתו של המנוח בכפר דבוריה ונכחו באותו מעמד אשתו של המנוח וג'יהה עזאיזה (להלן: "וג'יהה"), וכן שני אחיו של התובע האני יוסף (להלן: "האני") ושעלאן יוסף (להלן: "שעלאן"). באותו מעמד שילם התובע למנוח סכום של 39,800 דולר אמריקאי וכן סכום של 30,000 ₪ בשקלים ישראלים, סכומים אלה חושבו יחדיו כסכום של 400,000 ₪, ואף וג'יהה ערכה מסמך באותו מעמד אשר מאשר את קבלת הסכומים הנ"ל (ראה נספח 5 לסיכומים). אודות עובדות אלה העיד התובע בסעיפים 18, 19 לתצהירו. בחקירתו הנגדית חזר על אותה גרסה הן לעניין נוכחות העדים והן לעיין עריכת הקבלה (נספח 5) (עמ' 24). בהקשר זה אציין כי עדות התובע הותירה עליי רושם חיובי. חרף החקירה הארוכה והמתישה שלו על ידי ב"כ הנתבעת, נשאר התובע איתן בגרסתו ועמד מאחורי הגרסה שמסר בתצהיר עדות ראשית. התובע מסר בפרוטרוט אודות התנהלות הדברים כהווייתם, מסר פרטים מלאים אודות נסיבות חתימת ההסכם, פירט באופן מלא את כל התשלומים ששילם למנוח, ומסר פרטים מלאים אודות גיוס חלק מהתמורה מבני המשפחה.

עדותו של התובע נתמכה על ידי אחיו האני ושעלאן שמסרו תצהירי עדות ראשית, בהם אישרו את נוכחותם בעת חתימת ההסכם ותשלום הסכום של כ- 400,000 ₪, כאשר באותו מעמד ערכה וג'יהה את מסמך הקבלה וחתמו עליו התובע, המנוח ושני העדים (ראה סעיפים 8, 9, 10 לתצהיר שעלאן והאני, וכן עדותם בעמ' 61 שורה 31, עמ' 62 שורות 20-29, עמ' 63 שורות 29-33 ועמ' 64, 66).

תמיכה נוספת לעדויות הנ"ל ניתן ללמוד מעדותה של אלמנת המנוח וג'יהה, אשר אישרה בתצהיר עדות ראשית את הגעת התובע ואחיו לביתם ביום 5/5/09 וכן חתימת הצדדים על ההסכם. כן אישרה כי היא ערכה את הקבלה אודות התשלום הראשון על חשבון התמורה בסך כ- 400,000 ₪ (ראה סעיף 10 לתצהירה). בחקירתה בבית המשפט חזרה על אותה גרסה ואישרה את התרחשות הדברים כהוויתם (ראה עמ' 141 שורות 5-11).

התובע הוכיח את תשלום התמורה כמוסכם:

יצוין תחילה, כי בהסכם נרשם כי התמורה הינה בסכום של 1,300,000 ₪, אולם מהראיות שנפרשו בפניי הוכח כי התמורה עמדה לבסוף על סכום של 1,150,000 ₪. לטענת התובע, מאחר והמדובר בנכס שהיה מוזנח משנת 1992 שהיה צורך בשיפוצו, סוכם בין הצדדים לפנות לקבלן בניין ידוע בשם חוסין נג'אר שהיה אמין ומקובל עליהם, והוא קבע שווי השיפוצים בסכום של 150,000 ₪, סכום זה הוריד המנוח מהתמורה, כך שהיתרה שעל התובע לשלם הייתה בסך 1,150,000 ₪ (ראה סעיף 21 לתצהיר התובע וכן עדותו בבית המשפט בעמ' 17 – 20).

התובע העיד בחקירתו הנגדית כי הסכום של השיפוצים בסכום של 150,000 ₪ לא נרשם בהסכם, אולם עניין זה הוסכם עם המנוח (עמ' 20 שורה 5). התובע אף העיד הן בתצהירו והן בתשובותיו בחקירה הנגדית כי ההסכמה עם המנוח על הפחתה בסכום של 150,000 ₪ מהתמורה בגין השיפוצים שיבצע בנכס הייתה מאוחרת יותר ולאחר חתימת ההסכם (ראה סעיף 21 לתצהיר וכן שורה 33 בעמ' 17 ושורות 1 – 11 בעמ' 18).

עדות התובע בעניין זה נתמכה גם בעדותם של וג'יהה – אלמנת המנוח – ובנו של המנוח מהדי עזאיזה (ראה סעיף 11 לתצהיר וג'יהה וסעיף 15 לתצהיר מהדי, וכן עדותם בביהמ"ש בעמ' 135 שורות 17, 18, עמ' 137 שורה 17, עמ' 123 שורות 30 – 33, עמ' 24 שורות 1 – 9). עדות התובע לעניין זה, כמו גם העדים מטעמו, אמינות בעיניי ומצאתי לתת בהן אמון מלא.

ב"כ הנתבעת העלה בסיכומיו תמיהה לכך שהצדדים להסכם לא טרחו לערוך הסכם מתוקן לאחר שסיכמו את שווי השיפוצים. טענה זו דינה להידחות. ראשית, הוכח כי סכום התמורה שקבעו הצדדים בסך 1,300,000 ₪ היה לפני שקבעו את שווי השיפוצים, לכן נרשם סכום התמורה המוסכם המלא. נראה כי בנסיבות המקרה שלפנינו העדר עריכת הסכם מתוקן שיתייחס למחיר לאחר הפחתת השיפוצים לא הייתה חריגה להתנהלות הצדדים להסכם לאורך כל הדרך, הרי מלכתחילה הם ערכו את ההסכם תוך מגמה שייחתמו על הסכם מכר סופי, אולם חרף האמור לא חתמו על כל הסכם מכר נוסף מעבר להסכם שנחתם. מכל מקום, העובדה שלא נערך כל הסכם נוסף לעניין השיפוצים, אין בה כשלעצמה כדי להפוך את ההסכם להסכם למראית עין.

כעת אבחן את השאלה באם עמד התובע בנטל והוכיח כי הוא שילם למנוח את התמורה המוסכמת ע"ס 1,150,000 ₪.

כאמור, עם חתימת ההסכם ביום 5/5/09 שילם התובע על פי הקבלה שערכה וג'יהה התשלום הראשון בסך 400,000 ₪. ב"כ הנתבעת הן בחקירתו הנגדית לעדי התביעה והן בסיכומיו, טען באריכות כי התשלום הראשון ששולם היה בסך 393,000 ₪ ולא בסך 400,000 ₪. טענות אלה דינן להידחות. ראשית כל, נרשם בקבלה כי הסכום ששולם היה כ- 400,000 ₪, שנית עדי התביעה העידו בחקירתם הנגדית כי הסכום של 7,000 ₪ שולם בהמשך ע"י התובע (ראה עמ' 21 שורות 18, 29, עמ' 22 שורה 1, עמ' 138 שורות 20 – 29). מכל מקום, המדובר בהפרש זניח שאין בו כדי לפגוע באותנטיות העסקה ובעובדה כי המדובר בעסקה אמיתית.

באשר לאופן גיוס סכום זה, התובע פירט באריכות הן בתצהירו והן בעדותו כי קיבל עזרה מבני משפחתו: מאחיו האני קיבל סכום של 60,000 ₪, מאחיו שעלאן קיבל סכום של 70,000 ₪, מאחיו מוחמד קיבל סכום של 50,000 ₪, וכן מבן דודה מחמוד עבד אלרחים קיבל סכום של 50,000 ₪, סה"כ הסכום שקיבל מבני המשפחה הינו 230,000 ₪ וזה הסכום ששילמו למנוח ומוזכר בקבלה (נספח 5). באשר לסכום של 39,800 דולר סכום זה היה לו בחסכון (ראה סעיפים 14, 15 לתצהיר). ב"כ הנתבעת ניסה ללא הרף במסגרת חקירתו הנגדית לתובע לקעקע את גרסת התובע, אולם העלה חרס בידיו. התובע נשאר דבק בגרסה שנתן בתצהיר, מסר את גרסתו באופן ענייני ולא ניסה להתחמק מהתשובות. עדות התובע בסוגיה הותירה עליי רושם חיובי ומהימן ואף אם עלו בה סתירות פה ושם, הרי המדובר בסתירות זניחות ושוליות שאינן פוגעות במהימנותו ואינן גורעות מהמסקנה לה הגעתי כי בפנינו אכן נערכה עסקה אמיתית ומוחשית של מכירת הנכס מאת המנוח לתובע.

אף בעניין זה עדותו של התובע נתמכה בעדותם של האני, שעלאן, מוחמד ומחמוד עבד אלרחים אשר אישרו הן בתצהירים שנתנו והן בעדותם בבית המשפט כי התשלומים שפירט התובע התקבלו מכל אחד מהם.

ב"כ הנתבעת ניסה במהלך חקירתו הנגדית להטיל דופי באמינות כל עדי התביעה וטען לתיאום עמדות וגרסאות ביניהם, אולם כל העדים שללו טענה זו. אכן המדובר בעדים שהם בני משפחתו של התובע ועל בית המשפט לנקוט במשנה זהירות כאשר בא להעריך את מהימנותם, אולם אף לאחר שנקטתי במשנה זהירות המתחייבת ומהתרשמותי הישירה והבלתי אמצעית, הגעתי למסקנה כי הן התובע והן עדיו הותירו עליי רושם חיובי ואמין. לא עלו כל סתירות ממשיות בעדויות העדים, נהפוך הוא עדויותיהם משתלבות ועולות בקנה אחד עם שאר הראיות בתיק, לרבות ראיות אובייקטיביות כגון הקבלות שנערכו ונחתמו.

לעניין התשלום השני ששילם התובע היה על סך 590,000 ₪ המחולקים לסכום של 190,000 ₪ במזומן וסכום של 400,000 ₪ בארבעה שיקים, בגין סכום זה ערך מהדי – בנו של המנוח – קבלה (נספח 7). גם לעניין תשלום זה הסביר התובע בתצהיר עדות ראשית כי הסכום של 400,000 ₪ המתבטא ב- 4 שיקים הינו סכום אשר קיבלו בגין מכירת קרקע שקיבל מאביו למר יוסף חוסין. התובע צירף נסח רישום של חלקה 15 בגוש 16961 בשטח כולל של 8490 מ"ר, כאשר התובע רשום כבעלים של 55/1792 שהם בשטח של 260 מ"ר. לעניין הסכום של 190,000 ₪ הצהיר התובע כי קיבל סכום זה מחמו מר אסד סעאידה בתור עזרה ברכישת הבית (סעיפים 22 – 24 לתצהיר). גם בעניינים אלה נחקר התובע באריכות בבית המשפט במסגרת החקירה הנגדית, עמד איתן בחקירתו ולא עלו כל סתירות בגרסתו (ראה עמ' 54 – 56).

כאמור, עדותו נתמכה בעדותו של מהדי - בנו של המנוח – אשר אישר את עדות התובע במלואה ואף אישר כי הוא ערך את הקבלה (נספח 6 [סעיף 16 לתצהיר], עמ' 118, 119). בנוסף העיד חמו של התובע אשר אישר הן בתצהירו והן בעדותו כי נתן לתובע את הסכום של 190,000 ₪ כדי לעזור לבתו ברכישת הנכס (סעיף 15 לתצהיר עמ' 88 – 90).

באשר לתשלום השלישי בסך 160,000 ₪, התובע הצהיר בסעיף 25 לתצהיר עדות ראשית כי ביום 22/5/10 השלים למנוח את יתרת התמורה בסך 160,000 ₪. בחקירתו הנגדית ולשאלת ב"כ הנתבעת הסביר כי קיבל את הסכום הזה מאביו שנפטר כבר בשנת 2014 ופירט כי אביו חסך סכום זה מכיוון שאמו של התובע נפטרה ואביו רצה להתחתן. התובע הסביר כי מסר את הסכום הזה למנוח במזומן וכי הוא לא קיבל מאת המנוח קבלה ולא דרש קבלה (עמ' 38 – 40).

גם כאן התרשמתי מאמינות התובע שמסר את גרסתו בצורה פשוטה ועניינית, הסביר וענה לכל השאלות באופן אותנטי אודות מקור הכספים שנתקבלו כעזרה מאביו ז"ל.

ב"כ הנתבעת טען באריכות באשר להעדר הקבלה בנוגע לתשלום השלישי, טענות אלו לא מצאתי לקבל, שכן הוכח בפניי כי הצדדים לעסקת המכר לא הקפידו על פורמאליות ועל עריכת מסמכים על כל פרט ותנאי בעסקת המכר.

מכל מקום, המדובר בסכום של 160,000 ₪ מתוך תשלום מוכח ומגובה במסמכים, העומד על סך 1,150,000 ₪. בנסיבות אלו, גם העדרה של קבלה לאותו תשלום שלישי, אין בה כדי להפחית באופן משמעותי מעמידת התובע בנטל להראות כי העביר סכום כספי עצום עבור הנכס, באופן המוכיח את אותנטיות העסקה בין הצדדים.

רישום הערת אזהרה:

התובע הוכיח כי בעת חתימת ההסכם ביום 5/5/09, טרם חתימת המנוח על שטר משכנתא לטובת הנתבעת, חתמו הוא והמנוח על בקשה לרישום הערת אזהרה, חתימותיהם אומתו על ידי עו"ד סלאמה (נספח 4), וביום 28/6/09 נרשמה הערת אזהרה בפנקסי רישום המקרקעין. להוכחת טענה זו הגיש התובע כראיה נסח רישום של החלקה בה מצוי הנכס ובו מופיעה הערת האזהרה (ראה נספח ו'). כמו כן צירף התובע עותק מהבקשה לרישום הערת אזהרה, וכן צירף אישור מלשכת רישום המקרקעין המלמד על רישום הערת האזהרה בנכס הנ"ל לטובת התובע (ראה נספח 6).

רישום הערת אזהרה אף היא מהווה ראיה עצמאית אשר תומכת במסקנה לה הגעתי, כי אכן המדובר בעסקה אמיתית.

דיווח על העסקה לרשויות המס:

הוכח כי העסקה נשוא הדיון דווחה על ידי התובע לרשויות המס בתאריך 22/10/10, הוא אף שילם את מס הרכישה המוטל עליו כרוכש. מהראיות שהוכחו עולה, כי אכן שולם מס הרכישה וכי העסקה חוייבה במס שבח בסכום קרן בסך 170,886 ₪, הצמדה בסך – 11,691 ₪, ריבית בסך – 44,659 ₪, סה"כ החוב למס שבח הינו 387,865 ₪ נכון ליום 5/8/16. התובע צירף ראיות מטעמו מש"ח/2 שמהווה טופס הצהרה על העסקה לרשויות המס, תצהיר התובע בתמיכה להצהרה חתום על ידי התובע ומאושר כדין על ידי עו"ד, וכן הוגש אישור מס רכישה לרישום זכויות בפנקסי המקרקעין והעתק מדרישת תשלום מס שבח (ראה נספחים 8 – 11).

במהלך חקירתו הנגדית ובסיכומיו חזר ב"כ הנתבעת והעלה טענה אודות דיווח כוזב לרשויות המס, כאשר נרשם בטופס ההצהרה כי התמורה הינה בסכום של 550,000 ₪, אולם לאמיתו של דבר התמורה הינה בסך של 1,150,000 ₪. אכן אין חולק כי הדיווח על העסקה לרשויות המס אודות שווי העסקה הינו כוזב ואינו משקף את המחיר האמיתי והריאלי של העסקה, אולם נקיטת צעדים משפטיים כלשהם בגין התנהלות זאת נתונה לשיקול דעתם של רשויות המס. עם זאת לטעמי אין בהתנהלות זו כדי לפגוע במסקנה לה הגעתי כי אכן המדובר בעסקה אמיתית ולא בעסקה פיקטיבית. בסופו של יום הוכח כאמור כי אכן דווח על העסקה לרשויות המס וכי שולם מס רכישה בסכום לא מבוטל, פעולות אשר מטבע הדברים תומכות במסקנה כי אכן המדובר בעסקה ממשית ואמיתית שנערכה בתום לב.

תפיסת חזקה מלאה בנכס, ביצוע שיפוץ ותוספת בנייה:
התובע בתצהיר עדות ראשית הצהיר כי לאחר ששילם למנוח את מלוא התמורה המוסכמת, קיבל חזקה מלאה בנכס ועבר לגור בו יחד עם בני משפחתו בסוף חודש מאי 2009, ולאחר שעבר להתגורר בנכס שילם ועדיין משלם את ההיטלים והאגרות החלים על הנכס כגון תשלומי מים שוטפים, תשלומי חשמל לחברת החשמל, תשלומי ארנונה למועצה (ראה נספחים 12,13,14). עוד הצהיר כי בשנת 2014 תכנן הליכי שיפוץ ובנייה בנכס, הרחיב קומה א' והוסיף ממ"ד וחדר מדרגות וגדרות, הוסיף ובנה מעל הבניין קומה אשר מייעד אותה לבנו הבכור מעאן, וכן ביצע לגיטימציה תכנונית לכל הבית. התובע צירף לתצהירו היתר בנייה ותוכניות קונסטרוקציה למיניהן, אישורי תשלומי מים שוטפים, אישור תשלומי חשמל שוטפים, אישור תשלום אגרת מידע, אישור תשלום אגרות בנייה, אישור תשלום היטל השבחה, אישור תשלום דמי הקמה לתאגיד המים והביוב, העתק ערבות בנקאית, אישור התקנת מערכת סינון לממ"ד, העתק חשבוניות ותעודות משלוח עבור חומרי ברזל לבנייה וכן תמונות לנכס כשהוא מאוכלס לפני ואחרי השלמת עבודות הבנייה (ראה נספחים 15 – 23).

בחקירתו הנגדית מעל דוכן העדים, אישר התובע כי הוא עבר לגור בנכס רק לאחר שהשלים כ- 90% מהתמורה וזאת על פי הסיכום בינו לבין המנוח (עמ' 28 שורות 19 – 20), וזה היה בסוף חודש אפריל שנת 2010 (עמ' 26 שורות 19 – 23).

גם לעניין הבנייה והשיפוץ העידו בניו של התובע מעאן ועודיי, אשר גם הם מסרו תצהירים ונחקרו בבית המשפט. בעדותם פירטו את סכומי העלויות בהן נשאו יחדיו במשפחה לצורך ביצוע השיפוץ ובניית קומה נוספת מעל הנכס לשם סידור מקום מגורים לבניו של התובע ובני משפחותיהם (עמ' 100 – 101 וכן עמ' 105 – 106).

העובדה כי הוכח במסמכים אובייקטיביים ובתמונות כי לאחר התשלום הגדול ששילם למנוח, השקיע התובע סכומים גבוהים בשיפוצו של הנכס וכן בניית קומה נוספת ואף כיום הוא מוסיף ומשלם את התשלומים השוטפים בגינו, יש בכל אלה לתמוך באופן מהותי במסקנה לעניין אמיתות העסקה בין התובע והמנוח לעניין הנכס.

הנסיבות שקדמו לעריכת העסקה והעדר קשר כלשהו בין התובע לבין הנתבעת:
התובע בתצהירו פירט בהרחבה את מכלול הנסיבות, לרבות מצוקת המגורים בה היה שרוי יחד עם בני משפחתו. משפחה המורכבת מאשתו וארבעת ילדיו שגרו ביחידת מגורים ששטחה אינה עולה 40 מ"ר שכללה חדר אחד, סלון ומטבח, נסיבות אלה הם שגרמו לו לחפש רכישת בית או קרקע לבנייה שישמשו למגוריו יחד עם משפחתו עד שבסופו של דבר רכש את הנכס מאת המנוח. התובע הצהיר עוד כי סמוך לתחילת שנת 2009, הגיע לידיעתו כי המנוח, שמוכר לו ככל תושבי הכפר, מציע למכירה את בית המגורים הישן שלו אשר לפי מיטב ידיעתו היה ריק בזמנו.

בחקירתו הנגדית נשאל על ידי ב"כ הנתבעת אודות הרקע לרכישת הנכס והוא השיב:

"עו"ד שורש: אבל כשאתה נכנסת, אמרת "הבית מתאים לו" אמרת "זה בית חלומות".
העד מר ענאד יוסף: תשמע, אני הייתי גר, שני אחים ואבא בבית אחד. אני רציתי לצאת משם, בין ישן, בית, רוצה שיפוצים, רציתי לצאת ולגור, עד שיהיה לי כסף, כל מה שיש לי שילמתי, כשיהיה לי כסף, התחלתי לשפץ. אני רוצה לגור, לצאת משם, אנחנו היינו ככה חנוקים, גרים בבית 40 מטר" (עמ' 28 שורות 4 – 10).
התובע נשאל במהלך חקירתו הנגדית אודות קשריו עם המנוח, והשיב כי אין לו כל קשר עם המנוח, לא קשר מסחרי ולא קשר עסקי, והוא זר לו לחלוטין למעט העובדה שהמנוח הוא מאותו הכפר (עמ' 12 שורות 8 – 20).

מצוקת הדיור של התובע נתמכה על ידי העד שעלאן בחקירתו הנגדית, העד אישר כי התובע היה גר בבית בחדר אחד וכי התובע רצה לצאת מהחדר, הילדים שלו כבר מבוגרים (עמ' 72 שורות 12 – 14).

מצאתי לתת אמון בגרסת התובע אף בעניין זה, אשר לא נסתרה כלל על ידי הנתבעת. למותר לציין, כי אף מצוקת הדיור בה שרוי היה התובע והעדר היכרות ממשית בינו לבין המנוח, יש בהן לתמוך באמיתות העסקה שנערכה בין הצדדים.

לסיכום, מכלול נסיבות הראיות שהוכחו בפניי מלמדות על קיומה של עסקת מכר מקרקעין כנה ואמיתית שנערכה בין שני אנשים זרים, תכלית העסקה הייתה אכן מכירת הנכס מאת המנוח לתובע. התמורה שנקבעה הייתה בסך 1,150,000 ₪ שולמה במלואה על ידי התובע למנוח. מעבר לכך, התנהלות הצדדים מלמדת על קיומה של עסקת מכר אמיתית ששיקפה את כוונת ורצונם האמיתיים של הצדדים לעסקה, התנהלות זו באה לידי ביטוי ברישם הערת אזהרה, דיווח על העסקה לרשויות המס ותשלום מס רכישה. אם לא די במכלול הראיות הנ"ל, הרי אחרי שהשלים התובע את מלוא התמורה למנוח, קיבל את החזקה והשימוש בדירה והחל להתגורר בה יחד עם בני משפחתו, התובע ביצע שיפוצים משמעותיים בנכס ואף בנה תוספת בנייה לדירה ומעליהם בנה דירה חדשה וזאת לאחר שקיבל היתר כדת וכדין.

העברת נטל הראיה:

ציינתי קודם כי על פי הפסיקה של בית המשפט העליון, על הנתבעת לעמוד בנטל הכבד המוטל עליה להראות כי ההסכם הינו למראית עין ותכליתו העיקרית הינה להבריח את הנכסים מנושיו של המנוח שהנתבעת נמנית על אחד מהם.

הנתבעת העלתה שלל של טענות תוך מגמה לשכנע את בית המשפט כי אכן המדובר בהסכם פיקטיבי. טענות אלה כללו, בין היתר, את הטענה כי התמורה שצויינה בהסכם אינה משקפת את התמורה האמיתית. לסוגיה זו כבר התייחסתי ואיני רואה לחזור על הדברים. בתמצית אבהיר שוב, כי מצאתי לתת אמון בהסברים שניתנו על ידי התובע ועדיו באשר לסכום העסקה, למותר אף לציין כי גם סכום של 1,150,000 ₪, אשר הובאו ראיות כבדות להעברתו, הינו סכום עצום שמן הסתם לא היה מועבר במסגרת עסקה פיקטיבית.

לאור האמור, הטענה של הפחתת התמורה המוסכמת בהסכם, אין בה כדי ללמד מאומה כי אכן המדובר בהסכם פיקטיבי, בפרט שהנתבעת לא הביאה שמץ של ראיה המוכיחה כי התמורה המוסכמת או התמורה המופחתת אינה תמורה ריאלית לנכס.

הנתבעת העלתה טענות נוספות לפרטים אשר לא נכללו בהסכם, כגון הטענה כי חסרה תנייה המעבירה את נטל תשלום מס השבח על כתף הקונה, חסרה תניית התמורה, חסרה תניית מועדי ותנאי התשלום. לדידה של הנתבעת, יש במכלול הטענות הנ"ל כדי ללמד כי העסקה נשוא ההסכם לוקה בחוסר מסויימות, ועל כן הצדדים לא הגיעו ולא יכולים היו להגיע לגמירות דעת לגביה. הנני דוחה מכל וכל טענות אלה.

חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") קובע שני תנאים מצטברים הנדרשים להתגבשות הסכם מחייב – גמירות דעת ומסוימות. בעסקה במקרקעין, צריך שיתקיים תנאי נוסף והוא דרישת הכתב הקבועה בסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). המבחן לגמירות דעתם של הצדדים הוא מבחן אובייקטיבי הנלמד באמות מידה חיצוניות, בכללן; נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו (ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד, [פורסם בנבו] (8/4/1979)).

אשר ליסוד המסוימות, כמו גם דרישת הכתב שבעסקאות מקרקעין נפסק, כי נדרש שהפרטים החיוניים המהותיים לעסקה יהיו מוסכמים וכתובים.
פרטים אלה כוללים, בין היתר, את שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומיסים (ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן, פ"ד כח(2) 291, 296 (1974)).

במהלך השנים רוככו דרישות הכתב והמסוימות. הפסיקה הכירה בהסכם כמחייב, על אף שלא כלל תנאים חיוניים לעסקה, אך ניתן היה להשלימם לפי הוראות שבדין או לפי הנוהג המקובל, ובלבד שמן ההסכם עצמו לא משתמעת התנאה האוסרת על היזקקות להשלמה כאמור (ע"א 692/86 בוטקובסקי נ ' גת, פ"ד מד(1) 57, 66 (1989)).

שני התנאים הללו – גמירת דעת ומסוימות – הם תנאים נפרדים אך קיימים ביניהם קשרי גומלין השלובים זה בזה, ומאפשרים ללמוד על דבר קיומו של האחד, מתוך בחינתו של האחר. כך, קיומה של מסוימות יש בה כדי להעיד, בדרך – כלל, על גמירת – הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם, ואילו קיומה של גמירת – דעת עשוי לאפשר, במקרים המתאימים, את הפעלתם של מנגנוני ההשלמה ליצירתה של המסוימות (ע"א 3380/97 תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן, פ"ד נב(4) 673, 682 (1998)).

בענייננו, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והתשתית הראייתית שהוכחה, הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי בין התובע לבין המנוח נכרת הסכם מכר מחייב אשר משקף את כוונתם האמיתית והכנה של הצדדים, הוכח כי ההסכם שנחתם ביום 5/5/2009 הינו הסכם לכל דבר אשר מכיל את פרטי העסקה, את שמות הצדדים, תיאור הנכס, מהות העסקה, התמורה, התחייבות לרישום הערת אזהרה על פי ההסכם וכן חתימת שני הצדדים להסכם ואישור חתימתם על ידי עו"ד, כל אלה מלמדים על קיומה של גמירות דעת בכל הנוגע לעסקת המכר. בנוסף להסכם, כבר באותו מעמד של חתימת ההסכם, ולפני רישום הערת האזהרה, שילם התובע למנוח סכום של כ- 400,000 ₪ במזומן המהווה כשליש מהתמורה. המדובר בסכום נכבד ששולם על חשבון התמורה, דבר המלמד על רציניות העסקה וכי אכן בפנינו עסקה אמיתית. אמנם היו חסרים בהסכם זה פירוט לגבי תשלום יתרת התמורה, פירוט לגבי המסים החלים על העסקה וכן לעניין הוצאות למיניהן, ומועדי מסירת הנכס, אולם לטעמי אי הכללת פרטים אלה בהסכם אין בו כדי להפוך את ההסכם להסכם למראית עין בפרט כאשר חלק הארי של הפרטים שלא נכללו בהסכם הושלמו בהמשך בהסכמה על ידי התנהלות הצדדים.

יתרה מכך, על מנת לקבוע באם מדובר בעסקה פיקטיבית ולמראית עין, אין לבחון את ההסכם במנותק משאר הראיות ומהתנהגות הצדדים. מכלול הראיות שפירטתי בהרחבה הכוללות, בין היתר, קבלות בגין תשלום החלק הארי מהתמורה, צילומים של שיקים שנפרעו, דווח על העסקה ותשלום מס רכישה, רישום הערת אזהרה, העברת החזקה בפועל לתובע וביצוע שיפוצים מהותיים בנכס לרבות בניית תוספת בנייה וכן בניית קומה מעל הבניין על פי היתרים כדין, מוביל למסקנה אחת ויחידה כי בפנינו הסכם מכר אמיתי לכל דבר אשר התקיימו בו שני התנאים של גמירות דעת ומסויימות.

אם לא די באמור, הרי שכפי שציינתי קודם לכן, עדויות התובע והעדים מטעמו הותירו עליי רושם חיובי ביותר, ואף כאמור יש לתמוך במסקנתי ולשלול את טענות הנתבעת באשר להיותו של ההסכם למראית עין.

כידוע, קיימת חשיבות רבה לתחושתו ואומדן דעתו של השופט היושב בדין בכל הקשור להעדפת גרסתו של צד אחד על גרסת משנהו. כלי המדידה העיקריים המיושמים בעת הפעלתם הם הכושר השיפוטי, ניסיון החיים והתבונה האנושית. הפעלת מבחנים אלה נעשית, בראש ובראשונה, על ידי התרשמות ישירה ובלתי אמצעית של בית המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות וכן על ידי השוואה של העדות לראיות אחרות ולמכלול הנתונים העובדתיים הנפרסים לפניו. לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על ידי כב' השופטת שטרסבורג כהן בע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205:

"המבחנים הקבועים בסעיף 53 הינם מהותיים, וכלי המדידה העיקריים המשמשים להפעלתם הם הכושר השיפוטי, נסיון החיים והתבונה האנושית (ראו ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל [7], בעמ' 635). הפעלת המבחנים נעשית, ראשית לכול, באמצעות ההתרשמות הישירה והבלתי אמצעית של בית המשפט מהופעת העד במהלך מסירת העדות (ראו קדמי (כרך ג) [43], בעמ' 1350 – 1351 וההפניות שם), אולם ההתרשמות הישירה מהתנהגות העדים אינה הכלי הבלעדי להכרעה בסוגיית המהימנות (ראו ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל [8], בפסיקה 3 לפסק – דיני). המושג "אותות האמת המתגלים במשך המשפט", כלשון סעיף 53 לפקודה, אינו כולל רק אותות וסימנים הבאים לכלל ביטוי בהופעתו של העד על דוכן העדים. משמעותו רחבה, ו"... עיקר הכוונה למסקנות אותן ניתן להסיק ממכלול הנתונים העובדתיים ומן ההסברים לסוגיהם, הנפרשים לפני בית המשפט והמאמתים או סותרים גרסותיו של העד" (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל [9], בעמ' 436. כן ראו קדמי (כרך ג) [43], בעמ' 1346)".

מעבר לכל האמור, העובדה כי אלמנתו ובנו של המנוח תמכו שניהם בגרסת התובע במלואה, יש בה להוות ראיה ברורה לאותנטיות הסכם המכר. הרי מקום בו חתם המנוח על שטר משכנתא ע"ס 700,000 ₪ לטובת הנתבעת, הרי שעם מותו עובר חוב זה לעזבונו וליורשיו. בנסיבות אלו, אין ספק כי "עדיף" היה לבני משפחת המנוח כי ייקבע שהסכם המכר הוא פיקטיבי ולמראית עין, שכן אז יוכל השעבוד על הנכס לכסות את החוב. אלא שכאמור, בני משפחת המנוח, בניגוד לאינטרס הברור שלהם, תמכו באופן מלא בגרסת התובע לעניין כל אותנטיות עסקת הסכם המכר והדבר מדבר בעד עצמו.

להדגיש, גם אם היו כאמור חסרים תנאים כלשהם בהסכם שנחתם ביום 5/5/2009, הרי התנהגות הצדדים לאחר מכן לאורך שנים שבאה לידי ביטוי בביצוע כל הפעולות שדנתי בהן קודם, מלמדים באופן הברור ביותר על כוונת הצדדים להתקשר בהסכם מכר תקף ומחייב (על הסכמה הצדדים ראה גם ע"א 7189/09 גילי הלר נ' ציון דהן (פורסם בנבו) 6/6/13).

כל הטענות אשר העלתה הנתבעת בסיכומיה מלמדות אולי על ליקויים ואי סדרים מסוימים באופן עריכת ההסכם וכן טיפול בעסקת המכר בכללותה, אולם אין בכך כדי לפגוע כהוא זה במסקנה כי אכן המדובר בהסכם אמיתי למכירת נכס ששיקף באופן אמיתי וכן את כוונת הצדדים.

הנתבעת הפנתה בסיכומיה לעובדה כי הסכם המכר בין התובע לבין המנוח נחתם ביום 5/5/2009 וחודש לאחר מכן - ביום 19/6/2009 - חתם המנוח לנתבעת על שטר משכנתא בו התחייב שלא לעשות עסקה נגדית, כאשר רק ביום 28/6/09 רשם התובע הערת אזהרה בגין העסקה. הוסיפה כי על עסקת המכר דווח לרשויות המס רק למעלה משנה ושבעה חודשם. לדידה של הנתבעת, עובדות אלה מעלות חשד סביר למרמה. טענות אלה דינן להידחות בשתי ידיים. אף שככל הנראה אכן פעל המנוח בחוסר תום לב כלפי הנתבעת והנה אותה עת משכן לטובתה את זכויותיו בנכס לאחר שכבר מכר אותו לתובע, אין בכך לפגוע באמיתות העסקה שנערכה בינו לבין התובע עוד קודם לכן.

הוכח כאמור לפניי, כי התובע פעל בתום לב בעת עריכת העסקה, שילם את התמורה במלואה, דיווח עליה לרשויות המס, עבר להתגורר בנכס והשקיע סכומים גבוהים ביותר בשיפוצו. בנסיבות אלו עלה בידיו של התובע להוכיח, הרבה מעבר לנדרש (והגם שהנטל הינו כאמור על הנתבעת), את אמיתות עסקת המכר שנערכה בינו לבין המנוח.

מכל מקום, הנתבעת לא הביאה שמץ של ראיה המלמדת על כך כי לתובע הייתה ידיעה כלשהי אודות חובותיו של המנוח לנתבעת. אף לעניין הדיווח על העסקה לרשויות המסים באיחור אין בעובדה זו כשלעצמה כדי להטיל ספק באמיתותה, בגין איחור זה יישאו הצדדים בקנסות ובריביות כחוק, אולם הדבר אינו משפיע על תוקף העסקה ואין בטענות אלו כדי להרים את הנטל הכבד המוטל על שכמה של הנתבעת.

סוף דבר, הנתבעת לא הרימה את הנטל הכבד המוטל על שכמה להוכיח כי עסקת המכר בין התובע לבין המנוח הייתה פיקטיבית ולמראית עין.

תחרות בין עסקאות:

התובע בתביעתו המתוקנת התייחס באריכות להלכה הידועה אשר נותנת עדיפות לעסקת רכישה של נכס שקדמה לעיקול מאוחר יותר (סעיפים 35 – 42 לתביעה המתוקנת).
הנתבעת בהגנתה המתוקנת לא התייחסה לסוגייה זו, ובסיכומיה אף וויתרה על טענה זו, על כן יש לראותה כמי שזנחה טענה זו, חרף האמור מצאתי לנכון להתייחס לסוגייה בתמצית.

אין חולק כי ההסכם נחתם ביום 5/5/09 והעיקול שהטילה הנתבעת על הנכס היה בתאריך 28/1/13 שהינו מאוחר יותר ממועד הרכישה. הלכה פסוקה שהשתרשה מזה שנים קובעת, כי זכויותיו של רוכש נכס, גם אם אלה טרם נרשמו בפנקסי המקרקעין, גוברות על זכויותיו של נושה מעקל (ראה ע"א 189/95 בנק אוצר החייל, נ' מזל אהרונוב, פ"ד נ(4) 199). מאחר ובענייננו כאמור העיקול הוטל מאוחר יותר, יש עדיפות לעסקת המכר לתובע שקדמה לו.

בהינתן כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומצהיר כי התובע זכאי להירשם בלשכת רישום המקרקעין כבעלים של מלוא הזכויות והחלקים הרשומים בשם המנוח סעיד עזאיזה ז"ל במקרקעין הידועים בחלקה 19 גוש 16988 אדמות כפר דבוריה, המהווים חלקה בשטח של 535 מ"ר והבית הבנוי עליה, וזאת מכוח רכישה מיום 5/5/09 וכי זכותו של התובע גוברת על צו העיקול שהוטל על אותן זכויות ביום 28/1/13 על ידי הנתבעת במסגרת תיק הוצל"פ 26-0599-10-12 הליך מס' 130001045 לשכת הוצל"פ כפר סבא.

הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪ נכון להיום.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח ניסן תש"פ, 22 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.