הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 18339-09-15

התובעים:
.1 רינת שגיב ת.ז. XXXXXX235
.2 רון שגיב ת.ז. XXXXXX303
.3 אילנה פרנס ת.ז. XXXXXX117
.4 יוסף מזרחי ת.ז. XXXXXX106
.5 רם מזרחי ת.ז. XXXXXX072
.6 עדנה נודלמן ת.ז. XXXXXX554
.7 מילכה בורשטאיין ת.ז. XXXXXX080
ע"י ב"כ עוה"ד פרי איקו ואח'

נגד

הנתבעים:

.1 רשות מקרקעי ישראל - מחוז צפון
.2 לשכת רישום המקרקעין - נצרת
ע"י פרקליטות מחוז צפון

3. כפר ברוך - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
4. מזרחי רחמים ז"ל ת.ז. XXXXXX743
5. מזרחי מלכה ז"ל ת.ז. XXXXXX750
6. אליהו מזרחי ז"ל
7. חנה לוי ז"ל ת.ז. XXXXXX790
8. שמשון מזרחי ז"ל ת.ז. XXXXXX064
9. שמחה מזרחי ז"ל ת.ז. XXXXXX289
10. שושנה אבני ז"ל ת.ז. XXXXXX977
11. רחמוני מזרחי ת.ז. XXXXXX819
12. יונה רוטה ת.ז. XXXXXX835
13. מלכה סגלוביץ ת.ז. XXXXXX969
14. אסתר גרופר ת.ז. XXXXXX951
15. אליהו אבני ת.ז. XXXXXX262
16. אבני עופר ת.ז. XXXXXX185
17. רבקה סופר ת.ז. XXXXXX791
18. טובה כהן ת.ז. XXXXXX875
19. רוטה שישוקה ארז ת.ז. XXXXXX151
20. רוטה יובל שמואל ת.ז. XXXXXX922
נתבעים 13, 14, 15, 16, 19 ו- 20 ע"י ב"כ עוה"ד אהוד הוכמן

21. חיים לוי ז"ל ת.ז. XXXXXX799
22. רחמים לוי ז"ל ת.ז. XXXXXX840
23. מלכה קרמפה ז"ל ת.ז. XXXXXX808
24. אליהו לוי ז"ל ת.ז. XXXXXX865
25. חדוה לוי ת.ז. XXXXXX537
26. לאה סומך ת.ז. XXXXXX816
27. ציפורה ז'ק ת.ז. XXXXXX824
28 יוסף לוי ת.ז. XXXXXX832
29 נחום לוי ת.ז. XXXXXX857
30 שבתי לוי ת.ז. XXXXXX865
31. חנה לוי ת.ז. XXXXXX636
32. ניסים לוי ת.ז. XXXXXX473
33. שבתאי לוי ת.ז. XXXXXX450
34. עמי אברהם לוי ת.ז. XXXXXX551
35. זאב לוי ת.ז. XXXXXX981
36. יגאל לוי ת.ז. XXXXXX538
37. עופרה דהן ת.ז. XXXXXX758
38. רחל מיזלס ת.ז. XXXXXX644
39. רות בלס ת.ז. XXXXXX051
40. אליאב לוי ת.ז. XXXXXX012
41. אורן לוי ת.ז. XXXXXX483
42. אברהם קרמפה ת.ז. XXXXXX256
43. אסתר בוחבוט ת.ז. XXXXXX327
44. שבתאי שושני ת.ז. XXXXXX701
45. רחמים מזרחי ת.ז. XXXXXX840
46. יוסף בני מזרחי ז"ל 010027001
47. אביבה מזרחי ת.ז. XXXXXX295
48 פרג'ון גילה מזרחי ת.ז. XXXXXX975
49. אמיר מזרחי ת.ז. XXXXXX514
50 מירב חיה בן עזרא ת.ז. XXXXXX757
51. רונית פינטו ת.ז. XXXXXX223

פסק דין

ענייננו בתביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעים 1 ו- 2 ה ם בעלי הזכויות בנחלה 26 (גו"ח 17276/7) בכפר ברוך, וכן למתן צווים רלבנטיים לרישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין וברשות מקרקעי ישראל.
הצדדים והרקע הרלבנטי:

התובעים 7-3 הם ילדיהם של מזרחי שמשון ושמחה ז"ל (להלן: "ההורים" או "שמשון ושמחה"); התובעים 1 ו- 2 הם בתה וחתנה של התובעת 3.

הנתבעת 1 היא רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י"); הנתבעת 2 היא לשכת רישום המקרקעין – נצרת; הנתבע 3 הוא כפר ברוך – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ( להלן: " המושב" או "האגודה"); הנתבעים 4 ו- 5, מזרחי רחמים ומלכה ז"ל, הם סבי התובעים 7-3 (להלן: "הסבים" או "רחמים ומלכה"); הנתבעים 51-6 הם יורשי הסבים.

לרחמים ומלכה ז"ל נולדו ארבעה ילדים: אליהו (הנתבע 6), שמשון (הנתבע 8, אביהם של התובעים 7-3), חנה (הנתבעת 7) ושמחה (הנתבעת 9).

בשנת 1926 עברו רחמים ומלכה יחד עם ארבעת ילדיהם לגור במושב. המשפחה קיבלה שתי נחלות האחת ליד השנייה: נחלה 26 (גוש 17276 חלקה 7) בה התיישבו רחמים ומלכה, שמשון, חנה ושמחה (להלן: "הנחלה"); ונחלה 27 בה התיישב אליהו יחד עם אשתו וילדיו. חנה ושמחה עברו בהמשך להתגורר ביישוב אלראי.

בשנת 1932 שמשון התחתן עם שמחה, והיא הצטרפה למשפחה שהתגוררה בנחלה.

ביום 22.10.1941 נחתם בין הסבים לבין הקרן הקיימת לישראל (להלן: "קק"ל") הסכם חכירה המעניק להם זכויות חכירה בנחלה למשך 49 שנים החל מיום 1.10.1940 ועד ליום 30.9.198 9 עם אפשרות להארכת תקופת החכירה (להלן: "הסכם החכירה").

זכויות החכירה פקעו בתאריך 30.9.1989 ומאותו מועד לא התבקשה רמ"י לחדש את זכויות החכירה ולא בוצעה העברת זכויות.

הסבים עדיין רשומים כבעלי הזכויות בנחלה בספרי הנתבעות 1 ו- 2.
הסעדים המבוקשים:

להצהיר כי מלוא הזכויות בנחלה שייכות לתובעים 1 ו- 2.

ליתן צו המורה לנתבעת 2 למחוק את רישום זכויות החכירה של הסבים בחלקה מספרי המקרקעין.

ליתן צו המורה לרמ"י למחוק את רישום זכויותיהם של הסבים בנחלה מספריה ומכל מקום אחר בו נרשמו.

ליתן צו המורה לרמ"י לרשום את זכויות התובעים 1 ו- 2 בנחלה בספריה, בהתאם לנהליה ולכל דין.

למנות את עוה"ד פרי איקו ופרי אלתר יעל ככונסי נכסים ולאשר להם לחתום במידת הצורך, על כל המסמכים אשר יידרשו לצורך מחיקת זכויות הסבים ורישום הזכויות בנחלה ע"ש התובעים 1 ו- 2.

טענות התובעים :

בתחילת שנות ה- 40, לעת זקנה, עזבו הסבים ז"ל את המושב ואת הנחלה ועברו להתגורר ליד בנותיהם (חנה ושמחה) במושב אלראי, בצריף אותו העתיק עבורם בנם שמשון מהנחלה לאלראי. בשנת 1950 נפטרו הסבים באלראי ושם נקברו.

הסבים העבירו את הנחלה ל"בנם הממשיך", שמשון.

שמשון ושמחה המשיכו להתגורר בנחלה ולעבד אותה, שילמו חובותיה והוצאותיה ונהגו בה מנהג בעלים עד לפטירתם (בשנים 1987 ו- 1994). מבחינת המושב, שמשון ושמחה היו חברים במושב ושמשון הוא הבן הממשיך.

מאז פטירת ההורים ועד היום ממשיכים התובעים 7-3, באמצעות התובע 4, לעבד את הנחלה ולנהוג בה מנהג בעלים.

בשנת 2010 הסדירו התובעים 7-3 את חובות הנחלה לבנקים, והעיקולים וההגבלות שהיו מוטלים על הנחלה הוסרו.

התובעים 1 ו- 2 הביעו נכונות לקבל לידיהם את הזכויות בנחלה, והתובעים פעלו יחד לביצוע הדבר. התובעים 7-3 הגישו לרשם לענייני ירושה בקשות למתן צווי ירושה להוריהם שמשון ושמחה ז"ל, כאשר התובעים 7-4 הסתלקו מחלקם בעיזבון הוריהם ומה זכויות בנחלה לטובת אחותם התובעת 3, שהעבירה את מלוא זכויותיה בנחלה במתנה וללא כל תמורה לבתה וחתנה ( התובעים 1 ו- 2).

התובעים 7-3 פנו לרמ"י בבקשה לפעול להסדרת רישום הזכויות בנחלה על שמם. רמ"י השיבה כי עליהם לפנות לבית המשפט בבקשה למתן פסק דין הצהרתי ולפעול למחיקת זכויות החכירה של הסבים בנחלה מ ספרי הנתבעת 2.
בסיכומיהם טענו התובעים כי:

התובעים חזרו על טענתם שבכתב התביעה, לפיה, הסבים העבירו את הנחלה לבנם הממשיך – שמשון, והוא יחד עם אשתו שמחה היו חברים באגודה, קבעו מרכז חייהם בנחלה, עיבדו אותה ונהגו בה מנהג בעלים.

בנוסף ולחלופין, טענו התובעים, כי יש לראות בהסכם החכירה כהסכם שפקע מחמת זניחתו, שכן אין מחלוקת כי החוכרים או מי מטעמם וקק"ל לא פעלו לחידושו.

לטענתם, שגו הנתבעות 1 ו- 2 שעה שהתעלמו מהפסיקה בעניין פקיעתו של הסכם חכירה (ע"א 10329/07 קשתי נ' פייגין, 24.8.2010; ה"פ 5640-11-14 בית שערים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' גרא, 14.6.2015; ע"א 3860/09 קרן קיימת לישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' קרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל בע"מ, 12.1.2014)] וסברו כי הסכם החכירה עודנו המקור הרלבנטי לאופן עבירות הזכויות בנחלה.

התובעים טוענים, כי לאחר שפקעו זכויות החכירה שהוענקו לסבים ע"י קק"ל ומשלא פעלו הצדדים לחידוש הסכם החכירה ולהעברת הזכויות, הרי שלא חלים יותר על הנחלה הוראות הסכם החכירה וחל בענייננו הסכם משבצת דו- צדדי בין רמ"י למושב (להלן: " הסכם המשבצת"), המדבר על זכויות מסוג "בר רשות": חבר אגודה הוא בר רשות מבר רשות (המושב) והוא אינו צד להסכם המשבצת. זכויות אלה ניתנות להעברה אך ורק בהסכמת המושב ורמ"י. המושב ראה ונהג עם שמשון ושמחה כבעלי הנחלה לכל דבר ועניין (הכרה דה פקטו), כחברים שווי זכויות וחובות באגודה לאורך כל השנים, ולאחר פטירתם בתובעים 7-3.

הסכם המשבצת מגדיר את מערכת היחסים שבין הצדדים להסכם (רמ"י והמושב), בינם לבין עצמם ובינם לבין חברי המושב, והוא המקור המשפטי באשר לאופן עבירות הזכויות בנחלה. יצוין, כי התובעים לא צירפו לסיכומיהם העתק מהסכם המשבצת.

טענות הנתבעות 1 ו- 2:

הנתבעות 1 ו- 2 יכבדו כל פסק דין שבית המשפט יתן, ואינן מתנגדות להעברת הזכויות בכפוף לנהליהם.

ענייננו בהסכם חכירה, ולא בהסכם משולש בין הסוכנות היהודית, המושב ורמ"י, משכך העברת הזכויות בירושה תיערך על-פי הוראות ההסכם. השימוש של התובעים במונח "בן ממשיך" אינו רלבנטי מקום שהסכם החכירה אינו מכיר באופציה של העברת זכויות לבן ממשיך, שהוא בר רשות ולא חוכר.

החזקה בנחלה ועיבודה אינם מקימים לתובעים עילה לקבלת זכות חכירה.

אין בידי רמ"י מידע אודות ההתנהלות בנחלה. המידע אודות השימוש בנחלה ומצבה מצוי בידיעת המושב.

בסיכומיהם הוסיפו וטענו הנתבעות 1 ו- 2 כי:

התובעים מנסים לילך בשני מסלולים שאינם מתיישבים יחדיו. מצד אחד הם מבקשים למחוק את רישום זכויות החכירה של הסבים ולרשום את זכויות התובעים 1 ו- 2 בתור ברי רשות של המושב לאור הסכמתו, בדומה לאיוש נחלה פנויה, קרי הקצאה ראשונה. מצד שני טוענים כי שמשון הוא "בן ממשיך", במובן ששמשון וילדיו התובעים 7-3 קיבלו את זכויותיהם מהסבים ז"ל. במקרה הראשון של איוש נחלה פנויה נדרשת המלצת האגודה ואין ליורשים האחרים מעמד ביחס לבקשה, לעומת המקרה השני של העברת זכויות במסגרת ירושה או העברה בין בני משפחה - צריכה להיות הסכמה או היעדר התנגדות של היורשים לרישום הנחלה ע"ש אחד היורשים, ובית המשפט יכריע במקרה של סכסוך בין היורשים.

הנתבעות 1 ו- 2 לא נקטו עמדה ביחס למחלוקת העובדתית אך הבהירו את המסגרת המשפטית שלפיה ניתן יהיה להעביר את הזכויות בנחלה או לרשום אותן: ככל שבית המשפט יקבע כי התובעים הם בעלי זכויות מכוח הסכם החכירה, יהיה עליהם לפעול לחידוש ההסכם בהתאם לנהלי רמ"י והסכם החכירה; וככל שבית המשפט יקבע כי הייתה נטישה של בעלי זכויות החכירה והסכם החכירה בטל, וכי זכויות התובעים ירשמו כברי רשות, הבקשה תטופל בהתאם למדיניות איוש נחלה פנויה.

טענות הנתבעת 3 – האגודה:

האגודה הגישה הודעה מיום 7.1.2016 ובה הודיעה כי שמשון מזרחי הגיע לאגודה עם הוריו בשנת 1926. עם עזיבת הוריו (רחמים ומלכה מזרחי ז"ל) בשנות ה- 40 נשאר שמשון כבן ממשיך והיה חבר המושב עד מותו בשנת 1987. רעייתו שמחה נשארה במשק עד מותה בשנת 1994. הנחלה אינה נטושה ומוחזקת בידי יורשי שמשון שאף שילמו את חובותיה במסגרת הסדר המושבים. בני משפחת שמשון מחזיקים במשק, מעבדים אותו ונוהגים בו מנהג בעלים מאז פטירת הוריהם ועד היום. האגודה אינה מתנגדת לסעדים המבוקשים בתביעה.

טענות הנתבעים 13, 14, 15, 16, 19 ו- 20:

הסבים ז"ל לא רצו להעביר את הזכויות בנחלה לשמשון. שמשון לא נבחר כבן ממשיך והוא בר רשות בלבד.

הרישום אצל הנתבעת 2 משקף את מצב הזכויות נכונה - הזכויות בנחלה שייכות לסבים ז"ל, ולאחר פטירתם יש להעביר את הזכויות בנחלה למי מבין היורשים על פי דין שימצא ראוי ויסכים לפצות את שאר היורשים בחלקם בירושת הסבים בהתאם לשווי השוק של הנחלה; לחלופין ובהעדר יורש כזה, יש למכור את זכויות הסבים בנחלה למרבה במחיר ולחלק את התמורה בין היורשים.

התובעים לא השקיעו בנחלה. ככל שהם נשאו בתשלומים הקשורים בנחלה, הם עשו כן בגין השימוש שעשו בנחלה בהיותם ברי רשות.

בדיון מיום 18.4.2017 טען ב"כ הנתבעים הנ"ל כי בהתאם להסכם החכירה, בתום תקופת החכירה מחוייב המינהל להודיע לבעל זכות החכירה על פקיעת ההסכם וזכותו להאריך את תקופת החכירה. בענייננו המינהל לא מסר הודעה כאמור ולכן הסכם החכירה לא בוטל. ליורשי החוכרים המקוריים, הסבים, קיימת זכות לחדש את הסכם החכירה והנחלה ניתנת להורשה.

טענות הנתבע 45, רחמים מזרחי:

הנתבע 45 מתנגד להעברת הזכויות בנחלה לתובעת 3.

אמו, שמחה מזרחי ז"ל, סיפרה לו כי הדוד שמשון ניסה להחתים אותה על כתב ויתור על זכויותיה בנחלה ולא הסכימה.
מאשר כי שמשון גר בנחלה 60 שנה, ועל יורשיו לשלם לשאר היורשים דמי שכירות ראויים עבור החזקתם במשק.

הרישום בספרי רמ"י משקף נכונה את מצב הזכויות בנחלה. הזכויות במשק אמורות להתחלק בין כל היורשים של הסבים, כל אחד על-פי חלקו.
טענות הנתבעים 51-47:

הרישום בספרי רמ"י משקף נכונה את מצב הזכויות בנחלה. הזכויות במשק אמורות להתחלק בין כל היורשים של הסבים, כל אחד על-פי חלקו.

לכל היותר, הסבים נתנו לשמשון זכות להתגורר בנחלה, ועל יורשיו לשלם לשאר היורשים דמי שכירות ראויים עבור החזקתם בה.

הנתבע 49, אמיר מזרחי, בנו של בני מזרחי, בנה של שמחה מזרחי טען, כי פנו לאביו כדי להחתימו על כתב ויתור על זכויותיו בנחלה וסירב.
ראיות הצדדים

בישיבת ההוכחות מיום 1.2.2018 נשמעו עדויותיהם של עדי התביעה: גב' ציפורה קרשין, ילידת שנת 1933 , נולדה וגרה במושב; מר עמיחי (עמי) יעקובזון, יליד שנת 1945, גר במושב משנת 1975 וכיהן בין היתר כחבר ועד הנהלת האגודה; גב' מיכל נדלר, ילידת שנת 1946, גרה במושב משנת 1980 וכיהנה בין היתר כחברת ועד הנהלת האגודה; מר משה סולומון, יליד שנת 1946, גר במושב משנת 1962 וכיהן כחבר ועד הנהלת האגודה, ובשמונה השנים האחרונות מכהן כיו"ר הועד; מר דן חובש, יליד שנת 1934, נולד וגר במושב וכיהן כחבר ועד הנהלת האגודה; מר זאב פרנס (בעלה של התובעת 3), גב' עדנה נודלמן (התובעת 6), ו מר יוסף מזרחי (התובע 4).

בישיבת ההוכחות מיום 22.2.2018 נשמעו עדויותיהם של עדי ההגנה: גב' חדוה לוי (הנתבעת 25), גב' לאה סומך (הנתבעת 26), מר מריוס גרופר (בעלה של הנתבעת 14), גב' אסתר גרופר (הנתבעת 14), ומר רחמים מזרחי (הנתבע 45).

יצוין כי הנתבעות 25 ו- 26, ה"ה חדוה לוי ולאה סומך, לא הגישו כתבי הגנה, ורחמים מזרחי (הנתבע 45) לא הגיש תצהיר עדות ראשית.

דיון והכרעה

במסגרת כתב התביעה המתוקן ביקשו התובעים ליתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעים 1 ו- 2 הם בעלי הזכויות בנחלה, וכן ליתן צווים המורים לנתבעות 1 ו- 2 למחוק את זכויות החכירה של הסבים ולרשום את התובעים 1 ו- 2 כבעלי הזכויות בנחלה.

תחילה יש להכריע בשאלה מהו המקור החוקי/החוזי להקניית זכויות בנחלה, וכנגזרת מכך מהו סוג הזכויות ואופן עבירותן או הקנייתן.

על-פי הסכם החכירה בין קק"ל והסבים מדובר בזכות קניינית ( חכירה) שעבירותה בפטירת החוכרים (הסבים) מתבצעת לפי דיני הירושה (לפי סעיף ט"ו להסכם החכירה) . במקרה כזה צריכה להיות הסכמה או העדר התנגדות של היורשים לרישום הנחלה על שם אחד היורשים, אלא שהסכם זה פקע בתאריך 30.9.1989 וזכויות החכירה עדיין רשומות בספרי הנתבעות 1 ו- 2 על-שם הסבים ז"ל. בינתיים ניהול המקרקעין עבר מקק"ל לרמ"י אשר ערכה הסכם חדש מול המושב- הסכם משבצת דו-צדדי, לפיו, נחלה תאויש לפי מדיניות איוש נחלה פנויה וזכויות חברי האגודה הן של ברי רשות שניתנות להעברה בהסכמת האגודה ורמ"י, כאשר במקרה כזה אין ליורשים האחרים מעמד ביחס לבקשה להעברת/הקצאת זכויות בנחלה.

עמדת הצדדים בשאלה העומדת להכרעה:

התובעים טוענים לשתי חלופות: הראשונה, כי שמשון הוא בן ממשיך של הסבים; והשנייה, כי הסכם החכירה פג תוקפו, לכן חל בעניינם הסכם המשבצת הדו-צדדי. לטענתם הם בעלי הזכויות בנחלה מכוח הכרה דה פקטו של האגודה.

הנתבעות 1 ו- 2 הבהירו כי הן יכבדו כל פסק דין שבית המשפט יתן, ואינן מתנגדות להעברת הזכויות בכפוף לנהליהם. הן ציינו בסיכומיהן מהי המסגרת המשפטית שלפיה ניתן יהיה להעביר את הזכויות בנחלה או לרשום אותן – ככל שייקבע כי התובעים הם בעלי הזכויות מכוח הסכם החכירה, יהיה עליהם לפעול לחידוש ההסכם בהתאם לנהלי רמ"י והסכם החכירה; וככל שייקבע כי הייתה נטישה של בעלי זכויות החכירה וכי הסכם החכירה בטל בעקבות כך, וכי זכויות התובעים יירשמו כברי רשות, הבקשה תטופל בהתאם למדיניות איוש נחלה פנויה כאמור בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1445 או כל החלטה אחרת שתבוא במקומה.

האגודה לא התייחסה לאופן העברת/הקצאת הזכויות בנחלה.

הנתבעים 13, 14, 15, 16, 19 ו- 20 טוענים, כי זכויות החכירה בהתאם להסכם החכירה עדיין בתוקף גם לאחר שתקופת החכירה הראשונה כבר הסתיימה, זאת מאחר וקק"ל לא עמדה בחובתה על-פי ההסכם (סעיף 2 לפרק ג') לפנות לחוכרים בכתב 18 חודשים לפני תום תקופת החכירה, וקיימת בהסכם אפשרות להארכת תקופת החכירה ל-49 שנים נוספות.

אכן, בהתאם לסעיף ג' (2) להסכם החכירה היה על קק"ל, ורמ"י בהיכנסה בנעליה כמנהלת המקרקעין, להודיע לחוכרים 18 חודשים טרם פקיעת הסכם החכירה, כי החוכר מחויב לפנות לקק"ל בכתב ולבקש לחדש את תקופת החכירה , והם לא עשו כן, אך אין משמעות הדבר כי הסכם החכירה עודנו בתוקף כטענת הנתבעים היורשים. כפי שיפורט להלן, הסכם החכירה פקע מחמת זניחתו.
פקיעת הסכם החכירה

סעיף 1 לפרק ג' להסכם החכירה מאפשר חידוש החכירה לתקופה חדשה של 49 שנים נוספות בכפוף ובהתאם לתנאים הקבועים בו. זכויות החכירה של הסבים פקעו בתאריך 30.9.1989 ומאותו מועד , אף אחד מיורשי הסבים או קק"ל לא פעל לחידוש תקופת החכירה על-פי הסכם החכירה, ולא נעשה שינוי ברישום הזכויות, והסבים (שנפטרו בשנת 1950) נותרו רשומים כבעלי זכויות החכירה בנחלה בספרי הנתבעות 1 ו- 2.

הסבים עזבו את הנחלה בתחילת שנות ה- 40. הבן שמשון ואשתו שמחה המשיכו להתגורר בנחלה. לאחר פטירתם באו במקומם יורשיהם שנהגו וממשיכים לנהוג ב נחלה מנהג בעלים משך כשבעה עשורים מבלי שהנתבעים או מהם ינסה לפעול לשם שינוי מצב הזכויות ב נחלה. יוער, כי רק ביום 28.4.2015 (65 שנים לאחר פטירת הסבים) הגישה ה גב' מלכה סגלוביץ (הנתבעת 13), נכדתם של הסבים, בקשה למתן צווי ירושה וציינה כי עזבונם של הסבים כולל את הנחלה. שאר הנתבעים-היורשים לא הגישו תביעה או תלונה או דרישה לרמ"י או לאגודה או לתובעים 7-3 בעניין הזכויות והחזקה בנחלה, והתביעה דנן מקורה בדרישת רמ"י מהתובעים להמציא פסק דין הצהרתי ולפעול למחיקת זכויות החכירה של הסבים.

כל האמור במצטבר מלמד כי הצדדים זנחו בהתנהגותם רבת השנים את הסכם החכירה. הסכם החכירה פקע באופן משתמע מחמת זניחתו. בהתאם להלכה הפסוקה, המשמעות של זניחת חוזה על ידי צד עשויה להיות שהוא אף ויתר על זכויותיו על-פי החוזה. לא בנקל יקבע בית המשפט כי בעל זכות על פי הסכם זנח אותה (ראו: ע"א 3860/09 קרן קיימת לישראל נ' קרן היסוד המגבית המאוחדת לשיראל בע"מ, 12.1.2014). בענייננו, התנהגות הנתבעים-היורשים שישבו בחוסר מעש ולא פעלו לשם חידוש תקופת החכירה משך כשבעה עשורים, כאשר מנגד שמשון ויורשיו בעקבותיו מחזיקים בנחלה ונוהגים בה מנהג בעלים לכל דבר ועניין, יש בה כדי ללמד כי הם זנחו את זכויותיהם על פי הסכם החכירה, ולראיה – עדויות הנתבעים -היורשים עצמם, לפיהן אלמלא התביעה דנן הם לא היו פונים בדרישה להעברת או רישום הזכויות בנחלה על שמם.

גב' חדוה לוי (הנתבעת 25) העידה כי לא פנתה לילדיו של שמשון, למושב או לאף אחד אחר בקשר לזכויות בנחלה, ולא סיפקה הסבר סביר לכך (עמ' 43 ש' 30-19 ועמ' 44 ש' 10-5 לפרוט' מיום 22.2.2018).

גב' לאה סומך (הנתבעת 26) אישרה בעדותה כי לא הגישה תביעה/דרישה בקשר לזכויותיה בנחלה, ללא כל הסבר סביר לכך (עמ' 46 ש 10 לפרוט' מיום 22.2.2018).

מר מריוס גרופר, בעלה של הנתבעת 14, העיד כי לא ביקש משמשון דמי שימוש בעבור חלקה של אשתו בנחלה, וכך גם האחרים (שאר הנתבעים-היורשים) לא ביקשו (עמ' 48 ש' 20-19 ועמ' 50 ש' 9-1 לפרוט' מיום 22.2.2018). אשתו הנתבעת 14, גב' אסתר גרופר, אישרה את דברי בעלה והוסיפה כי לא פנתה לאף גורם בקשר לזכויותיה בנחלה כי לא היה לה עניין (עמ' 54 ש' 20 ועמ' 56 ש' 14-1 לפרוט').

מר רחמים מזרחי, הנתבע 45, העיד כי אלמלא התביעה דנן הוא לא היה מגיש תביעה לקבלת זכויות בנחלה (עמ' 60 ש' 13-12 לפרוט').

כל האמור לעיל מוביל למסקנה כי הצדדים, לרבות הנתבעים-היורשים זנחו את זכויותיהם על-פי הסכם החכירה וויתרו עליהן; מכאן שהסכם החכירה פקע מחמת זניחתו, וכך גם פקעו או לכל הפחות השתנו באופן מהותי זכויות הסבים ואופן עבירותן בעקבות פטירתם.

הכרה דה-פקטו בזכויות התובעים בנחלה

אין מחלוקת, כי לאחר מעבר הסבים לאלראי, בנו שמשון ושמחה את מרכז חייהם בנחלה, עיבדו את הנחלה ונהגו בה מנהג בעלים עד לפטירתם, ומאז עד היום עושים כך גם ילדיהם התובעים 7-3. העידו על כך העדים מטעם התובעים; ראו למשל: עדותו של מר עמיחי יעקובזון בעמ' 23 ש' 33-28 לפרוט' 1.2.2018 לפיה יוסי מזרחי, בנו של שמשון מעבד את הנחלה בעצמו; עדותה של גב' מיכל נדלר בעמ' 25 ש' 11 לפרוט' 1.2.2018. אף עדי ההגנה העידו כך; ראו: עדותה של גב' לאה סומך בעמ' 45 ש' 24 ו- 30 לפרוט', לפיה שמשון עיבד את הנחלה וגר בה עם משפחתו לאחר מעבר הוריו לאלראי; עדותו של מר מריוס גרופר בעמ' 48 ש' 18 ועמ' 49 ש' 22 ועמ' 50 ש' 22, 29 ועמ' 51 לפרוט', לפיה שמשון תפעל את הנחלה ולאחר פטירת שמשון עשו זאת התובעים ("יוסי וזאב"); כך העידה גם גב' אסתר גרופר בעמ' 55 ש' 1 ו- 7 לפרוט').

חזקה היא כי מי שמחזיק בנכס ונוהג בו מנהג בעלים באין מוחה ובאין מפריע, כבענייננו, הוא הבעלים של הנכס. חזקה זו ניתנת לסתירה (ראו לאחרונה : ע"א 765/18 חיון נ' חיון , 1.5.2019, פיסקה 22), אך היא לא נסתרה במקרה עסקינן. העדים מטעם ההגנה אישרו בעדויותיהם כי הם לא פנו בדרישה לקבלת זכויות בנחלה לפני הגשת התביעה, ואלמלא הגשת התביעה הם גם לא היו עושים כן.

כפי שעולה מהודעותיה של האגודה, מ עדויותיהם של עדי התביעה ושל חלק מעדי ההגנה, וממסמכים שהוגשו (כפי שיפורטו להלן) – ראתה האגודה בשמשון ושמחה בעלי הזכויות בנחלה וחברים שווי זכויות באגודה מאז עזיבת הוריו של שמשון לאלראי ולאורך כל השנים עד לפטירתם ולאחר פטירתם בילדיהם - הכרה דה-פקטו, באופן מעשי ללא העברת זכויות מסודרת, וללא עריכת הסכם חכירה או חוזה שימוש חדש. יודגש, כי עדי התביעה הותירו עלי רושם חיובי. הם העידו בעניין מעמדם של שמשון ושמחה וילדיהם במושב מידיעה אישית וגיבו את עדויותיהם בראיות בכתב, בין היתר:

שמם של שמשון ושמחה מופיע כמחזיקים בנחלה במסגרת "רשימת מחזיקי הנחלות בכפר ברוך" אשר הוכנה על-ידי האגודה לרמ"י בשנת 1997 (נספח 4 לתצהירו של מר יוסי מזרחי).

שמשון ושמחה בנו את מרכז חייהם בנחלה, עיבדו את הנחלה ונהגו בה מנהג בעלים עד פטירתם, ומאז עד היום עושים כך גם ילדיהם.

שמשון היה פעיל באגודה ואף כיהן כחבר ועד הנהלת האגודה וכחבר בועדת הביקורת של האגודה, והשתתף באסיפות האגודה באופן פעיל (ראו: העתק פרוטוקולים והחלטות מוסדות האגודה נספח 5 לתצהירו של מר יוסי מזרחי). כך אף עולה מתצהיריהם ועדויותיהם של אנשי כפר ברוך בבית המשפט:

גב' ציפורה קרשין הצהירה כי לאחר עזיבת הסבים גרו שמשון ושמחה במשק, ולאורך השנים ראתה האגודה בשמשון ושמחה ובהמשך בילדיהם כבעלי הנחלה לכל דבר ועניין. היא זוכרת כי שמשון היה מספר שנים חבר בועד הנהלת האגודה, וכי שמשון ושמחה היו משתתפים באסיפות האגודה, היו בעלי זכויות הצבעה והיו בוחרים למוסדות האגודה. עוד הוסיפה כי שמשון היה חקלאי ועיבד את הנחלה והתפרנס ממנה ( סעיפים 11-8 לתצהירה).
מר עמי יעקובזון הצהיר כי האגודה התנהלה מול שמשון ושמחה כבעלי הנחלה לכל דבר ועניין, ולאחר פטירתם כך עשו גם עם ילדיהם (סעיף 7 לתצהירו ועדותו מיום 1.2.2018 בבית המשפט). לדבריו, הוא היה חבר ועד הנהלת האגודה, ושמשון היה חבר אגודה והשתתף תמיד באסיפות הכלליות והיה פעיל בהן (עמ' 21 ש' 29-27 לפרוט' מיום 1.2.2018).
גב' מיכל נדלר הצהירה כי האגודה התנהלה מול שמשון ושמחה כבעלי הנחלה לכל דבר ועניין. כאשר הם הזדקנו ולאחר פטירתם – בנם יוסי מזרחי, בתם אילנה פרנס ובעלה זאב הם הכתובת עבור האגודה בכל הקשור לנחלה (סעיפים 8-7 לתצהירה).
מר מריוס גרופר (עד מטעם ההגנה) העיד כי התייחסו אל שמשון כבעל המשק והכירו בו כחבר באגודה, ואף הוא עצמו הצביע ובחר בשמשון כיו"ר האסיפה ( ראו: עדותו בבית המשפט בעמ' 48 ש' 4-3 ו- 12-10 לפרוט' מיום 22.2.2018; פרוטוקול האסיפה מיום 21.10.1965 שצורף כחלק מנספח 5 לתצהירו של יוסי מזרחי).

שמשון חתם, כיתר חברי האגודה, על ערבות הדדית לחובות האגודה (ראו: העתק מכתב הערבות – נספח 6 לתצהירה המשלים של מיכל נדלר).

שמשון נתבע כיתר חברי האגודה ע"י הבנקים לאחר קריסת ארגון הקניות שבאמצעותו פעלה האגודה מתוקף ערבותו לחובות האגודה (ראו: העתק שני עמודים מכתב תביעה בו נתבע שמשון – נספח 6 לתצהירו של יוסי מזרחי).

בשנת 1973 במסגרת חלוקה מחדש של חלקות א' של הנחלות נערכה הגרלה בין החברים, ויועדה חלקה עבור החבר שמשון, ושמו מופיע במסמכים הרלבנטיים בנחלה מס' 26 (ראו: נספח 2 לתצהירה של גב' מיכל נדלר).

בני משפחת שמשון הם ששילמו לאורך שנים מיסים, היטלים ונשאו בכל חובות הנחלה (ראו: העתק כרטסת הנהלת חשבונות אצל האגודה על שם שמשון ושמחה מזרחי – נספח 8 לתצהירו של יוסי מזרחי).

התובעים 7-3 הסדירו את חובות הנחלה על-פי חוק גל אצל המשקם. בשנת 2010 הצטרפו להסדר החובות של האגודה אצל המשקם ושילמו את חובות הנחלה. לאחר הסדרת החובות ניתן פסק משקם על שמם של שמשון ושמחה מזרחי, וניתן צו ביטול של כל העיקולים ואיסור דיספוזיציה בנחלה אשר נרשמו על זכויות שמשון מזרחי בנחלה (ראו: העתק פסק המשקם + ביטול צו עיקול ואיסור דיספוזיציה + הסכם פשרה + אישור הפקדת תשלום ע"ס 71,726 ₪ – נספח 7 לתצהירו של יוסי מזרחי).

הנתבעות 1 ו- 2 הבהירו כי אין בידיהן כל מידע אודות ההתנהלות בנחלה, וכי המידע אודות השימוש בנחלה ומצבה מצוי בידיעת המושב (סעיף 8 לסיכומיהן). לאור אמירה זו, לאור עמדת המושב כפי שהובאה בהודעות שהגיש, ולאור המסמכים שהוצגו והעדים שנשמעו, ובהיעדר מעש של הנתבעים לנטילת זכות החכירה והחזקה בנחלה משמשון וילדיו – ניתן לראות כי לאחר עזיבת הסבים, הייתה הכרה דה-פקטו של המושב/האגודה בשמשון ושמחה ולאחריהם בילדיהם כבעלי הזכויות, קרי ברי רשות בנחלה , לכל דבר ועניין.

באשר לטענה ולעדויות בדבר קיומו של מסמך בכתב לפיו רחמים העביר לבנו שמשון את הזכויות בנחלה, דינ ן דחייה. דבר קיומו של מסמך זה עלה לראשנה בתצהירי התובעים. יש בכך הרחבת חזית אסורה לה התנגד ב"כ הנתבעים (עמ' 32 ש' 17-16 לפרוט' 1.2.2018); די בטעם זה כדי לדחות את הטענה. מעבר לנדרש, קיומו של המסמך לא הוכח - המסמך לא הוצג, העדים לא הצליחו לספק פרטים מהותיים אודותיו - כמו מי ערך אותו, מתי ומי חתם עליו , ומדוע לא דווח עליו לאף גורם. גם מטעם זה דין הטענה להידחות.

לגבי הטענות והעדויות של הנתבעים כי שמשון גירש את הוריו (מזרחי רחמים ומלכה) מהנחלה, וניסה להחתים את אחיותיו על ויתור על זכויותיהן בנחלה – אין בידי לקבל טענות אלה . העדויות בעניין זה היו מגמתיות ומאולצות ולא הותירו עלי רושם חיובי. יתרה מזו, מדובר בעדויות שמיעה. גב' חדוה לוי נשאלה הכיצד הגיעה למסקנה שהסבים גורשו ולא עזבו מרצונם, ו ענתה "שמעתי", והוסיפה כי אינה זוכרת את סיפור "הגירוש" (עמ' 42 ש' 32-25 לפרוט' 22.2.2018). מר גרופר מריוס הצהיר כי לא הכיר את הסבים וכי עדותו אודות "ענייני משפחה" הנה עדות שמיעה (סעיפים 12 ו- 19 לתצהירו). גב' אסתר גרופר העידה כי הייתה בת כשנתיים וחצי כשהגיעו סביה לאלראי (עמ' 53 ש' 7 לפרוט') וכי שמעה מדודותיה כי שמשון לא התנהג יפה להוריו ולכן עזבו לאלראי (סעיף 6 לתצהירה ועמ' 53+54 לפרוט'), בנוסף אישרה בעדותה (לגבי ניסיונו של שמשון להחתים את אחיותיו על ויתור על זכויותיהן בנחלה) כי הייתה קטנה, לא ראתה ולא שמעה את השיחות ביניהם, והיא יודעת זאת "משמועה של הדודות" (עמ' 57 ש' 31-24 לפרוט'). מר רחמים מזרחי (בנה של שמחה אחותו של שמשון) העיד כי " אני יכול לספר רק מסיפורים ששמעתי מאמא מהדודה" (עמ' 59 ש' 28 לפרוט').

באשר לנתבעים: 17, 18, 25, 40-26, 41, 43, 44 – על-פי ה החלטות מיום 6.12.2016 ומיום 18.4.2017, משקיבלו את כתב התביעה וההזמנה לדין ולא טרחו להגיש כתב הגנה ולא התייצבו לדיונים, הם לא הורשו להתגונן נגד התביעה . יצוין כי הנתבעות 25 ו- 26 העידו בבית המשפט בדיון מיום 22.2.2018. בית המשפט רואה בהימנעותם של הנתבעים 17, 18, 40-27, 41, 43, 44 מלהגיש כתבי הגנה ומלהתייצב לדיונים משום ויתור על כל טענה שיש להם נגד התביעה והסכמה לסעדים המבוקשים.

באשר לבקשת התובעים למתן פסק דין חלקי/ החלטת ביניים נגד הנתבעים 45, 47, 48, 49, 50 ו- 51 בשל אי-הגשת תצהירים וסיכומים – מתייתר הדיון בבקשה זו משנשמעו ראיות לגוף העניין וניתן פסק דין מנומק.

סוף דבר

דין התביעה להתקבל.

אשר על כן, הנני קובע כי התובעים 1 ו- 2 : גב' רינת שגיב ת.ז. XXXXXX235 ומר רון שגיב ת.ז. XXXXXX303 זכאים להירשם כבעלי הזכויות (כברי רשות) בנחלה 26 (גו"ח 17276/7) בכפר ברוך .

אני מורה לנתבעת 1, רשות מקרקעי ישראל – מחוז צפון, למחוק את רישום זכויותיהם של מזרחי רחמים ז"ל ת.ז. XXXXXX743 ומזרחי מלכה ז"ל ת.ז. XXXXXX750 בנחלה 26 (גו"ח 17276/7) בכפר ברוך מספריה ומכל מקום אחר בו נרשמו ו לרשום את הזכויות בנחלה (כברי רשות) ע"ש התובעים 1 ו- 2: גב' רינת שגיב ת.ז. XXXXXX235 ומר רון שגיב ת.ז. XXXXXX303 בספריה, בהתאם לנהליה ולכל דין.

אני מורה לנתבעת 2, לשכת רישום מקרקעין, למחוק את רישום זכויות החכירה של מזרחי רחמים ז"ל ת.ז. XXXXXX743 ומזרחי מלכה ז"ל ת.ז. XXXXXX750 בנחלה 26 (גו"ח 17276/7) בכפר ברוך ולרשום את הזכויות בנחלה (כברי רשות) ע"ש התובעים 1 ו- 2: גב' רינת שגיב ת.ז. XXXXXX235 ומר רון שגיב ת.ז. XXXXXX303 בספריה, בהתאם לנהליה ולכל דין.

אני ממנה את עוה"ד פרי איקו ופרי אלתר יעל ככונסי נכסים , ומאשר להם לחתום במידת הצורך, על כל המסמכים אשר יידרשו לצורך מחיקת זכויות מזרחי רחמים ומלכה ז"ל ורישום הזכויות בנחלה (כברי רשות) ע"ש התובעים 1 ו- 2.

אני מחייב את הנתבעים 13, 14, 15, 16, 19 ו-20 , יחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ וזאת תוך 45 יום מיום קבלת פסק-דין זה, שאם לא כן, יתווספו לסכום זה הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן היום, ט' אייר תשע"ט, 14 מאי 2019, בהעדר הצדדים.