הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 16571-05-17

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
התובע
מוטי פריאל
ע"י ב"כ עוה"ד הירש דב

נ ג ד

הנתבעים
.1 ש.י. - א.ד. תקשורת בע"מ
.2 שמעון וייס
.3 יעקב שלזינגר
ע"י ב"כ עוה"ד שושנה אטד ואח'

פסק דין

בפניי תביעה שעילתה הפרת זכויות יוצרים על ידי פרסום תמונה שצולמה על פי הנטען על ידי התובע בעיתון בשם "עובדה", וכן בעמוד פייסבוק. במסגרת התובענה עתר התובע למתן פיצוי כספי וכן למתן צו מניעה, הכל כפי שיפורט להלן.

הצדדים לתובענה:
התובע עוסק בדוברות ( מ"מ דובר עיריית עפולה), תקשורת, יחסי ציבור ועל פי הנטען בתובענה הינו עוסק גם בצילום.

הנתבעת 1 הינה מוציאה לאור של עיתון שבועי בשם " עובדה", המופץ בערי ויישובי עמק יזרעאל ( להלן: "העיתון").

הנתבעים 2-3 הינם בעלי ועורכי העיתון הנ"ל, ועל פי הנטען בתביעה הינם אף מפעילים עמוד פייסבוק שבו הם מפרסמים באופן אישי את גיליונות העיתון.

הטענות העולות מכתב התביעה:
ביום 23.6.15 נערך בעיר עפולה ביקור של שר הבינוי והשיכון, מר יואב גלנט ( להלן בהתאמה: "האירוע" ו- "השר"). התובע, אשר נכח באירוע הנ"ל, צילם מספר תמונות של השר וביניהן את התמונה נשוא התביעה, אשר צורפה כנספח ב לתביעה ( תקרא להלן: "התמונה").

מאחר והנתבעים סיקרו בעיתון את האירוע הנ"ל, הרי שהוצע להם לרכוש את זכויות השימוש בתמונה. הנתבעים מצדם לא נענו להצעה ולפיכך לא ניתנה להם ( ע"י התובע) כל רשות או זכות להשתמש בתמונה.

במועד כשלהו שאינו ידוע לתובע, העתיקו הנתבעים את התמונה מהאינטרנט, וזאת ככל הנראה ממקור עיתונאי אחר אשר קיבל את רשות התובע להשתמש בתמונה ( הכוונה היא לעיתון " חדש בעמק" ואתר האינטרנט שלו שנקרא: "עמק ניוז").

ביום 4.5.17 גילה התובע, כי הנתבעים 2-3 פרסמו בעמוד בפייסבוק הפרטי שלהם פעמיים את התמונה, ללא רשותו ומבלי לרכוש את זכויות השימוש בה, ואף מבלי ליתן לו קרדיט ( ציון שמו של התובע) כצלם של התמונה ( להלן: "הפרסום הראשון").

ביום 5.5.17 פרסמה גם הנתבעת 1 פעמיים את התמונה בעיתון, ללא רשות התובע ומבלי לרכוש את זכויות השימוש בה, ומבלי ליתן לתובע קרדיט כצלם של התמונה ( להלן: "הפרסום השני").

טענות התובע:

לטענת התובע, יש לראות בפרסום הכפול הראשון בפייסבוק ובפרסום הכפול השני בעיתון כשני פרסומים שונים ונפרדים, הן משום שהם פורסמו במועדים שונים והן משום שהם פורסמו באמצעי מדיה שונים.

לטענת התובע, יש בשני הפרסומים הנ"ל ( הראשון והשני) הן פגיעה בזכות הבעלות שלו בתמונה, והן פגיעה בזכותו המוסרית. לטענתו, יש לחייב את הנתבעים לפצותו בגין 4 פרסומים של התמונה ללא רשותו ( פגיעה בזכות הבעלות), וכן בגין 4 פרסומים מבלי ליתן לו קרדיט ( פגיעה בזכות מוסרית), ובסך יש לפצותו בגין ב- 8 הפרות.

לטענתו, משהוכחה ההפרה הינו זכאי לפיצוי ללא הוכחת נזק. בפסיקת גובה הפיצוי יש להתחשב בכך שמדובר ב- 8 הפרות, וכן בכך שהפרסום בפייסבוק נמשך עד היום. כמו כן יש להתחשב ברכיב הרתעתי לפיו יש להרתיע לא רק את הנתבעים אלא גם מפרים פוטנציאליים עתידיים למען ידעו, כי אין זה משתלם כלכלית לפגוע בזכויות יוצרים.

לטענת התובע להיבט ההרתעתי יש חשיבות יתרה במקרה דנן, וזאת משום שהנתבעים הינם מפרים סדרתיים של זכויות יוצרים והינם רומסים פעם אחר פעם את חוק זכויות יוצרים ואת זכויות היוצרים בישראל. לטענתו, במסגרת ת"א 16297-08-15 חייב בית המשפט המחוזי שבנצרת את הנתבעים בסך של 42,000 ₪ וזאת בגין הפרת זכויות יוצרים. כמו כן מתנהלים כנגד הנתבעים שני הליכים נוספים בגין הפרת זכויות יוצרים ( ת"א 34436-06-16 וכן ת"א 11165-09-15).

עוד טען התובע, כי בפסיקת הפיצוי יש אף להתחשב בכך שהנתבעים הינם מו"ל של העיתון, והחשש מפני הפרת זכויות יוצרים הינו אינהרנטי לעיסוקם. משכך, הרי שרמת הזהירות הנדרשת מהם בכל הקשור לעניין זה גבוהה ביותר.
בשל כל הנ"ל טען התובע, כי יש לחייב את הנתבעים בסך של 50,000 ₪, שהינו הרף הגבוה של הפיצוי בגין הפרת זכויות יוצרים.

התובע עתר אף למתן צו מניעה קבוע אשר יאסור על הנתבעים לעשות כל שימוש נוסף בתמונה, יורה להם למחוק את התמונה מהפייסבוק וממחשביהם, וכן יאפשר לתובע לאסוף מכל מקום ולרבות ממשרדי הנתבעים את כל העותקים של גיליונות העיתון מיום 5.5.17.

עוד טען התובע, כי במקרה דנן לא רק שיש לחייב באופן אישי את הנתבעים 2-3 בגין הפרסום האישי שעשו בעמוד הפייסבוק שלהם, אלא יש להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את הנתבעים 2-3 גם בגין הפרסום בעיתון הנתבעת 1. לטענתו, הרמת המסך נדרשת משום שהנתבעים 2-3 הם אלה שביצעו את הפעולות המפרות של העתקת התמונה מהאינטרנט, אחסנו התמונה במחשבי הנתבעת 1, העתיקו התמונה לגיליון העיתון, ייצרו את העותק המפר של התמונה בגיליון העיתון והפיצו אותו. לטענתו, הרמת המסך נדרשת גם משום שהתנהגות הנתבעים 2-3 מהווה עבירה פלילית לפי סעיף 63 לחוק זכויות יוצרים.

טענות הנתבעים:
לטענת הנתבעים דין התביעה להידחות מחמת העדר יריבות ו/או העדר עילה ו/או בשל היותה טורדנית ו/או קנטרנית ובשל היותה מוגשת בחוסר תום לב.

הנתבעים טענו, כי עיריית עפולה ( להלן: "העירייה"), בה עובד התובע בחרה להחרים את העיתון, נוכח העובדה שהעיתון מביא ידיעות חדשותיות מקומיות שהעירייה היתה מעדיפה לצנזר מעיני הציבור.
לטענתם, במסגרת ניסיונותיה של העירייה לחנך את הנתבעים, היא הגישה כנגדם תביעה בגין עוולת לשון הרע, ואף סגן ראש העיר, מר משה לוי הגיש כנגדם 3 תביעות נוספות בגין עוולת לשון הרע וזאת בהפרש של שבוע אחד בין כל תביעה, כאשר אף בתביעה דנן משמש התובע ככלי נוסף של העירייה על מנת להלך אימים על הנתבעים. לפיכך, המדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב קיצוני.

לטענתם, התמונה נשוא התביעה פורסמה על ידם עוד ביום 26.5.15 ( לפני המועד המצוין בתביעה) במקביל לפרסומה בכלי תקשורת אחרים, כאשר במועד זה טרם הוחל החרם של העירייה כלפיהם. עם זאת, התובע כלל לא פנה אליהם ביחס לפרסום מיום 26.5.15, ואף העלים פרסום זה מעיני בית המשפט, וזאת לאור העובדה, כי כאשר התמונה פורסמה על ידם ביום 26.5.15 אזי היא פורסמה במסגרת ידיעה חיובית על העירייה. מנגד, כאשר התמונה פורסמה במועד 5.5.15 אזי היא פורסמה על רקע כתבה שאינה מחמיאה לעירייה. לפיכך המדובר בתביעה שהוגשה בחוסר תום לב קיצוני.
לטענת הנתבעים, העובדה כי התובע בחר באופן סלקטיבי לתבוע רק אותם ( ולא כלי תקשורת אחרים שפרסמו את התמונה ללא קרדיט) מצביעה על מניעיו של התובע ועל חוסר תום הלב שבהגשת התביעה.

לטענת הנתבעים דין התביעה להידחות על הסף אף מחמת העדר יריבות. לטענתם, זכות הבעלות/ היוצרים שאותה תובע התובע אינה שייכת לתובע אלא למעבידו – העירייה. לטענתם, לפי טענת התובע, התמונה נוצרה על ידי עובד עירייה, בזמן עבודתו בעירייה כחלק אינטגרלי מעבודתו, עבור העירייה ובמכשיר הטלפון של העיירה.

הנתבעים טענו, כי בניגוד לנטען על ידי התובע הרי שהתובע אינו צלם מקצועי ו/או בכלל צלם במקצועו, והוא אינו מתפרנס מצילום.

לטענתם, במסגרת תפקידו של התובע כמ"מ דובר העירייה, שיגר התובע מידי שבוע אי מיילים לכלי התקשורת השונים ובכללם לנתבעים במסגרתן הוא צרף ידיעה חדשותית של העיירה אשר אליה בדרך כלל היתה מוצמדת תמונה אחת או יותר עם בקשה לשלב את הידיעה בכתבה בעיתון. לטענתם, בכל ההודעות שנבדקו הן אצל הנתבעת 1 והן אצל כלי התקשורת האחרים, עלה כי התובע לא ביקש קרדיט על תמונה שצרף, והוא אף לא ציין את שם הצלם.
לטענתם, בניגוד לנטען בתביעה, הרי שהתובע ( אשר באמצעותו היתה נעשית התקשורת של הנתבעים עם העירייה), הוא זה אשר העביר אליהם, ללא תמורה כמו ליתר כלי התקשורת את התמונה, בסמוך למועד שבו היא צולמה (23.5.15) וזאת בליווי ידיעה חדשותית אודות ביקורו של השר.
לטענתם, התמונה שולבה על ידם במסגרת כתבה מיד לאחר שצולמה עם ידיעה שהעביר התובע בעצמו אליהם. משכך, הרי שטענת התובע כי התמונה נלקחה ללא רשות מאתר אינטרנט הינה חסרת שחר ומוכחשת.
לטענתם, לפני מספר חודשים פורמטו מחשבי הנתבעת 1 וטכנאי המחשבים לא הצליח לשחזר הודעות מייל משנת 2015 שאבדו.

לטענת הנתבעים, עם העברת התמונה לנתבעת 1, כמו ליתר כלי התקשורת האחרים וזאת בדומה להעברת מאות תמונות אחרות על ידי התובע בשם עיריית עפולה, הרי שהתובע העביר את זכויות היוצרים בתמונה ללא תמורה ולחילופין, מחל עליהן בשם העירייה.

לטענת הנתבעים, אין שחר לטענה כי התובע העמיד את התמונה למכירה לנתבעים, או לכל גורם אחר. לטענתם, התובע אינו יכול למכור נכס שאינו שייך לו.

לטענתם, הם או כלי תקשורת אחרים מעולם לא נתבקשו על ידי התובע ו/או העירייה ליתן קרדיט על התמונה שהם צילמו או צלם מטעם העירייה והם הסתפקו בכך שכלי התקשורת יפרסמו את הכתבה לה הם ייחלו, בעיתון. הנתבעים צרפו לתביעה דוגמאות מפרסום התמונה בעיתון " חדש בעמק" וכן מעיתון " אינדקס" שאף בהם פורסמה התמונה ללא מתן קרדיט.

לחילופין טענו הנתבעים, כי לתובע אשם תורם של 100% באי מתן קרדיט, כאשר זה לא נדרש או לא נתבקש על ידו. התובע מעולם לא ציין בהודעות הדוברת ששלח, מי הוא הצלם ולמי ליתן קרדיט.

לחילופי חילופין טענו הנתבעים, כי עומדת להם הגנת " מפר תמים" נוכח העובדה, כי התובע הוא זה שהעביר את התמונה בהעדר ציון שם הצלם לשם קרדיט, והוא הסתפק בשילוב הידיעה ששלח לעיתון. לפיכך הרי שהנתבעת 1 לא ידעה ולא יכולה היתה לדעת כי קיימת זכות מוסרית ולמי ליתן קרדיט אם ליתן, כאשר הטוען לזכות לא מודיע זאת.

לעניין הטענה של הרמת מסך טענו הנתבעים, כי מדובר בטענה שאין לה מקום. התמונה פורסמה בנתבעת כבעלת העיתון, ולפיכך מדובר בטענה קנטרנית שבאה על מנת לסרבל את ההליך, כמו גם התביעה עצמה שהוגשה באופן קנטרני וטורדני. לטענתם, מדובר גם בטענה סתמית וכללית שאינה חוסה תחת העילות המנויות בחוק לצורך הרמת המסך.

לטענת הנתבעים, סכום התביעה הינו מופרז ומדובר בניסיון של התובע להתעשר שלא כדין מפעולה/ יצירה שהוא ביצע במסגרת עבודתו כעובד ציבור.

כתב תשובה:

בכתב תשובתו טען התובע, כי במסגרת תפקידו כמ"מ דובר העירייה אין העירייה מצפה ממנו לצלם בעבורה תמונות והיא מעסיקה מעת לעת צלם מקצועי. לעיתים, כשהתובע מצלם תמונות, אזי אין הדבר נעשה במסגרת תפקידו. לטענתו, על פי סיכום בין התובע לבין העירייה, העירייה אינה בעלת זכויות היוצרים בתמונות שהתובע מצלם.

התובע טען, כי מכשיר הטלפון של התובע הינו מכשיר אישי ופרטי, שנרכש במיטב כספו ואיננו בבעלות בעירייה. אף קו הטלפון שבו משתמש התובע הינו אישי ופרטי ולא של העירייה. בעוד שקווי הטלפון של העירייה הינם של רשת הוט – מובייל, קו הטלפון הפרטי של התובע הינו ברשת גולן – טלקום.

לטענת התובע, אין כל ממש בטענת הנתבעים כי התובע העביר להם את התמונה. הראיה היא כי הנתבעים לא צרפו לכתב ההגנה כל הודעת דוא"ל או אסמכתא לכך שהתובע אכן העביר להם את התמונה.
לטענתם, על פי חוק זכויות יוצרים, התרת שימוש בזכויות יוצרים טעונה מסמך בכתב, ומסמך שכזה לא מצוי ברשות הנתבעים. הנתבעים העתיקו את התמונה מהאינטרנט כפי שנטען בתביעה.

לטענתו, אף אם היה אמת בטענות הנתבעים, כי התמונות הן בבעלות העיריה הרי שאין בכך כדי לשחרר את הנתבעים ממתן קרדיט לתובע וקרדיט שכזה לא ניתן מעולם.

לטענת התובע, הנתבעים מודים כי עשו בעבר שימוש בתמונות נוספות של התובע וזאת ללא רשותו, ובכך הם מנסים לבסס טענה של נוהג. לטענת התובע התרת שימוש בתמונות טעונה מסמך בכתב שאין בידי הנתבעים.

חומר הראיות:

מטעם התובע הוגש תצהירו של התובע עצמו ( סומן ת/1), בו חזר התובע על הנטען בתביעתו וכן התייחס לטענות הנתבעים שבכתב הגנתם.

כן הוגש מטעם התובע תצהירו של מר משה לוי – סגן ראש העיר עפולה ואחראי על כוח האדם בעירייה ( סומן ת/2). מר לוי הנ"ל הצהיר כי במסגרת תפקידו של התובע כמ"מ דובר העירייה הוא לא נדרש לצלם עבור העירייה תמונות, מאחר ובשביל צילום תמונות מעסיקה העירייה מפעם לפעם, לפי הצורך, צלם מקצועי. כן הצהיר, כי העיריה מעסיקה בין 500-600 עובדים, אשר לכולם יש טלפונים ניידים בהם הם מצלמים תמונות שונות במהלך היום ובמהלך העבודה, וכי העירייה אינה רואה את עצמה כבעלת זכויות היוצרים בתמונות שעובדיה מצלמים, וזאת מאחר ואין זה תפקידם והתמונות לא מצולמות עקב עבודתם.

מטעמו של התובע העיד גם הנתבע 3 שלא הגיש תצהיר.

מטעם הנתבעים הוגש תצהירו של מר הנתבע 2 – מר שמעון וייס ( סומן נ/1). בתצהירו חזר מר וייס על הנטען בכתב ההגנה.

דיון והכרעה:
הערה כללית ומקדימה – כל ההדגשות בקו ובצבע אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.

לאחר שבחנתי את העדויות וחומר הראיות שהונח בפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות מן הנימוקים שלהלן.

החוק הרלוונטי בענייננו הינו חוק זכויות יוצרים, התשס"ח – 2007 (להלן: "החוק"). מטרת החוק הינה להגן על מאמצים ומשאבים שהשקיע בעל יצירה ביצירתו. סעיף 4(א)(1) לחוק קובע, זכות יוצרים תהא בין היתר ביצירה "מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית..", כאשר סעיף 1 לחוק שהינו סעיף ההגדרות מגדיר את המונח " יצירה אומנותית" ככוללת גם " יצירת צילום".

עוד אציין ( למרות שהצדדים לא טענו בענין זה במפורש), כי סבורני שבהתאם לפסיקה ואף לדעת מלומדים כפי שיובא להלן, הרי שצילום מהסוג דנן מהווה יצירה אמנותית העונה על דרישת המקוריות.

בהקשר זה נאמר ברע"א 7774/09 אמיר ויינברג נ' אליעזר ויסהוף ( פורסם בנבו, 28.08.2012)):

"די בכך שהיצירה תהיה " תוצר של השקעה מינימלית של משאב אנושי כלשהו" וכי היא " תיעשה תוך שימוש מינימאלי של יצירתיות מקורית... "בכל צילום העומד בדרישת המקוריות המינימלית קיימת טביעת עינו הייחודית של הצלם" .. יותר משיש בו בצילום מן המצולם – יש בו מן המצלם" .

וכן צוין בספרו של המלומד טוני גררינמן " זכויות יוצרים" מהדורה שניה, כרך א' התשס"ט -2008, בעמ' 141 כדלקמן:

"ההגנה על צילומים חלה לא רק על צילומים " אומנותיים", אלא על כל צילום המקיים את יסוד המקוריות... בפועל, אין נדרשת תפישה צילומית ייחודית, כי אם מקוריות בלבד...יסוד זה יכול להתקיים באחד משלושה רבדים יצירתיים העשויים להתקיים בצילום: תזמון הצילום, ביצוע הצילום, הכולל את בחירת הזויות, התאורה המרחק מהנושא וטכניקת הצילום... מקוריות באחד או יותר מהיסודות הנ"ל עשויה להימצא גם בצילומים שאפתניים פחות.. לרבות כאלה שאינם ייחודיים כגון צילומים תיעודיים וחדשותיים, ואפילו אלא שצולמו בין רגע... די בכך שהצלם בחר, ולו באופן אימפולסיבי, את זווית הצילום, את רגע הצילום ואת נושאו".

מכאן יש להכריע האם הופרו זכויות התובע כנטען על ידו בתביעה, ותחילה להכרעה בשאלה האם התובע הוא זה שצילם את התמונה נשוא התביעה.

מי צילם את התמונה?
בענייננו אין חולק, כי שמו של התובע או כל זיהוי אחר שלו אינו מופיע על התמונה נשוא התביעה שצורפה לתביעה במסגרת נספח ב', ולפיכך לא מתקיימת החזקה הקבועה בדין שהתובע הוא יוצר היצירה ( ראו לעניין זה סעיף 64, וכן 78( ט) לחוק). משכך על התובע מוטל הנטל להוכיח, כי הוא זה אשר צילם את התמונה.

עם זאת, כפי שאפרט להלן, הרי שהתובע לא עמד בנטל זה.

בכתב התביעה ובתצהיר מטעמו טען התובע, כי הוא זה שצילם את התמונה נשוא התביעה ( ראו סעיף 7 לתביעה וסעיף 8 לתצהיר). לטענתו, התמונה צורפה על ידו בדרך של " צילום מסך הטלפון הנייד שלי, לצד תמונות נוספות שצילמתי באירוע, וזאת כדי להוכיח שאני הצלם של התמונה" (ראו סעיף 9 לתצהירו). אף בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי הוא צרף את נספח ב' על מנת להוכיח כי התמונה צולמה מהטלפון הנייד שלו ( בעמ' 8, שורות 28-29). עם זאת, עיון באותו נספח ב' הנ"ל מעלה, כי אין בו כל זיק של סימן אשר קושר אותו עם התובע, לרבות הוכחה לכך שאכן מדובר בצילום מסך של טלפון הנייד של התובע עצמו.

בנוסף, כאשר נתבקש התובע במסגרת חקירתו הנגדית להסביר כיצד ניתן ללמוד, כי אותה תמונה שצורפה כנספח ב לתצהירו אכן צולמו מהטלפון הנייד שלו, הוא השיב כדלקמן – " אם אני אשב ואחפש בטלפון שלי, אני אציג לך שזה מהטלפון שלי" (בעמ' 8, שורות 30-33). יחד עם זאת, התובע אף לא הביא כל ראיה עצמאית אובייקטיבית לצילום התמונה על ידו באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שלו, וזאת למרות עדותו הנ"ל ממנה עולה, כי מכשיר הטלפון הנייד שממנו צולמו התמונות עדיין מצוי ברשותו.

מטעם התובע הוגש כאמור אף תצהירו של מר משה לוי סגן ראש העיר ואחראי על כוח אדם בעירייה. יחד עם זאת, עיון בתצהירו ( ת/2) מלמד, כי אף תצהירו לא כלל כל התייחסות לגורם אשר צילם את התמונה. אף בחקירתו הנגדית לא ידע מר לוי הנ"ל ליתן פרטים אודות האופן שבו צולמה התמונה, עת נשאל: " ..התמונה הזו לא צולמה בלשכת ראש העיר אלא בחוץ? השיב: "אני לא יודע" ( ראו בעמ' 12, שורות 4-5).

אם לא די בכך, הרי שהתובע העיד בפניי, כי הוא העביר את התמונה נשוא התביעה לעיתונים על מנת שיפרסמו אותה ( בעמ' 6, שורות 34-35), אלא שגם כאן לא טרח התובע להציג אסמכתא בדבר העברת התמונה לידי עיתונים אלו בסמוך למועד שבו היא צולמה על ידו לכאורה, על מנת ללמוד בדרך נוספת כי אכן התמונה צולמה על ידו , ולא הועברה אליו, וממנו לאחרים.

כמו כן, כאשר נשאל התובע למה הוא הוא לא הציג את תכתובת הדוא"ל ממנה עולה כי הוא שלח לעיתונים אחרים את התמונה הוא השיב תשובה מתחמקת: "אני לא חושב שאני צריך להיכנס למקום הזה.." (בעמ' 6, שורות 15-17 ). התובע אף הצהיר כי התמונה הועתקה על ידי הנתבעים מאתרי אינטרנט ( ראו סעיף 11 לתצהירו) ברם לא הציג ולו דוגמא אחת של פרסום באינטרנט אותו יכלו הנתבעים להעתיק, על מנת להוכיח טענתו.

בעניין זה אציין, כי הנטל להוכיח את הבעלות על היצירה מוטל על שכמו של התובע בבחינת " המוציא מחברו עליו הראיה", וכי אי הצגת ראיות על ידי התובע כאמור לעיל עומדת כנגד טענתו, כי הוא זה שצילם את התמונה. על פי ההלכה הידועה, אם בעל דין נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ניתן להסיק כי אילו הובאה הראיה היא היתה פועלת לחובתו ( ראו בעניין זה ע"א 55/89 קופל ( נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, מד(4) 595 (1990)).

אם כן, התובע נמנע מלהציג, ללא כל הסבר מתקבל על הדעת, כל ראיה חיצונית שבנקל היה יכול להביאה על מנת להוכיח את טענתו, כי הוא זה שצילם את התמונה. משכך, עדות התובע הינה עדות יחידה של בעל דין. לגבי עדות כזו נקבע בסעיף 54 לפקודת הראיות [ נוסח חדש], תשל"א-1971, כי בית המשפט לא יפסוק על פיה, אלא אם ייתן טעם וינמק מדוע הסתפק בעדות זו. אלא שבמקרה דנן לא מצאתי כל טעם המצדיק להסתפק בעדות זו.

ראשית אציין, כי עדותו של התובע היתה רצופה בסתירות, ודי בסתירות אלו כדי לקעקע את עדותו. במסגרת סעיף 10 לתצהירו הצהיר התובע, כי הוא העביר את התמונה למספר כלי תקשורת על מנת שיפרסמו אותה באינטרנט, ואולם הוא לא העביר את התמונה נשוא התביעה לנתבעים. עם זאת, בחקירתו הנגדית סתר התובע את המוצהר בתצהירו עת העיד כדלקמן ( בעמ' 5, שורות 6-19)–
"ש. אני אומרת לך שהנתבעים אומרים שאת התמונה הזו אתה שלחת להם כדי שיפרסמו אותה בזמן אמת.
...
ת. בכל מקרה הם היו צריכים לנהוג כמו בכל עיתון ולשאול למי לתת קרדיט והם לא עשו את זה ולמי שייכת התמונה.
ש. נעשה סדר. שלחת להם את התמונה אבל ציפית שהם יתקשרו אליך תגיד לנו למי לתת קרדיט.
ת. זה הנוהל.
ש. האם ציפית לזה או מה?
ת. באופן טבעי, כן. שלחתי את התמונה זו אמת, אבל ככל עיתון הם היו חייבים לשאול למי לתת קרדיט או לפחות לתת קרדיט אם הם חושבים שהם יודעים מה מקור התמונה".

רק כאשר עומת התובע עם העובדה כי עדותו הנ"ל סותרת את המוצר בתצהירו, הוא תיקן את תשובתו והשיב כדלקמן: "אה, יכול להיות שאת התמונה הספציפית הזו שאת מדברת עליה לא שלחתי. יכול להיות" ( בעמ' 5 סעיף 21). ובהמשך כאשר הוצג לו, כי הוא תיקן את תשובתו רק כשראה שהוא משקר הוא השיב כדלקמן: "...אני לא שלחתי וכמובן בגלל שלא שלחתי אין לך שום עדות" (בעמ' 5, סעיף 28-29).

ברי הוא כי מדובר בשלוש תשובות שונות אשר אחת סותרת את אחרת.

אם לא די בכך, הרי שהתובע טען בסעיף 9 לכתב התביעה, כי: "הוצע לנתבעים לרכוש את זכויות השימוש בתמונה ואולם הם לא נענו להצעה..". עם זאת כאשר הופנה התובע לאותו סעיף 9 הנ"ל ונשאל האם אכן הוצע לנתבעים כי ישלמו עבור התמונה, הוא השיב:" לא זכור לי" (בעמ' 8, שורות 9-11). ברי הוא כי גם עדות זו אינה מתיישבת עם הנטען על ידי התובע בתביעה.

אם לא די בכך הרי שהתובע טען בכתב התשובה מטעמו, כי מכשיר הטלפון שלו הוא אישי ופרטי, ואף קו הטלפון הוא אישי ופרטי ולא קו של עיריית עפולה. לטענתו, "בעוד קווי הטלפון של העירייה הינם ברשת הוט – מובייל, קו הטלפון הפרטי של התובע הינו ברשת גולן – טלקום" (ראו סעיף 3 לכתב התשובה). עם זאת עיון בנספח ב' לתצהירו של התובע בו מוצגת התמונה נשוא התביעה מתוך צילום מסך הטלפון לכאורה של התובע מעלה כי בראש העמוד בצד ימין צוין: mobile" HOT", כך שהטענה כי מדובר בטלפון של התובע ( ולא של העירייה) נסתרה אף היא.

עוד אציין, כי התובע טען בתביעתו ובתצהירו כי יש לחייב את הנתבעים 2-3 באופן אישי בגין הפרסום " שעשו בעמוד הפייסבוק הפרטי שלהם" ( ראו סע' 28 לתצהיר). יחד עם זאת בעדותו העיד: "אני באמת לא בדקתי למי שייך הפייסבוק הזה" (בעמ' 10 שורה 3).

אין ספק כי לאור כל אלה אין בידי להסתמך על עדותו של התובע כדי לקבוע כמוצהר על ידו כי התמונה אכן צולמה על ידו.

על כך עוד אוסיף ואציין, כי התובע העיד בפני, כי באירוע נשוא התביעה נכחו צלמים נוספים אשר צילמו את האירוע ( בעמ' 8, שור 19-20). כאשר נשאל התובע למה לא הוזמן על ידי העירייה צלם מקצועי שיצלם את האירוע הוא השיב: "כי באירוע כזה יש הרבה יותר מ – 3 צלמים שמסתובבים ותמיד אם יש צורך אפשר לקחת תמונה שתיים מכל גורם אחר" (בעמ' 9, שורות 25-26). אף מר משה לוי, סגן ראש העירייה הצהיר בתצהירו כי " עיריית עפולה מעסיקה בין 500 ל- 600 עובדים.. ובעידן שבו אנו חיים לכולם יש טלפונים ניידים וכולם מצלמים בהם תמונות שונות במהלך היום ובמהלך העבודה" (סעיף 6 לתצהירו).

משהעיד התובע, כי צלמים נוספים נכחו באירוע, אשר גם מהם ניתן היה לקבל תמונות אלו ובהתחשב בכך שבעידן הטלפונים החכמים שבו אנו חיים, שבו רוב האנשים הינם למעשה צלמים אשר משתפים ומעבירים את התמונות אשר צילמו בכל מיני רשתות חברתיות כאלה ואחרות ( לרבות אפליקציית WhatsApp), הרי שלא ניתן לקבוע, כי התובע הוא זה שצילם את התמונה ולא אחד מהצלמים האחרים שנכחו באירוע ואשר העביר לעירייה ו/או לתובע את התמונות, או אף אחד מעובדי העיירה כפי שהוצהר על ידי מר לוי כי אלה מצלמים תמונות שונות במהלך היום ובמהלך העבודה.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי הוא זה שצילם את התמונה. משכך, מתייתר הצורך לדון ביתר טענות הצדדים.

הפרת הזכות המוסרית
סעיף 46 לחוק קובע, כי זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר " כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין". כן קובע סעיף 45 לחוק, כי הזכות המוסרית הינה אישית ולא ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר " אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר".

בתצהירו טען התובע, כי אף אם הזכויות בתמונה שייכות לעירייה ולא לו, עדיין זכות האבהות בתמונה שייכת לו " מפני שאני צילמתי אותה" ועל כן פרסום התמונה מבלי ליתן לו קרדיט מהווה הפרה ( סעיף 32 לתצהיר).

אלא שמאחר והתובע לא הוכיח כי הוא זה שצילם את התמונה וכי הוא בעל זכות היצירה בה הרי שיש לדחות את טענתו בנוגע להפרת זכות זו. התובע גם לא הוכיח כי עובד עיריה אחר או צלם מטעמה הוא שצילם התמונה.

לאור האמור לעיל, נדחית התביעה.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות ההליך בסכום כולל של 15,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' תמוז תשע"ט, 09 יולי 2019, בהעדר הצדדים.