הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 11493-10-19

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
התובעת
מדינת ישראל - האפוטרופוס לנכסי נפקדים
ע"י ב"כ מפמ"צ עו"ד מלאני רוזנצוייג פורת

נ ג ד

הנתבעים
1. חישפה עכאשה
2. עז' המנוחה עריפה עכאשה ז"ל, באמצעות יורשיה:
2.1 בוקעאי נעאמנה
2.2 ח'טיב כאמל
2.3 ח'טיב כלתום
2.4 ח'טיב סאלח
2.5 ח'טיב סועד
2.6 טאהא כאמלה
2.7 עלי מדיחה
3. עז' המנוחה אניסה עכאשה ז"ל, באמצעות יורשיה:
3.1 עבד אלחלים חמודה זועבי
3.2 מחמד חמודה זועבי
3.3 ג'אזי חמודה זועבי
3.4 זיד חמודה זועבי
3.5 עבלה אדלבי ז"ל
3.6 ח'ייר חמודה זועבי
3.7 סמירה חמאייסי
3.8 עיפאף הינדאוי
4. מחמוד עוקאשה
נתבעים 2 ו- 4 ע"י ב"כ ח'אלד ע. אלעל
5. היבא מנאסרה
6. לשכת ההוצאה לפועל כפר סבא
7. סעידה סלמאן
8. טועמה מחמוד דראושה
9. ניזאר דראושה

החלטה

לפני בקשת הנתבעים (2 ו-4) לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות, ולחלופין מחמת ויתור , מניעות , השתק ושיהוי ולחלופי חילופין בשל העדר עילה (להלן: " הבקשה").

כתב התביעה:

במסגרת התובענה דנן אשר הוגשה ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: "האנ"ן") נתבקש בהמ"ש להורות על ביטול רישום שגוי שנעשה בלשכת המקרקעין בשנת 2013, ביחס לזכויות בחלקותה 14-15 בגוש 16976 בכפר דבוריה (להלן: " החלקות").

בשנת 1945 במסגרת הליכי הסדר, נרשמו הזכויות בחלקות הנ"ל ע"ש המנוח עבד אלרחים מחמוד עקשה יאסין (להלן: "המנוח עבד אלרחים"). לאחר פטירתו של האחרון נרשמו הזכויות בחלקות, לפי "החלוקה האינתיקאלית" ע"ש 3 מיורשותיו של המנוח הנ"ל (הנתבעות 1-3) כאשר 1/8 מהזכויות בחלקות אשר היו אמורים להירשם ע"ש יורשת נוספת - סעדה סלמאן סלמאן (להלן: " המנוחה סעדה"), אשר שניים מיורשיה הינם נפקדים, נותרו רשומות ע"ש המנוח עבד אלרחים.

בשנת 2013 הוגשה ע"י הנתבע 4 בקשה לרישום צוואת המנוח עבד אלרחים ביחס לחלקות הנ"ל. קבלת הבקשה יצרה מצב לפיו 1/8 מהזכויות בחלקות אשר היו אמורים להירשם ע"ש המנוחה סעדה בלבד (לפי "החלוקה האינתיקאלית") חולקו בין כל יורשי המנוח עבד אלרחים (לפי "החלוקה השרעית"), ורישום שגוי זה גרם לגזילת חלקים משמעותיים מחלקה של המנוחה סעדה בירושה. בשל כך מבוקש ע"י האנ"ן בתביעה, תיקון הרישום כאמור.

להלן יפורטו טענות הצדדים בבקשה בתמצית.

הבקשה:

נטען כי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות. נטען כי מהותה של התובענה הינה תובענה לקיום זכות של יורש. בתביעה לקיום זכותו של יורש עילת התביעה נולדה ביום פטירת מורישה המקורי של סעדה המנוחה (אביה של סעדה המנוחה). ביום זה התחיל מירוץ ההתיישנות.

עוד נטען כי חלפו כ- 70 שנים מאז מותה של סעדה המנוחה (היורשת) וחלפו כ- 72 שנים ממות הבעלים המקורי של הזכויות בחלקות (הבעלים המקורי נפטר ביום 31.3.1949). משכך בחלוף פרק הזמן הנ"ל הרי שמדובר בתביעה שהתיישנה.

לחלופין נטען כי יש לדחות התובענה גם מחמת ויתור, מניעות השתק ושיהוי. בתוך כך נטען כי במשך כ- 70 שנה לא נעשתה כל פעילות מצידה של המנוחה סעדה ומצד האנ"ן. נטען כי מדובר בשיהוי כבד ביותר.

נטען כי שתיקתה של המנוחה סעדה משך פרק זמן זה מלמדת על ויתורה של המנוחה סעדה על כל זכות שהיתה לה בעזבון הבעלים המקורי.

נטען כי הנתבע 4 סמך על המרשם שנותר ללא כל שינוי משך 70 שנה ושינה את מצבו לרעה עת מכר חלקים מזכויותיו בחלקות לצדדים שלישיים, וחלק מאותם צדדים שלישים מכרו לצדדים רביעים וכן הלאה.

נטען כי המנוחה סעדה וחליפיה זנחו את זכות התביעה, ויתרו עליה, או גילו בהימנעותם מלבצע כל פעולה במרשם מחילה על זכויותיהם הלכאוריות.

לחלופי חילופין נטען כי יש לדחות התביעה מחמת היעדר עילה. בתוך כך נטען כי אין בתביעה כל פירוט לגבי הוצאת תעודה המעידה על היות החלקות נכסים מוקנים או נכסים נפקדים. כל שטען האנ"ן בתביעה הוא, כי שניים מתוך יורשי סעדה הינם נפקדים מבלי שציין מי אלו הנפקדים ומבלי שיורשי סעדה צורפו בכלל לתובענה. לפיכך הרי שלא הונחה כל תשתית עובדתית ראויה.

עוד נטען (סע' 22 לבקשה) כי האנ"ן כשמו כן הוא – אמון על נכסי נפקדים אין לו מעמד של אפוטרופוס על עניינים אחרים. על כן אין לאנ"ן זכות עמידה.

התגובה:

באשר לטענה בדבר התיישנות התביעה נטען כי בניגוד לנטען בבקשה (ש מדובר בתביעה לקיום זכות יורש), הרי שמדובר בתביעה לתיקון המרשם שבו הרישום נעשה בשנת 2013 באופן שגוי. מירוץ ההתיישנות מתחיל מרגע שהוגשו הבקשות השגויות ושעל פיהן נעשו טעויות ברישום בשנת 2013. מאחר וטרם חלפו 7 שנים עדל להגשת התביעה, מאז שנת 2013 הרי שלא חלה התיישנות.

נטען כי כל טענות הנתבעים (2 ו-4) בבקשה בעניין אזכור השנים הקודמות בהן נפטר המנוח נועדו לטשטש את עילת התביעה כהוויתה וליצור את הרושם שמדובר במסכת עובדתית שהחלה לפני עשרות שנים, הכל על מנת לבסס טענת התיישנות שאינה נכונה.

נטען כי הנתבעים (2 ו-4) פועלים בניסיון להעלות טענות שכבר הועלו על ידם בעבר ונדחו (ראו הטענה בהרחבה סע' 19-23 בהם פורטו ההליכים שקדמו להגשת התובענה דנן).

נטען כי אין ממש בטענה בדבר העדר עילה אשר לפיה לא בוססה תשתית ראייתית מספיקה (לפיה לא הוצאה תעודה לפי סע' 30(א) לחנ"ן) על מנת להוכיח כי הנכסים הנטענים הם נפקדים.

נטען כי הוצאת תעודה לפי סע' 30(א) לחנ"ן אינה יוצרת את הנפקדות אלא רק מצהירה על הסטאטוס המשפטי של הנפקד. נטען כי מסעיפים 1-4 לחנ"ן למדים כי פעולות ההתגבשות הנפקדות וההקניה הינן קונסטיטוטיבי ות ואינן תלויות בידיעתו או העדר ידיעתו של האנ"ן. נטען תוך הפניה לע"א 4664/08 סעיד איברהים נ' האנ"ן, כי לא נדרשת נקיטת פעולה משפטית ע"י האנ"ן על מנת שתתגבש פעולת ההקניה ועת מתקיימים תנאיו של החוק נכס נפקד הופך לנכס שהוקנה כדין.

נטען כי על פי הוראות סע' 4(ג)(1) ו-(2) לחוק החנ"ן נכס נפקד יעמוד ככזה כל עוד לא שוחרר או בוטלה נפקדותו וכן שבסמכות האנ"ן לשים עליו יד בכל מקום שימצאנו לנכון. משכך לא חלה בעניננו התיישנות של התובענה. אף בחלוף מיותר מ- 70 שנה הנפקדות וההקניה עומדות בעינן ולאנ"ן סמכות לבצע את הפעולות הטכניות בנוגע לרישומן.

עוד נטען תוך הפניה לסע' 30 לחוק החנ"ן, שכותרתו "דיני ראיות" , כי חזקה שהכרזה של האנ"ן על אדם או נכס כנפקד נעשתה כדין, כאשר הנטל להפריך חזקה זו מוטל על כתפי הטוען לכך. הכרזת האנ"ן על נכס או אדם כנפקד מהווה ראיה לכאורה בדבר היותם נפקדים כאשר על הטוען לאי נפקדות מוטל הנטל לסתור זאת.

נטען כי בסע' 19(ה) לחוק החנ"ן נקבע: "... ואם היתה זכות הניתנת לוויתור, אין האפוטרופוס רשאי לוותר עליה אלא בתמורה". משכך אין בסיס משפטי לטענות הנתבעים 2 ו-4 בדבר ויתור, או מחילה.

נטען כי אין ממש בטענות הנתבעים כי אין לאנ"ן זכות עמידה. זכות האנ"ן נפגעה בכך שנמנע ממנו לרשום את זכויותיו בנכסים מאחר שיש לו חלק מוקנה בעיזבון המנוחה סעדה.

כן הפנה האנ"ן בתגובתו לכללים שנקבעו בהלכה הפסוקה בדבר דחיית התביעה על הסף.

תשובה לתגובה:
נטען כי אין לאנ"ן כל זכות עמידה, אלא אם הוא בא בנעלי היורשים הנפקדים. נטען כי כתב התביעה אינו מפרט מי הם השניים מבין יורשי סעדה ז"ל שהינם נפקדים.

בתשובה חזרו הנתבעים 2 ו- 4 על הטענה כי מדובר בתביעה לקיום זכות יורש שהתיישנה. בתביעה לקיום זכות יורש, עילת התביעה נולדה ביום פטירת המוריש שהוא הבעלים המקורי של החלקות. מאז פטירת הבעלים המקורי חלפו כ- 72 שנים ויותר. לפיכך הרי שמדובר בתביעה שהתיישנה. כמו כן , לפי סע' 18 לחוק ההתיישנות אין נפקא מינה אם הזכות נתבעת ע"י הזכאי המקורי (סעדה המנוחה) או ע"י חליפו ,יורשיה וחליפי יורשיה.

כן הפנו הנתבעים 2 ו-4 בתשובתם לפסיקה.

דיון והכרעה:
הערה כללית ומקדימה – כל ההדגשות אינן במקור – אלא אם צוין אחרת.

טענת ההתיישנות:

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח  - 1958 קובע כדלקמן -
"הזמן להתיישנות
התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה ( להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות ( סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה".

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

בפסיקה נקבע כי -: " כידוע המונח "עילת תביעה" משתנה לפי ההקשר שבו הוא נדון. בהקשרם של דיני ההתיישנות קבעה הפסיקה כי עילת תובענה נוצרת כאשר מתקיימות כל העובדות החיוניות המגבשות בידיו של התובע כוח להגיש תובענה ולזכות בסעד המבוקש" (ראו ע"א 2262/17 פז חברת נפט בע"מ נ' ישראל דיעי (2.7.19), פסקה 48).

אימתי נולדה עילת התובענה בענייננו? וביתר פירוט - אימתי נתקיימו כל אותן עובדות חיוניות אשר גיבשו בידיו של האנ"ן את הכוח להגשת התובענה לקבלת הסעד המבוקש? בחינת עילת התביעה תיעשה לפי ההלכה הפסוקה על פני הנטען בכתב התביעה.

בכתב התביעה צוין כי: "עניין לנו ברישום לא תקין שנעשה בלכת רישום המקרקעין בשנת 2013 בעקבות בקשה שהגיש הנתבע 4 לרישום צוואה של עבדאלרחים מחמוד עקאשה יאסין" (סע' 7 לתובענה) . כן צוין בסעיף 10 לתובענה כי: "בקשת הרישום שהוגשה בשנת 2013 בנוגע לרישום ירושתו של המנוח עבדאלרחים ביתרת הקרקע בשתי החלקות נתבקשה כבקשה חדשה ולא כהשלמת הרישום שנעשה בשנות ה- 50, וכן נתבקשה לפי החלוקה השרעית, למרות שהיתה צריכה להתבקש ולהירשם לפי החלוקה האינתיקאלית" (סע' 10 לתובענה). הסעד שביקש האנ"ן הוא - להורות על ביטול הרישום השגוי שנעשה בשנת 2013 (סע' 37 לתובענה).

הנה כי כן , בחינתו של כתב התביעה מעלה כי אותן עובדות חיוניות שגיבשו את זכות האנ"ן להגשת התובענה וקבלת הסעד המבוקש שהינו תיקון הרישום השגוי , נתקיימו אך בשנת 2013 השנה שבה ארע הרישום השגוי הנטען, עת בוצע רישום צו הירושה לפי החלוקה השרעית (במסגרתו נגרעו חלקים מסך חלקיה של סעדה המנוחה ששניים מבניה הינם נפקדים לפי הנטען ). עובר למועד זה לא יכל האנ"ן להגיש את התובענה לתיקון הרישום השגוי, מאחר וכלל לא נתקיים אותו רישום שגוי כנטען. לפיכך הרי שעילת התביעה לצורך חוק ההתיישנות נולדה בשנת 2013, ולא ביום פטירת המוריש (המנוח עבד אלרחים) כנטען ע"י הנתבעים 2 ו-4.

במקרה דנן לא חלפה לה תקופת התישנות הקבועה בדין. כעולה מכתב התביעה תוקן המרשם בחודש 7/2013 כאשר התובענה הוגשה בחודש 10/2019 (בחלוף כ- 6 שנים ממועד היווצרות העילה).

משכך הרי שאין המדובר בתובענה שהתיישנה וזאת לפי שתי החלופות שבסעיף 5 לחוק ההתיישנות.
הטענה בדבר התיישנות התובענה נדחית על כן .
שיהוי ומניעות
ראשית, משהגעתי למסקנה כי עילת התובענה נולדה בשנת 2013 ממילא אין המדובר בשיהוי של כ- 70 שנה כנטען בבקשה. מדובר בפרק זמן של כ- 6 שנים (התובענה הוגשה בשנת 2019).

בנוסף, בנוגע לטענת השיהוי, נאמר בע"א 2950/07 יונס מוחמד סולימאן נ' מדינת ישראל -מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו, 26.10.2009), כדלקמן –
 "...מאחר וטענת השיהוי מעצם טיבה מאפשרת לבית המשפט להתערב ולשנות את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק על דרך קיצורה, ולאור ההשלכות הנובעות מקבלת טענת השיהוי, התנאים לקבלתה של טענה מסוג זה הינם, מטבע הדברים, מחמירים וקבלת טענת השיהוי תיעשה בנסיבות נדירות...דחיית תביעה מחמת שיהוי תיעשה במקרים בהם הוכיח הנתבע כי בנוסף לשיהוי התקיימו שני תנאים נוספים: התנאי הראשון הינו שהשיהוי מבטא ויתור על זכויות או ייאוש מצד התובע; התנאי השני הינו כי עקב השינוי הורע מצבו של הנתבע (ראו: עניין צימבלר, לעיל, בעמ' 70-69; עניין תלמוד תורה, לעיל, בעמ' 446; עניין חיים, לעיל, בעמ' 635). תנאי נוסף שנזכר בפסיקה עניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לב של המשתהה (ראו: עניין צימבלר, לעיל, בעמ' 70-69; עניין תלמוד תורה, לעיל, בעמ' 446). מכל מקום, גם כאשר תנאים אלו מתקיימים, עדיין לבית המשפט שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו".

לעניין דוקטרינת המניעות נאמר בע"א 2483/14 צביקה שלומוביץ נ' בית חנניה מושב עובדים להתיישבות (פורסם בנבו, 14.07.2016), כדלקמן -
"דוקטרינת המניעות נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-ידי הדין – על-ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות ועובדתיות שהן נכונות כשלעצמן (עניין עזרא, בעמ' 100). לפי עקרון זה, כאשר צד אחד הציג מצג מסוים בפני צד אחר, וזה הסתמך על המצג בתום-לב ובאופן סביר ולכן שינה את מצבו לרעה, עשוי בעל המצג להיות מושתק מלהתכחש לו ..במקרים מסוימים, המצג שעליו מבוסס ההשתק יכול להיעשות בדרך של שתיקה".

על פי האמור לעיל, שני התנאים הנוספים הנדרשים על מנת לדחות תובענה בשל שיהוי שעליהם מדברת הפסיקה (קרי ויתור על זכויות והרעת מצבם של הנתבעים) טעונות הוכחה, באשר נקבע ביחס אליהם כי: "הוכיח הנתבע". לאמור, במקרה זה יש צורך בבירור עובדתי שנדרש להיעשות.

אף הצגת מצג כאמור טעונה הוכחה וברור עובדתי. משכך איני מוצא כל מקום (בטרם בירור עובדתי) לסלק את התובענה בשלב זה בטרם ייעשה בירור שכזה בהליך שמיעת ראיות .

העדר עילה:
על פי ההלכה הפסוקה, פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לקבל את הסעד המבוקש על ידו (ראו ע"א 8483/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ (19.4.12)).

כן נקבע בהלכה הפסוקה, כי שאלת קיומה של עילה אינה נוגעת ישירות להוכחות שיובאו במשפט. הבחינה של קיום עילה נעשית אך ורק על יסוד האמור בכתב התביעה ( רע"א 1383/07 חברת שמעון צרפתי בע"מ נ' שתולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (14.4.10)). מכאן שמחיקת תובענה על הסף מחמת העדר עילת תביעה תיעשה רק במקום שברור וגלוי על פני הדברים שאין בידי התובע כל סיכוי להשיג את הסעד המבוקש, אפילו תוכח תביעתו במלואה.

במקרה דנן לא מצאתי כי מדובר בתובענה הנעדרת עילה.

בעניין זה כאמור נטען בבקשה כי אין בתובענה כל פירוט לגבי הוצאת תעודה המעידה על היות החלקות דנן נכסים מוקנים או מופקדים. אף אם נצא מנקודת הנחה כי האנ"ן הצליח להוכיח את טענתו כי שניים מתוך יורשי המנוחה סעדה הינם נפקדים " עדיין הוא צריך להוכיח כי החלקות הם נכנסים מוקנים" ( ראו סע' 67 לבקשה).

ברי הוא כי מדובר בטענות שעניינן בהוכחה, כאשר בבדיקה האם פרשת התביעה מגלה עילה ההנחה היא, כי העובדות הכלולות בתביעה כבר הוכחו.

במקרה דנן טען האנ"ן בתובענה ( מהבחינה העובדתית) בין היתר, כי שניים מיורשיה של המנוחה סעדה הינם נפקדים ( סע' 28 לתובענה). כן טען כי הרישום שנעשה ביחס לחלקות דנן בשנת 2013 הינו שגוי מאחר ונעשה לפי החלוקה השרעית, כאשר לפי החלוקה האינתיקלאית ( הרלוונטית לאירועים שקדמו לחקיקת חוק הירושה) היתה המנוחה סעדה צריכה להירשם כבעלת 1/8 מהזכויות בחלקות ( לפי החלוקה השרעית עומדות זכויותיה על 3/48 חלקים ( ראו סע' 39 לתובענה) – קרי חלק מוקטן ב- 1/16). ברי הוא שכל ויוכח כי אכן מדובר ברישום שגוי כנטען ובהינתן כי לגב' סעדה המנוחה 2 יורשים נפקדים שנכסיהם מוקנים לאנ"ן כי אז יזכה האנ"ן בסעד המבוקש ולפיו יתוקן הרישום באופן שזה יירשם ע"ש היורשת סעדה בלבד וכן בחלקים המתחייבים לאנ"ן כמתבקש בתובענה.
על כן הטענה להיעדר עילה נדחית.

באשר לטענה שהועלתה ע"י הנתבעים 2 ו-4 בתשובתם ולפיה כתב התביעה אינו מפרט מי הם השניים מבין יורשי סעדה ז"ל שהינם נפקדים, הרי שאין בכך כדי להביא לסילוק התובענה על הסף,שהינו צעד דרסטי (ראו ע"א 2452/01 אורן נ' מגדל חברה לביטוח (9.10.03)), אלא ניתן ליתן לתובע פרק זמן קצוב לתיקון התביעה והוספת הפרטים הנ"ל.

סוף דבר:
הבקשה נדחית, תוך שאני מורה לתובעת להגיש עד ליום 10.12.21 הודעה משלימה לכתב התביעה ובה יפרט מי הם יורשיה הנ"ל של סעדה שהינם נפקדים ומה חלקיהם בירושתה בפרט ובחלקה בכלל.

הנתבעים 2 ו-4 ישלמו לתובעת הוצאות הבקשה בסכום כולל של 4000 ₪.

לזמן הצדדים להמשך קדם משפט ליום 27.12.21 שעה 9.30.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י' כסלו תשפ"ב, 14 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.