הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ו"ע 31222-06-17

לפני וועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין:

כבוד השופטת עירית הוד – יו" ר הוועדה
חבר הוועדה" עו"ד אברהם הללי
חבר הוועדה: עו"ד ד"ר נתן מולכו

העוררים

.1 עבד אבו סאלח
.2 ג'ואד ג'בור
ע"י עו"ד ח. סרור

נגד

המשיב

מינהל מס שבח מקרקעין
ע"י פרקליטות מחוז צפון

פסק דין

שופטת עירית הוד, יו"ר הוועדה:

רקע

לפנינו ערר על החלטת המשיב מיום 24.5.17 במסגרתה תוקנו השטחים מושא השומה מ- 4,620 מ"ר ל- 2,880 מ"ר מבלי שתוקנו המסים החלים על העסקה.

בשנת 2000 העורר מס' 2 (להלן: "ג'בור") מכר לעורר מס' 1 (להלן: "אבו סאלח") ולרוכשים נוספים מקרקעין בשטח העולה על השטח שהיה בידיו. בין הרוכשים השונים התנהלו הליכים בבית המשפט המחוזי בשל מחלוקת בנוגע לגודל השטח לו זכאי כל אחד מהרוכשים. לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש עליו ערעור. במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט העליון, הגיעו הצדדים להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לאחר שנקבע בפסק הדין, כי ייגרע שטח מהמקרקעין של קבוצה אשר אבו סאלח נמנה עליה התנהל הליך נוסף בין חברי הקבוצה לשם הכרעה בשאלה מחלקו של מי מחברי הקבוצה יגרע השטח האמור. בסופו של יום נגרע חלק מהשטח שרכש אבו סאלח וכן, נגרעו חלקים משטחם של רוכשים נוספים. כתוצאה מכך, החלק שקיבל אבו סאלח היה שטח של 2,880 מ"ר במקום 4,620 מ"ר. אבו סאלח פנה למשיב בבקשה, כי יתאים את המסים המוטלים על העסקה לשטח שקיבל לאחר שנגרע חלק מהשטח שרכש, היינו שיושבו לו המסים ששילם ביתר לטענתו. כאמור, במסגרת ההחלטה מושא הערר, תוקנו השטחים אולם לא תוקנו המסים החלים על העסקה.

טענות העוררים

בשנת 2001 הרוכשים הגישו למס שבח נצרת הצהרות על עסקאות הרכישה. הוצאו שומות, הוגשו השגות שנדחו ולאחר מכן הוגש ערר (עמ"ש 174/02) במסגרתו הגיעו הצדדים בשנת 2006 להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בנוגע לשווי דונם. בהמשך, החליט המנהל על הקפאת המסים לתשלום בעקבות חשד לפיו ג'בור מכר חלקים גדולים יותר משקיבל ומאחר ולא ידעו מי יזכה בסופו של דבר ומה השטח שיקבל כל קונה. התנהלו מספר הליכים משפטיים שבסופם כאמור, נגרע חלק משטחו של אבו סאלח. אבו סאלח שילם בשנים 2002 ו-2007 מס רכישה עבור השטח שרכש בגודל 4,620 מ"ר.

בעקבות פסק הדין שבמסגרתו נקבעו השטחים המתוקנים, הוגשה שומה מתוקנת לתיקון השטח והתאמת המסים לשטח המועבר וכן הוגשה בקשה להארכת מועד לפתיחת השומה משחלפו יותר מארבע שנים. נערכה פגישה בין בא כוחם של העוררים לבין מנהל תחום וסגן המנהל אצל המשיב ובמהלכה הוצע לתקן את השומה בדרך של תיקון השטח ללא שינוי החיוב במסים. הצעה זו נדחתה על אתר ובא כוח העוררים עמד על כך שהתשלום יהיה על שטח של 2,880 מ"ר בלבד ודרש את השבת מס הרכישה ששולם ביתר. התקיימו עוד מספר ישיבות אולם לא הושגה הסכמה. המנהל החליט על תיקון טכני בלבד של השטחים המועברים. החלטה זו לא הייתה בהסכמת העוררים. אין זה סביר שהרשות תגיע להסכמה כלשהי מבלי שההסכמה האמורה תועלה על הכתב. המנהל ביקש להכין הסכם פשרה לצורך החתמת העוררים ונתקל בסירוב.

אף אם הייתה הסכמה הרי שהסכמה זו היא פסולה, בלתי חוקית, בלתי מוסרית ונוגדת את תקנת הציבור ועל כן בטלה מאחר וחותרת תחת תכלית החוק שהינה גביית מס אמת.

בעצם תיקון השומה, אף אם לטענת המשיב מדובר בתיקון טכני בלבד, האריך המשיב את המועד לפתיחת השומה. משכך, למעשה, התקבלה הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה לתיקון השומה. בהתאם לסעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג- 1963 (להלן: "החוק") מסורה למשיב הסמכות להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה אם ראה סיבה מספקת לכך. במקרה שלנו, הצורך לתקן את השומה קם לאחר סיום המחלוקת בין הרוכשים השונים לגבי השאלה זכותו של מי עדיפה ולאחר סיום המחלוקת בין יחידי קבוצת הרוכשים שהפסידו. מנהל מיסוי מקרקעין נצרת הקודם הורה על הקפאת הסכומים לתשלום לאור המידע לפיו ג'בור מכר יותר חלקים בחלקה ממה שקיבל והיה זכאי למכור. משהתממש מידע זה הרי שיש לתקן את השומות אף ללא צורך בבקשה להארכת מועד.

התיקון הטכני של השטח ללא תיקון מהותי בהתאם של שומות המסים הוא ריק מתוכן ואינו קיים בחוק. אין לפעולה זו תועלת או תכלית ולשם התיקון האמור לא היה צורך בהגשת בקשה לתיקון שומה.

משמעות ההחלטה היא שהמשיב הטיל מס על שטחים שאינם קיימים. פעולה זו היא בלתי סבירה, אינה צודקת ומנוגדת לתכלית החוק של הטלת מס אמת. המשיב אינו מוסמך לגבות מסים שאינם מגיעים על שטחים שלא קיימים ונמכרו על הנייר בלבד.

ההחלטה מנוגדת לפסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו נקבע גודל השטח שיקבל אבו סאלח, כמפורט. אין זה מתקבל על הדעת, כי לאחר שבית המשפט קבע את גודל השטח שפלוני רכש תבוא הרשות המנהלית ותחייב אותו במיסים על השטח המוצהר ולא על השטח שנקבע בפסק הדין ואשר קיבל בפועל.

טענות המשיב

לאחר ההליכים המשפטים המפורטים לעיל ובעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון והסכם הפשרה בהליך המשפטי בבית המשפט המחוזי, הוגשה בקשה להארכת מועד לתיקון השומות. המשיב לא מצא לאשר את הבקשה וכפתרון הציע לתקן באופן טכני את החלקים המועברים בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי מבלי להידרש לעניין השומות שנקבעו, וזאת במטרה לאפשר את רישום החלקים. בישיבה שנערכה עם באי כוח הצדדים הוסכם על תיקון החלקים המועברים בלבד. בא כוח העוררים נתן הסכמתו לתיקון האמור.

אין בהחלטת המשיב בהתאם להסכמת העוררים כדי להוות אישור על הארכת מועד. חזרתו של בא כוח העוררים מההסכמה מבטלת למפרע את ההחלטה. בנסיבות אלו, אין מדובר בהחלטה תקפה שניתן לערור עליה. ביטול ההחלטה מחזיר את הטיפול בבקשה למנהל מיסוי מקרקעין לשם מתן החלטה מנומקת לגופו של עניין.

בנוסף, מהפסיקתא לא ברור מה קיבל אבו סאלח על ויתורו על חלק מהחלקה ומדוע עליו לשלם לפי סעיף 4 לפסיקתא כאשר חלקו קטן.

הראיות

מטעם העוררים הוגשו תצהירי עדות ראשית של אבו סאלח ושל עו"ד עסאם סארג'י (להלן: "עו"ד סארג'י"). מטעם המשיב הוגש תצהיר עדות ראשית של מר ראיק שחיבר (להלן:"שחיבר")- שמאי מחוזי במשרד מיסוי מקרקעין נצרת. המצהירים העידו ונחקרו על האמור בתצהיריהם. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

האם נפל פגם בהחלטת המשיב מיום 24.5.17. זו המחלוקת בה דרושה הכרעתנו במסגרת הערר שלפנינו.

לאחר עיון ושקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המונח לפני מצאתי, כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב וכי אין מקום להתערב בהחלטה זו. לפיכך מצאתי וכך אמליץ לחבריי, כי דין הערר להידחות, מהנימוקים שיפורטו.

עסקת המקרקעין בין אבו סאלח לג'בור דווחה לרשות המסים בשנת 2001. בהמשך, נגרע חלק מהשטח שרכש אבו סאלח כך שהשטח שרכש קטן מהשטח עליו דיווח לרשות המסים בעת שדיווח על העסקה. בנסיבות אלו, ביקש אבו סאלח לתקן את השומה ולקבל החזר ממס הרכישה ששילם. בקשה זו נדחתה בהתאם להחלטה לפיה אין למשיב סמכות להיעתר לבקשה לתיקון שומה לפי סעיף 85 לחוק מס שבח משחלפו למעלה מארבע שנים מיום הוצאת השומה. לאור החלטה זו, הוגשה בקשה להארכת מועד לתיקון שומה ולתיקונה בדרך של תיקון השטח. בנוגע לבקשה זו ניתנה החלטת המשיב ביום 24.5.17 ולפיה תיקן המשיב את החלקים המועברים בהתאם להסכם הפשרה בבית המשפט באופן טכני בלבד ומבלי ששונו חיובי המס. על החלטה זו הוגש הערר שלפנינו.

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם המשיב מוסמך להורות על הארכת המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק אם לאו. העוררים טוענים, כי מסורה למשיב סמכות כאמור בהתקיים סיבה מספקת לכך. מנגד, המשיב טוען, כי לא מסורה לו סמכות כאמור מאחר וסעיף 85 עניינו התיישנות מהותית.

בהתאם לסעיף 85(א) לחוק, המנהל רשאי לתקן שומה תוך ארבע שנים מיום אישורה כשומה עצמאית או מיום קביעתה לפי מיטב השפיטה זאת, במידה שנתגלו עובדות חדשות שעשויות לחייב במס או לשנות את סכומו או שהמוכר מסר הצהרה לא נכונה שהיה בה כדי לשנות את סכום המס או למנוע תשלום מס או שנתגלתה טעות בשומה. אין מחלוקת, כי הבקשה לתיקון שומה הוגשה למעלה מארבע שנים ממועד קביעת השומה. בנסיבות אלו הבקשה נדחתה והוגשה בקשת אורכה. בסעיף 107(א) לחוק נקבע, כי המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה.

כאמור, הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם המשיב מוסמך להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 בהתאם לסמכותו לפי סעיף 107 לחוק אם לאו. אציין, כי מפסקי הדין של וועדות הערר השונות עולה שהדעות חלוקות בשאלה זו.

מחד גיסא, קיימת עמדה לפיה סעיף 107 לחוק מעניק סמכות להארכת מועדים דיוניים בלבד ולא להארכת מועדים מהותיים. המחזיקים בעמדה זו טוענים, כי מאחר ובמסגרת סעיף 85 נקבעה התיישנות מהותית הרי שסעיף 107 אינו מעניק למשיב סמכות להאריך את המועד האמור. בהתאם לעמדה זו יש להעדיף את הסופיות, הוודאות והיציבות בדיני המס ולא לאפשר תיקון שומה בחלוף התקופה הקבועה בסעיף 85 לחוק אף במחיר של הנצחת טעות מיסויית (לעניין זה ראה לדוגמא: ו"ע (מחוזי ירושלים) 9066/04 זהבה אלוני נ' מנהל מס שבח מקרקעין). בהתאם לעמדה זו, בקביעת התקופה המפורטת בסעיף 85 לחוק קבע המחוקק את האיזון בין עיקרון סופיות השומה ועקרון גביית מס אמת.

אציין, כי כל המקרים המנויים בסעיף 85 (א) לחוק שבמסגרתם ניתנה סמכות למנהל לתקן את השומה מובילים לכך שסביר להניח שהמס שנקבע מלכתחילה אינו המס האמיתי לאור העובדה שהסעיף מציין במפורש שנתגלו עובדות שיש בהן כדי לשנות את סכום המס. יחד עם זאת, מצא המחוקק להגביל את התקופה לארבע שנים בלבד ובכך גילה דעתו, כי מצא להעדיף את עקרון סופיות השומה לאחר חלוף ארבע שנים על העיקרון של גבית מס אמת.

מאידך גיסא, עמדה אחרת היא, כי במסגרת סעיף 107 לחוק לא סויגה סמכות המשיב להאריך מועדים ותחת זאת נקבע, כי הסמכות היא להאריך כל מועד. בהתאם לעמדה זו, אין לשמר טעות בשומה אך בשל חלוף הזמן, עקרון גביית מס אמת גובר על מגבלות פרוצדוראליות ויש לבחון כל מקרה לגופו. משכך ראוי לקבוע, כי יש למשיב סמכות לתקן שומה בהתקיים נסיבות המצדיקות תיקון כאמור (לעניין זה ראה לדוגמא: ו"ע (מחוזי תל אביב-יפו) 1063/02 סולטן רוזי נ' מנהל מס שבח נתניה ו- וע ( ת"א) 9451-10-16 מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב נ' מיטל אביבי רייך).

במסגרת ע"א 5461/11 משה חכמי נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור ירושלים ציין בית המשפט העליון, כי האפשרות להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק באמצעות סעיף 107 לחוק אינה נקיה מספקות. בית המשפט העליון הוסיף, כי השאלה, האם ניתן לפרש את סעיף 107 לחוק באופן שיאפשר הארכה של המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק טרם הוכרעה בפסיקתנו. כבוד השופט דנציגר התייחס לחילוקי הדעות בסוגיה זו והוסיף, כי הוא נוטה לדעה לפיה ניתן להאריך, במקרים חריגים, את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק על ידי סעיף 107 לחוק וזאת, רק בהתקיים סיבה מספקת להארכת מועד ובכפוף לאיזון הנדרש בין עקרונות של סופיות השומה, וודאות ויציבות לעקרון של גביית מס אמת. במקרה האמור נמצא, כי אין צורך להכריע בשאלה זו, מאחר שהמערער לא הצביע על "סיבה מספקת".

בדברי ההסבר להצעת חוק 541 מיום 18.10.10 התייחס המחוקק לבעייתיות שבהתיישנות שומה במקרים בהם פעילות פלילית מתחום מיסוי מקרקעין משליכה על שומת מיסוי ועד לתום ההליכים השומה מתיישנת. בדברי ההסבר צוין, כי לפי הוראות סעיף 85 לחוק אי אפשר לתקן שומה לאחר שחלפו ארבע שנים מיום שנעשתה. בנסיבות אלו, הוצע תיקון לחוק שיאפשר תיקון שומה תוך שנה במקרה שבו הנישום הורשע או הוטל עליו כופר כסף. העובדה שהמחוקק לא התייחס בעניין זה לסמכות בהתאם לסעיף 107 תומכת בעמדת המשיב בסוגיה זו.

במסגרת ע"א 5070/15 אבשלום בר גיורא נ' מנהל משרד מיסוי מקרקעין חדרה ציין בית המשפט העליון בפסק דינו, כי בהמלצתו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה "הערעור יידחה ברובו (למעט המפורט בסעיף 2 להלן) וזאת בהינתן ההתיישנות המהותית הקבועה בסעיף 85 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק מיסוי מקרקעין), שאת המועד הקצוב בו לא ניתן להאריך מכוח הוראת סעיף 107 לחוק מיסוי מקרקעין."

אף אם תתקבל הטענה, כי אין הלכה של בית המשפט העליון בסוגיה זו וכי פסק הדין בפרשת בר גיורא אינו בגדר הלכה בעניין, בשים לב לכך שבמסגרת פסק הדין האמור ניתן תוקף להסכם פשרה שהתגבש בין הצדדים ולא נערך דיון במסגרתו הוכרעה הסוגיה דנן, וכן, אף אם הייתה מתקבלת הטענה, כי מסורה למשיב סמכות להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק באמצעות סעיף 107 לחוק הרי מהטעמים שיפורטו בהמשך ולאחר שאף לא מצאתי שמתקיימים בעניינו טעמים חריגים אזי דין הערר להידחות.

מחלוקת נוספת נתגלעה בין הצדדים בשאלה האם המשיב נתן לעוררים אורכה להגשת בקשה לתיקון שומה אם לאו. בעניין זה מתייחסים העוררים, בין היתר, להערה שכתב סגן המנהל מר אורי ישראל על גבי הבקשה להארכת מועד ותיקון שומה. מע/2 עולה, כי מר ישראל כתב על גבי בקשת האורכה: "מאשר בברכה בנוסף להתייעצות עם ראיק". מצאתי, כי אין לראות בהערה זו משום החלטה המתירה הארכת מועד לתיקון השומה. אינני מקבלת את טענת העוררים בעניין זה. נוסח ההערה אינו מלמד, כי התקבלה החלטה בעניין ואף עולה ממנה, כי דרושה התייעצות נוספת. יש לציין עוד, כי המסמך האמור לא נמסר לעוררים בסמוך לאחר כתיבתו וכי הגיע לידיעתו של עו"ד סארג'י רק ביום 24.5.17 (ע/3 סעיף 10) לאחר שכבר ניתנה החלטה שבמסגרתה נאמר במפורש, כי השינוי שנעשה הוא בגודל השטחים בלבד והובהרה לעוררים עמדת המשיב בנוגע לתיקון השומה. משכך, שלא היה בידי העוררים להסתמך על הערתו של סגן המנהל.

כמפורט לעיל, במסגרת ההחלטה מושא הערר שינה המשיב את גודל השטח בהתאם לפסקי הדין הרלוונטיים. העוררים טוענים, כי בעצם השינוי שנעשה בגודל השטחים נפתחה למעשה השומה וניתנה אורכה לתיקונה. מנגד, המשיב טוען, כי מדובר בשינוי טכני בלבד. שחיבר העיד, כי הצעתו בנוגע לתיקון זה נועדה לעזור ברישום הזכויות בטאבו ומדובר היה בדבר טכני בלבד (עמ' 10 ש' 4-5).

בעניין האמור מקובלת עליי עמדת המשיב. המשמעות של פתיחת שומה ושינויה בהתאם לסעיף 85 (א) לחוק היא השפעה על עצם וגובה החיוב במיסים בעקבות העסקה הרלוונטית. במקרה שלפנינו, בהחלטה בה עסקינן שונה גודל השטח בלבד. אכן מדובר בשינוי טכני שאין בו כדי להשפיע על עצם החיוב או על גודלו והוא אינו מהווה משום פתיחת שומה. שחיבר הטיב לתאר בעדותו את ההבדלים בין שינוי טכני לבין פתיחת שומה כאשר העיד, כי תיקון שומה זו פעולה שמטרתה להפחית או להגדיל את המס. שחיבר הדגים, כי אם רוצים לתקן את שם המוכר זה לא תיקון שומה מאחר ולא נוגעים בשומה אלא תיקון טכני (עמ' 12 ש' 1-3). שחיבר הוסיף, כי כאשר נעשה תיקון טכני אין תנועות במצב החשבון וגם לא נשלחה הודעת שומה ולא הייתה החלטה רשמית פורמאלית (עמ' 12 ש' 7-10). שחיבר העיד, כי אבו סאלח שילם את המסים לצורך העברה בטאבו והחלקים שהיו רשומים לא היו בהתאם לרשום בטאבו. הוא הוסיף, כי זה לא מהותי (עמ' 12 ש' 3-4). עדותו של שחיבר בעניין זה סבירה, מהימנה ומקובלת עליי.

העוררים טוענים, כי אין מקור כלשהו המסמיך את המשיב לבצע תיקון טכני. אף אם הייתה מתקבלת טענה זו אין בה כדי להועיל לעוררים בהליך שלפני מאחר ואין בטענה זו כדי ללמד, כי ניתנה אורכה לתיקון השומה, כי השומה תוקנה או כי העוררים זכאים לתיקון כאמור. אף אם הייתה מתקבלת טענה, כי המשיב אינו מוסמך לבצע את התיקון הטכני אותו ביצע לא היה בכך כדי ללמד, כי אין מדובר בתיקון טכני בלבד אלא בפתיחת השומה.

בנוסף טוענים העוררים, כי אין לתיקון הטכני ללא תיקון שומות המסים כל משמעות או תועלת. כאמור, מקובלת עליי עדותו של שחיבר לפיה התיקון האמור בוצע במטרה לאפשר את רישום הבעלות בקרקע. אף אם ניתן היה לערוך את הרישום אלמלא התיקון ואף אם הלכה למעשה לא הייתה תועלת בתיקון אין לכך השלכה על הערר שלפנינו.

אציין, כי בהחלטת המשיב בה עסקינן לא נאמר דבר לגבי הבקשה להארכת מועד לתיקון השומה ותחת זאת צוין, כי בוצע התיקון הטכני בלבד. העוררים טוענים, כי אין החלטה, ובוודאי שלא החלטה מנומקת, לפיה נדחתה בקשת האורכה. העוררים מבקשים ללמוד מכך, בין היתר, כי בקשתם התקבלה. אינני מקבלת טענה זו. בעדותו טען שחיבר, כי יצא מנקודת הנחה שבא כוח העוררים הסכים וכאשר יש הסכמה אין צורך לנמק את ההחלטה. הוא טען, כי הייתה הסכמה לתיקון טכני בלבד (עמ' 11 ש' 26-27). עו"ד סארג'י טען בתגובה, כי אמר לשחיבר שיעשה מה שהוא רוצה (עמ' 11 ש' 28).

מצאתי, כי מההחלטה לפיה התיקון יהיה בגודל השטחים בלבד, תיקון טכני, ניתן ללמוד למעשה על החלטת המשיב שלא להאריך את המועד לפתיחת השומה ושלא לפתוח אותה ולתקנה. המשיב מצא לנכון לבצע תיקון טכני בלבד. מקובלת עליי הטענה, כי התיקון האמור בוצע במטרה לאפשר ולהקל על רישום השטחים על שם הרוכשים בטאבו. שוכנעתי, כי עמדת המשיב בעניין זה הובהרה לעוררים בטרם בוצע התיקון הטכני. אף אם היה על המשיב לפרט בהחלטה את עמדתו באשר להארכת המועד לתיקון השומה ואף אם לא עשה כן מאחר וסבר בטעות, כי ישנה הסכמה בנוגע לביצוע תיקון טכני בלבד לא די בכך כדי להוביל לקבלת הערר.

לעניין ההסכמה אציין, כי העוררים טענו, כי לא נתנו הסכמתם לביצוע התיקון הטכני בלבד, כי אין ביטוי בכתב להסכמה הנטענת וכי אף אם ניתנה הסכמה כאמור הרי שהיא פסולה ודינה להתבטל. אינני נדרשת לסוגיה האמורה. ברי, כי אף אם לא ניתנה הסכמת העוררים מוסמך היה המשיב שלא לתקן את השומה ולערוך את התיקון הטכני בלבד. ביצוע התיקון הטכני אף ללא הסכמת העוררים אין בו כדי ללמד, כי השומה נפתחה או, כי ניתנה אורכה לפתיחתה.

העוררים טוענים, כי ביום 30.5.06 הקפיא המנהל את השומות בשל החשד שג'בור מכר יותר חלקים ממה שיש לו ומאחר ולא ידעו מה השטח שיקבל כל רוכש. לטענתם, מאחר והחשש האמור התממש ולאור ההקפאה הרי שיש לתקן את השומה אף ללא בקשה להארכת מועד. בעדותו אישר שחיבר, כי הייתה הקפאה וטען, כי זו הקפאה שיש בדרך כלל אחרי החלטה בערר. לטענתו, נותנים חודש לתשלום ואז מקפיאים אכיפת גבייה כדי שהעורר יוכל לשלם. שחיבר הוסיף, כי במערכת החדשה של מיסוי מקרקעין פעולה זו נקראת הקפאת סכום לתשלום ומדובר בהקפאה רגילה ולא אחרת. הוא הוסיף, כי אף צוין מועד ההקפאה מיום ליום. לטענתו, ההקפאה לא הייתה בעקבות הבטחה של מנהל מיסוי מקרקעין להקפיא את השומות מסיבה אחרת כפי שטוענים העוררים (עמ' 9 ש' 14-23). טענות העוררים באשר לנסיבות ההקפאה משנת 2006 לא נתמכו בראיה כלשהי ואין בטענות אלו כדי ללמד, כי דין הערר להתקבל. אכן, מעיון במש/2 עולה, כי ביום 30.5.06, מועד מתן ההחלטה בערר שהתנהל בין הצדדים, הוקפא הסכום לתשלום עד ליום 20.6.06. עובדות אלו עולות בקנה אחד עם הסברו של שחיבר למהות ההקפאה. מצאתי, כי ההקפאה האמורה אין משמעה, כי ניתן לתקן כיום את השומה וממילא אין בה בכדי ללמד, כי יש הצדקה לתיקון כאמור.

אף אם הייתי מוצאת לקבל את הטענה לפיה יש סמכות להאריך את המועד לתקן את השומה בהתאם להוראת סעיף 107 לחוק בנסיבות חריגות ואף אם הייתי מוצאת, כי במקרה שלפני נעשה שימוש בסמכות זו והוארך המועד האמור הרי שכדין לא תוקנה השומה וכדין נותרו בעינם החיובים שהוטלו על הצדדים לעסקה במסגרת השומה. זאת, בשים לב לכך שהעוררים לא טענו ולא הוכיחו, כי שינוי גודל השטח בעקבות פסקי הדין אשר ניתנו בהליכים המשפטיים הרלוונטיים הביא לשינוי התמורה אשר שילם אבו סאלח עבור המקרקעין. המסים המוטלים על הצדדים לעסקת מקרקעין נקבעים על פי התמורה המשולמת בעסקה ולא בהתבסס על גודל השטח שנמכר. לפיכך, לא הוכח בנסיבות המקרה שלפנינו, כי יש משמעות לגודל השטח אשר קיבל אבו סאלח בסופו של יום מבחינת התמורה ששילם עבור העסקה ואין בעובדה שנגרע ממנו חלק מהשטח כדי ללמד, כי יש להפחית את המסים המוטלים בגין העסקה. אבו סאלח לא טען ובוודאי שלא הוכיח, כי בעקבות גריעת חלק מהשטח הוא שילם סכום נמוך יותר עבור הקרקע, או שקיבל החזר כספי כלשהו מהמוכר. אבו סאלח העיד, כי בהתאם לפשרה הוא ועוד חמישה אנשים ממשפחתו פיצו את חמזה וג'מאל ב- 200,000 ₪ (עמ' 4 ש' 25-28). עוד העיד, כי אותו לא פיצו על ההפסד (עמ' 5 ש' 3-4). היינו גריעת חלק מהקרקע מהשטח של אבו סאלח לא השפיעה על התמורה אשר הוא שילם על הקרקע. משכך, הרי שהגריעה מהשטח אין בה כדי להשפיע על המסים אשר על הצדדים לשלם בעקבות עסקת מכר המקרקעין בה עסקינן.

בנסיבות אלו, הרי שאיני מקבלת את הטענה לפיה הותרת השומה על כנה אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון של גביית מס אמת. מאחר ושינוי גודל השטח לא השפיע על התמורה הרי שאין בו כדי להשפיע על המס שיש לגבות בעקבות העסקה. כמו כן, אף עקרון סופיות השומה הוא עקרון מרכזי ובסיסי בדיני המסים ועקרון זה תומך בהותרת השומה על כנה. לא עלה בידי העוררים להוכיח קיומן של נסיבות חריגות המצדיקות פתיחת שומה לאחר חלוף תקופה כה ארוכה העולה על עשור מאז הוצאה השומה גם לאור העמדה בפסיקה שמצדדת בכך שניתן להאריך מועד לפי סעיף 85 א) לחוק בהתקיים נסיבות חריגות.

זאת ועוד, אין ממש בטענת העוררים לפיה ההחלטה בה עסקינן מנוגדת לפסק הדין במסגרתו שונה השטח שקיבל אבו סאלח. כאמור לעיל, גריעת חלק משטחו של אבו סאלח מבלי ששונתה התמורה אשר שילם אין בה כדי להשליך על חיובי המס המוטלים על העסקה. משכך, החלטת המשיב אינה מנוגדת לפסק הדין האמור ואין בה כדי לשלול את האמור בו בנוגע לגודל השטח.

בסיכומיהם טענו העוררים, כי לו המצב היה הפוך וככל שבעקבות ההליכים המשפטיים היה גדל שטחו של אבו סאלח הרי שהמשיב לא היה מוותר על חיוב במס אמת והיה מחייב במס נוסף בגין הגדלת השטח שנמכר. אינני מקבלת טענה זו. ברי, כי ככל ששטחו של אבו סאלח היה גדל בעקבות פסק דין, מבלי שהתמורה ששילם עבור הקרקע הייתה גדלה, הרי שלא היה מקום לחייבו במס גבוה יותר ולא היה מקום לתקן את השומה. אוסיף ואציין, כי ככל שהמשיב היה מבקש לערוך שינוי כאמור בחלוף התקופה הקבועה בסעיף 85 (א) לחוק הרי שסביר, כי הנישומים היו מתנגדים בטענה, כי אין בידו לעשות כן וכי הדבר פוגע בסופיות השומה.

לבסוף אציין, כי אבו סאלח לא זימן לעדות עדים רלוונטיים שיכלו לשפוך אור על סוגיות רלוונטיות ובין היתר בנוגע לתמורה אשר שולמה עבור הקרקע ולפיצוי אשר שולם לחלק מהרוכשים בעקבות גריעת חלק מחלקם. אבו סאלח העיד, כי ג'בור, חמזה וג'מאל לא יעידו וכי גם אף אחד אחר מקבוצת אבו סאלח לא יעיד. אבו סאלח הוסיף, כי הוא לא ביקש (עמ' 5 ש' 5-12). כמו כן, אף סגן המנהל מר ישראל אור לא זומן לעדות על ידי אבו סאלח לשם תמיכה בטענתו, כי הלה אישר את האורכה שהתבקשה לפתיחת השומה. כאמור לעיל, בעניין זה אבו סאלח ביקש להסתמך על הדברים שכתב סגן המנהל ביום 9.2.17 על גבי הבקשה אולם לא זימנו לעדות כדי שיבהיר את משמעות ההערה שכתב.

אציין עוד, כי ככל שיש לאבו סאלח טענות על נזק אשר נגרם לו בשל גריעת חלק מהשטח אשר הוא רכש הרי שטענות אלו אינן רלוונטיות לערר שלפנינו

התוצאה

לאור כל המפורט לעיל מצאתי, כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב מושא הערר שלפני וכי אין מקום להתערב בהחלטה זו. על כן אמליץ לחבריי, כי יש להורות על דחיית הערר ועל הותרת החלטת המשיב מיום 24.5.17 על כנה וכן לחייב את העוררים בהוצאות המשיב בגין הליך זה בסך של 25,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה.

עירית הוד , שופטת

עו"ד אברהם הללי, חבר וועדה:

אני תמים דעים עם דעת כב' היו''ר וממקובלת עלי המסקנה אליה הגיעה, שהיא גם לדעתי המסקנה הנכונה. המסקנה הזאת מקבלת תמיכה מכרעת מעדות מר שחיבר המקובלת גם עלי, לפיה התיקונים שנתבקש המשיב לעשות, לא השפיעו על התמורה ששולמה, שכפי הנראה נשארה בעינה. וכי התועלת מתיקון זה הייתה רק כדי לאפשר ביצוע רישום המקרקעין דבר שהופך את התיקון לתיקון פורמאלי בלבד , שאין לו השפעה על השווי. מכאן שאני מקבל את המסקנה אליה הגיעה כב' היו'ר ומצטרף לפסק הדין המוצע.

________________
אברהם הללי, עו"ד

עו"ד ד"ר נתן מולכו, חבר וועדה:

סוגיית האם יש סמכות למנהל להאריך את המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, הינה סוגיה שטרם נקבע לגביה הלכה מחייבת, כפי שאף פורט בהרחבה בדעת יו"ר הועדה.
יחד עם זאת אני מסכים למסקנות יו"ר הועדה לפיה, מהעדויות שהושמעו לפנינו ומהראיות שהוגשו – שווי העסקה לא השתנה ואין בשינוי השטחים כדי להוות שינוי בשווי העסקה, שאותה נדרש פקיד השומה למסות ודי בכך כדי לדחות את הערר.
לעניין סעיף 107 לחוק , קובע הסעיף כי "המנהל רשאי להאריך כל מועד שנקבע בחוק זה, אם נתבקש לכך ואם ראה סיבה מספקת להיעתר לבקשה.".
במקרינו, גם אם יקבע כי סעיף 107 מתיר הארכת כל מועד, לרבות המועד הקבוע בסעיף 85 לחוק, הרי היא מותנית ב"סיבה מספקת להיעתר לבקשה". כל סיבה מספקת ממילא לא תסייע כאשר לא הובאו עובדות חדשות לעניין שווי העסקה אלא רק לעניין שטח העסקה, שלא שינתה את שווי העסקה. ולפיכך, גם סעיף 107, לא יכול להואיל לעורר.

בהתאם לכך, אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיעה יו"ר הועדה לפיה יש לדחות את הערר תוך חיוב העורר בהוצאות, כפי שהוצע ע"י יו"ר הועדה.

ד"ר נתן מולכו, עו"ד

הוחלט כאמור בחוות דעתה של יו"ר הוועדה השופטת עירית הוד, כי דין הערר להידחות תוך חיוב העוררים בהוצאות המשיב בסך 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין שאם לא כן יישא הסכום הפרי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

עירית הוד, שופטת
יו"ר הוועדה

אברהם הללי, עו"ד
חבר הוועדה

ד"ר נתן מולכו, עו"ד
חבר הוועדה

ניתן היום, ט"ו טבת תשע"ט, 23 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.