הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ה"פ 42136-01-16

בפני כבוד השופטת עירית הוד

המבקשים
.1 עיזבון המנוח מוסטפא זועבי
.2 תמאם זועבי
.3 רחמה זועבי
.4 נעאמה זועבי
.5 עיזבון המנוח מוסא זועבי
.6 אסד זועבי
.7 עיזבון המנוח נימר זועבי
.8 עיזבון המנוח פהד זועבי
.9 כמאל זועבי
.10 מחמוד זועבי
.11 אמאל זועבי
.12 אבראהים זועבי
.13 עומר זועבי
.14 עאמר זועבי
.15 נאדר זועבי
.16 אמירה זועבי
.17 נאדרה שמשאק
.18 עזבון המנוח עבד אלרחמאן זועבי
ע"י ב"כ עו"ד חמאיסי

נגד

המשיבה
מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל
ע"י ב"כ פרקליטות מחוז צפון אזרחי

<#2#>
פסק דין

רקע

המבקשים עתרו לפיצויי הפקעה בגין הפקעת חלקות 6,7 ו-8 בגוש 17234 בעפולה ( להלן: "המקרקעין"). התובענה הוגשה בהתאם לפקודת הקרקעות ( רכישה לצורכי ציבור)- 1943 (להלן: "הפקודה").

טענות המבקשים

המבקשים הם עיזבונותיהם ויורשיהם של המנוחים מוסטפא, מוסא ועבד אלרחמאן זועבי אשר היו הבעלים הרשומים והמחזיקים של המקרקעין.

ביום 19.6.52 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה. ביום 15.1.58 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודה והמקרקעין נרשמו על שם המשיבה.

לטענת המבקשים, בעת קביעת פיצויי ההפקעה להם הם זכאים יש להביא בחשבון את הקשר העז שלהם למקרקעין- נחלת אבותיהם. הפקעת המקרקעין מהווה אקט דרקוני אשר גורם למבקשים עוול בל יתואר. בזמנים הרלוונטיים להפקעה הגדרת " מטרה ציבורית" לא כללה הרחבה או הקמת ישוב ומשכך ההפקעה נעדרת מטרה ציבורית כדין.

המשיבה והנפקעים ו/או המבקשים לא הגיעו לידי הסכם בנוגע לפיצויים המגיעים בגין הפקעת המקרקעין. על המשיבה לפצות את המבקשים בקרקע חלופית בעלת מאפיינים זהים או דומים. לחלופין עליה לפצותם בפיצוי כספי לפי סעיפים 12 ו-13 לפקודה.

טענות המשיבה

ההודעה לפי סעיף 19 פורסמה ביום 9.1.58.

מבדיקה שנערכה בתיקי המשיבה עולה, כי בעבר שולמו פיצויי הפקעה למוסא ומוסטפא ישירות על ידי הקרן הקיימת לישראל ( היינו המבקשים 1-5 באמצעות יורשיהם). הפיצויים שולמו לאחר שבא כוחם דאז של הנפקעים האמורים הופנה לקק"ל לצורך קבלת הפיצויים לאחר שנוהל משא ומתן. היינו דין תביעתם של יורשים אלו להידחות. כלומר, המבקשים שזכאים לכאורה לפיצויים בכפוף להוכחת זכויותיהם הם המבקשים 6-8 ויורשיהם הנטענים בלבד.

החוק מקנה פיצוי כספי בלבד. אין בחוק מקור לדרישה לקבל קרקע חלופית. כמו כן, אין זכות לפיצוי בגין איתור מקרקעין חלופיים או כל פיצוי בהקשר זה. הטענה בדבר הפרת חובה חקוקה מוכחשת בשים לב לכך שהמבקשים לא פעלו בהתאם להוראות החוק בעניין זה ומאחר ועילה זו התיישנה.

דמי השכירות הראויים הם דמי שכירות שהיה משלם שוכר מרצון למשכיר מרצון. הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה הוא ממועד תפיסת החזקה. עסקאות ההשוואה שיש להידרש להן הן עסקאות בקרקע חקלאית מובהקת אשר דומה במאפייניה לנכס נשוא התביעה.

טענות המבקשים במסגרת כתב התשובה

המנוחים מוסטפא ומוסא זועבי ( להלן: "מוסא ומוסטפא") לא קיבלו מעולם פיצויי הפקעה. המסמכים אשר צורפו לכתב ההגנה לא מוכיחים, כי בוצע תשלום כאמור. מדובר בחלופת מכתבים בין סניפי קק"ל ואין בהם אינדיקציה לכך שהמנוחים קיבלו פיצויי הפקעה, בשים לב שלא צורפו הסכמים עם המנוחים ולא צורפו קבלות בגין תשלום הפיצויים.

זאת ועוד, סכומי הפיצויים אשר לטענת המשיבה שולמו למוסא ומוסטפא הם סכומים זעומים ונמוכים באופן קיצוני. לכן, אף אם הסכומים האמורים שולמו להם הרי שיש לראות בהם תשלום על חשבון הפיצויים המגיעים להם ועל המשיבה לשלם את היתרה המתחייבת.

עוד טענו המבקשים, כי ייפוי הכוח שצורף לכתב התביעה הינו ייפוי כוח בלתי חוזר נוטריוני המהווה הסכם מכר לכל דבר בו העביר המבקש 1 את זכויותיו במקרקעין למבקשים 6-8.

הראיות

מטעם המבקשים הוגשו תצהירי עדות ראשית של המבקשת מס' 3 הגב' רחמה מוסטפא זועבי ( להלן: "רחמה")- בתו של מוסטפא ושל המבקש מס' 6 מר אסד מוסא זועבי ( להלן: "אסד")- בנו של מוסא ומי שרכש חלק מזכויותיו של המנוח עבד זועבי ( להלן: "עבד"). מטעם המשיבה, הוגש תצהיר עדות ראשית של הגב' פטריסיה פרץ ( להלן: "פרץ")- ראש צוות חליפין והפקעות במרחב עסקי צפון ברשות מקרקעי ישראל.

מטעם המבקשים הוגשה חוות דעת וחוות דעת משלימה של השמאי מר זועבי איאד. מטעם המשיבה, הוגשה חוות דעת וחוות דעת משלימה של השמאי מר אהרן ויסבלום. בהתאם להחלטה מיום 2.4.17 , מונה השמאי מר איתן שפיצר כמומחה מטעם בית המשפט.

המצהירים והמומחה מטעם בית המשפט העידו ונחקרו על האמור בתצהיריהם ובחוות הדעת, בהתאמה. הצדדים הגישו ראיותיהם וסיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה, האם המבקשים זכאים לפיצויי הפקעה בגין הפקעת המקרקעין נשוא התובענה ובאשר לשיעור הפיצויים.

התובענה עוסקת בהפקעת מקרקעין אשר היו בבעלותם של שלושה אחים: המנוחים מוסטפא, מוסא ועבד. לגבי השניים הראשונים חלוקים הצדדים בשאלה, האם שולם להם פיצוי אם לאו וככל ששולם פיצוי, האם מדובר בפיצוי מלא בגין ההפקעה או בתשלום הסכום שאינו במחלוקת בלבד.

באשר לעבד אין מחלוקת, כי לא שולם לו פיצויי והמחלוקת היא בנוגע לשיעור הפיצוי המגיע לו בעקבות ההפקעה. בנוגע לנפקע האמור אציין, כי במסגרת כתב ההגנה טענה המשיבה, כי לא צורפו מסמכים רלוונטיים להוכחת טענות המבקשים בנוגע לייפוי כוח למכירת זכויותיו ומסמכים רלוונטיים בנוגע למכירה. משכך, המשיבה התנגדה לטענה לפיה זכויותיו הועברו לאחרים וטענה, כי יורשיו, אשר אינם צד לתובענה, הם הזכאים לפיצויי ההפקעה בעבור חלקיו בחלקות. ביום 1.1.18 הודיעה המשיבה, כי לאור המסמכים שהוצגו לה הרי שהיא מכירה בזכויותיהם של המבקשים 6-8 לקבל פיצוי בגין הפקעת החלקות האמורות. המשיבה ציינה, כי המבקשים 6-8 זכאים ל- 3/4 מזכויותיו של עבד אשר מסתכמות ב- 1/3 מהחלקה.

תביעתם של יורשי המנוחים מוסטפא ומוסא

כאמור, לגבי נפקעים אלו טוענת המשיבה, כי שולמו להם בעבר פיצויים בגין ההפקעה ועל כן דין התביעה לפיצויי הפקעה בגין הפקעת חלקיהם במקרקעין להידחות.

במסגרת דנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור נ' עיריית פתח תקווה נקבע, כי עילת התביעה בגין פיצויי הפקעה מתחילה, לכל המאוחר, מהמועד בו תפסה הרשות המפקיעה את החזקה במקרקעין. בשל השינוי המהותי הטמון בהלכה זו נקבע, כי תחולתה תהיה מושהית והיא תיכנס לתוקף רק שלוש שנים לאחר מועד מתן פסק הדין. התביעה שלפניי הוגשה עשרות שנים לאחר שהתגבשה עילת התביעה (המקרקעין נתפסו כאמור בשנת 1958) אולם אין מחלוקת, כי התובענה לא התיישנה טרם הגשתה מאחר והוגשה בתוך תקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור. בע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד ס(4), 437 קבע בית המשפט העליון, כי במקרה שבו תביעה מוגשת תקופה ארוכה לאחר התגבשות עילת התביעה אולם טרם התיישנות עומדת לנתבע האפשרות להעלות טענת שיהוי.

אין ולא יכול להיות חולק, כי התובענה שלפניי הוגשה בשיהוי ניכר. התובענה הוגשה למעלה מ- 60 שנה מהמועד בו פורסמו הודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודה וקרוב ל-60 שנה מהמועד בו נתפסה החזקה בקרקע על ידי הרשות המפקיעה. לא די בעובדה שהתביעה הוגשה בשיהוי לצורך דחייתה מחמת שיהוי. תחת זאת, על הנתבע להראות, כי התנהגות התובע מלמדת, כי זנח את תביעתו וכן, כי הוא שינה מצבו לרעה ונגרם לו נזק ראייתי בשל השיהוי.

השאלה, האם התובענה הוגשה בשיהוי בגינו יש לדחותה נבחנת על פי שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי ופגיעה בשלטון החוק. על בית המשפט לבחון, האם התנהגות העותר מלמדת, כי זנח את זכותו לפנות לערכאות. בנוסף, נבחנים שינוי המצב הקיים, פגיעה באינטרסים של גורמים אחרים בעקבות השיהוי ומידת הפגיעה בשלטון החוק. על בית המשפט לאזן בין המרכיבים האמורים תוך מתן משקל יחסי לכל אחד מהם בהתאם לנסיבות העניין. בהתאם לכך בית המשפט מחליט, האם טענת השיהוי תתקבל אם לאו (עע"מ 4768/05 גדליהו מרי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז הדרום). הנטל להוכיח, כי השיהוי בהגשת התביעה מצדיק את דחייתה מוטל על כתפי הנתבע.

באשר להתנהגות העותר אשר יש בה בכדי ללמד, כי זנח את זכות התביעה יש לציין, כי במקרה שלפני הנפקעים היו מודעים להפקעת המקרקעין ולזכותם לפיצוי ואף נוהל עמם משא ומתן בעניין זה בסמוך למועד ההפקעה כפי שעולה מהמסמכים שצירפה המשיבה לכתב ההגנה ולתצהיר מטעמה. ככל שתתקבל טענת המבקשים, לפיה המשא ומתן לא הניב פרי, הצדדים לא הגיעו להסכמה ולא שולמו פיצויי הפקעה הרי שהעובדה שבמשך עשרות שנים לא פעלו הנפקעים לשם קבלת הפיצוי אף שהיו מודעים לזכותם ואף שכרו עורך דין לצורך ניהול משא ומתן לשם קבלת הפיצוי תומכת בטענה, כי הם זנחו את זכותם לפנות לערכאות. תקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור אפשרה לנפקעים שלא היו מודעים לכך שמגיע להם פיצוי או שעליהם לתבוע פיצוי, לעשות כן. כאמור, אף לגבי תביעות אשר הוגשו במסגרת תקופת המעבר ניתן לקבוע, כי הוגשו בשיהוי. העובדה שנפקע היה מודע לזכותו לפיצוי ואף פעל לשם קבלתו לפני תקופה ארוכה מאוד ואז לא המשיך להתנהל מול הרשות בעניין זה יש בה בכדי ללמד, כי קיבל פיצוי או, כי זנח את זכותו לפנות לערכאות לשם קבלת פיצוי.

בסיכומיה התייחסה המשיבה לעמדתה של כבוד השופטת נאור כפי שהיא עולה מפסק הדין בפרשת ארידור ולפיה חלוף תקופת דור של 25 שנה מקימה חזקה , כי נגרם למפקיעה נזק ראייתי בשל השיהוי. ציינתי כבר בעבר, כי עמדת כבוד השופטת נאור בעניין זה איננה עמדת הרוב בפסק הדין האמור. במסגרת פסק הדין בפרשת ארידור לא נקבעה הלכה לפיה חלוף תקופת דור מקימה חזקה בדבר נזק ראייתי ולא נקבעו מסמרות באשר למשך התקופה אשר מקימה חזקה בדבר קיומו של נזק ראייתי. בסיכומיה טענה ה משיבה, כי בהמשך אומצה בפסיקה עמדת השופטת נאור בעניין זה. אלא, שמדובר בפסקי דין של בית המשפט המחוזי ולא נקבעה בעניין זה הלכה מחייבת. עם זאת סבורני, כי אורך השיהוי הוא נתון בעל חשיבות עת בוחנים את השיהוי והשלכותיו. בע"א 5110/05 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' קלרה שטיינברג ציין בית המשפט העליון, כי אין מחלוקת, כי שיהוי לתקופה ארוכה של למעלה מארבעים שנה מדליק נורות שאי אפשר שלא יהבהבו. במאמר מוסגר אציין כעת, כי באשר למנוח עבד שהפקעת חלקו הייתה באותו מועד, אין המשיבה טוענת, כי דין התביעה להידחות בשל שיהוי אלא טוענת לגופו של עניין באשר לגובה הפיצוי בלבד.

כאמור, המשיבה טוענת, כי שילמה פיצויי הפקעה לשניים מהמנוחים- מוסטפא ומוסא. לתצהירה של פרץ צורפו מספר מסמכים באמצעותם ביקשה המשיבה להוכיח את טענתה בנוגע לתשלום פיצויי ההפקעה. לתצהירה צורף העתק מספר הנכסים של הרשות. במסמך האמור צוין, ביחס לחלקה 6, כי שולמו פיצויים עבור הנכס הנוכחי למוסא ומוסטפא בכסף. בהערות צוין, כי הפיצויים שולמו על ידי קק"ל. בעדותה הסבירה פרץ, כי ספר הנכסים מקביל פחות או יותר לנסח הטאבו וכי מדובר ברישומים של המנהל לגבי קרקעות. לטענתה, שם נקלטים תשלומים ששולמו, הסכמים שנעשו וכדומה וזו דרכו של המנהל לבצע מעקב. פרץ העידה, כי הדברים נקלטים על סמך המסמכים שהם מקבלים מקק"ל וכי ספר המסמכים הוא מאז שהמנהל הוקם ובעבר היה ידני וכיום הוא ממוחשב (עמ' 28 ש' 1-8, 12). לא עלה בידי פרץ להסביר מדוע לא קיים מסמך דומה לגבי חלקות 7 ו-8 (עמ' 28 ש' 17-21). מצאתי, כי לאור חלוף הזמן והשיהוי בהגשת התביעה נגרם למשיבה נזק ראייתי ויש בכך בכדי להשליך על המשקל שיש ליתן לחסרונם של מסמכים מסוימים.

עוד צורף לתצהירה של פרץ מכתבו של עו"ד שמאי משנת 1957 אשר לפיו ייצג את מוסא, מוסטפא ועבד ובו פנייה לניהול משא ומתן לצורך תשלום פיצויי הפקעה ביחס לחלקות 6,7 ו- 8. פרץ אישרה, כי בשנות החמישים עו"ד שמאי פנה בשם שלושת הנפקעים בדרישה לפיצוי. פרץ העידה, כי בתיק הרשות לא מצאה מכתב תשובה לעורך הדין (עמ' 27 ש' 17-20). נטען בפניה, כי ככל שהיה מתנהל משא ומתן עם עו"ד שמאי והיו מגיעים להסכם הרי שהיו מוצאים הסכם ולכל הפחוות מכתב תשובה כלשהו. בתגובה טענה פרץ, כי זאת במידה שעו"ד שמאי היה פונה למנהל אולם אז המנהל טרם הוקם (עמ' 27 ש' 23-26). נטען בפניה, כי אם הרשות אליה פנה עו"ד שמאי הייתה מגיעה עמו להסכם אז סביר, כי היה הסכם. בתשובה טענה פרץ, כי על סמך המסמכים בוצע תשלום. פרץ הוסיפה, כי יש כל מיני מסמכים אשר מהווים עדות לכך שקק"ל לקחה על עצמה את תשלום ההפקעה (עמ' 27 ש' 17-35). לתצהירה של פרץ צורפו שני מכתבים המופנים לקק"ל במסגרתם מודיע מר דנינו החתום על המכתבים, כי שולמו פיצויים למוסטפא ומוסא בגין המקרקעין נשוא התביעה שהופקעו על ידי המדינה. כן צורפו מכתבים נוספים המעידים על ניהול מו"מ עם קק"ל בנוגע לגובה הפיצוי.

פרץ אישרה, כי ההפקעה בוצעה על פי פקודת הקרקעות. נטען בפניה, כי הפקודה לא מאפשרת תשלום פיצוי על ידי קק"ל והיא השיבה, כי בפועל זה בוצע גם במקרים אחרים. לטענתה, היא אינה יודעת מכוח מה זה נעשה אולם זה מה שנעשה. פרץ אישרה, כי מי שמשלם פיצויי הפקעה זה המנהל והוסיפה, כי זאת מאז הקמתו. טרם הקמת המנהל התשלום בוצע על ידי שר האוצר, רשות הפיתוח וקק"ל. פרץ אישרה, כי לפי הפקודה התשלום היה על ידי שר האוצר בלבד (עמ' 25 ש' 18-29). נטען בפניה, כי אם קק"ל שילמה פיצויים הרי שהיא שילמה שלא כדין והתרופה שלה היא נגד המנהל או שר האוצר. בתגובה טענה פרץ, כי ייתכן שקק"ל פעלה כנגד החוק אולם זה מה שעשו בפועל (עמ' 25 ש' 32-33, עמ' 26 ש' 1-3). לתצהירה של פרץ צורפו מסמכים פנימיים של קק"ל ובמסגרת אחד מהם צוין, כי יש להפנות את המבקשים לקק"ל חיפה מאחר ועליה מוטל תשלום הפיצויים. המסמכים שצורפו תומכים בטענתה של פרץ באשר לאופן בו התבצעו הדברים במועדים הרלוונטיים ובין היתר תשלום פיצויי הפקעה על ידי קק"ל. ברי, כי אין לשמוע טענה לפיה קק"ל לא הייתה מוסמכת לשלם את הפיצויים כך שככל ששילמה אותם אין בכך בכדי להשליך על זכותם של הנפקעים לפיצוי. הנפקעים אינם זכאי לכפל פיצוי והשאלה איזה גוף שילם להם את פיצויי ההפקעה, לפני עשרות שנים, אין בה בכדי להועיל להם או לזכותם בפיצוי נוסף.

פרץ טענה בעדותה, כי היא מניחה שנוהל מו"מ והושגה הסכמה שאם לא כן לא היו משלמים פיצויים (עמ' 26 ש' 4-13). לתצהירה של פרץ צורפו מסמכים פנימיים של קק"ל בהם צוין, כי נוהל משא ומתן עם הנפקעים כולל עמדות הצדדים למשא ומתן וכי המשא ומתן עם שניים משלושת הנפקעים הסתיים בחיוב. בנוסף, צורף מסמך פנימי ממחלקת החשבונות בקק"ל לסניף חיפה ולפיו הועבר לסניף חיפה שיק על סך 10,149 ל"י לצורך תשלום פיצויי ההפקעה. צוין, כי בדו"ח אפריל 1959 מצאו, כי שולם 1/3 ובדו"ח אוגוסט 1959 מצאו כי שולם 1/3 נוסף. המסמכים האמורים מהווים אינדיקציה לניהול משא ומתן, לתוצאותיו ולתשלום פיצויי ההפקעה למוסא ומוסטפא.

לתצהירה של פרץ צורף מכתבו של עו"ד הללי אשר שימש בתפקיד מנהל אגף מקרקעין. במכתבו ציין עו"ד הללי, כי הוא מצרף מכתבים הנוגעים לתשלום פיצויים בעבור חלקות 6-8 לשניים מהשותפים. צוין, כי אף ששולמו הפיצויים הרי שאין בתיק מסמך חתום על ידי מקבלי הפיצויים ונטען, כי יש לקבל תצהיר מהנפקעים שקיבלו פיצויי. בעדותה העידה פרץ, כי לא התקבל תצהיר בעקבות ההנחיה של עו"ד הללי וכי לא ידוע לה האם נעשו ניסיונות לגבות תצהיר (עמ' 29 ש' 7-12). העדרו של תצהיר כאמור והעובדה, כי לא ברור האם נעשה ניסיון לגבות תצהיר כאמור אין בה בכדי להועיל למבקשים ובעניין זה יש להביא בחשבון את הנזק הראייתי אשר נגרם למשיבה בשל השיהוי בהגשת התביעה.

פרץ נשאלה, האם אין למשיבה הסכם פיצוי עם הנפקעים והשיבה, כי יש את ההודעות של קק"ל. פרץ הוסיפה, כי לא מצאו בתיק מסמך שכותרתו הסכם (עמ' 24 ש' 22-25). נטען בפניה, כי אין זה הגיוני שגוף כמו קק"ל ישלם פיצוי ללא הסכם והיא השיבה, כי מדובר בתקופה מאוד מוקדמת של הקמת המדינה. לטענתה, יכול להיות שהיה זיכרון דברים ויכול להיות שהיו המחאות שהעבירו ללא חוזה. פרץ הוסיפה, כי היא אינה יודעת לענות על זה בוודאות (עמ' 25 ש' 10-15). פרץ אישרה, כי אין למשיבה מסמך אחר אשר נושא את חתימת המנוחים (עמ' 25 ש' 16-17). בהמשך עדותה טענה, כי יש להם לא מעט מקרים נוספים שקק"ל שילמה פיצויים והמנהל קיבל הודעות על כך אולם לא בהכרח קיבל הסכמים (עמ' 30 ש' 24-25).

פרץ העידה, כי אין קבלות בתיק. היא הוסיפה, כי מדובר בשנים טרם הקמת המנהל. לטענתה, ההתנהלות בתיקים האלה, במקרה הספציפי ובמקרים נוספים, בעיקר טרם הקמת המנהל וגם מספר שנים לאחר מכן היא שקק"ל שילמה את הפיצויים לבעלי הזכויות. לגבי ההתנהלות של קק"ל באותה תקופה טענה, כי גם בתיקים אחרים שהיא עברה עליהם וטיפלה בהם אלו המסמכים שקיבלו מקק"ל (עמ' 24 ש' 27-33). לטענתה ככל שהייתה מקבלת מקק"ל מסמכים נוספים הייתה מצרפת אותם לתצהירה (עמ' 24 ש' 36, עמ' 25 ש' 1). נטען בפניה, כי אין בתיק שומת פיצויים והיא השיבה, כי בשנים עברו לא הוזמנו שומות לצורך פיצויים. לטענתה, היו תקופות שהיו טבלאות לפיהן נקבע שווי בהתאם לסוג הקרקע. פרץ הוסיפה, כי במהלך השנים עניין השווי ועניין השומה התפתח והשתנה (עמ' 25 ש' 2-6). לטענה, כי לא הייתה בתקופה הרלוונטית ועל כן אין בידה להעיד על דרך ההתנהלות של קק"ל בנוגע לתשלומי פיצויים השיבה פרץ , כי בידה לומר על סמך המסמכים הקשורים לתביעה בה עסקינן ותיקים אחרים (עמ' 25 ש' 7-9).

פרץ אישרה, כי המסמכים שצירפה הם מכתבים פנימיים שהועברו בין אגפים שונים של קק"ל לבין המנהל אשר מודיעים אחד לשני על תשלום כלשהו (עמ' 29 ש' 4-6). היא העידה, כי אין מסמך כלשהו לפיו המנוחים מאשרים, כי קיבלו פיצוי (עמ' 29 ש' 2-3). עוד אישרה, כי טענתה לפיה המסמכים מעידים על תשלום פיצויים למנוחים זו פרשנות שלה של המסמכים (עמ' 29 ש' 13-15).

מצאתי, כי המשיבה הציגה מסמכים אשר תומכים בטענתה בדבר תשלום פיצויי הפקעה למוסא ומוסטפא. אכן, אין בידה להציג קבלות, הסכם לתשלום הפיצויים או מסמך אחר חתום על ידי הנפקעים המאשרים את קבלת הפיצוי. עם זאת, המסמכים אשר צירפה המשיבה הם מסמכים אשר נערכו בזמן אמת על ידי הגורמים הרלוונטיים במסגרת עבודתם ויש בהם בכדי להוות אינדיקציה לביצוע התשלום. אף אם באופן רגיל אין להסתפק במסמכים כאמור לשם הוכחת תשלום פיצויי הפקעה וראוי לדרוש מסמך חתום בחתימתו של מקבל הפיצוי או קבלה וכדומה הרי שבמקרה שלפניי נגרם למשיבה נזק ראייתי של ממש בשל השיהוי הרב בו הוגשה התביעה וסביר בעיניי, כי כיום אין בידה לאתר חלק מהמסמכים הרלוונטיים. עם חלוף הזמן הרב לא מן הנמנע, כי חלק מהמסמכים לא נשמרו כנדרש או אבדו. בפסיקה נקבע, כי בשירות הציבורי יש חשיבות לידיעה מוסדית, המכונה גם זיכרון מוסדי, והתחלפות הנפשות הפועלות במערכת גורמת לכך שמערך הידיעה היכן לחפש לוקה (ע"א 5110/05 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' קלרה שטיינברג).

עוד נקבע בפסק הדין בעניין שטיינברג, כי ההנחה שהמנהל הציבורי מסודר עד כדי כך שלא הולך בו דבר לאיבוד כך שאם לא נמצאה קבלת תשלום חזקה, כי לא הייתה היא קביעה או הנחה אשר עלולה להטיל על קופת הציבור עול כספי כבד אשר יכול להיות ראוי לעיתים אולם האחריות מחייבת זהירות בעניין זה.

המבקשים העלו טענות באשר לעדותה של פרץ ובין היתר, כי מדובר בסברה וכי אינה יודעת דברים מידיעה אישית ולדוגמא כיצד התנהלו בתקופה הרלוונטית. אמנם אין מחלוקת, כי פרץ אינה יכולה להעיד מידיעה אישית באשר לאופן בו בוצעו תשלומי הפקעה באותה עת או האם שולמו פיצויי הפקעה לנפקעים בהם עסקינן. אלא, שהעובדה שאין בידי המשיבה להעיד עדים שבידם להעיד בסוגיות אלו מידיעה אישית נובעת אך ורק מהתנהלות התובעים ומהשיהוי הרב בו הוגשה התביעה בה עסקינן. השיהוי המהותי בהגשת התביעה גרם למשיבה לנזק ראייתי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בכך שאין בידה להעיד עדים אשר יכולים להעיד מידיעה אישית על המשא ומתן שהתנהל בנוגע לפיצוי, תשלום פיצויי ההפקעה וההתנהלות בעניינים כאמור במועדים הרלוונטיים ובין היתר תשלום פיצויי הפקעה על ידי קק"ל, הוצאת שומה לצורך תשלום פיצויי הפקעה וכדומה. בנסיבות אלו, ניתן ללמוד על עניינים אלו מהמסמכים המצויים אצל המשיבה ומניסיונם של עובדיה על בסיס מקרים אחרים שהיו בטיפולם.

אציין עוד, כי לא עלה בידי המבקשים לסתור את טענת המשיבה, הנתמכת במסמכים, לפיה שולמו למוסא ומוסטפא פיצויי הפקעה.

רחמה טענה בתצהירה, כי לא שולמו לאביה פיצויים כלשהם עבור הפקעת זכויותיו בחלקות וכי למיטב ידיעתה גם למוסא לא שולמו פיצויים (ת/1 סעיף 2). בעדותה טענה רחמה, כי אביה לא מכר את הקרקע וכי לא ראתה שהוא קיבל כסף או שיש לו כסף. היא העידה, כי לא דיברה עם אביה על עניין הכסף וכי הוא אף פעם לא אמר להם שיש לו כסף. לטענתה, אביה היה עני ולא היה לו כסף. רחמה הוסיפה, כי אם היה לו כסף היה נותן לה. לטענתה, הוא היה קשיש, לא יצא מהבית ולא מכר קרקע (עמ' 17 ש' 28-35, עמ' 18 ש' 1). בהמשך העידה רחמה, כי לא היו משתפים אותה בעניין של הקרקעות (עמ' 18 ש' 6-7). כאשר נשאלה, האם ייתכן שקיבלו כסף שהיא לא ידעה עליו היא לא שללה טענה זו ותחת זאת שבה וטענה, כי אביה היה עני וכי לא קיבל כסף (עמ' 18 ש' 8-10). הנה כי כן, מעדותה של רחמה עולה, כי היא לא הייתה מעורבת בענייניו הכספיים ובענייני הקרקעות של אביה. בנסיבות אלו, לא ברור על מה מבוססת טענתה, כי אביה לא קיבל פיצויי הפקעה. הטענה, כי לו היה מקבל פיצוי הרי שהוא היה נותן לה כסף היא עדות סברה שאין בה בכדי ללמד האם שולם לאביה פיצוי אם לאו. יתרה מזאת, יש לזכור שעל פי המסמכים שצורפו לתצהיר מטעם המשיבה, כספי הפיצויים שולמו לפני למעלה מ- 55 שנים, מאז חתמה העדה על תצהירה.

אסד טען בתצהירו, כי מוסטפא ומוסא או יורשיהם לא קיבלו פיצויים בעבור הפקעת זכויותיהם בחלקה (ת/2 סעיף 10). הוא העיד, כי ככל שאביו היה מוכר את האדמה ומקבל כסף, הרי שהוא היה אומר לו (עמ' 18 ש' 23-25). עם זאת העיד, כי אביו לא היה מערב אותם בענייניו הכספיים וכי אביו עשה מה שרצה ואף אחד לא התערב (עמ' 18 ש' 27-28). אסד נשאל, האם הוא היה מעורב בעניין של יחסיו של אביו מול הרשות בנוגע לקרקעות והשיב בשלילה. אסד הוסיף, כי לא היה קשר. הוא טען, כי לא יכול להיות שהיה קשר כאמור והוא לא ידע עליו וכי אם אביו היה רוצה למכור הוא היה אומר לו (עמ' 18 ש' 34-35, עמ' 19 ש' 1-2). על אף טענתו, כי לא היה קשר בין אביו לבין הרשות בנוגע לקרקעות וקבלת פיצוי בעבור הפקעתן אסד אישר בהמשך עדותו, כי היה מעורב עורך דין וכי היה משא ומתן עם המנהל. אסד הוסיף, כי לא הגיעו להסכמות (עמ' 19 ש' 23). נטען בפניו, כי הוא טען שלא היה קשר בין אביו לבין המדינה בעניין העסקאות וכעת טוען, כי היה עורך דין ונוהל משא ומתן. בתגובה טען אסד, כי אנשים שכנעו את אביו לקחת עורך דין כך שאולי ככה יקבל פיצוי בעבור הקרקע (עמ' 19 ש' 24-27). בהמשך עדותו ציין אסד, כי הוא יודע על המשא ומתן ממה שאמר לו עורך דינו וכי לא ידע על כך מאביו (עמ' 20 ש' 16-19). אף עדותו לגבי סכום הפיצוי שהוצע לאביו מבוססת על מה שעורך דינו אמר לו (עמ' 20 ש' 8-11). עדותו בעניינים אלו יש בה בכדי להעיד על כך שאסד לא היה מעורב בסוגיית פיצויי ההפקעה ובמשא ומתן שנוהל בעניין זה ואין בידו להעיד מידיעה אישית בעניין. למרות עדותו, כי אביו היה אומר לו אם היה רוצה למכור, בפועל עולה מדבריו, כי כלל לא ידע מאביו שנוהל מו"מ על המדינה ועל ההצעות שהוצעו לאביו כפי שעולה בבירור מהמסמכים שהמשיבה צרפה לתצהירה.

בעדותו אסד נשאל מדוע אביו לא לקח את הכסף שהציעו לו, לאור טענתו לפיה לא היה לאביו כסף, והוא השיב, כי הם חיו מהאדמה הזו. בהמשך טען, כי לא הסכימו לקבל את הכסף ואז עזבו את האדמה (עמ' 19 ש' 29-33). לאחר שנשאל בשנית מדוע אביו לא לקח את הסכום שהוצע לו השיב, כי הוא עבד ונתן כסף לאביו במקום שהאב יקבל 3,000 לירות בשביל האדמה (עמ' 20 ש' 4-7). טענתו, כי אביו לא לקח את הפיצוי שהוצע לו משום שחיו מהאדמה אינה עולה בקנה אחד עם הטענה לפיה עזבו את האדמה. לא עלה בידו להצביע על טעמים בגינם אביו לא לקח את סכום הפיצוי שהוצע לו ובשים לב לכך שבמשך עשרות שנים לא פעלו הנפקעים לשם קבלת פיצוי גבוה יותר מהפיצוי שהוצע להם ואשר לכאורה נדחה על ידם. בנסיבות אלו עדותו לא סבירה ואינה מתקבלת על דעתי. כאמור, מצאתי, כי אסד לא היה מעורב בניהול המשא ומתן לקבלת פיצויי ההפקעה ואין בידו להעיד בסוגיה זו מידיעה אישית.

מצאתי, כי אין בידי המבקשים להעיד מידיעה אישית בעניין ניהול המשא ומתן וקבלת פיצויי ההפקעה. אכן, על כתפי המשיבה להוכיח את תשלום פיצויי ההפקעה אולם במקרה בו עסקינן ובשים לב לנזק הראייתי אשר נגרם למשיבה ולאור המסמכים אשר הגישה ואשר תומכים בטענתה בעניין זה, כי שולם הפיצוי הרי שהעובדה שאין בידי המבקשים לשלול את טענת המשיבה בנוגע לתשלום הפיצויים יש בה בכדי לחזק את הקביעה לפיה יש לדחות את תביעתם לפיצויי הפקעה, מאחר ומוסטפא ומוסא כבר פוצו בעבר בגין ההפקעה נשוא התביעה.

מהמסמכים המצורפים לתצהירה של פרץ עולה, כי בשנת 2015 פנה עורך דין חמאיסי למשיבה לצורך בירור בנוגע לתשלום פיצויים ליורשי הנפקעים. בתגובתה למכתב האמור השיבה לו פרץ במכתבה, כי שולמו למוסא פיצויים בשנת 1959 וכי לא אותר במשרדי המשיבה עותק של ההסכם אשר מצוי כנראה בקק"ל. במכתב האמור לא צוין דבר בדבר תשלום הפיצוי למוסטפא. בעדותה טענה פרץ, כי ככל הנראה היא לא התייחסה אליו בתשובתה בשל טעות. לטענתה, זיהו את הטעות כאשר ערכו את המסמכים לתביעה בה עסקינן (עמ' 26 ש' 33-35, עמ' 27 ש' 1-8). אציין, כי טרם פנייתו האמורה של עו"ד חמאיסי התבצעה פניה נוספת בשנת 1997 מטעם המבקשים למשיבה בנוגע לתשלום פיצויי הפקעה. בתגובה לבקשה זו השיבה המשיבה ביום 29.4.97, כי שולמו פיצויי הפקעה למוסא ומוסטפא. אין בעובדה ששמו של מוסטפא נשמט ממכתבה של פרץ בכדי לסייע למבקשים. העובדה ששמו של מוסטפא לא הופיע במכתבה של פרץ אף שהופיע במכתב מוקדם יותר תומכת דווקא בעמדת המשיבה באשר לנזק הראייתי אשר נגרם לה בשל חלוף הזמן. יש באמור בכדי להדגים את הקושי אשר נגרם למשיבה שעה שהיא נאלצת להתמודד עם תביעות לפיצויי הפקעה בחלוף עשרות שנים.

כאמור, המשיבה הניחה תשתית ראייתית אשר מלמדת על ניהול משא ומתן עם הנפקעים ותומכת בטענתה בנוגע לתשלום פיצויי הפקעה למוסא ומוסטפא. אכן, המשיבה לא הציגה חלק מהמסמכים המהותיים כגון הסכם עם הנפקעים, קבלות, מסמך חתום על ידם, תצהיר וכדומה. בעניין זה מצאתי, כי בשל השיהוי המשמעותי בו הוגשה התביעה לא עלה בידי המשיבה לאתר מסמכים רלוונטיים ונגרם לה נזק ראייתי אשר יש להביא בחשבון בעת הכרעה בתביעה.

ציינתי בעבר, במסגרת החלטות בבקשות לדחיית תביעה על הסף מחמת שיהוי, כי במקרים מסוימים בהם נקבע, כי נגרם נזק ראייתי בשל שיהוי בהגשת התובענה לא יהיה בכך בכדי לגרום לסילוק התביעה על הסף ותחת זאת ניתן לבחון את שיעור הנזק והשפעתו ולהביא עניין זה בחשבון בתום ההליך בעת הכרעה בתובענה. לאחר ניהול ההליך, בידי בית המשפט לתת משקל לנזק הראייתי ובידו לקבוע, לאחר שמיעת הטענות ולאור הראיות שהוצגו בפניו, כי ההשתהות בהגשת התביעה מצדיקה את דחייתה. מצאתי, כי במקרה שלפני נגרם למשיבה נזק ראייתי בגין השיהוי המשמעותי בו הוגשה התביעה וכי בשל כך לא היה בידה לאתר ולהציג מסמכים רלוונטיים. עם זאת, המשיבה הציגה מסמכים רבים אשר תומכים בטענתה ומהווים אינדיקציה, כי שולמו הפיצויים ומנגד אין בידי המבקשים לשלול, מידיעה אישית, את טענתה כי שולמו פיצויי הפקעה.

כמפורט לעיל, המבקשים טוענים, כי לא שולמו לנפקעים או ליורשיהם פיצויי הפקעה. בהמשך הוסיפו וטענו, כי אף אם שולמו למוסא ומוסטפא פיצויים הרי שמדובר בסכום שאינו שנוי במחלוקת בלבד ועל כן הם זכאים ליתרת הפיצוי. אציין כבר כעת, כי טענה זו נטענה בעלמא ולא נתמכה בראיה כלשהי.

במסגרת סיכומיה טענה המשיבה, כי הטענה לפיה ככל ששולם הסכום הנטען, הרי שמדובר בסכומים הלא שנויים במחלוקת לא נטענה מעולם (סעיף 23 לסיכומי המשיבה). במסגרת סיכומי התשובה טענו המבקשים, כי טענתה האמורה של המשיבה לוקה בטעות העולה כדי הטעייה מכוונת וטענו, כי במסגרת כתב התשובה הם ציינו, כי בהנחה ששולמו הסכומים הנטענים הרי שיש לראות בהם כתשלום המוסכם שאינו שנוי במחלוקת ועל המשיבה לשלם את היתרה (סעיף 4 לסיכומי התשובה). מעיון בכתב התשובה עולה, כי המבקשים טענו במסגרתו, כי ככל ששולם הסכום הנטען הרי שסכומי הפיצויים ששולמו זעומים ונמוכים באופן קיצוני ועל כן יש לראות בהם כתשלום על חשבון הפיצויים המגיעים להם ועל המשיבה לשלם את היתרה המתחייבת (סעיף 3 לכתב התשובה). אציין, כי טענה לפיה שולמו פיצוים כה נמוכים שיש לראות בהם תשלום חלקי בלבד איננה זהה לטענה לפיה התשלום ששולם הוא התשלום שאינו במחלוקת. ברי, כי יש להבדיל בין מקרה בו הנפקע והרשות המפקיעה לא מגיעים להסכמות והרשות משלמת את התשלום שאינו במחלוקת והנפקע תובע את היתרה לבין מקרה שבו משלמת הרשות פיצויי הפקעה ובחלוף עשרות שונים טוענים הנפקעים, כי סכום הפיצויים אשר שולם להם נמוך ויש להעניק להם פיצוי נוסף. למעלה מזאת, כפי שיפורט בהמשך מצאתי, כי לא עלה בידי המבקשים להרים את הנטל ולהוכיח טענתם, כי מדובר בסכום שאינו שנוי במחלוקת. טענה, אשר כאמור, נטענה בעלמא.

בסיכומיהם טענו המבקשים, כי קבלת הסכום שאינו במחלוקת אינה מחייבת חתימה על ויתור. לטענתם, משכך, ובהעדר חתימה כאמור של הנפקעים, הרי שהדבר מלמד, כי הסכום ששולם הוא הסכום שאינו במחלוקת. אינני מקבלת טענה זו. העדר מסמך כאמור, ובשים לב, כמפורט, לנזק הראייתי אשר נגרם למשיבה בשל השיהוי בהגשת התביעה, אין בו בכדי ללמד, כי מדובר בתשלום שאינו שנוי במחלוקת. אציין, כי בכל המסמכים אשר הוגשו לתיק בית המשפט, ובהם התייחסות לתשלום פיצויי ההפקעה, לא נאמר דבר אשר תומך בטענת המבקשים, כי מדובר בתשלום הסכום שאינו במחלוקת בלבד.

פרץ טענה, כי אין זה סביר שהסכום ששולם הוא הסכום שאינו שנוי במחלוקת וכי אם זה היה הסכום שאינו שנוי במחלוקת הרי שהיה אמור להיות המשך להתנהלות הזו. נטען בפניה, כי היו פניות נוספות וכי זה מלמד שמה ששולם היה לכל היותר הסכום שאינו שנוי במחלוקת. פרץ חלקה על עמדה זו וציינה, כי נתקלה במקרים רבים שאנשים קיבלו פיצוי ופנו פעם נוספת בדרישה לפיצויי הפקעה (עמ' 29 ש' 29-35).

באשר לפניות הנוספות אציין, כי לתצהירה של פרץ צורף מכתבו של עו"ד איראני משנת 1997, בא כוחו של אסד זועבי, אשר ביקש לברר האם שולמו פיצויי הפקעה למוסא, מוסטפא ועבד. ביום 29.4.97 נשלחה לעורך הדין איראני תשובה לפיה שולמו פיצויי הפקעה למוסא ומוסטפא כולל פירוט מועד התשלום לכל אחד מהם וסכום התשלום. חלפו למעלה משנתיים ממועד התשובה האמורה ועד לפנייה נוספת של המבקשים במסגרתה נטען, כי לא שולמו פיצויי הפקעה. ביום 10.8.99 נשלחה לעו"ד זועבי תשובה במסגרתה נטען, כי מהמסמכים עולה, כי שולמו למוסא פיצויי הפקעה. רק בשנת 2015 נעשתה פנייה נוספת לאחר קבלת התשובה האמורה ובהמשך הוגשה התובענה בה עסקינן בתחילת שנת 2016.

פער הזמנים המשמעותי בין ההפקעה ותשלום הפיצויים למוסא ומוסטפא לבין המועד בו בוצעו הפניות הנוספות וכן, הפער בין פניה אחת לאחרת, אינו מתיישב עם הטענה, כי מדובר בתשלום הפיצוי שאינו במחלוקת בלבד. ככל שנוהל בין הצדדים משא ומתן ובסופו לא התגבשו הסכמות בנוגע לתשלום פיצויי הפקעה מלאים ושולם רק הסכום שאינו שנוי במחלוקת הרי שאין זה סביר, כי הנפקעים קפאו על שמריהם במשך עשרות שנים מבלי לפנות למשיבה בנוגע לפיצויי ההפקעה, כאשר פנייתם הראשונה הייתה בשנת 1997 למעלה מ- 30 שנים ממועד מתן הפיצוי. בנוסף, ברי, כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה העובדה שהיו פניות למשיבה מלמדת, כי לא בוצע תשלום או כי בוצע תשלום חלקי בלבד. פנייתו של נפקע למשיבה בדרישה לתשלום פיצוי אין בה בכדי להוכיח דבר באשר לשאלה, האם שולמו לו פיצויי הפקעה אם לאו ועצם הפנייה אין בה כדי להקנות זכות לפיצוי כלשהו. זאת, כשם שדחיית בקשתו של נפקע לפיצויים על ידי המשיבה אין בה כשלעצמה בכדי להוכיח דבר באשר לזכויותיו.

אציין עוד, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת המבקשים לפיה מדובר היה בתשלום הסכום שאינו שנוי במחלוקת בלבד הרי שלא היה בכך בכדי להועיל להם. שכן, משנוהל משא ומתן ושולם פיצוי, אף אם רק חלקי, הרי שהליך הפיצוי בגין ההפקעה החל ומשנזנח במשך עשרות שנים אין בידי המבקשים לבוא כיום ולדרוש את יתרת הפיצוי, על סמך פיצוי שהיה בידם לקבל כיום. משהחל הליך הפיצוי אין מצבם של המבקשים כמצבו של נפקע שטרם החל הליכים מול הרשות וטרם שולמו לו פיצויי הפקעה וייתכן, כי במהלך השנים אף לא היה מודע לזכויותיו.

כאמור לעיל, המבקשים טענו, כי הפיצוי הנטען כה זעום כך שיש לראות בו תשלום על חשבון הפיצויים המגיעים לנפקעים. לטענתם, יש לחשב את הפיצוי המגיע למוסא ומוסטפא בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט. אינני מקבלת טענה זו. ברי, כי אין מקום לבחון כיום האם הפיצוי אשר ניתן לנפקע לפני עשרות שנים הוא נמוך בהשוואה לפיצוי אשר היה בידו לקבל כיום. ההשוואה האמורה אינה רלוונטית. מקום בו נקבע, כי שולמו לנפקע פיצויי הפקעה הרי שאין בידו להביא את שיעור הפיצויים אשר שולם לו לבחינה מחודשת כיום בפני בית המשפט בהתחשב בפיצוי אשר היה בידו לקבל כיום. שאם לא כן, הרי שבכל מקרה שבו שולמו לנפקעים פיצויי הפקעה לאחר ניהול משא ומתן היה בידם לפנות בהמשך לבתי המשפט בדרישה, כי ישולם להם פיצוי גבוה יותר, כשיעור הפיצוי המשתלם כיום. באופן האמור, ניהול משא ומתן עם נפקע ותשלום הסכום המוסכם לא היה בו בכדי לשים סוף לסוגיית הפיצוי והרשות הייתה חשופה לאינספור תביעות לאחר ששילמה פיצויי הפקעה לנפקעים עמם הגיעה להסכמה. ברי, כי הדבר אינו ראוי והרשות הייתה מתקשה לכלכל צעדיה. סבורני, כי ניתן לגזור לעניין זה מעקרון סופיות הדיון. משנוהל משא ומתן ושולם פיצוי מוסכם לא תשמע טענה לפיה הפיצוי, אשר שולם לפני עשרות שנים, נמוך ויש לפצות את הנפקע כפי שהיה מפוצה כיום. אין בגובה הפיצוי אשר משולם כיום לנפקעים בכדי להשליך על הפיצוי אשר מגיע לנפקע אשר שולם לו פיצוי בהסכמה לפני עשרות שנים. ברי, כי כל סוגיית הפיצויים בגין הפקעות מקרקעין עברה תמורות רבות במהלך השנים, בוודאי, כי אין בכך כדי להוות עילה לפתיחה מחודשת של הסכמי פיצויים שנכרתו בין הצדדים לפני שנים רבות.

אציין עוד, כי איני מקבלת את טענת המבקשים לפיה מדובר באפליה בין נפקעים. שכן, אין דומה נפקע ששולמו לו פיצויי הפקעה בסמוך לאחר ההפקעה לנפקע אשר פיצויי ההפקעה משולמים לו עשרות שנים לאחר ההפקעה ואין בתמורות ובשינויים שחלו במהלך השנים בסוגיית פיצויי ההפקעה בכדי להשליך על הפיצוי של מי שכבר שולם לו פיצוי לפני עשרות שנים.

הנה כי כן, מצאתי, כי המשיבה הציגה מסמכים אשר מהווים אינדיקציה לתשלום פיצויי הפקעה למוסא ומוסטפא. מנגד, מעדותם של העדים מטעם המבקשים עולה, כי אין בידם להעיד מידיעה אישית באשר לשאלה האם שולמו למורישיהם פיצויי הפקעה אם לאו. אכן, המשיבה לא צירפה מסמכים מהותיים אשר יש בהם בכדי להוכיח את טענתה, כי שולמו פיצויי הפקעה לנפקעים האמורים. כך לדוגמא, לא צורפו הסכם או מסמך כלשהו חתום על ידי הנפקעים. בעניין זה מצאתי, כי השיהוי המשמעותי בו הוגשה התובענה גרם למשיבה לנזק ראייתי אשר בגינו לא היה בידה להציג את המסמכים הנטענים או להעיד עדים אשר היה בידם לשפוך אור על הסוגיות שבמחלוקת. כאמור, הנפקעים לא פנו למשיבה בדרישה לתשלום פיצויים במשך עשרות שנים וכן, לא הגישו תובענה בנדון, אף שהיו מודעים לזכותם לפיצויי הפקעה ואף שאין מחלוקת, כי בסמוך לאחר ההפקעה נוהל משא ומתן בנדון. התנהגות הנפקעים מלמדת, כי זנחו את זכותם לתבוע פיצויי הפקעה. משכך, שינוי מצבה של המשיבה לרעה נובע מהתנהגות הנפקעים.

אציין, כי במסגרת סיכומי התשובה טענו המבקשים, כי הטענה בדבר נזק ראייתי מחמת השיהוי בהגשת התובענה לא נטענה במסגרת כתב ההגנה וכי מדובר בהרחבת חזית אסורה. המבקשים טענו, כי בנסיבות אלו לא היה בידם להביא הוכחות לשם סתירת טענה זו. אינני מקבלת את הטענה האמורה. אכן, במסגרת כתב ההגנה לא העלתה המשיבה טענה בנוגע לנזק ראייתי שנגרם לה מחמת השיהוי וכל שטענה ששולם כבר הפיצוי ביחס לחלק מהתובעים. עם זאת, אין מחלוקת, כי ניתן להעלות טענה זו גם בהמשך ובין היתר במסגרת בקשה לדחיית תביעה על הסף. במקרה כאמור היה בידי בית המשפט להמשיך בניהול ההליך ולבחון בסופו, האם נגרם נזק ראייתי, מה היקפו ומה השלכותיו. אציין, כי במסגרת תצהירה של פרץ נטען, כי השיהוי הרב בהגשת התביעה מהווה פגיעה ממשית באפשרויות ההגנה אשר היו עומדות למשיבה אלמלא הוגשה התובענה בשיהוי כה קיצוני. היא הוסיפה, כי כיום יהיה זה בלתי אפשרי לאתר את אותם גורמים ברשות אשר הגיעו להסכמות עם הנפקעים, ערכו את המסמכים המצורפים ויכולים להעיד על ביצוע התשלום (נ/1 סעיף 15). אינני מקבלת את הטענה, כי לא הייתה בידי המבקשים ההזדמנות להוכיח, כי אין ממש בטענה בדבר נזק ראייתי. אציין עוד, כי המבקשים עצמם הפנו, בין היתר, לאמור בתצהיר מטעמם לשם דחיית טענת המשיבה בדבר הרחבת חזית.

עוד אציין, כי אינני מקבלת את טענת המבקשים בסיכומי התשובה לפיה המסמכים שהוגשו והעובדה שהיו שמורים בתיקים הרשמיים של הרשות יש בהם בכדי ללמד, כי לא נגרם למשיבה נזק ראייתי. אין באמור בכדי ללמד, כי כל המסמכים הרלוונטיים מצויים בתיק. בנוסף, כפי שציינתי, גם לחילופי גברא יש משמעות במקרה שלפני כאשר לא ניתן להעיד את מי שניהל משא ומתן עם הנפקעים, כתב את המסמכים הרלוונטיים ובידו להעיד בנוגע לתשלום פיצויי ההפקעה ובאשר לאופן בו התנהלו הדברים בעת הרלוונטית.

יתרה מזאת, מהמסמכים שצירפה המשיבה עולה לכאורה, כי שולם למבקשים פיצוי בגין ההפקעה. על המבקשים הנטל להוכיח את תביעתם וכי הם זכאים לפיצוי בגין ההפקעה. לא שוכנעתי בנסיבות במאזן הדרוש במשפט אזרחי, כי לא שולם הפיצוי זה מכבר למבקשים וכי הכתוב באותם מסמכים שצורפו לפיו הועבר הפיצוי למבקשים אינו משקף את הדברים כהווייתם. לאור הנסיבות, אזי גם אם קיים ספק, אם שולמו הפיצויים אם לאו, הרי ספק זה פועל לחובת המבקשים שבחרו להגיש את תביעתם שנים רבות לאחר ההפקעה.

בנסיבות אלו מצאתי, כי דין התביעה שהגישו יורשיהם של המנוחים מוסא ומוסטפא להידחות.

תביעה בגין חלקו של המנוח עבד

באשר לעבד אין מחלוקת בין הצדדים, כי לא שולמו לו פיצויי הפקעה והנתבעת מסכימה, כי הוא זכאי לפיצויים כאמור (עמ' 24 ש' 15-21) בנסיבות אלו אין צורך להידרש לסוגיה של שי הוי וכי התנהלות עבד יש בה כדי להראות כי זנח את תביעתו. כמו כן, אין מחלוקת בין הצדדים באשר לזכאות המבקשים 6-8 לפיצוי בגין חלקו של עבד. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנוגע לפיצוי המגיע לעבד בעקבות הפקעת החלקות היא בנוגע לשיעור הפיצוי בלבד.

הנתבעת טוענת, כי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט אינה מנומקת כדבעי וכי יש לפסול את חוות דעתו בכל הנוגע לאחוז דמי החכירה האבודים ולאמץ את חוות דעת המומחה מטעמה.

אין צורך להכביר במילים באשר למעמדו המיוחד של המומחה מטעם בית המשפט אשר הינו גורם אובייקטיבי המהווה זרועו הארוכה של בית המשפט בתחום מומחיותו. לא בנקל יסטה בית המשפט מקביעותיו של המומחה אשר מינה בהעדר טעמים כבדי משקל המצדיקים סטייה כאמור. עם זאת, אין במינוי מומחה מטעם בית המשפט בכדי להגביל את שיקול דעת בית המשפט אשר אינו מחויב לאמץ את חוות דעתו של המומחה או לאמץ את כל חלקיה.

המומחה מטעם בית המשפט קבע בחוות דעתו, כי יש להעמיד את שיעור דמי החכירה על 6%. במסגרת חוות דעתו ציין המומחה, כי בתיק אחר אשר נתן במסגרתו חוות דעת שמאית נקבע, כי שיעור דמי החכירה הוא 6%. לטענתו, בדיון שהתקיים במקרה שלפני הוא ביקש את עמדת שמאי הצדדים לפסיקה זו אולם לא קיבל את התייחסותם ולפיכך קבע, כי שיעור דמי החכירה הוא 6%. נשלחו למומחה שאלות הבהרה ובמסגרת תשובותיו הוא ציין, כי קביעתו היא בהתאם לנימוקים בפסק הדין האמור. עוד ציין, כי קביעת שיעור ההיוון היא קביעה שמאית אולם משעה שניתן פסק דין, במקרה דומה, הפסיקה האמורה מחייבת.

הנה כי כן, בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לא פורטו נימוקים לקביעתו באשר לשיעור דמי החכירה למעט התייחסות לפסק דין אשר ניתן לגבי קרקע אחרת ואימוץ שיעור דמי החכירה אשר נקבע במסגרתו. אציין עוד, כי אינני מקבלת את עמדתו, לפיה משנקבע שיעור דמי החכירה בפסק דין במקרה דומה הרי שפסיקה זו מחייבת. אציין, כי בית המשפט העליון קבע, כי השאלה האם להעמיד את דמי החכירה על 5% לשנה או 6% לשנה היא שאלה שמאית מובהקת אשר נתונה להכרעת בית המשפט בהתאם לנתונים שבפניו (בע"א 2797/15 מדינת ישראל- רשות הפיתוח נ' פאטמה עיסא).

בעדותו הסביר המומחה מדוע גזר את האחוז מתיק אחר וטען, כי מדובר היה במקרה דומה באותן שנים. המומחה ציין, כי קבע שיעור תשואה ולא את שווי הקרקע. המומחה העיד, כי אם הריבית באותה תקופה הייתה 100 אחוז אז שיעור התשואה היה בהתאם. לטענתו, אין חשיבות למיקום הקרקע. נטען בפניו כי הוא טען שמדובר בקרקעות דומות ובתגובה טען כי מדובר בשנים דומות (עמ' 31 ש' 13-20). עוד טען, כי האבחנה היא בין סוגי נכסים ולא מיקומו הפיזי המדויק (עמ' 31 ש' 33).

במהלך עדותו נטען בפני המומחה, כי הוא קבע בחוות דעת בתיק האחר, אשר על פסק הדין שניתן בו הוא הסתמך בחוות דעתו במקרה שלפני, 5% ובית המשפט קבע 6% והוא נשאל האם קביעתו כעת, אשר מאמצת את קביעתו של בית המשפט בתיק הקודם, היא קביעה שמאית או שהוא פשוט נאלץ להסכים בשל החלטתו של בית המשפט. בתגובה טען המומחה, כי שיעור התשואה הוא נושא שמאי שאינו מדויק על קוצו של יוד. לטענתו, לאחר הדיון בבית המשפט הוא ראה עוד קביעות של שמאים שקבעו 6%, עשה חושבים ואמר לצדדים שכנראה יאמץ את הפסיקה אולם לא ככפייה אלא כי זה נכון שמאית (עמ' 32 ש' 2-10).

המומחה העיד, כי אחוז דמי החכירה לפי סעיף 13 מבטא תשואה אלטרנטיבית, סיכון, שכירות, עליית שווי מקרקעין וריבית במשק (עמ' 32 ש' 17-19). נטען בפניו, כי בנימוקים במסגרת חוות הדעת הוא התייחס רק לפסק הדין בתיק הקודם. בתגובה טען המומחה, כי אולי לא פירט מספיק אולם כל הדברים שציין נבחנו (עמ' 32 ש' 20-22). לטענתו, בעת קביעת אחוז תשואה מדובר בכללי שמאות מקובלים אשר אותם לא ציין בחוות הדעת אולם מבחינתו כשמאי זה מובן מאליו (עמ' 32 ש' 25-26). כאשר נשאל לגבי כללי השמאות השיב, כי אין חישוב מתמטי מדויק שהוא יכול לעשות. לטענתו, דמי השכירות זה שיעור ההיוון מוכפל בדמי השכירות כדי להגיע לשווי מלא וזה התקבול (עמ' 32 ש' 27-30). בחקירתו טען המומחה, כי לשיעור התשואה יש קשר לגובה הריבית במשק וכי זו תשואה אלטרנטיבית או עלות הכסף (עמ' 31 ש' 28). ציינתי כבר בעבר, כי מקובלת עליי הטענה לפיה הריבית במשק משליכה על שיעור הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה. מעדותו של המומחה עולה, כי החלטתו בנוגע לשיעור דמי החכירה מבוססת על שיקולים נוספים אשר לא פורטו במסגרת חוות דעתו.

בעדותו טען המומחה, כי גם 5% זה לא טעות אולם הוא ראה שבתי המשפט ומרבית השמאים מטעם בית המשפט קבעו 6% אז הוא 'התיישר' עם הקביעה הזו אימץ את דעתם. (עמ' 33 ש' 4-6). המומחה אשר ממונה על ידי בית המשפט לצורך הענקת חוות דעת נדרש לערוך בחינה שמאית ולקבוע את שיעור דמי החכירה על סמך בדיקתו ולא לאמץ את דעתם של שמאים ושל בית המשפט במקרים אחרים.

המומחה אישר, כי לא בדק עסקאות שכירות (עמ' 33 ש' 7-8). יש לציין, כי בית המשפט העליון קבע, כי דמי החכירה לפי סעיף 13(1) הם מעין מכשיר פיננסי אשר מנותק מדמי השכירות שהתקבלו או שניתן היה לקבל עבור המקרקעין המופקעים ככל שהרשות המפקיעה לא הייתה תופסת בהם חזקה. הפיצוי לפי סעיף 13 איננו משקף בהכרח הפסד בפועל של דמי שכירות בעסקה רצונית. לצורך קביעת פיצוי בגין אובדן דמי חכירה לא מוטל על הנפקע להוכיח חסרון כיס ואת שיעורו. הפיצוי בגין אובדן דמי חכירה נקבע בהתאם לדמי שכירות רעיוניים אשר נגזרים משווי המקרקעין המופקעים (ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר).

מקובלת עליי טענת המשיבה לפיה חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בכל הנוגע לשיעור דמי החכירה אינה מפורטת כנדרש. מעדותו עולה, כי חוות דעתו מסתמכת על טעמים נוספים אשר רלוונטיים לקביעת אחוז דמי החכירה. ראוי היה, כי השיקולים שהנחו את המומחה מטעם בית המשפט ונשקלו על ידו בקביעתו יפורטו כנדרש בחוות דעתו, כך שיהיה בידי הצדדים לבחון את חוות הדעת. בנוסף, מצאתי כי המומחה מטעם בית המשפט לקח בחשבון שיקולים שאינם רלוונטיים לצורך קביעת שיעור דמי החכירה. עם זאת, לא מצאתי לקבל את טענת המשיבה בדבר פסילת חוות דעתו. לא זו אף זו, אף אם תתקבל טענת המשיבה לפיה יש לפסול את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט בנוגע לקביעת שיעור דמי החכירה אין משמעות הדבר, כי יש לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמה.

סעיף 12 לפקודה מעניק לנפקע פיצוי בעבור הפקעת המקרקעין שבבעלותו. מטרתם של פיצויי ההפקעה היא העמדת הנפקע במצב בו היה אלמלא ההפקעה. במקרים מסוימים נתפסת החזקה בקרקע טרם תשלום הפיצוי. בתקופה זו נמנעת מהנפקע האפשרות לעשות שימוש בקרקע ולהפיק ממנה רווחים. זאת, מבלי ששולם לו פיצוי בעקבות ההפקעה. בבסיס הפיצוי לפי סעיף 13 עומדות שתי מטרות: פיצוי הנפקע על הנזק אשר נגרם לו בתקופה הרלוונטית ויצירת תמריץ לרשות המפקיעה לשלם את פיצויי ההפקעה בזמן (ע"א 8937/08 מדינת ישראל מנהל מקרקעי ישראל נ' סלים מוחמד חביב אללה).

הפיצוי לפי סעיף 13 לפקודה אמור לפצות את הבעלים הן על הפסד ריבית והן על ירידת ערך הכסף (ע"א מדינת ישראל נ' עזבון המנוח הרב פנחס דוד הורוביץ ז"ל פ"ד נא(5), 23). פיצוי זה אמור לבטא את שווי הקרקע במנהרת הזמן מיום תפיסת החזקה ועד למועד תשלום פיצויי ההפקעה. הפיצוי האמור נתפס כתחליף ריבית (ע"א 3079/08 מדינת ישראל נ' הקדש קרן עזרה ע"ש יעקב הייטנר). דמי החכירה הם נומינליים ובהעדר מנגנון השומר על ערכם הרי שהוא פוחת עם חלוף הזמן.

כאמור לעיל, מדובר במעין מכשיר פיננסי אשר מנותק מדמי השכירות שהתקבלו או ניתן היה לקבל והפיצוי לפי סעיף 13 נקבע בהתאם לדמי שכירות רעיוניים אשר נגזרים משווי המקרקעין המופקעים. המשיבה טוענת, כי במקרה בו עסקינן אין פער בין דמי שכירות קונקרטיים ודמי שכירות רעיוניים ובעניין זה היא מסתמכת על הדברים שנקבעו בפסק הדין אשר ניתן על ידי בית המשפט העליון בע"א 7137/15 מוחמד עלי עבד לאפי נ' מדינת ישראל. ציינתי כבר, לא פעם, כי אין לגזור גזירה שווה מפסק הדין האמור לבין מקרים דוגמת המקרה שלפניי. (לעניין האבחנה האמורה ראה האמור בפסק דיני בת.א 25725-09-15 אבו אסמאעיל נ' מנהל מקרקעי ישראל).

בעת קביעת שיעור דמי החכירה אשר יש לגזור משווי הקרקע יש להביא בחשבון את תכלית פיצוי ההפקעה, אשר הינה העמדת הנפקע במצב בו היה אלמלא ההפקעה. בנוסף, יש להביא בחשבון את העובדה שהפיצוי לפי סעיף 13 אמור לפצות את הנפקע על הפסד הריבית ועל ירידת ערך הכסף. במקרה שלפניי, החזקה בקרקע נתפסה לפני כשישים שנה. חלוף הזמן הרב, למעלה מחצי מאה, ממועד ההפקעה מבלי ששולמו פיצויי הפקעה משליך על שיעור הפיצוי לפי סעיף 13. זאת, בשים לב לכך שדמי החכירה הם נומינליים וערכם נשחק עם חלוף הזמן.

בשולי הדברים אציין, כי במרבית פסקי הדין נקבעו דמי חכירה בשיעור 6% וזו גם עמדתם של מרבית השמאים אשר ממונים על ידי בית המשפט למתן חוות דעת בסוגיה זו. כמו כן, ציינתי בעבר, לא פעם, כי עמדתי היא, כי במקרים בהם מדובר בהסכם חכירה לא רצוני, לאור אופייה של ההפקעה, במסגרתה נשללת מבעל הקרקע האפשרות לעשות שימוש בקרקע שבבעלותו לעיתים שנים רבות בטרם שולם לו פיצוי, הרי שיש להעמיד את שיעור דמי החכירה על הרף העליון אשר נקבע בפקודה.

בנסיבות האמורות מצאתי להעמיד את שיעור דמי החכירה על 6%.

התוצאה

הנה כי כן מצאתי, כי המשיבה הציגה מסמכים התומכים בטענה לפיה שילמה למוסא ומוסטפא פיצויי הפקעה. לא עלה בידי המבקשים לסתור טענה זו וטענותיהם בעניין זה אינן נתמכות בראיה כלשהי ולא מבוססות על ידיעה אישית לפיה לא שולמו פיצויי הפקעה. אכן, לא היה בידי המשיבה להציג חלק מהמסמכים המהותיים לשם הוכחת טענתה בנוגע לתשלום פיצויי ההפקעה. אולם מצאתי, כי נגרם למשיבה נזק ראייתי לאור השיהוי הרב בו הוגשה התביעה, עשרות שנים לאחר ההפקעה. יש להביא עובדה זו בחשבון בעת בחינת השאלה, האם עלה בידי המשיבה להוכיח את טענותיה. הטענה, כי ככל ששולם פיצוי הרי שמדובר היה בפיצוי שאינו במחלוקת נטענה בעלמא וממילא אין בידי המבקשים לתבוע כיום פיצוי נוסף לאחר שזנחו את תביעתם תקופה ארוכה. כמו כן, שיעור הפיצוי אשר היה בידם לקבל כיום אינו רלוונטי ואין בו בכדי להצדיק תשלום פיצוי נוסף.

כאמור, לעבד לא שולמו פיצויי הפקעה והמחלוקת אשר נתגלעה בין הצדדים בעניינו נוגעת לשיעור דמי החכירה בלבד . אכן, חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט בעניין זה אינה מפורטת כנדרש ולא ניתן ללמוד ממנה, כי קביעתו מבוססת על הבדיקות הדרושות ותואמת את התכליות הרלוונטיות. בנוסף, אינני מקבלת את טענתו לפיה הוא כבול לקביעה אשר נקבעה בפסק דין אחר בנוגע לשיעור דמי החכירה. עם זאת, מעדותו עולה, כי במסגרת קביעת שיעור דמי החכירה הביא בחשבון שיקולים רלוונטיים נוספים. לאחר שקילת כל האמור ובשים לב לתכלית הפיצוי והשיקולים הרלוונטיים לקביעתו, כמפורט לעיל, מצאתי לקבוע, כי שיעור דמי החכירה יעמוד על 6%.

בנסיבות אלו, התביעה אשר הוגשה בנוגע למקרקעין אשר היו בבעלות מוסא ומוסטפא נדחית. התביעה בנוגע לקרקע אשר הייתה בבעלות עבד מתקבלת והמבקשים 6-8 זכאים לפיצוי בגין הפקעת המקרקעין אשר היו בבעלותו של עבד, כאשר שיעור דמי החכירה הוא 6%. כאמור לעיל, המבקשים 6-8 זכאים לפיצוי בעבור 3/4 מזכויותיו של עבד. הפיצוי בגין שנת 2018 י חושב בהתאם לממוצע שלוש השנים שקדמו על פי חוות דעת המומחה מטעם בית משפט ויהיה עבור 11 חודשים עד סוף חודש נובמבר שנה זו .

לאחר שהחלק הארי של התביעה נדחה, מצאתי בנסיבות שלא לחייב את המשיבה בהחזר הוצאות אגרה וכן בהחזר עלות חוות דעת המומחים. אציין לעניין זה, כי יורשי המנוח עבד שתביעתם התקבלה הם גם חלק מעיזבון המנוח מוסא שתביעתו נדחתה.

באשר לשכר טרחת עו"ד, המשיבה מציינת בסיכומיה, כי לכל אורך ההליך ניסתה להגיע להסדר עם ב"כ המבקשים לפיו ישולמו פיצויים למנוח עבד בלבד שלגביו המשיבה מודה, כי אין ברשותה ראיות , כי שולמו לו בעבר הפיצויים וכי ביחס לשני המנוחים האחרים תימחק תביעתם, אולם המבקשים סירבו להצעה זו ועל כן נוהלו הוכחות בסוגיה זו. בנוסף, מציינת המשיבה את השיהוי הרב בהגשת התביעה שהקשה עליה לאתר מסמכים והצריך ממנה משאבים רבים. לאחר ששקלתי כל אלו לרבות סכום הפיצוי, מספר הישיבות שהתקיימו בתיק שבעיקר ן הי ו בסוגיה האם שולמו למוסטפא ומוסא פיצויים בעבר אם לאו ולאחר שבסופו של יום תביעתם המבטאת כשני שליש מסך התביעה לא התקבלה והתקבלו טענות המשיבה, ולאחר שיורשי המנוח עבד הם גם חלק מעזבו ן המנוח מוסא מצאתי שלא לעשות צו להוצאות ואין מקום לחייב את המשיבה בהוצאות בגין שכר טרחת עו"ד. מצאתי טעם בטענות המשיבה , כי יתכן והיה מקום לחייב דווקא את המבקשים בהוצאות המשיבה לאור העובדה שמרבית התביעה נדחתה ולאור השיהוי בהגשת התביעה אולם בסופו של יום לאור העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה מצאתי לקבוע , כי כל צד יישא בהוצאותיו ואין צו להוצאות.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ט, 12 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.