הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת ה"פ 26058-07-15

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
המבקשת
בית קשת - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
ע"י ב"כ עומר כהן ואח'

נ ג ד

המשיבים
.1 עדו נתן
.2 יונתן נתן
ע"י ב"כ צבי סגל

פסק דין

בפני המרצת פתיחה שהגיש קיבוץ בית קשת ובגדרה נתבקש להצהיר, כי זכויות החזקה בדירה הידועה כגוש 17043 חלקה 1, כדירה מס' 4 בבית מס' 9 בקיבוץ בית קשת (להלן:"הדירה"), הן של הקיבוץ, ולמשיבים אין כל זכות קניינית ו/או חוזית ו/או זכות להחזיק ולהשתמש בדירה.

אציין, כי התובענה דנן הוגשה תחילה לבית משפט השלום שבעפולה, והיא הועברה לבית משפט זה מאחר וכללה במקור סעד בדבר הצהרה על זכויות בעלות. לאחר שהועברה התובענה לבית משפט זה, תוקנה התובענה ונמחק ממנה הסעד בדבר הצהרה על בעלות, ונותר על כנו כאמור הסעד בדבר הצהרה על זכות החזקה, שהינו על פי הדין סעד שבסמכותו של בית המשפט השלום.
עם זאת, משהועברה התובענה על ידי בית המשפט השלום לבית משפט זה מחמת העדר סמכות עניינית, קנה בית משפט זה סמכות עניינית לדון בה, ו"לא יעבירנו עוד" (וראו סעיף 79(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984.

הצדדים לתובענה
המבקש, קיבוץ בית קשת (ייקרא להלן: "הקיבוץ"), הינו קיבוץ המאוגד כאגודה שיתופית חקלאית בע"מ. הקיבוץ, מתנהל כ"קיבוץ מתחדש" כהגדרתו בתקנות האגודות השיתופיות ( סוגי אגודות), תשנ"ו – 1995.

המשיבים הינם בניהם ויורשיהם החוקיים של חבר הקיבוץ המנוח מיכאל נתן ז"ל אשר הלך לעולמו ביום 17.11.05, ושל חברת הקיבוץ המנוחה אסתר נתן ז"ל – אשר הלכה לעולמה ביום 1.2.15 ( להלן בהתאמה: " המנוח ו- המנוחה").

הטענות העובדתיות העולות מהמרצת הפתיחה

ביום 1.2.15 נפטרה כאמור המנוחה, אשר היתה סיעודית משך שנים רבות ונתמכה בסיועה של עובדת זרה בשנות חייה האחרונות. לאחר פטירתה, נפסק שימושה של המנוחה בדירה והחזקה בדירה חזרה לידי הקיבוץ.

מפאת הרגישות ועל מנת לאפשר לבני משפחתה של המנוחה ומכריה להתאבל על פטירתה, התיר הקיבוץ לבני המשפחה להיכנס לדירה ואף לשבת בה שבעה, וזאת למשך 30 ימים. הקיבוץ אף התיר לאותה עובדת זרה אשר טיפלה במנוחה להתגורר בדירה עד לאמצע חודש מרץ 2015 , עד שמצאה אותה עובדת זרה עבודה חדשה. מאז עזיבת אותה עובדת זרה עמדה הדירה ריקה מאדם וללא כל שימוש.

בחלוף תקופת האבל הנ"ל, פנה הקיבוץ (במועד שלא צוין) אל המשיבים בבקשה על מנת שיפנו את חפצי אמם המנוחה מהדירה. הקיבוץ מצדו נהג במשיבים ברגישות ולכן אף אפשר להם לבקר בדירה מעת לעת ולבחון את חפצי אימם המנוחה וזאת כחלק מדרישתו לפינוי הדירה.

בתגובתם לפניית הקיבוץ לפינוי הדירה ציינו המשיבים בפני הקיבוץ, כי נדרש להם זמן על מנת " לעבור על העזבון האקדמי של הוריהם", ולפיכך הם הציעו לקיבוץ ( ביום 19.4.15), כי הם ישכרו את הדירה למשך שנה, וזאת על מנת שיוכלו לעבור בצורה מסודרת על כלל החפצים.

ביום 21.4.15 הודיע הקיבוץ למשיבים, כי בקשתם לקבל לחזקתם את הדירה נדחתה, ברם הם מוזמנים להעלות את טענותיהם בפני ישיבת ועד ההנהלה שתתקיים בקיבוץ ביום 3.5.15.

ביום 28.4.15 שלחו המשיבים מכתב לקיבוץ אשר ממנו עלה, כי בכוונתם להגיע לישיבת ועד ההנהלה שנקבעה ליום 3.5.15. במסגרת מכתבם זה העלו המשיבים בקשה להתקבל לחברות בקיבוץ ולעבור לגור בתחומי הקיבוץ.

ביום 7.5.15 הודיע הקיבוץ למשיבים, כי ועדת ההנהלה החליטה לדחות את בקשתם להתקבל לחברות, באשר אין באפשרות הקיבוץ לקלוט חברים חדשים בשלב זה. הקיבוץ אף דרש מהמשיבים לפנות את חפצי אמם המנוחה מהדירה, וזאת תוך 21 יום, שאם לא כן, הקיבוץ בעצמו יפעל לפנותם.

ביום 28.5.15 הודיעו המשיבים לקיבוץ, כי אין הם מקבלים את עמדת הקיבוץ הנ"ל, וכי בכוונתם לנקוט במהלכים שונים על מנת לעקוף את החלטת הקיבוץ. המשיבים אף הודיעו לקיבוץ , כי אין בכוונתם לפנות את חפצי אמם מהדירה וכי יעברו להתגורר בדירה.

ביום 10.6.15 ארז קבלן פינוי שנשכר על ידי הקיבוץ את החפצים שבדירה ותוך תיעוד מלא אחסן אותם במחסן שהעמיד לשם כך הקיבוץ. הקיבוץ הודיע למשיבים, כי חפצי אימם נארזו ואוחסנו במחסן בקיבוץ, וכי הם מוזמנים להגיע לקחתם בהקדם.

למחרת היום (11.6.15) הגיע המשיב 1 למחסן הקיבוץ ונטל ממנו את חפצי אמו תוך שהוא מאשר בכתב את דבר נטילתם. לאחר נטילת החפצים כאמור, העבירו אותם המשיבים בחזרה לדירה והשתלטו על הדירה. באותו המועד הנ"ל (11.6.15) פרסם הקיבוץ בין חבריו מכרז למעבר למגורים בדירה.

בשל ההתנהלות הנ"ל של המשיבים ( העברת החפצים בחזרה לדירה והשתלטות על הדירה), הגיש כנגדם הקיבוץ תלונה למשטרת ישראל. עם זאת, משטרת ישראל החליטה שלא לנקוט בכל פעולה, והיא אף שללה מהקיבוץ לנקוט בכל סעד עצמי.

ביום 17.6.15 פנה המשיב 2 לקיבוץ וביקש ממנו להקפיא את המהלכים להעברת הדירה לחברי הקיבוץ האחרים או לגורם כלשהו וזאת עד " סיום הבירור על מנת למנוע מצב של יצירת עובדות בשטח".

ביום 18.6.15 השיב הקיבוץ למשיבים, כי אין מקום להקפיא את זכות הקיבוץ להשתמש בנכסיו, ובמיוחד לאור זאת, כי הקיבוץ זקוק לדירה לשם שיכון משפחה אחרת בה. הקיבוץ אף הודיע למשיבים, כי גם אם היה מוכן להקפיא את המצב, הרי שהדבר מותנה תחילה בפינוי הדירה מכל חפץ ואדם והשבתה לחזקת הקיבוץ ללא כל דיחוי. חרף זאת המשיבים לא פינו את הדירה. משכך הוגשה התובענה דנן.

טענות הקיבוץ באשר לזכויות בדירה
הקיבוץ טען, כי הוא הבעלים במקרקעי הקיבוץ וזאת מכוח הסכם חכירה לדורות עם רשות מקרקעי ישראל ( להלן: ""רמ"י"). לטענתו, מכוח סעיף 12 לחוק המקרקעין, אשר קובע כי הבעלות חלה על הבנוי בקרקע, הוא גם הבעלים בדירה דנן. לטענתו מכוח סעיף 2 לחוק המקרקעין, הרי שהוא רשאי לעשות במקרקעין כל דבר בכפוף לדין ולהסכם.

לטענתו, המשיבים אינם חברי קיבוץ ואינם מועמדים לחברות בו. כמו כן המשיבים אינם תושבים בקיבוץ, בין אם כשוכרי דירה ובין אם כמורשים בכל דרך אחרת. למשיבים אין זכות ישירה כלשהי בדירה דנן או בכל נכס אחר בקיבוץ.

לטענתו, אף אם המשיבים הינם יורשים כדין של המנוחה עדיין אין בכך כדי להקים להם זכות בדירה, שכן זכות השימוש האישית שהיתה למנוחה בחייה לשימוש זמני בדירה אינה ניתנת להורשה או להעברה, כך עולה מסעיף 68 לתקנון הקיבוץ, המהווה חוזה בין הקיבוץ לחבריו. הקיבוץ אף הפנה לסעיף 44 לתקנון אשר קובע, כי " רכוש הקיבוץ אינו ניתן לחלוקה בין החברים, בין בזמן קיומו של הקיבוץ ובין בפירוקו".

לטענתו, לאור הסעיפים הנ"ל בתקנון (44 ו-68), הרי שלא יכולות להיות לחברים בקיבוץ וקל וחומר שלא ליורשיהם, זכויות כלשהם ברכוש הקיבוץ, לרבות זכויות בדירות המגורים בקיבוץ, כל עוד התקנון אינו מאפשר זאת, וכל עוד לא תוקן התקנון בעניין זה.

הקיבוץ הפנה להלכה הפסוקה אשר לפיה אין אדם יכול להעניק לזולתו יותר זכויות משיש לו עצמו. לטענת הקיבוץ מכוח ההלכה הנ"ל ברי הוא, כי אין למשיבים כל זכות לרשת את הזכויות שבדירה שכן זכויות אלו לא היו של אימם המנוחה אלא של הקיבוץ, וזכותה של אימם המנוחה הסתיימה במועד פטירתה.

עוד טען הקיבוץ, כי הליך שיוך הדירות בקיבוץ טרם יושם, ואין בהתנעתו משום יצירת זכות למשיבים כיורשי המנוחה. אמנם בשנת 2004 נתקבלה בקיבוץ החלטה עקרונית לקדם הליך של שיוך דירות וכן קביעת יום קובע לשיוך דירות ( במסגרתו רק מי שהיה חבר קיבוץ ביום זה זכאי להשתתף בהליך שיוך הדירות לכשיתקיים בעתיד), ברם אין באלה כדי ליצור זכויות כלשהן לחברי הקיבוץ וליורשיהם, כל עוד טרם הסתיים בפועל הליך השיוך בקיבוץ.

הקיבוץ הפנה לע"א 5747/08 רותם נ' שדות ים, וטען, וטען כי לפי פסק דין זה, אין בקביעת היום הקובע כדי לשנות את המצב המשפטי הקיים בתקופת הביניים ( שבין היום הקובע ועד ליישום הסדרי השיוך), שהינו, משחדל חבר להתגורר בדירת המגורים חוזרת רשות השימוש בדירת המגורים לידי הקיבוץ. לטענתו, הוראת התקנון שעליה התבסס בית המשפט העליון בפרשת רותם הנ"ל, היתה זהה לחלוטין בנוסחה לסעיף 68 לתקנון דנן.
לטענת הקיבוץ, מעבר לעובדה, כי הליך השיוך הינו מורכב וסיומו אינו צפוי בשנים הקרובות, הרי שבכל מקרה אין כל התחייבות שבהליך השיוך תשויך למשיבים דווקא הדירה דנן, וייתכן כי יהיה מדובר בפדיון ערך זכות השיוך, כך עולה מאותה החלטה הנ"ל שנתקבלה בקיבוץ בשנת 2004 ( בדבר תהליך שיוך הדירות וקביעת היום הקובע).

עוד טען הקיבוץ, כי אם הקיבוץ היה מחליט על יצירת זיקה בין חבר ספציפי לבין מגרש ספציפי ( ולא כך הדבר), הרי שלנוכח תקנה 6 לתקנות האגודות השיתופיות ( שיוך דירות בקיבוץ המתחדש), תשס"ו – 2005, אין ליורשי החבר זכות לרשת ללא תנאי דירת מגורים ספציפית, ושיוך דירה על שם יורש מותנה בשורה של תנאים, לרבות קבלת היורש כחבר בקיבוץ או באגודה הקהילתית.

הקיבוץ אף הפנה לסעיף 15 לחוק המקרקעין אשר מגדיר " מחזיק" כמי שהשליטה הישירה במקרקעין היא בידיו או בידי אדם המחזיק מטעמו. לטענתו, עם פטירת המנוחה חזרה הדירה לידי הקיבוץ, כך שהקיבוץ הוא זה שמחזיק בה מאז יום 1.2.15.
לטענתו, הוא זה שאישר לעובדת הזרה אשר טיפלה במנוחה להתגורר בדירה עד לאמצע חודש מרץ 2015, והוא קיבל ממנה את הדירה בחזרה לאחר שהתפנתה ממנה.
לטענתו, ביקורי המשיבים בדירה נעשו בהתאם לרשות הקיבוץ וזאת לשם פינוי חפצי אימם המנוחה והם אינם מהווים משום תפיסת חזקה.

לטענתו, במכתב המשיבים מיום 28.5.15 הודו המשיבים, כי הם אינם מחזיקים בדירה, אלא כי הם מעוניינים לעבור להתגורר בה. לאמור גם המשיבים ראו בביקוריהם בדירה משום ביקור ולא תפיסת חזקה.
לטענתו, באופן טבעי ומאחר והמשיבים הם בניה של המנוחה ולנוכח מצבה הרפואי עובר לפטירתה, בהחלט ייתכן כי קיים ברשותם עותק של מפתח לדירה, אולם אין בכך כדי להקנות להם זכות כלשהי מאחר ועם פטירת המנוחה חזרה החזקה בדירה לידי הקיבוץ.

לטענתו, אף נתוני צריכת המים והחשמל מעידים, כי המשיבים לא החזיקו בדירה, אלא לכל היותר כי ביקרו בה מעת לעת ברשות הקיבוץ ולצורך פינוי חפצי המנוחה. כמו כן הקיבוץ הוא זה שנשא בכל תשלומי הארנונה בגין הדירה משך כל השנים האחרונות ועד היום.

לטענתו, המשיב 1 מתגורר בדרך כלל בכפר סבא ומנהל שם את מרכז חייו. כמו כן, המשיב 2 מתגורר דרך קבע בישוב בת שלמה ומנהל שם את מרכז חייו. בנסיבות אלו הרי שהמשיבים מעולם לא החזיקו בדירה קודם להשתלטותם עליה שלא כדין תוך ניצול רגישות הקיבוץ שאפשר למשיבים 30 ימי אבל במהלכם יכנסו בני המשפחה והמכרים לדירה.

בשל כל הטעמים הנ"ל טען הקיבוץ, הרי שאין למשיבים כל זכות בדירה לרבות קניינית, חוזית ו/או זכות חזקה כלשהי, לא מכוח היותם יורשי המנוחה ולא מכוח כל מקור אחר לרבות תהליך השיוך.

טענות המשיבים:
בכתב התשובה טענו המשיבים, כי הקיבוץ אמנם מגדיר את עצמו כ"קיבוץ המתנהל כקיבוץ המתחדש", אך מאידך תקנון הקיבוץ אשר צורף לתובענה, הינו תקנון של " קיבוץ שיתופי".

לטענתם, תקנון הקיבוץ אשר צורף לתובענה כלל אינו משקף את המציאות המשפטית חברתית בקיבוץ כפי שהינה למעלה מ- 13 שנה. מציאות זו עולה בין היתר מדפי ההסבר בדבר הצורך בשינוי התקנון ( משיתופי למתחדש) אשר חולקו לחברי הקיבוץ עובר להחלטה בדבר שינוי התקנון בשנת 2008.

לטענתם, בעוד שלחברי הקיבוץ הוצג מצג, כי הקיבוץ מסווג כבר מאז 2009 כקיבוץ המתחדש, הרי שאצל רשם האגודות מסווג הקיבוץ עד היום כ-"קיבוץ". לטענתם, חרף הזדמנויות רבות שהיו לקיבוץ בעניין, הרי שרק ביום 25.1.17, במסגרת הדיון שנתקיים בתיק דנן הודיע ב"כ הקיבוץ לראשונה, כי טענת הקיבוץ בתובענה לפיו הקיבוץ מסווג כקיבוץ מתחדש, הינן טעות.
לטענתם, טענות הקיבוץ בקשר לסיווגו, וכן בנוגע לתקנון החל מהוות חוסר תום לב של הקיבוץ הן כלפי חברי הקיבוץ, הן כלפי יורשי החברים בקיבוץ והן כלפי בית המשפט.

לטענת המשיבים, בניגוד לנטען על ידי הקיבוץ, הרי שהדירה לא הוחזרה לחזקתו עד עצם הזה. לטענתם, הם היו אפוטרופסיים החוקיים של המנוחה במשך כ -16 שנה, והם היו אחראים לרכושה ולעיזבונה המלא. לטענתם, הם טיפלו במנוחה במשך 22 שנה עד לפטירתה ביחד עם מטפלות סיעודיות שונות, בבית המשפחה, ואף היו האחראים הבלעדיים להחלפתן לחופשות קצרות וארוכות וכן לכלכלת הבית והם מעולם לא החזירו ולא פינו את הדירה או את הרכוש שנמצא בה לידי הקיבוץ. ההחזקה בדירה היתה כל העת בידם, עת ניהלו כל אותה תקופה את רכוש הוריהם, בייחוד בהיותם האפוטרופסיים של המנוחה. לטענתם, הם היחידים אשר יכלו להיכנס ולצאת מהדירה. כמו כן, מפתח הכניסה היחיד לדירה היה ברשותם כל אותה העת.

לטענתם, בניגוד לנטען על ידו, הרי שהקיבוץ כלל לא דיבר עם המטפלת הסיעודית בעניין פינוי הדירה. השיח היחידי אשר התקיים בעניינה של העובדת הנ"ל התרחש בין המשיב 1 לבין אחראית הבריאות בקיבוץ – הגב' ג'ני כהן. לטענתם, העובדת הנ"ל החזירה את המפתח לדירה שהיה ברשותה לידיהם.

לטענתם, הקיבוץ הוא זה אשר בליל 10.6.15 פרץ ופלש לדירה ללא רשות ובכוח והוציא מהדירה בכוח את רכוש יקר הערך של הוריהם המנוחים, תוך גרימת נזקים. לטענתם, עיזבון הוריהם נארז בצורה פוגענית ורשלנית. עוד לטענתם, כי חפצים רבים של המשפחה אשר היו מאוחסנים בדירה בקומת המרתף כלל לא פונו.

לטענתם, לא זו בלבד שהקיבוץ פרץ לדירה אלא שהוא פעל בעניין זה בניגוד לתקנון. לטענתם, תקנון הקיבוץ ( השיתופי) קובע בסעיף 64, כי לאחר שפוסקת חברות של חבר קיבוץ, על אותו חבר או התלויים בו לפנות מקרקעין המוחזקים על ידו וכל מתקן המשמש למגורים וזאת תוך 60 ימים מקבלת הודעה בכתב מהקיבוץ.
לטענתם, נציגי הקיבוץ פרצו את הדירה לאחר כ- 33 ימים בלבד מהמועד ששלח הקיבוץ הודעה כתובה למשיבים לפנות את חפצי הדירה.
לא זו בלבד, ביום 23.3.15 נתקיימה בין הקיבוץ לבין המשיבים פגישה ראשונה לאחר פטירת אימם המנוחה, וכבר בה דרש בעל פה נציג הקיבוץ, מר רענן אסף את פינוי הדירה תוך 7 ימים בלבד, וזאת עוד לפני שניתנה על ידי הקיבוץ כל הודעה בכתב על כך, ותוך התעלמות מבקשת המשיבים לקבל לידם העתק מהתקנון על מנת להיווכח בנוגע לטענות הקיבוץ.
לטענת המשיבים, התנהלות זו מעידה על הלך הרוח של הקיבוץ, על חוסר תום ליבו ועל פעולת הנהלת הקיבוץ המנוגדת לתקנון.

עוד טענו המשיבים, כי בניגוד לנטען על ידי הקיבוץ, הרי שהקיבוץ הינו חוכר של מקרקעי הקיבוץ והוא אינו הבעלים של הדירה דנן מקרקעי בקיבוץ, וכן של הדירה.

לטענת המשיבים בניגוד לעמדת הקיבוץ, הרי שיש לחברי הקיבוץ זכויות אובליגטוריות בנוגע לדירות המגורים שלהם וזאת מכוח מצבור של החלטות הקיבוץ השונות שנתקבלו בנוגע לשיוך הדירות בקיבוץ החל משנת 2004 ואילך, כדלהלן.

המשיבים הפנו להחלטה שנתקבלה בקיבוץ בשנת 2004 ( שצורפה לתובענה) בעניין שיוך הדירות בקיבוץ והיום הקובע, ואשר קבעה כדלקמן:
" הקיבוץ מחליט בזאת על רישום דירות מגורים על שם חבריו בהתאם להחלטה 751 של מועצת מקרקעי ישראל ... באופן כזה שתבוצע הפרדה רק של חלק מבתי המגורים משטח " המשבצת" של הקיבוץ, לצורך רישומם על שם החברים".
לטענתם, ההחלטה הנ"ל אף גובתה בהחלטות נוספות מאוחרות של הקיבוץ ובכללן – החלטת עקרונות הסדר השיוך ומנגנון ליישוב סכסוכים בנושא השיוך משנת 2005, אישור ועדת פרוגרמות 2006, החלטת שיוך נכסים משנת 2006, החלטת שינוי תקנון לצורך סיווגו משנת 2008 , החלטת שיוך דירות – ייחוד חוזי משנת 2010, וכן החלטה מיום 13.3.17 בדבר יצירת זיקה בין חבר למגרש ודירה ספציפיים.

לטענתם, מאחר והם היורשים של הוריהם אשר היו חברי קיבוץ ביום הקובע, הרי שהם בעלי הזכויות להחזיק בדירה מכוח החלטות הנ"ל של הקיבוץ, ויש להם זיקה ישירה לקיבוץ ולדירה.

לטענתם, הסתרת ההחלטות הנ"ל מבית המשפט תוך התנערות הקיבוץ מיישומן, וטענת הקיבוץ כי כל שנתקבל בעניין השיוך הוא החלטה על התנעת תהליך השיוך ותו לא מהווים חוסר תום לב שאך בגינו אין לקבל את התביעה.

באשר לטענת הקיבוץ, כי בהתאם לסעיפים 44 ו- 68 תקנון הקיבוץ, הרי שאין לחברים זכויות בנכסי הקיבוץ, ובסיום השימוש בנכסים חוזרים הנכסים לחזקת הקיבוץ טענו המשיבים, כי טענה זו אינה מדויקת, באשר סעיפים אלו תוקנו במסגרת התקנון החדש שבו נקבע, כי הקיבוץ רשאי להעביר לחברי הקיבוץ זכויות בדירות מגורים בקיבוץ.

באשר לטענה של הקיבוץ, כי פטירת חבר קיבוץ מהווה אירוע המסיים את השימוש האישי שהחבר ביצע בדירה, ומהווה באופן אוטומטי הפסקת חברות של אותו חבר, טענו המשיבים, כי מדובר בטענה שאינה נכונה. לטענתם, סעיף 35( א) לתקנון אליו הפנה הקיבוץ קובע אך כי חברותו של חבר פוקעת במותו. אין בסעיף זה כל הסדר או התייחסות בנוגע להחזרת הדירה לחזקת הקיבוץ לאחר מות החבר. לטענתם, החזקה בדירה אינה חוזרת באופן אוטומטי לקיבוץ ואין שום אזכור למילה " אוטומטי" בתקנון הקיבוץ.

באשר להחלטת הקיבוץ שלא לקבלם לחברות בקיבוץ טענו המשיבים, כי החלטה זו עומדת בניגוד לתקנון הקיבוץ הקובע, כי קבלת בני הקיבוץ לחברות הינו חלק מרכזי ממטרותיו של הקיבוץ. לטענתם, הימנעות הקיבוץ במשך 18 מלקלוט בנים ויורשים, מעידה על רצון הקיבוץ למנוע את מימוש החלטות הקיבוץ לרבות את החלטותיו בעניין השיוך.
לטענתם, התנהלות זו של הקיבוץ (שלא לקבל חברים) הביאה למצב שבו נכון להיום נותרו בקיבוץ כ- 23 חברים בלבד בגילאי עבודה וכ- 75 גמלאים. כמו כן בעוד שבשנת 2004, היו בקיבוץ כ- 134 חברים, הרי שכיום נותרו בו כ- 98 בלבד, כאשר ליורשיהם של חברי הקיבוץ אשר הלכו לעולמם מאז החלטת היום הקובע נמנעת האפשרות לבוא בנעלי הוריהם.

באשר לפרסום המכרז בנוגע לדירה בין חברי הקיבוץ טענו המשיבים, כי פרסום זה עומד בניגוד מוחלט להחלטת עקרונות הסדר השיוך ומנגנון ליישוב סכסוכים ( אותה החלטה משנת 2005 שכבר צוינה לעיל), אשר הוסתרה מהמשיבים וקבעה בין יתר, כי אין לעשות כל מהלך " שיהיה בו כדי לרוקן מתוכן את בירור העניין.. שיהיה בו כדי להביא להטיית מאזן הכדאיות ו/או מערכת השיקולים בקשר עם חילוקי הדעות".
לטענתם, הקיבוץ פעל על מנת ליצור מצב שבו הדירה תוחזק על ידי צד שלישי, בכדי לקבוע עובדות בשטח וליצור מאזן נוחות אותו יהיה לכאורה קשה למשיבים לשנות.
עוד לטענתם, כי הקיבוץ פנה לערכאות בניגוד להחלטה הנ"ל. לטענתם, לו הקיבוץ היה פועל על פי החלטותיו הליך זה היה נחסך, וכך אף עוגמת נפש והוצאות רבות.

באשר לתלונה שהוגשה למשטרת ישראל טענו המשיבים, כי הקיבוץ הטעה באופן מכוון את משטרת ישראל מהלך המעיד על חוסר תום לב של הקיבוץ. לטענתם, טענת הקיבוץ כי הם ( המשיבים) עשו כל שלאל ידם על מנת לשכנע את משטרת ישראל להימנע מסיוע לקיבוץ מעידה על מצוקת הקיבוץ אשר מוכן לתקוף את מהימנות משטרת ישראל בכל מחיר.
עוד טענו המשיבים, כי בניגוד לנטען על ידי הקיבוץ, הם לא ניסו ליצור כלפי המשטרה טענות כוזבות ביחס לזכויותיהן בדירה לרבות שינוי זהות משלם הארנונה במועצה. לטענתם מבירור שנערך על ידם מול נציגי הארנונה במועצה הסתבר להם, כי שינוי זהות משלם הארנונה נעשה באופן אוטומטי עם קבלת הידיעה על פטירת אימם.

עוד טענו המשיבים, כי הם נהגו כל העת כלפי הקיבוץ באופן מאופק ותוך ניסיון להגיע להבנה בדרך של הידברות על מנת לייתר את הצורך בפנייה לערכאות. אף לאחר הפריצה לדירה פנה המשיב 1 אל מנהל הקיבוץ והציע הידברות בכל פורום שיימצא לנכון. לטענתם, יש להם זיקה רבה לקיבוץ דבר אשר מקשה עליהם רגשית לנהל הליכים כנגד הקיבוץ, בו הם מעוניינים לקבוע את עתידם. יחסם הרגשי כלפי הקיבוץ הוא זה שמנע מהם מלמהר ולפנות לערכאות משפטיות.

לטענת המשיבים יש לסייג את המקרה דנן מע"א 5747/08 רותם נ' קיבוץ שדות ים אליו הפנה הקיבוץ. לטענתם, במקרה הנ"ל היה מדובר בקיבוץ המסווג כקיבוץ שיתופי, בעוד שבענייננו הקיבוץ מתנהל כקיבוץ מתחדש מזה כ – 12 שנים. לטענתם, הסיבות לעיכוב רישום התקנון החדש עליו הצביעו חברי הקיבוץ בשנת 2008 אינן ידועות להן, אך אין בהן כדי להכשיל את תיקון התקנון.

לטענתם, אין להתעלם מהעובדה, כי מנהלי הקיבוץ בחרו שלא להשלים את רישום שינוי התקנון ותיקון סיווגו כמתחדש והעדיפו לשמר באופן מלאכותי את תקנון הקיבוץ השיתופי משנת 2002. לטענתם, קיים חשש כי התמהמהות הקיבוץ בביצוע הפעולות הנדרשות לרישום התקנון ואישור סיווגו נועדו לאפשר פלטפורמה משפטית שתסייע בתהליך נישול החברים הוותיקים ומשפחותיהם מזכויות העולות מתהליך השיוך ובשל כך בחר הקיבוץ לשמר תקופת ביניים זו עד אין קץ.

המשיבים בתשובתם אף הפנו לדוח מבקר המדינה על רשם האגודות משנת 2008 אשר התייחס לדחיפות בדבר סיום סיווג התקנון. לטענתם, כעולה ממכתבו של רשם האגודות מיום 15.1.17, הרי שהקיבוץ דנן מסווג ברשם האגודות כ-"קיבוץ", הגדרה השמורה לקיבוץ שטרם השלים את סיווגו, כעולה מתקנות האגודות השיתופיות ( סוגי אגודות)(תיקון), התשס"ו – 2005.
לטענתם, מצב זה שבו הקיבוץ טרם השלים את רישום התקנון והוא עדיין מסווג אצל הרשם באופן שגוי, הביא למצב אבסורדי, שכן הנהלת הקיבוץ מתנהלת אל מול החברים והיורשים לפי גחמותיה, פועלת בחוסר תום לב ומציגה מצג שקרי כאילו תיקון רישום התקנון הושלם.

עוד טענו המשיבים, כי מאחר והליך השיוך טרם נסתיים וטרם נרשמו הדירות על שם מי מחברי הקיבוץ, הרי שבענייננו מדובר בזכות שמהותה הינה התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין, ושחל עליה חוק החוזים. לטענתם, על פי הדין, חוזים אשר גובשו ללא תאריך יעד למימוש יש לקיימם בתוך פרק זמן סביר. לטענתם, קיימת להם ציפייה לגיטימית כי הסכמים אשר גובשו למעלה משנים רבות יקוימו בתוך פרק זמן סביר ( המשיבים טענו זאת ביחס להשלמת הליכי השיוך). לטענתם, על החשיבות של השלמת הליכי שיוך הדירות כבר עמד בית המשפט בבג"צ 1027/04 פורום הערים עצמאיות נ' מועצת מקרקעי ישראל.

באשר להחלטה שקיבל הקיבוץ במרץ 2017 שכבר אוזכרה לעיל ( אותה החלטה היוצרת לטענת המשיבים זיקה בין חבר למגרש ספציפי) טענו המשיבים כי הקיבוץ בחר למנוע אותה מיורשי חברים שהלכו לעולמם עובר למרץ 2017 ובכך הוא למעשה מנסה ליצור הפרדה רטרואקטיבית בקרב חברי הקיבוץ ביום הקובע ואף מעמדות בקרב יורשי החברים. לטענת המשיבים, מדובר בהתנהלות פסולה, בלתי סבירה ובלתי לגיטימית הכל תוך יצירת אפליה בוטה בין בעלי הזכויות וביטול יסוד הוותק בזכויות והחלפתו בזכות הנובעת מחזקה.
לטענתם, ההחלטה הנ"ל (משנת 2017) אף נוגדת החלטה אחרת של הקיבוץ, אותה החלטת עקרונות הסדר שיוך משנת 2005 (אף היא אוזכרה לעיל) בה הוחלט כי השיוך יעשה, ככל הניתן, עפ"י מצב החזקת הדירות בידי החברים נכון למועד ההחלטה.

עוד טענו המשיבים, כי בעוד שבתובענה דנן נאמר כי הליך השיוך הינו בראשיתו וסיומו אינו צפוי בשנים הקרובות ואף עלול שלא לצאת אל הפועל, הרי שבה"פ 25054-02-12 ( שלום עפולה) אופיר גור נ' קיבוץ בית קשת, הצהיר הקיבוץ לבית המשפט אחרת, וכי הוא מעריך את השלמת התהליך בשנתיים שלוש.

באשר לטענת הקיבוץ ולפיה אין כל התחייבות שבהליך השיוך תשויך למשיבים דווקא הדירה דנן, וייתכן כי יהיה מדובר בפדיון ערך זכות השיוך, טענו המשיבים, כי טענה זו סותרת את החלטות החלטת הקיבוץ בעניין שיוך דירות ייחוד חוזי משנת 2010 ( ראו לעיל).

עוד טענו המשיבים, כי קיימת להם זכות עיכבון בדירה. לטענתם, החלטת שיוך החוזי משנת 2010 הנ"ל מקימה להם זכות לבוא בהסכם עם הקיבוץ לקבל דירת תקן. לטענתם, אי קיום החלטה זו מקים להם את זכות העיכבון, עד למימושה של ההחלטה או עד להקצאת דירות תקן חלופיות בהסכמה. לטענתם, אם תילקח מהם זכות החזקה בדירה ממילא לא תתאפשר להם זכות העיכבון המותנית בחזקה ולא תהיה להם אפשרות להבטיח את קיום הסכם השיוך.

חומר הראיות:
מטעם הקיבוץ הוגש תצהירו של מר אסף רענן – מנכ"ל הקיבוץ (במועד הגשתו של התצהיר), אליו צורפו נספחים שונים ( סומן מב/1). מטעם המשיבים הוגש תצהירו של המשיב 1 - מר עידו נתן ( סומן מש/1), וכן תצהירו של המשיב 2 - מר יונתן נתן ( סומן מש/2).

דיון והכרעה:
הערה כללית ומקדימה – כל ההדגשות אינו במקור, אלא אם צוין אחרת.

בענייננו כאמור עתר הקיבוץ לסעד הצהרתי, המורה כי זכות החזקה בדירה נתונה לו בלבד, וכי למשיבים אין כל זכות קניינית ו/או חוזית ו/או זכות להחזיק ולהשתמש בדירה.

כבר עתה אציין, כי ביחס לטענה בדבר העדר זכותם הקניינית של המשיבים בדירה, הרי שהמשיבים לא חלקו על טענה זו (ראו פרוט' מיום 25.1.17 עמ' 10 שורה 2) , ומשכך איני נדרש לטענה זו.

באשר לזכותו של הקיבוץ להחזיק במקרקעין, הציג הקיבוץ חלקים מחוזה חכירה שנחתם בינו לבין מנהל מקרקעי ישראל ביום 11.7.02 ( ראו נספח 1 למב/1). עיון בחוזה זה מעלה, כי המקרקעין נשוא התביעה דנן ( גוש 17043 חלקה 1) הינן חלק מרשימת החלקות הכלולות במוחכר ( ראו נספח מס' 1 – חלק ( ב) לחוזה החכירה). עוד עולה מחוזה החכירה, כי תקופת החכירה הינה מחודש 10/2000 ולמשך 49 שנים.

בהקשר זה אעיר, כי סעיף 3 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, שכותרתו " שכירות" קובע כדלקמן-
"שכירות מקרקעין היא זכות שהוקנתה בתמורה להחזיק במקרקעין ולהשתמש בהם שלא לצמיתות; שכירות לתקופה שלמעלה מחמש שנים תיקרא " חכירה"; שכירות לתקופה שלמעלה מעשרים וחמש שנים תיקרא " חכירה לדורות".
כן נקבע בסעיף ההגדרות לחוק ( סעיף 1), כדלקמן –

"מקרקעין" - קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה";

מכאן שהקיבוץ הוכיח את זכותו להחזיק בדירה.

באשר לזכויותיהם של חברי הקיבוץ אשר מתגוררים בדירות המגורים בקיבוץ, קובע התקנון ( אשר צורף כנספח 2 למב/1 ) בסעיף 44 כדלקמן – "רכוש הקיבוץ אינו ניתן לחלוקה בין החברים בזמן קיומו של הקיבוץ".

וכן בסעיף 68 כדלקמן -

"נכסים שנמסרו על ידי הקיבוץ לשימושו של החבר, ממשיך הקיבוץ להיות בעליהם מבחינת זכות הקנין בהם, ולחבר נתונה רק זכות השימוש בהם, בהתאם למטרות שנקבעו על ידי הקיבוץ. לחבר אין כל זכות העברה או העברת השימוש בנכסים אלה שלא בהסכמת הקיבוץ; ובכל עת שנפסק השימוש בנכסים אלה על ידי החבר מסיבה כלשהי חוזרת החזקה בהם מאליה לקיבוץ...

למען הסר ספק, חבר אינו רשאי להתיר להתגורר, למסור השימוש או לתת רשות שימוש בדירה שנמסרה לשימושו על ידי הקיבוץ לאדם אחר שאינו חבר הקיבוץ, לרבות בן זוג, ללא קבלת הסכמה מפורשת מהקיבוץ. הקיבוץ יכול לבטל הסכמה שניתנה בכל עת".

אציין, כי לאחר שעיינתי בתקנון הקיבוץ שצורף על ידי הקיבוץ כנספח 2 למב/1 הנ"ל, מצאתי כי התקנון לרבות סעיף 68 שבו תוקן סביב שנת 1992, כאשר לשיטת הקיבוץ ( כפי שניתן ללמוד מציטוטו את סעיף 68 הנ"ל) התיקון נעשה על ידי הוספת פסקה נוספת לסעיף 68 מהמילים: "למען הסר ספק" ועד למילים– "שניתנה בכל עת", על נוסח הסעיף שהיה קיים קודם לכן ( שהינו ללא הפיסקה הנ"ל, אלא כלל אך את הפסקה הראשונה בציטוט הנ"ל ).
בכתב התשובה מטעמם, לא חלקו המשיבים על נוסח הסעיף בתקנון המתוקן כפי שהציג זאת הקיבוץ, אלא שהמשיבים אך הפנו לעניין זה לסעיף 68 של תקנון הקיבוץ בעל סיווג המתחדש ( ולא השיתופי) (ייקרא מכאן ואילך להלן: "התקנון המתחדש") שתוקן על ידי הקיבוץ מאוחר יותר, בשנת 2008 ושאושר על ידי הרשם אך בשנת 2017 ( וראו סע' 6 לכתב התשובה מטעמם וכן סע' 33).

יוצא אם כן, כי כעולה מסעיפים 44 ו- 68 לתקנון השיתופי ( שלגבי נוסחו שלאחר התיקון בשנת 1992 אין מחלוקת כאמור בין הצדדים ), הרי שזכותם של חברי הקיבוץ בדירות המגורים בקיבוץ הינה זכות של שימוש בדירה. לאחר שחדל חבר מלהתגורר בדירה, לרבות לאחר פטירתו של אותו חבר וזאת מאחר והסעיף נוקב במילים " מסיבה כלשהי", הרי שרשות השימוש בדירה שהוענקה לאותו חבר פוקעת והחזקה בה חוזרת לקיבוץ ( ראו גם עדותו של מר אסף רענן בעמ' 17, שור' 17). לפיכך ניתן לומר בענייננו, כי למשיבים כיורשי המנוחה לא קמה כל זכות להחזיק בדירה לאחר פטירתה של המנוחה, מאחר וממועד פטירתה של המנוחה פקעו למעשה זכויותיה של המנוחה לשימוש בדירה, והן חזרו לקיבוץ.
ראו בעניין זה גם ע"א 5747/08 זהבה רתם נ' קיבוץ שדות ים ( פורסם בנבו, 27.10.2010)), בו נקבע כדלקמן –
"במישור המשפטי, הקיבוץ הוא הבעלים של דירות המגורים, ולחברים אך זכות שימוש בהן. משחדל החבר להתגורר בדירת המגורים חוזרת רשות השימוש בדירת המגורים חוזרת לידי הקיבוץ. כך גם נלמד מהתקנון המצוי של הקיבוץ השיתופי" (פסקה כ"א).

המשיבים כאמור הפנו לסעיפים 44 ו- 68 לתקנון המתחדש, ואף טענו כי פסק הדין שניתן בע"א 5747/08 הנ"ל אינו רלוונטי לעניינו באשר שם דובר בתקנון שיתופי בעוד במקרה אישר הקיבוץ ( עוד בשנת 2008) את התקנון המתחדש.
עם זאת סבורני, כי אין בטענת המשיבים הנ"ל, כדי לשנות את התמונה.

ראשית אין מחלוקת, כי נכון למועד הגשת התובענה, התקנון המתחדש לא אושר בפועל על ידי רשם האגודות, וכי התקנון הרלוונטי הינו התקנון של הקיבוץ עם הסיווג השיתופי ( ראו גם עדותו של מר אסף רענן בעמ' 17, שורות 24-31), ולא התקנון המתחדש. הרשם אישר את תיקון התקנון המתחדש רק באוגוסט 2017 לאחר כיותר משנתיים ממועד הגשת התובענה ( ראו גם סעיף 46 לסיכומים של המשיבים).

שנית, בחינת סעיפים 44 ו- 68 לתקנון המתחדש לגופם, מובילה לכדי מסקנה, כי אין בהם כדי להועיל למשיבים. סעיף 68 לתקנון ( כפי שהינו מופיע במסגרת תגובת המשיבים שהוגשה לתיק דנן ביום 1.1.18) אינו שונה עקרונית מהנוסח הקודם ונקבע בו כדלקמן –

"מסר הקיבוץ לחבר נכס או נכסים, לרבות דירת המגורים, לשימושו של החבר, לא תהא לחבר כל זכות בנכס למעט זכות השימוש והוא לא יהא רשאי להעביר או להמחות זכות זו לאחר או להרשות שימוש לאחר, לרבות לבן זוג או לקרוב משפחה אחר, ללא הסכמה מפורשת מן הקיבוץ בכתב.
במקרים מתאימים יהא הקיבוץ רשאי לדרוש דמי שימוש מהחבר ו/או ממורשה נוסף שאישר הקיבוץ כאמור. נפסק השימוש בנכסים אלה על ידי החבר מסיבה כלשהי לרבות עקב פטירה, תחזור החזקה בהם מאליה לקיבוץ.
היה ונקבעו הסדרים בדבר שיוך דירות כאמור בסעיף 44 לעיל יגברו הסדרים אלו על האמור בסעיף זה".

וכן נקבע בסעיף 44 לתקנון המתחדש כעולה מנספח 3 למש/1 (ראו "מסמך השוואת תקנונים 2008" – אליו הפנו המשיבים במסגרת נספח 3 לכתב תשובתם ) –

"הקיבוץ רשאי לבצע את אלה או איזה מהם:
להעביר לחברי הקיבוץ זכויות בדירות מגורים בקיבוץ (" שיוך דירות"), ובלבד שיתקיימו כל אלה:
הזכאים לשיוך דירות הם מי שהיו חברי הקיבוץ במועד קבלת ההחלטה על שיוך הדירות באסיפה הכללית ( היום הקובע) או לאחריה, למעט חברים שחברותם נפסקה שלא על דרך פטירה טרם העברת הזכויות בדירות המגורים לידיהם. אלא אם החליט הקיבוץ אחרת.
עד להעברת הזכויות על שם החבר בפועל ( לרבות רישומן כדין) ימשיך הקיבוץ להיות בעל הזכויות בדירות המגורים מבלי שתהא לחבר או ליורש, חליף, או נציג של החבר כל זכות בדירה למעט זכויות שנקבעו בהחלטות האסיפה הכללית של הקיבוץ...".

מר אסף רענן העיד בעניין שינוי סיווג הקיבוץ כדלקמן ( בעמ' 14, שור' 31-2, ובעמ' 15, שור' 1-2)–
"ש.זאת אומרת והאם לסיווג הקיבוץ יש משמעות מבחינת זכויות החברים על פי התקנון, על פי החלטות או שזה לא משנה?
ת. יש משמעות שהתקנון מאפשר להנהלה ליישם את ההחלטות שעכשיו התקנון מתיר שבתקנון הישן לא תמיד התיר.".

לפיכך ולאור העולה מסעיפים 44 ו- 68 לתקנון המתחדש ומעדותו של מר אסף הנ"ל, הרי שגם אם לפי התקנון המתחדש הקיבוץ רשאי להעביר דירות לידי חבריו (מה שלפי התקנון השיתופי לא היה הדבר אפשרי) , הרי שכל עוד לא הועברו הזכויות בפועל על שם החבר ( ובענייננו אין מחלוקת כי לא הועברו וכי תהליך השיוך טרם נסתיים ראו סע' 60 לכתב התשובה) הרי שהחזקה בדירה חזרה לידי הקיבוץ לאחר פטירתה של המנוחה והקיבוץ ממשיך להיות בעל הזכויות בדירה, ולמשיבים כיורשי המנוחה אין כל זכויות ספציפית בדירה זו אף מכוח התיקון הנ"ל.
לפיכך, הרי שאין בתקנון המתחדש כדי לשנות את התמונה מבחינת המשיבים.

האם החלטות השיוך מקימות למשיבים זכויות בדירה?
כעת נשאלת השאלה, האם יש בהחלטות השיוך השונות אותם קיבלו חברי הקיבוץ במשך השנים כדי להעניק למשיבים כיורשי אימם המנוחה ( שהיתה חברת קיבוץ ביום הקובע ונמנתה על החברים הזכאים לשיוך דירה) זכויות בדירה דנן עוד בטרם הושלם הליך השיוך ?

סבורני, כי התשובה על כך הינה שלילית ולהלן אתייחס להחלטות אליהן הפנו המשיבים בתשובתם.

א. החלטת שיוך הדירות משנת 2004

אין מחלוקת כי ביום 29.10.04 נתקבלה בקיבוץ החלטה בדבר כניסה לתהליך שיוך דירות בקיבוץ וקביעת " יום קובע" בנוגע לשיוך הדירות. אציין כי ההחלטה צורפה כנספח 3 למב/1 והיא מורה כדלקמן:

"1. הקיבוץ מחליט בזאת על רישום דירות מגורים על שם חבריו בהתאם להחלטה מס' 751 של מועצת מקרקעי ישראל ( להלן: "ההחלטה"). זאת, בהתאם לסעיף ב' של התוספת להחלטה, באופן כזה שתבוצע הפרדה רק של חלק מבתי המגורים משטח " המשבצת" של הקיבוץ, לצורך רישומם על שם החברים.
...
3. מי שהינו חבר הקיבוץ ומתגורר בו ביום הקובע, יהיה זכאי לרישום דירה על שמו בהתאם להחלטה. זאת, בכפוף לקיום ולביצוע התנאים שייקבעו על ידי הקיבוץ, במסגרת ההסדר המפורט הנזכר בסעיף 6 להלן, ובכללם חתימה על הסכם כפי שיקבע במסגרת ההסדר המפורט, בו יפורטו התנאים ומחויבויות להם יידרש החבר.
מובהר כי הזכאות לא תתייחס בהכרח לדירה בה מתגורר החבר כיום, אלא לדירה, או לשווה ערך של הזכות בניכוי ההתחייבויות הקשורות במהלך בהתאם להחלטות שייקבעו בהמשך.
חבר שהלך לעולמו לאחר היום הקובע וקודם להפנייתו לממ"י לחתימה על הסכם חכירה, תהיה זכאותו, לרישום דירה על שמו או לשווה ערך כאמור להלן, בכפוף לכל דין ולהחלטות חברי הקיבוץ, שמורה ליורשיו, ובלבד שמימושה לא יהיה לפני מועד השלמת ביצוע המהלך בקיבוץ....
6. בטרם הפניית החברים לממ"י לצורך החתימה על הסכמי חכירה, ישלים הקיבוץ הסדר מפורט אשר יתייחס, בין היתר ובכפוף לכל דין, לנושאים אלה ( להלן: "הסדר המפורט")
...
8. עד להשלמת גיבוש ההסדר המפורט, וככל שלא יתקבלו החלטות אחרות, יחולו הכללים שנהגו בקיבוץ טרם ההחלטה על היום הקובע, לרבות בעניין פינוי דירות עקב פטירה או מעבר לבית סיעודי, תוך שמירה על זכויות החברים הנובעות מהחלטה 751, מהחלטה זו של הקיבוץ, לרבות כאמור בסע' 3 ו-6 לעיל, ומהחלטות הקיבוץ בעתיד.
למען הסר ספק, עד למועד רישום הדירות בממ"י, דירות אשר יתפנו כתוצאה מפטירת חברים ו/או עזיבת חברים ו/או מעבר מדירה לדירה, יועברו לידי הקיבוץ ולניהולו וישמשו למטרות שהקיבוץ יחליט עליהן, ואין לראות בהחלטה משום הקניית זכות לחבר או ליורשיו שלא למסור את הדירה לשימוש הקיבוץ או זכות להשכיר או לעשות בה כל שימוש אחר ללא אישור הקיבוץ".

ראשית, כעולה מהחלטה זו, הרי שכל עוד לא נסתיים הליך השיוך ולא נרשמו הזכויות ברמ"י על שם החברים בקיבוץ ( כפי שארע בענייננו), הרי שממשיכים לחול בקיבוץ הכללים שנהגו בו קרי – לאחר שנפטר חבר חוזרת החזקה באותה הדירה שהחזיק החבר שנפטר לקיבוץ.

שנית, אותה זכאות שנקבעה במסגרת ההחלטה אינה מתייחסת דווקא לדירת המגורים הספציפית שבה גר החבר, אלא ל- "דירה" או " לשווה ערך של הזכות".

שלישית, מימוש הזכות ( לדירה או לשווה ערך) כלל לא יכול להיעשות אלא לאחר מועד השלמת ביצוע התהליך בקיבוץ, דבר שלא ארע בענייננו כפי שהעיד להלן מר אסף רענן עת נשאל מדוע נושא של השיוך לא הסתיים עד היום ( בעמ' 18, שורות 6-8) –
"ש. אתה יודע להגיד למה נושא של שיוך דירות לא הסתיים עד היום...
ת.זה תהליך מורכב, גם חברתית, גם תכנונית וגם כלכלית. יש לו השלכות מרחיקות לכת לגבי העתיד שהחברים יחיו ובנוסף לזה מידי תקופה רשות מקרקעי ישראל משנה או מוסיפה חלק מההקלטות (צ"ל – החלטות), דבר שגורם לנו ללמוד את משמעות ההחלטות וההשלכות לבחירת החלופה הנכונה".

לפיכך ברי, מכל הנימוקים דלעיל, שאין בהחלטה זו על מנת להקנות למשיבים זכות בדירה הספציפית דנן.

ב. החלטה בעניין עקרונות להסדר מפורט בדבר שיוך דירות ומנגנון ישוב סכסוכים בהליכי שיוך
אף מכוח ההחלטה הנ"ל ( צורפה כנספח 11 לכתב התשובה) לא מצאתי, כי יש למשיבים זכויות בדירה דנן. החלטה זו הינה המשך ישיר להחלטה בדבר השיוך הנ"ל ( משנת 2004), שבה נקבע כי הקיבוץ ישלים הסדר מפורט בדבר השיוך בטרם יפנה את החברים לרמ"י לצורך החתימה על הסכמי חכירה ( וראו סעיף 6 להחלטה הנ"ל משנת 2004). לפיכך, הרי שהחלטה זו אינה מאיינת את ההחלטה משנת 2004 הנ"ל לרבות משמעויותיה ובפרט, כי הזכאות לדירה אינה חייבת להיות בדירת המגורים דווקא, כפי שעמדתי עליהן לעיל. אם לא די בכך, הרי שמתוך החלטה זו עצמה ניתן להיווכח כי הינה אינה מקימה זכאות לדירת מגורים ספציפית כדלקמן:–

"זכויות החברים לדירת מגורים יקבעו על יסוד הקריטריונים של חברות, וותק ומעמד משפחתי.. הקיבוץ יערוך פרצלציה וחלוקה למגרשים על בסיס יחידות הדיור הקיימות מתוך ניסיון להפחית ככל שניתן את השינויים במיקומים הנוכחיים ותוך שמירה ככל האפשר על אחידות המגרשים.."

לאמור ההחלטה נוקבת במילים: "דירת מגורים" ולא דירת המגורים הספציפית. כמו כן, נקבע בה, כי הפרצלציה תעשה מתוך ניסיון להפחית ככל שניתן את השינויים במיקומים הקיימים. לאמור כי אין בה משום התחייבות לדירה מסוימת דווקא.

ג. אישור ועדת פרוגרמות

אף מהחלטה זו (נספח 12 לכתב התשובה) לא יכולים המשיבים להיבנות. בהחלטה זו שצורפה על ידי המשיבים כנספח 12 לכתב התשובה עולה כדלקמן –
"ועדת הפרוגרמות בישיבתה מיום 1/3/2006 דנה בבקשתכם והחליטה כדלקמן:
" מאשרים רישום בתים ע"ש החברים לפי החלטה 751 של ממ"י, 88 יחידות דיור".

מהחלטה זו לא עולה כי למשיבים זכות בדירה דנן, אלא הינה מהווה אישור לרישום בתי מגורים על שם החברים. אף בסיכומיהם לא טוענים המבקשים כי מכוח ההחלטה הנ"ל יש להם זכויות בדירה הספציפית דנן.

ד. החלטת שיוך נכסים 2006
אף להחלטה זו אין רלוונטיות לזכויות המשיבים בדירה דנן ודי לעיין בסעיף 1 לאותה החלטה בה נקבע כדלקמן: " האסיפה מאשרת את הצעת צוות שיוך הנכסים לביצוע המהלך להסדת זיקה קניינית סחירה בין חברי הקיבוץ ובין נכסי הייצור של הקיבוץ (להלן:"המהלך")". (נספח 13 לכתב התשובה).
דירת המגורים של חבר אינה נכסי הייצור של הקיבוץ ( נכסי ייצור הם למשל – רפת, דיר לול, מפעלים וכיוצב'). משכך אין להחלטה זו כל רלוונטיות לענייננו, והיא אינה מקימה כל זכות בדירות מגורים בקיבוץ ובדירה דנן בפרט.
ה. החלטה בדבר שינוי תקנון הקיבוץ בשנת 2008
לטענת המשיבים, ההחלטה של הקיבוץ משנת 2008 בדבר שינוי התקנון לתקנון מתחדש הקימה להם זכות בדירה. בעניין זה הפנו המשיבים בכתב תשובתם לדפי ההסבר בדבר הצורך בשינוי התקנון וסיווגו אשר חולקו לחברי הקיבוץ עובר להצבעה על שינוי התקנון בשנת 2008, וכן לנוסח השוואת תקנונים ( בין התקנון השיתופי לתקנון המתחדש) (ראו סע' 5.3 לכתב התשובה).

אף בעניין זה יש לדחות את טענת המשיבים.

באשר לדפי הסבר, הרי שלמעט הפניית המשיבים לאותם דפי הסבר ( נספח 2 לתשובתם) הם לא פרטו כיצד יש באלה כדי להקים להם זכויות בדירה. לגופו של עניין סבורני, כי דפי הסבר כשמם כן הם, אין בהם כדי להקים זכויות מלבד להסביר את הצורך בתיקון התקנון וסיווג הקיבוץ כמתחדש.

באשר להפניית המשיבים אל מסמך השוואת תקנונים – הרי שכעולה מתשובת המשיבים התייחסותם מוקדה בסעיפים 44 ו -68 לתקנון המתחדש. על משמעותם של סעיפים אלו כבר עמדתי לעיל, ואין בהם כדי להקים למשיבים זכות בדירה.

ו. החלטת שיוך דירות – ייחוד חוזי משנת 2010
לטענת המשיבים החלטת הייחוד החוזי אשר אושרה באסיפת הקיבוץ בינואר 2010, מקנה להם זכות בדירה ( ההחלטה צורפה כנספח 14 לכתב התשובה).

כפי שעולה מהרקע להחלטה, המדובר בהחלטה של הקיבוץ ששינתה את מנגנון השיוך ממנגנון קנייני – הפניית חברים לחתימה על חוזים מול רמ"י, למנגנון של ייחוד חוזי – החתמת חברים על חוזה פנימי אל מול הקיבוץ, וזאת על רקע שינויים בהחלטות רמ"י, לרבות שינויים בהחלטות, הקפאת החלטות, עלויות מימון גבוהות.

עיון בהחלטה לגופה מלמד, כי אין בה כדי להבטיח לחבר זכות לדירה ספציפית בקיבוץ, או כל הבטחה ליורש של חבר, כי הדירה בה התגורר החבר המוריש תיוחד לו בלבד, באשר בסעיף 1 להחלטה נקבע כי: "עם היכנס החלטה זו לתוקפה, תעמוד לכל חבר בקיבוץ הזכות לבוא בהסכם עם הקיבוץ, במסגרתו יתחייב הקיבוץ כלפי החבר להכרה בזכותו לכך שתיוחד לו זכות השימוש בחלקת מגורים, הכוללת מגרש תקן ודירת תקן, במצבה כמות שהיא ( להלן: "החלקה").
לאמור ההחלטה נוקטת בלשון כללית ולא בלשון שיוך דירה ספציפית. עניין זה אף אושר על ידי מר רענן אסף בחקירתו הנגדית ( בעמ' 20, שורות 25-26) עת העיד כדלקמן –

"במסמך של הייחוד החוזי לא כתוב עם ה' הידיעה ובלי ה' הידיעה וזה לא מקרי. לא כתוב " ייחודו הדירות" אלא כתוב " ייוחדו דירות" " .

בנוסף, וכפי שעולה מההחלטה זו ( בסעיף 2): "מהלך הייחוד החוזי יעשה בזיקה אל הכללים שנקבעו בהחלטת היסוד בענין שיוך הדירות...", וכי ( בסעיף 9): "מובהר במפורש כי אין בהחלטה זו כד לסתור ו/או לאיין החלטות העבר בקשר עם מהלך השיוך ...". (וכן ראו עדותו של מר אסף רענן בעמ' 24 שורות 25-26 כי הכוונה היא לכללים משנת 2004) . לאמור, אין בהחלטה זו כדי לשנות את הכללים שנקבעו במסגרת ההחלטות קודמות של הקיבוץ לרבות ביחס להשבת החזקה בדירה אל הקיבוץ לאחר פטירת החבר, וביחס להקניית זכות בדירה מהחבר ליורשיו.

עוד עולה מסעיף 8 להחלטה זו כי לשם גיבושו של מהלך השיוך החוזי הרי שיש לבצע פעולות שונות לרבות -
...
8.5 גיבוש ההסכם.
8.6 החתמת הצדדים על ההסכם.

בענייננו טרם נחתמו הסכמים ביחס להחלטת ייחוד זו, ואף המשיבים אינם טוענים, כי אימם המנוחה חתמה על הסכם שיוך חוזי שכזה.

בנוסף, כעולה מעדותו של מר רענן אסף, הרי שההחלטה הנ"ל כלל אינה מקנה זכויות לחבר בדירה שבה התגורר ביום הקובע, אלא מדובר בהחלטת ביניים ( בעמ' 24, שורות 27-31):
"ש...יש פה מנגנון שלם שמקנה כבר ב- 2010 זכויות לחבר בדירה שלו. נכון או לא נכון?
ת. לא. אנו מקבלים החלטות, בגמר קבלת כל ההחלטות יהיה יישום של ההחלטות ואז ייקבע הסכם בין החבר לקיבוץ. זו החלטה ביניים, שלב ביניים שבו החלטנו איך אנו רואים את הייחוד החוזי וכתבנו גם בהקדמה וגם בסיום שאנחנו עדיין לא נכנסים ליישום ומה אנו צריכים לעשות על מנת ליישם ".

בשל כל האמור לעיל מצאתי כי גם ההחלטה הנ"ל אינה מקנה למשיבים כיורשי אימם המנוחה כל זכות בדירה הספציפית דנן.

ההחלטה בעניין זיקה בין חבר למגרש/ בית משנת 2017 -

אף מהחלטה זו (נספח 15 לכתב התשובה) אין המשיבים יכולים להיבנות. ראשית, עסקינן בהחלטה שנתקבלה לאחר מועד התביעה. שנית, אף מהחלטה זו עולה בבירור כי: "הזכאות לשיוך דירת המגורים אינה מתייחסת בהכרח לדירה בה מתגורר החבר", וכי הקיבוץ אינו מתחייב כי תשויך ליורשי חברים שהלכו לעולמם עובר ליום 1.3.17 הדירה שבה התגוררו אותם חברים לפני פטירתם ( ראו סעיף 1 להחלטה). עוד קובעת ההחלטה, כי אין בה כדי להעניק לחברים או ליורשיהם זכות כלשהי בדירה וכי עד למועד השלמת מהלך השיוך כלל הזכויות בדירות תהינה במלואן של הקיבוץ, וזה יהיה רשאי לעשות בהם שימוש על פי שיקול דעתו הבלעדי.
לא למותר להעיר, כי למקרא החלטה זו, הרי שיש לראות בה אך תשתית ליצירת זיקה בין חבר למגרש ספציפי, אך אין ללמוד ממנה כי חברי הקיבוץ לרבות המשיבים כבר חתמו על מסמכים בדבר סימון דירות ספציפיות.

לסיכום – אני דוחה את הטענות של המשיבים כי ההחלטות אותן קיבל הקיבוץ משנת 2004 ואילך הקימו להם זכויות בדירה דנן. כל שמעניקות החלטות אלו, הן את הזכות לשייך דירה כלשהי בעתיד ( או חלף דירה) לכשיושלם הליך השיוך בקיבוץ. מסקנה זו מתקבלת אף לאור דבריו של ב"כ המשיבים בפרוט' מיום 25.1.17, עמ' 10, שורה 2), כדלקמן – " למרשי יש זכות על פי החלטות הקיבוץ...יש החלטות האומרות שלחברים יש זכויות בדירה כזו או אחרת, אבל לומר שלחברים אין בכלל זכויות בדירות, זו הטעייה ולא נכון, זה לא אנחנו קבענו". עד לסיום הליך השיוך ( מה שלא ארע בענייננו) עוברות זכויות השימוש והחזקה בדירות לאחר פטירתו של החבר לידי הקיבוץ.

זה המקום לציין, כי בסיכומיהם טענו המשיבים, כי להוריהם המנוחים עומדות זכויות שביושר ( זכות מעין קניינית), הנובעות מהתחייבות של הקיבוץ להקנות להם זכויות בדירה. לאור המסקנה שאליה הגעתי (והיא כי החלטות אלו אינ ן מקימות למשיבים כל זכות בדירה), הרי שיש לדחות את הטענה. כמו כן אני דוחה את טענת המשיבים בדבר זכות העיכבון הנתונה להם. טענה זו נסמכה על זכות (כביכול ) שקמה למשיבים מכוח החלטת הייחוד החוזי 2010. משקבעתי כי החלטת הייחודי משנת 2010 לא הקימה למשיבים כל זכות, הרי שיש לדחות את הטענה בדבר הזכות לעיכבון.

מהאמור לעיל עולה, כי הקיבוץ הוכיח את טענתיו בדבר זכותו להחזיק במקרקעין ואת טענתו בדבר העדר זכותם של המשיבים בדירה מכוח היותם יו רשי המנוחה וכן מכוח התנעת הליך השיוך בקיבוץ.

אציין, כי אף יתר טענות הקיבוץ, ובכללן, כי למשיבים אין כל זכות בדירה מאחר והם אינם חברי קיבוץ, אינם מועמדים לחברות בו, ואינם תושבי הקיבוץ הוכחו בפניי. בעניין זה העידו המשיבים, כי הם לא היו חברי קיבוץ בכל התקופה משנת 2004 ועד היום ( ראו בעמ' 28, שורה 28-30, וכן בעמ' 30 שורה 27-29), וכעולה מסעיף 34 למב/1 (שלא נסתר בסיכומי המשיבים), הרי שהוכח שהמשיבים גם לא היו תושבי הקיבוץ. כן הוכח בפני, כי המשיבים אף לא היו שוכרים של הדירה דנן בקיבוץ, באשר בסעיפים 10-11 לתצהירו של מר עידו נתן הצהיר האחרון, כי במסגרת הפגישה מיום 29.3.15 התקיימה פגישה בינם לבין מנכ"ל הקיבוץ בה הם ביקשו לשכור את הדירה מהקיבוץ, ובקשה זו נדחתה על ידי הקיבוץ ( ראו סעיף 15 למש/1, וכן נספח 5 למב/1).

כן הוכחו בפני טענות הקיבוץ ( שלא קיבלו כל התייחסות בסיכומי המשיבים), כי לאחר מותה של המנוחה הוא אך אפשר למשיבים להשתמש בדירה לתקופת האבל וההתארגנות ( ראו סעיף 14, 16 למב/1) וכי ביקורי המשיבים בדירה נעשו על פי רשותו של הקיבוץ לשם ספירה ופינוי חפצי המנוחה מהדירה ( סעיף 37 למב/1), כך שהמשיבים לא החזיקו בדירה לאחר פטירתה של המנוחה ( ראו בעניין זה גם נספח 8 למב/1 מכתבם של המשיבים אל הקיבוץ מיום 28.5.16 במסגרתו הם מציינים כי הם אינם מבקשים חזקה בדירה, אלא מבקשים לשמור על הדירה, משמע המשיבים אישרו את טענת הקיבוץ, כי לא החזיקו בדירה).

לאור האמור לעיל אני קובע, כי הקיבוץ הוכיח את זכותו להחזיק בדירה, וכן הוכיח את הטענה כי למשיבים אין כל זכות קניינית ו/או חוזית ו/או זכות להשתמש בדירה.

אתייחס להלן ליתר טענות המשיבים בסיכומיהם -
בסיכומיהם טענו המשיבים, כי התנהלות הקיבוץ, מהווה קיפוח, חוסר הגינות ואפליה. לטענתם, חברי הקיבוץ הסתמכו על החלטות הקיבוץ לרבות החלטות בדבר קבלת נכסים לידיהם אותם יוכלו להוריש לילדיהם. יחד עם זאת, קיבוץ בית קשת זנח את מחויבותו להליך שיוך הדירות ולא ביצע את התחייבותו לשיוך הדירות. לטענתם, יש להקיש בעניין זה מדיני החברות אשר דנים במצב שבו חברה מתנהלת בדרך אשר מהווה חוסר הגינות או קיפוח של בעלי המניות. לטענתם, הקיבוץ הינו אגודה שיתופית ברם על פי הפסיקה אין מניעה לאמץ דוקטרינה מתחום דיני החברות. לטענתם, קיפוח הינו גם פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, ובמקרה דנן הציפייה שלהם היא כי הקיבוץ יפעל למימוש תקנונו והחלטותיו בתום לב ובתוך פרק זמן סביר.

סבורני, כי יש לדחות את טענת המשיבים בדבר קיפוח וחוסר הגינות. אף אם דוקטרינת קיפוח המיעוט יפה לאגודת שיתופיות ואף ניתן לראות את הקיבוץ כחברת מניות, הרי שבענייננו המשיבים כלל אינם חברי הקיבוץ, ואין להם חלק במניות האגודה השיתופית, על מנת שיוכלו לחסות תחת טענה זו. בנוסף, בחינת הטענה לגופה מעלה כי אין בה ממש. שהרי אף אם היו מסתיימים הליכי השיוך ( וציפיותיהן הלגיטימיות של המשיבים היו מתממשות) הרי שלא היה באלה כדי לערוב לכך שהמשיבים כיורשי הוריהם החברים יקבלו זכויות דווקא בדירה דנן. לפיכך כאמור יש לדחות את הטענה.
בכל הנוגע לטענה בדבר אפליה הרי שמדובר בטענה שנטענה ללא כל פירוט וביסוס ומשכך אני דוחה אותה. המשיבים לא הפנו ולו לדוגמא אחת של יורשים במצבם שביחס אליהם הינם מופלים לרעה. בהתאם לפסיקה הפליה מתקיימת כאשר היא בין שווים, ונזכיר בעניין זה את בגץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' יונתן דנילוביץ.

עוד טענו המשיבים בסיכומיהם, כי הקיבוץ היה חסר תום לב ורק משום כך יש לדחות את התביעה. לטענתם, הקיבוץ שינה את סעדי התביעה. בתחילה כלל סעד של החזקה ובעלות ובהמשך לאחר תהליך משפטי של שנה ויתר הקיבוץ על סעד הבעלות. לטענתם, מחד מבקש הקיבוץ סעד הצהרתי מכוח תקנונו השיתופי, ומאידך עוד משנת 2008 הוא מתנהל כקיבוץ מתחדש עם תקנון מתחדש. לטענתם, הקיבוץ מבקש ליהנות מהעובדה שהוא התרשל והתעכב בהעברת התקנון לרשם האגודות ולנצל עובדה זו על מנת לפגוע בזכויות העומדות לחבריו. לטענתם, בעת הגשת התביעה טרם השלים הקיבוץ את רישום התקנון אצל רשם האגודות וזאת על אף שבחר להציג לכלל ציבור החברים והיורשים תמונה עובדתית כאילו הושלם הסיווג. לטענת המשיבים המדובר בחוסר תום לב של הקיבוץ השולל ממנו לעתור לסעד ההצהרתי.

לטענתם, חוסר תום הלב של הקיבוץ מתבטא אף בכך שהקיבוץ התעלם מסעיף 64 לתקנון ( הישן) אשר קובע כי לאחר שנפסקת חברותו של חבר קיבוץ חייב אותו חבר לפנות המקרקעין המוחזקים על ידו תוך 60 ימים מקבלת הודעה בכתב על ידי הקיבוץ. לטענתם הפנייה בכתובה של הקיבוץ בעניין זה נשלחה אליהם ביום 7.5.15, כאשר קיבוץ פרץ לדירה ופינה את חפצי אימם המנוחה כ- 34 ימים לאחר הפניה הכתובה, דהיינו הפריצה והפינוי נעשו שלא כדין. עוד טענו המשיבים כי הסתרת הקיבוץ את ההחלטות השונות בדבר השיוך ובפקט ההחלטה על שיוך חוזי וההחלטה בדבר קביעת נוהל ישוב סכסוכים מהווה היא חוסר תום לב. לטענתם, היה על הקיבוץ לפנות תחילה להגשת התביעה דנן לפורום של הסדרת חילוקי דעות כפי שעולה מהוראות נוהל ישוב סכסוכים.

אני דוחה את טענות המשיבים הנ"ל. תחילה אציין כי לפי הדין הרי שאין כל מניעה שבכל שלב יבקש בעל דין לתקן את כתב טענותיו ( ראו סעיף 92 לתקנות סדר הדין) כך שאין במהלך של תיקון זה כדי להוות חוסר תום לב. באשר לטענה לחוסר תום לב עת הקיבוץ מפנה בתביעתו לתקנון הישן בעוד שבפועל הינו מתנהל כקיבוץ בעל תקנון מתחדש, הרי שכבר קבעתי כי אין בתקנון המתחדש כדי לשנות מהעקרונות שהיו בתקנון השיתופי באשר לזכויות החזקה בדירה של חבר שהלך לעולמו. משכך אין בטענה זו כדי להצביע על חוסר תום ליבו של הקיבוץ. הנימוק הנ"ל רלוונטי אף ביחס לטענה כי הקיבוץ התרשל בהעברת התקנון החדש לאישור הרשם.

כמו כן אני דוחה את טענת המשיבים כי הסתרת החלטות השיוך על ידי הקיבוץ מהווה חוסר תום לב מצדו של הקיבוץ. לטעמי, מאחר ואין בהחלטות אלו כדי להקים למשיבים זכויות בדירה ואין בכוחן להצביע על זכות עתידית שתיווצר למשיבים דווקא בדירה דנן גם אם יסתיים הליך השיוך, הרי שאין באי חשיפתם משום חוסר תום לב.

באשר לטענה כי הקיבוץ התנהל בחוסר תום לב עת פעל שלא על פי סעיף 64 לתקנון הישן הרי שאני דוחה את הטענה. ראשית מדובר בטענה שנטענה בחוסר תום לב. לאורך כל התביעה מפנים המשיבים לתקנון המתחדש וטוענים, כי על אף שלא אושר על ידי רשם האגודות הרי שיש לילך לפיו. מאידך, כשטענה זו אינה משרתת את מטרתם עותרים הם לילך לפי התקנון הישן כדוגמת המקרה דנן ( מאחר ובתקנון המתחדש לא מופיעה הדרישה בדבר קבלת הודעה בכתב).
כמו כן, יש לדחות הטענה גם לגופה, באשר סעיף 64 לתקנון השיתופי קובע כדלקמן –
"נפסקה חברותו של חבר בקיבוץ, מסיבה כלשהי חייב אותו חבר לשעבר לפנות מקרקעין המוחזקים על ידיו או על ידי התלויים בו בקיבוץ, לרבות צריף, אוהל, וכל מיתקן אחר המשמש למגורים גם אם אינו מחובר לקרקע ולעזוב את תחום היישוב הקיבוצי עם התלויים בו, תוך 60 יום מקבלת הודעה בכתב מהקיבוץ הדורשת ממנו לפנות את המקרקעין האמורים..."

כעולה מנוסח סעיף זה, הרי שמדובר במשלוח הודעה לחבר הקיבוץ ובהתנהלות מול חבר הקיבוץ. אין המדובר בהתנהלות מול אנשים שאינם חברי קיבוץ. בענייננו, המשיבים אינם חברי קיבוץ ומשכך סעיף זה אינו חל עליהם.

לסיכום :

לאור האמור לעיל אני מקבל את התביעה וקובע כי זכויות החזקה בדירה נשוא התובענה נתונות לקיבוץ כנטען על ידו ולא למשיבים.

המשיבים ישלמו למבקש הוצאות התובענה בסך כולל של 25,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג סיוון תשע"ט, 16 יוני 2019, בהעדר הצדדים.