הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 70442-02-19

כב' השופטת אסתר הלמן, סגנית נשיא, אב"ד
כב' השופטת יפעת שטרית
כב' השופט סאאב דבור

המערער בע"פ 70442-02-19
המערער בעפ"ג 10219-03-19
המערער בע"פ 71483-02-19
אמיר ספורי ת.ז. XXXXXX035
באמצעות בא כוחו עוה"ד עופר סבו
פואד ספורי ת.ז. XXXXXX895
באמצעות בא כוחו עוה"ד שלבי יוסף ו/או עו"ד מוחמד אבו אחמד
חנא אבו עקל ת.ז. XXXXXX767
באמצעות בא כוחו עוה"ד סעיד חדאד

נגד

המשיבה
מדינת ישראל
באמצעות המחלקה לחקירות שוטרים

פסק דין

השופטת יפעת שטרית:

מבוא:
1. בפנינו שלושה ערעורים על החלטת בית משפט השלום בנצרת בת"פ 20275-12-17 (כב' השופטת הבכירה, דלית שרון-גרין), אשר בגזר דינו מיום 15.1.19 הורה על הרשעת המערערים בדין.

המערער 1, אמיר ספורי, הינו המערער בע"פ 70442-02-19 (להלן: "המערער 1").
המערער 2, פואד ספורי, הינו המערער בע"פ 10219-03-19 (להלן: "המערער 2").
המערער 3, חנא אבו עקל, הינו המערער בע"פ 71483-02-19 (להלן: "המערער 3").

יצוין, כי הערעורים הוגשו כשלושה ערעורים נפרדים, אולם בנסיבות העניין ובהתאם להחלטות מהמועדים 3.3.19 ו-7.3.19, אוחד הדיון בשלושת הערעורים והם נשמעו במאוחד. מכאן, שפסק דין זה ניתן באשר לשלושת הערעורים שבכותרת.

ההליכים בבית המשפט קמא:
2. כנגד המערערים הוגש לבית המשפט קמא כתב אישום (מתוקן), במסגרתו יוחסו להם במקור העבירות שעניינן, יריות באזור מגורים, שיבוש מהלכי משפט והזנחת השמירה של כלי ירייה וחומרים מסוכנים.

3. בדיון מיום 27.6.18, ובטרם הוחל בשמיעת ראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון ולפיו, כתב האישום יתוקן (בשנית), המערערים יודו בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית וייקבע על פי הודאתם, כי כל אחד מהם ביצע את העבירה המיוחסת לו. עוד הוסכם, כי בטרם יישמעו טיעוני הצדדים לעונש, יתקבלו תסקירים מאת שירות המבחן בעניינם של המערערים, אשר יתייחסו, בין היתר, לסוגיית הרשעתם בדין. לאחר קבלת תסקירי שירות המבחן, יטענו הצדדים באופן חופשי לעונש. הוסכם, כי המשיבה תעמוד על הרשעת המערערים בדין (הכל ביחד ייקרא להלן: "הסדר הטיעון").

4. בהתאם להסדר הטיעון, כתב האישום תוקן בשנית (להלן: "כתב האישום המתוקן"). המערערים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן ונקבע על פי הודאתם, כי הם ביצעו את העבירות כדלקמן:

המערער 1:
יריות באזור מגורים – עבירה לפי סעיף 340א לחוק העונשין, התשל"ז – 1977.
המערער 2:
הזנחת השמירה של כלי יריה וחומרים מסוכנים – עבירה לפי סעיף 339(א) לחוק העונשין.
המערער 3:
סיוע ליריות באזור מגורים – עבירה לפי סעיפים 340א + 31 לחוק העונשין.

כן הורה בית המשפט קמא על הגשת תסקירים מאת שירות המבחן בעניינם של שלושת המערערים, תוך שנקבע, כי התסקירים יתייחסו למצבו האישי והמשפחתי של כל אחד מהמערערים וכן יכללו כל פרט והמלצה כפי ששירות המבחן יראה לנכון ובין היתר, בהתייחס לסוגיית ההרשעה.
תסקירים, כאמור, הונחו בפני בית המשפט קמא.

5. כאמור, ביום 15.1.19 ניתן גזר הדין בעניינם של המערערים, במסגרתו הורה בית המשפט קמא על הרשעתם בדין והושתו עליהם העונשים כדלקמן:
על המערער 1:
צו של"צ בהיקף של 140 שעות.
צו מבחן למשך 18 חודשים.

על המערער 2:
צו של"צ בהיקף של 180 שעות.

על המערער 3:
צו של"צ בהיקף של 100 שעות.
צו מבחן למשך 18 חודשים.

כאמור, הערעורים שבפנינו מופנים כנגד הרשעת המערערים בדין, בלבד.

עובדות כתב האישום המתוקן:
6. מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי בתקופה הרלוונטית לכתב האישום שירתו המערערים כשוטרי מג"ב בפלוגה ל"ט באזור יהודה ושומרון.

7. ביום 19.5.17, בשעות הערב, נסעו המערערים 1 ו-2 למסיבת אירוסין של אחיו של המערער 3 בכפר ריינה (להלן: "המסיבה").

בהגיעם למסיבה, המערער 2 מסר את נשקו למערער 3, על מנת שזה ישמור את הנשק בחדר מאובטח. המערער 3 לקח את הנשק והניחו בתוך ארון בבית סבתו.

8. בשעה 23:45, או בסמוך לכך, המערערים 1 ו-2 רצו לשוב לביתם ולפיכך, המערער 2 ביקש מהמערער 3, כי ישיב את נשקו. המערער 3 והמערער 1 הלכו יחד לבית סבתו של המערער 3, המערער 3 הוציא את הנשק מהארון ומסר אותו למערער 1, על מנת שיביאהו למערער 2.
המערער 1, שהצטייד במחסנית, לקח את הנשק ועלה יחד עם המערער 3 לגג הבניין על מנת לבצע ירי.

בשעה 00:24, או בסמוך לכך, ירה המערער 1 כשבע יריות לאוויר מגג הבניין.

9. שוטרי תחנת נצרת (להלן: "השוטרים"), אשר ביצעו סיור שגרתי בריינה, שמעו את הירי והגיעו למקום. בעוד השוטרים ערכו חיפוש באחד הבתים, זרק המערער 1 את המחסנית שהייתה אצלו אל עבר החצר הסמוכה לבית.

הנמקות החלטתו וגזר דינו של בית המשפט קמא:
10. במסגרת גזר דינו, סקר בית המשפט קמא את תוכן תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם של המערערים, על המלצותיהם.

כן פירט את טיעוני הצדדים לעונש, תוך שהתייחס לדברי המערערים בפניו.

11. באשר לסוגיית הרשעת המערערים בדין, ציין בית המשפט קמא, כי הכלל הוא שכאשר נמצא, כי נאשם ביצע עבירה, הרי שיש להרשיעו בדין. עם זאת, הפסיקה התוותה קווים לחציית גבולות הכלל, אל עבר החריג. בהקשר זה הפנה בית המשפט קמא לכללים שנקבעו בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל (להלן: "הלכת כתב"), שם נקבע, כי ביטול הרשעה אפשרי בהצטבר שני גורמים: האחד – סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה נוספים, והשני – על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.

12. עוד ציין בית המשפט קמא, כי באשר למידת הפגיעה בשיקום, שעה שמדובר בנאשמים צעירים, קבעה הפסיקה שיש צורך להתאים את מבחן הפגיעה הקונקרטית לשלב התפתחותם בחיים. נאשם צעיר, הנמצא בתחילת דרכו העצמאית, יתקשה להצביע על נזק תעסוקתי קונקרטי, לעומת נאשמים מבוגרים יותר. בהקשר זה הפנה בית המשפט קמא לפסיקה רלוונטית. בית המשפט קמא הוסיף וציין, כי במקרים דומים בהם היו מעורבים צעירים שמעדו לראשונה בחייהם, נמנעו בתי המשפט מלהרשיעם, או ביטלו את הרשעתם בדין, זאת כדי להימנע מפגיעה בעתידם בהינתן הקושי האובייקטיבי להצביע על נזק תעסוקתי, בשל גילם הצעיר. אף בהקשר זה הפנה לפסיקה רלוונטית.

13. במקרה דנן, סבר בית המשפט קמא, כי חרף נתוניהם האישיים של המערערים, הרי שלא ניתן להימנע מהרשעתם בדין. באשר לסוג העבירה ציין בית המשפט קמא, כי העבירה החמורה ביותר בפרשה דנן הינה עבירת הירי באזור מגורים, אשר יוחסה למערער 1. מדובר בעבירה המקימה סיכון משמעותי לחיי אדם וזאת, גם מקום בו, כבענייננו, הירי נעשה באופן מובהק שלא כדי לפגוע. עוד צוין, כי ירי מנשק חם בשמחות הוא מנהג פסול עקב הסיכון הרב הטמון בו וכי במקרים רבים, חפים מפשע, לא אחת ילדים, משלמים מחיר כבד בגופם ואף בחייהם, כתוצאה ממנהג נפסד זה. בית המשפט קמא קבע, כי העובדה שהמערערים מחזיקים בנשק ברשות, בהיותם אנשי מג"ב, יש בה כדי להוות נסיבה מחמירה.

14. עוד קבע בית המשפט קמא, כי סיוע לירי, כאמור, כפי שעשה המערער 3, הינו חמור ומסוכן, גם אם מידת הפגיעה בערכים המוגנים היא נמוכה מזו של מבצע העבירה העיקרית. בהקשר זה ציין בית המשפט קמא, כי יש להתחשב בכך שהמערער 3 הוא בן הבית שלרגל חתונת אחיו הוזמנו המערערים 1 ו-2. בית המשפט קמא הדגיש, כי גם אם המערער 3 מזער את חלקו בפני שירות המבחן וטען שלא עשה כן, הרי שלפי עובדות כתב האישום, הוא עלה יחד עם המערער 1 לגג הבית, שם בוצע הירי. מכאן, שנסיבות הסיוע הן משמעותיות וניתן לתהות האם ללא בן הבית, הוא המערער 3, היה מהין המערער 1 לעלות לבדו לגג הבית ולבצע משם ירי.

15. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי הזנחת השמירה על כלי ירייה, שביצע המערער 2, מגלמת אף היא סיכון משמעותי. זאת, גם אם, כטענת ההגנה, היסוד הנפשי העומד בבסיסה הוא רשלנות וגם אם בראי שאלת ההרשעה, משקלה הסגולי נמוך משל עבירת הירי. בענייננו, עצם הבחירה להגיע לחתונה עם נשק אישי, שעה שלא ידוע היכן ניתן יהיה לאחסנו, כבר מניחה את הבסיס לקיום יסודות העבירה. המערער 2 אמנם סמך על חברו, אך בפועל הנשק הוחזק בארון של סבתו, לא נעול ולא מוגן, ואכן נעשה בו שימוש שלא כדין. עוד תהה בית המשפט קמא מדוע דווקא המערער 1 הלך עם המערער 3 להביא את הנשק ומדוע המערער 2, בעל הנשק, לא התלווה למערער 3 לשם כך. כך הזכיר, כי מדברי המערער 1 בפני שירות המבחן עולה, כי בדרכם לחתונה שוחחו המערערים 1 ו-3 על אפשרות הירי במהלכה באמצעות נשקו של המערער 1 (כך בית המשפט קמא).

16. בית המשפט קמא ציין, כי לא מצא בפסיקה מקרים הדומים בנסיבותיהם למקרה דנן, בהם נמנעו בתי המשפט מהרשעת נאשמים בביצוע עבירת ירי, או סיוע לה. נהפוך הוא, הפסיקה עומדת על חומרת העבירה ועל כך שהאינטרס הציבורי מחייב את הרשעת מבצעיה וזאת, בשל הסיכון לחיי אדם הטמון בעבירה זו. בהקשר זה הפנה בית המשפט קמא לפסיקה רלוונטית.
באשר לעבירת הזנחת כלי ירייה, אבחן בית המשפט קמא את נסיבות המקרים אליהם הפנה ב"כ המערער 2 מנסיבות המקרה דנן וקבע, כי לא ניתן ללמוד ממקרים אלה על השיקולים הרלוונטיים לענייננו.

17. באשר לתנאי בדבר קיומה של פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ציין בית המשפט קמא, כי המערער 1 ביצע את העבירה החמורה ביותר. אל מול סוג העבירה עומדות העובדות, כי עסקינן במערער בן 22 שנים, בן למשפחה נוצרית נורמטיבית, שבחר לשרת במג"ב וזאת, בעידוד אביו, אשר שימש כיו"ר העמותה לגיוס נוצרים לצה"ל ונפטר מדום לב במהלך שירותו הסדיר של המערער. חרף אובדן האב ולמרות שהודח ממג"ב והועבר להמשך שירות בצה"ל, סיים המערער 1 את שירותו בהצטיינות והביע רצון להמשיך לשירות קבע. בכך הוכיח המערער 1 את תרומתו האזרחית המשמעותית למדינה, חרף גילו הצעיר. עוד צוין, כי המערער 1 נטל אחריות מלאה על מעשיו, הביע תובנה לחומרתם ולהשלכותיהם וכן הביע חרטה בגינם. לא זו אף זו, בפני שירות המבחן, המערער 1 אף הרחיב את תחום אחריותו ושיתף, כי בדרך לחתונה כבר תכנן לבצע ירי.

לכל אלה, כך בית המשפט קמא, יש לצרף את עברו הנקי של המערער 1, את הודאתו בהזדמנות הראשונה לאחר הסדרת הייצוג העולה בקנה אחד עם נטילת אחריות ועם התובנה והחרטה שהביע, לצד חסכון בזמן ציבורי יקר. כך צוינו גם גילו הצעיר של המערער 1, שאיפתו להמשיך בשירות פעיל בצבא קבע ופגיעת הרשעתו בסיכוייו להתקבל לדרך זו.

18. בית המשפט קמא התרשם, כי הסיכון הנשקף לציבור מהמערער 1 פחת מעצם קיומו של ההליך השיפוטי, אשר זעזע את המערער והרתיעו. צוין, כי שירות המבחן העריך שקיימת נזקקות טיפולית. נוכח נכונות המערער 1 להשתלב בטיפול, המליץ שירות המבחן להטיל עליו צו מבחן למשך 18 חודשים, לצד סנקציה מוחשית בדמות צו של"צ בהיקף של 140 שעות.

עם זאת, בית המשפט קמא קבע, כי המערער 1 לא הצליח להניח תשתית עובדתית באשר לפגיעה קונקרטית כלשהי, למרות שבאספקלריה הרחבה של השיקום ביחס לצעירים, ניתן לתת לנימוקים שפורטו לעיל משקל משמעותי. עם זאת, נוכח מהות העבירה, סבר בית המשפט קמא, כי שיקולי ההלימה והאינטרס הציבורי גוברים על האינטרס האישי של המערער 1 ולפיכך, לא ראה לנכון לאמץ את המלצת שירות המבחן באשר להימנעות מהרשעת מערער זה בדין.
19. באשר למערער 3 ציין בית המשפט קמא, כי הוא סייע למערער 1 בביצוע הירי. בהתחשב בכך שמדובר בנגזרת של העבירה המקורית, הרי שמידת הפגיעה בערכים המוגנים בעניינו של המערער 3 פחותה מזו של המערער 1. בית המשפט קמא ציין, כי המערער 3 בחר לשרת במג"ב והביע את שאיפתו לחזור ולהשתלב בכוחות הביטחון בעתיד. יחד עם זאת, שאיפה זו לא נתמכה באסמכתא כלשהי בדבר פנייה אל רשות כלשהי ונותרה בגדר משאלת לב. המערער 3 הביע בפני שירות המבחן צער על המעשים והתקשה להסבירם אל מול ערכיו, אם כי זיהה את הבעייתיות הכרוכה באלה ואת הפוטנציאל ההרסני שלהם. זאת ועוד, המערער 3 הביע נכונות להשתלב בהליך טיפולי ושירות המבחן העריך, כי להליך כזה תהיה השלכה משמעותית על הפחתת הסיכון להישנות מעשים דומים בעתיד.

20. עוד ציין בית המשפט קמא, כי המערער 3 נטל אחריות על מעשיו, אך בשיחה עם שירות המבחן מזער את חלקו ואף טען, בניגוד לעובדות כתב האישום בהן הודה, כי לא עלה עם המערער 1 לגג הבית לצורך ביצוע הירי ואף לא נכח בעת הירי. כן צוין, כי בהיותו המארח, אשר הזמין את חבריו, המערערים 1 ו-2, לחתונת אחיו, קיבל המערער 3 את הנשק לידיו והטמינו בארונה של סבתו. משהתבקש להחזיר את הנשק לבעליו, המערער 2, נטל אותו המערער 3, העבירו למערער 1 וליווה אותו לגג הבית, שם בוצע הירי. משכך, קבע בית המשפט קמא, כי רמת הסיוע היא משמעותית ומידת נטילת האחריות מופחתת.

כך קבע בית המשפט קמא, כי באיזון הנדרש, משלא הוכחה פגיעה מוחשית וממילא לא חמורה, הרי שאין בנסיבותיו האישיות של המערער 3 כדי להטות את הכף לעבר הימנעות מהרשעתו.

21. באשר למערער 2 ציין בית המשפט קמא, כי הוא הזניח את השמירה על נשקו האישי ובא כוחו הסביר את הנסיבות שהובילו לביצוע העבירה. צוין, כי גם מערער זה טרם סלל את דרכו המקצועית, אך הוכיח את תרומתו בכך שבחר לשרת במג"ב והציג את איכויותיו כאשר נבחר למצטיין פלוגתי. בהמשך, הספיק לסיים לימודים במכינה והוא מתעתד ללמוד ראיית חשבון. בית המשפט קמא סבר, כי אין בהרשעה, מיניה וביה, כדי "לחסל את עתידו המקצועי" של המערער 2, כפי שטען בא כוחו. בהקשר זה צוין, כי מועצת רואי החשבון רשאית לקבל לשורותיה אדם שבעברו הרשעה, בוודאי כאשר מדובר בהרשעה שאין עמה קלון. מכל מקום, קבע בית המשפט קמא, כי בשלב זה המערער 2 טרם החל בלימודיו ובשלב של קבלה ללימודים, הרי ששאלת עברו הפלילי כלל אינה רלוונטית. מכאן, כך בית המשפט קמא, לא הונח בסיס עובדתי לפגיעה קונקרטית כלשהי ובוודאי שלא לפגיעה חמורה.
22. עוד ציין בית המשפט קמא, כי במפגשו עם קצינת המבחן גילה המערער 2 יכולת להתבונן באופן ביקורתי על עצם הגעתו לחתונה עם נשקו האישי, לצד תובנה באשר להשלכות המסתברות של מעשיו. שירות המבחן מצא שלא קיימת נזקקות טיפולית והמליץ להסתפק בהטלת צו של"צ.
בית המשפט קמא קבע, כי לזכות המערער 2 עומדים עברו הנקי, בחירתו לשרת בצבא ואופן שירותו, הודאתו, גילו הצעיר, נטילת האחריות המלאה, התובנה וההתבוננות הביקורתית, הצער והחרטה וכן החשש מפני פגיעה בעתידו המקצועי.

23. מאידך, קבע בית המשפט קמא, כי לחובת המערער 2 יש לזקוף את העובדה שהחזיק כדין בנשק חם, שנמסר לידיו על ידי כוחות הביטחון מתוך אמונה שישגיח עליו היטב ולא ייתן את ידו לביצוע עבירות באמצעותו. בפועל, לא השגיח המערער 2 על נשקו כראוי, בתחילה בעצם בחירתו להביא עמו אקדח (כך לפי גזר הדין של בית המשפט קמא), לחתונה שהיא אירוע משמח והומה אדם, ולא ברור איזו מטרה כשרה יש להבאתו לשם.

בית המשפט קמא הפנה לכך שבפני שירות המבחן הכיר המערער 2 בדרכים חלופיות לדרך ההתנהגות בה בחר, גם אם טען שהוריו לא שהו בביתם אותה עת ולא יכול היה להשאיר את האקדח בבית. בהקשר זה ציין בית המשפט קמא, כי גם הסבר זה, כשלעצמו, מעורר תהיות האם המערער 2 נוהג להשאיר את נשקו בהשגחת הוריו. מכל מקום, קבע בית המשפט קמא, כי המערער 2 מודע היטב למנהג הנפסד של ביצוע ירי במהלך חתונות וככל הנראה אף שוחח על כך עם חברו, המערער 1, בדרכם לחתונה. עוד ציין בהקשר זה, כי הכרת המנהג היא סיבה טובה נוספת להחלטה להותיר את האקדח במקום אחר. מעבר לכך, ציין, כי המערער 2 כשל גם כאשר הותיר את בחירת מקום הנחתו של האקדח בידי המערער 3 ולא וידא, כי הוא מאוחסן בתנאים מתאימים.
בסופו של יום, כאשר ביקש לקבל את אקדחו חזרה, לא ברור מדוע הניח למערערים האחרים להביאו ולא ניגש בעצמו, עם המערער 3, כדי לקבלו ישירות לידיו.

24. בית המשפט קמא ציין, כי שקל את מכלול הנסיבות בעניינו של המערער 2. כך ציין, כי העבירה שביצע עשויה, בנסיבות מסוימות, להסתיים בהימנעות מהרשעה, זאת אף נוכח גילו הצעיר ומגבלות יכולתו להוכיח פגיעה קונקרטית חמורה. לאחר שקילת מכלול הנתונים ואיזונם, סבר בית המשפט קמא, כי אין די בנסיבות שפורטו כדי להטות את הכף לעבר הימנעות מהרשעת המערער 2 בדין.

25. לאור האמור, הרשיע בית המשפט קמא את כל אחד מהמערערים בעבירה שיוחסה לכל אחד מהם בכתב האישום.

26. באשר לענישת המערערים, ציין בית המשפט קמא, כי המשיבה עתרה להטלת מאסר מותנה ושל"צ על שלושת המערערים, שעה שבאי כוחם עתרו לאימוץ המלצות תסקירי שירות המבחן. מכאן, קבע, כי מתייתר הצורך בדיון לקביעת מתחם עונש הולם בעניינם.

עוד ציין בית המשפט קמא, כי בנסיבותיהם האישיות של שלושת המערערים, כפי שתוארו על ידי שירות המבחן ובאי כוחם, אין די כדי להביא להימנעות מהרשעתם, אך יש בהן כדי להביא להקלה בעונשיהם ולאימוץ המלצות התסקירים בהקשר זה.

בהינתן כל האמור לעיל, השית בית המשפט קמא על המערערים את העונשים כפי שפורטו לעיל ומכאן הערעורים שבפנינו המופנים, כאמור, כנגד סוגיית ההרשעה בלבד.

טיעוני המערער 1:
27. במסגרת הודעת הערעור שבכתב טען ב"כ המערער, כי שגה בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער בדין ובהשיתו עליו את העונשים שהושתו בגזר הדין וזאת, שעה שהמערער עומד בתנאים שנקבעו ב"הלכת כתב".

באשר לסוג העבירה נטען, כי עסקינן בעבירה המצויה ברף הנמוך וזאת, מבלי להקל בה ראש. כמו כן, נסיבות ביצוע העבירה מלמדות, כי מדובר בירי שנעשה באופן מובהק שלא על מנת לפגוע, כפי שנקבע בגזר הדין. באשר לפגיעה בעתידו התעסוקתי של המערער שטרם גובש, נטען, כי לאור גילו הצעיר הרי שהרשעתו בדין תוביל לכך שהמערער יתקשה במציאת עבודה וכי ישנו סיכון גבוה שהוא לא יוכל לשוב ולהשתלב בשירות קבע בצבא. בנוסף, הכתם שיוטל עליו בגין המעשה יהווה עונש קיצוני ובלתי מידתי. הודגש, כי שירות המבחן המליץ להימנע מהרשעת המערער בדין.

28. עוד הוסיף וטען ב"כ המערער, כי שגה בית המשפט קמא בהטילו על המערער את העונשים שהוטלו בגזר הדין, זאת בהתחשב בגילו ושעה שעסקינן בבגיר-צעיר. נטען, כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה זו, הרי שישנה גמישות בדרישת הנזק הקונקרטי בעניינם של בגירים-צעירים. בהקשר זה הפנה ב"כ המערער לפסיקה רלוונטית.

29. כן טען, כי שגה בית המשפט קמא בהטילו את העונשים שהוטלו בגזר הדין נוכח נתוניו האישיים של המערער, לרבות הקשר שלו עם שירות המבחן, המלצתו שלא להרשיעו בדין, היותו נעדר עבר פלילי, הודאתו בהזדמנות הראשונה אשר חסכה זמן שיפוטי יקר, לקיחת האחריות והחרטה העמוקה שהביע ונסיבותיו האישיות, כמפורט בתסקיר. צוין, כי המערער בן העדה הנוצרית, תושב כפר כנא, אשר בחר להתגייס לצה"ל בהתנדבות וגם לאחר העברתו ממג"ב לתפקיד אחר המשיך לשרת עד לסיום שלוש שנות שירות מלאות. עוד צוין, כי אבי המערער, אשר נפטר לפני כשנה וחצי, הקים יחד עם אחרים ארגון גיוס לצה"ל של בני העדה הנוצרית.

30. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי בית המשפט קמא לא ייחס את המשקל הראוי לעובדה, כי המערער נעדר עבר פלילי מכל סוג שהוא וכי לא נפתחו כנגדו תיקים נוספים מאז האירוע נשוא כתב האישום.

31. כן טען, כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו ולפיה, לא מצא בפסיקה, לרבות זו אליה הפנו ב"כ המערערים, מקרים הדומים בנסיבותיהם למקרה דנן בהם נמנעו בתי המשפט מהרשעה בדין של נאשמים בביצוע עבירת ירי, או בסיוע לה. ב"כ המערער הפנה למקרים בהם נמנעו בתי המשפט בנסיבות דומות, כך לדידו, מלהרשיע בדין.

32. ב"כ המערער טען עוד, כי שגה בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער חרף המלצת שירות המבחן וכי בכך לא נתן ביטוי לסיכויי שיקומו נוכח ההליך המשמעותי שעבר. לטענת ב"כ המערער, הרשעת המערער בדין תכתימו ותקשה עליו לחזור לאורח חיים נורמטיבי, היות ואות הקלון הפלילי ילווה אותו בכל אשר יפנה. כן לטענתו, הרשעת המערער בדין תקשה על השתלבותו בחברה ובכלל זה, תפגע פגיעה ממשית באפשרות השתלבותו בעבודה בתחום הביטחוני כגון, משטרה, שב"ס וכיבוי אש.

33. לטענת ב"כ המערער, המערער ראוי להזדמנות נוספת, למתן אפשרות להוכיח כי עסקינן במעידה חד פעמית ולמתן אמון בסיכויי שיקומו. כך הודגש, כי המערער ישכיל לנצל את ההזדמנות והאמון שיינתנו לו. נטען, כי מבלי להקל ראש בחומרת המעשים, הרי שלא נגרם נזק ממשי לאדם, או לרכוש. המערער הפיק את הלקח הנדרש, ניהול ההליך הפלילי מהווה עבורו גורם מרתיע ולפיכך, הוא ינהג בעתיד במשנה זהירות לבל ישנה מקרה כגון דא.

לאור האמור, עתר ב"כ המערער לביטול הרשעת המערער בדין, בהתאם להמלצת שירות המבחן.

34. בהשלמת טיעוניו בעל פה בדיון מיום 2.4.19, חזר ב"כ המערער על עיקר נימוקיו, כפי הודעת הערעור שבכתב, תוך הפנייה לפסיקה רלוונטית. ב"כ המערער ציין כי לעת הזו המערער 1 עובד כשומר ב"מרכז המזון", מבלי לאחוז בנשק. כן הגיש מכתב ממחלקת משאבי אנוש, מפקדת משמר הגבול בעניינו של המערער ולפיו, קיימת מניעה לחזרתו של המערער לשירות במג"ב. כן הדגיש, כי המערער בן למשפחה נוצרית, שבניה נוהגים להתגייס למשטרה וכי ייעודו הוא בתחום הביטחון. ב"כ המערער טען עוד, כי אף בית המשפט קמא בגזר דינו בחר באפיק השיקומי, אולם החליט להרשיע את המערער בדין. נטען, כי המערערים הינם בחורים צעירים, מוכשרים, הרוצים לשרת את המדינה ולהתקדם בחייהם ואשר לקחו אחריות על מעשיהם. הודגש, כי המערער אף הבין שפגע באוכלוסיית הכפר.

35. בהשלמת טיעוניו בדיון מיום 10.7.19, שב והפנה ב"כ המערער לטיעוניו בדיון מיום 2.4.19, ציין כי הלכת כתב בסוגיה דנן הינה הלכה ישנה מאוד. עוד הדגיש כי העבירה שביצע המערער הינה עבירה מסוג עוון. כן הודגש הנזק הקונקרטי שייגרם למערער מהרשעתו בדין שעה שעיסוקו המיועד הינו בתחום הביטחון, תוך שהפנה למכתב שהוגש בהקשר זה. ב"כ המערער ציין, כי עסקינן במי המהווים מיעוט במגזר הנוצרי המבקשים להשתלב בחברה הישראלית. העובדה שהוחלט שלא לסיים את שירותם הצבאי של המערערים בעקבות ביצוע העבירות, אלא להעבירם לשרת ביחידה אחרת עד לסיום תקופת שירותם המלאה, מדברת בעד עצמה. כך טען, כי הימנעות מהרשעת המערערים במקרה דנן תתרום להיותם אזרחים טובים התורמים למדינה. נטען, כי ב"מקבילית הכוחות" ניצבת מן העבר האחד עבירה קלה בחומרתה, ומן העבר השני הנזק שייגרם למערערים, אשר לא יוכלו לעבוד ולהשתלב בחברה. מכאן, שיש להימנע מהרשעתם בדין.

טיעוני המערער 2:
36. במסגרת הודעת הערעור שבכתב טען ב"כ המערער, כי העבירה שביצע המערער הינה עבירה קלה מסוג עוון, עם יסוד נפשי של רשלנות. בהתאם להנחיית פרקליט המדינה מס' 2.28, הנטייה הינה לנקוט בהליך חלופי להליך הפלילי בדמות דין משמעתי או הסדר מותנה וזאת, כאשר מידת הרשלנות של המפקיר הייתה קלה יחסית ומכלול נסיבותיו האישיות ונסיבות ביצוע העבירה מאפשרות זאת.

37. ב"כ המערער הוסיף וטען כי לאור נסיבותיו האישיות של המערער, נטילת האחריות וביטויי הצער והחרטה, לצד החשש מפגיעה בהתפתחותו המקצועית בעתיד של המערער, המליץ שירות המבחן שלא למצות עמו את הדין, להימנע מהרשעתו ולהטיל עליו צו של"צ בהיקף של 180 שעות.

38. כן הפנה ב"כ המערער לכך, כי בהתאם לכללים שנקבעו ב"הלכת כתב", הרי שבמקרים חריגים ניתן לסיים הליך פלילי ללא הרשעה בדין, כאשר אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה, לבין חומרת העבירה. לשם כך, יש לבחון התקיימותם של שני תנאים מצטברים והם, האם סוג העבירה מאפשר להימנע מהרשעה בלי שתיווצר פגיעה משמעותית בשיקולי ענישה נוספים והאם ההרשעה תפגע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם.

נטען, כי נוכח היות המערער בגיר-צעיר, יש מקום לריכוך הדרישות שנקבעו ב"הלכת כתב" ובהתאם, שלא להרשיעו בדין, זאת שעה ששיקולי השיקום בעניינו של המערער מבטאים הן את האינטרס האישי של המערער והן את האינטרס הציבורי ומובילים למסקנה, כי יש להימנע מהרשעתו.

39. לטענת ב"כ המערער, התנאי הראשון שנקבע ב"הלכת כתב" מתקיים בעניינו של המערער, מקום בו חומרת העבירה, שהינה עבירה קלה מסוג עוון, מאפשרת להימנע מהרשעתו. הודגש, כי נסיבות ביצוע העבירה קלות וכי עסקינן במקרה בודד, נתונים העשויים להקל על האפשרות להימנע מהרשעת המערער. עוד נטען, כי אף התנאי השני שנקבע ב"הלכת כתב" מתקיים בעניינו של המערער, מקום בו בהתאם להוראת סעיף 12 לחוק רואי חשבון, התשט"ו – 1955, רשאית מועצת רואי החשבון לבטל ו/או להפסיק תוקף רישיון של רואה חשבון לתקופה שתקבע ולהטיל עונשים אחרים נוספים בהתאם לשיקול דעתה וזאת, על סמך האשמת רואה החשבון בהתנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע.

40. לטענת ב"כ המערער, טעה בית המשפט קמא בקביעתו, כי עבירת הזנחת השמירה על כלי ירייה מגלמת סיכון משמעותי המצדיק הכללתה בעבירות החמורות המקשות על האפשרות להימנע מהרשעה. כן טעה בהתמקדו בשאלות תיאורטיות שאינן עולות מכתב האישום כגון, מדוע דווקא המערער 1 הלך עם המערער 3 להביא את הנשק ומדוע המערער 2, בעל הנשק, לא התלווה למערער 3 לשם כך. אילו היה המערער בוחר לנהל את משפטו בבית המשפט קמא, היה מבזבז מזמנו היקר של בית המשפט, אך מאידך, היה מציג בפני בית המשפט קמא תמונה המלמדת, כי חלקו במעשים זניח וכי עסקינן בעבירה קלה בחומרתה, כמו גם ניתן היה ללמוד על הנסיבות האופפות אותה.

41. עוד טען ב"כ המערער, כי מבלי להקל ראש בחומרת העבירה, הרי שעסקינן בעבירה מסוג עוון עם יסוד נפשי של רשלנות. בהקשר זה נטען, כי בתחילת חודש ספטמבר 2017 הוסמכה התביעה לנקוט במקרים דוגמת המקרה דנן בהליך של הסדר מותנה, חלף הבאתם לפתחו של בית המשפט. נטען, כי הדבר משקף את השקפת המחוקק באשר לחומרת העבירה.

42. כן טען ב"כ המערער, כי טעה בית המשפט קמא בקביעתו, כי אין בהרשעת המערער, מיניה וביה, כדי לפגוע בעתידו המקצועי, שעה שכאמור, מועצת רואי החשבון רשאית לנקוט בצעדים דרסטיים העלולים להביא לגדיעת עתידו המקצועי של מי שבחר להירשם ללימודי ראיית חשבון. נטען, כי ישנו חשש, כי הותרת הרשעת המערער בדין על כנה תפגע באפשרותו להיות רואה חשבון מוסמך במדינת ישראל ולהתקדם בדרך מקצועית זו.

43. לטענת ב"כ המערער, טעה בית המשפט קמא בקביעתו, כי המקרה דנן אינו עונה על המבחנים שנקבעו ב"הלכת כתב", שעה שהן לפי סוג העבירה ונסיבותיה והן לפי נסיבותיו האישיות של המערער ואפשרויות שיקומו, זהו המקרה בו היה ראוי לקבוע, כי עסקינן במקרה חריג המצדיק הימנעות מהרשעה. בהקשר זה הפנה ב"כ המערער לפסיקה רלוונטית. עוד נטען, כי טעה בית המשפט קמא כאשר לא התייחס כלל להיות המערער בגיר-צעיר עת החליט להרשיעו בדין ולא קבע, כי נתון זה מוביל לריכוך הדרישות שנקבעו ב"הלכת כתב".

44. טעה בית המשפט קמא כאשר לא הביא במסגרת שיקוליו בהרשעת המערער את הנחיית פרקליט המדינה הרלוונטית. נטען, כי בהתאם למבחנים הקבועים בהנחיה זו, הרי שבמקרה דנן המשיבה הייתה יכולה להסכים לסיום ההליך בעניינו של המערער ללא הרשעתו, זאת, בהינתן המקרים שנדונו בפסיקה אשר הוגשה לבית המשפט קמא. טעה בית המשפט קמא כאשר לא התחשב בפסיקה אליה הפנה ב"כ המערער ממנה עולה, כי במקרים דומים ואף חמורים בנסיבותיהם מהמקרה דנן, נמנעו בתי המשפט מהרשעת נאשמים שביצעו עבירה שעניינה הזנחת השמירה על כלי ירייה.

45. טעה בית המשפט קמא עת לא ערך אבחנה בין חומרת העבירות שביצעו המערערים 1 ו-3, לבין חומרת העבירה שביצע המערער 2. נטען, כי אבחנה, כאמור, עשויה הייתה להוביל למסקנה ולפיה, עסקינן בהבדל משמעותי בחומרת העבירות, נתון המשליך על סוגיית ההרשעה. עוד נטען, כי טעה בית המשפט קמא עת לא נתן את המשקל הראוי להמלצת שירות המבחן שלא להרשיע את המערער בדין, כמו גם לנזק הקונקרטי עליו הצביע שירות המבחן שעה שהעריך, כי הרשעת המערער בדין עלולה לפגוע באופן משמעותי בעתידו המקצועי. הרשעת המערער חורגת באופן בולט ממידת הענישה הנהוגה במקרים דומים, דבר המהווה הפליה בינו לבין נאשמים אחרים.

46. לטענת ב"כ המערער, בהרשיעו את המערער, בית המשפט קמא לא התייחס לנסיבות המקרה ולנסיבותיו האישיות של המערער, כמו גם לעובדה, כי הרשעת המערער תגדע את עתידו התעסוקתי כרואה חשבון. כן לטענתו, טעה בית המשפט קמא בהרשיעו את המערער, חרף עמידתו בתנאי "הלכת כתב" ושעה שהוגש בעניינו תסקיר חיובי הכולל המלצה שלא להרשיעו. כן טעה משלא נתן משקל לעובדה, כי המערער נעדר כל עבר פלילי.
לאור האמור, עתר ב"כ המערער לקבל את הערעור.

47. במסגרת טיעוניו בדיון מיום 2.4.19 חזר ב"כ המערער על עיקר טיעוניו כפי הודעת הערעור שבכתב. כן טען, כי עניינו של המערער 2 שונה מהותית מעניינם של המערערים 1 ו-3, שעה שהעבירה שביצע פחותה בהרבה בחומרתה מהעבירות שביצעו המערערים 1 ו-3. בזיקה להנמקות גזר הדין טען ב"כ המערער, כי אין בסיס להשוואה בין העבירה שביצע המערער לבין עבירת ירי או סיוע לירי, שביצעו המערערים האחרים. נטען, כי בית המשפט קמא לא נימק באופן מספק את קביעתו ולפיה חומרת העבירה מקשה, או אינה מאפשרת, הימנעות מהרשעה, זאת שעה שעסקינן בעבירה קלה מסוג עוון, במקרה יחיד, הנשק לא נגנב, לא נגרם נזק ופוטנציאל הסיכון הינו ברף הנמוך. כך טען, כי הנסיבות האופפות את המקרה מובילות כולן למסקנה, כי הנזק שיכול להיגרם למערער , אשר נרשם ללימודי ראיית חשבון והשהה את לימודיו נוכח קיום ההליך הפלילי, אינו סביר.

48. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי בית המשפט קמא התמקד בשאלת קיומו של נזק קונקרטי בלבד, מבלי שהתייחס לסוגיית חומרת העבירה. כך טען, כי בעניינו של המערער קיים נזק קונקרטי העלול להתממש בתקופה הקרובה, שעה שבכוונת המערער להירשם ללימודי ראיית חשבון. עוד הדגיש, כי במקרה דנן אין חובה לקיום נזק קונקרטי, לאור העובדה שמדובר ב"בגיר-צעיר". ב"כ המערער הפנה לפסיקה שהגיש בבית המשפט קמא וציין, כי פסיקה זו נועדה לתמוך בטענתו ולפיה, מדיניות המשיבה, על פי הנחיית פרקליט המדינה, הינה נקיטה בהסדר מותנה, בדין משמעתי, או סיום ההליך הפלילי ללא הרשעה. עם זאת, במקרה דנן, חרף הנסיבות המקלות, נסיבות חייו של המערער, מחלת אביו ותרומת המערער למדינה, החליט בית המשפט קמא להרשיעו בדין. עוד טען ב"כ המערער, כי תסקיר שירות המבחן הינו כלי משמעותי המשרת את בית המשפט, אולם בית המשפט קמא לא התייחס להמלצותיו בהקשר זה. איזון ראוי ונכון בין כל השיקולים הצריכים לעניין היה מוביל להחלטה בדבר הימנעות מהרשעת המערער ומתן הזדמנות למערער להמשיך את לימודיו ולתרום לחברה.

למען השלמת התמונה יוער בהקשר זה, כי במעמד הדיון ציין המערער כי הוא סיים את לימודי המכינה ולאחר מכן הפסיק את הרישום ללימודי ראיית חשבון (ראו עמוד 2 לפרוטוקול הדיון מיום 2.4.19).

49. במסגרת השלמת טיעוניו בדיון מיום 10.7.19, הגיש ב"כ המערער אסמכתא ולפיה, חרף ההתרשמות מהמערער ומכישוריו, בקשת המערער להתקבל לעבודה בחברת אבטחה כשומר נדחתה, נוכח הרשעתו בפלילים. הודגש, כי הסיבה בגינה נדחתה בקשתו לקבלה לעבודה הינה עצם הרשעתו בעבירה נשוא הערעור. כן הדגיש, בזיקה לטיעוניו בדיון מיום 2.4.19, כי סוג העבירה שביצע המערער מחייב את המשיבה, בנסיבות העניין, לשקול בחיוב את האפשרות לסיים את ההליך ללא הרשעה. בהקשר זה טען, כי אילו הייתה מיוחסת למערער מלכתחילה עבירה של הזנחת השמירה על כלי ירייה בלבד, הרי שההליך היה מסתיים בהסדר מותנה. כעת, ובנסיבות בהן הורשע המערער, הרי שייבצר ממנו מלעבוד אפילו בתפקיד שומר בחברת אבטחה.

טיעוני המערער 3:
50. במסגרת הודעת הערעור שבכתב ציין ב"כ המערער, כי העונש המקסימלי שהיה קבוע בעבר בצדה של עבירת ירי באזור מגורים עמד על שנת מאסר אחת, כאשר עונשו של המסייע לעבירה הינו מחצית מעונשו של המבצע העיקרי. כן טען, כי אין חולק שעבירת ירי באזור מגורים טומנת בחובה סיכונים רבים ופוטנציאל הנזק הגלום בעבירה זו הינו רב. יחד עם זאת, אין בכך כדי להגדירה כעבירת נשק קלאסית, המצויה במדרג חומרה גבוה בהרבה ואינה מצדיקה הימנעות מהרשעה על דרך הכלל. הודגש, כי העבירה שביצע המערער מצויה במדרג חומרה נמוך יותר שאין בו כדי לחסום את האפשרות להימנע מהרשעה, בפרט שעה שעסקינן בעבירת עוון ובנשק שהוחזק כחוק.

51. יתרה מזו, נטען, כי אף שהסיכונים הגלומים בעבירת הזנחת השמירה על כלי ירייה חמורים מאלה הגלומים בעבירה שביצע המערער, הרי שהראשונה נמנית על העבירות שניתן לסיימן בהסדר מותנה. בהקשר זה נטען, כי מטרת ההסדר המותנה הינה בחינת האפשרות להימנע מהגשת כתב אישום ומהרשעה בפלילים, נוכח הכתם הדבק בנאשמים צעירים בעלי נסיבות רגילות.

ב"כ המערער הפנה להוראת סעיף א(4) לנוהל ולהנחיות להפעלת סימן א1 בפרק ד' לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 – "הסדר מותנה", שם נקבע, כי הסדר מותנה ייתן בידי התביעה כלי אכיפה מידתי שיאפשר הלימה טובה יותר בנסיבות מסוימות, בין חומרת העבירה וכלל נסיבותיה, לבין התגובה החברתית הננקטת כלפי העבריין. כן נקבע, כי ההסדר המותנה ייתן הזדמנות נוספת לחשודים המתאימים ויאפשר, במקרים ההולמים, הטלת סנקציה מתאימה, ללא הגשת כתב אישום וניהול הליך בבית משפט, על כל המשמעויות הנלוות לכך ובכלל זה, הכתמה בהרשעה פלילית.

לאור האמור, טען ב"כ המערער, כי קביעות בית המשפט קמא אינן עולות בקנה אחד עם עמדת גורמי האכיפה ועם מטרת תיקון 66 לחוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 66), התשע"ב – 2012, המאפשר קיום הסדר מותנה גם בעבירה אשר בית המשפט סבור שאינה מצדיקה הימנעות מהרשעה.

52. לטענת ב"כ המערער, קביעת בית המשפט קמא ולפיה, העבירה עצמה אינה מצדיקה הימנעות מהרשעה, היא קביעה דרקונית אשר אינה עולה בקנה אחד עם העונש שהיה קבוע בצד העבירה המושלמת, כמו גם עם מדיניות הענישה הנוהגת הכוללת אי הרשעה במקרים המתאימים. כן נטען, כי בתי המשפט נמנעו מהרשעה גם בעבירות הטומנות בחובן פוטנציאל נזק גבוה יותר. הוטעם, כי אמנם חומרת העבירה אינה נמדדת בעונש המרבי הקבוע בצדה בלבד, אולם ראוי לקבוע, כי על דרך הכלל עבירות עוון הן מסוג העבירות המצדיקות הימנעות מהרשעה, אלא אם המעשה בוצע בנסיבות המלמדות על סיכון מיוחד ועל חומרה יתרה.

53. נטען, כי בנסיבות המקרה דנן לא ניתן לקבוע, כי בחלקו של המערער, אשר סייע לעבירה, יש כדי להצביע על סיכון מיוחד, בפרט שעה שאין בכתב האישום אינדיקציה לכך שהמעשה נעשה בהסכמתו המלאה של המערער, או תוך שאיפה מצדו להתממשות המעשה, או כי המערער צפה או יכול היה לצפות את הנזק. זאת ועוד, בכתב האישום לא נטען כי התקיים קשר פלילי בין המעורבים לביצוע המעשה, אחרת הייתה מיוחסת להם עבירת קשירת קשר לביצוע עוון.

54. עוד נטען כי בהתאם למדיניות הפסיקה, הרי שהתנאי השני שעניינו חומרת העבירה אינו התנאי המכריע בסוגיית הימנעות מהרשעה, אלא הוא בעל המשקל הנמוך יותר. שעה שמוכחות נסיבות אישיות כבדות משקל, הרי שבית המשפט ייטה שלא להרשיע את הנאשם, אף אם המעשה הינו חמור. לטענת ב"כ המערער, ככל שההרשעה גורמת לנזק ממשי, אזי הסיכוי להימנעות מהרשעה יגדל, זאת באם יוכחו נסיבות אישיות ואפיק שיקומי, חרף חומרת העבירה ובלבד שעסקינן בעבירה המאפשרת שקילת הימנעות מהרשעה. נטען, כי עמדה זו מקבלת משנה תוקף לאחר תיקון 113 לחוק העונשין המאפשר סטייה ממתחם העונש ההולם לצרכי שיקום גם בעבירות חמורות וזאת, כאשר מוכח פוטנציאל שיקומי. כאשר שיקולי השיקום מצדיקים אי הרשעה, אזי יש לבכר הימנעות מהרשעה וביתר שאת כאשר עסקינן ב"בגיר-צעיר".

ב"כ המערער הוסיף והפנה למקרה אחר בו, כך לדידו, עסקינן בעבירות חמורות יותר מהמקרה דנן, ולאחר שנוהל הליך שמיעת ראיות, בית המשפט שלערעור החליט לבטל את הרשעת הנאשם שם בדין, על מנת להימנע מנזק קונקרטי בדמות פיטורין מעבודתו.
הודגש, כי בענייננו מדובר בבחור צעיר ממוצא נוצרי שבחר להתנדב לשירות צבאי אותו ביצע במסגרת מג"ב מתוך רצון להעמיק את תחושת שייכותו למדינה ולהשתלב בכוחות הביטחון. כן הפנה ב"כ המערער לנסיבותיו האישיות של המערער כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן וטען, כי בהחלטת המערער להתגייס לצבא גלומה הצהרה ממשית ולפיה, ברצונו לשפר את סיכוייו להשתלב בעבודה בכוחות הביטחון, סיכויים אשר יפגעו בעקבות הרשעתו.

55. בזיקה לקביעת בית המשפט קמא ולפיה, לא הוכחה פגיעה של ממש בהליך השיקומי של המערער וכי המערער לא הביא אסמכתא בדבר הגשת בקשה להשתלב בכוחות הביטחון, טען ב"כ המערער, כי המערער הגיש בקשות להתקבל לכוחות הביטחון, המשטרה ושירות בתי הסוהר והוא ממתין לתשובות גופים אלה. מעבר לכך, נטען, כי שעה שמדובר בבחור צעיר שעתידו לפניו, הרי שדי בהצהרת המערער בדבר רצונו להשתלב בכוחות הביטחון בדמות בחירתו להתגייס לשירות במג"ב, כדי לקבוע כי פוטנציאל הנזק הינו ממשי וכי ישנה פגיעה ודאית בסיכוייו להשתלב בעבודה בתחום זה.

לאור כל האמור, עתר ב"כ המערער לביטול החלטת בית המשפט קמא בדבר הרשעת המערער בדין ולהורות על ביטול הרשעתו, כאמור.

56. במסגרת טיעוניו בדיון מיום 2.4.19 חזר ב"כ המערער על עיקר טיעוניו כפי הודעת הערעור שבכתב. כך הדגיש, כי נוסף על "מקבילית הכוחות" הנבחנת בסוגיית ההימנעות מהרשעה, ישנה "מקבילית כוחות" נוספת הרלבנטית בעניינו של מי המשרת בכוחות הביטחון וביתר שאת מי שבחר להתנדב אליהם, דוגמת המערער 3. בהקשר זה הודגש כי תעסוקתו תלויה בשירותו בכוחות הביטחון. במצב דברים זה טען, כי אין צורך בהוכחת נזק קונקרטי מקום בו המסלול בו בחר המערער מדבר בעד עצמו.

הודגש, כי המערער 3 ביקש להוכיח את עצמו בפני בני משפחתו על רקע פטירת אביו, הלך בדרכו של אחיו ובחר להתגייס לכוחות הביטחון, אף שלא היה מחויב בגיוס. זאת ועוד, המערער ביקש לשרת בתפקיד שאינו זוטר ולאחר הרשעתו בהליך דנן, עמד על קבלת תפקיד עם אחריות ושירת כמאבטח מתקנים, עובדה המלמדת על המערער ועל כך שתעסוקתו תלויה במידה רבה ברקע ממנו הוא מגיע ובמצבו האישי. מסלול החיים שבחר המערער, התנהלותו לאחר ביצוע העבירה, הצהרתו שברצונו לעסוק בתחום הביטחון, מדברים הם בעד עצמם ומעידים על הנזק הקונקרטי שייגרם למערער מהרשעתו. הודגש כי המערער הגיש בקשות לשב"ס, למשטרה ולמג"ב וממתין לתשובות בעניינו, אלא שעניינו אינו מקודם.
זאת ועוד, נטען כי בעטיה של הרשעתו בדין, המערער אף מנוע מלהשתלב במסלול של עבודה מועדפת בתחום השמירה.

57. עוד טען ב"כ המערער, כי שגה בית המשפט קמא בקביעתו באשר לחומרת העבירה, שעה שעשה זאת תוך הסתמכות על עבירות בנשק והחזקת נשק שלא כדין. אין חולק כי בנסיבות המקרה דנן קיים פוטנציאל רב לגרימת נזק וכי יש להילחם בתופעת הירי בשטחי מגורים. יחד עם זאת, העבירה של הזנחת השמירה על כלי ירייה הינה חמורה יותר מעבירת ירי באזור מגורים. בהקשר זה הוסיף וטען, כי בעבירת ירי באזור מגורים המבוצעת על ידי מי המיומן בשימוש בנשק, הרי שחזקה כי ביכולתו לכוון את הנשק למקום בו לא יפגעו אנשים מהירי. בשונה מכך, בעבירת הזנחת כלי ירייה, הנשק עלול להגיע לידיים זרות ואין לדעת איזה שימוש יעשה בו. ב"כ המערער הדגיש, כי אמנם כיום, חוק העונשין תוקן באופן בו הוחמרה הענישה בצד עבירת ירי באזור מגורים, אולם בעבר, העונש המרבי בגין עבירה זו עמד על שנת מאסר. עבירות אלו הסתיימו באי הרשעה בשל הנזק שעלול היה להיגרם לנאשמים שם מהרשעתם בדין.

58. ב"כ המערער הוסיף וטען, כי המערער סייע לביצוע העבירה, כאשר מתסקיר שירות המבחן עולה, כי טעותו נבעה משיקול דעת לקוי בעקבות שתיית אלכוהול בחתונת אחיו. עוד הודגש, כי בעצם הבאת הנשק לא עבר המערער כל עבירה, שעה שהותר לו להחזיק בנשק מהיותו שוטר. זאת ועוד, כוונת המערער 3 הייתה להחזיר את הנשק לידי המערער 1 והוא אף לא החזיק במחסנית.

59. בהשלמת טיעוניו בדיון מיום 10.7.19, הגיש ב"כ המערער מכתבים מהמשטרה ומשב"ס שהתקבלו בעניינו של המערער. ב"כ המערער הדגיש, כי בית המשפט קמא התמקד בכך שלא הייתה אינדיקציה ממשית לכך שהמערער פנה לגורמים במערכת הביטחון לעניין כוונתו להתגייס לשורותיה, אולם, מהמסמכים שהגיש כעת עולה, כי המערער אכן ביצע פניות, כאמור. נטען, כי המערער לא השלים את הליך הגיוס לשב"ס בשל ההליך הפלילי המתנהל כנגדו וכן, כי מועמדותו לגיוס למשטרה עודנה תלויה ועומדת נוכח ההליך הפלילי. הודגש, כי באמור בסיפא למכתב מהמשטרה אין כדי לשנות מהעובדה שהמערער הגיש מועמדות לגיוס, כאמור, שעה שהייעוד והתכלית לשמם התגייס לצבא ושירת במג"ב, הינם המשך עבודה בתפקידים ביטחוניים. הרשעת המערער תסכל כליל אפשרות זו. עוד נטען, כי אמנם אין ערובה לכך שהמערער יתקבל לתפקיד במערכת הביטחון בסופו של יום, אך ברי, כי בהרשעתו ישנו מסר ברור בהקשר זה, כפי הבא לידי ביטוי במכתב מאת המשטרה.

לטענת ב"כ המערער, באיזון הראוי, שעה שחלקו של המערער במעשים קטן ולאור הפסיקה אליה הפנה, ישנה הצדקה לקבלת הערעור. הובהר, כי אמנם בקשת המערער לגיוס לתפקיד בבילוש בימ"ר תל אביב נדחתה, אולם המשטרה ממתינה לתוצאות ההליך הפלילי על מנת לקבל החלטה בדבר התחלת הליך גיוסו לתפקידים אחרים במשטרה.

טיעוני המשיבה:
60. בטיעוניה בדיון מיום 10.7.19 עתרה המשיבה לדחיית הערעורים וטענה, כי החלטת בית המשפט קמא ראויה ומנומקת וכי לא נפל בה כל פגם. המשיבה הדגישה, כי הימנעות מהרשעה מהווה חריג שיש להפעילו רק במקרים בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מההרשעה לבין חומרת העבירה, תוך שהפנתה לפסיקת בית המשפט העליון בהקשר זה. כך הדגישה, כי הדרישה בפסיקה הינה למקרה חריג וקיצוני, בו מתקיימים פער בלתי נסבל ופגיעה חמורה בנאשם. במקרה דנן, הטעימה, עסקינן בעבירות שבוצעו על ידי עובדי ציבור, דבר המעצים את הדרישה, כאמור. לגישת המשיבה, העבירות שביצעו המערערים ונסיבותיהן מחייבות העברת מסר בלתי מתפשר. הימנעות מהרשעה בעניינם של עובדי ציבור, תביא ככלל לפגיעה קשה בשיקולי הענישה האחרים.

61. לטענת המשיבה, עסקינן בעבירות חמורות, המהוות, כקביעת בית המשפט קמא, מנהג נפסד אשר יש להרתיע את הציבור מפניו. כן טענה, כי מדובר במעשה מסוכן שיכול היה לגרום לנזק ואשר אף פגע במספר ערכים חברתיים מוגנים. לפיכך, הרי שהתנאי הראשון שנקבע ב"הלכת כתב" אינו מתקיים. באשר ל"מקבילית הכוחות" שבין חומרת העבירה לחומרת הפגיעה בנאשם, ציינה המשיבה כי בפסיקה נקבע שתנאי הסף לשקלול "מקבילית הכוחות" הינו כי עסקינן בעבירה ובנסיבות המצדיקות בחינת האפשרות לוותר על הרשעה בדין.

62. המשיבה הוסיפה וטענה, כי גם התנאי השני שנקבע ב"הלכת כתב" אינו מתקיים, שעה שאין עסקינן בפגיעה חמורה בשיקום המערערים ולא הוכח נזק קונקרטי שייגרם להם בגין הרשעתם בדין. אף אם, מטבע הדברים, תיתכן פגיעה מסוימת במערערים, הרי שעסקינן בפגיעה מסתברת ולא בקיומו של נזק קונקרטי.

באשר לטענות המערערים בדבר רצונם להתגייס לכוחות הביטחון, הרי שלגישת המשיבה, האמור במכתב שהוגש, הותיר פתח וצוהר בעניינם של המערערים. מהמכתב יש ללמוד, כך לדידה, כי גורמי הביטחון אינם "חותמת גומי" והבחינה אינה נעשית אך על סמך קיומה של הרשעה או אי הרשעה אלא, הבחינה נעשית בנסיבותיו של כל מקרה לגופו ותוך ששיקול הדעת מסור בהקשר זה לגופים הרלוונטיים.

בהינתן האמור, הרי שהבחינה שנעשית הינה בחינה מהותית ולא אך על סמך קיומה של הרשעה, או רישום פלילי בלבד.

63. המשיבה ביקשה לדחות את הטענה ולפיה, העבירה שביצע המערער 2 מתאימה, מעצם טיבה, להליך משמעתי. בהקשר זה טענה, כי מעשה העבירה ונסיבותיו אינם הולמים את הנחיית פרקליט המדינה הרלוונטית ומכאן, שהמקרה דנן אינו מתאים להליך משמעתי, או להסדר מותנה. כך טענה, כי עסקינן ברשלנות רבתי, כפי הגדרת הנחיית פרקליט המדינה האמורה, שעה שהמערער 2 הותיר את נשקו ביודעין אצל חברו.
64. עוד התייחסה המשיבה לטענת המערערים ולפיה, הרשעתם בדין אינה מאפשרת להם לעבוד כמאבטחים. בהקשר זה ביקשה לדחות את טענת המערער 2 ולפיה, העבודה כמאבטח נחוצה לו לשם מימון לימודי ראיית החשבון, תוך שטענה, כי פתוחות בפני המערער עבודות רבות ואחרות המוגדרות כ"עבודה מועדפת", באמצעותן יוכל לממן את לימודיו.
עוד ציינה בהקשר זה, כי המערער 1 עובד כמאבטח מבלי שהוא אוחז בנשק. מכאן, שישנה גמישות גם בתחום עיסוק זה. עוד ציינה, כי המערער 2 למד במכינה אך לא המשיך בלימודי ראיית חשבון מיוזמתו, מבלי שהובאה אינדיקציה כי יש לכך קשר להרשעתו. כך הדגישה, כי אין עסקינן בקטיעת הליך לימודים ארוך טווח שעשה המערער 2.

65. המשיבה ביקשה לדחות את טענת ב"כ המערער 3 ולפיה, אין אינדיקציה לכך שהמעשה נעשה בהסכמתו, או כי לא יכול היה לצפות את המעשה ואת הנזק שנגרם ממנו. בהקשר זה טענה, כי טענה זו יורדת לשורשו של עניין וחותרת תחת הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן ולפיהן, הוא עלה לגג עם המערער 1 ושהה עמו שם בעת ביצוע המעשה. זאת ועוד, לטענתה, מהתסקיר עולה, כי המערער 3 מסר שהוא שוחח עם המערער 1 אודות כוונתם לעשות שימוש בנשק עובר להגעתם לזירת האירוע, דבר השומט את הקרקע תחת טענתו, כי לא ידע על כך.

66. המשיבה הטעימה, כי המערערים המשיכו בשירותם הצבאי לאחר ביצוע העבירות, דבר התומך בטענתה ולפיה, הבחינה הנעשית על ידי שירותי הביטחון הינה מהותית. מכאן למדה המשיבה, כי בעניינם של המערערים נעשה איזון פנימי, כאשר הגורמים הרלוונטיים מצאו לנכון לאפשר למערערים להמשיך את שירותם הסדיר. עוד הפנתה בהקשר זה לפסיקה בה נקבע, כי הימנעות מהרשעה אינה משנה את עצם המעשה וכי גורמי הביטחון יבחנו באופן מהותי את העבירות שבוצעו ונסיבותיהן, עם הרשעה או תוך הימנעות מהרשעה, כאמור.

תסקירי שירות המבחן:
67. מפאת חשיבות הדברים, יובא בקליפת אגוז העולה מתסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם של המערערים בבית המשפט קמא.

תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער 1:
68. מהתסקיר שהוגש בעניינו של המערער 1 עולה, בין היתר, כי המערער לקח אחריות על עובדות כתב האישום, הביע חרטה והבנה כי פגע בחברה בכך שהיריות הפחידו ופגעו בשלוות התושבים בכפרו. המערער הכיר בשלילה שבמעשיו והביע נכונות לבצע פעולות שימנעו הישנות עבריינות על ידי השתלבותו בטיפול בשירות המבחן. המערער תיאר בפתיחות את השתלשלות האירועים שקדמו לביצוע העבירה. מאופן התייחסותו ניכר, כי המערער מתקשה לבחון את המניעים שעמדו בבסיס התנהגותו, אך הוא ביטא נכונות להעמיק בהבנה למניעים אלה.

69. מהאבחון עולה תמונה ולפיה, מדובר בצעיר נעדר עבר פלילי, בעל יכולת ביטוי טובה, כוחות ושאיפות נורמטיביות לעתיד, המביע מוטיבציה לשינוי התנהגותו. המערער סיים 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות חלקית, השתלב בצבא כלוחם וביצע את העבירה הנוכחית טרם סיום שירותו הצבאי המלא.

שירות המבחן התרשם, כי המערער בעל ערכים נורמטיביים ביסודם ותפקוד תקין ביסודו, דבר המקבל חיזוק בהיעדר הרשעות קודמות בפלילים, למעט מעורבותו בעבירה הנדונה.

70. על גורמי הסיכוי לשיקום מנה שירות המבחן את העובדה שהמערער גדל בסביבה נורמטיבית, אינו מעורב בעבריינות מעבר לעבירה הנדונה ומבין את משמעות הפרת החוק והנורמות החברתיות. זאת ועוד, המערער מגלה יכולת לתאר באופן מלא ומפורט את מעשה העבירה תוך התייחסות לאחריותו האישית בביצועה. להערכת שירות המבחן, העבירה לא בוצעה על רקע מאפיינים עברייניים, אלא על רקע היעדר בשלות רגשית וקושי אישי, כמפורט בתסקיר שם.

המערער ביטא צער וחרטה על התנהגותו ושירות המבחן התרשם, כי הוא מכיר בחומרת מעשיו ומבין את הסיכונים הטמונים בעצם החזקת נשק והשימוש בו באזור מגורים, כלפי האנשים הנוכחים במקום. המערער הביע נכונות ראשונית להשתלב בטיפול קבוצתי במסגרת שירות המבחן.

71. לאור האמור, נוכח גילו הצעיר של המערער, היעדר הרשעות קודמות, קבלת אחריות על המעשים והבעת חרטה, יכולת המערער לבחון את התנהגותו בחומרה ולהביע אמפתיה כלפי סביבתו בצד נזקקות טיפולית, בא שירות מבחן המבחן בהמלצה להעדיף את האפיק השיקומי ולהטיל על המערער צו מבחן לתקופה של 18 חודשים, במהלכה ישולב המערער בטיפול במסגרת שירות המבחן. בנוסף, כסנקציה עונשית בעלת אופי חינוכי - שיקומי וכדי לסייע למערער בחיבור לאחריות לעבירה, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער צו של"צ בהיקף של 140 שעות.

באשר לסוגיית הרשעת המערער בדין, ציין שירות המבחן, כי לא הוצגו בפניו אישורים ו/או מסמכים אשר יש בהם כדי ללמד, כי הרשעה בדין עלולה לפגוע במערער באופן ממשי בטווח המיידי. יחד עם זאת, לאור גילו הצעיר של המערער, היעדר הרשעות קודמות, נטילת האחריות על ביצוע העבירה, רצונו לשוב ולהשתלב בשירות קבע בצבא וכדי שלא לפגוע בשיקומו התעסוקתי, המליץ שירות המבחן לסיים את ההליך המשפטי מבלי להרשיע את המערער בדין.

תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער 2:
72. מהתסקיר שהוגש בעניינו של המערער 2 עולה, בין היתר, כי לאחר סיום לימודיו ציפה המערער לגיוסו לצה"ל נוכח רצונו להתגייס למג"ב, בדומה לרוב בני דודיו במשפחתו המורחבת. לדברי המערער, הוא רצה בשירות מאתגר ומשמעותי אשר יוכל לסמל עבורו יוקרה ומעמד. המערער תיאר שביעות רצון במהלך שירותו הצבאי כלוחם בשטחי יו"ש, תוך היטמעות ויצירת קשרים טובים עם חברים לפלוגה. עוד דיווח, כי על רקע תפקודו הצבאי החיובי, הוא אף נבחר כמצטיין פלוגתי.

לדברי המערער, בעקבות הסתבכותו בפרשה דנן נלקח ממנו נשקו האישי ולתקופה מסוימת אף הועבר לתפקיד כעובד רס"ר, דבר אשר גרם לו לתחושת השפלה. לדברי המערער, לאחר חודשים ספורים הוא הועבר לתפקיד נהג עד לסיום שירותו הצבאי כנדרש.

73. המערער לקח אחריות מלאה על ביצוע העבירה וביטא צער רב על בחירתו להעביר את נשקו לשותפו, תוך שנתן בחבריו אמון מלא, כי יבצעו את בקשתו ולא יעשו שימוש אחר בנשק. המערער גילה יכולת להתבוננות ביקורתית על עצם בחירתו להגיע לאירוע עם נשקו האישי, תוך שהצליח לזהות אלטרנטיבות אחרות להתנהלותו באשר להחזקת נשקו האישי. כן גילה הבנה להשלכות ההרסניות של עבירות מסוג זה והמשמעות בבסיס ביצוען. צוין, כי המערער שיתף בפגיעה באמון הבסיסי שחש כלפי אנשים שאינם שייכים למשפחתו הקרובה בעקבות מעורבותו באירוע הנדון, תוך התבוננות מחודשת שערך באשר לנטייתו למחויבות רגשית גבוהה בחברת השווים.
74. שירות המבחן ציין, כי מסקירת תפקודו של המערער עולה יכולת הסתגלות תקינה במסגרות בהן שולב במהלך חייו, לרבות במסגרת הצבאית אשר מאופיינת כבעלת גבולות ברורים. להערכת שירות המבחן, הדבר מעיד על יכולת המערער לעמוד בגבולות חיצוניים. עוד התרשם שירות המבחן, כי המערער נעדר דפוסים עברייניים, או אלימים, מושרשים באישיותו ובמהלך השיחה עמו לא עלו קווי מחשבה אלימים, או תפיסות המאשרות אלימות במצבים מסוימים.

עוד על גורמי הסיכוי ציין שירות המבחן את יכולת המערער לערוך שיח כנה ובלתי הגנתי, תוך יכולת לגלות התבוננות ביקורתית על כשליו שעמדו ברקע לביצוע העבירה. בהתאם לכך, בהתייחסותו לביצוע העבירה, המערער לקח אחריות מלאה והצליח לזהות את הכשלים בהתנהלותו שהובילו לתוצאות באירוע הנדון. שירות המבחן התרשם מהבנתו המעמיקה של המערער סביב משמעות החוק בהקשר זה וההשלכות ההרסניות של ביצוע העבירה. עוד התרשם, כי ההליך הפלילי נחווה עבור המערער כמשמעותי וכבעל אפקט הרתעתי. להערכת שירות המבחן, קיים סיכון נמוך להישנות עבירות דומות בעתיד.

75. מנגד, על גורמי הסיכון להישנות עבירות מנה שירות המבחן את בחירתו הבלתי מותאמת של המערער להגיע עם נשקו לאירוע המשפחתי, תוך שהיה ער לנהלי הצבא סביב אופן החזקת נשק מחוץ למסגרת הצבאית. בנוסף, התרשם שירות המבחן מנטיית המערער לפעול מתוך צורך בהכרה והערכה חברתית, ללא מודעות ומחשבה מעמיקה על המניעים להתנהלות בעייתית ותוצאותיה, דבר העלול להוות מצב של סיכון עבור המערער סביב יכולתו להפעלת שיקול דעת עצמאי במצבים עמומים. המערער לא ביטא נזקקות טיפולית ושירות המבחן לא התרשם ממצוקה אקוטית, על כן, לא בא בהמלצה לשלבו בהליך טיפולי.

76. שירות המבחן סבור, כי במכלול השיקולים שפורטו, גורמי הסיכוי לשיקום עולים על גורמי הסיכון להישנות עבירות. בהתאם לכך, באשר לשאלת ההרשעה, מעריך שירות המבחן, כי נוכח העובדה שמדובר בבחור צעיר שזו לו הסתבכותו הראשונה בפלילים, אשר לקח אחריות מלאה וביטא צער כנה בגין כשליו באירוע הנדון, הרי שהרשעתו עלולה לפגום בהתפתחותו המקצועית העתידית בהמשך חייו. על כן, המליץ שירות המבחן שלא למצות את הדין עם המערער. כן המליץ להטיל על המערער צו של"צ בהיקף של 180 שעות.

תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער 3:
77. מהתסקיר שהוגש בעניינו של המערער 3 עולה, בין היתר, כי לאורך תקופת נערותו ועד גיוסו לצה"ל, השתלב המערער בקבוצת כדורגל מקצועית בעירו. יחד עם זאת, עם הגיעו לגיל גיוס החליט לוותר על המשך האפיק המקצועי בתחום הכדורגל לטובת גיוסו לשירות צבאי, לרבות במסגרת מג"ב, אשר נתפסה עבורו כבעלת ערך ויוקרה. לטענת המערער, הוא חש שברצונו לתרום למדינה, דבר שהעניק לו תחושת משמעות.

המערער גויס לצה"ל ליחידת מג"ב והוצב בשטחי יו"ש. הביע שביעות רצון משירותו הצבאי ותחושה שמפקדיו סמכו עליו והאמינו ביכולותיו המקצועיות. המערער ביטא רצון לחזור לכוחות הביטחון בעתיד, בכפוף לתוצאות ההליך הפלילי המתנהל בעניינו.

לדברי המערער, בעקבות מעורבותו בעבירה דנן, הוא הועבר מיחידתו לתפקיד אבטחת מתקנים, לאחר שביקש שלא להציבו בתפקיד זוטר.

78. המערער ביטא צער רב על עצם ביצוע הירי באירוע משפחתי והתקשה להסביר את פשר שיתוף הפעולה עם המערער 1 בעת ביצוע העבירה, לרבות לאחר שהיה ער לכוונתו האמיתית של המערער 1 לשימוש בנשק. לצד זאת, טען המערער, כי יתכן וסייע לביצוע הירי מתוך נטייתו להתנהגות מרצה, בפרט כשמדובר בביתו שלו. עוד מסר המערער, כי היה נתון תחת השפעת אלכוהול, דבר שיתכן ועמד ברקע לקשייו להפעיל שיקול דעת אחראי, אולם שלל, כי היה נתון במצב שכרות בו לא היה ער כלל למצבו. המערער הצליח לזהות את משמעות החוק בהקשר זה ואת הבעייתיות הכרוכה בשימוש בנשק באזור מגורים, כמו גם את הפוטנציאל ההרסני של עבירות מסוג זה.

79. להערכת שירות המבחן, במצבים עמומים המערער עלול להתנהל מתוך נטייתו להתנהגות מרצה, כפי המתואר בתסקיר, ומתוך קושי בהפעלת שיקול דעת אחראי ובוגר.

80. על גורמי הסיכוי לשיקום, מנה שירות המבחן את תפקודו היציב של המערער במסגרות בהן שולב בעבר, כמו גם את יכולתו לעמידה בגבולות חיצוניים במסגרת הצבאית. תפקודו החיובי של המערער נתמך בהיעדר הרשעות פליליות בעברו. בנוסף, שירות המבחן התרשם, כי המערער מחזיק בתפיסות פרו-חברתיות ומזדהה עם תפקידם של גורמי אכיפת החוק. עוד התרשם מיכולת המערער להתבוננות ביקורתית על התנהלותו. כן התרשם שהמערער ער לכשליו שעמדו ברקע לביצוע העבירה, תוך שביטא צער כנה על התנהלותו המכשילה. המערער ביטא נכונות ראשונית להעמיק בכשליו באופן מקצועי במסגרת שירות המבחן, על מנת להימנע ממצבי סיכון פוטנציאליים בהתנהלותו. להערכת שירות המבחן, במידה והמערער ישולב בהליך טיפולי בו יוכל להעמיק במצבי הסיכון שבהתנהלותו, הרי שהסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד יפחת באופן משמעותי.

81. לאור מכלול השיקולים המתוארים ונוכח ההתרשמות מרצון כנה של המערער להתבוננות ביקורתית על כשליו, תוך הערכה, כי הנתיב הטיפולי יפחית במידה משמעותית את הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד, המליץ שירות המבחן להעדיף את האפיק השיקומי על פני האפיק ההרתעתי בעניינו של המערער.

82. באשר לסוגיית ההרשעה, ציין שירות המבחן, כי המערער נוטל אחריות על העבירה ועל מכלול חייו, מבטא אוריינטציה חיובית לעתידו ונעדר הרשעות קודמות. לכך הוסיף שירות המבחן את הערכתו ולפיה, הרשעה עלולה לפגוע ביכולת ההתקדמות והתעסוקה של המערער בעתיד וזאת, אף אם לא הוצגה פגיעה ממשית כיום בתעסוקתו. בהקשר זה צוין, כי המערער שיתף שבכוונתו לערוך ניסיון להשתלב בצבא מחדש.

בנסיבות אלה, המליץ שירות המבחן להטיל על המערער צו מבחן ללא הרשעתו בדין וזאת למשך תקופה של שנה וחצי, במהלכה ישולב בטיפול ייעודי לצרכיו. בנוסף המליץ להטיל על המערער צו של"צ בהיקף של 100 שעות, אשר יהווה עבורו פיצוי לחברה בגין התנהלותו המכשילה.

דיון והכרעה:
83. כידוע, ערכאת הערעור אינה מתערבת לשינוי פסק הדין, אלא מקום בו הערכאה הקודמת לה טעתה והטעות הינה טעות עניינית, המצדיקה התערבות לתיקונה. ערכאת הערעור נקראת לבחון אם נפלה טעות משפטית בהחלטה של הערכאה הראשונה, אם עמדו לנגד עיניה שיקולים פסולים או מוטעים, אם התעלמה מנתון בעל חשיבות, או אם העונש סוטה באופן קיצוני או מהותי, לקולא או לחומרא. ראו בהקשר זה ספרו של כב' הש' קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק שני, הליכים שלאחר כתב אישום, מעמוד 1934 ואילך.

84. כאמור, הסוגיה המונחת בפנינו עניינה, סוגיית הרשעתם של המערערים בדין והחלטת בית המשפט קמא להרשיעם בדין.

85. אכן, הכלל הוא, כי מי שהודה בפלילים, יורשע בדין. החריג הוא, הימנעות מהרשעה. בהקשר זה ראוי להפנות, כפי שעשה בית המשפט קמא, ל"הלכת כתב" שהובאה לעיל, בה נקבעו, בין היתר, התנאים הנדרשים להימנעות מהרשעת נאשם בדין ולפיהם, הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

86. באשר לסוגיית הימנעות מהרשעה, כחריג לכלל, ראו ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (31.12.07), שם נאמר, בין היתר, כדלקמן:

"חרף הכלל האמור, המשפט מניח, כי במורכבות החיים האנושיים על תהפוכותיהם, בהשתקפותם בהליך הפלילי, עשויים להיווצר מצבים קיצוניים אשר אינם מתאימים להחלת העקרון העונשי הרחב, המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת אשמה. במצבים חריגים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי, נתון בידי בית המשפט הכח להחליט כי, חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין. בהכרעה בענין זה –
"נדרש איזון שיקולים, המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת נשקל, מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף, ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.
כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם – טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו, והנזק הצפוי לו מן ההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת העבריין". (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נד(3) 685)".

87. כן ראו הדברים שנקבעו ברע"פ 2180/14 שמואלי נ' מדינת ישראל (24.4.14), וכדלקמן:

"אמנם, במקרים מסויימים מצא בית משפט זה מקום להורות על ביטול הרשעתם של בגירים, אשר ביצעו עבירות שונות בסמוך לאחר שמלאו להם שמונה-עשרה (רע"פ 1721/12 איראשי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.3.2014); ע"פ 111/14 ‏פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (10.3.2014) ע"פ 4605/13 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.2.2014)). המכנה המשותף למקרים שהוזכרו, הוא ביצוע עבירה במקרה אחד ויחיד, ובמקרים מעין אלו, נסיבות העבירה עשויות להקל על האפשרות להימנע מהרשעה".

88. עוד ראו רע"פ 658/01 כהן ואח' נ' מדינת ישראל (11.10.01), שם קיבל בית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על פסק דין בו הורשעו המבקשים על פי הודאתם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה, מסירת ידיעה כוזבת וניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות, והחליט להימנע מהרשעתם בדין. זאת, בין היתר, בשל העובדה, כי עסקינן במקרה חד פעמי, כמו גם גילם הצעיר של המבקשים, עברם הפלילי הנקי, אורח חייהם הנורמטיבי והיותם לוחמים בצה"ל אשר הרשעתם בדין מנעה מהם מלהמשיך בשירות קבע. כך נקבע, בין היתר, בפסק הדין:

"אין ספק שהעבירה שעברו המבקשים עבירה מכוערת היא, ובמהלך הדברים הרגיל ראוי להרשיע מי שעושים מעשים כמעשים שעשו המבקשים - להרשיעם ולגזור עליהם עונש ראוי.
ואולם, לאחר שבחנו את נסיבות העניין בכללן, ולא בלי היסוסים, הגענו לכלל מסקנה כי על-פי המבחנים שנקבעו (ראו: ע"פ 2083/96 - כתב; ר"ע 432/85 - רומנו) ניתן, אף ראוי, לזכות את המבקשים באי-הרשעתם בדין. בעת המעשה היו המבקשים צעירים לימים - המבקש הראשון היה בן שמונה-עשרה ושמונה חודשים והמבקש השני היה בן שמונה-עשרה ואחד-עשר חודשים - שניהם היו ללא עבר פלילי, והתרשמותנו הברורה, בשים-לב לרקע הכללי, היא כי נתפתו כאנשים צעירים-לימים למירמה של נוכל מקצועי (אשר בינתיים, כפי שנמסר לנו, נמלט מן הארץ), וכי לא יהא זה ראוי כי מעשה חד-פעמי זה שעשו ירדוף אותם שנים רבות. עוד נוסיף כי שני המבקשים היו לוחמים מסורים בצה"ל; כי הרשעתם בדין מנעה אותם מהמשיך בשירות הקבע; וכי אורח חייהם והתנהגותם הם ללא-דופי.
אכן, כפי שאמרנו, היגענו למסקנה שהיגענו אליה לא בלי היסוסים, אך סבורים אנו כי ראויים הם המבקשים, וראויה היא החברה שבקירבה הם חיים, כי תינתן להם הזדמנות זו הניתנת להם, שלא להטביע בהם תו של עבריינים".

89. כן ראו ע"פ (חי') 34307-12-10 סובוטניק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.4.11) (להלן: "עניין סובוטניק"), שם בית המשפט המחוזי קיבל ערעור על פסק דין בו הורשע המערער על פי הודאתו במעשה מגונה בפומבי והחליט להימנע מהרשעתו בדין, לאור אופי העבירה, גילו של המערער והיותו ללא עבר פלילי, וכך נקבע, בין היתר, בפסק הדין:

"בע.פ. 9090/00 בועז שניידרמן נ' מדינת ישראל, פסק דין מיום 22/2/2001, (פורסם ב"נבו"), היה מדובר במערער שהוא ושותפו חברו לביצוע שוד בקיוסקים בעיר העתיקה בבאר שבע. לשם כך הצטיידו בנשק מסוג רימון, סכינים, אלה וכובעי גרב. הם נסעו מדימונה לבאר שבע כשעימם הציוד האמור, והסתובבו בעיר העתיקה במטרה לחפש יעד לביצוע המתוכנן. הם נעצרו כשהם עומדים בתחנה המרכזית. בית המשפט המחוזי בבאר שבע הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת נשק (עבירות החמורות בהרבה מהעבירה שבה הורשע המערער בענייננו).
בית המשפט העליון, בפרשת שניידרמן הנ"ל, החליט לקבל את ערעורו של המערער ולבטל את ההרשעה ועונש המאסר המותנה שהוטל עליו, והורה על מבחן ללא הרשעה ועל ביצוע 300 שעות לתועלת הציבור. בית המשפט נימק את דבריו, בין היתר, באומרו כי למרות שמדובר בהתלבטות לא קלה, הרי ש"האינטרס של המערער בשיקומו אינו רק אינטרס של העבריין ואינו רק פועל יוצא מנתינת הדעת על נסיבותיו האישיות לטובתו הוא, אלא זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה. עניינו של אינטרס זה הוא לתת סיכוי למי שנכשל בעבירה בנסיבות כבענייננו לחזור לחיק החברה ולהשתלב בה כאדם נורמטיבי. הסטיגמה הדבקה בהרשעה, עלולה לפגוע בכך".
ו. סבורני כי איזון ראוי בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס האישי של המערער שלפנינו מוביל למסקנה כי עלול להיווצר פער גדול מדי בין עוצמת הפגיעה של הרשעה פלילית של המערער שלפנינו לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של הרשעה.
אשר על כן, נראה לי נכון וצודק יהיה להורות על קבלת הערעור. סבורני כי נוכל להבטיח שהמערער ימשיך ויתמיד בקבלת הטיפול שלו הוא זקוק, זאת באמצעות פיקוחו של שירות המבחן.
כמו כן נראה לי כי ראוי שנטיל על המערער ביצוע שירות לתועלת הציבור".

90. עוד ראו עפ"א (נצ') 396/09 אברהם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (23.3.10) ,שם נקבע, בין היתר, כדלקמן:

"קריטריונים מפורטים יותר למסגרת השיקולים המובאים בחשבון בסוגיית אי ההרשעה, הובאו מפי כב' השופטים דליה דורנר ושלמה לוין בע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל.
כב' הש' דורנר מנתה בין שיקולי הענישה, את חומרת ונסיבות העבירה, הצורך בהרתעה והצורך בהוקעה / גינוי של מעשה העבירה. כן קבעה שני גורמים שבהצטברם ניתן להימנע מהרשעה.
הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם; ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".
כב' הש' לוין מנה 9 מבחנים שפירט שירות המבחן ושיקולי שיקום כמפורט להלן ואף אימץ אותם.
"א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם?
ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה?
ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד;
ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים;
ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות;
ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית?
ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה? האם הוא מתחרט עליה?
ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם?
ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם. שיקולים אלה, מבלי שיהיו ממצים מקובלים עלי, כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה".
מאידך, ציין כי:
"מנגד, קיימים גם שיקולים שבאינטרס הציבור ששמים את הדגש על חומרת העבירה ונסיבותיה (גורם שגם שירות המבחן אינו מתעלם ממנו) ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי: ע"פ 3467, 2513/96 תקדין עליון כרך 404 (3)96".

ומן הכלל אל הפרט:

המערער 1:
91. כאמור, מערער זה הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה שעניינה, יריות באזור מגורים.

בחינת עניינו של המערער, כמו גם טיעוני הצדדים שהובאו בהקשרו, מביאים לכלל מסקנה, כי לא התגבשו בעניינו של מערער זה שני התנאים המצטברים הקבועים ב"הלכת כתב" הנדרשים לביטול הרשעתו בדין ולפיכך, לא מצאתי, כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא להרשיעו בדין ואין מקום להתערב בה.

92. באשר לתנאי הקבוע ב"הלכת כתב" ואשר עניינו, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, בדין ציין בית המשפט קמא את חומרת מעשיו של המערער.

בתי המשפט עמדו פעמים רבות בפסיקתם על החומרה הגלומה בעבירות של ירי באזור מגורים וזאת, בשל פוטנציאל הסיכון הרב הטמון בהן. עוד נקבע, כי הדברים נכונים גם מקום בו עסקינן בירי שאינו מבוצע לצורך הפחדה ואיומים, או במסגרת סכסוך.

כך למשל, בע"פ 4460/11 מדינת ישראל נ' פאיד (28.11.11), נקבע כי יש להחמיר בעבירות של ירי באזור מגורים המוגדר כ"יריות שמחה", וכדלקמן:

"אכן נראה לנו כי הגיעה השעה להחמיר בעבירות של החזקת נשק ושימוש בו... יריות שמחה באירועים יש בהן כדי לסכן חפים מפשע".

כן ראו הדברים שנקבעו בע"פ 1414/17 עריאן נ' מדינת ישראל (6.11.17), וכדלקמן:

"בית משפט זה עמד לא פעם על פוטנציאל הסיכון הרב כתוצאה משימוש בנשק חם באזורי מגורים, גם כאשר השימוש נעשה במסגרת יריות בשמחות, אשר עלול להביא לפגיעה גם בעוברי אורח תמימים (ע"פ 1880/14 עמאש נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (19.11.2014); ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 8 (18.7.2013); ע"פ 4460/11 מדינת ישראל נ' פאיד, [פורסם בנבו] פסקה 9 (28.11.2011) (להלן: עניין פאיד))".

עוד ראוי לציין, כי חומרת עבירת הירי באזור מגורים קיבלה את ביטויה, בין היתר, בכך שהמחוקק ראה להחמיר את העונש המרבי שבית-המשפט מוסמך להטיל בגין עבירה זו.
לאור האמור, הרי שבדין קבע בית המשפט קמא, כי ירי מנשק חם בשמחות הוא מנהג פסול עקב הסיכון הרב הטמון בו ובמקרים רבים, חפים מפשע, משלמים מחיר כבד בגופם ואף בחייהם, כתוצאה ממנהג נפסד זה.

93. בית המשפט קמא קבע בדין, כי העבירה החמורה ביותר בפרשה דנן הינה העבירה של ירי באזור מגורים, אותה ביצע המערער 1. כן קבע, ובצדק, כי עבירה זו מקימה סיכון משמעותי לחיי אדם גם מקום בו הירי נעשה באופן מובהק שלא כדי לפגוע.

בית המשפט קמא היה מודע לכך שהירי בוצע באוויר מגג הבניין וכי לא נגרם כל נזק לאדם, או לרכוש. יחד עם זאת, אין בנתונים אלו, ככאלו, כדי לאיין את החומרה הגלומה במעשי המערער נוכח טיבם ומהותם. כך גם אין להתעלם מפוטנציאל הנזק הממשי הטמון במעשים. בהקשר זה ראו הדברים שנקבעו בע"פ 6989/13 ‏ ‏פרח נ' מדינת ישראל (25.2.14) וכדלקמן:

"אמנם באירוע הירי לא נגרם נזק אך אין בכך כדי להפחית מחומרת המעשה, שכן החומרה שבעבירות הנשק מתבטאת גם במה שעלול היה להתרחש (ע"פ 116/13 ועקנין נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 7 (‏31.7.2013))".

מכאן, שמסקנת בית המשפט קמא בדבר החומרה הגלומה במעשי המערער 1 בדין יסודה ואין מקום להתערב בה.

94. זאת ועוד, המערער 1 חטא לתפקידו כאיש מג"ב, כאשר תחת היותו הגורם האמון על הסדר הציבורי ועל שלום ובטחון הציבור, עבר על החוק ויצר סיכון לעוברי אורח, תוך עשיית שימוש בנשקו האישי של חברו, המערער 2.

בהקשר זה ובהתייחס לנסיבות ביצוע העבירה יוזכר, כי המערער 1 הלך יחד עם המערער 3 לבית סבתו של המערער 3, שם היה נשקו של המערער 2. המערער 3 הוציא את הנשק מהארון ומסר אותו למערער 1, על מנת שיביאהו למערער 2. המערער 1, שהצטייד במחסנית, לקח את הנשק ועלה יחד עם המערער 3 לגג הבניין על מנת לבצע ירי. בנסיבות אלה, ירה המערער 1 כשבע יריות לאוויר מגג הבניין. כאשר שוטרים שהגיעו למקום ערכו חיפוש באחד הבתים, זרק המערער 1 את המחסנית שהייתה אצלו אל עבר החצר הסמוכה לבית.

95. בנסיבות אלו, בדין בא בית המשפט קמא לכלל מסקנה, כי התנאי הקבוע ב"הלכת כתב" ולפיו, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, אינו מתקיים במקרה דנן ולא מצאתי, כי נפלה כל שגגה במסקנתו זו.

96. באשר לתנאי השני המצטבר הקבוע ב"הלכת כתב" ולפיו, ההרשעה תביא לפגיעה חמורה בשיקומו של המערער 1, הרי שבית המשפט קמא סקר את העולה מתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו, כמו גם ההמלצה שהובאה בסופו. כן סקר את נסיבותיו האישיות של המערער 1, כפי המפורט בתסקיר. בכלל זה ציין בית המשפט קמא לזכות מערער זה, כי חרף אובדן אביו ולמרות שהודח ממג"ב והועבר להמשך שירות בצה"ל, המערער 1 סיים את שירותו בהצטיינות והביע רצון להמשיך לשירות קבע. בהקשר זה קבע בית המשפט קמא, כי בכך הוכיח המערער 1 את תרומתו האזרחית המשמעותית למדינה, חרף גילו הצעיר.

97. כך גם לא נעלם מעיני בית המשפט קמא, כי מערער זה נטל אחריות מלאה למעשיו, הביע תובנה לחומרתם ולהשלכותיהם וכן הביע חרטה בגינם. לאלה צירף את עברו הנקי של המערער, את הודאתו בהזדמנות הראשונה לאחר הסדרת ייצוגו, העולה בקנה אחד עם נטילת אחריות ועם התובנה והחרטה שהביע. בצד אלה מנה בית המשפט קמא את החיסכון בזמן שיפוטי יקר, את גילו הצעיר של המערער 1 , את שאיפתו להמשיך בשירות פעיל בצבא קבע ואת פגיעת הרשעתו בדין בסיכוייו להתקבל לשירות קבע. בית המשפט קמא ציין, כי הוא התרשם שהסיכון הנשקף לציבור מפניו של מערער זה פחת מעצם קיומו של ההליך הפלילי, אשר זעזע את המערער והרתיעו.

98. כל אלה, כאמור, לא נעלמו מעיניו של בית המשפט קמא, כמו גם לא מעיני. יחד עם זאת, בדין קבע בית המשפט קמא, כי לא עלה בידי מערער זה כדי להניח תשתית עובדתית באשר לפגיעה קונקרטית כלשהי בשיקומו של המערער, העלולה להיגרם עקב הרשעתו בדין.

בנסיבות אלו, בית המשפט קמא קבע, כי נוכח מהות העבירה שביצע המערער, הרי ששיקולי ההלימה והאינטרס הציבורי גוברים על האינטרס האישי של המערער ועל כן, לא ראה לנכון לאמץ את המלצת שירות המבחן באשר להימנעות מהרשעתו.

99. בעניין זה ראוי להפנות לכך שאף שירות המבחן ציין בתסקירו, כי לא הוצגו בפניו אישורים או מסמכים, שיש בהם כדי ללמד שהרשעה בדין עלולה לפגוע במערער 1 באופן ממשי בטווח המידי. למרות זאת, המליץ שירות המבחן להימנע מהרשעת המערער בדין לאור גילו הצעיר, היעדר הרשעות קודמות, נטילת האחריות, רצונו של המערער לשוב ולהשתלב בשירות קבע בצבא וכדי שלא לפגוע בשיקומו התעסוקתי.

במצב דברים זה, הרי שאף בפני שירות המבחן לא הצביע המערער 1 על נזק מוחשי וקונקרטי העלול להיגרם לו מהרשעתו בדין, המלצת שירות המבחן בהקשר זה נסמכה על נתוניו הכלליים של המערער, הבעת רצונו לשוב לשירות קבע, וכדי שלא לפגוע בשיקומו התעסוקתי.

הבעת רצון מצד המערער לשוב ולהשתלב בשירות קבע, מבלי שנלוותה לכך תשתית עובדתית ברורה, אין בה די. כך, גם המלצת שירות המבחן להימנע מהרשעת המערער בדין כדי שלא לפגוע בשיקומו התעסוקתי, במובנו הכללי של זה, אינה נסמכת על מסד קונקרטי.

100. לא נעלמה מעיני האסמכתא שהוגשה על ידי ב"כ המערער 1 בהליך שבפנינו, מאת מחלקת משאבי אנוש במפקדת משמר הגבול. במכתב זה, מיום 4.12.16, נכתב, כי מועמדותו של המערער לגיוס הובאה בפני הגורמים המוסמכים במשמר הגבול ומבדיקת מכלול נתוניו עולה, כי קיימת מניעה משמעתית לחזרתו לשירות; מניעה שמקורה במחלקת משמעת מטא"ר ירושלים. לאור זאת, לא ניתן להתחיל עמו בהליך גיוס לשירות קבע במשמר הגבול.

במכתב זה אין כדי ללמד באופן ברור, כי סוגיית הרשעת המערער 1 בדין, או העדר הרשעתו, כאמור, היא זו שתכריע את הכף באשר לאפשרות גיוסו לשירות קבע במג"ב. מהאסמכתא שהוגשה בפנינו עולה, כי קיימת מניעה משמעתית לחזרת המערער 1 לשירות במג"ב הנובעת ממחלקת משמעת. באמור אין כדי ללמד, כי הסוגיה הקרדינלית והמכרעת אשר תכריע את שאלת גיוסו של המערער 1 , הינה דווקא סוגיית הרשעתו בדין, או שמא תיעשה בחינה של מהות הדברים, מהות המעשים שביצע המערער והעבירה בה הודה.

בנסיבות אלו, נמצאנו למדים, כי מסקנת בית המשפט קמא ולפיה, לא עלה בידי המערער 1 להניח תשתית עובדתית באשר לפגיעה קונקרטית-ממשית כלשהי העלולה להיגרם לשיקומו עקב הרשעתו, בדין יסודה ולא מצאתי, כי יש מקום להתערב בה.

101. אשר על כן, אף אני סבורה, כי לא התקיים במקרה דנן התנאי השני המצטבר הקבוע ב"הלכת כתב" ולפיכך, לא נפלה שגגה במסקנתו זו של בית המשפט קמא ואין להתערב בה. למעלה מן הצריך נבהיר, כי גם אם נטען שבמקרה דנן מתקיים התנאי השני הקבוע ב"הלכת כתב", כאמור, הרי שמקום בו עסקינן בשני תנאים מצטברים והתנאי הראשון כפי שפורט בהרחבה לעיל, אינו מתקיים, הרי שאין עסקינן במקרה הבא בגדרם של המקרים החריגים, אשר בהם ראוי, כי בית המשפט יורה על ביטול ההרשעה בדין.

102. לא נעלמה מעיני, כמו גם מעיניו של בית המשפט קמא, העובדה, כי עסקינן במערער נעדר עבר פלילי. כך גם הודאת המערער, נטילת האחריות על המעשים, הבעת החרטה, הנזקקות הטיפולית שהביע, נכונותו להשתלב בטיפול קבוצתי במסגרת שירות המבחן כפי העולה מהתסקיר וכן המלצת שירות המבחן בעניינו.

יחד עם זאת, אין בנתונים אלו, ככאלה, כדי להביא למסקנה כי יש להורות על ביטול הרשעת המערער 1 בדין, או כי נפלה שגגה בהקשר זה בהחלטתו של בית המשפט קמא עד כי יש להתערב בה. בית המשפט קמא שקלל כל אלה בגזר דינו של המערער, תוך שקבע, כי אמנם לא היה די בנסיבותיו האישיות של המערער כדי להביא להימנעות מהרשעתו, אך יש בהן כדי להביא להקלה בעונשו ולאימוץ המלצות התסקיר בהקשר זה. בהתאם לכך, העונשים שהושתו על המערער 1 נותנים ביטוי לפן השיקומי – טיפולי, שעה שהוטלו עליו צו של"צ בהיקף של 140 שעות וצו מבחן למשך 18 חודשים.

103. אכן, שירות המבחן בא בהמלצה להורות על ביטול הרשעת המערער 1 בדין ואולם, מושכלות יסוד הן, כי המלצת שירות המבחן לעולם המלצה היא ובית המשפט בוחן את מכלול השיקולים והאינטרסים השונים הנלחמים על הבכורה. בנסיבות העניין, נוכח ההנמקות המצטברות שפירטתי לעיל, הרי שלא מצאתי, כי נפלה שגגה בהחלטתו של בית המשפט קמא, שעה שראה לדחות את המלצת שירות המבחן בהקשרו של מערער זה ואין מקום להתערב בה.

104. למען הסדר הטוב והשלמת התמונה יצוין, כי בפתח הודעת הערעור שבכתב הדגיש בא כוח המערער 1 כי הערעור מופנה כנגד סוגיית הרשעת המערער בדין בלבד. יחד עם זאת, הרי שבגוף הודעת הערעור (ראו לדוגמא סעיפים 6 ו - 7 להודעת הערעור שבכתב), הלין גם על העונשים שהושתו על המערער.
בהקשר זה יצוין, כי בדיונים שהתקיימו בפנינו התמקד בא כוח המערער 1 בטיעוניו אך בסוגיית הרשעת המערער בדין ולא טען כנגד העונשים שהושתו. מעבר לכך, וכפי שפורט לעיל, הרי שבחינה מהותית של העונשים שהושתו על המערער מלמדת, כי עונשים אלו בדין יסודם ויש בהם כדי לשקלל נכונה מחד, את מהות המעשים שביצע המערער, החומרה הגלומה בהם, טיבם ומהותם ומאידך, יש בהם כדי ליתן ביטוי ראוי והולם לנתוני העושה, מקבץ הנסיבות לקולא הקמות בעניינו ואף לעלות בקנה אחד עם שיקומו.
לפיכך, אין מקום להתערב בהם.

105. בנסיבות אלו, הרי שבאתי לכלל מסקנה, כי החלטת בית המשפט קמא להרשיע המערער 1 בדין, בדין יסודה ולא מצאתי, כי יש מקום להתערב בה.

אשר על כן, הייתי מציעה לחבריי, לדחות את הערעור בעניינו של מערער זה.

המערער 2:
106. מערער זה הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה שעניינה, הזנחת השמירה של כלי ירייה וחומרים מסוכנים.

107. באשר לתנאי הקבוע ב"הלכת כתב" ואשר עניינו, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, הרי שאין חולק בדבר חומרת המעשים שביצע מערער זה והסכנה הגלומה בהם לשלום הציבור ובטחונו. המערער הזניח את השמירה על נשקו האישי, אשר קיבל לידיו מתוקף היותו חייל מג"ב. במעשים אלה מגולם סיכון חיי אדם. זאת ועוד, מעשים כגון דא עלולים להביא להגעת הנשק לידיים זרות ולגורמים בלתי מורשים, על המשמעויות הכרוכות בכך, ומכאן החומרה הגלומה בהם.

108. יחד עם זאת, ומבלי להקל ראש באמור לעיל, הרי שבדין ציין בית המשפט קמא, כי בראי שאלת ההרשעה, משקלה של עבירת הזנחת השמירה על כלי יריה נמוך מזה של עבירת הירי באזור מגורים שביצע המערער 1.
109. כן אין להתעלם מנסיבות ביצוע העבירה במקרה דנן, אשר אין גלומה בהן חומרה יתרה וזאת מבלי להקל ראש בחומרת העבירה, כאמור. בהקשר זה יוזכר, כי המערער 2 נסע יחד עם המערער 1 למסיבת אירוסין של אחי המערער 3 בכפר ריינה. בהגיעם למסיבה, המערער 2 מסר את נשקו למערער 3 על מנת שזה ישמור את הנשק בחדר מאובטח. המערער 3 לקח את הנשק והניחו בתוך ארון בבית סבתו. כאשר רצו המערערים 1 ו-2 לשוב לביתם, ביקש המערער 2 מהמערער 3, כי ישיב את נשקו. המערער 3 והמערער 1 הלכו יחד לבית סבתו של המערער 3, המערער 3 הוציא את הנשק מהארון ומסר אותו למערער 1, על מנת שיביאהו למערער 2. המערער 1, שהצטייד במחסנית, לקח את הנשק ועלה יחד עם המערער 3 לגג הבניין על מנת לבצע ירי. בנסיבות אלה, ירה המערער 1 כשבע יריות לאוויר מגג הבניין.
מהמקובץ עולה, כי המערער 1 ירה בנשק וזאת, ללא נוכחות המערער 2.

110. כך ראוי להדגיש, כי מעשי המערער 2 בוצעו על רקע האמון שנתן במערער 3, כי ישמור את נשקו במקום מבטחים וכי יחזיר את הנשק לידיו, זאת, כפי קביעת בית המשפט קמא. בהקשר זה יצוין, כי מהתסקיר עולה שהמערער 2 שיתף בפני שירות המבחן, כי נתן בחבריו אמון מלא שיבצעו את מבוקשו ולא יעשו שימוש אחר בנשק. המערער 2 הסביר עוד, כי הגיע למסיבה עם נשקו האישי, ללא התחמושת, מכיוון שרצה להימנע מלהשאיר את הנשק בבית, שעה שהוריו לא נכחו בו. כן הסביר, כי בכדי להימנע מלהיחשף עם נשקו מול אורחי האירוע, ביקש מהמערער 3 להניח את הנשק במקום מסתור.

עוד ראוי להדגיש, כי בפועל, לא נגרם נזק כלשהו וזאת, מבלי להתעלם מהנזק הפוטנציאלי הגלום במעשים.

111. לא זו אף זו, ב"כ המערער הפנה במסגרת הודעת הערעור שבכתב, כמו גם בטיעוניו בעל פה, להנחיית פרקליט המדינה מס' 2.28, העוסקת בהתוויית מדיניות פתיחה בחקירה, העמדה לדין וענישה בעבירה של הזנחת כלי ירייה. בהנחיה זו נקבע, כי בשל הסיכון הגלום בהזנחה של כלי ירייה, הרי שבהתקיים תשתית ראייתית מספקת ובהעדר נסיבות מקלות, קיים אינטרס ציבורי בפתיחה בחקירה פלילית והעמדה לדין של המפקיר. עם זאת, לעיתים, ניתן יהיה להסתפק בהליך חלופי בדמות הליך משמעתי או הסדר מותנה, וזאת, בכפוף לתנאים ולשיקולים שפורטו בהנחיה. (ראו סעיף 5 בפרק ג' להנחיה).

באשר לנסיבות בהן יפחת האינטרס הציבורי שבפתיחה בחקירה והעמדה לדין, פורט בהנחיה כי עסקינן בנסיבות בהן הופקר כלי ירייה תוך רשלנות ברף נמוך, במקום בו הסיכון לשימוש פוגעני בו עקב ההפקרה נמוך יחסית; במקום או מתחם שבו הסיכון לאובדן הנשק או לעשיית שימוש בלתי מורשה בו נמוך, כדוגמת בסיס משטרתי או בית חבר; הנשק שאבד נמצא תוך פרק זמן קצר ללא שנגרם כל נזק. נסיבות אלה יהוו שיקול להימנע מפתיחה בחקירה פלילית והעמדה לדין. (ראו סעיף 9 בפרק ג' להנחיה).

מהאמור עולה, כי אף בהתוויית מדיניות הפתיחה בחקירה וההעמדה לדין של גורמי התביעה ישנה הכרה בכך, כי ישנם מקרים בהם, בהתאם לנסיבות המקרה ומידת הרשלנות שבמעשה, ניתן להימנע מהעמדת המפקיר לדין פלילי. מבלי להקל ראש במהות העבירה והחומרה הגלומה בה, הרי שיש בכך כדי ללמד, בין היתר, כי אין עניין לנו בעבירה אשר אינה מאפשרת מניה וביה הימנעות מהרשעת מבצעה בדין.

במקרה דנן, כאמור, הפקיד המערער 2 את נשקו האישי, ללא תחמושת, בידי חברו, המערער 3, על מנת שישמור אותו בחדר מאובטח. כאשר ביקש לשוב לביתו, ביקש המערער 2 מהמערער 3 את נשקו, אולם המערער 3 העבירו לידי המערער 1, אשר עשה בו שימוש וזאת, שלא בנוכחות המערער 2.

112. מהאמור עולה, כי העבירה שביצע המערער, בנסיבותיה, מבלי להקל בה ראש, אינה מצויה ברף החומרה הגבוה של זו. בנסיבות אלו ובהינתן מכלול נסיבות המעשה, כפי שפורטו לעיל, הרי שסוג העבירה מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

113. בהקשר זה יצוין, כי קביעת בית המשפט קמא ולפיה, הפסיקה עומדת על חומרת עבירות הירי והסיוע להן, כמו גם על כך שהאינטרס הציבורי מחייב את הרשעת מבצעיהן בשל הסיכון לחיי אדם הטמון בעבירות אלה, אינה נוגעת לעבירת הזנחת השמירה של כלי ירייה שביצע המערער 2 בנסיבותיה. הדברים האמורים, כפי קביעת בית המשפט קמא בגזר דינו, כוחם יפה לעבירות שעניינן ירי באזור מגורים, עבירות השונות במהותן, טיבן, אופיין וחומרתן מהעבירה שביצע המערער 2.

114. כאמור, בנסיבות המקרה שבפנינו, ובהקשרו של המערער 2, הרי שסבורה אני, כי סוג העבירה מאפשר לוותר על הרשעת מערער זה בדין, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.
נוכח כל האמור לעיל, ומבלי להקל ראש במעשים שביצע המערער 2, הרי שבפרספקטיבה בה ראוי לבחון את מעשיו, בנסיבותיהם, סבורני, כי התגבש בעניינו של מערער זה, התנאי האמור הקבוע ב"הלכת כתב".

115. באשר לתנאי המצטבר השני הקבוע ב"הלכת כתב" ואשר עניינו, כי ההרשעה תביא לפגיעה חמורה בשיקומו של המערער, ראוי לציין, כי עניין לנו בבחור צעיר, יליד שנת 1997, אשר הינו נעדר כל הרשעות קודמות וכי זוהי לו עשייתו הראשונה והיחידה בפלילים.

116. באשר להשלכות אשר יהיו להרשעת המערער 2 בדין על סיכויי שיקומו, הרי שבהקשר זה נטען, כי המערער נרשם ללימודי ראיית חשבון, השלים לימודיו במכינה אולם לא המשיך בלימודיו עקב ההליך הפלילי המתנהל כנגדו והשלכותיו. לעניין זה הפנה ב"כ המערער להוראות סעיף 12 לחוק רואי חשבון, התשט"ו – 1955 ולפיהן, מועצת רואי החשבון רשאית לבטל או להתלות את תוקף רישיונו של רואה חשבון לתקופה קצובה וכן להטיל עונשים אחרים נוספים בהתאם לשיקול דעתה, וזאת, אם נמצא, כי רואה החשבון עבר עבירת משמעת ובין היתר, נהג באופן שאינו הולם את כבוד המקצוע, או הורשע בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה, או נסיבותיה הוא אינו ראוי לעסוק בראיית חשבון.

סעיף 12 לחוק רואי חשבון קובע כדלקמן:

"12. רואה חשבון שעשה אחד מאלה עבר עבירת משמעת:
(1) התנהג בדרך שאינה הולמת את כבוד המקצוע;
(2) הפר כלל מכללי האתיקה המקצועית או הוראה אחרת מההוראות לפי חוק זה, או הפר הוראת דין אחר המטילה עליו איסור או חובה בקשר לביצוע תפקידו;
(3) השיג את רישיונו במצג שווא;
(4) גילה חוסר אחריות או רשלנות חמורה בעת עיסוקו במקצוע;
(5) הורשע בפסק דין סופי, בין בישראל ובין מחוץ לישראל, בעבירה שמפאת מהותה, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לעסוק בראיית חשבון;
(6) לא נקט אמצעים לתיקון פגיעה באי-תלות שעליהם הורתה ועדת המשמעת לפי הוראות סעיף 12כא".

כן קובעת הוראת סעיף 12יט לחוק רואי חשבון כדלקמן:

"12יט. (א) מצאה ועדת המשמעת כי הנקבל עבר עבירת משמעת, רשאית היא לנקוט נגדו אחד או יותר מהאמצעים האלה (בחוק זה – אמצעי משמעת):
(1) התראה;
(2) נזיפה;
(3) קנס בסכום שלא יעלה על הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין;
(4) התליית רישיון לתקופה קצובה שלא תעלה על חמש שנים;
(5) ביטול הרישיון.
(ב) לא היתה דעת רוב לעניין סוג אמצעי המשמעת או מידתו, תצורף הדעה המחמירה יותר לדעה המקילה הקרובה אליה; נחלקו הדעות לגבי החומרה של סוג אמצעי המשמעת או מידתו, תכריע דעת יושב ראש הוועדה".

(ג) מי שרישיונו בוטל לפי הוראות סעיף קטן (א)(5), לא יגיש בקשה לרישיון לפני שחלפו שבע שנים מיום ביטול הרישיון".

117. מהאמור עולה, כי באם תיוותר הרשעת המערער על כנה, הרי שככל שתמצא ועדת המשמעת של מועצת רואי החשבון, כי מפאת מהות העבירה בה הורשע, חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי לעסוק בראיית חשבון, הרי שישנו חשש, בין היתר, כי רישיונו לעסוק במקצוע זה יותלה או יבוטל.

יודגש, כי לשון סעיף 12 לחוק רואי החשבון, כפי שהובא לעיל, מלמדת, כי עסקינן בהרשעה בפסק דין סופי, בין בישראל ובין מחוץ לישראל וזאת, בשונה מרישום פלילי ללא הרשעה.
אכן, הרשעת המערער בדין אינה מחייבת, כי יעמוד לדין משמעתי, או כי רישיונו יותלה או יבוטל על פי החלטת ועדת המשמעת. בסופו של יום, בחינת ועדת המשמעת תיעשה, בין היתר, על סמך מהות המעשים שביצע המערער, טיבם, מהותם ונסיבות ביצועם וכן, יבחנו נתוניו הכוללים של המקרה דנן.

יחד עם זאת, הרי שהותרת הרשעת המערער בדין על כנה מעמידה את המערער תחת סיכון ממשי בהקשר זה. זאת ועוד, הרי שהלכה למעשה המערער הפסיק את לימודיו נוכח הרשעתו בדין ומתוך חשש, כי חרף לימודיו הרשעתו בדין תסכל את האפשרות, כי יעסוק בתחום ראיית החשבון.

118. ברי הוא, כי בלימודיו של המערער מונח אופק תעסוקתי בתחום ראיית החשבון ובכך גלום פן שיקומי ברור, הן בפן התעסוקתי והן בפן השיקומי הכללי של המערער ויש בכך כדי לסייע להעלות את מתווה חייו על דרך המלך.

119. יתרה מזו, מהאסמכתא שהוגשה בהליך שבפנינו עולה, כי הרשעת המערער 2 בדין מהווה מכשול בפני מערער זה באשר לאפשרויות התעסוקה העומדות בפניו כבר כיום וזאת, ללא קשר לעיסוקו העתידי בתחום ראיית החשבון. כך, מאסמכתא זו, שעניינה, מכתב מחברת נץ (פ.א.ח) שירותים בע"מ מיום 2.6.19 עולה, כי בקשת המערער להתקבל לעבודה כשומר נדחתה וזאת, חרף נתוניו האישיים והמקצועיים הגבוהים. במכתב צוין במפורש, כי הרקע הישיר והקונקרטי לדחיית בקשתו להתקבל לעבודה כשומר הינו הרשעתו בפלילים, זאת למרות נתוניו האישיים והמקצועיים הגבוהים. במסמך צוין ב"רחל בתך הקטנה", כי תנאי סף לקבלה לתפקיד זה הינו היעדר עבר פלילי ו/או הרשעה בפלילים.

נכון הוא, כי במושג "עבר פלילי" גלום גם רישום פלילי ואולם, במכתב צוין כתנאי סף היעדר עבר פלילי ו\או הרשעה בפלילים. בהינתן האמור, הרי שבקיומה של הרשעה יש כדי להציב משוכה ממשית בפני האפשרויות התעסוקתיות הרלוונטיות שיעמדו בפני המערער 2 בעתיד, סוגיה אשר לה השלכה ישירה ואקוטית על שיקומו.

לאור האמור, הרי שהונח בפנינו מסד ראייתי קונקרטי בדבר הנזק והפגיעה בעיסוקו של המערער, סוגיה אשר לה השלכה באשר לשיקומו כתוצאה מהרשעתו בדין וככל שזו תיוותר על כנה.

120. לאלה נוסיף, כי חרף העובדה שהמערער 2 אינו חייב בגיוס, הרי שהוא עשה כדי לתרום לחברה ולמדינה. כאמור, המערער התגייס לצבא ושירת ביחידת מג"ב באזור יהודה ושומרון, כאשר בעקבות ביצוע העבירה הועבר לתפקידים אחרים בצה"ל עד לסיום שירותו הצבאי, כפי העולה מהתסקיר שהוגש בעניינו לבית המשפט קמא. בתסקיר צוין עוד, כי המערער רצה בשירות צבאי מאתגר ומשמעותי, היה שבע רצון משירותו כלוחם בשטחי יהודה ושומרון, השתתף באירועים ביטחוניים נפיצים, באחד מהם אף נפצע ברגלו ולדבריו, בחר להימנע ממנוחה וחזר לתפקידו כלוחם. זאת ועוד, המערער מסר, כי על רקע תפקודו הצבאי החיובי הוא אף נבחר כמצטיין פלוגתי.

121. כן עולה מהתסקיר שהוגש, כי שירות המבחן בא בהמלצה בדבר ביטול הרשעת המערער 2 בדין, זאת, נוכח גילו הצעיר, העובדה שזוהי הסתבכותו הראשונה בפלילים, לקיחת האחריות המלאה והצער הכנה שהביע על כשליו באירוע, כמו גם הערכת שירות המבחן, כי הרשעתו עלולה לפגום בהתפתחותו המקצועית העתידית.

כידוע, המלצת שירות המבחן לעולם המלצה היא ואולם, עסקינן בגוף מקצועי אשר בחן את נתוני המערער לעומק ובאופן מקיף, את הרקע לביצוע המעשים, את נזקקותו הטיפולית ואת ההשלכות אשר יהיו להרשעתו בדין.

122. בהקשר זה ראוי לציין עוד, כפי שפורט בהרחבה לעיל, כי מהתסקיר שהוגש עולה עוד שהמערער 2 לקח אחריות מלאה על המעשים והביע צער רב על החלטתו להעביר את הנשק לחברו, תוך שנתן בחבריו אמון מלא כי יבצעו את בקשתו ולא יעשו שימוש אחר בנשק. המערער גילה יכולת להתבוננות ביקורתית על עצם בחירתו להגיע לאירוע עם נשקו האישי, תוך שהצליח לזהות אלטרנטיבות אחרות להתנהלות באשר להחזקת נשקו האישי. כמו כן, המערער גילה הבנה להשלכות ההרסניות של עבירות מסוג זה והמשמעות בבסיס בביצוען.
שירות המבחן התרשם, כי למערער יכולת הסתגלות תקינה במסגרות בהן שולב במהלך חייו, לרבות במסגרת הצבאית המאופיינת בגבולות ברורים, דבר המעיד על יכולת המערער לעמוד בגבולות חיצוניים. כן התרשם, כי המערער נעדר דפוסים עברייניים, או אלימים, מושרשים באישיותו ובמהלך השיחה עמו, לא עלו קווי מחשבה אלימים, או תפיסות המאשרות אלימות במצבים מסוימים.

שירות המבחן התרשם עוד מיכולת המערער 2 לערוך שיח כנה ובלתי הגנתי, תוך יכולת להתבוננות ביקורתית על כשליו שעמדו ברקע לביצוע העבירה. בהתאם לכך, בהתייחסותו לביצוע העבירה, המערער לקח אחריות מלאה והצליח לזהות את הכשלים בהתנהלותו שהובילו לתוצאות האירוע. עוד התרשם שירות המבחן מהבנתו המעמיקה של המערער סביב משמעות החוק בהקשר זה וההשלכות ההרסניות בביצוע העבירה וכי ההליך הפלילי נחווה עבורו כמשמעותי וכבעל אפקט הרתעתי. להערכת שירות המבחן, קיים סיכון נמוך להישנות עבירות דומות בעתיד. כן להערכתו, במכלול השיקולים שפורטו בתסקיר, הרי שגורמי הסיכוי לשיקום עולים על גורמי הסיכון להישנות עבירה דומה בעתיד.

מקום בו המערער לא ביטא נזקקות טיפולית ושירות המבחן לא התרשם ממצוקה אקוטית, נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה לשילוב המערער בהליך טיפולי.

כאמור, שירות המבחן בא בהמלצה להימנע מהרשעת המערער בדין והמליץ להטיל עליו צו של"צ בהיקף של 180 שעות.

123. כאמור, אין להקל ראש במעשי המערער ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר במעשה בודד ורגעי, המהווה מעידה חד פעמית במתווה חייו הכללי והנורמטיבי של המערער.

כן ראוי לציין, כי עסקינן במעשה שבוצע בחודש מאי 2017 וכי קודם לכן ולאחר מכן, לא שב המערער 2 והסתבך בפלילים. בנסיבות אלה הרי שמתבקשת המסקנה, כי עסקינן במעידה בודדת וחד פעמית אשר אינה מאפיינת את המערער ואת אורחות חייו. כן יש להדגיש, אף בהתאם לפסיקה בסוגיה זו, כי האינטרס שבשיקום המערער, על רקע ההנמקות המצטברות שפורטו לעיל, הוא אף אינטרס ציבורי.
124. עוד נציין כי שני התנאים המצטברים שנקבעו ב"הלכת כתב" אינם מתקיימים במנותק האחד מרעהו וכי מתקיימת ביניהם "מקבילית כוחות" שבין הדרישה להוכחת קיומה של פגיעה קונקרטית לבין חומרת העבירות. ככל שמעשי העבירה חמורים יותר, הרי שנדרשת פגיעה קונקרטית, ברורה ומוחשית יותר וככל שמעשי העבירה קלים יותר, כך ניתן להסתפק בפגיעה בעוצמה פחותה יותר. ראו בהקשר זה הדברים שנקבעו ברע"פ 3515/12 מדינת ישראל נ' שבתאי (10.9.13), וכדלקמן:

"כפי שצוין, חומרת העבירה ונסיבות ביצועה הן שיקול שנלקח בחשבון באיזון שקבעה הפסיקה לבחינת שאלת ההימנעות מהרשעה בפלילים, בין האינטרס הציבורי שבהרשעה לבין נסיבותיו הפרטניות של הנאשם והנזק שייגרם לו כתוצאה מן ההרשעה. ככל שהעבירה שעבר הנאשם ונסיבות ביצועה הן ברף הנמוך, כך פוחת האינטרס הציבורי שבהרשעה. כפועל יוצא, ניתן להקל על הנטל המוטל על כתפי הנאשם להראות את עצמת הפגיעה שתיגרם לו כתוצאה מן ההרשעה כתנאי לאי הרשעתו בדין".

כן ראו בהקשר זה ע"פ (מחוזי מרכז) 24457-03-15 גוטרמן נ' מדינת ישראל (30.8.15).

הנה כי כן, בשונה מעננינו של המערער 1, במקרה דנן, הרי שהוכחה פגיעה קונקרטית ברורה ומוחשית, בהינתן ההנמקות המצטברות שהובאו בהקשר זה ואף מהות המעשים שביצע המערער 2, מבלי להקל בהם ראש, אינם מצויים ברף החמור של אלה נוכח טיבם ומהותם. לשם ניקיון הדעת אציין שוב, כי אין ענין לנו באקט של הזנחת כלי ירייה הנמנה על רף חומרה גבוה. נהפוך הוא, המערער 2 מסר את נשקו לחברו המערער 3 (שגם הוא שוטר שנמנה על כוחות הביטחון) כדי שזה האחרון יאחסן אותו במקום בטוח. משכך, ברי, כי הזנחת כלי הירייה לא בוצעה במקום ציבורי ו/או הומה אדם כאשר הסיכוי, כי כלי נשק זה ייגנב או ייאבד ו/או יגיע לגורמים עוינים הינו נמוך.

בנסיבות אלו, הרי שמתקיימים כנדרש וכדבעי שני התנאים המצטברים הקבועים ב"הלכת כתב" להימנעות מהרשעת המערער 2 בדין.

125. בנסיבות אלו, הייתי מציעה לחבריי לקבל את הערעור בעניינו של המערער 2, לבטל את הרשעתו של מערער זה בדין ותחת זאת לקבוע, כי המערער ביצע את העבירה בה הודה מבלי להרשיעו בדין ולהותיר את העונש שהושת על המערער בבית המשפט קמא, על כנו.
כאמור, הערעור שבפנינו לא הופנה כנגד העונש שהושת על המערער. בכל אופן בעונש שהושת, נוכח טיבו ומהותו, בדמות צו של"צ, יש כדי לעלות בקנה אחד עם ביטול הרשעת המערער בדין.

המערער 3:
126. מערער זה הורשע, על יסוד הודאתו, בעבירה שעניינה, סיוע ליריות באזור מגורים.

127. באשר לתנאי הקבוע ב"הלכת כתב" ואשר עניינו, כי סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים, הרי שהחומרה הגלומה בעבירות מסוג העבירה שביצע המערער, עליה עמדנו בעניינו של המערער 1 יפה גם בעניינו של מערער זה, בשינויים המחויבים ובשים לב לכך שעסקינן בעבירת סיוע, להבדיל מביצוע העבירה המושלמת.
אף הפסיקה אליה הפנינו בעניינו של המערער 1, באשר ליחסם של בתי המשפט לעבירות ירי באזור מגורים ובכלל זה, "יריות שמחה" באירועים, כמו גם בדבר הנזק הפוטנציאלי הגלום בהן, יפים גם בעניינו של המערער 3 וזאת, בשינויים המחויבים ובשים לב לעובדה, כי עסקינן בסיוע לעבירה המושלמת.

128. גם בעניינו של מערער זה ראוי לציין כנסיבה לחומרה, כי המערער היה חייל מג"ב במועד הרלוונטי. על רקע זה, במעשיו, שעה שסייע ליצירת סיכון לעוברי אורח, חטא המערער לתפקידו כאיש כוחות הביטחון.

בהקשר זה ובהתייחס לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, יוזכר, כי המערער 2 מסר למערער 3 את נשקו האישי, על מנת שזה ישמור את הנשק בחדר מאובטח. המערער 3 לקח את הנשק והניח אותו בתוך ארון בבית סבתו. כאשר ביקשו המערערים 1 ו-2 לשוב לביתם, ביקש המערער 2 מהמערער 3 שישיב את נשקו. המערער 3 והמערער 1 הלכו יחד לבית סבתו של המערער 3. המערער 3 הוציא את הנשק מהארון ומסר אותו למערער 1, על מנת שיביאהו למערער 2. המערער 1, שהצטייד במחסנית, לקח את הנשק ועלה יחד עם המערער 3 לגג הבניין על מנת לבצע ירי. בהמשך לכך, ירה המערער 1 כשבע יריות לאוויר מגג הבניין.

129. עם זאת, ראוי להדגיש, כי כאמור, עסקינן בעבירה שעניינה סיוע בשונה מביצוע העבירה המושלמת. כך יודגש, כי המערער עצמו לא עשה שימוש בנשק וזאת, בשונה מהמערער 1.

עוד ראוי להדגיש, כי בפועל, לא נגרם נזק כלשהו וזאת, מבלי להתעלם מהנזק הפוטנציאלי הגלום במעשים.

מהאמור לעיל עולה, כי העבירה שביצע המערער 3 , בנסיבותיה, מבלי להקל בה ראש, אינה מצויה ברף החומרה הגבוה של העבירות מסוג זה. בנסיבות אלו, ובהינתן מכלול נסיבות המעשה, כפי שפורטו לעיל, הרי שסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים.

130. על רקע האמור לעיל ומבלי להקל ראש במעשים שביצע המערער, הרי שבפרספקטיבה בה ראוי לבחון את המעשים, בזיקה לחלקו בפרשה והמעשים הישירים שביצע, בנסיבותיהם, סבורני, כי התגבש בעניינו של המערער תנאי זה הקבוע ב"הלכת כתב".

131. באשר לתנאי המצטבר השני הקבוע ב"הלכת כתב" ואשר עניינו, כי ההרשעה תביא לפגיעה חמורה בשיקומו של המערער, ראוי לציין, כי עניין לנו בבחור צעיר, יליד שנת 1997, אשר הינו נעדר כל הרשעות קודמות וכי זוהי לו עשייתו הראשונה והיחידה בפלילים.

132. באשר להשלכות אשר יהיו להרשעת המערער 3 בדין על סיכויי שיקומו, הרי שבהקשר זה הציג ב"כ המערער אסמכתאות בדבר ניסיונות המערער להשתלב בגופי הביטחון השונים, וכדלקמן:

מכתב מיום 4.6.19 מאת רפ"ק לילך ינוביץ, עו"ד, קצינת פניות ציבור בלשכת הגיוס הארצית של המשטרה – ממכתב זה עולה, כי המערער 3 הגיש מועמדות לגיוס למשטרת ישראל בתפקיד בלש בימ"ר תל אביב. לאחר בחינת מכלול נתוניו כעומדים בפני עצמם והן כעומדים אל מול נתוני מועמדים אחרים, הוחלט שלא לאשר את המערער לגיוס וזאת, ללא קשר לתיק הפלילי. עם זאת, צוין, כי נמצא שכנגד המערער מתנהל הליך פלילי שההליכים בו טרם הסתיימו ועל כן, הוא אינו מאושר לגיוס לכלל התפקידים במשטרה וזאת, עד סיום ההליכים ולאורם. עוד צוין, כי במסגרת בחינת הנתונים, נבחנים גם רישומים משטרתיים/ פליליים העומדים לחובת מועמד ויש בהם כדי להשפיע על ההחלטה האם לאשר מועמד לתחילת הליך מיון. כך, לא מן הנמנע, כי אף אם ההליך יסתיים בלא הרשעה המועמד לא יאושר לגיוס. כן הודגש, כי אין בסיום ההליך הפלילי משום התחייבות לתחילת הליך גיוס.

מכתב מיום 6.5.19 מאת לשכת הגיוס בשירות בתי הסוהר – במכתב זה צוין, כי המערער פנה לבחינת מועמדותו לתפקיד סוהר בטחון בשב"ס ואף זומן למיון ראשוני. לאחר שלא התייצב, לבקשתו, הוסרה מועמדותו ומכתב על כך נשלח למערער מטעם לשכת הגיוס. כן צוין, כי לשכת הגיוס אינה מתחייבת לגיוס, שכן, על המועמד הנמצא בתהליך מיון לעבור בהצלחה את כלל הבדיקות השונות המתקיימות בתהליך המיון ובכפוף לכלל הקריטריונים והאישורים הנדרשים, כפי שמבוצע לכלל המועמדים לארגון.

יצוין, כי בטיעוניו הבהיר ב"כ המערער, כי המערער הפסיק את הליך גיוסו לשב"ס נוכח ההליך הפלילי המתנהל כנגדו.

133. מהאסמכתאות שהוגשו, כמפורט לעיל, כמו גם מטיעוני ב"כ המערער בהקשר זה, עולה, כי המערער שואף להשתלב בתפקיד בטחוני באחד מגופי הביטחון. האסמכתאות שהוגשו מלמדות על ניסיונות המערער למימוש שאיפתו זו בדמות הגשת מועמדותו לגיוס לשב"ס וכן למשטרת ישראל. השאיפות שביטא המערער בפני שירות המבחן לשוב ולהשתלב בצבא לאחר סיום ההליך הפלילי עולות בקנה אחד עם האמור לעיל.

מהאסמכתא הרלוונטית העדכנית שהוגשה ממשטרת ישראל במסגרת ההליך שבפנינו עולה, כאמור, כי לאחר בדיקת מכלול נתוני המערער 3 הוחלט שלא לאשרו לגיוס לתפקיד בלש במשטרה. יתרה מזו, צוין, כי נוכח ההליך הפלילי התלוי ועומד כנגד המערער, הוא אינו מאושר לגיוס לכלל התפקידים במשטרה וזאת עד לסיום ההליכים ולאורם. כן צוין, כי במסגרת בחינת הנתונים, נבחנים גם רישומים משטרתיים/ פליליים העומדים לחובת מועמד ויש בהם כדי להשפיע על ההחלטה האם לאשר מועמד לתחילת הליך מיון. מכאן, שהעולה מאסמכתא זו מלמד, כי הותרת הרשעת המערער בדין עלולה למנוע את אפשרות שילובו של המערער בכוחות המשטרה ותסכל זאת הלכה למעשה.

134. אמנם מהאסמכתא שהונחה בפנינו מאת משטרת ישראל עולה, כי לא מן הנמנע, כי אף אם ההליך יסתיים בלא הרשעה המערער לא יאושר לגיוס. כן הודגש, כי אין בסיום ההליך הפלילי משום התחייבות לתחילת הליך גיוס. עם זאת, ברי, כי עברו הפלילי של המערער 3 הינו רלוונטי לבחינת מיונו וגיוסו למשטרת ישראל. ככל שהרשעתו בפלילים תיוותר על כנה, על רקע האמור לעיל הרי שיהיה בכך כי להציב בפני מערער זה משוכה משמעותית בפני אפשרות שילובו בהליך מיון וגיוסו למשטרה אם יעמוד בהליך, כאמור.

135. ברי הוא, כי במתן אפשרות ריאלית למערער להשתלב בהליך מיון ואולי בסופו של יום אף להתגייס למשטרת ישראל, גלום פן שיקומי ברור, הן בפן התעסוקתי והן בפן השיקומי הכללי של המערער ויש בכך כדי לסייע להעלות את מתווה חייו על דרך המלך.

בהינתן האמור, הרי שהונח בפנינו מסד ראייתי קונקרטי בדבר הנזק והפגיעה בעתידו המקצועי והתעסוקתי של המערער 3 , סוגיה אשר לה השלכה ישירה באשר לשיקומו.

136. ברי הוא, כי גם אם תבוטל הרשעת המערער בדין, הרי שאין בכך כדי לכבול את שיקול דעתו של הגוף הרלוונטי בהחלטה בדבר גיוס המערער 3 למשטרת ישראל. יחד עם זאת, ביטול ההרשעה, יסייע באופן מהותי בשיקומו של המערער נוכח הפגיעה הקונקרטית שהוצגה בפנינו וביתר שאת, מכלול נתוני המערער, תפקודו החיובי, אורח חייו הנורמטיבי ויתר ההנמקות המצטברות שפורטו לעיל.

137. בנסיבות אלו, סבורני, כי התגבש בעניינו של המערער 3 התנאי שנקבע ב"הלכת כתב" ולפיו, הותרת הרשעתו בדין על כנה, תביא לפגיעה של ממש בשיקומו של המערער 3 וכי הונח בפנינו מסד ראייתי קונקרטי בדבר פגיעה בעתידו המקצועי-תעסוקתי של המערער, ככל שהרשעה זו תיוותר על כנה.

138. לאלה נוסיף, כי חרף העובדה שהמערער אינו חייב בגיוס, עשה המערער כדי לתרום לחברה ולמדינה. כאמור, המערער התגייס לצבא ושירת ביחידת מג"ב בשטחי יהודה ושומרון, כאשר בעקבות ביצוע העבירה הועבר לתפקיד אחר בצה"ל עד לסיום שירותו הצבאי, כפי העולה מהתסקיר שהוגש לבית המשפט קמא בעניינו. בתסקיר צוין עוד, כי לפני גיוסו לצבא המערער השתלב בקבוצת כדורגל מקצועית בעירו, אך עם הגיעו לגיל גיוס החליט לוותר על המשך האפיק המקצועי בתחום הכדורגל לטובת גיוסו לשירות צבאי ובפרט במג"ב. המערער תיאר שביעות רצון משירותו הצבאי ותחושה שמפקדיו סמכו עליו והאמינו ביכולותיו המבצעיות. כן צוין, כי המערער 3 ביטא משאלה לחזור לכוחות הביטחון בעתיד, בכפוף לתוצאות ההליך הפלילי.

139. כן עולה מהתסקיר שהוגש, כי שירות המבחן בא בהמלצה בדבר ביטול הרשעת המערער בדין זאת, מקום בו התרשם שהמערער נוטל אחריות על ביצוע העבירה ועל מכלול חייו, מבטא אוריינטציה חיובית לעתידו ונעדר הרשעות קודמות. כן להערכת שירות המבחן, הרשעת המערער עלולה לפגוע ביכולת התקדמותו ועיסוקו בעתיד, אף אם לא הוצגה פגיעה ממשית כיום בעיסוקו. בהקשר זה צוין, כי המערער שיתף, כי במידה ויצליח, יערוך ניסיון להשתלב בצבא מחדש.

כידוע, המלצת שירות המבחן לעולם המלצה היא ואולם, עסקינן בגוף מקצועי אשר בחן את נתוני המערער לעומק ובאופן מקיף, את הרקע לביצוע המעשים, את נזקקותו הטיפולית ואת ההשלכות אשר יהיו להרשעתו בדין.

140. בהקשר זה ראוי לציין עוד, כפי שפורט בהרחבה לעיל, כי מהתסקיר שהוגש עולה, כי המערער ביטא צער רב על עצם ביצוע הירי באירוע משפחתי, הצליח לזהות את משמעות החוק בהקשר זה ואת הבעייתיות הכרוכה בשימוש בנשק באזור מגורים, כמו גם את הפוטנציאל ההרסני של עבירות מסוג זה.

שירות המבחן התרשם מבחור צעיר שגדל במשפחה תומכת המקיימת אורח חיים נורמטיבי. כן ציין את תפקודו היציב של המערער 3 במסגרות בהן שולב בעבר, כמו גם את יכולתו לעמוד בגבולות חיצוניים במסגרת הצבאית. תפקודו החיובי של המערער נתמך בהיעדר הרשעות פליליות בעברו. בנוסף, שירות המבחן התרשם, כי המערער מחזיק בתפיסות פרו-חברתיות ומזדהה עם תפקיד גורמי אכיפת החוק. עוד התרשם מיכולת המערער להתבוננות ביקורתית על התנהלותו, כמו גם לשיח בלתי הגנתי ותקשורת טובה הנדרשת להעמקה. כן התרשם שהמערער ער לכשליו שעמדו ברקע לביצוע העבירה, תוך שביטא צער כנה על התנהלותו המכשילה.

המערער ביטא נכונות ראשונית להעמיק בכשליו באופן מקצועי במסגרת שירות המבחן, על מנת להימנע ממצבי סיכון פוטנציאליים בהתנהלותו. שירות המבחן העריך, כי במידה והמערער ישולב בתהליך טיפולי בו יוכל להעמיק במצבי הסיכון בהתנהלותו, הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד יפחת באופן משמעותי.

לאור מכלול השיקולים המתוארים ונוכח ההתרשמות מרצון כנה של המערער להתבוננות ביקורתית על כשליו, תוך הערכה, כי הנתיב הטיפולי יפחית במידה משמעותית את הסיכון להישנות עבירות דומות בעתיד, המליץ שירות המבחן להעדיף את האפיק השיקומי על פני האפיק ההרתעתי בעניינו של מערער זה.

כאמור, שירות המבחן בא בהמלצה בדבר הימנעות מהרשעת המערער בדין והמליץ להטיל עליו צו מבחן למשך שנה וחצי וצו של"צ בהיקף של 100 שעות.
141. כאמור, אין להקל ראש במעשי המערער ואולם, לא ניתן להתעלם מכך שמדובר במעשה בודד ורגעי, המהווה מעידה חד פעמית במתווה חייו הכללי והנורמטיבי של המערער.

כן ראוי לציין, כי עסקינן במעשה שבוצע בחודש מאי 2017 וכי קודם לכן ולאחר מכן, לא שב המערער והסתבך בפלילים. בנסיבות אלה הרי שמתבקשת המסקנה, כי עסקינן במעידה בודדת וחד פעמית אשר אינה מאפיינת את המערער ואת אורחות חייו. כן יש להדגיש, אף בהתאם לפסיקה בסוגיה זו, כי האינטרס שבשיקום המערער, על רקע ההנמקות המצטברות שפורטו לעיל, הוא אף אינטרס ציבורי.
142. כפי שהובא לעיל, הרי ששני התנאים המצטברים הקבועים ב"הלכת כתב" אינם מתקיימים במנותק האחד מרעהו, אלא מתקיימת ביניהם "מקבילית כוחות" שבין הדרישה להוכחת קיומה של פגיעה קונקרטית לבין חומרת העבירות. בהתאם לכך, ככל שמעשי העבירה חמורים יותר, הרי שנדרשת פגיעה קונקרטית, ברורה ומוחשית יותר. מאידך, ככל שמעשי העבירה קלים יותר, כך ניתן להסתפק בפגיעה בעוצמה פחותה יותר.

במקרה דנן, הרי שהוכחה פגיעה קונקרטית ברורה ומוחשית, בהינתן ההנמקות המצטברות שהובאו בהקשר זה ואף מהות המעשים שביצע המערער, מבלי להקל בהם ראש, אינם מצויים ברף החמור של אלה נוכח טיבם ומהותם.

בנסיבות אלו, הרי שמתקיימים כנדרש וכדבעי שני התנאים המצטברים הקבועים ב"הלכת כתב" להימנעות מהרשעת המערער 3 בדין.

143. אשר על כן, הייתי מציעה לחבריי לקבל את הערעור בעניינו של המערער 3, לבטל את הרשעתו של מערער זה בדין ותחת זאת לקבוע, כי המערער ביצע את העבירה בה הודה מבלי להרשיעו בדין ולהותיר את העונשים שהושתו על המערער בבית המשפט קמא, על כנם.

כאמור, הערעור שבפנינו לא הופנה כנגד העונשים שהושתו על המערער 3. מכל מקום, בעונשים שהושתו, בדמות צו מבחן וצו של"צ, נוכח טיבם ומהותם, יש כדי לעלות בקנה אחד עם ביטול הרשעת המערער בדין.

סיכומם של דברים:
144. אציע לחברי לדחות את הערעור בעניינו של המערער 1 ולהותיר את הרשעתו בדין על כנה.
כן אציע לחברי לקבל את הערעורים בעניינם של המערערים 2 ו-3 באופן בו תבוטל הרשעתם בדין ותחת זאת יקבע, כי הם ביצעו את העבירה בה הודו. העונשים שהוטלו על כל אחד מהמערערים יוותרו על כנם.

יפעת שטרית, שופטת

ס. הנשיא, השופטת אסתר הלמן – אב"ד :

מסכימה.

אסתר הלמן, שופטת, סגנית נשיא

השופט סאאב דבור :

מסכים.

_____________________
סאאב דבור, שופט

הוחלט אפוא, פה אחד, כמפורט בפסק דינה של השופטת שטרית.

ניתן היום, א' חשוון תש"פ, 30 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.

אסתר הלמן, שופטת
ס. נשיא

יפעת שיטרית, שופטת

סאאב דבור, שופט