הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים ע"פ 37276-07-19

בפני
כב' השופטת אסתר הלמן, סגנית נשיא – אב"ד
כב' השופט סאאב דבור
כב' השופט גדי צפריר
המערער
אלי אלעד
ע"י ב"כ עו"ד עמנואל סולומונוב ואח'

נגד

המשיבה

נאוה מלכה ברסלב
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל סיגל

ערעור על החלטת המפקחת על רישום מקרקעין מיום 7/5/19

פסק דין

השופט סאאב דבור :

בבסיס ההליך מושא פסק דין זה עומד סכסוך ארוך שנים אשר נתגלע בין הניצים, קרי – בין המערער לבין המשיבה והתגלגל לפתחן של ערכאות שונות, מספר פעמים. עתה, ההליך המונח בפתחנו עניינו, ערעור על החלטת כבוד המפקחת על רישום מקרקעין, הגב' יעל ליבוביץ' מיום 07/05/2019 (תיק מפקח 270/17), החלטה אשר לפיה, קיבלה כב' המפקחת את בקשת המשיבה לנקיטת הליכים נגד המערער לפי פקודת בזיון בית המשפט והורתה למערער לבצע פעולות שונות, כמפורט באותה החלטה, שאם לא כן, יחויב בקנס לטובת אוצר המדינה בסך של 200 ₪ לכל יום. זאת לצד חיובו בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 8,000 ₪.

רקע עובדתי וההליכים אשר התנהלו בין הצדדים:

1. הצדדים לסכסוך, הינם שכנים בבית משותף הכולל 5 דירות, וממוקם ברח' יערות 28, חיפה, הידוע כגוש 10785 חלקה 106.

2. המערער הינו הבעלים הרשום של תת חלקה מספר 1 המהווה דירה בקומת קרקע לה צמודים שני מחסנים וחניה. המשיבה הינה הבעלים הרשום והמחזיקה של תת חלקה מספר 5 בקומה השנייה באותו בית משותף ולה צמודים מחסן וחניה.

3. בשנת 2008 פנה המערער אל המשיבה ואל יתר הבעלים באותו בית משותף והציג בפניהם תכנית בקשה להיתר אשר כללה תוספת לדירתו וכן פיצולה ל 2 יחידות דיור והוספת ממ"דים. לצורך כך, הגישו הצדדים בקשות לוועדה המקומית לענייני תכנון ובניה בחיפה לתוספות בניה, וביום 22/12/2008 חתמו על הסכם המפרש את תוספות הבניה שכל אחד מהצדדים רשאי לבצע.

4. בחלוף הימים, בשנת 2013, הגישה המשיבה כנגד המערער בפני המפקחת על הבתים המשותפים בחיפה תביעה למתן צו עשה (הריסה/ התאמה להיתר; תיק מס' 280/13) בטענה, כי המערער ביצע עבודות שלא בהתאם להיתר ת/2 שניתן לו וללא הסכמת שאר הדיירים. במסגרת אותה תביעה, טענה המשיבה, כי המערער ביצע שורה של סטיות תוך השתלטות על חלקים מן הרכוש המשותף והפיכתו לחצר פרטית המשמשת אותו. לטענת המשיבה, המערער הרס את שביל הכניסה לבית המשותף, ובמקום שביל רחב אשר משני עבריו קיימת אדמה בגובה פני המגרש, יצר המערער מעין חצר פנימית פרטית הצמודה לדירה הנוספת שלו. כתוצאה מכך הפך שביל הכניסה לשביל צר מן המופיע בתוכניות ובהיתר, כשלצדו בנוי קיר תומך.

נוסף על כך, נטען עוד, כי המערער השתלט על השטח שנוצר בין השביל החדש שבנה ובין קירות דירתו, הפך אותו לחצר פרטית תוך ריצוף השטח, גידורו והקמת אלמנטים מבטון שאינם מופיעים בתוכניות הבקשה להיתר, תוך מניעת שימוש של יתר הדיירים באותו שטח. כמו כן, השתלט על אזור המכונה "החלל האטום" שהינו חלק מהרכוש המשותף, וסיפח אותו לדירתו. יתרה מזו, כפי הטענה, הוא הפך את המחסנים בקומת המרתף ליחידת דיור נוספת המיועדת להשכרה, מבלי שהגיש בקשה לשינוי יעוד ומבלי לקבל היתר לשימוש שנעשה במחסנים.

5. על רקע האמור לעיל, עתרה המשיבה למתן סעדים אלה: התאמת שביל הכניסה לבניין להיתר הבניה המאושר; הריסה וסילוק של גדרות/חומות/קירות/שערים מהחצר המשותפת באופן שתהיה למשיבה גישה חופשית לכל חלקי החצר; פירוק הריצוף שהונח על ידי הנתבע במרווח הצידי/מערבי לכיוון רח' זמנהוף; הפסקת השימושים במחסנים לצורך מגורים ומתן צו שיאסור שימוש ייחודי ברכוש המשותף.

6. ביום 26.2.15 ניתן פסק דין, שבמסגרתו התייחסה כב' המפקחת לכל אחת מהפרות הבניה הנטענות ונתנה הוראות בהתאם. באשר לטענת המשיבה שעניינה - השתלטות על החלל האטום, לאחר שנדרשה לטענות הצדדים, לא ראתה כב' המפקחת צורך במתן צו אופרטיבי בעניין זה, אם כי ניתן על ידה צו המבהיר, כי החלל האטום הוא רכוש משותף ואין למערער זכות לספחו לדירתו.

7. בכל הנוגע לטענה שעניינה השתלטות על חלק מהחצר שהיא בגדר רכוש משותף קבעה כב' המפקחת, כי לא הייתה מחלוקת, כי החצר כולה היא רכוש משותף, וכי המערער יצר לעצמו בתוך חלק מן הרכוש המשותף חצר פרטית תוך ביצוע אקט של פיתוח גינני שלא נכלל בהיתר. המפקחת הוסיפה וקבעה, ממצאים בקשר למעקים והקירות שנבנו. נוכח ממצאים אלה, הורתה המפקחת למערער ליצור נתיב מעבר שרוחבו לפחות 80 ס"מ נטול צמחיה ואשר נותן מענה להפרשי הגובה בדרך שתהייה נטולת סיכונים למשתמש בה.

8. באשר לשביל הכניסה, תשריט ת/2 אינו מפורט דיו ואינו מדגים בבהירות את השינויים שיחולו בחזית הדרומית ולא מאזכר תוואי גישה, אינו מדגים קירות תומכים או גובהם. בהקשר זה נתבקש המערער לבנות על חשבונו תוואי גישה חלופי לזה שהיה קיים עד לחדר המדרגות המשותף ואם לא תהיה הסכמה לתוואי, ימונה אדריכל לטיפול בעניין.

9. לעניין המחסנים, נערך ביקור במקום ונקבע, כי השימוש שנעשה במחסנים לצורך מגורים נעשה זה מכבר; משכך, הסעד המבוקש בהקשר זה נדחה. כן, צוין, כי דחיית הסעד אינה מקנה למערער זכות לשנות את ייעוד המחסנים בפנקס הבתים המשותפים.

10. המשיבה לא השלימה עם פסק הדין אשר ניתן על ידי המפקחת על רישום מקרקעין וערעור הוגש מטעמה לבית המשפט המחוזי בנצרת (עש"א 11193-04-15) במסגרתו ביקשה לקבוע, כי על המערער לעמוד בהוראות ההסכם עליו חתם, התשריט שצורף לו והיתר הבנייה ככתבם וכלשונם וכי אין מקום לבצע כל שינוי בהוראות ו/או בהסכמות אלו. כן, ביקשה להורות על הפסקה לאלתר של השימוש במחסנים כביחידת דיור נוספת ולהורות למערער לפנות כל דבר שהציב בשטח המשותף.

11. ביום 23.12.15 בית המשפט המחוזי הוציא מתחת ידו פסק דין המקבל את הערעור, וכך קבע:

אין מחלוקת, כי המערער ביצע עבודות בניה, לרבות הקמת קיר תומך, יצירת הפרשי גובה בין שני צדי שביל הכניסה ושינוי תוואי שביל הכניסה ורוחבו ללא היתר ובניגוד לת/2 ונספח ה' להסכם, ומשלא ניתן היתר / הסכמה לכך, המערער לא היה רשאי לבצע את עבודות הבניה.

אין לקבל מצב שבעל דירה בבית משותף יבצע שינויים מהותיים ברכוש משותף ויבצע עבודות בניה הטעונות היתר ללא היתר, תוך השתלטות על חלק מהרכוש המשותף ויכפה על אחרים מציאות שלא הסכימו לה.

אין בנספח ה' להסכם שנתחם בין הצדדים וגם בתוכנית שאושרה על ידי הוועדה המקומית ת/2 כל זכר לביצוע עבודות חפירה, בניית קירות ובניית משטחי בטון וריצופם, לכן כל העבודות שביצע המערער מנוגדות להסכם ואינן תואמות את ההיתר שקיבל והן בוצעו ללא נטילת הסכמת יתר הדיירים. לכן, על המערער להחזיר את המצב לקדמותו ולהתאימו להיתר ת/2.

המפקחת לא נימקה את קביעתה מדוע הריסת תוצרי העבודות שבוצעו בניגוד להיתר ובניגוד למוסכם והחזרת תוואי הגישה כפי שהיה, אינה ריאלית, ומדוע השימוש בנתיב הכניסה במציאות שהייתה קיימת קודם אינה סבירה למשתמשים בדרך ולמשתמשים בדירת המרתף.

המערער עשה שימוש בלתי חוקי לאורך זמן במחסנים באופן שאינו תואם את ייעודם, דבר שלא מקנה לו זכות להמשיך ולעשות אותו שימוש בלתי חוקי גם בעתיד. לא נקבע בהחלטת כבוד המפקחת פרק הזמן שבו עושה המערער שימוש במחסן כדירת מגורים והסתפקה בקביעה שהשימוש שנעשה הוא זה מכבר. השימוש שנעשה במחסנים לצורך מגורים אינו בגדר שימוש רגיל וטבעי כמקובל ונוגד את התוספת להסכם המצוי.

לאור הקביעות לעיל, התבקש המערער להרוס את כל עבודות הבניה שביצע ברכוש המשותף, לרבות הריסת הקירות התומכים, משטחי הבטון והריצוף, ולהחזיר את המצב שהיה קיים לפני ביצוע העבודות, לרבות החזרת תוואי הכניסה, למצבו כפי שהיה לפני ביצוע העבודות.

מתן צו האוסר על המערער לעשות שימוש במחסן למטרת מגורים.

יצוין, כי, בהמשך, תוקן פסק הדין ונקבע, כי על המערער לבצע את שהוטל עליו עד לא יאוחר מיום 30/03/2016.

12. בעקבות מתן פסק הדין שלעיל, הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 552/16) במסגרתה טען, כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שלא דן בטענותיו לשיהוי והתיישנות בהגשת התביעה מצד המשיבה, ובכך שהשית על המערער הוצאות בשתי הערכאות על אף שהמפקחת על הבתים המשותפים לא השיתה הוצאות על הצדדים.

בית המשפט העליון דחה את הבקשה תוך שקבע, כי על המבקש לערער ב"גלגול שלישי", לרבות על החלטות של מפקחת על מקרקעין, להראות, כי מעניינו עולה סוגיה עקרונית החורגת מנסיבות הסכסוך הפרטני, דבר שלא נעשה על-ידי המערער.

13. משלא קיים המערער כאן אחר הוראות פסק הדין של בית המשפט המחוזי, הגישה המשיבה ביום 21/04/2016 ( עש"א 11193-04-15) בקשה לנקיטת הליכים נגד המערער על פי פקודת ביזיון בית המשפט; כל זאת על מנת לאכוף עליו לקיים אחר פסק הדין מיום 23/12/2015 (אשר ניתן בערעור על החלטת המפקחת על הבתים המשותפים מיום 26/02/2015 כאמור לעיל). בית המשפט המחוזי הורה על מחיקת הבקשה בציינו, שהסמכות העניינית לדון בבקשה היא של הערכאה הדיונית ולא של ערכאת הערעור, משמע - הסמכות מסורה לבית המשפט השלום או של המפקח על רישום מקרקעין.

גם בקשה של המשיב להורות על העברת הדיון לבית משפט השלום בנצרת אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי, נדחתה זאת מאחר ובית המשפט סיים את מלאכתו.

14. בהינתן האמור לעיל, בחרה המשיבה להגיש את בקשתה לפי פקודת בזיון בית המשפט לבית משפט השלום בנצרת (ה"פ 15958-09-16). במסגרת הבקשה הקדימה וטענה המשיבה לעניין הסמכות העניינית בציינה, כי מאחר והערכאה הדיונית, הלא היא המפקחת על הבתים המשותפים, אינה מהווה "בית משפט" כהגדרתו בסעיף 76 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") הרי שהיא נעדרת סמכות לדון בבקשה לפי פקודת הביזיון ומשכך, הסמכות נתונה לבית משפט השלום.

15. בית משפט השלום הורה על העברת הדיון למפקחת על הבתים המשותפים מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט וקבע כי:

ההליך האמור אינו בגדר סמכותו של בית משפט השלום אלא בסמכותה של הערכאה שנתנה את ההחלטה מושא הערעור, קרי - המפקחת על הבתים המשותפים, ובית המשפט רשאי להעלות טענה של חוסר סמכות עניינית מיוזמתו על אף שלא הועלתה על-ידי הצדדים.

על-פי סעיף 74 לחוק המקרקעין, למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית. במקביל, סעיף 6(1) לפקודת ביזיון בית המשפט מונה את בתי המשפט להם הסמכות לאכוף בצו מאסר או בקנס את הציות לצווים שניתנו על-ידם. המפקח אינו נמנה עליהם. אך יש לפרש את הוראות חוק המקרקעין ואת פקודת בזיון בית המשפט על פי המטרה החקיקתית וההסדר הנורמטיבי שנקבע על-ידי המחוקק, וזאת גם אם המפקח ככזה אינו כלול בסעיף 6(1) במפורש.

16. המשיבה לא אמרה נואש, ומשהחלטתו של בית משפט השלום לעיל לא נראתה לה, הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת (רע"א 24344-04-17) בה היא עתרה לתיקון "טעות" במובן של טעות בהעברת ההליך מבית משפט קמא למפקחת על המקרקעין והענקת הסמכות בהליך מכוח פקודת בזיון בית המשפט, בטענה כי המחוקק לא העניק סמכות זו למפקחים וכי בית משפט קמא דן בסוגיית הסמכות העניינית בלא שזו הועלתה על ידי מי מהצדדים.

17. בהחלטתו מיום 15.9.17, דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה של המשיבה ואימץ את קביעות ונימוקי בית המשפט קמא. בכך, סופו של יום, הונחה הבקשה לדיון בפני המפקחת על רישום מקרקעין.

18. במסגרת הבקשה לבזיון, טענה המשיבה, כי המערער לא הרס את תוצרי העבודות שביצע ברכוש המשותף ולא השיב את המצב לקדמותו. כפי הטענה, הוא לא הרס את הקירות התומכים, לא החזיר את תוואי שביל הגישה למצבו המקורי ועדיין קיימת תעלה אשר יוצרת חצר פרטית. מלבד זאת, המערער הוסיף אלמנט של בטון, לא הסיר את השערים, המעקים והגדרות, לא הסיג את גבול דירתו מן החלל, לא סגר אותו ולא אטם את החלון שפרץ בו, והכל בניגוד להוראות פסק הדין שניתן בעניין.

19. בהחלטה מיום 08/02/2018 מינתה כבוד המפקחת יעל ליבוביץ' את האדריכל עמית אמבר לשמש כמומחה לבדיקת מידת ההתאמה של הבניה שביצע המערער בשטח לתשריט היתר הבניה. חוות הדעת הוגשה לכבוד המפקחת בתאריך 21/08/2018. בכתב המינוי, התבקש המומחה להתייחס לשאלה: האם פעל המערער להשבת המצב לקדמותו והתאים את העבודות לת/2, כפי שהורה לו בית המשפט המחוזי במסגרת פסק הדין בעש"א 11193-04-15. עוד נקבע בכתב המינוי, כי המומחה יבחן את שביל הגישה לבית, את הקירות התומכים הקיימים בחצר המשותפת בהיקף הבית, את משטחי הבטון והריצוף בחצר ואת הפרשי המפלסים שנוצרו ויחווה את דעתו באם המצב הקיים בשטח תואם את המצב המודגם בת/2. כב' המפקחת ציינה, כי המומחה אינו מוסמך להציע הצעות לביצוע עבודות המהוות יישום קרוב למבוקש או סביר בנסיבות העניין, אלא כי הוא מתבקש לפרט מה נדרש לבצע לצורך השבת המצב לקדמותו והתאמתו לתשריט, כאמור בפסק הדין.

יש לציין, שהמשיבה בתורה הגישה בקשה להורות על תיקון צו מינוי מומחה ולהרחיב את היקף השאלות שהופנו אליו; בקשה אשר נדחתה על ידי כבוד המפקחת ביום 15/02/2018.

כאמור לעיל, חוות דעתו של המומחה הוגשה ביום 21.8.18. בפרק המסקנות של אותה חוות דעת פורטו הפעולות שיש לבצען על מנת להתאים את המצב הקיים למצב המודגם בתשריט ת/2. בין היתר, נקבע, כי יש להרוס את שביל הכניסה הקיים מתחילתו ועד לכניסה הראשית לבניין; לבצע חפירה ולהוריד את מפלס קרקע באיזור מסוים; לבנות שביל גישה חדש לבניין בשיפוע מתון; להסדיר שיפועי קרקע, לפרק ריצוף, לפרק אדניות נוי ועוד, הכל כפי אשר פורט בסעיף 3 לחוות הדעת.

בסיכום חוות דעתו, ציין המומחה, כי יישום דווקני של תוכנית ת/2 לגבי שביל הגישה של הבניין עלול להביא לפגיעה בנוחות הגישה לבניין. לאור זאת, הוצע לשקול הגעה לתוצאה דומה על ידי הותרת שביל הגישה, זאת לצד ביצוע התאמות מסוימות (סעיף 4(ב) לחוות הדעת).

המשיבה העבירה למומחה המוסכם שאלות הבהרה וגם לאחר קבלת תשובות, היא עמדה על חקירת המומחה.

בתאריך 10/01/2019 התקיימה ישיבה בפני כבוד המפקחת, במהלכה נחקר המומחה המוסכם.

20. ביום 07/05/2019 קיבלה כבוד המפקחת על רישום מקרקעין את בקשת המשיבה לנקיטת הליכים כנגד המערער לפי פקודת בזיון בית המשפט והורתה לו לבצע פעולות שונות כמפורט בהחלטה עצמה, זאת עד ליום 30/07/2019. זאת ועוד, באותה החלטה, חויב המערער בקנס ע"ס 200 ₪ לכל יום איחור ביישומו המלא של פסק הדין וכן חויב בהוצאות המשיבה, לרבות שכ"ט מומחה ושכ"ט עורך דין, בסך כולל של 8,000 ₪.

21. בפתח ההחלטה הפנתה כבוד המפקחת לממצאי חוות דעתו של המומחה, מהם עולה, כי אכן קיימת סטייה בין מצב הדברים בשטח לבין מה שנפסק בפסק הדין. המומחה פירט אחת לאחת את הסוגיות אליהן נתבקש להתייחס והראה היכן קיימת סטייה ומהי. בהמשך, ציין המומחה כיצד יש לנהוג על מנת להתאים את המצב בהיקף הבית מסביב לדירת הקרקע (קומת המרתף) למצב המודגם בשרטוט. המומחה קבע, בתמצית, כי יש להרוס את שביל הגישה הקיים מתחילתו ועד לכניסה הראשית לבניין; לבצע חפירה בקרבת החזית הדרומית והמזרחית של דירת המרתף על מנת להוריד את מפלס הקרקע; לבנות שביל גישה חדש לבניין שייעשה בשיפוע מתון בתחילתו ותלול יותר בהמשכו; להסדיר את שיפועי הקרקע בין השביל לקירות דירת המרתף; לפרק את הריצוף שבחזית המערבית של הבניין; לפרק את אדניות הנוי בחזית המערבית של דירת המרתף ולהסדיר את שיפועי הקרקע על מנת שיאפשרו מעבר חופשי דרך החצר.

22. כבוד המפקחת הדגישה, כי במסגרת ההליך שלפניה היא נדרשת לאכוף את קיומו של פסק הדין שניתן, ככתבו וכלשונו, ולכן ציינה, כי לא תידרש לעניינים שהועלו בשלב מאוחר ולא נתקיים לגביהם דיון עובר לפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
עוד, הפנתה כבוד המפקחת לדברים שכתב המומחה בסיכום חוות דעתו, לפיהם יישום דווקני של תכנית ת/2 לגבי שביל הגישה של הבניין עלול להביא לפגיעה בנוחות הגישה לבניין, שכן שביל הגישה החדש יהיה בשיפוע פחות נוח. לאור האמור, הציע המומחה לשקול הגעה לתוצאה דומה על ידי הותרת שביל הגישה הקיים, הריסת הקירות התומכים ומעקי הבטיחות בהיקף קומת המרתף ומילוי אדמה מהודקת ומשופעת של המרווח שבין השביל הקיים לבין קירות דירת המרתף.
בסופו של יום, אימצה כבוד המפקחת את מרבית קביעות חוות הדעת והורתה למערער לפעול על פיהן.
עוד נקבע, כי יש לאמץ את הצעתו של המומחה בכל הנוגע להותרת שביל הגישה של הבניין על כנו, חרף קביעתו, כי מדובר בשביל שנבנה שלא לפי תכנית ת/2. בעניין זה, כך קבעה כבוד המפקחת:

"אמנם מדובר בהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט, שעניינו אכיפה קפדנית של פסק הדין, אך מקום בו שוכנעתי כי מתן צו שיורה על הריסת השביל והקמתו מחדש יביא להפסד לשני הצדדים בהיותו כרוך בהוצאות רבות למשיב (הנובעות מהריסה, פינוי ובנייה מחדש) ויצירת נזק לכל בעלי הדירות בבית ובכללם המבקשת והמשיב, לא מצאתי ליתן יד להתנהלות המהווה לדידי "ייקוב הדין את ההר".
הנה כי כן, ולאור העובדה שיש ביישום דווקני זה בכדי לפגוע גם ביתר בעלי הדירות בבית אשר אינם צד להליך זה, ולאחר ששוכנעתי כי החלופה המוצעת ע"י המומחה ולפיה יוותר השביל כפי שהוא כיום עדיפה לכולם, לרבות למשיב, לא מצאתי להורות על החלפת השביל הקיים בשביל חדש כמפורט בסעיף 3ג. לחוות הדעת".

23. לאחר מתן פסק הדין על ידי המפקחת, פנה המומחה המוסכם לכבוד המפקחת בשאלות הבהרה שמתייחסות לשתי הסוגיות שלהלן:

בחוות הדעת של המומחה נאמר, כי מפלס קומת המרתף נמוך ב כ- 20 ס"מ מהמפלס המוצג בת/2 כאשר הקרקע המודגמת בתכנית מוצגת כנמוכה ב 10 ס"מ בערך ממפלס קומת המרתף. לעומת זאת, קבעה המפקחת בפסק דינה בסעיף 51 כי "המומחה נקב בחוות דעתו ובעדותו בנתונים המעידים על כך שרצפת דירת המרתף נבנתה גבוהה ב- 20 ס"מ מהמפלס המודגם בתכנית ת/2", ועל סמך מסקנה זו, קבעה כבוד המפקחת כי יש להגביה את מפלס החצר ב- 10 ס"מ מעל מפלס דירת המרתף. מבחינת המומחה מסקנה זו נחשבת לטעות ו/או לכל הפחות לטעות סופר.

עת החליטה כב' המפקחת להשאיר את תוואי שביל הכניסה כפי שנבנה על-ידי המערער ולא לשנות אותו, היה צורך בביצוע מספר התאמות הנובעות מכך שהשביל הקיים עובר קרוב לקירות דירת המרתף, אף קרוב יותר מהשביל המודגם בתכנית ת/2. תוואי השביל הקיים, יש בו כדי להשליך על אזור שמיועד למילוי אדמה במספר מתקני תשתית שיהיה צורך להעתיקם ממקומם או להותיר עבורם גישה לשירות.

24. המשיבה הגיבה לפניית המומחה לכבוד המפקחת בעניין שאלות ההבהרה שלעיל, ובעקבות תגובתה הורתה כבוד המפקחת על ביצוע החלטתה מיום 07/05/2019 ככתבה וכלשונה על כל המשתמע מכך, בציינה כי על המערער לבצע את כל ההתאמות המתבקשות בדירתו, פועל יוצא מיישום ההחלטה.

25. מכאן הערעור מושא הליך זה.

26. יצוין כי במסגרת ע"א 43998-06-19 הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע החלטת כבוד המפקחת על רישום מקרקעין, בהתאם לבקשת המערער בתיק. זאת ועוד, יש לציין כי הוגש ערעור נגדי, שהוא ערעור אזרחי, אשר הוגש על ידי המשיבה.

נימוקי הערעור:

27. המערער מבקש מבית המשפט הנכבד לקבל את הערעור ולהורות על ביטול החלטת המפקחת.

28. תחילה הפנה המערער לעובדות אשר לשיטתו מוכיחות בעליל שיש לקבל את הערעור. בין היתר, הפנה המערער למסמך שאלות ההבהרה שהוגש מטעם המומחה לכבוד המפקחת לאחר מתן החלטתה מושא ערעור זה ובו הצביע המומחה על שני פגמים מהותיים בהחלטה המחייבים, כך על-פי הטענה, התערבות בית משפט נכבד זה, הראשון; "טעות סופר" שעניינה הוראה להגביה את מפלס הקרקע בחצר שבחזית הכניסה לדירת המערער חלף השארת המפלס כפי שהוא, כפי שקבע המומחה המוסכם. השני; חריגה מהותית מהוראות התוכנית נשוא החלטת בית המשפט המחוזי, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהחלטת המפקחת להורות מחד - על הותרת שביל הכניסה בתוואי המנוגד לת/2 ומאידך הצורך בביצוע התאמות מהותיות הנובעות מחריגה מהוראות התוכנית שמשמעותן גרימת נזקים למערער.

29. בהמשך, התייחס המערער לשאלת סמכותה של כבוד המפקחת על רישום מקרקעין לדון בבקשה על פי פקודת ביזיון בית המשפט וזאת בשני מישורים. האחד; סמכות המפקחת לדון בבקשה וזאת לאור לשונו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, אשר אינו מונה את המפקחת בין הטריבונלים הרשאים לדון בבקשה עצמה. המערער ער לכך ששאלה זו כבר נידונה, אולם, מאחר ועסקינן בשאלה מהותית, מן הראוי להעלותה בשנית.
במישור השני; גם אם למפקחת סמכות להידרש לבקשה, עדיין אין היא רשאית להחליט, כי על-פי תפיסתה, על המערער לקיים רק חלק מפסק הדין ובכך לסטות מהותית מהוראות בית המשפט המחוזי אשר נתן את פסק הדין באופן הפוגע קשות במערער. לכן, היה על המפקחת להורות על ביצוע פסק הדין במלואו וכלשונו בלי כל סטיה.

במה דברים אמורים? לטענת המערער, בית המשפט המחוזי הורה בפסק דינו על הריסת השביל הקיים בכניסה לבניין ובניית שביל חדש התואם את ההסכם שבין הצדדים ואת התכנית שהוגשה לוועדה המקומית לתכנון ובניה.
המומחה המוסכם מצא שהשביל לא נבנה על-פי ת/2, ולמרות זאת החליטה המפקחת שלא לצוות על הריסת השביל והתאמתו ל-ת/2.
מכאן, המפקחת חרגה מסמכותה; מקום בו נקבע על ידה, כי פסק הדין הופר, יש לצוות על אכיפתו כלשונו. זאת ועוד, המפקחת נתנה הנחות לאחד הצדדים, קרי למשיבה שחזרה בה במהלך ההתדיינות מדרישתה להרוס את השביל, דבר שגרם בעטיה של החלטה זו, נזק כבד יותר למערער.

30. המערער העלה טענה נוספת לפיה, יש לדחות את הבקשה על הסף, שכן מקום בו הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הפרתו או קיומו של פסק דין, הרי שהליך לפי פקודת בזיון בית המשפט אינו יכול לבוא במקום ניהול הליך משפטי נוסף ונפרד; הליך שצריך להתברר בפני כבוד המפקחת.

לגישת המערער, ההליך לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט אינו ההליך הנכון בהתקיים מחלוקת עובדתית, שכן המפקחת תצטרך להיחשף לראיות, בדיקת תסריטים, מפות ותוכניות מטעם שני הצדדים.

31. המערער העלה גם טענות לגופו של עניין בציינו, כי נפלו טעויות כבדות משקל בהחלטתה של כב' המפקחת, כך למשל, כאשר היא הורתה על הותרת שביל הכניסה לבית במסגרת הליך בזיון בניגוד להוראות ת/2, זאת חרף קביעת המומחה המוסכם בסעיף 3 לחוות דעתו, כי על מנת להביא את המצב הקיים לכדי התאמה לתשריט ת/2, יש להורות על הריסת שביל הכניסה הקיים ובנייתו מחדש; וכך קבע המומחה בסעיף 3 לחוות דעתו:

"על מנת להתאים את המצב בהיקף הבית מסביב לדירת הקרקע (קומת מרתף) למצב המודגם בתשריט ת/2 יש לבצע את הדברים הבאים: א. להרוס את שביל הכניסה הקיים מתחילתו...ועד לכניסה הראשית לבניין...ג. לבנות שביל גישה חדש לבניין...בהתאם למודגם בתשריט ת/2".

לטענת המערער, המומחה המוסכם, בסעיף 4(ב) לחוות דעתו סבר, כי קיומו של פסק הדין של כבוד בית המשפט המחוזי כלשונו, דהיינו – הבאת המצב הקיים בשטח להתאמה ל- ת/2, עשוי לפגוע בנוחות הגישה לבניין שכן השביל החדש יהיה בשיפוע פחות נוח, ועל כן מצא לציין, כי ניתן לשקול המלצה אחרת שלו, שאינה משקפת את תשריט ת/2, וכמובן סוטה מהוראות פסק הדין של בית המשפט המחוזי.

למותר לציין, כי כבוד המפקחת קבעה בהחלטתה, כי יש להותיר את השביל על כנו באופן החורג מהוראות ת/2, ובהמשך לכך הורתה על ביצוע התאמות הנובעות מהותרת השביל על כנו. אותן ההתאמות לא בא זכרן בת/2, כאשר העיקרית שבהן הינה מילוי אדמה מהודקת מעל מפלס הרצפה בגובה משמעותי, בצמוד לשניים מקירות דירת המערער, דבר שיסב לו נזקים כבדים בשל הרטיבות שתיווצר עקב חדירת מים מהחצר. לדידי המערער, כבוד המפקחת לא רק שהחליטה בלי סמכות לסטות מתכנית ת/2, אלא שעשתה זאת באופן שפוגע קשות במערער.

המערער מוסיף וטוען, כי בהתאם לת/2, שביל הכניסה במקביל לקיר הדרומי של דירת המערער סלול בגובה מפלס הרצפה, משמע, בהתאם לתוכנית זו כלל לא היו באות התאמות שכן לא היה בהן צורך מלכתחילה, והיו נחסכים מהמערער הנזקים הנובעים מהחלטת כבוד המפקחת.

זאת ועוד, למערער לא היה יומו בפני כבוד המפקחת, שכן היה עליה להתריע בפניו על כי אין בדעתה לאכוף חלק נכבד ביותר ולמעשה את ליבת פסק דינו של בית המשפט המחוזי; כל זאת מבלי לקבל את עמדתו באשר למשמעויות אכיפה חלקית בלבד, הפוגעת במערער קשות, במידה כה רבה שלא הייתה מתרחשת (מבחינת עוצמת הפגיעה) אילו הייתה המפקחת הנכבדה מורה על הוצאת מלוא פסק הדין של בית המשפט המחוזי לפועל.

32. באמתחתו של המערער טענה נוספת שנוגעת להוראת המפקחת על הגבהת מפלס החצר הקדמית עד לגובה שיהיה גבוה ב- 10 ס"מ ממפלס רצפת המרתף תוך ביצוע איטום יסודי ומקיף של הקירות החיצוניים בהיקף הדירה טרם ההגבהה וזאת על מנת למנוע חדירת מים לדירה (סעיף 52 להחלטתה).

לטענת המערער, ההוראה לעיל הינה פועל יוצא להחלטת המפקחת שלא להורות על הוצאת מלוא פסק הדין של כבוד בית המשפט המחוזי לפועל כלשונו ומלואו, וזאת בניגוד לחוות הדעת של המומחה המוסכם אשר הורה על הנמכת הרצפה ב- 10 ס"מ ולא ההפך. המערער טוען, כי ההגבהה מעמידה את הדירה בסיכון מפני רטיבות וחדירת מים מהרצפה.

33. יתר על כן, הוסיף המערער וטען לעוד טעויות בהחלטתה של כבוד המפקחת עת הורתה למערער:

להחליף את אטימת קיר הגבס בקיר בטון ב"חלל האטום" אף שפסק דינו של כבוד בית המשפט המחוזי אכן הורה על אטימתו (והוא נאטם על-ידי המערער בפועל), אך לא הורה לבצע אטימה זו דווקא בבטון.

לסלק את המדרגות באזור הקיר התומך הצפוני (החלטה אשר לטענת המערער סותרת את החלטת כבוד המפקחת הקודמת, גב' ציפורה פייגנבוים), דבר שלא מתיישב עם המלצת המומחה המוסכם אשר המליץ להותירן בהיותן מסייעות לגישור בין הפרשי המפלסים הקיימים בת/2.

כשחייבה את המערער בקנס לטובת אוצר המדינה בסך של 200 ₪ לכל יום של איחור ביישומו המלא של פסק הדין, כאשר היה על המפקחת לפני הטלת קנס זה, לפנות למומחה המוסכם ולקבל ממנו הערכה אשר לזמן הנדרש ליישום פסק הדין.

כשחייבה את המערער בהוצאות בסך של 8,000 ₪.

המערער מציין ומדגיש, כי עסקינן בבקשה על-פי פקודת בזיון בית משפט, ופשיטא שיש לאכוף את פסק הדין כלשונו כך שאין לגרוע או להוסיף עליו. לבטח אין מקום לאקט של אכיפה סלקטיבית שאינה ראויה, כך לטענתו.

טענות הצדדים במהלך הדיון בפנינו

34. ב"כ המערער חזר על טיעוניו בקצרה תוך שהוא מפנה את הזרקור לסוגיית הסמכות העניינית וגם לטעות שנפלה תחת ידה של כב' המפקחת עת נתנה הוראות שונות, להבדיל מיישום דווקני של פסק הדין, כפי שצריך היה להיעשות, וזאת אף מבלי ליתן למערער את יומו להתגונן כראוי.

35. ב"כ המשיבה בתורו, טען ארוכות. תחילה התייחס לטענת הסמכות, תוך שהוא מפנה להליכים בהם נקט ולערכאות אליהן פנה לצורך הדיון בבקשתו עד שבסופו של יום הבקשה הועברה לדיון בפני כב' המפקחת.

לגישת המשיבה, למפקחת על רישום מקרקעין סמכות של בית משפט שלום, ואכן היא מוסמכת לשמוע צדדים, למנות מומחים וליתן פסק דין. קבלת טענת המערער בנקודה זו תחזיר את הצדדים לנקודת המוצא ולצורך בניהול הליך מחדש.

36. בהתייחסותה לטענה לפיה, ההליך אינו דר תחת קורת הגג של הפקודה לביזיון בית המשפט, טענה המשיבה, כי המערער הגיש כתב תשובה ארוך ומפורט במסגרתו טען, כי הוא ביצע את פסק הדין ככתבו וכלשונו. הוא אף צירף חוות דעת של פרופ' גולדמן ממנה עולה, כי השביל עומד במבחן המידות, המדידות הגרפיות כפי שמופיעות בבקשה 06, ו - ת/2 (הבקשה להיתר), קרי המסמך שהסכימו עליו הצדדים.

37. בהינתן האמור לעיל, המפקחת מינתה מטעמה איש מקצוע על מנת לבדוק את הנעשה. מרגע שעשתה כן, כך לדידי המשיבה, אין כל נפקות לטענה שההליך לא ראוי להישמע כהליך לפי פקודת ביזיון בתי המשפט. הרי, בסופו של דבר, המטרה האמתית היא לנווט אל עבר האמת והתוצאה הנכונה, וכך היה.

38. במענה לטענת המערער, לפיה, המפקחת עשתה דין לעצמה, ציינה המשיבה , כי המפקחת ניווטה את דרכה על-פי עובדות מהותיות. מכאן, המפקחת לא טעתה, זאת מלבד נקודה אחת עליה הוגשה בקשת רשות ערעור אזרחית, בהתאם לדין.

39. באשר לשביל, המשיבה טוענת, כי השביל המקורי לא היה תואם למה שהיה צריך ואמור להיות במקום והמפקחת קבעה שזה המצב עוד בשלב הראשון בשנת -2005.

המשיבה המשיכה בציינה, כי בוצע שביל חדש וכי המומחה נתן חוות דעתו בעניין זה וקבע כי השביל האמור כפי שבוצע לא תואם את ת/2, מאחר והוא לא משנה את הזווית במהלך אורכו .
המשיבה הוסיפה גם, כי לאחר חקירת המומחה על ידה, היא באה לכלל מסקנה, כי המומחה טעה, מכיוון שבתכנית הבקשה להיתר אין שיפועים, וכאשר יש שיפוע משתנה, קיימת חובה לרשום את נקודת השינוי ואת האחוזים לפני ואחרי השינוי.

40. לטענת המשיבה, בפני כבוד המפקחת עמדו שתי אופציות, כאשר האופציה הראשונה אינה מתאימה לתכנית ת/2, לא תקנית ותגרום נזקים כספיים וסבל, ואילו האופציה השנייה שהיא תקנית, יש בה כדי לחסוך כסף לצד השני והיא טובה לדיירים בבית המשותף. המשיבה הודיעה למפקחת שהיא לא מבקשת מן המערער שיהרוס את השביל והמפקחת קיבלה את טענתה.
המשיבה טוענת עוד, כי, מדובר בפסק דין אזרחי שהוא למעשה גושפנקא להסכמות שבין הצדדים. אמנם, המערער הפר את ההסכמות, אך המשיבה מחלה לו על הפרה זו כך שבהקשר זה, אין מניעה שהמצב יישאר על כנו.

41. בפי המשיבה טענה נוספת לפיה - המערער יצר תעלה, הנמיך את מפלס החצר ויצר דירה (שהיא לא דירת מרתף בחלקה הגדול) והאריך את החלונות. המשיבה טוענת, כי אילו היה מילוי כפי שהיה אמור להיות, אזי החלון, כפי שמופיע בהיתר, היה מוצב במקום גבוה יותר. לטענת המשיבה, המערער ביצע פעולות כדי להיטיב את מצבו על חשבון הרכוש המשותף.

באשר לנקודה זו, המשיבה המשיכה וטענה, כי המומחה קבע שיש להרוס את הקיר שתומך בשביל וכי יש לבצע פעולות מילוי שיהיו בשיפוע. כן, המומחה ציין שניתן להתגבר על בעיית הרטיבות בדירת המערער.
נוסף על כך, אף לגישת המערער, שעה שהורסים את הקיר התומך קם הצורך בביצוע מילוי, זאת מאחר ואין בהיתר הפרשי מפלסים בין השביל לבין הקיר של הבניין. מכאן, המשיבה טוענת, כי המערער מעונין להשאיר את התעלה פתוחה, זאת על מנת לנכס את החצר כחצר פרטית.

42. בתום הדיונים בפנינו, הורה בית המשפט לב"כ המערער להגיש הודעה בתוך 30 יום בה יפרט האם בוצעו השינויים להם התחייב, כמפורט בפרוטוקול הדיון.

43. בהודעה אשר הוגשה מטעם המשיבה מיום 4.12.19, הודע, כי המערער ביצע את פירוק הריצוף בחצר המשותפת וכן הקים קיר בטון החוצץ בין דירת המערער לחלל המשותף. לצד זאת, לא ביצע עבודות נוספות לפי פסק הדין כגון: הריסת הערוגות, אלמנטים בבטון, קירות תומכים, מדרגות, שער ועוד.
בהקשר זה, כפי טענת המשיבה, אף השינויים והעבודות הנ"ל שנעשו על ידי המערער לא בוצעו כראוי. המשיבה המשיכה וטענה, כי המערער העמיק את החצר בעת פירוק הריצוף ב- 30 ס"מ מהגובה המוסכם, וזאת בניסיון לצרף את החצר לרכוש שלו ולהשתמש בה כחצר פרטית. מצב דברים זה, אינו בטיחותי ולא עונה על תקנות הנגישות.
לא זו אף זו, כפי טענת המשיבה, המערער לא החזיר את השביל המקורי לקדמותו, כפי המתחייב מהוראות בית המשפט, כך שבסופו של דבר נותר חלק מהריצוף בצורה עקלקלה, שאינה עונה על דרישות המיקום, סוג החומר והגובה. המשיבה ציינה עוד, כי המערער לא אפשר לפקח על איטום החלל, ולכן לא ניתן לדעת אם העבודה אכן בוצעה.

44. המערער בתורו (בתשובה מיום 12.1.20), צירף אישור מטעם חברת אבי בטאן בדבר יצירת קיר הבטון. באשר לפירוק המשטח המרוצף, המערער טען כי הוא הקפיד לבצעו כנדרש.

דיון והכרעה

שאלת הסמכות העניינית

45. כפי שפורט לעיל, שאלה זו זכתה להתייחסות בית משפט זה במסגרת רע"א 24344-04-17, בפני כבוד השופטת רננה גלפז מוקדי עת דנה בבקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בנצרת (כבוד השופט אלעד טל במסגרת ה"פ 15958-09-16) הקובעת, כי הסמכות העניינית היא של המפקחת על הבתים המשותפים שדנה בעניין כערכאה דיונית, ולא לכל ערכאה אחרת. שני בתי המשפט נדרשו לשאלה משפטית זו, ניתחו אותה באופן מעמיק, נהיר ויסודי למעלה מן הצורך, נתייחס לכך בקצרה.

46. ניכר כי סוגיה זו זכתה להתייחסות רחבה על ידי בתי המשפט על מגוון ערכאותיהם. היו כאלה שקבעו, כי למפקח נתונה הסמכות לדון לפי סעיף 6 הנ"ל - ראו לדוגמה פסק דינו של בית משפט השלום בה"פ (שלום ת"א) 50824-11-15 שחר נ' אחדות (16.1.16) המנתח באופן מעמיק ומפורט את ההחלטות בסוגיה זו כך גם, בהמ (חי') 53626/96 נציגות הבית המשותף ברח' יפה נוף 97 א' נ' רייס (4.2.97). מנגד, לא אחת נקבע, כי בית משפט השלום הוא המוסמך לדון בבקשה הנוגעת להחלטה של המפקח על בתים משותפים (ה"מ (י-ם) 99/79 סימנובסקי נ' נציגות הבית המשותף, פ"מ תש"מ (1), עמ' 217 (27.1.1980).

47. בהקשר זה, ראוי להפנות להוראות חוק אחדות הקיימות הן בפקודת בזיון בית משפט והן בחוק המקרקעין, התוחמות את הסוגיה. סעיף 6 (1) לפקודת בזיון בית משפט קובע, כי:

"בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית משפט מחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה".

סעיף 74 לחוק המקרקעין קובע:

"למפקח הדן בסכסוך יהיו כל הסמכויות שיש לשופט בית משפט שלום הדן בתביעה אזרחית."

סעיף 76 לחוק המקרקעין קובע:

"החלטת המפקח בסכסוך וצו-ביניים שנתן, דינם, לעניין אכיפה והוצאה לפועל ולעניין ס' 6 לפקודת בזיון בית המשפט כדין פסק-דין או צו ביניים של בית משפט שלום."

48. עיננו הרואות, סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית המשפט המונה את בתי המשפט להם הסמכות לכוף אדם בהתאם לפקודה, אינו מונה את המפקח בין יתר הגופים המוסמכים להפעיל סנקציות של בזיון בית משפט. יחד עם זאת, ולנוכח הוראות הסעיפים 74 ו- 76 לחוק המקרקעין, מתעוררת השאלה – האם מלשון הסעיפים הנ"ל ניתן להסיק שהמחוקק לא העניק סמכות זו למפקח. במקרים כאלה, בהם קיימת אי בהירות בחקיקה, אין מנוס מלהתחקות אחר הפרשנות הראויה הנלמדת מן התכלית החקיקתית כפי שבאה לידי ביטוי בחקיקה.

49. משכך, אין מנוס מלתור אחר השאלה – מה היא מטרתו של מוסד המפקח על רישום מקרקעין כפי העולה מהוראות חוק המקרקעין?. מוסד זה בא להכריע ולפסוק בסכסוכים בין שכנים. מטרה זו מצדיקה כי גם בקשות לאכיפת החלטות יוגשו לטריבונל שהוא בעל ההבנה והידע בנושא הנידון באופן כללי ובתיק המסוים בפרט (ראו - סעיף 72 לחוק המקרקעין). ישאל השואל - מה טעם קיים במתן מעמד של פסק דין של בית משפט להחלטותיו של המפקח, כאשר מנגד מונעים ממנו את הסמכות לכוף את ביצוע החלטותיו, כפי שכל שופט בבית משפט שלום מוסמך לעשות. דומה, כי פרשנות זו, המביאה לכך שבית משפט השלום ידון בבקשה לכפות ביצוע של פסק דין שניתן על ידי טריבונל אחר, הינה פרשנות מלאכותית שיש בה כדי להחטיא את המטרה, זאת מלבד סרבול ופיצול סמכויות שלא לצורך.

50. זאת ועוד; הוראות פקודת בזיון בית משפט מסמיכות את הערכאה אשר נתנה את ההחלטה לאכוף את ביצועה. מה הטעם בהעברת הסמכות להכריע בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט הנוגעת להחלטה של המפקח המכיר את פרטי התיק על בוריו, לבית משפט השלום?. ככלל, המפקח על רישום מקרקעין, שנתן את פסק הדין הוא זה שבקיא בפרטי הסכסוך בין הצדדים. משכך, העברת הסמכות במקרים כגון דא לבית משפט השלום יכולה לגרום לתוצאות בלתי רצויות.

51. לזאת יש להוסיף את העובדה, שלתפקיד המפקח על רישום מקרקעין מתמנה מי שכשיר להתמנות כשופט בית משפט שלום (סעיף 117(א) לחוק המקרקעין) ומוקנות לו, כאמור בסעיף 74 לעיל, כל הסמכויות שיש לשופט שלום הדן בתביעה אזרחית.

52. זאת ועוד; הוראת סעיף חוק המקרקעין מאוחרת לפקודת בזיון בית משפט ובשעת חקיקת הוראות פקודת בזיון בית המשפט המוסד "מפקח" לא היה קיים ואי הכללתו בהוראות חוק או תיקון לפקודה אינה מצביעה בהכרח על שלילת סמכותו לדון בבקשות לאכוף ביצועו של פסק דין בהתאם לפקודה לבזיון.

53. על יסוד המובא לעיל, שיקולי מדיניות משפטית יחד עם תכלית החקיקה, מחייבים את המסקנה, כי הפרשנות הנכונה היא זו הנותנת בידי המפקחת על רישום מקרקעין את הסמכות לדון בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט.

54. לא נעלמה מעיננו הטענה לפיה, סוגיית הסמכות הועלתה בשלב מאוחר של הדיון (רק בשלב הערעור). יחד עם זאת, כפי העולה מהמסמכים, טענה זו הועלתה בהליכים קודמים שהתנהלו בין הצדדים. כן, הטענה בדבר סמכות עניינית הינה טענה מהותית שניתן להעלותה בכל שלב משלבי הדיון.

55. לאור האמור לעיל, דומה, כי אין מנוס מלדחות את טענת המערער בקשר לשאלת הסמכות העניינית, שכן זו מסורה למפקחת על רישום מקרקעין.

סמכותה של המפקחת בהתאם לפקודת בזיון בית המשפט

56. טרוניה נוספת בפיו של המערער נוגעת למהות ההליכים מכוח פקודת בזיון בית המשפט; טרוניה זו ניתן לחלקה לשני ראשים: האחד - האם מוסמך בית המשפט לאכוף את פסק הדין באופן חלקי ולצורך כך לסטות מהותית מההוראות שניתנו במסגרתו או שמא חובה עליו ליישמו כלשונו. השני; מקום בו הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הפרתו או קיומו של פסק דין, האם הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הוא ההליך הנכון או שנכון היה לפסוע במתווה של הליך אחר?.

57. לצורך מענה על השאלות הנ"ל עלינו לבחון את תכליתה ואופייה של הוראת סעיף 6 לפקודת הביזיון בשילוב עם אופיו של פסק הדין. התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת הביזיון נדונה בשורה ארוכה של פסקי-דין ונקבע, כי מטרתה של הוראה זו הינה אכיפתית ולא עונשית, היינו תכליתה להביא לידי כך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכוח סעיף 6 לפקודת הביזיון היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, שלפיה זכה בדין. מכאן הגישה, שלפיה סעיף 6 "צופה פני עתיד", והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו (ראו, לדוגמה מיני רבים: ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד 459, בעמ' 469-468).

כפי שנפסק, הליך לפי פקודת בזיון בית המשפט הינו הליך מיוחד, בעל אופי מעין פלילי, שמטרתו אכיפתם והבטחת ביצועם של צווים שניתנו על ידי בית המשפט, באופן יעיל ומהיר. יחד עם זאת, "הליך הביזיון נחשב הליך אכיפה קיצוני מאחר שהסנקציה בעקבותיו – קנס או מאסר – עשויה להיות קשה ופוגעת, ולכן מקובל לראות בו הליך שיורי, לאחר שההליכים האחרים האפשריים נבחנו או מוצו" (רע"א 3888/04 שרבט נ. שרבט, פד"י נ"ט(4), עמ' 49). על כן, הדגישה הפסיקה, כי השימוש בכלי אכיפתי זה, שפגיעתו עשויה להיות קשה, צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים, וכי אין להיזקק להליכי ביזיון בית-המשפט כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית. עיקרון זה זכה לכינוי עיקרון המידתיות של ה"דרך החמורה פחות". בעניין עזרא (רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3), 337) סוכם עקרון זה במילים הבאות: "אין להיעזר בדרך אכיפה פלונית כאשר ניתן להבטיח קיום ההוראה בהשתמש בדרך חמורה פחות" (שם, בעמ' 349). עקרון זה הוחל בעניין עזרא ביחס לשאלת השימוש בהליכי בזיון בית משפט, כאשר ישנן דרכים חלופיות לאכיפת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. באותו עניין ניתנה עדיפות ל: "התדיינות אזרחית רגילה בבית-המשפט המוסמך, שבה תלובן שאלת הפרת ההסכם הנטענת והסעד הראוי בעקבותיה" (שם, בעמ' 350).

58. בבחינת הנסיבות בענייננו, הצדדים אינם חלוקים ביניהם שאכן הייתה הפרה. אולם, קיימת מחלוקת באשר להיקפה של ההפרה ומה הדרך להביא ליישום פסק הדין בצורה יעילה ונכונה. במסגרת הדיון בבקשה לפי פקודת הביזיון נדרשה המפקחת להזמין חוות דעת מומחה וכן להליך הוכחות, כל זאת על-מנת לעמוד על היקף ההפרה והדרך לתיקונה. השאלה היא, האם תכליתו ואופיו של סעיף 6 לפקודת הביזיון, מובילים למסקנה, כי ההליך שננקט הוא ההליך הנכון שמתאים לעריכת בירור שכזה והאם במסגרת אותו הליך כלום מוסמכת הייתה המפקחת להורות על קיום חלקי של פסק הדין ו/או ליתן הוראות נוספות עליו?

59. כאמור, מטרת סעיף 6 לפקודת הביזיון הינה אכיפתית. לשם הגשמת מטרה זו, חיוני הוא שהליכי האכיפה יתבררו במהירות וביעילות. עניינו של הצד הנפגע – הפונה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת הביזיון לאכוף את הצד המפר לקיים את פסק-הדין – הוא ביצוע פסק-הדין במהירות האפשרית. כאשר הצדדים חלוקים בשאלת היקף ההפרה, הצורך לשמוע ראיות בעניין עשוי לסכל מטרה זו.

60. באשר לשאלת הסעדים אותם מוסמכת הערכאה הדנה בהליכי ביזיון ליתן: "...גם בשאלת הסעדים שבית-משפט מוסמך להעניק, שונה סמכותו של בית-משפט בהליך אזרחי רגיל מסמכותו בהליך לפי פקודת הבזיון. במסגרת הליך הביזיון, אין לבית-המשפט סמכות לשקול את הסעדים המתאימים בגין הפרת ההסכם. הסעד שאותו יכול הוא להעניק הוא אכיפת הסכם הפשרה על-ידי קנס או מאסר. לבד מסעד זה, אין הוא מוסמך להעניק סעד אחר, כגון: פיצויים או סעד מן הצדק, אם אכיפה אינה צודקת בעיניו. בנוסף לכל אלה, מחטיא השימוש בהליכי הביזיון את תכליתם כהליך יעיל ומהיר..." (פסק דין עזרא הנ"ל, עמ' 350 פסקה 13).

61. רוצה לומר, בבואה של המפקחת לדון בבקשה לאכוף פסק דין, היה עליה לאוכפו כלשונו. עיננו הרואות, כב' המפקחת עצמה הייתה ערה לכך (כפי שהדבר אף קיבל ביטוי במסגרת החלטתה, שם בסעיף 40), לא זו אף זו, כאשר כב' המפקחת הורתה על מינוי מומחה, הרי במסגרתה של אותה החלטה צוין, שהמומחה אינו מוסמך להציע הצעות לביצוע עבודות המהוות יישום קרוב למבוקש או סביר בנסיבות העניין, אלא שעליו לפרט מה נדרש לבצע לצורך השבת המצב לקדמותו והתאמתו לתשריט, כאמור בפסק הדין.
בהקשר זה, למותר לציין, כי ניתן לראות בחריגה מהוראות פסק הדין ואי יישומן כלשונן אף כפגיעה בעקרון של סופיות הדיון. עקרון יסוד הוא, כי בית המשפט מסיים את מלאכתו וממצה את סמכותו עם מתן פסק הדין המכריע במחלוקת (ע"א 9085/00 שטרית נ' שרבט חברה לבניין, פ"ד נז(5) 462, 475). העיקרון של סופיות פסק הדין בא על מנת להבטיח ודאות, יציבות, בטחון משפטי, מניעת הטרדת בעלי הדין לאחר סיום משפטם, תקינות פעילותה של המערכת השיפוטית, מניעת כפל דיונים, יעילות וחסכון בזמן ובמשאבים. ישנם חריגים מעטים לסופיות פסק הדין כגון, תיקון טעויות טכניות, סמכות לשנות או לתקן פסק דין ביום מתן פסק הדין כל עוד "לא קם בית המשפט מכסאו" ועוד. כן, ברי, כי הליך על פי פקודת בזיון בית משפט אינו יכול לשמש כלי ו/או פלטפורמה לשינוי פסק דין ו/או ערעור עליו. משניתן פסק דין, אין לבצע בו שינויים ו/או לערער על תוכנו, מלבד בערוצים הפרוצדוראליים הנכונים והקיימים בדין.

62. בענייננו, אף אם נניח לרגע קט, כי כב' המפקחת לא שגתה עת החליטה, כי יש להשאיר את תוואי השביל על כנו (מאחר והדבר מיטיב עם שני הצדדים), הרי שהיא הוסיפה וקבעה, כי יש לבצע התאמות נדרשות לצרכי אחזקה (התאמות שלא היה להן זכר בפסק הדין המקורי). כן , פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כפי שעמדנו עליו לעיל) הינו ברור ואין כל הצדקה להימנע מלאכוף את הוצאתו לפועל, על מגוון הוראותיו. כן, אין די באכיפת חלק מהוראות פסק הדין תוך התעלמות מחלק אופרטיבי אחר הקיים בו.
אמנם, סבורני, כי הצדדים יכולים להגיע להסכמות ביניהם, אף במסגרת הליך לביזיון, אולם, אין להצדיק תוצאה (של הליך בזיון) שיש בה כדי לכרסם/לשנות/לגרוע/להוסיף ו/או לבטל פסק דין שניתן כדין, אף אם הדבר נוגע רק לחלק מרכיביו המהותיים. אמנם, לעתים, נקיטה בהליך על פי הפקודה לביזיון יכולה להוביל לתוצאה שאינה רצויה לצד מסוים ו/או אף לשני הצדדים. במקרים כגון דא, הבחירה מסורה בידי הצדדים לכלכל את צעדיהם בנתיב חלופי שנראה להם יעיל ומתאים יותר ו/או להגיע להסכמות מסוימות שיש בהן לפעמים להיטיב עם שני הצדדים.

לשם ניקיון הדעת אציין, כי במסגרת פסק הדין אשר ניתן במסגרת עש"א 11193-04-15, הורה בית המשפט המחוזי למשיב (הוא המערער שלפנינו), בין היתר, להרוס את כל עבודות הבניה שביצע ברכוש המשותף, לרבות הריסת הקירות התומכים, משטחי הבטון והריצוף ולהחזיר את המצב לזה שהיה קיים לפני ביצוע העבודות, לרבות החזרת תוואי הכניסה למצבו (כפי שהיה עובר לביצוע העבודות). כמו כן, ניתן כנגד המערער צו האוסר עליו לעשות שימוש במחסן למטרות מגורים.

כאמור, לצורך בדיקת ביצוע העבודות כמתחייב על ידי המערער ומתן מענה לשאלה אם הן תואמות את התכנית ת/2, מינתה כב' המפקחת, במסגרת ההליכים לפי פקודת הביזיון, אדריכל מומחה שיבחן את הנושאים הבאים:

האם החלל האטום נמצא במפלס דירת המערער ומסופח כולו או חלקו לשטח דירה זו.
האם שביל הגישה לבית, הקירות ומשטחי הבטון והריצוף והפרשי המפלסים שנוצרו בעקבות ביצוע הבניה על ידי המערער תואמים את המצב המודגם בתסריט היתר ת/2.
הבהרה האם יש שוני, ואם כן – מהו השוני בין המצב הקיים לבין המצב המודגם בתסריט ת/2.

המומחה הגיש את חוות דעתו תוך התייחסות להפרות הנטענות. כן, הוא לא פסח על הפעולות שיש לעשותן על מנת להתאים את המצב להוראות פסק הדין. המומחה מצא לנכון להוסיף סעיף בחוות דעתו לפתרון חלופי הניתן לביצוע תוך מזעור הנזק שייגרם לצדדים.

63. דומה, כי כב' המפקחת חרגה מסמכותה שעה שהיה עליה להיצמד לתכלית שעניינה אכיפת הוראות פסק הדין כלשונו, בשים לב לממצאי חוות דעת המומחה אותו היא מינתה (הכול בזיקה להוראות פסק הדין המקורי). זאת ועוד, במקרה העומד בפתחנו, נוצר מעין דיון נוסף ומחודש בסוגיות שכבר זכו להתייחסות וליבון במסגרת פסק הדין המקורי. לא זו אף זו, במסגרת הליך הבזיון קבעה כב' המפקחת, כי יש לבצע התאמות ושינויים (שלא באו כולם בהסכמת הצדדים) שלא בא זכרם במסגרת פסק הדין המקורי. בבחינת מעלה מן הצורך, מוצא אני לנכון להדגיש, כי, לעתים, קושיות מסוימות שמצריכות דיון, ליבון ובירור, אף כאלו שבאות אל אויר העולם לאחר מתן פסק הדין המקורי, מקומן להידון במסגרת הליך נפרד ו/או אחר מהליך על-לפי פקודת הביזיון. יחד עם זאת, משהחלו הצדדים לפסוע במתווה של הליך שנחצב על פי הפקודה לביזיון , אין להם מלבד הסעדים שהפקודה מעניקה להם, קרי – אכיפה שיכולה להיעשות על ידי הטלת קנס או מאסר.

אמנם, ניתן לטעון שהפניית הצדדים, בעניין שלפנינו, להתדיינות אזרחית נוספת שלא תחת קורת הגג של הפקודה לביזיון, לשם בירור שאלת ההפרה של פסק הדין ושאר הקושיות שצצו לאחר מתן פסק הדין, יכולה להביא לדחייה במציאת פתרון למצוקת הצדדים. יחד עם זאת, עדיין - אין הצדקה לעשות שימוש בהליך הביזיון לצורך יצירת "יש" חדש, במיוחד שעה שההליך הקודם כבר עבר את שלב ההיריון ונשא פרי בדמות פסק דין סופי וברור שכעת מבקשים את אכיפתו ולא את שינויו ו/או עיצובו מחדש. ערים אנו לעובדה, כי עניין לנו בשכנים כאשר ההתדיינות ביניהם התחילה לפני זמן רב וכי אין ליתן יד להתמשכות דיונים מעבר לנדרש. ברם, אין בעובדה זו לבדה כדי לנווט לקראת מסקנה שונה.

אכן, שיקולי צדק מחייבים אותנו לבחון אילו צעדים יהוו דרך אכיפה עדיפה, ראויה, מתאימה וצודקת, שיש בה כדי להקל על שני הצדדים ואשר תביא בחשבון הן את עניינו של המפר והן את עניינו של הנפגע. אולם, לא ניתן בשם שיקולי הצדק לקרוע את העטיפה של ההליך (שכל מטרתו ותכליתו לאכוף את פסק הדין המקורי), לבצע שינויים מרחיקי לכת בתוכנו ובהוראותיו של פסק הדין.

64. מכאן, דומה, כי כב' המפקחת חרגה מהיקף הסמכות המוענקת לה במסגרת הפקודה לבזיון עת ניווטה את אוניית החלטתה בנתיב שמוביל למקום שהפקודה לביזיון לא כיוונה אליו כלל.

65. עיננו הרואות, המומחה קבע, כי תוואי השביל אינו תואם את המצב המודגם בתכנית ת/2, והמליץ על הריסת שביל הכניסה הקיים עד לכניסה הראשית לבניין, לבצע חפירה בקרבת החזית המזרחית והדרומית לדירת המערער על מנת להוריד את מפלס הקרקע עד שתהיה נמוכה במעט (10-15 ס"מ) ממפלס רצפת דירת המרתף, ולאחר מכן לבנות שביל חדש בשיפוע הנדרש. אולם בסעיף 4(ב) לחוות דעתו ציין המומחה כי, הואיל ומדובר בשינוי מהותי מהמצב הקיים, כזה שעשוי להביא לפגיעה בנוחות הגישה לבניין (שביל גישה חדש בשיפוע פחות נוח) ניתן לשקול הגעה לתוצאה דומה בדרך של הריסת הקירות התומכים ומעקי הבטיחות בהיקף קומת המרתף וביצוע מילוי אדמה מהודקת בין השביל לבין קירות דירת המרתף – המלצה אשר אומצה על-ידי המפקחת.

66. כפי טענת המערער, החלטה זו לא רק שניתנה ללא סמכות על רקע תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הלא היא אכיפתית, היינו להביא לידי ביצועם של צווי בית המשפט והוצאתם מן הכוח אל הפועל, אלא שהיא פוגעת גם במערער.

67. טענה זו זכתה להתייחסותנו כמבואר לעיל. יודגש, כי, חרף האינטרס הציבורי באכיפת פסק הדין, לא בכל מקרה יאכוף בית המשפט את פסק הדין אשר נתן. בבר"מ 9343/10 אליאס נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה (17.1.13) נאמר:

"בהקשר של כפיית ציות לפסק-דין מכוח פקודת בזיון בית המשפט ישנה חשיבות לבדיקת המצב לאשורו בזמן כפיית הציות, במיוחד בשים לב למטרות האכיפתיות של פקודת בזיון בית המשפט וההלכה לפיה "חוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין משמש הגנה במסגרת [הליכי בזיון בית משפט]" (ראו: בר"ם 5657/12 יאיר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמלה (16.10.2012); ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי, פ"ד מב(2) 722, 724 (1988))."

68. מסקנת כבוד המפקחת שלא להרוס את השביל נסמכת על חוות דעת המומחה אשר הובאה בפניה (סעיף 4(ב) לחוות הדעת). כפי שצוין לעיל, המלצתו של המומחה באה בגדר המלצה שאינה מתאימה לתכנית ת/2 וכפועל יוצא, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות פסק הדין המבוקש לאוכפו. אמנם, בפסיקה נקבע שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין משמש הגנה במסגרת הליכי ביזיון בית משפט, אולם, לא כך הם פני הדברים בענייננו וטענה מעין זו (קרי – חוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק דין) לא עוגנה ולא זכתה לביסוס כלשהו ולא הונח מסד עובדתי ו/או אחר שמלמד על מניעה שכזו.

69. באשר לטענת "טעות הסופר" אותה העלה המערער, בכל הקשור להגבהת מפלס החצר הקדמית עד לגובה שיהיה גבוה ב- 10 ס"מ ממפלס רצפת המרתף. מחלוקת קיימת באשר להוראות המפקחת בעניין זה, כפי אשר עלה משאלות ההבהרה אותם הפנה המומחה למפקחת, לאחר שההחלטה יצאה תחת ידיה. בהקשר זה, קיימת אי בהירות שמן הראוי להסדירה אף היא בפני כב' המפקחת.

70. נוכח האמור לעיל, הייתי מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את החלטת כב' המפקחת, ולהחזיר את התיק אליה על מנת שתכריע מחדש בגורל הבקשה לביזיון, שתכליתה לאכוף את פסק הדין המקורי (כל עוד לא הוכח שקיים מצב של חוסר יכולת לבצעו ו/או שאינו בר ביצוע ו/או כל עוד לא בחרו הצדדים לפסוע במתווה אחר ו/או להגיע להסכמות ו/או לנטוש את ההליך לפי הפקודה לביזיון).

בשולי דבריי, מוצא אני לנכון לציין, כי לא נעלמה מעיני ההודעה אשר הוגשה מטעם המערער ביחס לעבודות אשר ביצע בהתאם להוראות פסק הדין.

_____________________
סאאב דבור, שופט

ס. הנשיא, כב' השופטת אסתר הלמן, אב"ד :
מסכימה.

אסתר הלמן, שופטת, סגנית נשיא

השופט גדי צפריר :
מסכים.

_______________
גדי צפריר , שופט

הוחלט אפוא, פה אחד לקבל את הערעור ולבטל את החלטת כב' המפקחת, ולהחזיר את התיק אליה על מנת שתכריע מחדש בגורל הבקשה לביזיון, שתכליתה לאכוף את פסק הדין המקורי, (שאכף למעשה את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים בעבר), וזאת כל עוד לא הוכח שקיים מצב של חוסר יכולת לבצעו ו/או שאינו בר ביצוע ו/או כל עוד לא בחרו הצדדים לפסוע במתווה אחר ו/או להגיע להסכמות ו/או לנטוש את ההליך לפי הפקודה לביזיון.

ניתנה היום, י"א סיוון תש"פ, 03 יוני 2020, בהעדר הצדדים.

אסתר הלמן, שופטת
ס. נשיא

סאאב דבור,
שופט

גדי צפריר , שופט