הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים 12

בפני
כב' הנשיא אברהם אברהם

המערער בע"א 49318-09-20

רן שמילוביץ
ע"י ב"כ עוה"ד משה חנייא

נגד

המשיבים

  1. מרינה קומוסידי
  2. ולדמיר קומוסידי

ע"י ב"כ עוה"ד פבל טוקרב

המערערים בע"א 15432-09-20
.1 מרינה קומוסידי ת"ז XXXXXX329
.2 ולדמיר קומוסידי ת"ז XXXXXX253
ע"י ב"כ עוה"ד פבל טוקרב

נגד

המשיב
רן שמילוביץ ת"ז XXXXXX859
ע"י ב"כ עוה"ד משה חנייא

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת רביע ג'יבלי)
בתיק תא"מ 48101-01-18 מיום 15/07/2020

פסק דין

  1. לפניי שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט השלום , בגדרו התקבלה תביעה בגין עוולת הפרעה לאור שמש לפי סעיף 48 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ונדחתה תביעת לשון הרע.
  2. המערערים בע"א 15432-09-20 הם בני זוג המתגוררים בבית דירות בעיר צפת (להלן: קומוסידי). המערער בע"א 49318-09-20 משמש כיו"ר ועד הבית בבניין ומתגורר בקומה שמעליהם (להלן: שמילוביץ). בני הזוג קומוסידי הגישו תביעה כנגד שמילוביץ, בה טענו כי הוא בנה בלא היתר פרגולה מעץ, הניצבת מעל לכל חמשת חלונות דירתם ומסתירה להם את קרני השמש. קומוסידי צירפו חוות דעת של מהנדס, לפיה בעקבות בניית הפרגולה נחסמת כניסה של 80% מהאור לדירתם. את נזקיהם הם אמדו בסך של כ-200,000 ₪. עוד תיארו בני הזוג קומוסידי, כי כנקמה על רקע התנגדותם לבניית הפרגולה, שמילוביץ הוציא דיבתם רעה בשתי הזדמנויות: האחת, כאשר אמר לשכנה משותפת שלהם, הגב' ליפשיץ, כי כאשר הגב' קומוסידי כיהנה בעבר כיו"ר ועד הבית המשותף, היא גנבה כספים מקופת הוועד, כשהיא נוטלת מהדיירים כספים במזומן ומוסרת תחתם המחאות שסורבו; והשניה, בעת אסיפת דיירים שבה נכחו כשישה תושבים מהבניין, במהלכה הטיח שמילוביץ בקומוסידי טענות דומות.

פסק דינו של בית משפט השלום
3. בפסק דינו קיבל בית המשפט השלום את תביעת קומוסידי ככל שהיא נוגעת לעוולת הפרעה לאור השמש, תוך שהוא נסמך על חוות הדעת של המומחה מטעם קומוסידי, שהעידה על חסימה משמעותית של אור השמש. מנגד לא צירף שמולוביץ חוות דעת נגדית, ואף לא ביקש למנות מומחה מטעם בית המשפט. נוסף על כך לא הציג שמילוביץ היתר בניה לפרגולה.
בכל הנוגע לשאלת הנזק צוין, כי קומוסידי לא הביאו חוות דעת של מומחה להערכת שווי הנזק שנגרם להם כתוצאה מההפרעה לאור השמש. בית המשפט קמא התרשם כי מדובר בנזק אשר לפי טבעו ואופיו קשה להוכיחו בדיוק, ולכן מצא לקובעו בדרך של אומדנה, והעמיד את הפיצויים בגינו על סך של 15,000 ₪.
4. את חלק התביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן גם החוק) דחה בית המשפט קמא. בכל הנוגע לאירוע הראשון (השיחה עם גב' שוורץ) נקבע כי הפגישה לא הוכחה, ואם לא הוכחה, ממילא לא הוכחה האמירה הפוגעת במסגרתה. בכל הנוגע לדברים דומים שנטען כי נאמרו באסיפת דיירים קבעה כב' השופטת קמא, כי הדברים אכן נאמרו על ידי שמילוביץ, והוסיפה כי לא עלה בידי שמילוביץ להוכיח טענה של אמת דיברתי. עם זאת נקבע, כי לשמילוביץ עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 13(9) לחוק, הנותנת הגנה מפני אמירה במסגרת תפקיד, והרי – כך השופט קמא – את דבריו אמר שמילוביץ כראש ועד הבית במסגרת של אסיפת דיירים, במסגרת סמכות הנשאבת מסעיפים 65 ו-69 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, וכאשר לדברים רלוונטיות נוכח רצונה של הגב' קומוסידי לחזור ולכהן בתפקיד היו"ר ומתוך חשש להתנהלות פסולה בעתיד.
5. בכל הנוגע לפסיקת הוצאות ציין בית המשפט קמא, כי בהתחשב בעובדה כי רק סעד אחד מאלו שנתבעו התקבל, על שמילוביץ לשאת בהוצאות קומוסידי בסך של 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪.

הערעור
6. בערעורו טוען שמילוביץ (ע"א 49318-09-20) כי לא היה מקום להשית עליו אחריות בגין עוולת הפרעה לאור שמש, ואף אם היה מקום להטלת האחריות, הנזק לא הוכח ולכן לא היה על בית המשפט לפוסקו על דרך של אומדנה. נוסף על כך הוא קובל כנגד הימנעותו של בית המשפט קמא מפסיקת הוצאות לטובתו, בכל הנוגע לחלק התביעה שעניינו לשון הרע.
7. ערעורם של קומוסידי (ע"א 15432-09-2) נסב על דחיית חלק התביעה שעניינו איסור לשון הרע. הם טוענים כי שמילוביץ אינו יכול לחסות תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק, לא כל שכן כאשר הטענה כלל לא נטענה.
דיון והכרעה
8. כפי שיכולנו לראות, בית המשפט קמא קבע, עובדתית, כי הפרסום שעשה שמילוביץ באסיפת הדיירים, הוא אכן פרסום פוגעני. עם זאת הוא דחה את התביעה בעילה זו, כשהוא נסמך על הגנת סעיף 13(9) לחוק, הואיל והדברים נאמרו במסגרת תפקידו של שמילוביץ בוועד הבית. קומוסידי טוענים בערעורם, כי טענה זו כלל לא נטענה על ידי שמילוביץ, ומכל מקום – ההגנה לא עומדת לו גם מבחינה עניינית.
9. ובכן גם אם אניח לטענה לפיה לא היה על בית המשפט קמא להידרש לטענה שלא נטענה, דעתי באשר לתחולת ההגנה שונה, בכל הכבוד הראוי, מזו של כב' השופטת קמא. תחילה אזכיר, כי סעיף 13(9) ל חוק איסור לשון הרע קובע, כי לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –
"פרסום שהמפרסם חייב לעשות על פי דין או על פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על פי היתר של רשות כאמור".
10. תכליתה של הגנת סעיף 13(9) היא הענקת "זכייה מוחלטת לפרסומים, הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות" (ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ (1) 210, 215 (1986)). הגנה זו מבקשת לתת לרשויות הרשמיות של המדינה לפעול, במסגרת סמכויותיהן כדין, מבלי לחשוש כי תהיינה מאוימות מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידן (ע"א 844-12 מולקנדוב נ' פורוש (22.02.2017) וההפניות שם). ועוד נפסק, כי מכיוון שסעיף 13(9) לחוק מעניק הגנה מוחלטת למפרסם לשון הרע, משמע גם אם הפרסום אינו אמת, הרי שהאיזון הראוי בין האינטרס הציבורי המגולם בהגנה זו, לבין הפגיעה הנגרמת למושא הפרסום, מחייב פרשנות דווקנית של ההגנה.
11. לפי לשונו של סעיף 13(9) לחוק, ההגנה ניתנת מפני פרסום שהמפרסם חייב לעשות (על פי דין או לפי הוראת רשות מוסמכת), או רשאי לעשותו (על פי היתר של רשות כאמור). הגנה זו שמורה לרשויות המינהל הפועלות מכוח סמכות שניתנה להן בחוק. כך למשל הוכרה ההגנה בכל הנוגע ל חוות-דעתה של פרקליטת המדינה בדבר העמדה לדין (ע"א 6356-99 חטר-ישי נ' עדנה ארבל, פ"ד נו(5) 254 (2002)); על התבטאות מפקחת במשרד החינוך כנגד מורה המיועדת לפיטורין (ע"ע (ארצי) 35058-05-12 רוזנברג נ' משרד החינוך (14.9.2014)); התבטאות של ראש מחלקת הפיקוח על קרנות נאמנות ברשות לניירות ערך (עניין מולקנדוב); חוות דעת של ממונה על רופאה, אזרחית עובדת צה"ל, שבה ניתנה הערכה שלילית על תפקוד העובדת, בהתאם לפקודת מטכ"ל בעניין "תעסוקת אזרחים – חוות דעת תקופתית" (בג"ץ 9452-11 ד"ר סיגל שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה (11.03.2012)); על התבטאויות פוגעניות שנעשו במסגרת עבודת מבקרת פנים של מועצה אזורית (רע"א 8629-08 עטר נ' אשל, פ"ד סה(1) 709 (2011)); עירייה אשר הטילה עיקולים שלא כדין על עורך דין, ונתבעה בטענה שהעיקולים פגעו בשמו הטוב (ע"א (באר שבע) 1895-01-20 אליאב סורני עו"ד נ' עיריית באר שבע (02.08.2020)); ועל משטרת ישראל אשר שלחה מכתבים ובהם התבטאויות שונות כחלק מפעולות חקירה (ת"א (מרכז) 26458-03-15 סגיב טכנולוגיות מיגון אש (2009) בע"מ נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (15.06.2020)). וראו עוד בעניין זה מאמרו של הלל סומר, "אין דין (או הסכם) אך יש דיין", משפט וממשל ו', תשס"ד, עמ' 53, שם מדגיש המחבר את צמצום הגנת הפרסום המותר על פי סעיף 13(9) לנושאים בתפקיד רשמי, רשויות וגופים שיפוטיים שניתנה להם סמכות על פי חוק.
12. לטעמי, אף שנציגות של בית משותף פועלת בגדרו של חוק המקרקעין, אין היא רשות סטטוטורית מנהלית, מן הסוג שבו עוסקת הגנת סעיף 13(9) לחוק (למהותה של רשות מנהלית כגוף שיש לו סמכות על פי דין ראו: יצחק זמיר, הסמכות המנהלית, כרך א' 277 (1996)) המובא בעניין מולקנדוב). אין צריך לומר, שמילוביץ לא קיבל כל הוראה מאת רשות מוסמכת, המחייבת אותו או מרשה לו לפרסם את הפרסום הפוגע.
13. לשמילוביץ לא עומדת, אם כן, הגנת סעיף 13(9) לחוק. הואיל וכך, ומכיוון שהגנה אחרת אין בידו, לא נותר כי אם לקבוע מה הוא הנזק שגרם הפרסום הפוגע לקומוסידי. על קביעת הפיצויים בעוולה של איסור לשון הרע פסק בית המשפט העליון (רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525-526):
"בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים".
בהתחשב בטיבו של הפרסום הפוגע, קרי כינויה של קומוסידי גנבת של כספי הדיירים, ומאידך בהתחשב בהיקפו המצומצם מאוד של הפרסום (אמירה שנאמרה באסיפת דיירים שבה נכחו, בנוסף לבעלי הדין ולבתם של בני הזוג קומוסידי, עוד שני דיירים שאחד מהם נפטר בינתיים), ובהתחשב בטענתו של שמילוביץ לפיה פעל מתוך אחריות, שכן גב' קומוסידי ביקשה להתמנות בשנית כיו"ר ועד הבית, אעמיד את הפיצויים שעל שמילוביץ לשלם לקומוסידי על סך של 5,000 ₪.
14. משקיבלתי רכיב זה של התביעה, ממילא יש לדחות את ערעורו של שמילוביץ, שהלין על כך שלא נפסקו לזכותו הוצאות משפט כאשר נדחה חלק זה של התביעה.
15. את ערעורו של שמילוביץ יש לדחות גם בחלק הנוגע לחלק בפסק הדין שקיבל את תביעת קומוסידי בגין חסימת אור השמש מחלונות דירתם. קביעה זו היא בבחינת קביעה עובדתית, שבית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב בה. חסימת אור השמש הוכחה בחוות דעת של מומחה מטעם קומוסידי, וזו שכנעה את בית המשפט קמא, בוודאי כאשר מנגד לא הוצגה חוות דעת מטעמו של שמילוביץ.
16. שמילוביץ קבל בערעורו גם נגד פסיקת הפיצויים בגין עוולה זו, בדרך של אומדנה. לטעמו – משלא הובאו ראיות לנזק שנגרם לקומוסידי, היה על בית המשפט לדחות את התביעה ולא לפסוק פיצויים לפי אומדנה.
ובכן נכון הוא, כי על התובע להוכיח את כל רכיבי תביעתו, ובכלל זה את הנזק שנגרם לו. אלא שהוכחה זו אינה עניין חשבונאי בהכרח, כפי שמרמז שמילוביץ. כאשר עניין לנו בנזק שלפי טיבו הוא כללי, להבדיל מהפסד הכנסה, אבדן של רכוש ועוד כיו"ב, ההוכחה נעשית בדרך אחרת, שבגידרה מכניס בית המשפט את מכלול השיקולים (כגון אלה שנמנו בעניין אמר הנ"ל) אל תוך סל השיקולים, ולבסוף קובע את ערכו הכספי של הנזק. במקרה שלפנינו, שמילוביץ חסם את אור השמש מחלונות דירתם של קומוסידי, וחסימה זו בוודאי הסבה להם נזק, בדמות חסר באור שמש ממנו הם נהנו לפני החסימה. בהתחשב בטיבו של הנזק פסקה כב' השופטת קמא את הפיצויים, ובפסיקתה לא ראיתי כל שגגה המצדיקה את התערבותי.
סוף דבר
17. סיכומם של דברים:
א. אני דוחה את ערעורו של שמילוביץ (ע"א 49318-09-20).
ב. אני מקבל את ערעורם של קומוסידי (ע"א 15432-09-20) ומחייב את שמילוביץ לשלם לקומוסידי סך 5,000 ₪ פיצויים בגין עוולת איסור לשון הרע, וזאת בנוסף לפיצויים שבהם הוא חויב בשל הפרעה לאור שמש.
ג. אני מחייב את שמילוביץ לשלם לקומוסידי את אגרת הערעור שהם שילמו כאן, וכן שכר טרחת עורכי בגין הערעור בסך של 5,000 ₪.

ניתן היום, א' סיוון תשפ"א, 12 מאי 2021, בהעדר הצדדים.