הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים 07

בפני
כב' הנשיא אברהם אברהם

המבקשת

קרן כספי

נגד

המשיבים

  1. אנה פילפנקו
  2. סרג'י פיליפנקו

פסק דין

1.     לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בנצרת (כב' השופט העמית יובל שדמי) בת"ק 44246-01-19.
2.     בכתב התביעה שהגישו טענו המשיבים , כי בשל נסיעתם לחו"ל ל-9 ימים הם הפקידו את כלבם אצל המבקשת, בהיותה בעלת פנסיון לכלבים. למחרת יציאתם לחו"ל התקשרה אליהם המבקשת והודיעה להם שכלבם ברח. בסופו של דבר חזר הכלב לפנסיון כשבוע ימים לאחר שברח ממנו, כשהוא פצוע רזה ורעב. המשיבים צירפו לתביעה תרשומת וטרינר וקבלות על הטיפול בכלב בסך 1,300 ₪. בנוסף טענו המשיבים כי המקרה הרס את חופשתם ולכן עתרו לפיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש. יחד עם שאר רכיבי התביעה (החזר תשלום עבור שהיית הכלב בפנסיון, הוצאות דלק והוצאות משפטיות) עתרו המשיבים לקבלת פיצוי בסך 13,430 ₪.
3.     לאחר ששמע את הצדדים קבע בית המשפט קמא, כי גם מבלי להיכנס למחלוקת באשר להתנהלות המבקשת ואף בהנחה לפיה פעלה באופן סביר על מנת לאתר את הכלב, הרי שלמבקשת אחריות מלאה לכך שהכלב ברח מהפנסיון, ומכאן אחריותה לנזקי המשיבים כתוצאה מהבריחה. בית המשפט קמא הוסיף כי המשיבים זכאים להחזר הוצאות התשלום לווטרינר, מכיוון שבנסיבות העניין קמה חזקה שמדובר בהוצאה מיוחדת הקשורה בשוטטות הכלב. עוד קבע בית המשפט קמא, כי היעלמות הכלב הייתה הסבה למשיבים עוגמת נפש רבה, בעיקר נוכח שהייתם בחו"ל באותה תקופה. בית המשפט קמא הוסיף, כי אף הפגיעה הנטענת ברווחת הכלב אמינה וסבירה. בנסיבות אלו העריך את עוגמת הנפש של המשיבים בסך 7,000 ₪. בסופו של יום קיבל בית המשפט קמא את התביעה בחלקה, וחייב את המבקשת לשלם למשיבים סך 8,300 ₪, בצירוף הוצאות ההליך בסך 1,000 ₪.
4.     על פסיקה זו מלינה המבקשת. לטענתה שגה בית המשפט קמא עת השית עליה את מלוא הוצאות הטיפול הווטרינרי, אשר לטענתה היו נמוכות יותר מאלו שצוינו בכתב התביעה וחלקן כלל אינן קשורות לבריחת הכלב. היא הוסיפה והלינה על כך שבית המשפט קמא התעלם מהמאמץ אותו השקיעה במציאת הכלב והקטנת הנזק. לבסוף היא טענה, כי שגה בית המשפט קמא עת הטיל עליה לפצות את המשיבים בסכום לא פרופורציונלי בגין עוגמת נפש, כאשר לעניין זה הפנתה לפסיקות אחרות של בית משפט השלום, בהן נפסק פיצוי נמוך יותר בגין ראש נזק זה, חרף העובדה כי אותם מקרים הסתיימו במות הכלבים.
5. המשיבים, בתורם, תמכו בפסיקתו של בית המשפט קמא וביקשו לדחות את בקשת הרשות לערער.
6.     לאחר עיון בכלל החומר שבתיק בית המשפט קמא, בבקשת רשות הערעור ובתגובת המשיבים, בחרתי ליתן רשות לערער, לראות בבקשה כאילו הוגש ערעור על פיה, ואת הערעור – לקבל. אלה טעמיי.
7. המבקשת אחראית לתוצאות בריחתו של הכלב, כך קבע בית המשפט קמא, ועל כך אין חולק. איני רואה מקום גם להתערבותי בפסיקתו בכל הנוגע לתשלום לווטרינר. עם זאת אני סבור, כי לפי נסיבות העניין לא היה מקום לפסיקת פיצוים בגין עגמת נפש בסכום שנפסק. פסיקתו של בית המשפט קמא בגין רכיב זה היא לכאורה בבחינת קביעה עובדתית, ולכן אין מקום להתערבות ערכאת הערעור, אלא שהדברים הם אך לכאורה כך, מכיוון שקביעת הפיצויים נעשתה על דרך של אומדנה. יש בליבי הבנה מלאה לדאגה הרבה של המשיבים לכלבם, עם היוודע דבר בריחתו. דאגה זו הסבה להם עגמת נפש רבה. חשוב עם זאת לראות, כי הכלב נמצא ללא פגע ימים אחדים לאחר שברח, ולכך יש חשיבות לקביעת הפיצויים בגין עגמת הנפש. לטעמי, בנסיבות העניין יש להעמיד את הפיצויים בגין עגמת הנפש על סך של 2,000 ₪ במקום 7,000 ₪ שנפסקו. את הוצאות המשפט (1,000 ₪) יש להתאים לקביעת הפיצויים, ולהעמידן על סך של 500 ₪.
8. סיכומם של דברים, במקום 8,300 ₪ תשלם המבקשת למשיבים סך 3,300 ₪, והוצאות משפט בסך של 500 ₪.
לפי נסיבות העניין לא אתן צו להוצאות בערעור.

ניתן היום, י"ג אייר תש"פ, 07 מאי 2020, בהעדר הצדדים.