הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 49395-12-19

לפני כבוד השופט דני צרפתי

העותרים

.1 זאב פינקשלטיין ת.ז. XXXXXX474

.2 יורם פינקלשטיין ת.ז. XXXXXX022

.3 חוה בוטנרו ת.ז. XXXXXX371

.4 אסנת סגל ת.ז. XXXXXX431

נגד

המשיבים
.1 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה צפת

.2 עיריית צפת

.3 פרוקא גולדברג ת.ז. XXXXXX409

.4 נתיבי ישראל בע"מ (נמחקה)

פסק דין

העותרים, על פי טענתם, הם בעלי חלקת קרקע (מכוח ירושת הוריהם) הידועה כגוש 14679, חלקה 57 בעיר צפת (להלן: "החלקה").

בעתירתם שבכותרת מלינים הם כנגד הליכי הפקעה שביצעו המשיבות 1 ו – 2, הוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת ועיריית צפת (להלן: "המשיבות"), ביחס לחלק מהחלקה.

כמשיבה לעתירה צורפה גם משיבה 3, גב' גולדברג (להלן: "המשיבה") שהיא בעלת זכויות בחלקה סמוכה, ואשר לטענת העותרים הליכי ההפקעה ממומשים לטובת שביל גישה לחלקתה בלבד.

במקור גם צורפה נתיבי ישראל בע"מ, אשר היא יוזמת התכנית ג/438 (להלן: "התכנית"), מכוחה בין השאר מבוצעים הליכי ההפקעה שבדיון.
לציין כבר עתה כי העתירה כנגד נתיבי ישראל בע"מ נמחקה על פי הסדר פשרה שהוגש, תוך שהעותרים מצהירים כי עתירתם אינה כוללת כל בקשה לסעד או טענה ביחס לתוקפה של התכנית או כנגד תוקף כל תכנית מתאר החלה על השטח שבדיון.

למעשה ומשנמחקה העתירה נגד נתיבי ישראל בע"מ, נותרה לעותרים טענה מרכזית אחת במסגרת עתירתם ולפיה מטרת ההפקעה, למעשה נזנחה וכי הפעולות שבכל זאת מבוצעות על ידי המשיבות בדגש לדרך הוצאת הליך ההפקעה אל הפועל, נעשות שלא על פי תכלית ההפקעה כקבוע בתכנית- סלילת דרך אזורית או בין אזורית, אלא למטרת סלילת דרך גישה פרטית לטובת המשיבה, בבחינת תכלית זרה למטרת התוכנית.

בהקשר לאמור מפנים העותרים לעתירה קודמת שהגישה המשיבה כנגד המשיבות (עת"מ 34786-01-18) ואשר הסתיימה בפשרה, וממנה מבקשים ללמוד העותרים כי אכן תכלית ההפקעה כיום היא אך ורק לתת מענה לדרך גישה לטובת המשיבה בלבד, תוך הקרבת קניינם של העותרים.
עוד מוסיפים וטוענים העותרים בהקשר הנ"ל, כי המשיבות אף החלו לנקוט כנגדם בהליכים פליליים על דרך הגשת כתב אישום לפינוי מכולה המצויה בתוואי ההפקעה של חלקתם, והכל על מנת לשרת את האינטרסים של המשיבה וממניעים זרים.

עוד טוענים העותרים כי תוואי דרך הגישה לחלקת המשיבה אותו מתכננות המשיבות, סוטה מתוואי הדרך על פי התכניות שבתוקף, כאשר גם מטעם זה דין הליכי ההפקעה הננקטים להתבטל.

הואיל וכפי שיפורט ראיתי למעשה לדחות את העתירה מעיקרה, אמנע מפירוט יתר באשר לטענות משנה נוספות שהעלו העותרים בעתירתם הנוכחית, כולל הפניה לטיעונים משפטיים כלליים הנוגעים להלכות החלות באשר לזניחת מטרת הפקעה, שיהוי בהוצאתה אל הפועל ועוד.

כפי שיפורט, את העתירה ראיתי לדחות על הסף לרבות מטעמים של שיהוי כבד, כמו גם בהינתן שעתירה קודמת זהה - עת"מ 12451-04-19 (להלן: "העתירה הקודמת), נמחקה בהסכמה תוך שהעותרים למעשה מסכימים כי עתירתם הנ"ל חסרת בסיס וסיכוי, ובנדון אפרט בתמצית להלן.

אציין כי המשיבות בתגובתן טוענות, מעבר לטענות הסף שהעלו, כי אין מקום לעתירה גופה;

על פי המשיבות, אין כל בסיס לטענה כי הליכי ומטרות ההפקעה נזנחו, כמו גם לטענה כי הייעודים התכנוניים על פי התכניות שבתוקף אינם רלוונטיים עוד. יתרה מזאת, הובהר כי חלק גדול מתוואי הדרך על פי התכנית, כבר הופקע בפועל בשלבים מוקדמים יותר, כאשר מסיבה שלא הובררה, רק ביחס לחלקתם של העותרים חל עיכוב בהליך ההפקעה, עד אשר מומש גם הוא.

מבלי לפגוע באמור, מאשרות למעשה המשיבות כי בשלב הנוכחי מבקשות הן ליישם פעולות סלילה חלקיות בלבד בתואם לתכנית, זאת על דרך הכשרת דרכי גישה לחלקות 46 ו – 47, וזאת כשלב לגיטימי ונכון לקראת סלילת הדרך המלאה על פי התכנית.

המשיבה עותרת גם היא לדחות את העתירה על הסף. לטענתה העתירה הוגשה בשיהוי ובחוסר ניקיון כפיים. עוד לטענתה, אין מקום להתערב בשיקול הדעת התכנוני של המשיבות הפועלות כדין למימוש ההפקעה בשלבים. ב"כ המשיבה גם מפרט לעניין מצבה הרפואי הקשה של המשיבה והצורך וההצדקה לקדם את הליך סלילת הדרך המתבצע כאמור באופן חלקי. לטענתו אין בסיס לטענה כי עסקינן בפגיעה בלתי מידתית בקניינם של העותרים.

דיון והכרעה

כפי שצוין לעיל, דין העתירה שלפניי להידחות על הסף ממספר טעמים, אשר כל אחד עומד בפני עצמו. הצטברות הטעמים גם יחד ודאי מובילה למסקנה כי דין העתירה להידחות;

כאמור, במסגרת העתירה הקודמת העלו העותרים טענות זהות לחלוטין לעתירה הנוכחית. כשהצדדים בשתי העתירות זהים כיום.

מובהר כי אם היה ניתן להצביע על שוני לכאורה בין העתירה הנוכחית לקודמת, הוא נוגע לצירופה של נתיבי ישראל בע"מ לעתירה הנוכחית, תוך הצגת טענות כנגד תוקפה של התכנית. ברם, אפילו שוני זה כבר אינו יפה עוד, שעה שכמפורט הסכימו העותרים למחוק את נתיבי ישראל מהעתירה הנוכחית וכן להימנע מטענות לעניין תוקף התכנית.

במסגרת דיון בעתירה הקודמת, שהיא זהה כאמור לזו הנוכחית, הסכימו העותרים לאחר ששמעו הערות בית המשפט, לחזור בהם מעתירתם. הסכמה זו יש בה למעשה להוות מעשה בית דין על צד המהות לחובת העותרים, הגם שהעתירה הקודמת נמחקה ולא נדחתה

[בהקשר זה ראו ע"פ (י-ם) 6601/02 אלשיך נ' יושב ראש הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים (20.1.03); עת"מ (ת"א) 1416/09 חסויבה סבטלנה נ' שר הפנים (21.5.09); בג"ץ 3093/10 נובוסיולוב נ' משרד הפנים (21.6.11)].

בנדון להדגיש, כי עובר להסכמתם של העותרים למחוק את העתירה, התקיים דיון באשר לשאלות המרכזיות שעוררה העתירה הקודמת והיפות גם כיום כאמור. לאחר דיון הצהיר לפרוטוקול בא-כוח העותרים דאז, במסגרת דיון בעתירה הקודמת כדלקמן:
"לאחר ששמענו את הערות בית המשפט הן בכל הנוגע לתוקף התכניות המייעדות את השטח שבדיון לדרך, משקלן של התכניות כמשלימות זו את זו בסוגיית ההפקעה והן העדכון העובדתי שמסרו המשיבים בכל הנוגע לתוואי הדרך על פי התכניות שבתוקף והטענה שהשטח שבדיון במכלול התכניות נמצא בתוואי הדרך, כמו גם ההערות שהועלו לענין השיהוי העומד לחובת העותרים והמשליך גם באשר למשקל טענות פחות מרכזיות בעתירתנו, אנו מקבלים את המלצת בית המשפט ומבקשים לחזור בנו מהעתירה. מבקשים שלא לחייב בהוצאות לאור השלב ההתחלתי".

בעקבות ההצהרה האמורה, הוסכם על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות.

ההסכמה שפורטה למעשה סותמת את הגולל על כל הטענות ששבים ומעלים העותרים בעתירה הנוכחית ויש לראות בעותרים, לכל הפחות, כמושתקים מלהעלות טענות אלה שוב מחדש במסגרת העתירה הנוכחית.

לציין, כי משעומת ב"כ העותרים בדיון לפניי בישיבת יום 5/3/2020, מהי ההצדקה שהוא רואה נוכח מחיקת העתירה הקודמת, לקיים דיון מחודש בעתירתו הנוכחית, ראה לתרץ כי חלוף הזמן מאז העתירה הקודמת, מבלי שהמשיבות פעלו לקדם את הליכי ההפקעה, יש בו להוות שינוי נסיבות לענייננו.

נדמה שאין מקום להרחיב באשר לחוסר הסבירות שבטיעון האמור ויש לראותו כחסר משקל ולו גם מההיבט הלכאורי.

די בטעם המפורט על מנת להביא לדחיית העתירה.

עוד לחובת העותרים יש לזקוף את השיהוי הכבד, בו לוקה עתירתם, שעה שהעתירה הוגשה שנים לאחר שהמשיבות נקטו בהליכי ההפקעה שבדיון.

נקדים כי נכון לזקוף לחובת העותרים שיהוי שתחילתו עוד מאז נכנסה התכנית לתוקף, זאת לפני עשרות שנים, כאשר כבר נפסק כי הצעד המכריע בתהליך ההפקעה הוא שלב אישור הייעוד התכנוני, באופן שאילו העותרים ביקשו לחלוק על הליך ההפקעה המתוכנן, היה עליהם לפעול ולהתנגד לתוכנית כבר משלבי אישור התכנית.

מכל מקום ולכל הפחות, לא הוצג כל נימוק מצד העותרים על שום מה השתהו הם בהגשת עתירתם, לכל המאוחר מאז מאי 2015, מועד בו נמסרה להם הודעה על כוונת המשיבות לבצע הפקעה מכוח סעיפים 5 ו – 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (להלן: "הפקודה"), זאת בהמשך להחלטת הוועדה המקומית לבצע הפקעה בתואם לתכנית (כמו גם תכניות נוספות שבתוקף ואשר אינני רואה להידרש להן לענייננו), כאשר השטח שיועד להפקעה בחלקתם של העותרים עומד על 12% משטח החלקה.

העותרים למעשה אישרו כי לא הגישו התנגדות להליך וכן לא חלקו, על פי התיעוד שהוצג, כי הודעה בדבר הקניית הקרקע לרשות על פי סעיף 19 לפקודה פורסמה כדין כמו גם נרשמה הערת אזהרה, והכל במהלך שנים 2015-2016.

עוד פורט כי במהלך שנת 2017 ביקשו המשיבות לממש את מטרת ההפקעה ולאפשר חלק מסלילת הדרך על פי ההפקעה ומשנוכחו המשיבות כי העותרים הציבו בשטח המופקע מכולה, נקטו המשיבות, לצורך פינויה של זו, בהליכים פליליים על פי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965.

למעשה העותרים מאשרים כי כל העובדות הרלוונטיות היו בידיעתם לכל המאוחר במהלך שנת 2016, אולם הם לא נקטו כל הליך לתקוף את חוקיות ההפקעה. לטענתם, וגם זאת בלשון רפה, הם ניהלו מגעים בעל-פה עם גורם כזה או אחר אצל המשיבות וראו לטענתם להסתמך על הבטחות בעל-פה כאלה ואחרות בענין.

לאור המפורט, נכון לקבוע כי העותרים הגישו עתירתם בשיהוי כבד וניכר של מספר שנים.
[ראו בהקשר לסוגיית השיהוי עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה חוף השרון, פ"ד נח (6) 728) (2004)].

למותר להוסיף כי לחובת העותרים גם שיהוי הנמנה ממועד הגשת העתירה הקודמת שנמחקה ועד להגשת העתירה הנוכחית, מבלי שהוצג כל שינוי נסיבות מאז ועד היום כאמור.

בניסיון להתגבר על השיהוי הכבד לחובתם, טען ב"כ העותרים כי שעה שהעותרים מצביעים במסגרת עתירתם הנוכחית על פגיעה קשה בשלטון החוק, יש במשקל טענותיהם כדי לרפא את השיהוי הכבד (תוך שהוא מפנה לתנאי השלישי המצטבר על פי ההלכה הפסוקה לענין השיהוי).

גם טענה זו הועלתה ללא כל בסיס. בנדון די להפנות להסכמתם שלא לטעון כנגד תוקף התכנית ומטרות ההפקעה על פיה, וגם לכך שלא הצביעו על כל נתון ראוי לבחינה המלמד, כי מטרת ההפקעה נזנחה או כי המשיבות מבצעות את ההפקעה למטרה זרה, או שלא על פי התוואי המאושר בתכנית, זאת כפי שאתייחס בתמצית רבה בהמשך.

יתרה מזאת, נכון אף להוסיף כי התנהלות העותרים נגועה בחוסר ניקיון כפיים לאור המפורט, כשלמעשה עתירתם מוגשת בעיקר על מנת לנסות לעכב את ההליכים הפליליים הננקטים נגדם ואת פינוי המכולה שקיימת בשטח ההפקעה. בלשון אחרת, העותרים התעלמו מכל ההליכים שנקטו המשיבות, עד אשר ראו כי המשיבות למעשה מוציאות אל הפועל את מטרת ההפקעה.
מהמקובץ, אם כן, נכון גם לדחות את העתירה מטעמים של שיהוי וחוסר ניקיון כפיים.

על בסיס המסקנות המפורטות לעיל, ניתן היה לסיים פסק דין זה ולהורות דחיית העתירה מהטעמים שפורטו.

מבלי לפגוע באמור, אני רואה להשלים מס' הערות קצרות בכל הנוגע לגופן של הטענות העולות בעתירה.

העתירה התמקדה באופן נרחב בהצגת טיעונים כנגד תוקף התכנית ותכלית ההפקעה במקורה, ברם טענות אלה נזנחו במסגרת הסכם הפשרה שהביא למחיקת המשיבה 4 – נתיבי ישראל בע"מ, כאמור.

טענת העותרים כי ההפקעה המבוצעת אינה תואמת את תוואי הדרך על פי התכנית, הועלתה למעשה בעלמא ומבלי שהוצגה בעניין מטעמם כל חוות דעת מקצועית המלמדת אכן כי תוואי הסלילה המתוכנן לא תואם את התוואי התכנוני כמתחייב, זאת על מנת שניתן יהיה לבחון טענה מקצועית כאמור והשלכותיה.

יתרה מזאת ובמסגרת הדיון בעתירה הקודמת נדמה כי העותרים אף נוכחו כי לטענה האמורה אין כל בסיס, לרבות משהוצגו במסגרת הדיון הנ"ל מפות המלמדות כי הדרך המתוכננת שבדיון הינה אכן בתוואי התכנית (העוסקת ברוחב סלילה של 50 מטר) ואפילו בתוואי מצומצם יותר (של 30 מטר) אותו קובעת תכנית המתאר של צפת מס' ג/12617, החלה במשולב.

במסגרת דיון בעתירה הנוכחית אף הובהר כי אין בסיס לניסיונו של ב"כ העותרים ללמוד מהתוואי המסומן במקטע התצ"א המאוזכר בסעיף 49 לתגובת המשיבה, על התוואי המתוכנן לענין הסלילה שבדיון.

טענת העותרים לפיה רק נגדם ננקט הליך ההפקעה תוך זניחת ההפקעה בחלקות אחרות לאורך תוואי הדרך, נמצאה גם היא חסרת בסיס.
בנדון לא נסתרה טענת ב"כ המשיבות לפיה עיקר תוואי הדרך המתוכננת נרשם בפועל על שם העירייה למעט אותו חלק דרך הכלול בחלקת העותרים (וזאת מסיבה לא ברורה).

כפועל יוצא מהאמור ובהעדר כל ראיה אחרת, לא מצאתי בסיס לטענת העותרים כי תכלית ההפקעה נזנחה על ידי המשיבות, זאת במובחן מביצועה בשלבים כפי המתבצע כיום.

באותו הקשר גם לא הוצג כל נתון הסותר את הצהרת המשיבות לפיה תוואי הדרך המבוצעת וכשלב ראשון בתוואי הדרך כקבוע בתכנית, מיועדת לצורך מתן מענה וגישה לחלקות 46 ו – 47, זאת כחלק מתוואי הדרך על פי התכניות כאמור, ולא רק לטובת המשיבה כפי שטענו העותרים.

כאן המקום להדגיש את ההלכות הידועות לעניין התערבות בית המשפט בשיקול דעת פעולות גורמי התכנון, התערבות אשר תיעשה בצמצום כאשר בית משפט זה אינו מחליף את שיקול דעת המשיבות כגורמים מקצועיים בשיקול דעתו הוא [ראו עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (24.11.05), וכן עע"מ גרנות נ' האגודה השיתופית רמת יזרעאל (30.11.15)].

טענת העותרים כי המשיבות פעלו משיקולים זרים לסייע למשיבה הועלתה ללא כל בסיס ומוטב אילולי הועלתה.

למען הסר ספק יובהר כי החלטת המשיבות לקדם סלילה של תוואי הדרך על פי התכנית, בשלבים, תוך מתן מענה לצרכים חברתיים, צרכים מידיים וכדומה שיקולים, רחוק מלהיות בגדר שיקול זר ובהחלט מהווה חלק ממתחם השיקולים הלגיטימי והמתחייב של גופי התכנון.

מן המפורסמות הוא, כי בהפעלת שיקול דעתו, אין מוסד תכנון מוגבל לשיקולים תכנוניים "צרים" בלבד וכי עליו לשקול מגוון של שיקולים הרלוונטיים לעניין שבפניו, הנתפסים אף הם כשיקולים תכנוניים במובנם הרחב של המילה, לרבות שיקולים סביבתיים, ציבוריים וכן שיקולים חברתיים כלכליים, הכל בהתאם לנסיבות העניין העומד בפניו (ראו עע"מ 9387/17 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית (14.10.18)).

בהקשר לאמור אוסיף כי לא מצאתי בסיס לטענת העותרים כי היה הכרח לצרפם לעתירה שהגישה המשיבה וברור הוא שהדברים לא רלוונטיים בדיעבד. לציין כי העתירה של המשיבה כוונה כנגד התנהלותן של המשיבות אשר נמנעו לכאורה ממימוש תכנית ההפקעה, בפרט על רקע המצוקה הרפואית בה נתונה המשיבה והמבססת לכאורה דחיפות בקידום הליכי הסלילה החלקיים.

יובהר כי העותרים לא הציגו בסיס כלשהו המלמד כי מטרת ההפקעה על פי התכניות שבתוקף, לרבות על פי התכנית שבענייננו, נזנחה, כאשר הצהרותיהם כלפי נתיבי ישראל אף משתיקות אותם מלטעון טענות שכאלה. מכל מקום, אילו ביקשו העותרים לבסס טיעון כאמור, היה עליהם להגיש חוות דעת מקצועית המלמדת כי סך כל מערכת הכבישים האזוריים החלופיים הקיימים באזור נותנת כטענתם מענה באופן המייתר את תוואי הדרך על פי התכנית או להתכבד וליזום תכנית חלופית המייתרת את מטרת ההפקעה.

טענת העותרים כי התוואי הטופוגרפי באזור, ממילא אינו מאפשר את סלילת הדרך החלקית המתוכננת הועלתה גם היא באופן ערטילאי בלבד וללא כל ביסוס מקצועי או חוות דעת תומכת. בהתאם אינני רואה מקום לתת לטענה זו משקל כלשהו. מעבר לאמור, חזקה כי המשיבות כגופים תכנוניים מקצועיים יראו , כחלק מתפקידן, לבחון ולתת דעתן למגבלות טופוגרפיות, ככל שקיימות, עובר להליכי התכנון והסלילה, על פי התקדמותם.

לסיכום אם כן, לא נסתרה מכל וכל הצהרת המשיבות כי ההפקעה מתבצעת כדין ולמען מטרה ציבורית לגיטימית, היינו, סלילת הדרך על פי התכניות שבתוקף, בשלביות כזו או אחרת, על פי שיקול דעתן המקצועי.

לאור מכלול המפורט בפסק דין זה, אני מורה על דחיית העתירה.

לסוגיית ההוצאות נתתי דעתי לכך שעסקינן בעתירה שניה (כשבעתירה הקודמת ויתרו המשיבות על הוצאותיהן בהמלצת בית המשפט), וכן נתתי דעתי לדרך ההתנהלות ושאלת ההצדקה בהגשת העתירה.

לאחר שקילה ואיזון אני מחייב את העותרים לשאת בהוצאות המשיבות בסך 20,000 ₪ ובהוצאות המשיבה בסך 10,000 ₪ (סך הכל 30,000 ₪ הוצאות).

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים

ניתנה היום, כ' אדר תש"פ, 16 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.