הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 47855-02-21

בפני כב' השופט הבכיר שאהר אטרש

העותר:
אלון ברשי
ע"י ב"כ עוה"ד תומר גליק

נגד

המשיבות:
.1 מועצה אזורית מגידו
ע"י ב"כ עוה"ד נ. נחליאלי ואח'

.2 רשות מקרקעי ישראל - נצרת

.3 הועדה המקומית לתכנון ובניה יזרעאלים
ע"י ב"כ עוה"ד צבי בן חיים

.4 מדינת ישראל – היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה
משיבות 2 ו- 4 ע"י פרקליטות מחוז צפון (אזרחי)

פסק דין

עסקינן בעתירה שבמסגרתה מבקש העותר, מר אלון ברשי, לקבוע כי החלטות ופעולות המשיבות ביחס לעסקו, מזנון למכירת כריכים וחנות נוחות למכירת מוצרים ארוזים, במושב עין עמק שבמועצה אזורית מגידו (להלן בהתאמה: "העסק", "המושב"), אשר מונעות ממנו להשלים את תהליך ההסדר של העסק, ניתנו שלא כדין.

בעתירה נתבקשו הסעדים שלהלן:

להורות למשיבות 3-1 למלא אחר הוראות ההסכם מיום 10.1.2010 שכרת העותר עימן בהמשך לפגישה מיום 7.1.2010, ולאפשר השלמת מלוא הליכי ההסדר לעסק מול המשיבות 4-2 לרבות מול מחלקת רישוי עסקים אצל המשיבה 1, מועצה אזורית מגידו (להלן: "המועצה").
להורות למועצה ליתן לעסק רישיון עסק זמני.
להורות למשיבה 2, מדינת ישראל, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י") לאשר את התוכניות לשימוש חורג בעסק, שהגיש העותר באמצעות המהנדס ג'ורג' קובטי (להלן: "המהנדס").
להורות למשיבה 3, הועדה המקומית לתכנון ובנייה יזרעאלים (להלן: "הועדה") לאשר תוכנית להיתר בניה לעסק.
לתת צו זמני האוסר על המשיבות לבצע כל פעולת אכיפה בנוגע לעסק, בין היתר, בקשר לאזהרה מיום 16.8.2020 שהוציאה המשיבה 4, מדינת ישראל –היחידה הארצית לאכיפת דיני התכנון והבנייה (להלן: "היחידה") לעותר, כידן הארוכה של המשיבות 3-1, ולהקפיא מצב קיים עד להכרעה בעתירה.
לחייב את המשיבות בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.

בהחלטתי מיום 5.4.2021, נעתרתי לבקשת העותר למתן צו ביניים האוסר על המשיבות לבצע כל פעולות אכיפה בנוגע לעסק וזאת עד למתן החלטה בעתירה, בכפוף להפקדת ערובה כספית בסך 25,000 ₪ בקופת בית המשפט.

בהחלטתי מיום 6.4.2021, נעתרתי לבקשת העותר להפחתת סכום הערובה הכספית באופן חלקי והעמדתי את שיעור הערובה על סך 12,500 ₪.

ביום 12.8.1993 נחתם בין מינהל מקרקעי ישראל/רשות הפיתוח/קרן קיימת לישראל ובין העותר "חוזה חכירה (משק עזר)" המעניק לעותר זכויות חכירה במגרש 12/2 בגוש 11742 חלקה 1 בשטח 4,900 מ"ר במושב. תקופת החכירה: 49 שנים החל מיום 1.9.1969 ועד ליום 31.8.2018. מטרת החכירה: "הקמת יחידת מגורים אחת בלבד ושימוש חקלאי במגרש" (להלן: "חוזה החכירה"). ראו: חוזה החכירה נספח 1 לעתירה.
טענות העותר
העותר הוא הבעלים והמפעיל של העסק.

העותר הוא בעל הזכויות בקרקע שעליה בנוי העסק. את הזכויות בקרקע ירש העותר מסבו שהחזיק בקרקע משנת 1944 והפעיל עסק דומה.

עסקו המקורי של העותר היה ממוקם לא הרחק ממיקום העסק עסקינן. לאחר דין ודברים מיום 7.1.2010 בין העותר והמשיבות 3-1 שהועלה על הכתב ביום 10.1.2010, סוכם על העתקת העסק למקומו הנוכחי לצורך המשך הפעלתו על ידי העותר כמיקום סופי המצוי בתחום המגרש של העותר. עוד סוכם, כי המשיבות 3-1 יאפשרו לעותר להשלים את הליכי ההסדר של העסק, קרי, השלמת הוצאת רישיון עסק מול המועצה, השלמת הליך אישור לשימוש חורג לעסק מול רמ"י והשלמת הליך היתר בניה מול הועדה (להלן: "סיכום הדברים").

העותר מילא אחר התחייבויותיו בהתאם לסיכום הדברים. לצורך כך נעזר בשירותי המהנדס, העתיק את העסק למקומו הנוכחי ושילם סכומי כסף עצומים.
מנגד, המשיבות 3-1 הפרו את התחייבויותיהן בהתאם לסיכום הדברים. המועצה מסרבת ליתן לעותר אישור לניהול העסק, רמ"י אינה מאשרת ואינה מביעה עמדתה ביחס לבקשת העותר לשימוש חורג בעסק, והועדה אינה מאשרת את בקשת העותר להיתר בניה, וביום 16.8.2020 התריעה בפני העותר, באמצעות היחידה, בטרם נקיטת הליכים ותשלום קנס בסך 300,000 ₪ בגין הפעלת העסק בקרקע חקלאית.

היחידה משמשת כידן הארוכה של המשיבות 3-1.

החלטות המשיבות פסולות, לא סבירות, לא מידתיות ושרירותיות, חסרות תום לב ופוגעות בחופש העיסוק של העותר ובקניינו.

המשיבות הפרו את התחייבויותיהן בהתאם לסיכום הדברים, תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות של העותר ופגיעה באמון הציבור ברשויות השלטון.

טענות המשיבה 1/המועצה
דין העתירה להידחות על הסף ולגופה.

העותר פונה לבית המשפט בידיים שאינן נקיות ותוך עשיית דין עצמי. העסק מופעל מזה שנים רבות ללא רישיון עסק.

העתירה הוגשה בשיהוי כבד.

המועצה לא כרתה עם העותר הסכם כלשהו. סיכום הדברים איננו הסכם, אלא סיכום פגישה שעניינה התנגדות רמ"י למתן אישור לשימוש חורג.

היעדר אישור של הועדה, לרבות היעדר היתר בניה, אינו מאפשר להוציא רישיון לעסק גם לא רישיון זמני.

טענות המשיבות 2 ו-4, רמ"י והיחידה
העסק ממוקם במקרקעין הידועים כגוש 11742 חלקה 57 וגוש 11748 חלקה 21 במושב.
דין העתירה להידחות לגופה מהטעמים שלהלן:

חלק מהעסק בנוי בתוך המגרש אך מהווה שימוש חורג, שכן מדובר בקרקע שייעוד השימוש בה הוא חקלאי/מגורים בהתאם לחוזה החכירה.

חלק אחר מהעסק בנוי מחוץ למגרש, תוך חריגה מהקו הכחול של המושב, על שטח שחלקו בייעוד חקלאי ומרעה לפי תכנית ג/12635, חלקו בייעוד שצ"פ (שטח ציבורי פתוח) לפי תכנית ג/2731 וחלקו בייעוד מגורים.

חוזה החכירה שנחתם מול העותר אינו בתוקף החל מיום 31.8.2018.

לא ניתן להסדיר את המבנה ואת הזכויות בו, ואין כל סיבה כי החוטא יצא נשכר.

דין העתירה להידחות על הסף בשל היעדר ניקיון כפיים. העותר לא פרס בפני בית המשפט את מלוא הנתונים העובדתיים הרלוונטיים, לרבות העובדה שהוגש נגדו כתב אישום בגין הפעלת עסק ללא רישיון וללא היתר, וכן העובדה שבשנת 2020 ניהל הליך בעניין צו סגירה לעסק שהוצא ע"י משרד הבריאות. בנוסף, העותר העלים מבית המשפט את המכתבים ששלחה לו רמ"י במרוצת השנים וזאת לאחר אותה ישיבה משנת 2010, והעלים את העובדה שהמצב הקיים בשטח כיום שונה מהמצב שהיה קיים בשטח בשנת 2010.

העותר מציג מצג שווא, לפיו הוא שילם את דמי החכירה במשך שנים. העותר לא שילם דמי חכירה בין השנים 2008-2002 ו- 2016-2009 ואף נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל בגין חובות אלה. חובו נכון להיום עומד על סך כ- 17,697.95 ₪.

דין העתירה נגד היחידה להידחות על הסף בשל חוסר סמכות עניינית וקיומו של סעד חלופי. פעולות האכיפה שמבצעת היחידה נעשות באופן עצמאי ולא כידו הארוכה של גוף אחר כטענת העותר. זאת היא עושה בגין עבירות מתחום התכנון והבנייה שביצע העותר, מכוח סעיף 243 (ד) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

שימוש במקרקעין שאינו תואם את חוזה החכירה מחייב את הסדרת הזכויות והשימוש מול רמ"י במסגרת הליך של בקשה לשימוש חורג. אין באמור כדי לייתר את הצורך באישור גורמים רלוונטיים נוספים ככל שהשימוש המבוקש אינו תואם את היתר הבניה או את התכנית החלה.
אין הבטחה שלטונית מטעם רמ"י להסדרת העסק או חלק ממנו. אין לראות בסיכום הדברים מיום 10.1.2010 הבטחה שלטונית אשר מחייבת את רמ"י כמוסד שלטוני.

רק לאחר פינוי הפלישות שמחוץ לשטח שהוחכר ולקו הכחול, תבחן רמ"י את היתכנות הסדרת השימושים הנוספים בתוך שטח חוזה החכירה, זאת תעשה בהתאם להחלטות רמ"י ונהליה כפי שיהיו תקפים במועד הרלוונטי.

טענות המשיבה 3, הועדה
דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, חוסר סמכות עניינית ואי-מיצוי הליכים, בהיותה תיאורטית ומחמת השיהוי בהגשתה.

דין העתירה להידחות גם לגופה.

נכון ליום הגשת העתירה, לא הוגשה בקשה להיתר, למעט בקשה שהוגשה בשנת 2010 ופג תוקפה לפני שנים.

הועדה אינה רשאית ליתן היתר לשימוש חורג על קרקע חקלאית ללא אישור רמ"י.

סיכום הדברים אינו מהווה הסכם ואינו מחייב את הועדה.

אין בסיס לטענת העותר כי היחידה היא ידה הארוכה של הועדה.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ולאחר ששמעתי את טיעוניהם בעל-פה, אני מחליט לדחות את העתירה על הסף ולגופה.

טענות סף
היעדר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי
כלל יסוד במשפט המנהלי הוא, כי בעל דין הפונה לקבלת סעד מבית המשפט הגבוה לצדק או בית משפט לעניינים מינהליים, נדרש לבוא לבית המשפט בידיים נקיות, אחרת עלולה עתירתו להידחות על הסף. יפים לענייננו דבריו של בית המשפט העליון בבג"ץ 3483/05 די.בי.אס, שירותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת, פיסקה 12 (9.9.2007), לפיהם:

"בית המשפט לא יפתח דלתותיו למי שעושה דין לעצמו, מזלזל בהוראות חוק ומבקש להעמיד את הרשות אל מול עובדות מוגמרות. האיסור על עשיית דין עצמי הינו חלק מכלל רחב יותר הדורש מבעל דין הפונה לבקש סעד מבית המשפט כי יפעל בניקיון כפיים... מדובר בכלל המוגדר כעילת סף לעניין פנייה לבית המשפט הגבוה לצדק או לבית המשפט לעניינים מינהליים. על כן, בעל דין הפועל בחוסר ניקיון כפיים יכול שימצא כי עתירתו תידחה על הסף בלא שטענותיו תידונה לגופן".

ראו גם: עע"מ 7734/18 כהן נ' תמיר , פיסקה 46 והאסמכתאות שם, (31.10.2021); עת"מ (תל אביב-יפו) 32206-03-20 א.מ.ה. ברכת טוב הארץ (2014) בע"מ נ' אגף רישוי עסקים - רשות הרישוי עיריית תל אביב יפו - מנהל הנדסה (20.5.2021).

בענייננו, חלק מעסקו של העותר בנוי בתוך המגרש אך מהווה שימוש חורג, שכן מדובר בקרקע שייעוד השימוש בה הוא חקלאי/מגורים בהתאם לחוזה החכירה; חלק אחר בנוי מחוץ למגרש, תוך חריגה מהקו הכחול של המושב, על שטח שחלקו בייעוד חקלאי ומרעה, חלקו בייעוד שצ"פ (שטח ציבורי פתוח) וחלקו בייעוד מגורים. העסק הוקם על-ידי העותר ללא היתר בניה, ללא קבלת אישור לשימוש חורג וללא קבלת רישיון לניהול העסק. העותר ממשיך להפעיל את העסק חרף דרישות חוזרות ונשנות מטעם המשיבות להפסקת השימוש החורג ולסילוק הפלישות. ראו: סיכום הפגישה מיום 10.1.2010 (נספח 2 לעתירה); פניות רמ"י מתאריכים: 8.11.2009, 10.12.2015, 8.3.2021 (נספחים 4, 7 ו- 9 לתשובת המשיבות 2 ו-4), ומכתב היחידה מיום 16.8.2020 (נספח 13 לעתירה).

אשר לטענות בדבר בניית העסק בקרקע חקלאית, בפלישה לקרקע ציבורית - ב"כ העותר התייחס לטענות אלה בביטול: "... כל הטענות האלה אפשר להסדיר. העותר העתיק את מקום מושבו, להגיד לו עכשיו אתה יושב כך וכך זה להחזיק את המקל משני קצותיו. הטענה שהעסק יושב על קרקע חקלאית לא נכונה..." (עמ' 3 ש' 26-25 לפרוט' 25.10.2021). גם לאחר הגשת העתירה והגשת כתב אישום נגדו בגין ניהול העסק ללא רישיון, ממשיך העותר לנהל את העסק, והוא מבקש מבית המשפט לעצור את פעולות האכיפה, שנעשו כדין, ולהכשיר את הבניה, שנעשתה תוך הפרת החוק.

כפי שנקבע לא אחת בפסיקתו של בית המשפט העליון:
"הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו" (בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.2004), להלן: " עניין ג'קסון").
ראו גם: בג"ץ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לוין (1998) בע"מ נ' שרת התקשורת (9.9.2007); עע"מ 876/17 אוחיון נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז מרכז (3.5.2018), להלן: " עניין אוחיון".
לאור האמור יש לדחות את העתירה על הסף בשל עשיית דין עצמי.

לכך, מצטרפת התשתית העובדתית החלקית והלקויה שהציג העותר, שלא גילה לפני בית המשפט את העובדות במלואן והציג עובדות שאינן מדויקות, לרבות בעניינים שלהלן:

העובדה שחוזה החכירה אינו בתוקף החל מיום 31.8.2018.

העותר הציג מצג שווא, לפיו "העותר משלם למשיבה 2 לאורך כל תקופת השימוש בקרקע ובבית העסק את דמי החכירה ללא דופי" (סעיף 6.8 לעתירה), כאשר בפועל הוא לא שילם דמי חכירה בין השנים 2008-2002 ו- 2016-2009 ואף נפתחו נגדו הליכי הוצאה לפועל בגין חובות אלה (ראו: אסמכתאות על חובות דמי חכירה, נספח 10 לתשובת המשיבות 2 ו- 4).

העובדה כי רק חלק מהעסק בנוי בתוך המגרש, וכי חלק זה מהווה שימוש חורג, ובחלקו האחר הוא בנוי מחוץ למגרש, בפלישה לשצ"פ ותוך חריגה מהקו הכחול של המושב. זאת בניגוד לטענת העותר, לפיה מילא אחר התחייבויותיו בהתאם לסיכום הדברים והעתיק את העסק למקומו הנוכחי המצוי בתחום המגרש שלו (סעיפים 6-5 לעתירה), וכי המשיבות אינן מאפשרות לו לקיים עסקו בהתאם למוסכם, "בשטח המגרש שלו" – סעיף 7 לעתירה (ההדגשה במקור, ש"א).
נספח 3 לעתירה אינו היתר בניה לעסק כטענת העותר (סעיף 6.1 לעתירה), אלא החלטת הועדה בבקשת העותר להיתר בניה לייעוד מגורים-יחידה אחת בשטח 30 מ"ר, ולפיה הבקשה מאושרת כפוף לעמידת העותר בתנאים המפורטים במסמך, תוך הדגשה, כי "רק לאחר השלמת האמור לעיל תוכן אגרת הבניה לתשלום ויוצא ההיתר. אין הודעה זו מהווה היתר בנייה **אין להתחיל בניה**העבריין יתבע. החלטה זו תוקפה לשנה".
העובדה שהוגש נגד העותר ואחר כתב אישום מיום 7.1.2021 בגין עבירה של עיסוק בעסק ללא רישיון או היתר זמני (ראו: כתב האישום נספח 11 לתשובת המשיבות 2 ו-4). אשר לאי-גילוי עובדה זו - טען ב"כ העותר, כי כתב האישום הומצא לו רק לאחר הגשת העתירה, בחודש מרץ (עמ' 2 ש' 30 לפרוט' 25.10.2021).

העובדה שבשנת 2020 ניהל העותר הליך בעניין צו סגירה לעסק שהוצא על-ידי משרד הבריאות. אשר לאי-גילוי עובדה זו – טען ב"כ העותר, כי בית משפט השלום הסיר את צו הסגירה לעסק לאחר עמידת העותר בדרישות משרד הבריאות (עמ' 3 ש' 2-1 לפרוט' 25.10.2021).

העותר פירט בסעיף 6 את הפעולות שנקט בהן לצורך הסדרת העסק אך לא פרס לפני בית המשפט תמונה מלאה אשר לתגובות המשיבות לפניותיו, לרבות המכתבים שנשלחו מרמ"י במרוצת השנים (ראו: נספחים 4, 7 ו-9 לכתב התשובה מטעם המשיבות 2 ו-4). כן לא הזכיר כי התקיימה פגישה ביום 10.9.2020 בנוכחותו ובנוכחות גורמים מטעם המשיבות (ראו: סעיף 26 לכתב התשובה מטעם המשיבות 2 ו- 4).

התנהלותו של העותר כמתואר לעיל איננה עולה בקנה אחד עם ההתנהלות הנדרשת ממי שבא לבקש סעד בהליך משפטי.

אי-גילוי עובדות מהותיות בעתירה מהווה חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב, השולל זכותו של העותר לכך שעתירתו תיבחן לגופה, ומצדיק דחייתה על הסף.

כפי שנקבע בפסיקה "כלל גדול מנחה בית-משפט זה מאז ומתמיד, והוא, כי מחובתו של הפונה אל בית המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוואנטיות, ומי שמסתיר עובדות, אשר להן משמעות לגבי העתירה, איננו ראוי לכך שבית המשפט יושיט לו סעד" (בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה , 11.2.1987).
ראו גם: בג"ץ 1560-14 חופי יואל עבודות עפר ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (22.7.2014); עניין אוחיון, פיסקה 18 והאסמכתאות שם.
הדברים יפים גם למי שפונה לבית המשפט לעניינים מינהליים (ראו לדוגמא: עת"מ (תל אביב-יפו) 30650-12-20 בני וצביקה בע"מ נ' ועדת ערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב , פסקה 58 והאסמכתאות שם (3.8.2021); עת"מ (חיפה) 32659-06-19 ועד מקומי מייסר נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 והאסמכתאות שם (1.12.2019); עת"מ (נצרת) 22494-06-15 עזרי נ' מועצה אזורית מרום הגליל , 14.7.2016). למותר לציין, כי החובה לנהוג בהגינות ולפרוש לפני בית המשפט את מלוא העובדות, חלה גם לגבי התרחשויות שחלו לאחר שהוגשה העתירה.
העותר לא עמד בחובתו לגלות לבית המשפט את כל העובדות הרלוונטיות, ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה.
דינה של העתירה, אפוא, שתידחה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמי, כאמור לעיל.

שיהוי
העתירה הוגשה בשיהוי כבד של שנים רבות ממועד סיכום הדברים (10.1.2010) שעליו סומך העותר את עתירתו, ואף בשיהוי ניכר ממועד קבלת מכתב "אזהרה לפני נקיטת הליכים" (16.8.2020) מטעם היחידה.

העותר לא סיפק הסבר להגשת העתירה בשיהוי. דומה, כי העתירה הוגשה רק בעקבות הליכי אכיפה שהרשויות החלו לנקוט נגד העותר.

מושכלות יסוד הן, כי לצורך בחינת טענת שיהוי יש לשקול שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי ומידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק אם תתקבל טענת השיהוי (ראו: עניין ג'קסון, פסקות 39-38).

סבורני, כי התנהלות העותר בענייננו לוקה הן בשיהוי סובייקטיבי והן בשיהוי אובייקטיבי. קבלת העתירה משמעותה מתן גושפנקא להפעלה בלתי חוקית של העסק ופגיעה בשלטון החוק.

לפיכך, דין העתירה להידחות גם בגין שיהוי בהגשתה.
אי-מיצוי הליכים
העתירה נגד הועדה (המשיבה 3) היא למתן היתר בניה לעסק.

סעיף 152(א) ל חוק התכנון והבניה קובע זכות ערר על החלטת ועדה מקומית שעניינה מתן היתר. כבר נקבע בפסיקה, כי ועדת הערר המחוזית הינה הגוף המקצועי והמיומן לבחון שאלות הנוגעות לענייני תכנון ובניה, ובהן הנושא של שימוש חורג ( ראו: עת"מ (י-ם) 900/05 נס הרים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה מטה יהודה , 12.2.2007).

העותר לא פנה לועדת הערר המחוזית ולא מיצה את ההליכים העומדים לרשותו בחוק. חובה למצות את ההליכים בפני ועדות התכנון והבניה בטרם פניה לבית המשפט המינהלי. די באי-מיצוי ההליכים כדי להביא לדחיית העתירה (ראו: בג"ץ 478-85 שלמה אבולעפיה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, ירושלים (20.4.1986); בג"ץ 762-86 חברת ליקוויד קלאב בע"מ נ' ראש העיר תל-אביב-יפו, 4.6.1987).

אשר על כן, דין העתירה נגד הועדה (המשיבה 3) להידחות מחמת אי-מיצוי הליכים.

העדר סמכות עניינית
דין העתירה נגד היחידה (המשיבה 4) להידחות על הסף בשל העדר סמכות עניינית.

חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק") מגדיר את סמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים כדלקמן:
" 5. בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);
מיום 8.8.2005
תיקון מס' 15
ס"ח תשס"ה מס' 2020 מיום 8.8.2005 עמ' 738 ( ה"ח 77)
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מינהלית);
(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);
(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית);
מ2005
מ2005
(4) ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק".

בענייני תכנון ובניה קובעת התוספת הראשונה לחוק:
"10. תכנון ובניה –
(א) עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': פיקוח, אכיפה ועונשין, ולפי חוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד-2014, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים או שר האוצר".

על כן, פריט 10 לתוספת הראשונה לחוק מחריג באופן מפורש את פרק י' לחוק התכנון והבניה שעניינו "פיקוח אכיפה ועונשין" מסמכותו של בית משפט לעניינים מינהליים.
"אזהרה לפני נקיטת הליכים" מיום 16.8.2020 שנשלחה לעותר, ניתנה בשל "שימוש אסור במקרקעין" (ראה האזהרה נספח 10 לתשובת המשיבות 2 ו- 4) המהווה עבירה לפי סעיף 243(ד) לחוק התכנון והבניה. סעיף זה מצוי בסימן ו' לפרק י' לחוק התכנון והבניה. לפיכך, בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה נגד היחידה (המשיבה 4), במסגרתה נתבקש לאסור על היחידה לבצע כל פעולת אכיפה בנוגע לעסק.
ראו גם: עת"מ (ירושלים) 63761-11-20 קארשי אורגינל בע"מ נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה (2.12.2020).

לגופה של העתירה
מעבר לאמור, וכפי שיפורט להלן, מוצא אני לדחות את העתירה גם לגופה, משלא נמצא בהחלטות המשיבות כל פגם המצדיק התערבות בהן.

הביקורת השיפוטית על פעולות הרשות המנהלית נתחמת לעילות ההתערבות של המשפט המנהלי, כפי שנתגבשו בפסיקת בית המשפט העליון, כגון העדר סמכות, הפלייה פסולה, שיקולים זרים וחריגה ממתחם הסבירות. בהעדר עילת התערבות בהחלטת הרשות המנהלית, לא יבוא בית המשפט בנעליה של הרשות ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו. כך באופן כללי וכך גם בענייני תכנון ובנייה (ראו: עע"מ 1044-21 אבו פרג' נ' ועדת המשנה להתויות בוועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה, פיסקה 9 והאסמכתאות שם (1.8.2021); עע"מ 6937/11 הועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון נ' רחל שטרית (19.2.2013); עע"מ 9057/09 איגנר נ' השמורה בע"מ (20.10.2010); בג"צ 3017/05 חברת הזרע (1939) בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים , 23.3.2011).

אחת המטרות למתן רישיון לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הרישוי") היא להבטיח קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה (ראו: סעיף 1 לחוק הרישוי). לפיכך, הפרתם של דינים אלה עשויה לשמש טעם מספיק למנוע מעסק את קבלת רישיון העסק.

בית המשפט העליון עמד על הזיקה בין דיני רישוי העסקים לבין דיני התכנון והבניה ופסק, כי "מקום שהשימוש בנכס פלוני נוגד את הלכות התכנון והבניה, חזקה על רשות הרישוי שלא תיתן רישיון המרשה את ניהול העסק במקום אסור" (ראו: עע"מ 8481-04 חברת חלקה 172 בגוש 6355 בע"מ נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה פתח-תקוה , פיסקה 7 והאסמכתאות שם, 9.3.2006).

רמ"י סבורה כי מבנה העסק ברובו אינו ניתן להסדרה שכן הוא חורג מהקו הכחול של המושב, מחוזה החכירה של משק העזר של העותר (שפג תוקפו וטרם חודש) ומצוי על קרקע בייעוד חקלאי. אף המהנדס מטעם העותר "לא מאמין שיש לעותר סיכוי לקבל היתר בניה בחלקו של העסק הנמצא בתחום השצ"פ" (ראו דבריו בעמ' 4 ש' 9-8 לפרוט' 25.10.2021).
זאת ועוד, יש לזכור כי ניהול עסק ללא רישיון וללא היתר בניה, עלול לפגוע בציבור כולו. התנאים להענקת רישיון עסק נועדו להבטיח את שלום הציבור, שלום המבקרים והעובדים בעסק, להבטיח הגנה על עסקים סמוכים, למנוע מטרדים לציבור ולשכנים וכדומה. אינטרסים אלו צריכים להישקל על ידי הרשויות המוסמכות להענקת רישיונות ולמתן היתרים.

אשר לסיכום הדברים - אין לראות בו הבטחה שלטונית מפורשת ברורה וחד-משמעית או הסכם מחייב, כטענת העותר, אלא כשמו כן הוא: " סיכום פגישה בנושא הקרון של אלון בראשי 7.1.10". אין עולה מסיכום הדברים התחייבות מטעם מי מהמשתתפים בפגישה להסדרת העסק כולו או חלקו. על-פי סיכום הדברים סוכם כי העותר יפנה את הקרון לתחום המגרש שלו, כבסיס להסכמת רמ"י לשימוש חורג להקמת הפונדק, וכי הנושא יידון בהמשך, לאחר הסדרת כל התנאים בועדה. זאת ועוד, רמ"י התנתה את הסכמתה לשימוש חורג בהעתקת הקרון לתוך שטח מגרש העותר לפי חוזה החכירה. דא עקא, לא רק שהעותר לא עשה כן, אלא אף הגדיל את עסקו ובנה בפלישה מחוץ למגרש ומחוץ לשטח המושב.

אמנם הפסקת השימוש החורג וסילוק הפלישות עלולים לגרום לעותר נזק ממוני, אולם העותר הוא שהביא נזק זה על עצמו. העותר מנהל את העסק משך שנים ללא היתר לשימוש חורג, ללא היתר בניה וללא רישיון לניהול העסק. משעשה זאת על דעתו שלא כדין ולא שעה לפניות המשיבות להפסקת השימוש החורג ופינוי הפלישות, אין לו להלין אלא על עצמו על כל נזק או הפסד שייגרמו לו.

העותר טוען כי שכר את שירותיו של מהנדס ועו"ד לצורך הסדרת רישוי העסק, אולם בפועל, הוא לא עמד בתנאים שנדרשו ממנו כחוק לצורך הטיפול בבקשתו וקידומה, קרי- הפסקת השימוש החורג וסילוק הפלישות. העותר הגיש לועדה בקשה להיתר בניה בשנת 2010 אך לא קידם אותה מאז, והגיש בקשה חדשה רק בשנת 2020 (ראו: סעיף 6 לעתירה). כך גם בעניין הפניה לרמ"י בבקשה לאישור שימוש חורג - מאז המכתב מיום 22.12.2010 ששלחה רמ"י לעותר, במסגרתו התבקש להעביר בחוזר דיסק ובו תשריט מתוקן עם קואורדינטות, אחרת לא תוכל רמ"י להמשיך ולקדם את הטיפול בבקשה - לא התקבל דבר מאת העותר ולא התקדם הטיפול בבקשתו לשימוש חורג.

רמ"י ציינה, כי רק לאחר פינוי הפלישות מחוץ לשטח שהוחכר ולקו הכחול, היא תבחן את היתכנות הסדרת השימושים הנוספים בתוך שטח חוזה החכירה, זאת תעשה בהתאם להחלטות ונהלי רמ"י הרלוונטיים, ובכפוף להסדרת חובות דמי החכירה וקבלת האישורים הנדרשים מרשויות אחרות (סעיף 71 לתשובתה). מכאן, וככל שהעותר חפץ בהסדרת רישוי העסק, עליו להפסיק את השימוש החורג, לפנות את הפלישות ולהתאים את העסק לדרישות המשיבות והגורמים המוסמכים לפי חוק.
סוף דבר
נוכח כל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית העתירה.

אני מחייב את העותר לשלם למשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעורים מופחתים, זאת בשים לב לנסיבותיו האישיות של העותר, כדלהלן:
למשיבה 1 – סך 3,000 ₪
למשיבות 2 ו- 4 – סך 5,000 ₪
למשיבה 3 – סך 3,000 ₪.

אני מורה על העברת סכומי ההוצאות הנ"ל מסכום הפיקדון שהפקיד העותר בקופת בית המשפט, ועל החזרת היתרה לעותר באמצעות בא-כוחו.

בהינתן התוצאה אליה הגעתי כאמור, אני מורה על ביטול צו הביניים מיום 5.4.2021.

ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"ב, 18 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.