הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 46205-12-20

בפני
כבוד ה שופט דני צרפתי

העותרים

  1. עידה ג'ואמיס
  2. נסים ג'ואמיס
  3. מעאלי ג'ואמיס

נגד

המשיבים

  1. מ. מ. זרזיר
  2. משרד התחבורה/אגף תכנון וכלכלה
  3. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ

פסק דין

לפניי בקשה מטעם המשיבה 3, נתיבי ישראל- החברה הלאומית לתשתיות תחבורה (להלן: "נתיבי ישראל") לסילוק העתירה שבכותרת על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית, שיהוי ניכר וחוסר ניקיון כפיים.

עיקר העובדות וטענות הצדדים

העותרים 2 ו-3 מתגוררים במקרקעין שפרטיהם בעתירה והמצויים בתחומי המועצה המקומית זרזיר. העותרת 1 היא אמו של העותר 2 (להלן יחדיו: "העותרים"). לטענת העותרים, הם בעלי זכויות במקרקעין הנ"ל.

בשנת 2011 פורסמה ואושרה תכנית מתאר ג/16443, שכללה את המקרקעין מושא העתירה ואשר יועדו בחלקם להפקעה לצרכי "דרך" (להלן: "התוכנית").

אין מחלוקת כי העותרים לא השיגו, בשלב כלשהו, כנגד התוכנית ואישורה.

כרקע רלוונטי יפורט, כי נתיבי ישראל במסגרת תפקידיה, אמונה על טיפול והסדרת דרכים מסוכנות שהוגדרו כ"מוקדי סיכון".
במסגרת זאת, נדרשה נתיבי ישראל להסדרת תוואי דרך מס' 7626, בקטע שבין דרך מס' 77 ודרך מס' 75 אשר כללה את הסדרת צומת ג'ואמיס, המוגדר כצומת מסוכן בתחומי מועצה מקומית זרזיר ומספר מוקדים מסוכנים נוספים המצויים על תוואי הדרך (להלן: " הפרויקט").

ביום 4.11.2019 פורסמה הודעת רכישה בילקוט הפרסומים על פי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), מכוחה פועלת נתיבי ישראל לתפיסת החזקה בשטח ההפקעה על מנת להוציא הפרויקט אל הפועל.

במקביל לפרסום הודעת הרכישה הנ"ל, פורסמה גם הודעה בדבר ההרשאה שהעניק שר התחבורה לנתיבי ישראל לביצוע ההפקעה מכוח הודעת הרכישה, זאת בהתאם לסעיפים 22(2), 22(א) ו- 22(ב) לפקודה הקרקעות.

בהמשך לאמור, נשלחו לכלל בעלי הזכויות הרשומים במקרקעין (לרבות לעותר 2) הודעה נוספת בדבר פרסום הודעת הרכישה והליך תפיסת החזקה, תוך שפורט בהודעה, בהתאם להוראות הדין, מועד יעד לפינוי הקרקע על ידי בעלי הזכויות- 20.1.20.
נתיבי ישראל הדגישה כי להוציא המקרקעין מושא העתירה, כל יתר השטחים שנדרשו להפקעה מהחלקה הנדונה, נמסרו לנתיבי ישראל בהסכמת בעלי הזכויות בהם ותוך שיתוף פעולה מלא מצדם.

ביום 11.11.20 נשלחה לב"כ העותר 2 דאז הודעה במסגרתה נמסר לו כי תפיסת החזקה במקרקעין תתבצע החל מיום 1.12.20, גם ללא הסכמתו של העותר 2. בהמשך לכך נשלח מכתב נוסף המודיע על דחיית מועד תפיסת החזקה במקרקעין ליום 15.1.21.

לציין כי העותרים הכחישו שידעו על ההודעת הנ"ל שנמסרו לבא כוחם דאז.

בהמשך לאמור, הגיעה משטרת ישראל לבית העותרים, על מנת שתתאפשר מסירת החזקה במקרקעין לידי נתיבי ישראל, ללא הסכמת העותרים.

על רקע האמור, הגישו העותרים את העתירה שבכותרת ובמסגרתה הלינו כנגד אופן ביצוע הליך ההפקעה, תוך שהפנו לפגיעה הקשה בזכות הקניין שלהם.

על פי העותרים, נפל פגם בהליך ההפקעה עצמו, שעה שלא נמסרו להם לטענתם הודעות בעניין ולא יידעו אותם בפועל על אודות ההפקעה.

עוד הוסיפו וטענו העותרים, כי נתיבי ישראל איננה רשאית לפעול על פי סעיף 8(ב)(1) לפקודת הקרקעות לתפיסת החזקה במקרקעין ללא הסכמת העותרים, מאחר שלשיטתם עסקינן בתפיסת בית מגורים, אשר הוחרג מהסעיף.

נתיבי ישראל הגישה כאמור בקשה לסילוק העתירה על הסף.

במסגרת הבקשה נטען כי בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, נעדר סמכות לדון בטענות שמעלים העותרים בעתירתם.

לטענת נתיבי ישראל, הסמכות לדון בטענות העותרים לעניין אופן ביצוע הליך תפיסת החזקה במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות, מסורה לבית המשפט המחוזי בהתאם לסעיף 8(ב)(2) במשולב לסעיף 2 (סעיף ההגדרות) לפקודת הקרקעות.

בהשלמה לאמור טוענת נתיבי ישראל, כי נושא העתירה אינו נמנה על הנושאים הנכללים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס- 2000, כשגם מטעם זה מוצדק לסלק את העתירה על הסף מחמת חוסר סמכות.

נתיבי ישראל ממשיכה וטוענת, כי מן הדין לסלק את העתירה על הסף גם מאחר שהיא לוקה בחוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב מובהק ושימוש לרעה בהליכי משפט מצד העותרים.

נתיבי ישראל הפנתה להשתלשלות העניינים מול העותר 2 בקשר עם הליך ההפקעה ותפיסת החזקה במקרקעין אשר כללה משא ומתן עמו שנמשך למעלה משנה ומחצה, כשבפועל כל מטרתם של העותרים מסתכמת בניסיון להפעיל לחץ על נתיבי ישראל להיכנע לדרישות בלתי סבירות של העותרים (כדוגמת לקבל לידם קרקע חלופית), משעה שהקבלן המבצע של הפרויקט כבר החל בביצוע עבודות.

לטענתה, התנהלותם מצביעה על שימוש לרעה בהליכי משפט, ומצדיקה כשלעצמה סילוק העתירה על הסף.

עוד נטען, כנימוק נוסף המצדיק לסלק את העתירה על הסף, כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר של למעלה משנה מאז פרסום הודעת הרכישה וכשנה ומחצה לאחר שהליך הפקעת המקרקעין ותפיסת החזקה בהם היה ידוע לעותרים

העותרים מצדם במסגרת תשובתם לבקשה לסילוק על הסף חזרו על עיקר טיעוניהם בעתירה ואף הרחיבו מעבר לנטען בעתירה. כמו כן, שבו הם ועתרו ליתן להם צו ביניים, על אף שבקשה כאמור נדחתה בהחלטתי מיום 30.12.20.

העותרים נמנעו מלהתייחס לגוף הבקשה לסילוק על הסף וכל שטענו בעניין הוא כי "העתירה ראויה לדיון ענייני וזכותם של העותרים להופיע בפני בית המשפט הנכבד על מנת להעלות את מלוא טיעוניהם ועל מנת לתת להם את ההזדמנות להוכיח את טענותיהם".

המשיבה 1- מועצה מקומית זרזיר, הגישה כתב תשובה לגוף העתירה ועתרה לדחות את העתירה כחסרת בסיס ולחייב העותרים בהוצאות.

דיון והכרעה

לאחר בחינה, אני רואה להורות על סילוק העתירה על הסף.

המסגרת הנורמטיבית מצויה בסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים המגדיר את סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים ובהשלמה מפרטת התוספת הראשונה לחוק את הנושאים היכולים להתברר במסגרת עתירה מנהלית;

"5. בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה-
עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן- עתירה מנהלית)...".

העתירה שבענייננו איננה מכוונת כנגד החלטה בעניין המנוי בתוספת הראשונה, ועל כן אין היא באה בגדר סמכותו של בית משפט זה.

נזכיר כי המחוקק קבע בתוספת הראשונה לחוק, באופן פוזיטיבי ומפורש, אילו נושאים יידונו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים במסגרת עתירה מנהלית, כאשר נושא שאיננו נמנה על התוספת הראשונה, אין מקומו להתברר בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
כך למשל, בהתייחס לפקודת הקרקעות קבע המחוקק מפורשות בפרט 35 לתוספת הראשונה "רכישה לצורכי ציבור, החלטה של רשות לפי סעיף 9א' לפקודת הקרקעות...".
הווה אומר: סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, בכל הנוגע לפקודת הקרקעות, מצומצמת אך ורק להחלטה לפי סעיף 9א' לפקודה הנ"ל (שעניינו השגה על פיצויים בגין הפקעה).

על דרך הכלל, טיעונים המופנים כנגד חוקיות ההפקעה, אינם מתבררים בפני בית משפט זה, ומקומם להתברר לכאורה בפני בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.

נחדד כי ההפקעה בענייננו נעשתה מכוח פקודת הקרקעות, במובחן מהפקעות מכוח חוק התכנון והבנייה המסורות לסמכותו של בית משפט זה.

עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 5664/04 מדינת ישראל נ' בן גרא (10.3.05) בקבעו כי עתירה כנגד הפקעות מקרקעין שבוצעו לפי פקודת הקרקעות, אינה כלולה בתוספת הראשונה לחוק ועל כן הסמכות לדון בעתירה מסוג זה מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ:

"כך למשל תקיפת חוקיותן של הפקעות לפי חוק התכנון והבניה נתונה לסמכותו העניינית של בית- המשפט לעניינים מנהליים, ואילו תקיפת חוקיותן של הפקעות על- פי פקודת הקרקעות מתבררת בפני בית-משפט זה בשבתו כבית- משפט גבוה לצדק. נראה כי ראוי לשקול מהלך חקיקתי שלפיו תוענק סמכות לבית- המשפט לעניינים מינהליים לדון אף בתקיפתן של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות. מכל מקום, לא יהא נכון לעת הזו להכיר באופן שיפוטי בסמכותו העניינית של בית- המשפט המחוזי בסוגיה שלפנינו".

הלכה זו עומדת על כנה, וכל עוד לא שונתה בהליך חקיקתי, יש לקבוע כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון במסגרת העתירה בטיעוני העותרים לעניין הליך ההפקעה וחוקיותה.

מבלי לפגוע באמור, ומבלי לשמש יועץ לעותרים, אוסיף כי ככל שטענות העותרים בענייננו מצטמצמות רק לאופן ביצוע הליך תפיסת החזקה במקרקעין מכוח פקודת הקרקעות, יכול ומקומן לכאורה להתברר בפני בית משפט מחוזי במסגרת הליך אזרחי רגיל, על פי הקבוע בסעיף 8(ב)(2) לפקודת הקרקעות, ובהתאם להגדרת התיבה "בית המשפט" בסעיף ההגדרות לפקודה, כמתייחסת לבית משפט מחוזי רגיל.

מכל מקום, ברור הוא כי בית משפט זה אינו מוסמך לדון בנושאי עתירה זו.
לאור המסקנה האמורה לפיה העתירה איננה בסמכותו של בית משפט זה, כפי שפורט, מתייתר הצורך להכריע בענייננו בטענות הנוספות שהעלתה נתיבי ישראל כמצדיקות לשיטתה גם הן את סילוקה של העתירה על הסף, לרבות טענת השיהוי על משקלה לכאורה.

סוף דבר

העתירה איננה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים, ועל כן אני מורה על דחייתה על הסף.

העותרים ישלמו הוצאות משפט לנתיבי ישראל (משיבה מס' 3) ולמועצה המקומית זרזיר (משיבה מס' 1) בסך 5,000 ₪ כולל מע"מ לכל אחת מהמשיבות הנ"ל וסה"כ 10,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.