הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 3172-12-19

בפני
כבוד ה שופט דני צרפתי

העותר

סעוד הייב

נגד

המשיבה

רשות מקרקעי ישראל מחוז צפון

פסק דין

מסגרת הדיון
1. העותר בעל עדר בקר המתגורר בטובא זנגריה, עותר במסגרת העתירה שבכותרת, כנגד רמ"י, למתן פסק דין הצהרתי הכולל שלושה ראשים;
האחד - לחייב את רמ"י לפעול להקצות לו שטח מרעה בהתאם להחלטה מיום 30/3/2017 (להלן: "החלטת ההקצאה").
השני – להצהיר כי רמ"י לא היתה מוסמכת לעכב את ביצוע החלטת ההקצאה הנ"ל או להתנותה בתנאים, זאת בזיקה להחלטת רמ"י מיום 13/2/2019 (להלן: "החלטת העיכוב").
השלישי – לחייב את רמ"י לעכב כל הליכי פינוי נגד פרותיו של העותר הרועות בשטח מרעה על פי פרטיו בעתירה, באזור חד נס.

2. העתירה הוגשה במקורה כתביעה אזרחית לבית משפט השלום (ולמעשה עד היום נוסחה על צד העיקר לא שונה, למרות שההליך הוסב לעתירה מינהלית), אשר עיקר הסעד בה עסק בעיכוב הליכי הפינוי מאזור חד נס כמפורט לעיל, אותם נקטה רמ"י מכוח צו לפינוי מקרקעין מיום 21/8/2019 שהוצא עפ"י חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א – 1981 (להלן: "חוק מקרקעי ציבור").

אבהיר כבר עתה כי נוכחתי שגם העתירה הנוכחית, על צד המהות, מכוונת לעיכוב הליכי הפינוי הנ"ל כאשר זו מטרתה העיקרית של העתירה, למרות שנעשה ניסיון במסגרתה ליתן לה לבוש מינהלי.

בהקשר זה אוסיף כי בכל הנוגע לעיכוב הליכי הפינוי, עסקינן בניסיון, עקיף לכל הפחות, לתקוף צו פינוי שהפך חלוט ואשר הכרעות חלקיות במסגרתו נתקבלו בבית משפט השלום. לניסיון זה אין מקום ליתן יד במסגרת ההליך המינהלי שלפניי. בנוסף ובאותו הקשר, בירור כאמור אינו במסגרת הסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים.

3. גדר הדיון, אם כן, במסגרת פסק דין זה, לכל היותר יכול להתמקד בהתנהלות רמ"י, סביב החלטת ההקצאה והחלטת העיכוב לגביה.
ככל שאראה במסגרת פסק דין זה להתייחס לענין המרעה באזור חד נס כאמור, יהיה זה רק ככל שהדבר יהיה רלבנטי לבירור סבירות החלטת העיכוב וכפי שיפורט.

כאן המקום להוסיף כי בכל הנוגע לטענות העותר אל מול החלטת ההקצאה והחלטת העיכוב שניתנה לגביה, טענות אלו לוקות בשיהוי כבד. ניסיון העותר לשכנע כי מרוץ השיהוי מתחיל רק ממועד הצהרת ב"כ רמ"י בבימ"ש השלום כי רמ"י פועלת לפינוי עדר העותר משטח חד נס, בבחינת "יציקת תוכן" להחלטת העיכוב, הינו ניסיון מלאכותי בלבד, שדינו דחיה.

משעה שנוכחתי כפי שיפורט כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי כאמור, הרי המשך הדיון בבירור סבירות ההחלטות המינהליות העומדות לדיון כאמור, הינו בבחינת מעבר לנדרש ובעיקר על מנת להיווכח כי אין בהתנהלות רמ"י משום התנהלות הפוגעת בעקרונות שלטון החוק.

העובדות והטענות בתמצית
4. על פי המפורט בעתירה, בין הצדדים התנהלו לאורך כשני עשורים הליכים משפטיים סביב שטחי מרעה שונים בהם פעל העותר, שהינו בעל עדר בקר ותושב טובא זנגריה כאמור.

העותר מצידו ביקש כי יוקצה לו שטח מרעה ולמעשה עד היום ממתין הוא להקצאה כאמור.

ההליכים המשפטיים כללו תביעות פינוי וסילוק יד, לרבות משטח מרעה בכרי דשא.

העותר מפנה להחלטות שיפוטיות אשר לצד החלטות לפינוי, ביקרו את מדיניות רמ"י (מינהל מקרקעי ישראל - בגלגולה הקודם), על שסירבה להעניק לעותר ו/או מי מבני משפחתו הרשאת רעיה לאורך השנים, בדגש לצורך למצוא פתרון להקצאה כאמור (ראו עת"מ 153/03 של בית משפט זה וכן בג"צ 2198/04).

5. סופו של יום, ועדת ההשכרות החליטה, בהחלטת ההקצאה שאוזכרה לעיל והודעה לגביה צורפה נספח ד' 1 לעתירת העותר, להכיר עקרונית בזכותו של העותר להקצאת שטח מרעה.

בנדון וכמפורט במכתב שצורף נספח ד' 1 מיום 10/5/2017, הודיעה רמ"י לעותר כי ועדת ההשכרות מיום 30/3/2017 החליטה לאחר דיון בערעורו של העותר, כי משרד החקלאות בשיתוף הסיירת הירוקה, קק"ל והעותר, יצאו לסיור משותף בו יוצע לעותר שטח מרעה. על פי אותה הודעה נקבע שככל והשטח יימצא מתאים, הוא יושכר לעותר לשנה אחת בלבד, על פי חוזה התקשרות שיוכן.

לטענת העותר, במהלך כשנה וחצי מאז החלטת ההקצאה כאמור, נערכו שלושה סיורים לבחינת שטחי מרעה שונים, אשר סופו של יום אף אחד מהם לא נמצא רלבנטי.

6. ממשיך העותר ומפרט בעתירתו כי בהמשך למגעים הנ"ל קיבל במפתיע בא-כוחו את הודעת רמ"י מיום 13/2/2019, שצורפה כנספח ז' לעתירתו והוגדרה לעיל כאמור כהחלטת העיכוב.

נוסח אותה הודעה לענייננו הינו כלדקמן:
"הנדון: החלטת ועדת ההשכרות מיום 21/6/2018...
בהמשך לפנייתך... ולאחר שהתקיימה ישיבה אצל מנהל המרחב ביום 28/1/2019 שבה הוחלט כי תוקם ועדת משנה אשר תסדיר את מרעה טובא הכללי ובשלב זה לא יוקצה למרשך שטח כלשהו אך במקביל יעוכבו הליכי הוצאה לפועל ופסקי הדין כנגד מרשך. לידעתך, ועדת המשנה תכלול נציגים מטעם מרחב השמירה, הסיירת הירוקה, משרד החקלאות ויועץ משפטי.
בכבוד רב... רשות מקרקעי ישראל".

7. העותר ממשיך ומתאר בעתירתו כי לאחרונה הגיעו אנשי הסיירת הירוקה ותפסו פרות של התובע אשר רעו במרעה חד נס, לטענתו בניגוד להתחייבות המפורשת של רמ"י, כך על פי פרשנות העותר להחלטת העיכוב, שלא לבצע הליכי פינוי נגד העותר, כל עוד לא קיבל הוא את שטח המרעה המגיע לו על פי החלטת ועדת ההשכרות.

8. בעקבות הליכי הפינוי שננקטו כאמור (על פי צו פינוי כדין, שלא נסתר כי הפך חלוט), הגיש העותר שתי תביעות אזרחיות לבית משפט השלום בצירוף בקשות לסעדים זמניים.

בתמצית, הדיונים בבקשות למתן צווי מניעה זמניים במעמד הצדדים הסתיימו על דרך הסכמות, הכוללות לענייננו; הסכמה כי העותר יוכל לפדות את הפרות שנתפסו, תוך התחייבות העותר להימנע מהשבת הפרות לשטח המרעה בחד נס וכן הסכמה (בעקבות התביעה שנקט העותר לאחר שרמ"י פעלה לתפוס פרות נוספות שנותרו) למחוק את התביעה שנגעה למעשה לסבירות ההחלטות של רמ"י ובירור הדיון בהם בהליך מינהלי, תוך שבית משפט השלום מעכב לפרק זמן קצוב את המשך הליכי התפיסה והפינוי משטח חד נס, על מנת לאפשר לעותר להגיש את עתירתו הנוכחית.

(נשלים כי במסגרת העתירה שלפניי, לא ניתן צו ביניים לעיכוב הליכי התפיסה והפינוי מאזור מרעה חד נס, כאשר בנדון מפנה לפרוטוקול הדיון מיום 16/12/2019, במסגרתו כאמור הוסכם להרחיב את הדיון וההכרעה ישירות לעתירה גופה מבלי ליתן צו ביניים.
אוסיף שלאחר הדיון גם עודכנתי כי רמ"י אף פועלת לפינוי כלל הפרות שנותרו בשטח המרעה בחד נס, לשיטתה מכוח צווי פינוי חלוטים שהוצאו).

9. העותר טוען כי החלטת העיכוב של רמ"י אשר משמעותה – עיכוב החלטת ההקצאה לפרק זמן בלתי מוגבל ובפרט על רקע העיכובים עד לנתינתה ומאז שניתנה, היא החלטה בלתי סבירה ואף ניתנה בחוסר סמכות.

מחדד העותר וטוען כי החלטת העיכוב כאמור לצד נקיטת הליכים לפינוי שטח המרעה חד נס (פינוי שכשלעצמו על פי טענתו נוגד את החלטת העיכוב), מחריפה את חוסר הסבירות שבהחלטת העיכוב, זאת שעה שמחד לא מסופק לעותר פתרון למרעה עפ"י הקצאה וחוזה ההרשאה ומנגד פועלים לפינויו משטחי המרעה בהם הוא שוהה.

בהקשר זה ובעקבות הדיון שהתקיים לפניי, הדגיש העותר כי הוא אינו טוען לחסינות מפני פינוי ביחס למקומות מרעה שלא נתפסו על ידו ערב החלטת העיכוב. מאידך, ובכל הנוגע לשטח המרעה חד נס, טען העותר וזאת בעיקר במסגרת סיכומיו המשלימים לאחר הדיון, כי הוא רעה בשטח מרעה חד נס מוקדם להחלטת העיכוב. בנדון אף הציג ראיות במצורף לסיכומיו.

בהתאם לאמור הכרח לקבוע לשיטתו, כי החלטת העיכוב במסגרתה התחייבה רמ"י לעכב הליכי הוצאה לפועל ופסקי הדין לפינוי כנגדו (עד להקצאה), חלה גם על שטח מרעה חד נס.

במסגרת הדיון לפניי הוסיף העותר וטען כי שטחי המרעה הרלבנטיים לגביו אינם חלק משטחי המרעה של טובא, לגביהם מבקשת רמ"י להגיע להסדר כולל עפ"י החלטת העיכוב ועל כן אין כל סבירות לעכב את ההקצאה המגיעה לו עד לפתרון הכולל הנטען לטובת רועי טובא.

10. רמ"י (המשיבה) מצידה עותרת לדחות את העתירה על הסף וכן על פי הצורך לגופה.

11. רמ"י מדגישה כי אין כל מקום ואין סמכות עניינית לדון במסגרת עתירה מינהלית, בכל הקשור לצו הפינוי שהוצא לפינוי פרות העותר משטח מרעה חד נס.

הפינוי האמור נעשה מכוח צו פינוי על פי חוק מקרקעי ציבור, צו שהפך להיות חלוט, כאשר העותר לא השיג כנגדו על פי ההליכים הקבועים בדין בפני בית משפט השלום.

12. עוד טוענת רמ"י כי דין העתירה להידחות מחמת שיהוי כבד מצד העותר, אשר מנסה לטעון למעשה כנגד התנהלות רמ"י מאז שנת 2017, עת ניתנה החלטת ההקצאה ולכל המאוחר מאז פברואר 2019 עת נתקבלה החלטת העיכוב - לעכב את החלטת ההקצאה עד להסדרה כוללת של שטחי המרעה של טובא.

לטענתה, הניסיון לראות את ההחלטה העומדת לתקיפה בעתירה כזו הנוגעת למדיניות רמ"י לפינוי העותר משטחי חד נס סביב ההליכים שננקטו בבית משפט השלום, אין לו בסיס.

13. לגופם של דברים, טוענת רמ"י כי ההחלטה לעכב את החלטת ההקצאה עד להסדרה כוללת של שטחי המרעה בטובא הינה החלטה סבירה ומתחייבת ואשר ניתנה בסמכות ומטעמים ענייניים, כאשר אין כל מקום להתערב בה.

בנדון פורט כי ביום 9/9/2019 התקיימה ישיבה במשרד החקלאות ופיתוח הכפר בהשתתפות ראש המועצה המקומית טובא, כשבתום הישיבה הוסכם כי המועצה תיפגש עם מגדלי הבקר ובפגישה תוצג מפת שטחי המרעה עם הצעה לחלוקה מוסכמת שתוגש למחוז עד ליום 31/12/2019.
במעמד הדיון הובהר, בניגוד לטענות העותר (אשר במסגרת סיכומיו אף ביקש לתמוך טענה זו במכתב ראש המועצה בענין), כי רמ"י פועלת להסדרה כוללת כאמור של שטחי המרעה בטובא וכי ההסדרה נוגעת גם לשטחים המצויים בעוטף טובא לרבות שטחים שרלבנטיים לעניינו של העותר.

לצורך ההסדרה האמורה ממתינה רמ"י, אם כן, לעמדת המועצה בסוגיה ולאחר שתתקבל עמדה זו תפעל רמ"י לגבש הסדרה כוללת כאמור.
בסיכומיה חידדה רמ"י כי העותר רועה מחוץ לשטחי טובא מכוח פלישה ולא מכוח הסכם והרשאה, כך שככל והוא טוען שההסדרה המתוכננת לא רלבנטית, אזי אין לו כל בסיס להתנגד לפינויו מכל השטחים אליהם פלש.

14. רמ"י מבהירה כי מכל מקום החלטת העיכוב שניתנה בפברואר 2019 כאמור, לא התייחסה לאזור מרעה חד נס אלא לאותם שטחים לגביהם ננקטו באותו זמן הליכים משפטיים לפינוי, בדגש למקרקעין שפינוים התחייב מכוח פסקי דין קיימים כפי נוסח החלטת העיכוב. בנדון מובהר כי השטחים לגביהם ננקטו הליכי הוצל"פ וניתנו פסקי דין והחלטות, נוגעים למקרקעין אחרים אליהם פלש העותר ובעיקר המקרקעין המכונים חוות כרי דשא.

החלטת העיכוב לא התייחסה באופן גורף לכל שטח בו יחזיק או החזיק העותר ללא הרשאה כדין, כאשר אין כל סבירות לפרשנות מרחיבה שכזו, בבחינת מתן חסינות מפני פינוי פלישות לרבות שטח מרעה חד נס שהועמד לדיון. תכלית ההיתר בהחלטת העיכוב היתה לאפשר לפנים משורת הדין פתרון זמני לעותר וביחס למקרקעין מסוימים ומצומצמים בלבד, זאת ותו לא.

מבלי לפגוע באמור טוענת רמ"י כי לנציגיה נודע על דבר פלישת פרות העותר לאזור המרעה של חד נס רק במהלך חודש אפריל 2019 כפי שהדבר נלמד מדו"ח היחידה לפיקוח בשטחים פתוחים והמתייחס לפלישה שהחלה ביום 13/4/2019 ואשר בעקבותיו החלה רמ"י לברר ולפעול לפינוי הפרות (כאשר העותר מצידו בתחילת האירועים אף הכחיש כל קשר לאותן פרות).

בהתאם לעובדות הנ"ל, אין ספק שהחלטת העיכוב לא התייחסה לפלישות עתידיות שלא היו קיימות למועד החלטת העיכוב.

15. מכל מקום, משעה שהמשיב לא השיג כנגד צו הפינוי משטח המרעה חד נס במסגרת ההליכים הקבועים בדין בענין ואף הסכים בבימ"ש השלום למעשה לפינוי הפרות משטח המרעה (כאשר האבחנה שביקש ליצור ב"כ העותר בין פרות שנתפסו לפרות שטרם נתפסו אין לה בסיס), יש לראות בו כמי שלא ראה עצמו כזכאי להחזיק פרות בשטח המרעה הנ"ל וגם הוא לא ראה את החלטת העיכוב כמתייחסת להחזקה זו.

לטעמה, לא ייתכן ליתן פשרנות מרחיבה למתן ההיתר לעיכוב פינוי מצומצם, על מנת לאפשר לעותר לקבוע עובדות בשטח ולפלוש שלא כדין למקרקעי הרשות.
לטענת ב"כ רמ"י, רמ"י זכאית ואף פועלת להמשך פינוי הפרות מחד נס מכוח אותו צו פינוי שניתן ואשר אין כנגדו כל צו עיכוב.

16. על פי רמ"י, התנהלות המבקש נגועה בחוסר ניקיון כפיים וניצול לרעה של הליכי משפט, כאשר הוא מבקש להסתתר מאחורי החלטת העיכוב, אותה הוא מבקש להוציא מהקשרה, וזאת כחלק בלתי נפרד ומתמשך של מהלכיו הנפרסים על פני שנים ארוכות.

17. רמ"י מסכמת ומבהירה כי הקצאה של קרקע לצורך מרעה אינה זכות קנויה, גם לא לעותר וכי העותר אינו יכול לרכוש עדר בקר ולצפות שמאחר ויש לו עדר, תקצה לו המדינה שטח לרעיה.
החלטות רמ"י במסגרתן נעשה ניסיון לנסות ולהסדיר את שטחי המרעה של רועי טובא, לרבות העותר, אינן מקימות חובה וזכות מוקנית לקבל שטח רעיה, כפי צרכיו של העותר.

האינטרס הציבורי וזכויותיה הבלתי מעורערות של רמ"י במקרקעי הציבור אליהם פלש העותר, לרבות זכותה וחובתה לפעול בהתאם לדין לפינוי פלישה למקרקעין הנ"ל, מהווים אינטרס עליון אשר אינטרס העותר, ככל שקיים בענין, נדחה מפני אלו.

פירוט ההכרעה

18. כפי שהבהרתי בפתח פסק דין זה, אין בסיס לדון במסגרת העתירה הנוכחית בסעד לו עותר העותר ועניינו עיכוב הליכי הפינוי הננקטים נגדו ביחס לשטח המרעה באזור חד נס.

סוגיית הפינוי משטח המרעה חוסה תחת צו הפינוי שניתן ביום 21/8/2019 מכוח חוק מקרקעי ציבור. הוראות הדין בענין קובעות מסלול ברור למי אשר מבקש לתקוף צו כאמור, כאשר הבירור בענין מצוי בסמכותו של בית משפט השלום.

אוסיף כי בענייננו גם לא נסתר שהעותר למעשה לא תקף את צו הפינוי שניתן כנגדו ואת חוקיותו וכי כנגדו עומד אם כן, צו פינוי חלוט שאינו ניתן לערעור לכאורה.

(כמובן שבהקשר זה גם אינני רואה לעסוק במסגרת ההליך שלפניי בטענות העותר שעלו במהלך הדיון, לפיהן הצו פקע ו/או אינו חולש על פינוי פרות כאלה ואחרות משטח המרעה בחד נס, זאת בניגוד לטענות רמ"י בענין. בירור בענין זה מקומו, גם הוא, כאמור בפני בית המשפט המוסמך וככל שעוד עומדת לעותר הזכות לערוך בירור שכזה).

19. למסקנה לפיה בית משפט זה, כבית משפט לעניינים מינהליים, אינו מוסמך לדון בכל היבטי הפינוי כאמור, ניתן להגיע גם על דרך בחינת סמכותו של בית משפט זה ובהתאם לנושאים המנויים בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, תש"ס- 2000.

מבין הנושאים המנויים באותה תוספת ורלבנטי לענייננו, מנוי פריט מס' 59 (1) לגבי - החלטה של רמ"י שעניינה הקצאה ראשונית של מקרקעין, וזאת מתוך הנחה מיטיבה עם העותר, שהחלטה להקצאת שטח למרעה, כפי החלטת ההקצאה בענייננו באה בגדר החלטת הקצאה של מקרקעין כמפורט בפריט הנ"ל (זאת מבלי להתעלם מהספקות העולים ,לאור נוסח ההחלטה כפי הנלמד מנספח ד', לשאלה האם מדובר בהחלטת הקצאה במובחן מהחלטה לאיתור שטח למרעה כפי בענייננו).

מכל מקום, החלטת מינהלית להוציא צו לפינוי פרות משטח מרעה אינה בגדר אחת מאותן החלטות שאותן מונה התוספת הראשונה כאמור.
ניסיון ב"כ העותר לקשור את צו הפינוי ואת הפעולות שרמ"י נוקטת לפינוי שטח חד נס מפרות העותר לאותה החלטת הקצאה כאמור, דינו דחייה והוא במקרה הטוב ניסיון מלאכותי שלא מצאתי לו בסיס.

מבלי לפגוע באמור, אראה להתייחס בהמשך לשאלת הפינוי מאזור מרעה חד נס, זאת רק במסגרת בחינה עקיפה, בבואי לבחון את סבירות ההחלטות המינהליות שניתנו בדגש להחלטת העיכוב.

20. השאלות אשר יכול ומקומן להיבחן במסגרת עתירה מינהלית, נוגעות, אם כן, לסבירות החלטת ההקצאה והחלטת העיכוב בעקבותיה.

21. כטיעון מקדמי, צודקת ב"כ רמ"י בטענתה כי העתירה ביחס להחלטות אלה לוקה בשיהוי כבד.

22. כאמור, ניסיון ב"כ העותר לשכנע כי הצורך בהגשת העתירה התעורר רק בעקבות פעולות הפינוי, מהן למד בדיעבד לכאורה על פרשנות רמ"י לאותן החלטות בדגש להחלטת העיכוב, דינו דחיה;
בהקשר זה די לציין כי טענתו המרכזית של העותר מכוונת כנגד עצם ההחלטה לעכב את החלטת ההקצאה, לרבות טענות כי ניתנה בלא סמכות וממילא המועד להעלות טענות בענין אינו תלוי בפעולות שבוצעו לאחרונה, גם אם הן בזיקה לאותה החלטה.

זאת ועוד ומטיעוני ב"כ העותר בישיבה לפניי אף ניתן ללמוד כי לטעמו לא היה כל מקום לעכב את החלטת ההקצאה לצורך הסדרה כוללת של שטחי המרעה בטובא משעה ששטח המרעה הנוגע אליו אינו שייך לשטחי המרעה של טובא.

כמו כן וכפי שיפורט בהמשך, החלטת העיכוב נגעה לשטחי מרעה אחרים ואין לה כל קשר לפעולות הפינוי באזור חד נס. התנהגותו של העותר לרבות ניסיונו להכחיש כי הוא רועה בשטח חד נס (ראו תיעוד מאפריל 2019), כמו גם הסכמתו להליך הפינוי למעשה בבית משפט השלום, לימדו גם הן כי הוא לא רואה קשר בין הדברים.

23. לצורך הטיעון בלבד אוסיף כי גם בהנחה מיטיבה עם העותר ולפיה אבחן את השיהוי ממועד תחילת נקיטת הליכי הפינוי כטענתו, הרי כבר מחודש אפריל 2019 החלה רמ"י בנקיטת הליכי הפינוי כפי שעולה מהטיעונים והתיעוד שהציגה רמ"י. עוד אין חולק, גם לשיטת העותר, כי באוגוסט 2019 התייצב הוא במשטרה בעקבות התלונה שהוגשה נגדו בגין הפלישה לאזור חד נס.

אף ביחס למועדים האמורים השתהה העותר בהגשת עתירתו.

24. על כל פנים, אם בוחנים, על צד העיקר, ועל פי המתחייב, את השיהוי - מהמועד בו נתקבלה החלטת העיכוב, בפברואר 2019, הרי ברור הוא כי העתירה לוקה בשיהוי כבד.
על אחת כמה וכמה נכונים הדברים אם אנו מבקשים לבחון את התנהלות העותר מאז ניתנה החלטת ההקצאה.

בנדון היה מצופה כי אם העותר על פי פרשנותו רואה בהחלטת ההקצאה החלטה המחייבת להקצות לו שטח מרעה, היה מחויב הוא לפעול כנגד השתהות רמ"י במימוש אותה החלטה כבר סמוך לאחר 3/17 במקום לחכות ולהגיש עתירתו רק בשלהי שנת 2019.

הסברי העותר בדיעבד כי המתין בסבלנות ובאורך רוח לכך שהחלטת ההקצאה תיושם ואף השלים עם החלטת העיכוב (למרות שההסדרה הכוללת לא נוגעת לו, לשיטתו), מתוך הנחה שיכירו בזכותו לרעות בשטחים שונים בתקופת הביניים, אין בהם לשכנע ובפרט שעה שהעותר כאמור טוען היום שלא היתה כל הצדקה מלכתחילה לעכב את החלטת ההקצאה.

התנהלות העותר לוקה בשיהוי קיצוני הן על פי המבחן האובייקטיבי והן על פי המבחן הסובייקטיבי וכפי שאפרט בהמשך, אין בפי העותר טיעונים המלמדים על פגיעה בשלטון החוק באופן המצדיק דיון בעתירה תוך התעלמות מהשיהוי הכבד העומד לחובתו.

25. מכל מקום ולמעשה בבחינת מעבר לנדרש, ראיתי לברר את עיקרי טענות העותר לגופן באשר לסבירות החלטות רמ"י שבדיון.

26. מובהר כי החלטת ההקצאה והחלטת העיכוב הינן החלטות שלובות אלו באלו, כאשר טרונייתו של העותר מתמקדת בהחלטת העיכוב.

בפשטות טוען העותר כי החלטת ההקצאה הקימה לו זכות להקצאת שטח מרעה כולל החתמתו על הסכם רעיה בהתאם. החלטת העיכוב שניתנה שנתיים לאחר מכן, עיכבה שלא כדין, שלא בסמכות ושלא לצורך את מימוש הזכויות שהוענקו לו בהחלטת ההקצאה, תוך שרמ"י מגדילה לעשות ופועלת לפנותו מהשטחים בהם רעה בפועל בניגוד להתחייבותה בענין בהחלטת העיכוב ובכך מותירה אותו רמ"י ללא כל פתרון מרעה סביר.

27. לאחר בחינה לא מצאתי כל חוסר סבירות בהתנהלות רמ"י, המצדיקה התערבות שיפוטית של בית המשפט לעניינים מינהליים.

28. אקדים כי עיון בהחלטת רמ"י שהוגדרה לעיל כהחלטת ההקצאה, מעלה ספק האם היא באה בגדר החלטת הקצאה במובן המשפטי של המונח;

נסייג כי החלטת ועדת ההשכרות ממרץ 2017 כשלעצמה לא הוצגה וכי ניתן ללמוד עליה רק מנספח ד' (1) המהווה את הודעת רמ"י לעותר מכוח ההחלטה הנ"ל.

עיון בנספח ד' (1) לעתירה מלמד שהחלטת רמ"י קבעה, לאחר דיון בערעורו של העותר, כי הוחלט לצאת לסיור משותף בו יוצע לעותר שטח מרעה. ככל שיימצא שטח כאמור, הוא יושכר לעותר לשנה אחת בלבד על פי עסקה שתיחתם בין הצדדים.

ההחלטה אינה קובעת לוח זמנים, אינה קובעת את מקום המרעה שיוקצה, כאשר למעשה בפנינו מעין גילוי דעת והכרה של רמ"י לפעול להקצות לעותר שטח מרעה כלשהו.

למעשה גם העותר בדרך התנהלותו מאז אותה החלטת ההקצאה הכיר בזה שהוא כפוף למציאת שטח מרעה מתאים שיאושר על ידי הגורמים המוסמכים, כמו גם לכך שנדרש פרק זמן ארוך יחסית לפתרון כאמור.

נדגיש והדברים רלבנטיים להמשך, שאין בהחלטה האמורה כדי ללמד כי רמ"י התחייבה למצוא פתרון מרעה כולל לעדרי העותר, לרבות יהיו גודלו של העדר והיקף שטחי הרעיה הדרושים לו להבנתו אשר יהיו.

כאן המקום להוסיף כי לעותר, כמו גם לכל בעל עדר בקר אחר, אין זכות קנויה להקצאת קרקע מקרקעות המדינה לצורך מרעה בכל תנאי ובכל מקום. אין גם בסיס לציפייה כי בעל עדר החופשי כמובן להגדיל את היקף עדרו על פי הבנתו, יהיה זכאי לדרוש מהמדינה למצוא לו פתרון רעיה הולם לשיטתו.

29. על רקע ההבהרות האמורות יש לבחון את סבירות החלטת רמ"י, עפ"י החלטת העיכוב.

30. החלטת העיכוב (נספח ז' לעתירה) צוטטה לעיל ואינני רואה לחזור על נוסחה. עיקרה של ההחלטה מלמד כי רמ"י ראתה הצדקה לפעול לפתרון כולל לענין הרועים השונים בטובא (מרעה טובא הכללי) וכפועל יוצא מכך לעכב את הניסיונות לאיתור שטח מרעה באופן פרטני מול בעלי עדר בודדים דוגמת העותר.

לא מצאתי כל חוסר סבירות בהחלטה כאמור, כאשר על פי שורת ההיגיון קיימת בהחלט סבירות למציאת פתרון כולל, על פני פתרון נקודתי ואולי בבחינת "כיבוי שריפות" על פי צרכי בעל עדר אחד וכדומה.

מכל מקום, העותר לא הציג לפניי כל נימוק כנגד אותה עמדה, בוודאי לא הציג שיקולים לא ענייניים או לא סבירים ביחס לאותה החלטה.

31. במסגרת הדיון לפניי טען העותר לראשונה, כי ההחלטה הנ"ל אינה סבירה, זאת שעה שההסדרה הכוללת המתוכננת כלל אינה נוגעת אליו שעה שהוא אינו משתייך לשטחים העומדים להיות מוסדרים ובהתאם אין מקום לעכב את הסדרת הפתרון לגביו עד לאותה הסדרה כוללת.

ראשית טענה זו עומדת בסתירה להתנהלותו של העותר עצמו אשר לא הלין כנגד אותה החלטה עם קבלתה, שעה שלטענתו כאמור אין לנימוק העיכוב שבהחלטה כל קשר אליו ואין בה להצדיק עיכוב. נוסיף כי השיהוי העומד כנגד העותר על פי נימוק זה מתחדד.

שנית וזה עיקר, טענה זו לא הוכחה כאשר ב"כ רמ"י בדיון לפניי הבהירה כי ההסדרה הכוללת עליה עמלים הגורמים הרלבנטיים כוללת גם את שטחי עוטף טובא הרלבנטיים לעותר על פי שיטתה. ברור הוא כי רמ"י היא זו שאמונה על טיפול ההסדרה והיא זו שמוסמכת לקבוע את גדריה.

(אוסיף כי מכתבו של ראש המועצה שניתן מאוחר לדיון לפניי ולפיו התייחסות המועצה שנתבקשה לקראת ההסדרה האמורה לכאורה התייחסה רק לשטחי טובא, אין בה מכל וכל לסתור את עמדת רמ"י כי ההסדרה הכוללת עליה עמלים מתייחסת לשטח רחב יותר, כאשר יכול להיות שעמדת המועצה נתבקשה רק לגבי חלק משטח ההסדרה הכולל והרלבנטי לה).

32. באשר לטענת העותר כי העיכוב מפני פינוי בהחלטת העיכוב, הופך בלתי סביר ובלתי מאוזן משעה שלטענתו רמ"י מתכחשת להתחייבות שנתנה בהשלמה לעיכוב בהחלטת העיכוב ולפיה תימנע מפינוי המשיב מהשטחים אותם הוא מחזיק בפועל למועד אותה החלטה, אני רואה להתייחס כלדקמן;

אכן לכאורה ככל שהיה מוכח לפניי כי רמ"י מחד מבקשת לעכב נכונות להסדיר שטח מרעה לעותר ומנגד דורשת היא ללא עיכוב את פינויו מכל שטח שבבעלותה, בשונה מהמצב שהיה קיים לאותה החלטה, לכאורה היה בסיס לטענה כי לפנינו החלטה לא מאוזנת שהיה מקום לבחון התערבות בה.

דא עקא, לא כך הם פני הדברים.

33. ראשית, גם העותר אינו חולק כי רמ"י, על בסיס אותה התחייבות לעכב הליכי פינוי שבהחלטת העיכוב, לא פעלה ואינה פועלת לפינויו משטחי כרי דשא (לכל הפחות) למרות שביחס לשטח זה קיימות החלטות לפינוי והיה ניתן לנקוט הליכי הוצל"פ.

די באמור ועל רקע מה שפרטתי לעיל, כי רמ"י אינה מחויבת למציאת פתרון כולל ואופטימלי לעותר עד להסדרה כוללת על מנת לבסס את סבירות החלטת העיכוב.

כאן המקום לציין כי לא בנקל יכול העותר לשכנע כי ללא רעיה בשטח חד נס, ימצא בפני "שוקת שבורה, כמו גם לשכנע כי לא ניתן למצוא פתרון לאותן פרות ספורות, שלטענתו הותיר בשטח חד נס, על דרך העברתן לשטח כרי דשא.

על פי אותו הקשר, לא ראיתי מקום לדון בחוות דעת העותר, שצורפה לראשונה בסיכומיו ומתיימרת לקבוע מהו שטח המרעה הכולל, אשר יהיה בו לספק את צרכי המרעה של עדר הבקר של העותר על פי היקפו.

מעבר לנדרש אוסיף כי העותר לא התיימר להוכיח את ההכרח בשטחי מרעה נוספים, לאלו בהם רעה למועד החלטת ההקצאה בשנת 2017 (ולכאורה לא כללו את חד נס גם לשיטת העותר) וכן להוכיח כי רמ"י התחייבה ליתן מענה לצרכים אלו בהחלטת ההקצאה, עליה הוא מבקש להתבסס.

34. כאן המקום להפנות להחלטת העיכוב אשר על פי לשונה קובעת עיכוב של הליכי פינוי ספציפיים זאת עד להסדרה הכוללת, במובחן מחסינות מפינוי מכל שטח בו נמצא העותר למועד ההחלטה ובוודאי ביחס לשטחים שנתפסו מאוחר לאותה החלטה.

בהקשר זה גם העותר מסכים כי ההחלטה לא נועדה להקנות חסינות מפני פינוי, יהיה השטח שייתפס אשר יהיה והוא ביקש למקד את טענתו בטענה העובדתית לפיה למועד החלטת העיכוב הוא כבר תפס בשטח המרעה בחד נס ועל כן יש בסיס לטענתו כי החלטת העיכוב מתייחסת גם אליו.

35. טרם שאתייחס קצרות לגוף הטענות העובדתיות בענין אני רואה לחדד כי אין בהנחה, המוכחשת ע"י רמ"י, כי העותר רעה בפועל בשטחי חד נס למועד החלטת העיכוב כדי ללמד שההסכמה להימנע מפינוי בהחלטת העיכוב, התייחסה גם לשטח זה.

על מנת שיהיה מקום לדון בשאלה האם החלטת העיכוב כוונה גם לשטחי חד נס, הכרח להוכיח כי רמ"י ידעה על החזקת העותר בשטחי חד נס (ככל שיוכיח שהחזיק בהם), אחרת ברור ומסתבר הוא שההחלטה לא כוונה לשטח זה.

36. בנדון הציגה רמ"י דו"ח פיקוח שלא נסתר ונהנה מחזקת תקינות, אשר מלמד בברור כי הפלישה שאותרה לראשונה ב- 13/4/2019 הייתה פלישה חדשה וכי בביקור קודם של הפיקוח ב- 10/4/2019, לא היו עקבות לפלישה.

על בסיס האמור טענת ב"כ העותר, לפיה לא מן הנמנע שהפרות רעו בשטח חד נס מוקדם לאותו מועד ולא זוהו על ידי פקחי רמ"י, כשבנדון ראה לצרף חוות דעת מומחה המלמדת על התוואי המורכב של האזור המקשה על גילוי הפרות, אין כל משקל. משעה שכאמור, הבחינה מתמקדת במה ידעה רמ"י וככל שלא הוכח כי רמ"י ידעה על הפלישה לשטח חד נס, הכרח הוא כי החלטת העיכוב לא חלה על שטח זה.

37. זאת ועוד, נוסח החלטת העיכוב כאמור התמקדה בעיכוב הליכי הוצל"פ ופסקי דין לפינוי – כשלא הוכח, מכל וכל, שגם ביחס לשטח חד נס התנהלו הליכים משפטיים כאמור. לא נסתרה טענת רמ"י כי השטח לגביו כוונה החלטת העיכוב נגעה לשטח הרעיה בכרי דשא אליו פלש העותר וננקטו כנגד פלישה זו הליכי פינוי וניתנו פסקי דין והחלטות שונות.

38. כאן המקום להוסיף כי, ככלל , נכון הוא לפרש את ההחלטה לעיכוב הליכי הפינוי, כמפורט בהחלטת העיכוב, על דרך הצמצום, זאת שעה שההחלטה מתיימרת להתיר המשך פלישה בניגוד לדין וללא הסכם רעיה כחוק.

המקובץ מלמד כי העותר כשל להוכיח כי החלטת העיכוב מטעם רמ"י כוונה גם לשטח חד נס.

39. עפ"י המפורט ומשנסתר כי רמ"י כוונה לפלישה לחד נס בהחלטת העיכוב כמפורט לעיל, אין בראיות שהציג העותר והמלמדות כי העותר אכן פלש לאזור חד נס מוקדם להחלטת העיכוב, כדי להועיל לעותר בעתירתו (בשונה מהיפוכם של דברים – ובאופן שככל והיה מוכח שהעותר טרם פלש לאזור חד נס, למועד מתן החלטת העיכוב, היה בכך להביא לדחיית טענותיו, כנגד התנהלות רמ"י על הסף רק מטעם זה).

בהקשר למועד הפלישה לאזור חד נס, ב"כ העותר לכאורה הציג מקבץ ראיות בדגש לתצהירים שונים, המאשרים לכאורה כי פרות העותר אכן שהו באזור חד נס מוקדם להחלטת העיכוב.

אוסיף כי הראיות האמורות הוצגו במצורף לסיכומים, כאשר ההיתר המצומצם לב"כ העותר להשלים תיעוד שניתן בישיבת יום 16/12/2019 לא כוון לפריסת תשתית ראייתית שכזו (ראו החלטתי בענין מיום 2/1/2020).
בהתאם כדין התנגדה ב"כ המשיבה לצירופם.

מכל מקום, הראיות הנ"ל לא עמדו במבחן חקירה נגדית ומשקלם במסגרת ההליך המינהלי נמוך, אם בכלל.

לאמור יש להוסיף את "ראיות הנגד" והתמיהות שהציגה מצידה ב"כ המשיבה, אשר יש בהן לכל הפחות להפחית עוד מהמשקל הנמוך של ראיות העותר.

על כל פנים ומשעה שלראיות כמפורט אין משקל, לשאלות הדרושות להכרעה בענייננו, אינני רואה להוסיף ולהתערב לגביהן במסגרת פסק דין זה.

40. טענת העותר לפיה החלטת העיכוב ניתנה בחוסר סמכות נטענה בעלמא.

מלבד הסתמיות והשיהוי שבהעלאת הטענה כיום, לא הוצג נימוק וראיה המבססים את הטענה.

על פי פשוטם של דברים, אותם גורמים מוסמכים ברמ"י, אשר היו מעורבים בהחלטת ההקצאה, הם אלו שדנו והכריעו בהחלטת העיכוב, המהווה למעשה נדבך והשלמה של החלטת ההקצאה עפ"י מהותה ואשר נסובה סביב המגעים למציאת שטח מרעה להסדרת רעייתו של העותר.

41. לסיכום, אם כן, לפנינו החלטת הקצאה הכוללת, לכל היותר, התחייבות משתמעת לאתר לעותר שטח מרעה, על פי מגבלות וכללי רמ"י. לאחריה ומשניסיונות לאיתור טרם צלחו, ניתנה החלטת העיכוב, לפיה רמ"י רואה לדון בהסדרת המרעה לעותר רק במשולב עם הסדרה כוללת של שטחי המרעה באזור טובא. בהינתן העיכוב האמור, אישרה רמ"י כי תימנע מנקיטת הליכי פינוי ביחס לשטחי מרעה מוגדרים באזור כרי דשא בגינם היו תלויים הליכי הוצל"פ וניתנו פסקי דין כנגד העותר.

לא נוכחתי כי דרך ההתנהלות ומדיניות רמ"י כמפורט הן בלתי סבירה, וודאי לא באופן המלמד על פגיעה בשלטון החוק ועל פעולה משיקולים זרים, עד כי מוצדק להתערב בהחלטות אלו, על אף חלוף הזמן ומחסום השיהוי הכבד.

הגם שחלף זמן לא מבוטל מאז נתקבלה החלטת ההקצאה, לא נוכחתי על פי ההתנהלות שנפרסה, משלב הניסיונות לאתר שטח עבור דרך ההחלטה לפעול להסדרה הכוללת, על מורכבות הסוגיה, וכלה בפעולות הננקטות בענין כיום, כי לוח הזמנים שחלף כשלעצמו מלמד על התנהלות לא ראויה.

42. לאור מכלול נימוקי פסק דין זה, דין העתירה על כל הסעדים המבוקשים בה להידחות, אם על הסף ואם לגופה.

43. מבלי לפגוע באמור, מצופה כי רמ"י תפעל באופן יעיל להשלים את הסדרת שטחי המרעה באזור טובא והעוטף לטובא, זאת לתועלת הציבור ולתועלת רועי טובא ועל מנת להבטיח הסדרה כחוק, בהסכמי רעיה כדין, את סוגיית רעיית המרעים בשטחים שבדיון.

בהינתן שממהלך הדיון לפניי למדנו כי סוגיית ההסדרה האמורה נמצאת בשלבי סיום, לרבות משהומצאה עמדת המועצה הרלוונטית, מצופה כי ההסדרה תושלם בטווח של מספר חודשים מהיום.

44. לאור התוצאה, אני מחייב את העותר בהוצאות משפט בסך כולל של 15,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט טבת תש"פ, 16 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.