הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 28574-07-20

בפני
כבוד ה שופט אשר קולה

העותרת

ג'מבה אסטבלישמנט
ע"י ב"כ עו"ד חזי חגי ואח'

נגד

המשיבים

  1. משרד האוצר/המשרד הראשי
  2. רשות מקרקעי ישראל

ע"י פרקליטות מחוז צפון

פסק דין

1. לפניי בקשה לסילוק על הסף של העתירה, מחמת חוסר סמכות עניינית של בית-המשפט לעניינים מנהליים לדון בה.
12937 העתירה והרקע העובדתי להגשתה
2. העותרת, חברת "ג'מבה אסטבלישמנט ודוז", הינה חברה זרה שהתאגדה ונרשמה בשנת 1973 כחברה פרטית, בין היתר, כדי לרכוש זכויות בחלקות שונות בעיר צפת.
בשנת 1976 הפקיע שר האוצר קרקע בשטח של כ-610 דונם המצויה בעיר צפת ואשר הייתה בבעלות העותרת (להלן: "המקרקעין").
ביום 19.03.76, פורסם דבר ההפקעה בילקוט הפרסומים עפ"י הוראות סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות").
בין הצדדים היו הליכים קודמים, בין היתר, לגבי קבלת פיצוי בגין השטח המופקע. הצדדים הגיעו להסכם והעותרת קיבלה פיצויים כמפורט בהסכם שצורף לעתירה.
לטענת העותרת, לא ידוע לה אם בזמן ההפקעה הייתה מטרה ציבורית כלשהי, אשר בעקבותיה בוצעה ההפקעה. מכל מקום, בין אם הייתה מטרה ציבורית ובין אם לאו, במשך עשרות שנים המשיבים לא עשו דבר עם השטח המופקע. רק לאחרונה, בחודש מאי 2020 אושרה תכנית המייעדת את המקרקעין לבניה ושיווק מגרשים על ידי המשיבה 2 לבנייה פרטית, לרבות על ידי קבלנים פרטיים.
לטענת העותרת, המגרשים המשווקים אינם מיועדים לדיור בר השגה, או לשיכון עולים, כך שאין בהפקעת השטח כל עניין ציבורי אלא עניין כלכלי. לפיכך, ההפקעה אינה עומדת בתנאים הנדרשים לצורך הפקעה ודינה להתבטל. עוד ביקשה העותרת, להשיב את המקרקעין לבעלותה.
3. בעקבות הגשת העתירה הגישו המשיבים בקשה לסילוק העתירה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית.
4. במסגרת הבקשה לסילוק על הסף טענו המשיבים, כי הסמכות לדון בהשגות על חוקיות החלטת שר האוצר לפי פקודת הקרקעות, נתונה לסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ואינה בסמכותו של בית משפט זה. לטענתם, התוספת הראשונה לחוק בית המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק"), הינה רשימה סגורה של נושאים אשר עתירה נגדם תוגש כעתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים. עתירה כנגד הפקעות מקרקעין שבוצעו לפי פקודת הקרקעות, אינה מופיעה בתוספת הראשונה לחוק ועל כן הסמכות הינה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ- כהלכה שנפסקה ברע"א 5664/04 מדינת ישראל נ' בן גרא (10.3.05) (להלן: " הלכת בן גרא").
עוד הפנו המשיבים לת"א1040/03 עיזבון המנוח עאמר מוחמד עאמר ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל (17.10.06) ובש"א 3295/07 מדינת ישראל נ' אחמד מוחמד עבד אלראזק.
5. העותרת, בתגובתה לבקשה, אינה חולקת, כי הסמכות העניינית לדיון בהשגה על עצם חוקיות ההפקעה נתונה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ. אלא, שלטענתה הסעד המבוקש בעתירה הינו ביטול הפקעת המקרקעין עקב זניחת מטרת ההפקעה ואין העותרת תוקפת את חוקיות ההפקעה. טענתה העיקרית הינה, כי עצם הכנת התב"ע והרצון לשווק מגרשים לכל אדם, מלמדת על זניחת מטרת ההפקעה. לעניין זה הפנתה העותרת לעתירות שעוסקות בביטול הפקעת מקרקעין עקב זניחת מטרת ההפקעה שנדונו בבתי המשפט המחוזיים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, או בהליכים של המרצת פתיחה ובערכאות ערעור: עע"מ 2784/15 עיריית פתח תקווה נ' יוסף שמוחה (להלן: "עניין שמוחה"), (20.07.17), עע"מ 1369/06 הלל הלביץ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה (2008).
לסיום הוסיפה העותרת, שאם חלילה בניגוד לעמדתה יתקבלו טענות המשיבים, הרי שהיא מבקשת להעביר את הדיון לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ.
6. לאור תגובתה זו של העותרת הודיעו המשיבים, בתשובתם לתגובת העותרת, כי גם עתירה לביטול ההפקעה עקב זניחת מטרת ההפקעה משמעה עתירה לביטול הפקעת שר אוצר לפי פקודת הקרקעות, אשר נתונה לסמכותו של בית המשפט העליון. לטענתם, שני ההליכים אליהם הפנתה העותרת, עניינם הפקעה תכנונית לפי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה -1965 בשונה מהמקרה כאן בו בוצעה הפקעת המקרקעין לפי פקודת הקרקעות.
עוד הוסיפו המשיבים, כי לאור הוראות סעיף 6 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים הקובע, כי העברת הדיון בעתירה מנהלית נועדה למקרים בהם העתירה מעלה עניין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת הרי, שעתירה זו אינה נכללת במקרים הללו ולכן יש לסלקה על הסף ולא להעבירה לבג"ץ.
דיון
7. סעיף 5 לחוק מגדיר את סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים והתוספת הראשונה מבהירה את הנושאים הראויים לעתירה מנהלית.
"5. בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה-
(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן- עתירה מנהלית)...".

בענייננו, צודקים המשיבים בטענתם, כי העתירה אינה מכוונת כנגד החלטה בעניין המנוי בתוספת הראשונה, וכי מטעם זה אין היא באה בגדר סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לפי סעיף 5(1) לחוק.

8. זאת ועוד, בהלכת בן גרא, אליה הפנו המשיבים, דן בית המשפט בבקשת רשות ערעור שהגישה המדינה בעקבות החלטת בית המשפט המחוזי, לפיה מוסמך הוא לדון בתובענה בה עתר התובע לשני סעדים הצהרתיים. האחד, קביעה כי הפקעה של קרקע, שעובר להפקעה הייתה שייכת לתובע, בטלה מחמת זניחת מטרות ההפקעה. השני, קביעה כי הקרקע הנה עתה בבעלות התובע, ויש לרושמה על שמו.
בית המשפט המחוזי קבע, כי הוא מוסמך לדון בטענות באשר לתוקף ההפקעה, משום שאין מדובר בשאלה האם ההפקעה היתה תקפה לכתחילה אלא האם נותרה זו בעינה ומשכך מדובר בתקיפה עקיפה.

9. בבית המשפט העליון קבע כב' השופט גרוניס (כתוארו אז), כי גם תקיפת ההפקעה בטענות בעניין תוקף ההפקעה בשל זניחת מטרות ההפקעה, כבענייננו, הינה בגדר תקיפתו הישירה של מעשה ההפקעה, ומשכך, מצויה בסמכות בג"ץ. למעט הנושאים שלגביהם קיים הסדר ספציפי אחר לפי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 כמו בענייני חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. נקבע, כי בית המשפט לעניינים מנהליים הוא הערכאה המוסמכת לדון בהפקעות לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ואילו בג"ץ הוא הערכאה הדנה בהפקעות לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 וכדלקמן:
"תקיפתו של מעשה הפקעה עשויה ללבוש שתי צורות עיקריות: צורת התקיפה האחת הינה השגה על חוקיותה של החלטת ההפקעה המקורית. כך למשל ניתן לטעון כי החלטת ההפקעה התקבלה בחוסר סמכות, או כי שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת לא הופעל כהלכה (לעניין טענת חוסר סמכות ראו קמר [17], בעמ' 234-233). סוג התקיפה השני הינו השגה על מעשה ההפקעה בשל נסיבות אשר אירעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית. הטענה על-פי חלופה זו היא כי אף אם החלטת ההפקעה המקורית התקבלה בשעתה כדין, הרי שבשל התרחשויות מאוחרות כלשהן יש לקבוע כי אין עוד תוקף להחלטה זו. כך ניתן לטעון, בין היתר, כי יש לבטל את ההפקעה בשל שיהוי בנקיטת הליכי ההפקעה או במימוש מטרות ההפקעה (בג"ץ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, המרכז [10]; בג"ץ 10784/02 קרן קיימת לישראל נ' אתרים בחוף ת"א חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו [11]; קמר [17], בעמ' 268-254). טענה נוספת בהקשר זה היא כי משחדלה להתקיים המטרה הציבורית אשר בעטייה הופקעו המקרקעין, בטלה ההפקעה ויש להשיב את המקרקעין לידי בעליה טרם ההפקעה ( בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל [12]; קמר [17], בעמ' 232-221; כן ראו בהקשר זה סעיפים 196-195 ל חוק התכנון והבניה). טענה אחרונה זו היא העומדת בבסיס תובענתו של המשיב. סבורני כי אין מקום להבחין, בכל הנוגע לסמכות העניינית, בין שני סוגי התקיפה הנזכרים. במילים אחרות, יש לקבוע כי הן הליכים המשיגים על החלטת ההפקעה המקורית הן הליכים התוקפים את ההפקעה בשל נסיבות שאירעו לאחר החלטה זו – יידונו בפני בית-המשפט הגבוה לצדק ולא בפני בתי-המשפט האזרחיים.
....
כך למשל תקיפת חוקיותן של הפקעות לפי חוק התכנון והבניה נתונה לסמכותו העניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים, ואילו תקיפת חוקיותן של הפקעות על-פי פקודת הקרקעות מתבררת בפני בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק. נראה כי ראוי לשקול מהלך חקיקתי שלפיו תוענק סמכות לבית- המשפט לעניינים מינהליים לדון אף בתקיפתן של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות. מכל מקום, לא יהא נכון לעת הזו להכיר באופן שיפוטי בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי בסוגיה שלפנינו (השוו לאמור בעניין זה בפרשת אלג'עברי [6]). הנושא מורכב דיו, ואין מקום ליצור הבחנה נוספת באשר לסמכות העניינית. נחזור ונדגיש כי אילו נתקבלה דעתו של בית-המשפט המחוזי, היה נוצר מצב שלפיו תקיפה של הפקעות לפי הפקודה בטענות מסוימות הייתה באה בפני בית-המשפט הגבוה לצדק, ואילו תקיפת הפקעות כאמור בטענות אחרות הייתה נדונה בפני בית-המשפט המחוזי. המסקנה שהגענו אליה היא כי הסמכות לדון בהשגות על חוקיותן של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות נתונה לסמכותו של בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, ואין היא נתונה לסמכותו המקבילה של בית-המשפט המחוזי. זאת, הן כאשר נטען כי החלטת ההפקעה המקורית הינה בלתי חוקית מלכתחילה (סוג התקיפה הראשון), הן כאשר עוסקת ההשגה בנסיבות אשר אירעו לאחר קבלת ההחלטה המקורית (סוג התקיפה השני)".
11. הלכה זו, כל עוד לא שונתה במהלך חקיקתי, מוציאה מכלל אפשרות הגשת תובענות לבית המשפט המינהלי במתכונת של תקיפה ישירה נגד תוקפו של מעשה הפקעה. הגם שהעותרת לא תוקפת את חוקיות ההפקעה, הרי שגם עתירה לביטול ההפקעה עקב זניחת מטרת ההפקעה משמעה עתירה לביטול הפקעת שר אוצר לפי פקודת הקרקעות, אשר נתונה לסמכותו של בית המשפט העליון ועל-כן בית- משפט זה נעדר סמכות לדון בעתירה לפי חוק בתי משפט לעניינים מנהליים. ודוק! הפסיקה אליה הפנתה העותרת בתגובתה, עניינה בהפקעה תכנונית, שכאמור בהלכת בן גרא בית המשפט לעניינים מנהליים הוא הערכאה המוסמכת לדון בה להבדיל מעניינו בו בוצעה הפקעת המקרקעין לפי פקודת הקרקעות.
12. בשולי הדברים אבקש להידרש לטענה אותה העלתה ב"כ העותרת במהלך הדיון בעל-פה ולפיה בעניין שמוחה שאוזכר בתגובתה, הודעת ההפקעה הייתה הן לפי סעיף 5 ו-7 לפקודת הקרקעות והן לפי חוק התכנון והבניה, וחרף זאת הוגשה העתירה והן הערעור עליה במסגרת חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים.
משכך, לטעמה אין מקום לעשות אבחנה מלאכותית בין מקרים כגון זה, לבין מקרה בו ההודעה על ההפקעה הייתה אך ורק לפי פקודת הקרקעות.
לטענתה, היות וסעיף 10 לתוספת הראשונה, מחריג רק חלק מחוק התכנון והבניה, ואינו מחריג את פקודת הקרקעות, הרי שבית המשפט לעניינים מנהליים יכול לדון גם בהפקעה על פי פקודת הקרקעות.
בכל הכבוד לטענה זו, הרי שגם היא לא תעמוד לה לעותרת.
המחוקק, כך בתוספת הראשונה לחוק, קבע באופן פוזיטיבי ומפורש, מהו היקף סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים ואיזה נושאים יביאו בפניו וכאמור בסעיף 7 לעיל. לאמור, גוף או רשות, או עניין שנכלל בתוספת הראשונה, ידון בו בית המשפט לעניינים מנהליים ומכלל הן אתה שומע לאו. לאמור, עניין שלא הוכלל בתוספת הראשונה, לא ידון בו בית המשפט הנ"ל.
הנה כי כן, בניגוד לטענת העותרת, המחוקק לא צריך היה להחריג במפורש את פקודת הקרקעות מתחומי העיסוק המנהליים, אלא ההיפך הוא הנכון, על מנת לקנות סמכות לבית משפט זה, צריך היה המחוקק לכלול עניין זה במפורש.
אוסיף ואומר, כי המחוקק בתוספת הראשונה, התייחס מפורשות לפקודת הקרקעות ובסעיף 35 שם נאמר – "רכישה לצורכי ציבור, החלטה של רשות לפי סעיף 9א' לפקודת הקרקעות...".
לאמור, סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, בכל הנוגע לפקודת הקרקעות חלה אך ורק על סעיף 9א' הנ"ל.
עוד אוסיף אשר לאבחנה המלאכותית לה טוענת העותרת, כי לטעמי, לא מדובר כלל באבחנה מלאכותית, אלא דווקא מהותית.
די שאפנה לכך שבעניין שמוחה, המשיבים היו העירייה המקומית ווועדות התכנון הרלוונטיות, ואילו בעתירה שלפניי המשיב הינו משרד האוצר.
13. אשר להעברת ההליך, הרי שלא מצאתי בנסיבותיו של המקרה הנדון כל יסוד והצדקה להעברת הדיון לבג"ץ לפי סעיף 79(א) ל חוק בתי המשפט. בית המשפט העליון (מפי כב' השופט א' גרוניס) הביע דעתו, כי:
"שעה שבית משפט מחליט כי עניין שהובא בפניו אינו בסמכותו אלא בסמכות בית המשפט הגבוה לצדק, עדיף שיסלק את התובענה על הסף ולא יורה על העברתה. הכלל שבסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הוא שעל בית המשפט להעביר העניין, אך אין מדובר בחובה שאין לסטות ממנה" ( רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת( 6.5.05)).

סוף דבר
14. העתירה אינה בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים ואני מורה על דחייתה על הסף.
העותרת תשלם למשיבים את הוצאות ההליך בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתנה היום, י"ז חשוון תשפ"א, 04 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.

אשר קולה, שופט