הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 28353-07-19

לפני
כבוד ה שופט יונתן אברהם

העותרות
1.מעון נצרת בע"מ
2.סמא תיירות בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד יהושע גבעון

נ ג ד

המשיבים

  1. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון
  2. משרד הבינוי והשיכון מחוז גליל

ע"י עו"ד שלש מפרקליטות מחוז צפון אזרחי

3. קיבוץ כפר החורש אגודה שיתופית
ע"י ב"כ עו"ד לבנטל

4. נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות ותחבורה בע"מ - נמחקה בהסכמה

5. ה מועצה האזורית עמק יזרעאל
ע"י ב"כ עו"ד עודד דונג

פסק דין

רקע והליכים קודמים

העותרות הן בעלות זכויות במתחם נופש וספא המצוי צפונית לקיבוץ כפר החורש (להלן: "הקיבוץ").

בפניי עתירה כנגד החלטת המשיבה 1 (להלן: "הועדה") למתן תוקף לתכנית 254-0338509 (להלן: "התכנית" או "התכנית נשוא העתירה"), שעניינה הרחבת קיבוץ כפר החורש ע"י שכונה חדשה שתיבנה .

גדר המחלוקת בעתירה זו נוגע לתוואי של דרך (להלן: "הדרך") שהותווה בתכנית ישנה יותר, תכנית ג/1908 שאושרה (לפי האמור בעתירה) בשנות ה- 80, אותה יזמה המשיבה 4 (להלן: "המועצה"), אשר לפי התוויתה, אמור היה להוביל מכיוון דרום, דרך משבצת הקיבוץ, אל מתחם העותרות . חלקה של דרך זו בוטל ע"י התכנית נשוא העתירה, ותחתיה, במסגרת התכנית נקבעו יעודים שונים , בעיקר של מגרשים למגורים.

העותרות הגישו התנגדות לתכנית, אך זו נדחתה ע"י הועדה ובעקבות דחיית התנגדותם הגישו עתירה זו (יחד ע ם בקשה לצו ביניים, ממנה חזרו במהלך הדיון בה).

העותרות גם הגישו בקשה בהליך המנהלי, למתן רשות לערור על החלטת הועדה הדוחה את התנגדותם ומאשרת התכנית, ברם גם בקשתם זו נדחתה.

החלטת הועדה בהתנגדות העותרות

בדחותה את ההתנגדות שהגישו העותר ות ובה נטען כי התוכנית פוגעת בדרך הגישה הסטטוטורית שאושרה במסגרת תוכנית ג/1908, הסתמכה הועדה על החזקה בדבר תקינות מעשי המינהל שלפיה התוכניות שאושרו בעבר אושרו כדין. כמו כן קיבלה הועדה את הטענה שמדובר בשיהוי כבד אשר פוגע בכל התוכניות שנעשו לאחר מכן והסתמכו על הוראות משצ/7.

הועדה גם דחתה את טענות העותרות כי לועדה המשותפת שהוסמכה לפי צו התכנון והבניה (ועדה מחוזית משותפת לתכניות איחוד וחלוקה בקרקע חקלאית למחוזות ירושלים, המרכז, חיפה, הצפון והדרום) תשמ"ז - 1987 (להלן: "הצו המסמיך" ) ואישרה את משצ/7, לא הייתה סמכות לבטל הוראות (ובפרט את הדרך) מתוך ג/1908 וזאת נוכח הוראת סעיף 5 לצו המסמיך.

הועדה גם דחתה את טענת העותרות כי קיים חיבור סטטוטורי בין המתחם של העותרות לבין הקיבוץ וזאת בהסתמך על תוכנית מק/יז/4276/ 01, המחברת את המתחם למערכת כבישים צפונה - היינו אל מערכת כבישים המאושרת בתוכנית ג/10701. נאמר כי התוכנית אמנם מציגה ברקע תוואי של הדרך נשוא המחלוקת דנן, אולם דרך זו מצויה מחוץ לקו הכחול של תוכנית ג/10701, היא מהווה רקע ואין לה שום תוקף סטטוטורי. כן קבעה הועדה כי אין גם כל היגיון תכנוני בחיבור מתחם התיירות של העותרות בדרך העוברת במרכז הקיבוץ באופן שכל המבקרים בכל שעות היום יעברו דרך הקיבוץ ויפריעו לחיי תושבי הקיבוץ, יסכנו אותם ויגרמו למחלוקות בין אותם עוברי דרך לבין הקיבוץ. עוד קבעה הועדה כי הגישה הנכונה למתחם היא כפי שהיא מופיעה בתוכנית ג/10701 באופן שאינו מפריע לאיש ואינו פוגע באיש ומאפשר העברת נפח גדול יותר של תעבורה אל אותו מתחם.

תמצית טענות העותרות

החלטת הועדה שקבעה כי הדרך בוטלה ע"י תכנית משצ/7, ניתנה בחוסר סמכות מהטעמים הבאים:
א. במשצ/7 אין כל הוראה מפורשת המבטלת את הדרך הנ"ל.
ב. הדרך המופיעה בתכנית ג/1908 כלל לא מופיעה בתשריט המצב הקיים של משצ/7.
ג. הועדה המחוזית המשותפת שאישרה את משצ/7 ינקה סמכותה מן הצו המסמיך הנ"ל, המעניק לה בסעיף 5, סמכויות כמו אלו הנתונות לועדה מחוזית לתו"ב הדנה בתכניות איחוד וחלוקה. סמכות זו אינה כוללת סמכות לביטול כבישים/ דרכים. בתכנית משצ/7, לא נשמר ההיקף הכולל של שטחי הכבישים כפי שמחייבות התקנות.
ד. בעת אישורה של משצ/7, קבע סעיף 133 לחוק התכנון והבניה כי רק (הדגש במקור -בעתירה) המועצה הארצית רשאית לבטל, להתלות או לשנות כל תכנית מפורטת.
משכך, הסמכות לבטל דרך שנקבעה בתוכנית ג/1908 שהינה תכנית מפורטת, לא נתונה הייתה לועדה המשותפת ועל כן ביטולה במסגרת משצ/7 היה לא חוקי.
ה. סעיף 133 במתכונתו כיום מחייב לפרסם הודעה ספציפית על הפקדת תוכנית המבטלת את תוכנית ג/1908, היינו, כולל אפשרות להגשה ושמיעת התנגדויות לביטול אותה תוכנית וכן לאפשר הגשת תביעות פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה.
הדבר לא נעשה בעת אישור התוכנית דנן.

החלטת הועדה לוקה בחוסר סבירות, שכן, היא אינה מותירה דרך המחברת בין מתחם העותרות לשטחי המועצה אליה משתייך אותו מתחם. היה על המשיבים לשקול לא רק שיקולים תכנוניים הנוגעים לשימושי קרקע אלא גם שיקולים כלכליים, חברתיים וסביבתיים רחבים יותר. המשמעות של אישור התוכנית היא שמתחם העותרות לא יוכל אפילו לקבל שירותים מהמועצה אליה הוא משתייך בשל חוסר גישה לשטחי המועצה.
הדבר עתיד לגרום לפגיעה כלכלית מהותית בעותרות בשל השינוי שלפיו לא קיימת עוד דרך גישה אליהן מכיוון שטחי המועצה.

אדון להלן בטענות העותרות ותוך כדי הדיון אביא אף תשובות המשיבים לטענות אלו ולאחר מכן אכריע בהן.
העדר הוראת ביטול מפורשת במשצ/7

לטענת העותרות כדי לבטל את הדרך שיוסדה במסגרת תוכנית ג/1908, באמצעות תוכנית משצ/7 שבאה לאחריה, היה צורך לכלול הוראה מפורשת של ביטול.

המשיבים טוענים שיש לדחות את הטענה ומפנים הן לתשריט המפורט במשצ/7 שממנו עולה באופן מפורש השינוי של הדרך הנ"ל וביטולה דה פקטו וכן היפנו לתקנון הנספח למשצ/7.

עיון בתקנון משצ/7 ובמיוחד בסעיף 14 לתקנון, מלמד כי במסגרת "מטרות התוכנית", נכלל בסעיף 14 (ד) גם:

"ד. ביטול דרכים קיימות והתווית דרכים חדשות".

גם עיון בתשריט המהווה את התוכנית משצ/7 מלמד כי דה פקטו, לא קיימת בו הדרך הנ"ל בתוכנית המצב המוצע והעומד לאישור כלל וכלל, משמע, כי הדרך בוטלה בפועל.

במסגרת טיעון זה טענו גם העותרות כי הדרך נשוא המחלוקת כלל לא מופיעה ב"תשריט מצב קיים" של משצ/7.
גם בטענה זו אין כדי להועיל לעותרות, שכן, יש בה דווקא כדי ללמד כי דרך זו לא נסללה בפועל (ומשום כך לא הופיעה כ"מצב קיים", היינו לא הייתה קיימת בפועל בעת עריכת תשריט המצב הקיים ). לא יהיה מיותר לציין במסגרת זו, כי לפי התוכנית ג/1908 נקבע משך האישור להקמת/סלילת הדרך הנ"ל ל- 10 שנים בלבד. בדיון שבפניי עלתה דרך אגב השאלה, האם בחלוף התקופה הנ"ל ושעה שבפועל אין מחלוקת כי לא נסללה דרך זו, פקע ממילא האישור להקמתה. בשאלה זו אין צורך להכריע, שכן, ממילא תוכנית משצ/7 ביטלה את אותה דרך.

אשר על כן, נדחית טענה זו של העותרות.

סמכות הועדה המחוזית המשותפת

לטענת העותרות, הצו המסמיך את הועדה המחוזית המשותפת הנ"ל, הגביל את סמכויותיה לאלו הנתונות לועדה מחוזית לתכנון ובנייה הדנה בתוכניות איחוד וחלוקה, שעה שסמכות זו אינה כוללת סמכות לביטול כבישים/דרכים.

בתשובה לטענה זו, השיבו המשיבים כי למעשה תוקפות העותרות היום, החלטות ואישורים שניתנו על ידי הועדה שאישרה את משצ/7 בשיהוי רב מאוד, שעה ששנים רבות לא עשו כן והן אינן יכולות לעשות כן היום בשיהוי כה ניכר. כן נטען כי מאז אושרו תוכניות נוספות באותו אזור.
לחלופין נטען, כי הועדה המשותפת הייתה מוסמכת על פי סעיף 5 לבטל את הדרך הנ"ל ולא הייתה מוגבלת מלעשות כן.

עיון בסעיף 5 לצו המסמיך הנ"ל (בנוסחו למועד אישור משצ/7) מלמד כי נקבע בו כדלקמן:

"5. לועדה המשותפת יהיו כל הסמכויות של ועדה מחוזית לפי החוק בקשר להכנה ואישור של תכניות בדבר איחוד וחלוקה של מגרשים לפי פרק ג' סימן ז' לחוק ובדבר חלוקה ואיחוד של קרקעות לפי פרק ד' לחוק, וכן תיחום שטחים לדרכים ולצרכי ציבור וקביעת יעודים ושימושים שונים אגב הכנת תכניות כאמור, ובלבד שהמגרשים והקרקעות כאמור הם קרקע חקלאית, ונמצאים בתחום ישוב שיתופי או שהוא מחזיק בהם, וכן קרקע אחרת הנמצאת בתחום ישוב שיתופי כאמור".

גם טענה זו של העותרות יש לדחות לאור האמור בסעיף 5. סעיף 5 אינו מגביל את הועדה בביטול דרכים קיימות וקביעת דרכים אחרות תחתיהן. ההיפך, השכל הישר המחייב כי בעת איחוד וחלוקה מחדש של מגרשים, מחייב הדבר קביעת דרכים חדשות למגרשים החדשים כפי שנקבעו וביטול הדרכים הישנות.

לאור האמור, נדחית גם טענה זו.

מעבר לאמור לעיל, אין ספק כי מדובר בשיהוי רב עד מאוד של עשרות שנים מאז אושרה משצ/7 ועד היום ושעה שאין כל ספק כי בפועל נהגו לפיה, הן מוסדות התכנון והן גופים נוספים. על כן הדרישה לבוא ולבטל הוראותיה שבינתיים נקבעו כיסודות בשטח, דינה להידחות.
סמכות ייחודית למועצה הארצית לביטול משצ/7 כתוכנית מפורטת

בעניין זה נטען כי נוכח הוראת סעיף 133 לחוק התכנון והבנייה, כפי שחל בעת אישורה של התוכנית משצ/7, לא הייתה הועדה המשותפת הנ"ל מוסמכת לבטל את הדרך שנקבעה בתוכנית ג/1908 וכי סמכות זו הייתה נתונה רק למועצה הארצית לתכנון ובנייה.

גם בטענה זו אין ממש. נוסחו של סעיף 133 לחוק התכנון והבנייה, במועד אישור משצ/7 (כפי שצוטט בסעיף 22 לכתב העתירה) הוא כדלקמן:

"המועצה הארצית רשאית, לאחר שנתנה לועדה המחוזית הזדמנות להשמיע את דעתה או על פי בקשתה של הועדה המחוזית, לבטל להתלות או לשנות כל תוכנית מפורטת".

נוסח זה אינו נוסח של סמכות ייחודית, אלא של סמכות רגילה הנתונה למועצה הארצית. אין בו כדי לקבוע כי לגופים תכנוניים אחרים אין סמכות לשנות מהוראת תוכנית מפורטת ואכן כפי שעמדתי לעיל בפסק הדין, סעיף 5 לצו המסמיך, הסמיך את הועדה המשותפת לדון בענייני חלוקה ואיחוד של קרקעות כפי שנעשה על ידי אותה ועדה במסגרת משצ/7 ולא נתקיימה כל חריגה מסמכות בעניין זה.

אציין כי במסגרת טיעון זה היפנו העותרות לפסיקה של בית המשפט לעניינים מינהליים בת"א במסגרת עת"מ (ת"א) 1767/05 מינהל מקרקעי ישראל נגד הועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א (27/09/06) וטענו כי נקבע שם שמוסד התכנון אינו מוסמך לבטל זכויות בדרך, מבלי לקבוע דרך חלופית לה. עיון בפסק הדין הנ"ל מלמד שלא כך נקבע שם. פסק הדין עסק בביטול בעלות של מינהל מקרקעי ישראל בחלקת דרך ונישולה מאותה בעלות ובעניין זה אכן נקבע כי אין מוסד התכנון מוסמך לנשל בעלים מזכויות שהיו לו בחלקה ועליו להעניק לו את אותן זכויות באופן יחסי לאחר האיחוד והחלוקה. אין ללמוד מכך לענייננו, שכן, אין כל חולק שהעותרות אינן בעלות זכויות כלל במי מהחלקות שאוחדו וחולקו מחדש במסגרת התוכנית דנן.

חובה לפרסום הודעה ספציפית על ביטול תוכנית קודמת או חלקה

בעניין זה היפנו העותרות לסעיף 133 לחוק התכנון והבנייה במתכונתו כיום, הקובע:

"133. מוסד תכנון שבסמכותו לאשר תוכנית, מוסמך, באותה הדרך, לשנותה, לבטלה או להתלותה ובלבד שלמגיש התוכנית תינתן, ככל האפשר, הזדמנות להשמיע דעתו".

לטענת העותרות, את המילים "באותה דרך" יש לפרש כחובה לפרסם הודעה על הפקדת תוכנית המבטלת הוראות מתוכנית קודמת וכן מאפשרת הגשת ושמיעת התנגדויות והגשת תביעות פיצוי לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה.

טענה זו היא למעשה חזרה בניסוח אחר על טענה בה דנתי כבר קודם בדבר החובה לכלול הוראת ביטול בתוכנית משצ/7 ואין לי אלא להפנות לנימוקיי בסעיפים 14 עד 17 לעיל.

הפרשנות אותה מציעות העותרות מקומה לא יכירנו. עיון ב- משצ/7 שאושרה בשנת 1988, מלמד כי נקוב בה באופן מפורש בכותרת התוכנית כי היא תוכנית "שינוי לתוכנית ג/1908" וכן כאמור לעיל, קבעה במפורש בסעיף 14 (ד) לתקנונה כי אחת ממטרותיה הוא ביטול דרכים קיימות. לעותרות אין אלא להלין על עצמן כי לא התנגדו לתוכנית משצ/7 בעת הליכי אישורה בשנות ה- 80 למאה הקודמת.

חוסר סבירות

טענתן של העותרות בתמצית בעניין זה היא כי ביטול הדרך אינו מאפשר להן עוד גישה ישירה לשטחי המועצה בה הם נכללות, היא המועצה האזורית עמק יזרעאל. במהלך הדיון אף הציגו העותרות מכתב שנשלח על ידי ב"כ המועצה, עו"ד גולדהמר, בתשובה למכתב אשר נשלח על ידי העותרות למועצה ובו הלינו כי אשפה במתחם העותרות אינה נאספת על ידי המועצה.
אציין כי במכתב נאמר כי כביש הגישה למעון מכיוון דרום נחסם בעקבות מחלוקת בין קיבוץ כפר החורש לעותרות ועקב כך נמנע איסוף האשפה המדוברת.

אכן וכפי שעולה מהמכתב הנ"ל, כרגע נמנעת המועצה בהעדרה של דרך גישה מלאסוף אשפה במתחם העותרות, יחד עם זאת אין הדבר מונע קליל פינוי אשפה במתחם העותרות. פתרון סביר נמצא והוצע לעותרות במסגרת אותו מכתב עצמו, שם נאמר בסעיף 4:

"4. המועצה הציעה למעון, כמו לעסקים רבים שגם אליהם הגישה בעייתית, שיפוי בגין איסוף האשפה הנדונה, באמצעות זיכוי בתשלום הארנונה. הצעה זו שריירה וקיימת".

מעבר לכך, טוענות העותרות לשיקולים כלכליים שמהותם פגיעה בהכנסותיהן עקב העדר גישה מדרום לתיירים המעוניינים להגיע אליה ן. בכל הכבוד הראוי, פעמים רבות מתקיימת פגיעה כלכלית בזכויות של בעלים בקרקע נשוא התוכנית המאושרת ולעיתים אף במקרקעין גובלים וסמוכים ולצורך זה קיים במסגרת חוק התכנון והבנייה, מנגנון פיצוי הולם . התחשבות והימנעות מכל שינוי עקב פגיעה כלכלית בגורם זה או אחר, תמנע באופן כולל התפתחות של אזורים נרחבים במדינה.
אזכיר כי במקרה דנן מדובר בצורך בהרחבה שכונתית של יישוב קיים, הקיבוץ הנ"ל. בעניין זה מקובלים עליי לחלוטין נימוקי הועדה שלפיהם אין כל היגיון תכנוני בהעברת נפח התעבורה המיועד למתחם העותרות, שהינו מתחם תיירותי, דרך יישוב קיים, הוא הקיבוץ דנן, דבר שיביא לחיכוכים ומחלוקות ויפריע לחיי תושבי הקיבוץ. השכל הישר נותן כי נפח תעבורה זה יופנה אל אותו מתחם של העותרות בדרך נפרדת כפי שנקבע בתוכנית ג/10701 אליה התייחסה הועדה. לא מצאתי על כן חוסר סבירות כלשהוא בנימוקי הועדה.

מעבר לכל זאת אציין כי הלכה שגורה וידועה היא שבית המשפט לא ישים עצמו בנעלי הועדה שהינה גוף מקצועי תכנוני ויחליף את שיקול דעתו בזה של הועדה, שעה שמדובר בשיקולים תכנוניים מקצועיים.

סוף דבר

לאור כל האמור, אני דוחה את העתירה.

העותרות תישאנה בהוצאות המשיבות כדלקמן:
א. העותרות תשלמנה למשיבים 1-2 יחדיו הוצאות בסך כולל של 10,000 ₪.
ב. העותרות תשלמנה למשיב 3 הוצאות בסך כולל של 10,000 ₪.
ג. העותרות תשלמנה למשיבה 5 הוצאות בסך כולל של10,000 ₪.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' טבת תש"פ, 01 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.