הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 27096-07-17

בפני
כב' השופט הבכיר שאהר אטרש

העותרת:

אלסראא לחינוך ומצוינות בע"מ ח.פ. 515120574
ע"י ב"כ עוה"ד מיכאל סיגל ואח'

נגד

המשיבות:
1. משרד הבריאות – לשכת הבריאות המחוזית
ע"י פרקליטות מחוז צפון
2. הודעה המקומית לתכנון ובניה בקעת בית הכרם

פסק דין

בעתירה זו מבקשת העותרת לבטל את החלטת משרד הבריאות – לשכת הבריאות המחוזית צפון מיום 21.06.16 במסגרתה התנגדה לקידום בקשתה של העותרת ל"שימוש חורג מתכנית בשתי הקומות הראשונות משימוש מסחרי למכללה לחינוך טכנולוגי בשטח עיקרי 701 מ"ר לתקופה של 5 שנים בלבד".

רקע עובדתי

העותרת הנה חברה בע"מ העוסקת בפעילות בתחום החינוך במגזר הערבי. במסגרת זו מפעילה העותרת מזה חודשים מספר בית ספר (להלן: "בית הספר") בכפר נחף ובו עשרות תלמידים מכיתה י' ואילך.

המשיבה 1 (להלן: "המשיבה 1") הנה לשכת הבריאות המחוזית של משרד הבריאות במחוז צפון.

המשיבה 2 (להלן: "המשיבה 2" או "הועדה המקומית") הנה ועדת התכנון והבנייה האחראית על תחום שיפוט הכולל בתוכו את הישוב נחף. מכוח תפקידה זה החליטה הועדה המקומית לאשר בתנאים את בקשת העותרת לשימוש חורג במבנה המסחרי בו ממוקם בית הספר, כאשר אחד התנאים הוא אישורה של המשיבה 1. המשיבה 1 סירבה ליתן אישור זה ועל כך נסובה העתירה דנן.

עיקר טענות העותרת

העותרת מפעילה בית ספר אקסטרני טכנולוגי מזה מספר חודשים במגרש 106 חלקה 31 בגוש 19126 באזור "התעסוקה" בכפר נחף (להלן: "המבנה"). המנהל והבעלים של העותרת, מר איוב עומר, הקים את בית הספר בכדי לתת מענה לתלמידים אשר לא מצאו את מקומם במתווה הקיים בישוב או בסביבתו.

עם תחילת שנת הלימודים נרשמו לבית הספר עשרות תלמידים מכפרי הסביבה לכיתות י' וי"א. נכון להיום רשומים בבית הספר 54 תלמידים, ומועסקים בו כ-13 מורים ו-3 עובדי מנהלה.

בנוגע למצב התכנוני נטען כי היתר הבנייה אשר ניתן למבנה הנו לשם שימוש מסחרי וזאת בקורלציה עם ייעוד המקרקעין לפי תכנית ג/10765 (להלן: " התכנית") שם נקבע כי ייעוד האזור בו מצוי המבנה הנו לשם "מסחר ומלאכה זעירה ובלתי מזיקה". במסגרת השימושים המותרים נכללים קפיטריות, מסעדות, מזנונים, מסחר לסוגיו, אולמות שמחות וכו'.

העותרת החלה להפעיל את בית הספר מבלי שהיה בידיה אישור לשימוש חורג. ביום 23.05.16 החליטה הועדה המקומית לאשר את השימוש החורג המבוקש למשך 5 שנים, כאשר במסגרת הוצאת ההיתר עצמו היה על העותרת להמציא אישורים שונים ובהם אישור מטעם המשיבה 1.

במכתבה מיום 21.06.16 הביעה המשיבה 1 סירוב לאישור המבנה לצורך שימושו לבית ספר. לשיטתה, לא ניתן להקים בית ספר במקום שיש בו מטרדי סביבה ובריאות, לאור העובדה כי העסקים במקום עלולים לגרום למטרדים.

לאור עמדתה של המשיבה 1 פנתה העותרת אל מספר גורמים לשם בחינת טענות המשיבה 1 ומציאת מענה. לשם כך שכרה העותרת שירותי מומחה בטיחות ו-2 תברואנים אשר בחנו את המבנה וסביבתו וערכו חוות דעת בהתאם.

מחוות דעתו של התברואן מר עלי טרביה מיום 07.01.17 עולה, כי לא קיימים מטרדי בריאות או סביבה למרות קיום מסחר ומלאכה זעירה במקום (ראו: חוות דעתו של מר טרביה – נספח י' לעתירה).

מומחה הבטיחות מר לואי אבו-ריא ציין בחוות דעתו מיום 15.03.17, כי אין כל מפגע בטיחות במבנה למעט הצורך לערוך שינוי והתאמה של המעקות, שהנו נושא שולי לחלוטין (ראו: חוות דעתו של מר לואי אבו-ריא נספח י"א לעתירה).

גם התברואן מר פיראס היאדי ציין בחוות דעתו מיום 28.05.17, כי אין מטרדים סביבתיים בבית הספר או בחצרות ובסביבה כולה אשר מסכנים חיי אדם. בנוסף לא מצא מר פיראס מטרדי רעש סביב המבנה העלולים להזיק לתלמידי בית הספר. לשיטתו אין מניעה מלקיים את בית הספר במקום (ראו: חוות דעתו של מר פיראס היאדי, נספח י"ב לעתירה).

לטענת העותרת, מדובר בשלושה אנשי מקצוע מנוסים אשר מגישים בדיקות באופן תדיר למשרדי ממשלה ולרשויות מקומיות לרבות המשיבה 1 עצמה. שלושת המומחים לא מצאו כל ליקוי מהותי במבנה או בסביבתו ובוודאי שלא מפגעים או ליקויים מסכני חיים או מסכני בטיחות.
בנוסף בוצעה פניה אל הועדה המקומית לשם בדיקת המצב התכנוני. ביום 16.02.17 התקבל מכתבו של אינג' אברהים חדאד – מהנדס הועדה המקומית – בו הבהיר, כי מבחינת הועדה האמורה, אין מניעה לאשר את השימוש המבוקש נוכח היקף הפעילות הקטן יחסית, והעובדה כי תקנון התכנית החלה במקום מאפשר עירוב שימושים. בנוסף התייחס מר חדאד גם לנימוקי המשיבה 1 במכתבה מיום 21.06.16 תוך שציין, כי אין מניעה לאשר את השימוש המבוקש במבנה לצורכי העותרת (ראו: מכתבו של אינג' חדאד המסומן כנספח י"ג לעתירה).

העותרת תיקנה את הליקויים ופנתה אל המשיבה 1 בבקשה לשנות את "רוע הגזירה" ולבחון מחדש את החלטתה השלילית (נספח טו לעתירה – מכתבו של מר עומר איוב).

ביום 30.03.17 השיבה גב' חנה סלע – מנהלת המחלקה לבריאות הסביבה במחוז כי התנגדות המשיבה 1 לפעילות בית הספר עומדת בעינה נוכח קיומם של מטרדים תברואתיים וסביבתיים מאחר ואזור המלאכה בנחף אינו מתאים להגדרה של סביבה בטוחה ונקייה ממטרדים (ראו: נספח ט"ז לעתירה – מכתבה של גב' סלע).

העותרת פנתה למשיבה 1 מספר פעמים באמצעות בא כוחה (ראו: מכתבו של ב"כ העותרת מיום 16.04.17 – נספח י"ז לעתירה ומיום 14.05.17 – נספח י"ט לעתירה), אולם המשיבה 1 נותרה בעמדתה (ראו: מכתבו של עוה"ד עלא עביד, יועמ"ש המשיבה 1 מיום 23.04.17 – נספח כ' לעתירה).

ב"כ העותרת מציין, כי המשרד להגנת הסביבה אישר את פעילות העותרת במקום מתוך הבנה כי לא יאושרו במקום מפעלים או עסקים אשר עושים שימוש בחומרים מסוכנים (ראו: נספח ט"ז לעתירה– מכתב מטעם המשרד להגנת הסביבה).

לסיום טוען ב"כ העותרת, כי החלטת המשיבה 1 שלא לאשר את פעילותה של העותרת במקום ניתנה תוך התבססות שגויה על מפגעים שלא רק שאינם קיימים בפועל אלא שאף אינם יכולים להתקיים בעתיד לאור הוראותיו המיוחדות של תקנון התכנית.

בשולי הדברים מציין ב"כ העותרת, כי העותרת קיימה הליך מול משרד החינוך על מנת להנפיק רישיון לבית הספר. ביום 06.07.17 נדחה עררה של העותרת נגד מנכ"לית משרד החינוך אשר דחתה את בקשת העותרת למתן רישיון. אחת הסיבות לדחיית הערר הייתה העדר אישור מטעם המשיבה 1.

תשובת המשיבה 1
לטענת המשיבה 1 דין העתירה להידחות על הסף בשל אי–מיצוי הליכים בטרם הפניה לבית המשפט ובשל שיהוי ניכר בהגשתה. בנוסף טוענת המשיבה 1, כי יש לדחות את העתירה גם לגופו של עניין.
העותרת מפעילה בית ספר מבלי שניתן לו רישיון ועל אף צו סגירה שהוצא למקום. האחראי על מתן רישיונות והפעלת מוסדות חינוך הוא משרד החינוך (ולא משרד הבריאות) זאת בהתאם לסעיף 4 לחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק הפיקוח").

העותרת הגישה בקשה למשרד החינוך לפתיחת בית הספר בשנה"ל תשע"ח ובקשה זו נדחתה על ידי מנכ"ל משרד החינוך, מר שמואל אבואב, בהחלטה מיום 04.07.17 (ראו: החלטה מיום 04.07.17 – נספח א' לכתב התשובה).

למיטב ידיעת המשיבה 1, על החלטה זו טרם הוגש ערר לועדת הערר ולכן עסקינן בעתירה מוקדמת מאחר והעותרת טרם מיצתה את ההליכים בעניינה.

אישור פתיחת בית הספר אינו תלוי רק בעמדת המשיבה 1, כפי שהעותרת מנסה להציג במסגרת העתירה.

לעתירה עסקינן קדמו דיונים בערכאות משפטיות, שנכון היה לציין את קיומם ועל כן העותרת אינה נקיית כפיים.

בקשת העותרת לפתוח את בית הספר לשנת הלימודים הקודמת, תשע"ז, נדחתה ביום 24.07.16 על ידי מנכ"לית משרד החינוך דאז, כאשר על החלטה זו הגישה העותרת ערר, אשר נדחה על ידי ועדת הערר.

כבר אז התנגדה המשיבה 1 לפתוח את המוסד החינוכי, כאשר בנוסף לכך נמצאו ליקויים פדגוגיים וכן ליקויי בטיחות חמורים. על אף החלטת מנכ"לית משרד החינוך, שלא ליתן רישיון לבית הספר בשנה"ל תשע"ז, בית הספר פתח את שעריו, ומשכך הוצא ביום 13.10.16 צו סגירה למקום.

על החלטה זו הגישה העותרת עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים. עתירה זו נמחקה בסופו של יום.

לגופו של עניין טוענת המשיבה 1, כי השימוש במבנה אינו תואם את השימושים המותרים כחוק. בקשת העותרת לשימוש חורג נבחנה על ידי המשיבה 1 כגורם מייעץ מכוח תקנה 22 (שהייתה תקפה דאז) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970. תקנה 22 בוטלה והוחלפה בתקנה 18 (ב) לתקנות התכנון והבנייה (רישוי בנייה), תשע"ו – 2016 [להלן: "תקנות התכנון והבנייה (רישוי בנייה)"].

התכנית החלה על השטח הנדון אינה מתירה שימוש לבית ספר במקום ולמעשה השימוש המבוקש הנו חורג מהתכנית החלה. בנוסף נמצאו במבנה נשוא הבקשה עסקים כמו מוסך, מוקד רפואי, חנות למכירת דברי קרמיקה ושיש כולל שטחי אחסון, בסמיכות נמצא עסק לעיבוד שיש, לבית הספר אין חצר משחקים, ומערכת אספקת המים משותפת לכל העסקים במבנה. היות ואותם עסקים עלולים להוות מטרדים סביבתיים ובריאותיים ולגרום נזק לבריאות התלמידים, התנגדה המשיבה 1 לקידום בקשתה של העותרת והעבירה המלצתה זו למשיבה 2.

במקרה עסקינן קיימים מטרדים סביבתיים רבים אשר יש בהם פוטנציאל לפגיעה בבריאות התלמידים והעובדים. המשיבה 1 טוענת, כי עמדה זו ניתנה בהתאם להוראות החוק וההנחיות. לשיטתה, מדובר בעמדה סבירה ומקצועית וכי לא נפל כל פגם בהתנהלות המשיבה 1 בעניינה של העותרת המצדיק את התערבות בית המשפט.

המשיבה 1 מציינת, כי לאחר הדיון שהתקיים ביום 09.08.17, נערך סיור נוסף במקום. בסיור שנערך ביום 10.08.17 נמצא, כי בניגוד לנטען על ידי העותרת, המצב נותר על כנו וללא שינוי. מצב דברים זה אינו מאפשר שינוי בעמדת המשיבה 1 (ראו: דו"ח ביקורת שנערכה במקום ביום 10.08.17 ותמונות – נספח ג' לתשובת המשיבה 1).

להשלמת התמונה יצוין, כי המשיבה 2 לא הגישה כתב תשובה מטעמה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בעתירה על נספחיה, בכתב תשובתה של המשיבה 1 והאזנתי בקשב רב לטיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין העתירה דחייה הן בשל שיהוי בהגשתה ומשהפכה לעתירה תיאורטית והן לגופו של עניין.

שיהוי בהגשת העתירה

העותרת משיגה על החלטת המשיבה 1 מיום 21.06.16 שלא ליתן אישור מטעמה לבקשתה של העותרת להיתר לשימוש חורג במבנה עסקינן. תקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדר-דין), תשס"א – 2000 (להלן: " התקנות") קובעת כהאי לישנא:

3. "(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".

תקנה 4 קובעת כי:
שיהוי

שיהוי

4. "בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך אחד המועדים לפי תקנה 3".

העותרת לא הגישה את עתירתה תוך 45 ימים וגם לא הגישה בקשה להארכת מועד כאמור בתקנה 3(ג) לתקנות. את מבחן השיהוי העמיד בית-המשפט העליון על שלושה יסודות: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בשלטון החוק. השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותרים והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שוויתרו על זכויותיהם. השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים – של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים – שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה. חומרת הפגיעה בשלטון החוק עניינה הפגיעה בחוק או בשלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי שהוא נושא העתירה (עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון 04.08.04).

על היחס בין שלושה יסודות אלה נאמר כי – "היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל אפוא בית-המשפט מערכת איזונים שעל-פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק..." (דברי כב' השופטת ביניש בעע"מ 7142/01 הועדה המקומית לתכנון ולבניה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע, 24.02.02).
האם מתקיימים במקרה שלפנינו שלושת היסודות שעל-פיהם נבחן השיהוי?
המשיבה 1 התנגדה ליתן אישורה לצורך מתן היתר לשימוש חורג כבר ביום 21.06.16. העתירה הוגשה בחודש יולי 2017, קרי למעלה משנה ממועד מתן ההחלטה המינהלית. נימוקיה המפורטים של המשיבה 1 במכתבה מיום 21.06.16 אפשרו לעותרת להגיש כבר אז עתירה ולעמוד על טענותיה. כידוע על העותר להגיש את עתירתו מוקדם ככל האפשר. אמנם מוטל על העותר למצות את ההליכים בטרם פנייה לבית משפט, אך גם זאת עליו לעשות בזריזות, ובמקביל להיערך להגשת עתירה. העותרת אמנם פנתה למשיבה 1 מספר פעמים לאחר ההחלטה המינהלית יחד עם זאת, אין בכך כדי לאיין את השיהוי הניכר בהגשת העתירה ואין בכך כדי לקטוע את מרוץ תקופת השיהוי. המשיבה 1 חזרה הלוך ושוב על עמדתה והיה על העותרת להבין, כי ניסיונותיה לשנות את עמדת המשיבה 1 יעלו חרס. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בבג"ץ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, 19.01.79:
"אמת הדבר, בטרם יפנה אדם לבית משפט זה, עליו לפנות לשלטונות כדי לשכנעם בצדקתו. אך בעשותו כך, אל לו להשהות את פנייתו לבית משפט זה יתר על המידה. מתוך החומר שלפנינו עולה כי היה צריך להיות ברור לעותרת עוד בספטמבר 1976 כי נסיונותיה לשנות את עמדת המשיבים לא יעלו יפה. היה עדיף לפנות, אם רצתה בכך, סמוך אחר תאריך זה לבית משפט זה. עותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפניות הן חד צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא ומתן שכזה מגיע רגע מסוים, אשר ממנו ואליך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פנייה לבית משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית משפט זה".

על דברים אלה חזר בית המשפט העליון גם ב-עע"מ 5834/16 לינוי הושק נ' עיריית גבעת שמואל, 15.08.16).

לעניין זה ראו גם עע"מ 6881/07 שמשון ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר, 14.06.10.
באשר לשיהוי האובייקטיבי – כאמור, אין די ביסוד הסובייקטיבי כדי לבסס טענת שיהוי. "הרכיב החשוב יותר בבואנו לבחון טענת שיהוי הוא הרכיב האובייקטיבי הנוגע לתוצאה שנגרמה עקב השיהוי הסובייקטיבי" (ראו: עע"מ 7061/12 טריגוסין בע"מ נ' הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים, 22.02.14). השיהוי האובייקטיבי עניינו בשאלה האם ההשתהות בהגשת העתירה הביאה לשינוי במצב הדברים בשטח, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה של הצדדים הנוגעים בדבר, ולנזק משמעותי שהיה נמנע אילו הוגשה העתירה במועד.
במקרה שלפנינו העתירה הוגשה למעלה משנה לאחר שהמשיבה 1 התנגדה ליתן אישורה לצורך מתן היתר לשימוש חורג. העותרת פתחה את שעריה לתלמידיה חרף התנגדותה של המשיבה 1 ומבלי שהיה בידיה היתר לשימוש חורג שעה שזה ניתן לה בתנאים ואחד מן התנאים הוא אישורה של המשיבה 1. בנוסף לא היה בידי העותרת אישורים מאת משרד החינוך כפי שיובהר בהמשך. הגשת העתירה בשיהוי כה ניכר פוגעת באינטרסים ראויים להגנה של צדדים הנוגעים בדבר, קרי, התלמידים, הורי התלמידים, המורים והצוות אשר עובד בבית הספר. התלמידים למדו והמורים לימדו בבית ספר במבנה שלא אושר לשמש לצורך זה במשך תקופה ארוכה. על-פי עמדת המשיבה 1 המקום עלול לסכן את בריאותם של אלה אשר עושים בו שימוש. במצב דברים זה סבורני כי אין מנוס מלקבוע כי אי-הגשת העתירה במועד פוגעת באינטרסים ראויים להגנה של הנוגעים בדבר.
באשר לחומרת הפגיעה בשלטון החוק - "בית משפט יידרש לעתירה שהוגשה בשיהוי רק במקום בו 'משקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי'" (ראו: עע"ם 6881/07 שמשון ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר, 14.06.10 וההפניות שם).
במקרה דנן דחיית העתירה על הסף בשל שיהוי לא תביא לפגיעה כלשהי בשלטון החוק שכן עמדת המשיבה 1 בנסיבות העניין היא עמדה סבירה שאין מקום להתערב בה כפי שיפורט בהמשך.
נוכח כל המקובץ לעיל, אני קובע כי העותרת השתהתה בהגשת העתירה.
עתירה תיאורטית
על מנת להפעיל מוסד חינוך יש צורך באישור משרד החינוך בהתאם לאמור בסעיף 4 לחוק הפיקוח אשר לפיו:
4. בקשה לרשיון
"(א) בקשה לרשיון תוגש למנהל הכללי; היא תכלול פרטים על הענינים המפורטים בסעיף 9 ויצורפו לה תשריטים של מבני בית הספר ופרטים אחרים שנקבעו בתקנות.
(ב) המנהל הכללי יחליט בבקשה ויודיע על כך למבקש תוך ארבעה חדשים מיום הגשתה".

לפי סעיף 6(א) לחוק הפיקוח, משרד החינוך לא ייתן רישיון למוסד חינוכי, אלא לאחר שרשות הבריאות אישרה כי אין היא מתנגדת למתן הרישיון מבחינת תברואה.
6. אישור רשות הבריאות
"(א) המנהל הכללי יעביר העתק של הבקשה ושל מצורפותיה לרשות הבריאות, ולא יתן רשיון אלא לאחר שרשות הבריאות אישרה כי אין היא מתנגדת למתן הרשיון מבחינת התברואה".

העותרת הגישה בקשה למשרד החינוך לפתיחת בית הספר בשנת הלימודים תשע"ח. ביום 04.07.17 דחה מנכ"ל משרד החינוך, מר שמואל אבואב, את בקשתה (ראו: נספח א' לכתב תשובתה של המשיבה 1). מר אבואב ציין בהחלטתו, כי בית הספר ממוקם באזור תעשיה, שאינו מהווה סביבה הולמת לבית הספר, ומנה מספר ליקויים בטיחותיים חמורים וליקויים פדגוגיים. בהינתן האמור, אין לקבל את טענת העותרת כי אישור פתיחת בית הספר תלוי אך ורק בעמדת המשיבה 1. הטעמים לסירוב בקשת העותרת אינם נעוצים כולם בעמדת המשיבה 1. על כן מצאתי, כי העתירה שלפני היא תאורטית שכן גם אם תשונה המלצתה של המשיבה 1, אין משמעות הדבר שהעותרת תקבל רישיון לפתיחת בית ספר.
אין בידי לקבל את טענת המשיבה 1, כי היה על העותרת להגיש ערר על החלטת הועדה המקומית לאשר לה את השימוש החורג בתנאים. בעניין זה טען ב"כ העותרת ובצדק, כי אין המדובר בהחלטה הדוחה את בקשתה של העותרת.

סבירות החלטת הרשות וחוות דעת נגדית
לגופו של עניין אומר, כי לא מצאתי שהחלטת המשיבה 1 מיום 21.06.16 ניתנה תוך התבססות שגויה על מפגעים שאינם קיימים או כי מדובר בהחלטה בלתי סבירה או חורגת ממתחם הסבירות. החלטת המשיבה 1 לא ניתנה בעלמא. אינג' לילי בלסקי, מהנדסת לבריאות הסביבה, ביקרה במקום טרם מתן החלטתה של המשיבה 1. בנוסף, לאחר פניית העותרת שבה המשיבה 1 ובחנה את עמדתה, ביקרה באזור בית הספר פעמים נוספות ובדקה את המצב בשטח. בעשותה כן פעלה המשיבה 1 בהתאם לחובה המוטלת עליה כרשות מנהלית לשוב ולשקול את החלטותיה.
עיון בעמדת המשיבה 1 מיום 21.06.16 מעלה, כי אינג' לילי בלסקי פירטה את הנימוקים בעטיים סברה כי אין להתיר לעותרת שימוש חורג. באותה עת נמצאו במבנה עסקים כגון: מוסך, מוקד רפואי, חנות לממכר דברי קרמיקה ושיש כולל שטחי אחסון, ובסמיכות נמצא עסק לעיבוד שיש. עוד צוין, כי לבית הספר אין חצר משחקים ומערכת אספקת המים משותפת לכל העסקים במבנה. המשיבה 1 הדגישה בהחלטתה, כי בהתאם להנחיות לתכנון מוסדות חינוך בתחומי בריאות הסביבה, אין אפשרות להקים בית ספר במקומות שיש בהם מטרדי בריאות וסביבה. היות והעסקים שפורטו בגוף המכתב עלולים להוות מטרדים סביבתיים ובריאותיים ולגרום נזק לבריאות התלמידים סירבה המשיבה 1 ליתן אישורה לצורך מתן היתר לשימוש חורג במבנה.
המשיבה 1 לא "ננעלה בעמדתה" כפי טענת העותרת ובעקבות פניות חוזרות ונשנות מטעם העותרת, אשר ביקשה לשקול בשנית את בקשתה, ערכה ביקורות נוספות בשטח בתאריכים 19.03.17 וב- 23.03.17. במכתביה מיום 30.03.17 ו- 24.04.17 ציינה המשיבה 1, כי עמדתה בעינה עומדת והיא מתנגדת להנפיק רישיון למוסד החינוכי מאחר ועדיין לא הוסרו המטרדים העלולים להשפיע על פעילות המוסד ועל בריאות התלמידים. עמדתה זו של המשיבה 1 גובתה בבדיקות של מומחים מטעמה. נוכח כך סבורני, כי מדובר בהחלטה מינהלית אשר מבוססת על תשתית ראייתית מספקת. הלכה למעשה הנימוק העיקרי בגינה סירבה המשיבה 1 ליתן אישורה לשימוש חורג במבנה הוא המטרדים הסביבתיים הרבים אשר מהווים פוטנציאל לפגיעה בבריאות התלמידים והעובדים.
ב"כ העותרת צירף לעתירתו חוות דעת של מומחים מהן עולה, כי באזור לא קיימים מטרדים סביבתיים וכי היה על המשיבה 1 להנפיק לעותרת את האישור המבוקש. בעניין זה כבר נפסק כי בית המשפט לעניינים מינהליים בוחן את החלטותיה של הרשות המינהלית כערכאה מינהלית ובהתאם לכללי המשפט המינהלי. הלכה היא כי ערכאה שיפוטית אינה שמה עצמה במקום הרשות המינהלית ואינה מחליפה את שיקול דעתה בשיקול הדעת של הרשות המינהלית. הבדיקה אותה עורכת הערכאה השיפוטית היא של תקינות ההליך, דהיינו האם ההחלטה המינהלית מבוססת על תשתית ראיות מספיקה, האם נשקלו השיקולים הנדרשים והאם בוצעו כל ההליכים הנדרשים. ככל שכל אלו בוצעו, ותשתית הראיות מבססת את ההחלטה, אין עילה להתערב בה. על כן גם אם ב"כ העותרת סבור, כי היה מקום לקבל החלטה אחרת אין בית המשפט המינהלי ממיר את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות המינהלית. מדובר בכלל מובהק בשדה המשפטי וערכאה זו אינה שמה עצמה במקום הסמכות המינהלית אלא בוחנת את החלטותיה על פי אמות המידה המינהליות (לעניין זה ראו: עע"מ 9091/11 נפתלי שרון, חבר וועד מקומי חרוצים נ' רות יוסף הממונה על מחוז מרכז משרד הפנים, 11.09.12).
בנוסף יש לציין, כי המשיבה 1 ביקרה פעם נוספת במקום ביום 10.8.17 לאחר הדיון שהתקיים בפני ביום 09.08.17. בסיור זה נמצא, בניגוד לנטען על ידי העותרת, כי המצב נותר על כנו ללא שינוי. על כן מצב דברים זה אינו מאפשר שינוי בעמדתה המשיבה 1 כפי העולה מכתב תשובתה (ראו: דו"ח ביקורת שנערכה במקום מיום 10.08.17 ותמונות -נספח ג' לתשובת המשיבה 1). הנה כי כן, עמדת המשיבה 1 ניתנה לאחר שנערכו סיורים במקום ונמצא כי פתיחת בית הספר עלולה להוביל לפגיעה בבריאות התלמידים. מדובר בשיקול שעל המשיבה 1 להביא במניין שיקוליה בהתאם לסמכותה. המשיבה 1, בהיותה בעלת המומחיות הנדרשת והסמכות המקצועית המוקנית לה, שקלה את השיקולים הרלוונטיים לאחר ביקורים חוזרים ונשנים במקום, כך שאין בנמצא עילה להתערב בהחלטתה.
טענת העותרת כי באותו אזור ממוקמים עסקים כדוגמת אולמות אירועים (אותם פוקדים ילדים רכים בשנים) אינה רלוונטית לענייננו. מתשובת המשיבה 1 לעתירה עולה, כי החוקים החלים על מוסדות חינוך שונים במהותם מחוקים החלים על עסקים אחרים דוגמת העסקים שצוינו בעתירה. כך למשל בפרק ב' להנחיות לתכנון מוסדות חינוך בתחומי בריאות הסביבה (עדכון 2009) בסעיף 1.1 נקבע כי: "בית ספר ימוקם בסביבה שאין בה מטרדים סביבתיים".
אין לקבל את טענת העותרת, כי על-פי התכנית החלה במקום ניתן להקים באזור התעשייה בית ספר. בעניין זה הפנתה המשיבה 1 לסעיף 11 לתקנון התכנית החלה על השטח ממנו עולה, כי התכנית אינה מתירה שימוש לבית ספר במקום ולמעשה השימוש המבוקש חורג מאותה תכנית.
ער אני למכתבו של אינג' חדאד, מהנדס הועדה המקומית, התומך בעמדתה של העותרת. יחד עם זאת, הסמכות כגורם מייעץ נתונה למשיבה 1 מכוח תקנה 18(ב) לתקנות התכנון והבנייה (רישוי בנייה) ולפיה:
"18(ב) רשות הרישוי תתייעץ עם משרד הבריאות טרם מתן היתר לבניין המיועד לעסקים, מלאכות ותעשיות המחויב באישור משרד הבריאות לצורך רישיון לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, או לבניין המיועד לצורכי ציבור".

נוכח כל המקובץ לעיל לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתה של המשיבה 1 אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה ומחייב את העותרת לשלם למשיבה 1 הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ה תשרי תשע"ח, 15 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.