הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 25370-03-19

בפני כב' השופט הבכיר שאהר אטרש

העותרים:
.1 אס. טי. בי הפקות בע"מ
.2 רמי שמואל
ע"י ב"כ עוה"ד גיל צבע ואח'

נגד

המשיבים:
.1 איגוד ערים כנרת
ע"י ב"כ עוה"ד חיים שטרן

.2 מדינת ישראל – משטרת ישראל, מחוז צפון
ע"י פרקליטות מחוז צפון (אזרחי)

פסק דין

בפניי עתירה מינהלית של העותרים, המופנית נגד החלטת המשיב 1, איגוד ערים כנרת (להלן: " האיגוד"), מיום 4.3.2019, אשר ניתנה לאור החלטת המשיבה 2, מדינת ישראל – משטרת ישראל, מחוז צפון (להלן: " המשטרה"), מיום 3.3.2019, לפיה נדחתה בקשת העותרת לקבלת רישיון עסק זמני / היתר לקיום מסיבת פורים, תחת כיפת השמיים, בחוף דוגית, במרחב כנרת, אירוע המתו כנן להתקיים ב- 21.3.19 – 22. 3.19 (להלן: "האירוע").
בנוסף, מופנית העתירה נגד החלטת המשטרה מיום 10.3.2019, לפיה נדחתה השגתם של העותרים על ההחלטה מיום 3.3.2019.

השתלשלות האירועים בתמצית:

העותרת 1, אס. טי. בי הפקות בע"מ (להלן: "החברה") היא חברה העוסקת בהפקת אירועים רבי משתתפים. העותר 2, מר רמי שמואל (להלן: "העותר"), הוא הבעלים והמנהל של החברה (ביחד עם אחר) ובעל השליטה בה.

ביום 7.1.2019 הגישו העותרים בקשה למתן רישיון לקיום האירוע.

ביום 26.2.2019 התקיים שימוע בבקשת העותרים במשטרת טבריה.

ביום 3.3.2019 ניתנה החלטת המשטרה, לפיה נדחתה בקשת העותרים מאחר ו"נשקף סיכון חמור לשלום הציבור ובטחון הציבור שאמור להשתתף במסיבה נשוא הבקשה".

ביום 4.3.2019 ניתנה החלטת האיגוד הדוחה את בקשת העותרים, ומפנה להחלטת המשטרה מיום 3.3.2019.
ביום 4.3.2019 הגישו העותרים השגה (בפני מ"מ מפכ"ל משטרת ישראל, המטה הארצי, ירושלים) על החלטת המשטרה מיום 3.3.2019. במקביל התקשרו העותרים עם שני ניצבים בדימוס (ה"ה מנשה ארביב וניסים מור) לשם יצירת תכנית אבטחה לאירוע.

ביום 5.3.2019 הוסכם בין ב"כ העותרים ויועמ"ש מחוז צפון של המשטרה, כי תיערך תכנית אבטחה ע"י הניצבים הנ"ל שתוצג לאישור דרגי השטח.

ביום 7.3.2019 העבירו העותרים תכנית אבטחה חדשה שנערכה ע"י שני הנציבים הנ"ל לבחינת גורמי המקצוע במשטרה.

ביום 10.3.2019 ניתנה החלטת היועמ"ש של המשטרה לגבי תכנית האבטחה מיום 7.3.2019, לפיה "התכנית אינה נותנת מענה ממשי לחששות של משטרת ישראל מקיומה של המסיבה.
בנסיבות אלה המחוז עומד בסירובו והחומר מועבר להחלטה בהשגה ברמה הארצית".

ביום 11.3.2019 ניתנה החלטת חטיבת האבטחה מדור רישוי, לפיה "לאחר עיון מעמיק בחומרים שונים, הוחלט לסרב את ההשגה, קרי- הסירוב המודיעיני נותר בעינו". (ההדגשות במקור - ש"א). ההחלטה הוגשה במהלך הדיון מיום 17.3.2019 וסומנה עו/1.

טענות העותרים

בכתב העתירה טענו העותרים כי: ההחלטה הדוחה את בקשת העותרים שקולה להחלטה שלא לחדש רישיון; ההחלטה נסמכת על דופי שהוטל באופן קונקרטי בעותרים, ללא פירוט נימוקי ההחלטה והחומרים עליהם נסמכה; ההחלטה פוגעת בזכות יסוד של העותרים, חופש העיסוק, ללא שהוצגו ראיות לעותרים; העותרים לא קיבלו אפשרות לעיין בחומרי החקירה שבידי המשטרה, דבר הפוגע בזכותם להתגונן; החלטת המשטרה שרירותית ומפלה, שכן אין שוני בין האירוע מושא העתירה ובין אירועים דומים שהחברה ערכה בשנים שעברו לאחר שהמשיבים אישרו התקיימותם; ההחלטה נגועה בחוסר מידתיות. בידי המשטרה כלים רבים למיגור הפשיעה, והיא לא בחנה אפשרויות אחרות ומידתיות יותר המאפשרות את קיום האירוע; המשטרה לא התייחסה באופן ענייני לתכנית האבטחה החדשה שהציגו העותרים.

העותרים התחייבו בפני המשטרה והם עדיין מוכנים לפעול בהתאם לכל הנחיה של המשטרה לשמירה על הסדר הציבורי במהלך האירוע, תוך שיתוף פעולה מלא.

הפגיעה בעותרים כתוצאה מאי-אישור האירוע תסב להם נזק כלכלי ותדמיתי. לצורך הפקת האירוע, התקשרה החברה עם ספקי שירותים שונים ואמנים. הוצאות האירוע עומדות על מאות אלפי שקלים, ועתידים להשתתף בו כ- 5,000 אנשים.

לאורך השנים ועד לאחרונה קיימה החברה אירועים דומים, תוך שיתוף פעולה עם המשטרה וללא אירועים חריגים.

בדיון מיום 17.3.2019 טען ב"כ העותרים כי ההחלטה מיום 11.3.2019 אינה מנומקת, והוסיף כי הנימוק של "פגיעה בשלום הציבור" אינו מספיק ואינו מאפשר לעותרים להתמודד ולהתגונן באופן ראוי נגד טענות המשטרה.

לטענת ב"כ העותרים, בניגוד לנטען ע"י המשטרה, העותרים לא קיבלו מידע כלשהו לגבי מניעי הסירוב אף לא בצורת פרפראזה. ב"כ העותרים סמך את ידו על פסק הדין בבג"צ 10271/02 פריד נ' משטרת ישראל מחוז ירושלים, 30.7.2006 (להלן: "עניין פריד") לגבי זכות העיון של אדם בחומר המצוי בידי הרשות הנוגע לעניינו, וטען כי במקרה דנא, המשטרה לא עשתה איזון ראוי בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים, וכי האמירה "חומר מודיעיני" אינה עושה את האיזון המתבקש.

עוד טען ב"כ העותרים, בהפנותו לפסק הדין בר"ע 251/99 (עמ' 221), כי בהתקיים אינטרס אישי לקבלת מידע, כבעניינם של העותרים, הכלל הוא גילוי החומר והחיסיון הוא החריג.

ב"כ העותרים הגיש רשימה של אירועים שערכו העותרים בשנים 2013 – 2019 (סומנה עו/2), כדי להראות כי כל המסיבות שערכו והפיקו באותה תקופה, התקיימו לאחר קבלת רישיון מאת המשטרה ושאר הגורמים.

באשר למקרים המנויים בסעיף 13 לכתב התשובה של המשטרה (לגבי אירועים חריגים שהיו בשלושה אירועים שערכו העותרים לאחרונה), טען ב"כ העותרים כי מדובר באירועים מעטים ביחס למספר המשתתפים, ועדיין מדובר בהצלחה מרובה.

ב"כ העותרים טען כי העותרים פנו לאנשי מקצוע כדי לערוך תכנית אבטחה שתיתן מענה לחששות המשטרה מסחר בסמים במהלך האירוע, והעותרים מוכנים לשתף פעולה עם המשטרה באופן מלא. תפקיד המשטרה הוא לשמור על ביטחון הציבור. אם יש חשד/חשש למעשה פלילי באירוע, עליה לטפל ולנסות למנוע אותו ולא לבטל את האירוע.

ב"כ העותרים סבור כי בית המשפט יתערב בהחלטת הרשות מקום שאינה סבירה ואין דרישה להיותה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, כטענת המשטרה.
טענות התאגיד

בדיון מיום 17.3.2019 טען ב"כ התאגיד כי מבחינת התאגיד לא ניתן לאשר את האירוע מקום שהמשטרה סירבה לעשות כן.

טענות המשטרה

המשטרה סבורה כי דין העתירה להידחות. החלטת המשיבים האוסרת קיום האירוע הנה סבירה, ניתנה כדין ובהתאם לשיקול הדעת המינהלי המסור להם.

ההחלטה שלא להמליץ על קיום האירוע, ניתנה לאחר שמספר גורמי מקצוע במשטרה בחנו את טענות העותרים והחומרים, שקלו והתייעצו והגיעו למסקנה כי אין לאשר את קיום האירוע.

ביום 26.2.2019 התקיים שימוע בפני מפקד תחנת טבריה, קצין אג"מ תחנת טבריה ובקר רישוי תחנת טבריה, במהלכו ניתנה הזדמנות לעותר להשמיע את טענותיו בהיותו מיוצג ע"י עוה"ד גיל צבע.
גורמי המקצוע במשטרה קיימו דיון והתייעצות, לרבות בחינה נוספת של הטענות שעלו בשימוע, ולבסוף החליט מפקד המשטרה, שלא לאשר את קיום האירוע לאור החשש לשלום הציבור ועקב סבירות גבוהה לפעילות פלילית באירוע.
מפקד המשטרה שקל את ההשגה שהגישו העותרים על ההחלטה, עיין במלוא החומר לרבות תכנית האבטחה מיום 7.3.2019, ולאחר התייעצות עם גורמים נוספים במחוז הצפון ובחינה חוזרת של החומר המודיעיני, סבר כי אין לאשר את קיום האירוע.
החומר הועבר לבחינה של גורמי הרישוי הארצי בחטיבת האבטחה והרישוי של המשטרה, שעיינו בחומרים המודיעיניים, בהחלטת מפקד התחנה וגורמי מחוז צפון, והחליטו ביום 11.3.2019 שהבקשה תיוותר כמסורבת מודיעינית.

במהלך הדיון, הוסיפה וטענה עו"ד ליאת מנדל, תובעת רישוי עסקים של משטרת ישראל במחוז צפון, לעניין הפגישות, ההתייעצויות והשיקולים שהביאו להחלטת המשטרה.

החלטות המשטרה מנומקות דיין בשים לב כי הן נשענות על חומר מודיעיני חסוי, בהתאם לסעיף 3(5) לחוק סדרי המינהל (החלטות מנומקות), התשי"ט – 1958.

טענת העותרים כי האירועים האחרונים שקיימו הסתיימו בהצלחה, אינה עולה עם הנתונים אשר נתקבלו במשטרה. בשלושה אירועים שקיימו העותרים לאחרונה אירעו מקרים חמורים דוגמת, הרוג כתוצאה מנפילה מגובה, מקרי סמים ואלכוהול, מקרי התייבשות ועוד.

התובעים הפנו לאירוע נוסף שתכננו העותרים לקיים במרחצאות עין גדי בחודש 12/2018 ואת החלטות בית המשפט המחוזי והעליון לגביו (עת"מ 69407-11-18 ועע"מ 8545/18 ועע"מ 8592/18) .

המשטרה דוחה את טענות העותרים באשר לשימוע שערכה להם. לשיטתה, במסגרת השימוע ניתן לעותרים הסבר מפורט, ככל שניתן, אודות הסיבות שבגינן מסרבת המשטרה לאשר את האירוע, זאת עקב חומר חסוי המעיד על כך, שבאירוע עתיד להתקיים סחר בסמים.

במסגרת השימוע ניתנה לעותר הזדמנות להשמיע את טענותיו, בעצמו ובאמצעות ב"כ שנכח עמו, ועיקרי הדברים נרשמו בפרוטוקול. במהלך הדיון בעתירה הוגש פרוטוקול השימוע מיום 26.2.2019 (סומן מש/1), שם נרשם בסעיף 4 כי חלק מהחומר המשמש לשקילת עמדת המשטרה הנו "חומר מודיעין" בנוגע לאירוע המתוכנן שלא ניתן לגלותו, כאשר במהלך השימוע נמסרו עיקרי הדברים בעל פה לעותר ובא כוחו באשר לסחר בסמים מסוכנים באירוע.

לעניין החומר המודיעיני, נטען כי החומר שעליו מבססת המשטרה את החלטתה הנו מספיק כדי להניח את דעתה כרשות מינהלית. במהלך הדיון טענה ב"כ המשטרה כי לא ניתן לגלות לעותרים את החומר המודיעיני, והוסיפה כי פסק דין פריד אליו הפנה ב"כ העותרים שונה מהעניין דנא ואין בו כדי להשליך על ענייננו.

המשטרה דוחה את טענת העותרים לאפליה, שכן זו נטענה בעלמא וללא הצבעה על אפליה קונקרטית.

באשר לפגיעה בחופש העיסוק של העותרים, טוענת המשטרה כי ככל זכות, גם חופש העיסוק אינו מוחלט אלא יחסי, והיקפו נקבע מתוך איזון בינו ובין ערכים מתנגשים אחרים. הסמכות להגבלת חופש העיסוק נקבעה בחוק אשר מחייב קבלת רישיון מתאים כתנאי להפעלת עסק.

לפי עמדת המשטרה, בנסיבות המקרה שלפנינו, לא ניתן לאיין את החשש לפגיעה בשלום הציבור באופן מספק על ידי קביעת תנאים. ב"כ המשטרה הוסיפה כי התוכנית שהגישו העותרים לא נערכה לתרחיש הרלבנטי שהוא סחר בסמים.

באשר לטענת העותרים לנזקים שייגרמו להם בשל אי-אישור האירוע – טוענת המשטרה כי העותרים ידעו כי האירוע טעון רישיון, וככל שהשקיעו (ולא הובאה ראיה לכך), הם עשו כך על דעת עצמם, תוך נטילת סיכון, וביודעם כי במידה ולא י ינתן רישיון, האירוע לא יתקיים.

המשטרה מפנה להלכה הפסוקה בעניין שיקול הדעת הרחב הנתון לרשות שלטונית בעניין מקצועי, והביקורת השיפוטית ומידת התערבותו המצומצמת של בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטה כגון דא. לדידה, ההחלטה מושא העתירה הנה סבירה ואינה מצדיקה התערבות בית המשפט.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים ועיינתי בחומר המודיעיני הסודי שהוצג לעיוני במעמד צד אחד , הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה דחייה.

העתירה שבפני מופנית נגד החלטת המשיבים, האיגוד והמשטרה, הדוחה את בקשת העותרים לקבלת רישיון עסק זמני לקיום האירוע. ברי, כי על ההחלטה מושא העתירה לעמוד בדרישות המשפט המינהלי וכלליו, ולהתקבל על בסיס שיקולים ענייניים, על יסוד תשתית עובדתית רלוונטית, בהגינות, בסבירות ובמידתיות.

כלל בסיסי הוא שמעשה מינהלי נהנה מחזקת התקינות, דהיינו כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, מוחזק המעשה המנהלי ככשר וראוי. הלכה ידועה היא כי בית המשפט הבוחן החלטה מינהלית אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות המינהלית אשר מופקדת על קבלת ההחלטה בשיקול דעתו שלו, ואינו מתערב בהחלטה אף אם ניתן היה לקבל החלטה טובה יותר. תפקידו של בית המשפט מתמצה בבחינת סבירות ההחלטה והליך קבלתה, באופן הבוחן האם נפלו פגמים המצדיקים את ביטולה (עע"מ 7310/16 עיריית בת ים נ' ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתכנון ולבנייה , 23.10.2018).

באשר לטענה בדבר פגיעה בחופש העיסוק, כפי שטענו הצדדים ובצדק, אין המדובר בזכות מוחלטת. ניתן להגביל את חופש העיסוק בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

דיני רישוי עסקים, מעצם טיבם ומהותם, מגבילים את חופש העיסוק, והמקרה דנן אין בו כל ייחוד. הפגיעה בחופש העיסוק של העותרים היא מכוח חוק רישוי עסקים וחקיקת המשנה מכוחו. ההגבלה נועדה לתכלית ראויה, הבטחת הסדר הציבורי ושלום הציבור.

הסדרת האירוע נעשית מכוח הוראות צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשע"ג-2013 (להלן: "הצו"), שנחקק מכוח סעיף 1 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968. סעיף 7.7.ה לתוספת של הצו מסדיר רישוי של אירוע מהסוג שמבקשים העותרים לקיים (אירוע תחת כיפת השמיים שנועד ל- 500 0 משתתפים או יותר).

השאלה העיקרית בענייננו היא האם היה בפני המשטרה חומר מספיק כדי לבסס עליו את החלטתה שקיים חשש ממשי לשלום הציבור בקיום האירוע, וכי באירוע עתיד להתקיים סחר בסמים.

נקודת המוצא לבחינת שאלה זו היא "כלל הראיה המינהלית", הקובע כי רשות שלטונית רשאית לבסס ממצא על ראיה, אם היא כזו "אשר כל אדם סביר היה רואה אותה כבעלת ערך הוכחתי והיה סומך עליה במידה זו או אחרת" (בג"צ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים (1972); בג" צ 6163/92 אייזנברג נ' שר הבינוי והשיכון (1993). עמד על הדברים כב' הנשיא מ' שמגר בע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת-עשרה , 15/05/85 (להלן: " עניין ניימן"):

"החומר אשר צריך להיות מובא לפני רשות סטטוטורית, אינו חייב להיות מוגש דווקא בצורת ראיות, הקבילות בבית-משפט והמוכחות בדרך בה מציגים ראיות בבית-משפט. בעל הסמכות, אשר משתמש בשיקול הדעת שהוענק לו על-פי דין, אינו כבול בדיני הראיות החלים בבתי המשפט אם לא נקבע אחרת בחיקוק [...] והוא רשאי לבסס את החלטותיו על ידיעות שהגיעו אליו אף שלא ניתן היה להוכיחן בדיון בבית-משפט לו הוחלו דיני הראיות".

ראו גם: בג"צ 3884/16 פלונית נ' השר לביטחון פנים (20.11.2017); בג"צ 5893/12 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (10.12.2013).

בבג"צ 287/71, דעבול נגד ראש עירית רמת-גן (23.12.1971) נקבע כי:

"...כאשר ניתנת לרשות סמכות התלויה בשיקול-דעת והיא באה להשתמש בשיקול-דעתה, חייבת היא לעשות זאת בתום-לב, ובהתחשב עם כל העובדות הנוגעות לענין... השאלה שתעמוד לפנינו תמיד היא, אם היו שיקוליה של רשות הרישוי מוצדקים בהתחשב בחומר שלפניה אם לאו".

עוד נפסק כי " כגודל הזכות כך גם גודלה ועוצמתה של הראיה, המשמשת יסוד להחלטה בדבר הפחתתה של הזכות" (עניין ניימן, בעמ' 250).

במהלך הדיון בעתירה, שמעתי את נציגי המשטרה, במעמד צד אחד, וערכתי פרוטוקול (חסוי) בכתב יד. נציגי המשטרה הציגו לעיוני קלסר ובו חומר מודיעיני חסוי.

המידע המודיעיני הרב אליו נחשפתי הנו ענייני, עדכני, מהימן ובעוצמה חזקה, שיש בכוחו המצטבר כדי לבסס חשש סביר לשלום הציבור ולסחר בסמים שעתיד להתקיים באירוע. תוכן החומר המודיעיני החסוי מלמד על פעילות אינטנסיבית בנוגע לעבירות סמים, פעילות חוצה קבוצות ואנשים, שאין אפשרות לאיינה על ידי הכנסת אלמנטים או דרישות כפי שהוצע בתכנית האבטחה שהוגשה על ידי העותרים. המידע המודיעיני מלמד באופן ברור על סכנה ממשית לביצוע עבירות סמים בהיקף נרחב במהלך האירוע.

לא למותר לציין, כי המידע המודיעיני הוא בבחינת ראייה מינהלית שהרשות רשאית להביא בחשבון.

באשר לטענות העותרים אודות זכותם לקבל החלטה מנומקת, ולכל הפחות לקבל פרפראזה מהחומר המודיעיני כדי שיוכלו להתמודד עם הטענות ולהתגונן – אכן, זכותו של אדם לעיין בכל החומר המצוי בידי הרשות אשר נוגע לעניינו הנה אחד מכללי היסוד במשפט המנהלי. ברם, זכות זו אינה זכות מוחלטת. היא עלולה להתנגש בזכויותיהם של פרטים אחרים ובאינטרסים ציבוריים בעלי משקל. על כן, כאשר הרשות בוחנת את בקשתו של הפרט לעיון במידע, עליה לערוך איזון בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים על מנת להגיע להחלטה סבירה וצודקת. עוד נפסק כי בהתקיים אינטרס אישי מיוחד לקבלת מידע זה, עדיין נקודת המוצא היא הגילוי והחיסיון הוא החריג וצריכה להתקיים עילה טובה בידי הרשות כדי למנוע את גילוי המידע ( עניין פריד), ובמילים אחרות, "הרשות רשאית לסרב למסור חומר מסוים, אך זאת רק אם ביססה סירובה בנימוקים סבירים ומשכנעים" (רע"א 291/99 ד.נ.ד. אספקת אבן ירושלים נ' מנהל מס ערך מוסף, עמודים 233-234, 14.4.2004).

בענייננו, לאחר ששמעתי את נציגי המשטרה במעמד צד אחד ועיינתי בחומר המודיעיני החסוי, נוכחתי כי אין מקום להורות למשטרה לספק לעותרים פירוט נוסף, מעבר לאמור לעיל, ביחס לאותו חומר מודיעיני, זאת משום שחשיפת פרטים נוספים מהחומר המודיעיני עלולה לחשוף את תוכנו. יודגש, כי עיקרו של החומר המודיעיני הוא מהעת האחרונה, והוא לא היה בנמצא עובר למתן אישורים קודמים שקיבלו העותרים.

לסיכום, שוכנעתי כי אין עילה מוצדקת להתערבות בית המשפט בשיקול דעת המשטרה שלא לאפשר את קיום ה אירוע.

אשר על כן, העתירה נדחית.

העותרים ישלמו הוצאות משפט למשיבה 2 בסך 10,000 ₪ וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-דין זה, שאם לא כן, יישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"א אדר ב' תשע"ט, 18 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.