הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עת"מ 22494-06-15

בפני
כב' השופט זיאד הווארי, סגן נשיא

העותרים:

1.רפאל עזרי
2.שושנה עזרי
על ידי ב"כ עו"ד צביקה אייזנברג ואח'

נגד

המשיבים:

1.מועצה אזורית מרום הגליל
על ידי ב"כ עו"ד צבי בן חיים ואח'

2.ועד מקומי מושב שפר
3.שפר - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ
על ידי ב"כ עו"ד שמעון בן הרוש

4.משה דהן
5.רבקה דהן
על ידי ב"כ עו"ד י. פריד ואח'

פסק דין

1. לפניי עתירה מנהלית במסגרתה מתבקש בית המשפט להורות למשיבים 1-2 (להלן: "המועצה" ו-"הוועד" בהתאמה) לסלול את דרך מספר 13 (להלן: "דרך הגישה"), אשר אושרה במסגרת תוכנית ג/16026 שפורסמה למתן תוקף בשנת 2008 (להלן: "התוכנית"), וזאת כאשר לעותרים אין כל דרך חלופית להגיע למשקם החקלאי אשר הוקצה להם בשנת 1992 ע"י המשיבה 3 (להלן: "מושב שפר").

2. רקע עובדתי בתמצית:

א. בשנת 1979, בעקבות הסכם משולש בין מושב שפר, הסוכנות היהודית (להלן: "הסוכנות") ומנהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), קיבלו העותרים זכויות של ברי רשות בנחלה 78, אשר כוללת זכויות במשבצת מגורים בשטח של 1,663 מ"ר (להלן: "שטח המגורים") וכן זכויות שימוש וחזקה במקרקעין חקלאיים (להלן: "השטח החקלאי").

יצוין, כי עיון בתרשים המצורף לאישור זכויות העותרים בנחלה, המצורף כנספח א' לעתירה, מלמד כי עפ"י רישומי המינהל, השטח החקלאי אשר אמור היה להינתן לעותרים כברי רשות הינו חלק הצמוד לשטח המגורים שלהם, אלא שבפועל, השטח החקלאי אותו מחזיקים העותרים, שמהווה בסיס לעתירתם, הינו שטח אחר, אשר כלל אינו צמוד לשטח המגורים. אוסיף לעניין זה כי עפ"י גרסת העותרים, השטח החקלאי הוקצה להם כך ע"י מושב שפר ולמעשה נכפה עליהם.

ב. העותרים תפסו חזקה בלעדית בשטח המגורים כבר בשנת 1979 ואילו השטח החקלאי המרוחק הוקצה להם בשנת 1990 ע"י מושב שפר (ראו נספח ב' לעתירה) ומאז הם עושים בו שימוש כשבין היתר בנו בו לול, רפת, אורוות סוסים ועוד. לאור הקצאת השטח החקלאי שלא בצמוד לשטח המגורים של העותרים, לא הייתה לעותרים כל דרך גישה ישירה לשטח החקלאי והם עשו שימוש בדרך כורכר אשר חוצה את נחלה 77, אשר מצויה בחזקתם של המשיבים 4-5 (להלן: "משפחת דהן").

ג. בשנת 1994 פורסמה למתן תוקף תוכנית ג/6359, אשר במסגרתה סומנה דרך הגישה לשטח החקלאי של העותרים. בשנת 2008 פורסמה למתן תוקף התוכנית, אשר אף בה סומנה באופן ברור הקמת דרך הגישה לשטח החקלאי של העותרים. חרף האמור, דרך הגישה לשטח החקלאי של העותרים מעולם לא נסללה.

ד. כאמור, במהלך כל השנים מאז קיבלו העותרים את השטח החקלאי, הם הגיעו אליו באמצעות דרך כורכר העוברת בשטח משפחת דהן. לאחרונה החל סכסוך בין העותרים ומשפחת דהן, במסגרתו ביקשו משפחת דהן להפסיק את השימוש של העותרים בדרך העוברת בנחלתם.

בעקבות הסכסוך הגישו העותרים ביום 10.6.15 תביעה בת.א. 22045-06-15 כנגד משפחת דהן, המתנהלת בבית משפט השלום בנצרת (להלן: "התביעה האזרחית"). בקצרה יאמר כי במסגרת התביעה האזרחית טוענים העותרים כי קיימת להם זכות מעבר בדרך הנמצאת בנחלת משפחת דהן וזאת מכוח רשות שימוש בלתי הדירה ו/או זיקת הנאה וזאת עד לסלילתה של דרך הגישה נשוא העתירה. יצוין, כי ביום 4.1.16 קבע בית משפט השלום בנצרת כי יש להמתין עם בירור התביעה האזרחית, עד מתן פסק דין בעתירה דנן.

ה. באותו יום בו הוגשה התביעה האזרחית (קרי ביום 10.6.15), הגישו העותרים גם את העתירה שלפניי. העתירה הוגשה כנגד המועצה, הוועד ומושב שפר (כמשיב פורמאלי) בלבד. ביום 25.10.15 הגישו משפחת דהן בקשה להצטרף להליך וזו התקבלה, לאחר שהעותרים לא התנגדו לכך. עוד יש לציין כי בהחלטה מיום 11.11.15 ובהסכמת הצדדים, הפך מושב שפר ממשיב פורמאלי למשיב מן המניין.

לאחר שני דיונים בעתירה ומקום בו הצדדים לא הגיעו להבנות, נקבע כי יינתן פסק דין בעתירה לאחר שהצדדים יגישו סיכומים בכתב. הסיכומים הוגשו כולם וכעת נותר להכריע בסוגיה העולה מן העתירה.

3. טענות הצדדים בתמצית:

טענות העותרים:
העותרים הפנו להשתלשלות העניינים במהלכם קיבלו שטח חקלאי שאינו צמוד לשטח המגורים שלהם, דבר אשר הצריך אותם לעבור דרך הנחלה של משפחת דהן על מנת להגיע לשטח החקלאי. עוד הרחיבו באשר לשימושם בשטח החקלאי, לרבות גידול וטיפול בלול ורפת גדולים, אורוות סוסים ומבנים חקלאיים נוספים. הוסיפו כי לפני 8 שנים בנו אף שני צימרים בשטח החקלאי. בהמשך הרחיבו באשר לתוכנית ג/6359 משנת 1994 ולתוכנית משנת 2008, אשר סימנו כולם את סלילת דרך הגישה.

העותרים טענו כי במהלך השנים היו ביחסים טובים עם משפחת דהן, אשר מעולם לא התנגדו למעבר העותרים בנחלתם, אולם לאחרונה פרץ סכסוך בין הצדדים, במסגרתו ניסו משפחת דהן למנוע מהם את המשך המעבר בדרך. לטענת העותרים, כל הניסיונות לגשר בין הצדדים באופן שיאפשר להם להמשיך להשתמש בדרך הנמצאת על נחלת משפחת דהן עלו בתוהו. העותרים הוסיפו כי לאחר פרוץ הסכסוך פנו לגופים שונים לרבות המועצה והוועד בבקשה לסלול את דרך הגישה עפ"י התוכנית, אולם פניות אלו לא נענו כאשר המועצה טענה כי אינה אחראית לביצוע העבודות המבוקשות ואילו הוועד כלל לא היה קיים באותה תקופה לאחר שהרכבו נפסל בהחלטה משפטית. עוד טענו העותרים כי עפ"י חוות דעת הוטרינר העירוני, ללא גישה חופשית של העותרים לשטח החקלאי ולבעלי החיים הנמצאים בו לא ניתן להחזיק במשק החקלאי ודינו להיסגר וכי "ללא גישה הנזק הכלכלי והסבל לבעלי החיים הוא עצום" (ראו נספח יא' לעתירה).

באשר לטיעון המשפטי, טענו העותרים כי הסמכות והחובה לסלילת דרך הגישה חלה על המועצה או הוועד בהיותם רשויות מנהליות, תוך שהפנו לחקיקה ופסיקה בעניין. לטענת העותרים, מקום בו נקבעה סלילת דרך הגישה בתוכנית סטטוטורית עוד בשנת 1994- למעלה מעשרים שנה לפני הגשת העתירה- הרי שהשתהות המועצה והוועד בסלילתה, תוך הטלת אחריות האחד על השני, הינה בלתי סבירה בעליל ואינה עומדת בחובת הרשות לפעול בהגינות וביושר, תוך שמירה על עקרונות המשפט הציבורי. העותרים הפנו לפסיקה מחוזית בעניין, במסגרתה הורה בית המשפט לרשויות לפעול על מנת לאפשר לבעלי זכויות במקרקעין לממש את זכויותיהם הקנייניות ולהפיק מהמקרקעין את המיטב, תוך שנקבע כי השתהות ארוכה בביצוע האמור אינה סבירה.

העותרים שבו והפנו לנזק העצום אשר עלול להיגרם למשק החקלאי ולבעלי החיים שברשותם.

טענות המשיבים:

טענות המועצה:
לטענת המועצה דין העתירה להידחות מחמת טענות מקדמיות שונות ובהן בראש ובראשונה העובדה שהעותרים נהגו בחוסר ניקיון כפיים עת הסתירו מבית המשפט כי דרך הגישה אתה הם מבקשים לסלול באה לשרת צימרים אותם בנו העותרים ללא היתר, אגב שימוש חורג במקרקעין. עוד הוסיפה המועצה כי העותרים אף הסתירו מבית המשפט כי חלק מהמבנים החקלאיים שצוינו בעתירה נבנו ע"י העותרים ללא היתר ו/או בחריגה מהיתר.

המועצה הפנתה לפסיקה הרלוונטית וטענו כי הסתרה מהותית זאת צריכה להביא לדחיית העתירה על הסף. הוסיפה כי אף לגופו של עניין לא יעלה על הדעת כי תסלול את דרך הגישה על מנת שזאת תשמש מבנים מסחריים לא חוקיים.

טענות מקדמיות נוספות אותן העלתה המועצה היו כי העותרים הסתירו כי המינהל למעשה הקצה להם שטח אחר מהשטח החקלאי נשוא העתירה, כי העותרים לא מיצו הליכים טרם הגשת העתירה מול המועצה, כי המדובר בעתירה מוקדמת נוכח התביעה האזרחית בה נקטו העותרים וכי לא צורפו צדדים מהותיים לעתירה (משפחת דהן, אשר בשלב זה טרם צורפה לעתירה ומשפחה נוספת).

לגופה של העתירה טענה המועצה כי מקום בו השטח החקלאי אשר ניתן לעותרים הינו שונה מזה אשר הוקצה להם בתחילה ע"י המינהל וכן מקום בו העותרים החזיקו בשטח החקלאי עוד בטרם פורסמה התוכנית לדרך הגישה ואף עשו שימוש בדרך הקיימת תקופה של 25 שנה, הרי שחייבת להיות מערכת הסכמית, בכתב או בעל פה, בין מושב שפר, העותרים ומשפחת דהן. בנסיבות העניין טענה המועצה כי הסכסוך נשוא העתירה הינו בראש ובראשונה סכסוך אזרחי פשוט, אשר יש ללבנו טרם הניסיון להשית את הוצאותיו הכספיות הגבוהות בגין סלילת דרך הגישה על כספי הציבור.

עוד טענה המועצה כי מקום בו דרך הגישה הינה דרך פנימית בתוך מתחם חקלאי שהזכויות בו הן של מושב שפר והיא אינה באה לשרת צורך ציבורי כלשהו, ונוכח חילופי השטחים האמורים, הרי שאין כל מקום להטיל על המועצה את סלילת דרך הגישה וזאת צריכה להיות מבוצעת ע"י מושב שפר או הסוכנות.

המועצה הוסיפה כי אף אם עליה הייתה החובה לסלול את דרך הגישה, עדיין ביצועה הוא הליך מורכב ויקר, אשר אינו משרת צורך ציבורי ולפיכך, אינו נמצא בראש סולם העדיפויות של המועצה. לעניין זה הפנתה המועצה לעבודות תשתית חשובות בתחומה, אשר הינם בעלי חשיבות ציבורית עליונה לדבריה. עוד הפנתה לפסיקה בעניין ולפיה אופן חלוקת התקציב של הרשות המקומית נתון לשיקול דעתה הבלעדי ובית המשפט לא יתערב בהחלטותיה בעניין זה אלא במקרים של החלטות הנגועות בשיקולים זרים או בחוסר סבירות קיצוני. הוסיפה, כי אף העותרים טענו שהחל תהליך קידום תוכנית מתאר חדשה למושב שפר וגם באמור ללמד כי אין כל מקום להתערב בשיקול דעתה של המועצה בשלב זה.

טענות הוועד ושפר:
הוועד ומושב שפר הגיבו באופן קצר ביותר לעתירה והסתפקו בטענות לפיהן אין להם את הסמכות או האחריות לסלילת דרך הגישה, אשר הינה בסמכות המועצה בלבד. הוסיפו, כי אין להם כל התנגדות שהמועצה תסלול את דרך הגישה.

טענות משפחת דהן:
משפחת דהן טענה בפתח תשובתה כי היא אינה מתנגדת לסלילת דרך הגישה ע"י הגוף אשר באחריותו לסלול אותה, עם זאת ביקשו להפנות להתנהלות העותרים ולנזקים אשר הם גורמים להם. לטענתם, במשך השנים עשו העותרים שימוש מצומצם וסביר בדרך הכורכר הנמצאת בנחלתם, אולם עם חלוף הזמן ולאחר שהעותרים הקימו במקום מבנים ללא היתר לרבות הצימרים, האורווה, חלק ממבני הלול והרפת, הפך השימוש שלהם בדרך הכורכר לתדיר ומכוון מטרה, באופן המהווה מטרד ופוגע בזכויותיהם בנחלתם. משפחת דהן ביקשה כי בית המשפט בהכרעתו בעתירה, ישים לנגד עיניו את טובתם ויפעל לתקן את העוול אשר נגרם להם.

4. דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את כלל טענות הצדדים ועיינתי בכל המסמכים הרלוונטיים שצורפו על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

כידוע, עקרון במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל לגדר מתחם הסבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשות, פ"ד לו(2) 449:

"כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." (ראו גם עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח', פסקה 14 לפסק הדין ( פורסם בנבו)).

הלכה זו רלוונטית כמובן גם לעתירה דנן, בה אין המדובר בתקיפת החלטה ישירה של הרשות, אלא בטענה כי זו אינה נוקטת פעולה. בסופו של יום מבקשים העותרים כי בית משפט זה יתערב בשיקול הדעת הנתון לרשות ויחייב אותה בסלילת דרך הגישה באופן מידי, תוך קביעת סדר העדיפויות בהוצאת הכספים הציבוריים מתקציבה.

לעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי הרשות היא אשר קובעת לעצמה את סדרי העדיפויות בהוצאות תקציבה ובית המשפט לא יתערב בכך אלא באם אלו אינם עומדים במתחם הסבירות וכללי המנהל התקין. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו ע"י בית המשפט העליון בבג"ץ 3472/92 יוסף ברנד ו- 286 אח' נ' שר התקשורת, מז (3) 143:

"כל רשות עומדת בפני הצורך למצוא את האיזון הראוי בין ההיקף, האופן והמידה של קיום תפקידיה חובותיה על-פי הדין, לבין חובתה לשמור על המסגרת התקציבית שלה. לעולם אין היא יכולה לצאת ידי חובת הכול ולקיים את כל תפקידיה באופן אופטימלי, ללא התחשבות במגבלות התקציב. עליה לקבוע לעצמה סדרי עדיפויות וקדימויות וכללים וקריטריונים מנחים ליישומם, אשר יעמדו במבחן הסבירות אותם עליה להפעיל תוך שוויון. הסבירות, מחייבת כי בקביעת סדר הקדימויות בין נושאים שונים שהרשות מופקדת עליהם תינתן עדיפות לנושאים הנכבדים בחשיבותם מהאחרים.
כל עוד כך תנהג הרשות, לא יתערב בית המשפט ולא יחליט במקומה על אופן חלוקת המשאבים הכספיים שלה (ראה בג"צ 1793/91 [ 14]), שכן חובה המוטלת על הרשות כלפי הציבור -
"... יש עמה, בדרך כלל, שיקול דעת לגבי זמן, מקום ואופן הגשמתה, ועל הרשות הציבורית לקבוע בעצמה את סדר העדיפות שלפיו היא אומרת לעמוד בחובות שהוטלו עליה לטובת כלל הציבור, במידת יכלתה, הנקבעת בראש ובראשונה במסגרת התקציב העומד לרשותה ... לדברים אלה משנה תוקף לגבי רשויות מקומיות הפועלות בשטחים בהם גדלה האוכלוסיה במהירות, וקשה להן להדביק את קצב ריבוי הצרכים, על-ידי הספקת שירותים מלאים בכל מקום יחד עם היווצר הצורך ... כך הוא לגבי החובה לספק שירותים ציבוריים, וביניהם החובה לספק שירותי ביוב נאותים..." (השופט לנדוי (כתוארו אז) בע"א 247/55 סרג עדין בע"מ בפירוק מרצון נ' ראש העיר תל-אביב-יפו ואח' [ 15], בעמ' 1116-1117).
בית המשפט לא יורה לרשות כיצד להקצות ולחלק את משאביה. חיוב בהוצאה למטרה מסוימת חייב לבוא על חשבון מטרה אחרת, אולי חשובה ממנה, או אולי על-ידי הגדלת התקציב שיינתן לה על-ידי אוצר המדינה ואשר חייב יהיה להיעשות על חשבון תקציבים שנועדו למטרות אחרות, אולי חשובות יותר. בית המשפט אינו הגוף המוסמך לעסוק ואינו יכול לעסוק בהקצאת משאביה של החברה (ראה ס' גולדשטיין, "מגבלותיה של המערכת המשפטית" משפטים יג (תשמ"ג-מ"ד) 7, 19). בית המשפט יכול רק לבקר את פעולותיה של הרשות בחלוקת משאביה, אם עומדים הם בכללי המשפט המנהלי, וביניהם במבחן השוויון והסבירות".

על עמדה זו חזר לא פעם בית משפט זה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים:

"אעיר כי העובדה שסלילת הכביש אושרה בתוכנית המתאר אין בה כדי לחייב מניה וביה את הרשות לבצע את העבודות לאלתר, במנותק משאלת התקציב, סדר עדיפויות וקדימויות. טענת העותרים כי למשיבה 1 תקציב של 22 מיליון ₪, נטענה בעלמא, ומכל מקום, כאמור לעיל, אופן חלוקת התקציב של הרשות המקומית נתון לשיקול דעתה הבלעדי ובית המשפט המנהלי לא יתערב בהחלטותיה בעניין זה, אלא אם יוכח כי ההחלטות נגועות בשיקולים זרים ובחוסר סבירות קיצוני" (ראו עתמ ( חי') 36174-06-14‏ ‏ אוסאמה אבו ואסל נ' מועצה מקומית ערערה, פורסם בנבו (15.12.14)).

בענייננו, לא השכילו העותרים להוכיח כי התנהלות הרשות נגועה בחוסר סבירות קיצוני או בשיקולים זרים. לעניין זה עלינו לזכור כי דרך הגישה אשר העותרים דורשים את סלילתה הינה אל ובתוך מתחם חקלאי בודד ואינה משרתת צורך ציבורי רחב. בנוסף, לאותו שטח חקלאי כבר קיימת דרך גישה (הגם שקיימת מחלוקת בין העותרים ואחרים לגבי השימוש בה ועל כך בהמשך). אף ניסיונם של העותרים לטעון כי חלוף הזמן מאז אושרה התוכנית מגיע לכדי חוסר סבירות קיצוני מטעם הרשות אין לו על מה לסמוך וזאת מקום בו אף לגישת העותרים, השטח בו מבקשים העותרים לסלול דרך גישה אינו השטח בו קיבלו בתחילה רשות שימוש מאת המינהל ובמשך שנים רבות השתמשו העותרים בדרך הגישה הקיימת מבלי שהעלו כל טענה בעניין.

יתירה מכך, העותרים עצמם בסעיף 18 לעתירה מציינים, כי לאחרונה החל הוועד בקידום תוכנית מתאר חדשה במושב שפר, במטרה להרחיב את שטחי המגורים של הנחלות במושב ל- 2.5 דונם לכל משפחה. ברור כי מקום בו מקודמת תוכנית מתאר חדשה, אשר עלולה להביא לשינויים בשטחי התושבים במושב שפר, לרבות העותרים ומשפחת דהן, יש בה כדי לחזק את עמדת המועצה בדבר שיקול הדעת הנרחב שיש לה בקביעת סדר העדיפויות התקציבי.

המועצה הפנתה בתשובתה לתקציבה המצומצם ולפרויקטים בעלי החשיבות הציבורית העומדים לפתחה, אשר להם היא בוחרת לתת קדימות תקציבית. עמדה זו של המועצה מקובלת עליי לחלוטין ומכל מקום העותרים לא סתרו אותה כלל. בנסיבות אלו איני רואה כל מקום להתערב בשיקול דעתה הרחב של הרשות ולקבוע לה סדרי עדיפויות תקציביים.

אוסיף, כי אכן היו מקרים בהם חייב בית המשפט את הרשות להכשיר דרכי גישה לבתים אשר נבנו כחוק ובהתאם לתוכניות מתאר תקפות ובמיוחד כאשר זאת השתהתה תקופה ארוכה (וראו לעניין זה הפסיקה שהובאה ע"י העותרים). אלא שבענייננו, קיימים בעניינם של העותרים מספר שיקולים נוספים בעלי משקל מהותי, אשר מטים את הכף לכיוון דחיית העתירה. להלן אפנה לשיקולים אלו.

חוסר ניקיון כפיים ושימוש אסור במקרקעין ע"י העותרים:

ראש וראשון לשיקולים הנוספים אשר מחייבים את דחיית העתירה הינה העובדה כי רק בכתבי התשובה שהוגשו ע"י המשיבים התגלה כי באותו שטח חקלאי אילו מבוקשת סלילת דרך הגישה, בנו העותרים צימרים ללא כל אישור בניה ובניגוד לייעוד המקרקעין. חשוב לציין לעניין זה כי העותרים בסיכומיהם לא הכחישו את אותה בניה ללא היתר, אלא טענו כי כך נוהגים רבים במושב וכי הצימרים צפויים לקבל לגליזציה בעתיד.

לעניין זה חשיבות כפולה, ראשית בחינת כתב העתירה שהגישו העותרים מעלה כי בניית הצימרים על השטח החקלאי מוזכרת שם במשפט בודד וכללי ביותר (פסקה 8 לעתירה), ללא כל אזכור של חוקיות הבנייה. בניגוד לאמור, מפרטים העותרים באופן נרחב באשר לשימוש החקלאי ואופן הטיפול אשר נעשים על ידם בשטח החקלאי, לרבות צירוף תעודות, דוחות וצילומים (ראו נספחים ג' ד' ו-ה')

המדובר לטעמי בהתנהלות העולה לכדי חוסר ניקיון כפיים מהותי מטעם העותרים, כאשר אין ולא יכול להיות חולק כי עובדת הקמת הצימרים בחוסר חוקיות על המקרקעין שאליו מתבקשת סלילת דרך הגישה בעתירה, הינה עובדה חשובה ורלוונטית, אותה היה על העותרים להציג בפני בית המשפט. טענת העותרים בסיכומיהם כאילו מידע זה לא פורט מקום בו במסגרת העתירה נדרשה גישה למשק החקלאי בלבד ולא לצימרים, אשר בפועל נמצאים באותו שטח חקלאי אליו נדרשת דרך הגישה, הינה טענה מיתממת, אשר נגועה כשלעצמה בחוסר ניקיון כפיים ולא היה ראוי שתישמע. דברים אלו נכונים אף באשר לטענתם הספקולטיבית של העותרים כאילו הצימרים יקבלו אישורים בעתיד. לעניין זה, די אם נזכיר כי בכתב העתירה מציינים העותרים כי בנו את הצימרים על השטח החקלאי לפני יותר משמונה שנים.

כידוע, בפסיקה נקבע לא פעם כי על העותרים חלה חובה להציג בפני בית המשפט את התמונה המלאה על פיה ניתן להכריע בעתירה, גם זו אשר אינה פועלת לטובתם. עוד נקבע כי אי גילוי נאות של העובדות הרלוונטיות, די בו לעיתים אף לבדו כדי להביא לדחיית העתירה:

"אי גילוי נאות של העובדות החשובות לענין בגוף העתירה מהווה אי נקיון כפיים המצדיק לכשלעצמו דחיית עתירה ללא התייחסות לגופא, שכן היא אינה ממלאת כראוי אחר החובה להציג בפני בית המשפט תמונה מלאה ואמינה על בסיסה עליו להכריע ( ראה בג"צ 1156/03 נאדיה אלסעדי ואח' נ' שר הפנים ( טרם פורסם); בג"צ 1228/93 הר שמש נ' ועדת הערער שהוקמה על פי חוק מקרקעי ישראל התש"ך-1960 (לא פורסם); בג"צ 421/86 יוסף אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409)" ( ראו בג"צ 9775/06 ראיסה דמישב ואח' נ' משרד הפנים, תק-על 2007(1), 688).

שנית וחשוב לא פחות, אין זה ראוי לטעמי לקבל את העתירה ולהורות לרשות לסלול דרך גישה, כאשר זו נדרשת, למצער בחלקה, לצורך שימוש חורג ואסור של העותרים במקרקעין. אישור כזה יהיה בבחינת "יוצא חוטא נשכר" ומתן תגמול ל"עברינות בניה". לעניין זה אציין כי הגם שהעותרים מאזכרים שוב ושוב כי התוכנית לסלילת דרך הגישה הינה בת למעלה מ-20 שנה, הרי שהם מעולם לא פנו בשום טענה לעניין אי סלילתה אלא לאחר שבנו את הצימרים, ונראה שהדברים מדברים בעד עצמם (כאשר לעניין זה ניתן להפנות לטענות משפחת דהן באשר ל"שימוש המוגבר" שעושים העותרים בדרך העוברת בנחלתם לאחר בניית הצימרים).

דומה כי נכונים הדברים אף באשר לטעות המשיבים (המועצה ומשפחת דהן), באשר לעובדה כי לחלק מהמבנים החקלאים שבנו העותרים, לרבות הרפת והארווה, אין כלל היתרי בניה. בסיכומים שהגישו טענו העותרים כי טענות אלו נטענו בעלמא וללא הוכחה, כאשר מכל מקום הסוכנות היא שהקימה את המבנים. אלא שטענה זו של העותרים אין לקבל. ראשית, הטענה כאילו הסוכנות הקימה את אותם מבנים אינה מתיישבת עם עמדת העותרים עצמם בסעיף 5 לעתירתם, בו הם מציינים באופן שאינו משתמע לשני פנים כי העותרים הם שהקימו את המבנים החקלאיים. שנית, מטבע הדברים, כאשר העותרים טוענים כי למבנים שהוקמו על ידם יש היתרי בניה, חזקה שיציגו את אותם היתרים. לאור האמור דומה כי גם לעניין זה המדובר במידע אותו הסתירו העותרים מבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, וכי רצונם של העותרים בסלילת דרך הגישה כמבוקש בעתירה, נועדה בין היתר לשם שימוש פסול, על כל המשתמע מכך.

נראה אם כן, כי העותרים נהגו בחוסר ניקיון כפיים מובהק בעתירתם, כאשר השמיטו עובדות מהותיות מפניו של בית המשפט וניסו לזכות בסעד תוך הצגת תמונה חלקית ובלתי שלמה של הדברים. כמו כן דומה כי המדובר בעותרים אשר מבקשים הלכה למעשה לקבל סעד אשר יאפשר להם בין היתר לעשות שימוש בבניה בלתי חוקית, הן בכל הקשור לצימרים שבנו ללא היתר, תוך שימוש חורג במקרקעין והן באשר למבנים חקלאיים שנבנו על ידם ללא היתר. לאור האמור סבור אני, כי ראוי להורות על דחיית העתירה מטעם זה בלבד.

השטח החקלאי שברשות העותרים והסכסוך העותרים עם משפחת דהן:

כפי שצוין קודם לכן, בחינת אישור הזכויות אשר צורף ע"י העותרים כנספח א' לעתירתם, מלמד כי למעשה השטח החקלאי המקורי בו קיבלו העותרים רשות שימוש אינו השטח נשוא העתירה, בגינו מבקשים העותרים להורות על סלילת דרך הגישה.

לטענת העותרים, החלפת השטחים נכפתה עליהם ע"י מושב שפר "באופן תמוה ביותר, ומסיבות שאינן ידועות לעותרים" וזאת עוד בשנת 1990.

מכל האמור עולה כי העותרים החזיקו בשטח החקלאי ועשו שימוש בדרך העוברת בנחלת משפחת דהן תקופה של כ-25 שנה בטרם הגישו את העתירה דנן. לעניין זה משמעות ממשית שכן, כפי שהעותרים מציניים בעתירתם, תוכנית ג/ 6359 אשר מכוחה נדרשת סלילת דרך הגישה, פורסמה עוד בשנת 1994- כארבע שנים לאחר שהעותרים קיבלו והחלו בעיבוד השטח החקלאי אשר הגישה אליו התאפשרה רק דרך שטחה של משפחת דהן.

אף מתשובת משפחת דהן עולה בין השורות כי הסכימו במהלך כל השנים לעותרים לעשות שימוש בדרך העוברת בחלקתם, אולם כיום, לטענתם, עושים העותרים שימוש לא סביר בדרך, באופן המהווה מטרד רציני וזאת לאחר שהקימו על השטח החקלאי מבנים לא חוקיים, לרבות הצימרים.

בנסיבות אלו, מקובלת עליי עמדת המועצה לפיה הסכסוך שלפנינו הינו בראש ובראשונה סכסוך אזרחי בין העותרים, משפחת דהן ומושב שפר. העובדה כי במשך 25 שנה עשו העותרים שימוש בדרך הקיימת לשטח החקלאי, לרבות טרם הייתה התוכנית לסלילת דרך הגישה קיימת, מלמדת כי הייתה במהלך השנים הסכמה כלשהי בין העותרים ומשפחת דהן למעבר בשטח, כאשר הדעת נותנת כי גם מושב שפר מעורב בה (שכן הוא כאמור נתן לכאורה לעותרים שטח חקלאי המרוחק מביתם, ללא שהייתה להם כל גישה אליו או תוכנית להקמת דרך גישה שכזו). אוסיף לעניין זה, כי למרבה הצער הוועד ומושב שפר נמנעו מלתת כל הסבר באשר להקצאת השטח החקלאי לעותרים באופן בו זה נעשה, אף שלטעמי מן הראוי היה שיעשו כן.

להדגיש, כי אין בהתייחסותי זו כדי להביע עמדה או דעה כלשהי אודות סיכויי הזכייה בתביעה האזרחית שהגישו העותרים.

סוף דבר, כלל השיקולים הרלוונטיים, לרבות שיקול הדעת הנרחב שיש בידי הרשות בכל הנוגע לקביעת סדר עדיפויות תקציבי, קידומה של תוכנית מתאר חדשה במושב, חוסר ניקיון הכפיים המובהק של העותרים ומהות הסכסוך על דרך הגישה הקיימת, מלמדים כולם כי לא קיימת אי סבירות קיצונית בהתנהלות הרשות, אשר מצדיקה התערבותה של ערכאה זו.

5. לאור כל האמור לעיל, אין בידיי להיעתר לסעדים שהתבקשו בעתירה, והנני מורה על דחייתה.

אני מחייב את העותרים בתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ למועצה וסך של 2,000 ₪ למשפחת דהן. סכומים אלה ישול מו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא ו ריבית והפרשי הצמדה כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות לוועד המקומי ולמושב שפר.

6. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' תמוז תשע"ו, 14 יולי 2016, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי ערין בראנסה