הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 68182-05-20

לפני כבוד השופט יונתן אברהם
המערערות
.1 הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית
ע"י ב"כ עו"ד סאמר זועבי
.2 ארמון ההגמון (קסר אלמוטראן) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד רונן מטרי

נ ג ד

המשיבות
.1 הועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת עילית (נוף הגליל)
ע"י ב"כ עו"ד אולגה גורדון
.2 הועדה המקומית לתכנון ובנייה נצרת
ע"י ב"כ עו"ד מוחמד איברהים
.3 נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד דודו כחלון ועו"ד טלי ענבר גולן

פסק דין

בפניי ערעור מנהלי שהוגש לפי סעיף 5(2) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, תש"ס – 2000 וסעיף 198(ז) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"). הערעור נסב על החלטת וועדת הערר המחוזית לתכנון ולבנייה מחוז צפון מיום 25.2.20 בערר מס' 210+211-05 (להלן: "ההחלטה"), בחלק הקשור בשלילת ריבית מאת המערערות, הכל כמפורט להלן.

הרקע העובדתי וההליכים:

ביום 20.8.1993 נחתם בין המערערת 1 (להלן: "הפטריארכיה") לבין המערערת 2 שהינה חברה בשם ארמון ההגמון [קסר אל מוטראן] בע"מ הסכם קומבינציה מכוחו רכשה האחרונה זכויות מאת הפטריארכיה במקרקעין הידועים כחלקות 1, 10 12 בגוש 16557 בעיר נצרת (להלן: "המקרקעין").

ביום 26.11.1993 הוגשו על ידי מספר תושבים מהעיר נצרת הנמנים על בני העדה היוונית האורתודוכסית תביעה (ת"א (נצ') 509/93) בה נטען, כי הפטריארכיה אינה בעלת הזכויות במקרקעין וכפועל יוצא אף לא המערערת 2.

ביום 21.6.1998 פורסמה תכנית ג/8144 – "דרך מס' 60 קטע תל עדשים – נצרת עילית" (להלן: "התכנית" או "התכנית הפוגעת"). מטרתה של התכנית היתה בין היתר ליעד שטחים לדרך ולסלילת כביש, ייעוד שטח להקמת מעברי מים, תעלות, קירות תומכים גשרים וכן לביצוע כל עבודות העפר והחציבות הכרוכות בסלילת הכביש.

ביום 3.12.02 ניתן פסק דין בתביעה הנ"ל (ת"א 509/93), אשר דחה את התביעה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 650/03). ביום 27.4.03 ניתנה החלטה ע"י בית המשפט העליון בתיק הנ"ל, לפיה נדחה הערעור מחמת אי הפקדת עירבון.

ביום 20.7.03 פנו המערערות באמצעות באת כוחן בבקשה אל שר הפנים להאריך להן את המועד להגשת תביעה בגין ירידת ערך המקרקעין בעקבות התכנית הפוגעת. לטענת המערערות (עליה לא חלקו המשיבים) ביום 7.10.03 הן פנו שוב אל שר הפנים בעניין זה במכתב תזכורת.

ביום 2.12.04 ניתנה החלטת שר הפנים המאשרת למערערות להגיש תביעה בגין ירידת ערך המקרקעין וזאת תוך 3 חודשים ממועד מתן ההחלטה. ביום 27.2.05 הגישו המערערות את תביעתם בגין ירידת הערך.

ביום 25.2.20 ניתנה החלטת וועדת הערר המחוזית מושא הערעור דנן במסגרתה נפסק למערערות דנן פיצוי בגין אישורה של התכנית הפוגעת. כן קבעה ועדת הערר, כי ביחס לתקופה שתחילתה במועד הקובע (21.6.1998) ועד סיומה בדצמבר 2006 יישא סכום הפיצוי הפרשי הצמדה בלבד ומ- 1.1.07 הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה.

העותרות הגישו לוועדה הנ"ל בקשה לעיון חוזר אך ורק בעניין סוגיית הריבית הנ"ל וביום 25.5.20 נדחתה בקשתם זו. מכאן הערעור שבפניי המתמקד כל כולו באי פסיקת ריבית ביחס לתקופה שתחילתה במועד הקובע (21.6.1998) ועד דצמבר 2006.
נימוקי ועדת הערר לאי פסיקת הריבית

ועדת הערר הביאה מהוראות סעיפים 2 ו- 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961 וקבעה כי הוראות אלו חלות גם על ההליכים בפניה. משכך, סברה הועדה כי מסור לה שיקול הדעת באשר לשיעור הריבית.
הועדה סקרה תחילה בהחלטתה את הפסיקה לעניין תכליתם של הפרשי ההצמדה והריבית שעיקרה שמירה על הערך הריאלי של הכסף ולא ענישה של הצד החייב. כמו כן קבעה הועדה שהתנהלות של בעל דין מווה שיקול בקביעת שיעור ריבית נמוך מהרגיל .

תוך יישומם של העקרונות הנ"ל על המקרה שבפניה דחתה תחילה הועדה טענות של מי מהמשיבות, לפיהן התמשכות הליכי גילוי המסמכים במסגרת הליך הערר, נבעה מהתנהלות המערערות דנן.

למסקנה שונה הגיעה ועדת הערר בנוגע "לתקופה שקדמה להגשת שומה מתוקנת הכוללת חלוקה של סכום הפיצוי לפי וועדות מקומיות", וקבעה בעניין זה :- "תקופה זו שתחילתה עם תחילת התכנית הפוגעת בשנת 1998, וסופה בחודש דצמבר 2006, היא התקופה שבין מועד אישורה של התכנית נושא התביעה, ועד להגשת כתב ערר מתוקן ע"י העוררות . הימשכותה של תקופה זו רובץ כל כולו כתפי העוררות". (ס' 73 להחלטת הועדה).

הועדה מצאה לציין בנימוקיה כי המערערות הגישו את תביעת הפיצויים בחלוף 6 שנים מהיום שיכלו להגישה לפי סעיף 197 לחוק התו"ב. כמו כן הגישו אותה ללא הפרדה בין מרחבי התכנון על אף מנע מהועדה המקומית נוף הגליל, לפי נימוקי החלטתה (מושא הערר) אפשרות להתייחס לסכום הפיצוי, ורק בהליכי הערר בוצעה הפרדה זו. הועדה ראתה בתיקון המבצע את ההפרדה הנ"ל, תיקון מהותי לצורך הנעת הליך הערר. הועדה ציינה כי המערערות הועמדו על צורך זה בהפרדה עוד קודם להליך הערר.

עוד ציינה הועדה כי שיקולים מסוג זה יש בהם להשפיע אף על תקופת הריבית זאת לפי סעיף 5 לחוק פסיקת ריבית הנ"ל, ולפסיקה הנוגעת ליישומו.

משום כך קבעה ועדת הערר כי לתקופה הנ"ל לא תשולם ריבית אלא הפרשי הצמדה בלבד.

טענות המערערות:

נטען כי וועדת הערר טעתה בכך ששללה את הריבית בגין התקופה הנ"ל. נטען כי סכום הריבית שנשלל הינו חלק מהפיצוי המגיע למערערות כתוצאה מאישור התכנית הפוגעת. נטען כי נימוקי ועדת הערר בעניין הריבית אין בהם כדי להוות טעמים מוצדקים לשלילת סכום נכבד של עשרות אחוזים מהפיצוי הריאלי הכולל המגיע למערערות.
בהודעת הערעור חילקו המערערות את התקופה הנ"ל לתתי תקופות, כדלהלן.

תחילה נטען כי הוועדה הנכבדה טעתה בכך ששללה את הריבית בגין התקופה של 3 שנים הראשונות לאחר אישור התכנית הפוגעת. קרי בין 6/1998 ועד 6/2001. נטען כי מדובר בפרק זמן של שלוש שנים שהמחוקק "קבע אותו כזמן התארגנות לגיטימי וסביר להגשת תביעת ירידת הערך" ולכן אין לקנוס או לפגוע בזכויות של מי שפועל במסגרת הזמנים שנקבעו בסע' 197 לחוק התכנון והבנייה.

נטען כי שלילת הריבית לגבי 3 השנים הנ"ל משמעה כי הוועדה מצפה כי תביעת פיצויי ירידת ערך תוגש באותו היום בו אושרה התכנית, כאשר בפועל המחוקק קבע תקופה של 3 שנים כתקופה לגיטימית לשם התארגנות להגשת תביעה כזו.

נטען כי דומה הדבר לשלילת ריבית למשך מלוא השנים הראשונות ממועד עילת התביעה מתובע אשר הגיש את תביעתו ביום האחרון של תקופת ההתיישנות. החלטה כזו אינה מידתית ואינה סבירה.

נטען כי הוועדה טעתה בכך ששללה את הריבית בגין התקופה שבה התנהלו הליכים משפטיים בנוגע לזהות בעלי הזכויות במקרקעין. נטען כי החל ממועד אישור התכנית הפוגעת ועד למועד שבו פנו המערערות לשר הפנים לקבלת ארכה להגשת תביעתן התנהלו הליכים משפטיים מורכבים אשר עסקו בסכסוך לגבי זכות הבעלות במקרקעין. כל עוד הליכים אלו היו תלויים ועומדים לא היה ניתן לנהל תביעת ירידת ערך במקביל להליכים אלו. אף אם היו המערערות מנסות להגיש את תביעת הערך בתוך תקופה זו היה הדבר מעורר מהומה, היו מוגשות בקשות למתן צווי מניעה ובירור התביעה היה נדחה עד להכרעה בבית המשפט בנושא הבעלות. לפיכך, הרי שאין להעניש את המערערות ולשלול מהן את הריבית בגין התקופה שעד למועד מתן פסק הדין של בית המשפט העליון (27.4.03).

נטען, כי הוועדה טעתה בכך ששללה את הריבית בגין התקופה החל ממועד הגשת תביעת פיצויי ירידת הערך ועד להגשת תביעה מתוקנת לירידת ערך. התביעה המתוקנת היא תביעה אשר פיצלה את התביעה בין שתי הרשויות. נטען כי על אף שהמערערות הגישו את תביעת ירידת הערך כבר ביום 27.2.05 הרי שהוועדה שללה את הריבית המגיעה להן בגין כל התקופה שעד סוף שנת 2006, בטענה כי המערערות לא פיצלו את תביעתן כראוי בין שתי הרשויות המקומיות שבתחומן עובר הכביש על פי התכנית הפוגעת (קרי נצרת ונוף הגליל).

נטען כי התכנית הפוגעת פגעה במקרקעי המערערות כמכלול ולמערערות לא היה היתה ידועה חובה שבדין להגיש את התביעות מלכתחילה באופן מפוצל בין שתי הרשויות המקומיות הנוגעות בדבר. המערערות הפנו בעניין זה לעמ"נ (מחוזי ב"ש) 1/08 הוועדה המקומית נ' דניאל ליברטי (4.5.09) שם נפסק כי: "אף כי מדובר בתביעה אשר אינה ערוכה כדין, ונפלו בה השיבושים עליהם הצביע בא כוח המערערת, הרי שאין לומר כי לאו תביעה היא. גם תביעה לקויה, אשר תוקנה תוך זמן סביר, הינה תביעה".

נטען כי מלכתחילה היה ברור לכל הצדדים כי חלקה של נצרת עילית/נוף הגליל בפיצוי הינו קטן יחסית. משכך לא היה כל קושי לגזור חלק זה גם מהנתונים שבתביעה המקורית ומחוות הדעת שצורפה ותמכה בה. נטען כי הוועדות המקומיות יכלו לעשות שימוש בסמכותן ולהורות למערערות לתקן את תביעתן, או להגיש חוות דעת שמאית שתתייחס לשטחים שבתחומן בלבד, ברם הן בחרו שלא לעשות כן והעדיפו לדחות את תביעת המערערות מנימוק אחר המסתמך על הטענה לפיה התכנית הפוגעת השביחה את המקרקעין ולא בגין "העדר פיצול" בין התביעות.

נטען כי המשיבה 2 הנושאת ברובו המוחלט של הפיצוי המגיע למערערות לא התייחסה כלל לתביעת המערערות ונמנעה מליתן החלטה בתביעתן חרף חלוף המועד הקבוע לכך בדין. משיבה זו ניאותה ליתן החלטה רק אחרי הגשת הערר. הנימוק בדבר "העדר פיצול" תביעות כלל לא נטען ע"י משיבה זו. משכך העדר פיצול התביעה לא היה הגורם שעיכב בפועל את הדיון בתביעת ירידת הערך, אלא דווקא הימנעות משיבה זו ממתן החלטה בתביעות המערערות וניסיונן של שתי הוועדות להתנער מחובתן לפצות את המערערת בטענה כי התכנית הפוגעת השביחה את המקרקעין.

נטען כי פיצול התביעה או חוות דעת מעולם לא שימש טעם לשלילת הפרשי הצמדה וריבית לבעל דין הזוכה. נטען כי פיצול תביעה כמו תיקון כתבי טענות בהליכים שיפוטיים נעשה כדבר שבשגרה ועל פי רוב מטרתו לקצר ולייעל את הדיון. כל עוד לא הוכח כי הפיצול נעשה בכוונת זדון כפי שלא הוכח במקרה דנן הרי שלא ניתן לזקוף את הדבר לחובת בעל הדין שפעל כאמור.

נטען כי התנהלות המשיבה 2 היא ההתנהלות החריגה וחסרת תום הלב עת ניסתה האחרונה למשוך את הדיון בתביעת המערערות לפרק זמן ממושך, הכל על מנת להימנע מתשלום הפיצויים המגיעים למערערות. נטען כי בכלל זה יש להוסיף את התנהלות המשיבה 2 בהליך בכללותו ובכלל זה בהליכי גילוי מסמכים התנהלות שזכתה בצדק לביקורת ועדת הערר (ראו בהרחבה סע' 40 להודעת הערעור).

עוד נטען כי בהתאם להוראות סעיף 119(ד) לחוק התכנון והבנייה מחויבת המשיבה 3 (נתיבי ישראל) לשפות את הוועדות המקומיות ב- 70% מסכום הפיצויים בגין ירידת הערך לפי סעיף 197 לחוק הנ"ל. משכך לכל הפחות מבחינת המשיבה 3 לא היה שום צורך בפיצול התביעות בין הרשויות והעדר פיצול לא עיכב דבר. משכך ביחס ל- 70% מסכום הפיצוי אין הצדקה לשלילת הריבית ביחס לתקופה שבין הגשתה לראשונה של תביעת הערך ועד למועד בו בוצע הפיצול בין הרשויות.

נטען כי המשיבות 1-2 יכלו לשלם למערערות סכום שאינו שנוי במחלוקת ובכך להקטין את החשיפה לריבית. אלא שהמשיבות הנ"ל בחרו שלא לעשות כן ולעמוד על שומות מופרכות לפיהן התכנית הפוגעת השביחה את מקרקעי המערערות. התנהלות כזו אינה סבירה ואינה ראויה. עצם התעקשות זו אמורה להוות שיקול שימנע הפחתה כלשהי בריבית המגיעה למערערות.

נטען כי במהלך ניהול תביעת ירידת הערך היתה בידי המשיבות חוות דעת של שמאי מטעם המשיבה 3 אשר הכיר בכך שלמערערות זכאות לפיצויים בשיעור של עשרות מיליוני שקלים. חוות דעת זו אף נבחנה ע"י השמאי הממשלתי ונמצאה נמוכה בכ- 25% מן הנדרש. למרות זאת בחרו המשיבות שלא לשלם למערערות פיצוי כלשהו ולנהל את ההליך עד תומו. המערערות הפנו לפסיקה שניתנה בע"א 2979/15 מ"י – רשות הפיתוח נ' פאטמה עיסא (22.5.16) בה נפסק לשיטתן כי סירוב לשלם פיצויים שאינם שנויים במחלוקת יביא לפסיקת ריבית מוגדלת.

עוד נטען כי המשמעות הכלכלית של החלטת הוועדה לשלול את הריבית בגין התקופה שמתחילה מאז אישור התכנית הפוגעת ועד לסוף חודש 12/2006 משמעה שלילת פיצוי כספי בהיקף העולה על 16.5 מיליון ₪. מדובר בסכום משמעותי בכל קנה מידה ובמיוחד חריג ביחס לסכום הפיצוי שנפסק למערערות. התוצאה היא כי המערערות ממתינות מזה למעלה מ – 20 שנה לקבלת הפיצוי המגיע להן על פי דין כאשר בהחלטה לכאורה אגבית נשלל פיצוי כספי ששוויו כ- 70% מסכום הפיצוי הכולל.

עוד נטען כי במסגרת החלטתה הדוחה את הבקשה לדיון חוזר שהגישו המערערות הוסיפה ועדת הערר עובדות ונימוקים שלא נטענו כלל ע"י מי מהצדדים שחלקם אף מנוגדים לעמדת הוועדה בהחלטתה המקורית ומבלי שניתנה למערערות הזדמנות כלשהי להגיב לטענות אלו והכל על מנת להגן על החלטתה השגויה. כך לדוגמא הביאה הוועדה נימוק עובדתי חדש לפיו המערערות היו רשומות כבעלים (קרי של המקרקעין) ויכלו לפנות לבית המשפט. הוועדה אף הביאה מיוזמתה אזכור של בקשה כלשהי שהוגשה בשנת 1993 אשר אף אחד מהצדדים לא העלה אותה בהליך. הוועדה הסתמכה על נתון עובדתי חדש – החלטה מלפני 27 שנה מבלי שהובאו בפניה פרטים כלשהם לגבי נסיבות הגשתו ונגיעתו למקרה דנן. נטען כי לא ברור מדוע קבעה הועדה קביעות עובדתיות בנושא מורכב שלגביו לא הובאו כל ראיות.

נטען כי במקרה דנן אין המדובר ב"הטלת נטל כספי נוסף על הקופה הציבורית לשלם את מחירו של העיכוב" כלשון הוועדה במסגרת החלטתה בבקשה לעיון חוזר. מדובר בזכות הבסיסית של העותרות לקבל בערכים אמיתיים את סכום הפיצוי בגין ירידת הערך שגרמה התכנית הפוגעת.

נטען כי החלטת הוועדה מנוגדת לדין החל שלפיו, פיצויים הנפסקים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה ישולמו בתוספת הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית. נטען כי על פי ההלכה הפסוקה שנקבעה בעמ"נ (מינהליים מרכז) 9429-06-15 שלמה פסט נ' הוועדה לתכנון ולבנייה, רק במקרים יוצאים מן הכלל ניתן לשלול את הריבית מאת הנפגע. מקרים אלו אינן מתקיימים במקרה דנן. נטען כי על פי ההלכה הפסוקה שנקבעה בע"ע (ארצי) 456/06 אוניברסיטת ת"א נ' רבקה אלישע הרי שפסיקת ריבית נועדה לשמור על ערכו הריאלי של הכסף ולא מדובר בענישה לצד החייב. נטען כי שיהוי בהגשת התביעה כשלעצמו אינו עילה להפחתת הריבית על סכומים שנפסק שמגיעים לתובע. כך למשל נקבע לשיטתן בע"א 2196/93 מכ בסת שלג חרמון בע"מ נ' סלע חברה לביטוח, וכן בע"א 525/81 גזית ושחם חברה לבנין בע"מ נ' צבי רוזן. כן הפנו המערערות לפסיקה נוספת התומכת לשיטתן בטיעון זה.

בשל כל אלה נטען כי יש לבטל את החלטת ועדת הערר לשלול את הריבית בגין חוק פסיקת ריבית בגין התקופה שעד לסוף שנת 2006, ולקבוע כי המערערות זכאיות כי סכום הפיצוי שנפסק להן יישא ריבית מיום אישור התכנית הפוגעת ועד למועד תשלום הסכומים בפועל.
עד כאן טענות המערערות בהודעת הערעור שהוגשה מטעמן.

ביום 10.6.20 ניתנה על ידי החלטה בה הורתי על הגשת סיכומי טענות במקום הגשת עיקרי טיעון. המערערות הגישו סיכום טענות מטעמן וחזרו בקצרה על טענותיהם מושא הודעת הערעור. אף המשיבות הגישו סיכום טענות מטעמן. במסגרת סיכום הטענות העלו המשיבות את הטענות כדלהלן.
טענות המשיבה 1 (וועדה מקומית נוף הגליל):
נטען כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת האיחור שבהגשתו. נטען כי עניינו של הערעור דנן הינו בהחלטת ועדת הערר מיום 25.2.20. עם זאת הערעור הוגש רק ביום 4.6.20 למעלה מ- 3 חודשים לאחר מתן ההחלטה וזאת בניגוד לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א – 2000. נטען כי המערערות לא ביקשו כל ארכה ואף לא הציגו כל הסבר לאי עמידתם במועדים שנקבעו בתקנות הנ"ל.

נטען כי אין לקבל את ניסיונן של המערערות להסתמך על החלטת ועדת הערר בבקשה לעיון חוזר מיום 26.5.20 שעה שלא היה כל בסיס חוקי להגשת בקשה זו, והגשתה הינה בגדר ניסיון חסר תום לב לרפא את האיחור המהותי בהגשת הערעור.

לגופו של עניין נטען כי בהחלטת ועדת הערר לא נפל כל פגם. המערערות לא הצביעו על טעויות בהחלטת הוועדה לעניין חיובי הריבית ויש להותירה על כנה.

תחת הכותרת "הרקע העובדתי" טענה משיבה זו כי המערערות הגישו את תביעתן לפיצוי ביום 27.2.05 ע"ס של 17,909,000$ וזאת ללא כל הפרדה בית התביעות המיוחסות למשיבה 1 ולמשיבה 2. רק ביום 9.8.05 ועל סמך דרישת המשיבה 1 פוצלה ע"י המערערות התביעה באופן שסכום הפיצוי הנתבע מאת המשיבה 1 על 1,741,000$ (שהינו 9% מסכום התביעה הכללי).

עוד נטען, כי בכתב הערר שהוגש ע"י העוררות ביום 16.8.05 שבו המערערות ודרשו פיצוי כולל מאת המשיבות וזאת ללא כל אבחנה ביניהן ומבלי לפרט את השטחים שהופקעו ו/או שנפגעו בהתייחס לתחומי השיפוט של המשיבות.

בדיון שנתקיים בוועדת הערר ביום 6.1.09 נקבע כי המערערות יגישו כתבי טענות מתוקנים הכוללים את כל תביעותיהם ואת השומות התומכות בהן. כמו כן, בהחלטתה מיום 5.4.09 עמדה ועדת הערר על הסחבת בתיק תוך שהיא מייחסת למערערות העדר מאמץ לקידום העררים.
רק ביום 3.6.07 הגישו המערערות השלמת טיעון ביחס לשטחים של המשיבות וזאת על בסיס חוות דעת (שמאית) מיום 27.12.06. במסגרת השלמת הטיעון פרטו המערערות לראשונה את החלקות מושא הפגיעה ואת השטחים המצויים בתחומי השיפוט של כל אחת מהמשיבות.

נטען כי מתוך השלמת הטיעון הנ"ל התברר כי מדובר בחלקה 1 בשטח של 413,031 מ"ר אשר החלק המצוי בתחום נוף הגליל הינו בגודל של 157,000 מ"ר בלבד וכי השטח המיועד לכביש לפי התכנית בתחום נוף הגליל הינו כ- 6,700 מ"ר.
ביחס לשטח של 6,700 מ"ר הנ"ל נטען לנזק ישיר כתוצאה משינוי יעוד דרך. ביחס ליתרת הקרקע (157,000 מ"ר) ייחסו פגיעה עקיפה עקב ירידת שווי. הסכום שיוחס לפגיעה הישירה עמד על 1,474,000$ והסכום שיוחס לפגיעה העקיפה עמד על ע"ס 266,832$ וביחד 1,740,000$.

נטען כי למרות התיקון הנ"ל, לאורך כל ההליכים, העלתה המשיבה 1 את חוסר הבהירות העולה מתביעות המערערות, בין השאר ביחס לזכותן של אלה בכל אחת מהחלקות, מידת הפגיעה המיוחסת לכל אחת מהמערערות, היקפי הפגיעה ועוד. חוסר הבהירות כאמור אף עלה מכלל דיוני הוועדה שנמשכו לאורך השנים ולא קיבל כל מענה בכתבי הטענות של המערערות ואף לא בחוות דעת של השמאי המייעץ.

צוין כי ביום 25.3.19 ניתנה השומה המייעצת של השמאי מר יצחק ברמן במסגרתה הושת על המשיבה 1 פיצוי למערערות בגובה של 1,078,020 ₪. על המשיבה 2 הושת פיצוי בגובה של 21,228,572 ₪. ביום 28.7.19 ניתנה לצדדים אפשרות להגיש השגות ביחס לשומה המייעצת. ביום 9.12.19 הגישה המשיבה 1 התייחסות מטעמה לשומה המייעצת במסגרתה טענה, כי אין כל ירידת ערך למקרקעין וכי בשומה המייעצת נפלו שתי טעויות מרכזיות, עליהן פרטה בהרחבה בחוות דעתו של השמאי מטעמה.
ביום 10.12.19 התקיים דיון מסכם בסופו ניתנה למערערות האפשרות להגיש בקשה מסודרת לפסיקת הוצאות. בהמשך הגישה המערערות בקשה לפסיקת הוצאות, כאשר המשיבה 1 הגישה אף היא תגובה ביחס לבקשה זו. במסגרתה תגובה זו טענה המשיבה 1, כי התמשכות ההליכים נבעה ממחדלי המערערות, וכי המשיבה 1 לא תרמה להתמשכות ההליכים וכי גובה הפיצוי בו חויבה האחרונה זניח ביחס לסכום הפיצוי הכללי, משכך הרי שאין מקום להשית עליה חיוב הוצאות בכלל וריבית בפרט.
עד כאן בנוגע לרקע העובדתי שצוין ע"י משיבה זו ואשר ברובו לא פורט בהודעת הערעור.

נטען כי החלטת ועדת הערר בנוגע לפסיקת הריבית ניתנה באופן מקצועי ושקול תוך עשיית האיזונים הראויים בין הצדדים.

נטען כי ועדת הערר צדקה עת לא קיבלה את טענת המערערות בעניין פסיקת ריבית באשר לשלוש השנים הראשונות לאחר התכנית הפוגעת עת מדובר בזמן התארגנות סביר. נטען כי מהמסכת העובדתית שפורטה ע"י המערערות עולה בבירור, כי המערערות רכשו את זכויותיהן עוד בשנת 1993, מספר שנים טרם אישור התכנית הפוגעת. לכן, בעת אישור התכנית הפוגעת כאשר הפגיעות הנטענות היו ידועות להן זה מכבר, הרי שהדרישה להכיר בשלוש שנים נוספות לצורך הצגת פגיעה ולצורך דרישת ריבית לא היתה לגיטימית. לכך מצטרפת העובדה שתביעת המערערות לא הוגשה בפרק זמן הקבוע בחוק, אלא לאחר כפל תקופה.

נטען כי ועדת הערר צדקה עת לא קיבלה את הטענה של המערערות בדבר פסיקת ריבית ביחס לתקופה בה התנהלו הליכים משפטיים הנוגעים לזהות בעלי הזכויות במקרקעין. נטען כי המערערות היו רשומות במרשם כבעלות המקרקעין ואין בעצם קיומם של הליכים משפטיים שהתנהלו ואף לא בארכה שניתנה ע"י שר הפנים להגשת התביעה על מנת ליצור מניעה משפטית להגשת תביעת פיצויים במועד.

נטען כי דווקא המסכת העובדתית שתוארה ע"י המערערות הצביעה על נסיבות מיוחדות (שבו היה ספק לגבי זהות בעלי המקרקעין) לא הצדיקה את השתת החיוב בריבית על המשיבה 1 שעה שהעיכוב הנ"ל לא היה קשור אליה כלל. נטען כי כלל לא סביר להשית על המשיבה 1 ועל הקופה הציבורית עליה הינה אמונה את חוסר הוודאות הנ"ל.

עוד טענה משיבה זו כי ועדת הערר צדקה עת לא קיבלה את הטענה של המערערות בדבר פסיקת ריבית נוכח העדר פיצול התביעות. הגשת התביעות במאוחר ע"י המערערות הגם שמתייחסות לשתי ישויות משפטיות נפרדות נעשתה מצידן בניגוד להוראות הדין המחייבות כל ועדה מקומית לשלם פיצויים בגין תכנית בתחום מרחב השיפוט והתכנון שלה. נטען כי אילו היו המערערות מגישות תביעות ברורות ומפורטות דיין מלכתחילה היה בכך כדי לקצר את הדיון.

עוד נטען כי מעיון בהחלטות ביניים רבות שהוצאו ע"י ועדת הערר עולה, כי ההליך בפני ועדת הערר התנהל בעצלתיים במשך כשני עשורים, כאשר למערערות היתה תרומה מכרעת לכך. כך למשל גילוי מסמכים לוועדת הערר הוגש רק בשנת 2010.

עוד נטען, כי צדקה ועדת הערר עת לא קיבלה את טענת המערערות לפיה נושא הריבית לא זכה להתמקדות בהליכי הערר ויש בכך משום קיפוח זכות המערערות. נטען, כי לא היתה כל מניעה מצידן של המערערות לפרט את המסכת העובדתית החדשה אותה פרסה במסגרת השלמת הטיעון לעניין הריבית, כבר בעת הגשת התביעה ולחילופין לאורך כל התקופה שבה נמשכו ההליכים המשפטיים בפני ועדת הערר. נטען כי ניסיונן של המערערות לטעון בעיתוי שלאחר מתן ההחלטה כי זכותן נפגמה עולה כדי חוסר תום לב.

נטען כי ועדת הערר אפשרה למערערות להגיש השלמת טיעון מטעמן בצירוף מסמכים בכל הנוגע לפסיקת הריבית. מדובר בהזדמנות נוספת וחריגה שניתנה למערערות להרחיב את חזית הטענות שלהן ולערוך מקצה שיפורים תוך פגיעה מהותית בזכותה של המשיבה 1 וחשיפתה לנזקים כספיים. יוצא כי ההחלטה לא רק שלא פגעה במערערות אלא היטיבה איתן.

נטען, כי היה מקום לדחות על הסף את בקשתן לעיון חוזר. מדובר בבקשה שלא נתמכה בתצהיר. נטען כי אין כל בסיס חוקי לקיום עיון חוזר. הליך זה אינו מוסדר כלל בתקנות וכלל שהיה בדעת המערערות לחלוק על ההחלטה היה על המערערות לעשות כן בדרך של הגשת עתירה מנהלית. נטען כי בקשה זו (של עיון חוזר) הוגשה בחוסר תום לב ומדובר בניסיון למקצה שיפורים תוך עקיפה סדרי הדין. נוכח טענות אלו הרי שדין הבקשה לעיון חוזר לדחייה על הסף.

טענות המשיבה 2 (ועדה מקומית נצרת):
נטען כי דין הערעור להידחות. מדובר בערעור שהוגש שלא כדין, לא במועד ובחוסר תום לב.

תחת הכותרת: "הקדמה" פרטה משיבה זו את הרקע שקדם להגשת הערר ע"י המערערות. בתוך כך טענה משיבה זו בסעיף 3(ג) תחת ה כותרת הנ"ל, כי העוררות הציגו מצג בפני הנהלת הוועדה המקומית נצרת דאז ואף התחייבו בפניה כי לא יתבעו ולא יחייבו את הוועדה המקומית נצרת בפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה. העותרות ביקשו מאת הוועדה כי לא תתנגד לבקשת הארכת מועד להגשת תביעה שהוגשה לשר הפנים. בשל כך הוועדה המקומית נצרת לא הגישה את התנגדותה לבקשה להארכת מועד שהגישו העוררות לשר הפנים. עם זאת לאחר שנפסקו לזכותן פיצויים מתכחשות העותרות להסכמות הנ"ל. עניין ההסכמות הנ"ל היה ברקע והובא בפני ועדת הערר.

נטען כי במקרה דנן יש להתחשב בנתון עובדתי מהותי שהינו אלמנט הזמן והתמשכות ההליכים. נטען כי במקרה דנן התביעה לפי סעיף 197 אמורה להתברר בתוך תקופה קצרה ובסד זמנים קצר של חודשים ספורים אך לא במשך עשור כפי שארע במקרה דנן.

נטען כי המערערות פעלו בחוסר תום לב. המערערות ניצלו את ההליכים המשפטיים לרעה בטיעונים שונים והכל על מנת לשרת את האינטרסים השונים שלהם. בעניין זה הפנתה משיבה 2 לטיעוני בא כוחה בדיון המסכם בפני ועדת הערר בישיבתה מיום 10.12.19.

עוד טענה משיבה זו כי העוררות כלל לא קידמו את הערר. העותרות בחרו לטעון בכל פורום לערכים שנאיים שונים ולפגיעות שונות. נטען כי בשלב מסוים הגיעו העוררות לכדי טרום הסכם פיצויים ישיר עם מע"צ "ללא חיוב הוועדה המקומית נצרת והעיריה בסכום ענק, אולם משרד האוצר והחשב הכללי בסופו של יום לא אישר זאת". ובשל כך העוררות "החיו" את ההליכים בערר והתחילו לדרוש קביעת מועד דיון.

נטען כי עובדה נוספת שיש להביא בחשבון לעניין התמשכות ההליכים היא כי היה צורך במינוי יו"ר ועדת ערר חדש. יו"ר ועדת הערר הקודם היה דרור לביא אפרת ולאחריו נבחרה עו"ד חגית דרורי ואף עובדה זו אינה באשמת הוועדה המקומית.

נטען כי המערערות לא קידמו באופן רגיל וסביר את תביעת הפיצויים משנת 2005 ועד 2018 ועד לאחרונה, זאת חרף העובדה כי הן היו מצוידים במיטב משרדי עורכי הדין מאזורי ת"א וירושלים. המערערות מבקשות עתה לנצל את התוצר של התנהגותם בעניין השהיית ההליכים והארכת על מנת להרוויח ולקבל קופת חיסכון בעניין הריבית, כאשר כל הצדדים הסתמכו על כך ושינו מצבן לרעה לרבות תקצוב הרשויות.

אין הצדקה ואין מקום ליתן פרס למי שמשתהה בהליכים. ראוי כי לא יתבצע שערוך לפיצוי על רקע התנהגות זו, והפסיקה בעניין זה ידועה. נטען, כי מתדיין בפורום שיפוטי חייב לנהוג בתום לב, הגינות ואי ניצול לרעה הליכים משפטיים לצרכיו.

נטען כי מן הראוי כי התנהגות המערערות תיזקף לחובתן. נטען כי החלטת ועדת הערר הינה נכונה סבירה ומידתית.

עוד טענה משיבה זו, כי בית המשפט המנהלי אינו נוהג להתערב בשיקול דעת ובהחלטות של ערכאות שיפוטיות מקצועיות כאשר לא דבק בהם פסול מנהלי ו/או משפטי המצדיק התערבות. נטען כי ככל שמדובר בטריבונל הדומה יותר באופיו לערכאה שיפוטית ונהנה ממומחיות בתחום עיסוקו כך תקטן הנכונות ליתן רשות ערעור.

נטען כי את חלוף הזמן והתארכות ההליכים יש לזקוף לחובת המערערות. נטען כי החלטת ועדת הערר נתקבלה בסמכות וכדין ובמתחם הסבירות כאשר נושא הריבית הינו בשיקול הדעת של הטריבונל השיפוטי המיוחד אשר בחן באופן ישיר ובלתי אמצעי את התנהלות הצדדים. נטען כי לוועדת הערר עומדת חזקת התקינות. נטען כי ועדת הערר התרשמה באופן ישיר מהעיכובים והשיהוי ושיקללה את כל השיקולים הרלוונטיים התואמים למבחנים שנקבעו בפסיקה. נטען כי לא הוכחה כל עילה מהותית להתערבות בהחלטת ועדת הערר.
טענות המשיבה 3 (נתיבי ישראל):

אף המשיבה 3 פרטה בסיכומיה את "תמצית העובדות" (סעיפים 1-8 לסיכום טענותיה). נטען כי החלטת ועדת הערר התקבלה בגדר סמכותה ובמסגרת שיקול דעת שהקנה לה המחוקק בסעיף 2 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, ובפרט לאחר שסוגיה זו הועלתה ונידונה בפניה ע"י הצדדים בדיון מיום 10.12.19 ואף ניתנה למערערות האפשרות להגיש טיעון משפטי בנושא זה וכן מסמכים תומכים בכל הנוגע לפסיקת הריבית.

נטען, כי החלטת ועדת הערר אינה מגלה עילה להתערבות בית המשפט. נטען כי כתב הערעור הינו ניסיון חוזר ונשנה לדון פעם נוספת בהחלטה הסופית של וועדת הערר בנושא הריבית, החלטה אשר התקבלה בסבירות ואינה לוקה בפגם מינהלי.

וועדת הערר מהווה גוף דואלי המוסמכת לדון בשאלות משפטיות ותכנוניות כאחד. התערבות בית משפט של ערעור תחומה בעיקרה לשאלות משפטיות והוא ייטה שלא להתערב בקביעת העובדות או בסוגיות שהיו נתונות לשיקול דעתה של הערכאה דלמטה, אלא אם נתגלה טעות משפטית או פגם בהפעלת שיקול הדעת.

התערבות בהחלטות כגון אלו תתאפשר במקרים נדירים ותוך איזון בין האינטרסים של כלל הצדדים וזאת על מנת שלא לפגוע בגורמים אשר הסתמכו על ההחלטה המנהלית. נטען כי לא נפל כל פגם בשיקול הדעת של וועדת הערר וכן לא נפלה כל טעות משפטית.

החלטת ועדת הערר בנושא ההצמדה והריבית התקבלה לאחר בחינת אופן התנהלות הצדדים והשפעת הצדדים על ניהול ההליך ועל משכו, החל ממועד אישור התכנית ועד למתן החלטתה הסופית של וועדת הערר, פרק זמן ממושך העומד במצטבר על כ- 20 שנים. קבלת החלטה ניתנה לאחר שפרק הזמן פוצל ע"י ועדת הערר לשתי תקופות עיקריות, הכל במטרה לאזן כראוי בין האינטרסים והשיקולים שעמדו על כפות המאזניים בעת מתן החלטה, ביניהם נשיאת ציבור משלם המיסים בסכום הריבית בגין התקופה הראשונה והטעמים שעל בסיסם נשענות המערערות לעיכוב בהגשת התביעה.

בין השיקולים נבחנו בין היתר ההליכים המשפטיים לקביעת הזכויות במקרקעין, מועד הגשת התביעה והארכה שניתנה ע"י שר הפנים, מועדי הגשת התביעה והערר, הגשת ערר ללא הפרדה בין מרחבי התכנון של המשיבות 2-3, משך הזמן של הליך גילוי המסמכים וכיוצ"ב.

כן נטען כי החלטת ועדת הערר מאוזנת וצודקת. אין מקום להטיל על הכיס הציבורי עלויות של השתהות בהגשת כתב תביעה משקולים מסחריים שמקורם במערערות עצמן. נטען כי על פי ההלכה הפסוקה שהובאה בע"א 419/80 השתהות בהגשת ההליך או בניהולו עשויה להוות נסיבה המצדיקה שיעור ריבית נמוך מהרגיל. כן הפנתה משיבה 3 בענין זה לע"ש (ת"א) 1284/99 טלמן מרדכי נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים.

נטען, כי לא ברור מדוע הציבור צריך לשאת בעלות ריבית של התקופה בין המועד הקובע (יום 21.06.1998 שהינו מועד אישור התכנית הפוגעת) לבין הגשת התובענה ביום 27.2.05, עת עסקינן בתביעה שהוגשה באופן לקוי תוך ערבוב בין החיובים ביחס לשתי הוועדות המקומיות.

עוד נטען כי רק ב- 12/2006 הוגשה שומה המאפשרת התייחסות לדיון לפי שטחי הוועדות המקומיות הרלוונטיות וזאת אך לאחר מאמצים ניכרים מטעם המשיבה להביא לתיקון הליקוי. בשל כל הנ"ל טענה משיבה זו כי יש לדחות את הערעור.
עד כאן טענות המשיבה 3.

ביום 21.5.21 נתקיים דיון בערעור המנהלי.
טענות הצדדים בדיון:

ב"כ המערערת 2 הגיש במהלך הדיון מסמך שכותרתו: " לוח זמנים" (ע/2) ועל גביו צוינו 5 תתי תקופות, החל ממועד אישור התכנית הפוגעת 21.6.1998 עד לסוף חודש 12/2006. הנ"ל חזר על הטענה כי לגבי התקופה הראשונה שהוגדרה במסמך זה (21.6.1998) ועד 21.6.01 יש לפסוק ריבית באשר המחוקק הקנה לנפגע תקופה של 3 שנים להגשת תביעה לפי סע' 197 לחוק. עוד טען הנ"ל כי לשר הפנים לקח שנה וחצי להגיב לבקשת הארכה להגשת התביעה שהגישו המערערות. מדובר בתקופה השלישית (20.7.03 עד 8.12.04) המצוינת במסמך הנ"ל (קרי שבגינה יש לפסוק ריבית). נטען כי שר הפנים לא התנה את מתן הארכה באי תשלום ריבית. כן הפנה ב"כ המערערת 2 לע"א 525/81 גזית ושחם נ' עו"ד צבי רוזן שם פסק לשיטתו בית המשפט ריבית חרף השיהוי. נטען שוב, כי ריבית אינה קנס וכן נטענו שוב טענות נוספות שכבר הועלו בהודעת הערעור. נטען כי "המינימום שאת ה יכול ליתן לגוף כזה בשעה שהכסף שוכב בקופת המדינה זה את מחיר הכסף, לא יותר.. הכסף היה בקופה והיה צריך להיות במקום אחר". (בעמ' 2 שורה 27-28). נטען כי אם היה משולם סכום שאינו שנוי במחלוקת לא היתה במקרה דנן שאלה של ריבית גבוהה. ב"כ המערערת 2 התייחס שוב לנושא של "פיצול השומה" בין שתי הרשויות לאחר שהוגשה התביעה והפנה לתקופה חמש במסמך ע/2 (27.2.05 ועד 31.12.06). נטען כי הועדה המקומית נצרת (משיבה 2) שהיא הרשות הגדולה לצורך הפיצוי דנן מעולם לא העלתה טענה זו של פיצול התביעות כך שלא הפיצול עיכב אותה בצורה כלשהי .

ב"כ המערערת 1 טען בדיון כי לפי ההלכה הפסוקה נדרשות נסיבות מיוחדות על מנת לשלול את הפרשי הריבית וההצמדה. נטען, כי אף כיום שנה ושלושה חודשים לאחר מתן ההחלטה (של ועדת הערר) המשיבה 2 לא שילמה אגורה שחוקה ממה שחויבה. לא ניתן לטעון לפטור מתשלום ריבית וגם לזכות בפריווילגיה לקבל את ועדת הערר כהמלצה. נטען כי המשיבה 2 טענה להסכמה מושחתת לפיה היה לכאורה סיכום שהמשיבה 2 תשתוק ולא תתייחס לבקשה להארכת מועד (שהוגשה לשר הפנים) וזאת בתמורה הסכמה שהמערערות לא יתבעו אותה. נטען שטענה זו הועלתה לראשונה בדיון שנתקיים בועדת הערר מיום 10.12.19 וטענה זו נדחתה על ידה. באשר לעיכוב שאירע אחרי הגשת הערר, הפנה הנ"ל למוצג ז/4 בתיק המוצגים של המערערות. נטען כי הדיון הראשון בוועדת הערר נקבע ליום 3.1.06. עם זאת, נתיבי ישראל (דאז מע"צ) הו דיעה כי מונתה לה ועדה חדשה וכי היא זקוקה ל- 60 יום נוספים ללמוד את החומר וביקשה לדחות את הדיון. הדיון נדחה ב- 11 חודשים כך שבשנה זו למערערות לא היתה כל תרומה לעיכוב הדיון. נטען כי המשיבה 2 ביקשה בכל הזדמנות להשהות את ההליך. כן טען הנ"ל טענות נוספות בעניין פיצול השומות בין הוועדות ע"י המערערות כאשר לטענתו, הפיצול לא עיכב את הדיון. נטען כי הערעור הוגש במועד ולא באיחור בהתחשב בתקנות נגיף הקורונה שעיכבו את המועדים. הנ"ל הגיש הודעה של שר המשפטים בעניין זה (ע/1).

ב"כ המשיבה 1 טענה כי במקרה דנן יש איחור בהגשה של הערעור. נטען כי יש שיהוי משמעותי של המערערות לאורך כל ההליך. משיבה 1 לאורך כל ההליך מתחילת הדרך טענה לחוסר פיצול בין הוועדות, חוסר פיצול בין השטחים ואף לא נעשתה אבחנה בין החלקות, כאשר ועדת הערר דרשה מהמערערות לפצל ולהגיש שומות מתוקנות. עוד נטען כי משיבה 1 לאורך כל הדרך הצביעה על שומה 0 כך שלא היה כל סכום שנוי במחלוקת לשלם. נטען אף אם היתה נכונות לשיפוי מטעם המשיבה 3 הרי שאין להשליך ממנה על עמדת המשיבה 1 בהליך. נטען כי מדובר בסכום שהינו נטל על הקופה הציבורית. הרשות המקומית אינה בנק ואינה מוסד פיננסי והטלה של ריביות מסוג זה הינה בהחלט נטל כבד ובלתי סביר.

ב"כ המשיבה 2 טען כי הוא חוזר על סיכום הטענות שהגיש. לטענתו מדובר בתקיפת החלטה מעין שיפוטית של פורום אחר. נטען כי אין המדובר בפגם מהותי המצדיק את התערבות בית משפט. נטען כי במקרה דנן התכנית הפוגעת אושרה כבר בשנת 1998 עם זאת המערערות השהו את תביעתן וכאשר הגישו את תביעתן היא היתה מלא ה בטעויות וכך התעכב הדיון. לכן לא היתה כל הצדקה להתערבות בית משפט. אי פסיקת ריבית במקרה דנן הינו סביר ומוצדק. זעקת ההגינות במקרה דנן הינה לזכות הרשויות. באשר לסוגיית הבעלות (במקרקעין) נטען התביעה שהוגשה ע"י המערערות היתה מלכתחילה פגומה (בעניין חלוקה של זכויות הבעלות בין המערערות) כאשר האחרונות הגישו בסופו של דבר כתב תביעה מתוקן לפי ההסדר הזכויות ביניהן. ביחס לטענה של ב"כ המערערת 2 כי המשיבה 2 לא משלמת את היתרה דבר שלכאורה משליך על העבר, נטען כי אלו סוגים אחרים של דין והלכות. נטען כי א ת נושא הגשת הערר באיחור משאירה המשיבה 2 לשיקול דעת בית המשפט.

ב"כ המשיבה 3 טענה כי במקרה דנן החלטת ועדת הערר הינה סבירה ואף יותר. נטען כי במקרה דנן אין מחלוקת שניתן היה להגיש את התביעה במועד (קרי התביעה לירידת הערך), ברם משיקולים פנימיים וכנראה גם כלכליים לא נעשה הדבר. המערערות לא יכולות לאחר שמגישות תביעה זו בכפל זמן ממה שמתיר החוק ליצור קופת חיסכון. נטען כי המערערות הגישו תביעה מבולבלת כשלא ברור כנגד מי ובאיזה תחום שיפוט וכלפי איזה מקרקעין. נטען כי ועדת הערר עשתה חסד עם המערערות שלא מחקה את התביעה. נטען כי הליכי גילוי המסמכים התנהלו בעצלתיים עד שנת 2010 והתביעה המבולבלת התייחסה גם להפקעות עבר ורק לאחר שנתקיימו 3 דיונים בועדת הערר שהאחרון שבהם היה בחודש 1/2017 ניתן היה "לנקות" את הערר מכל הרכיבים הלא רלוונטיים ולפנות לשמאי מכריע. נטען כי במקרה דנן צריך לזכור כי שללו רק הפרשי ריבית ולא הפרשי הצמדה וריבית. שלילת הריבית נעשתה בצורה מוגבלת. פרק הזמן שבו התנהלו ההליכים חייבו הפחתה נוספת של הריבית ברם לאור ההיכרות של ההלכות בעניין ערעורים על החלטות של ועדות מעין שיפוטיות לא פעלה נתבעת 3 בעניין זה. לא ניתן לנתק את ההפחתה החלקית של הריבית מהקונטקס הכולל ומתקופות אחרות בהן זכות המערערות להפרשי ריבית מלאים חרף הליכי גילוי המסמכים והתביעה אשר כללה הפקעות עבר.

דיון והכרעה:
א. פסיקת ריבית – מסגרת נורמטיבית:
הערה מקדמית – כל ההדגשות אינן במקור אלא אם צוין אחרת.

אין מחלוקת בין הצדדים כי פסיקת ריבית והצמדה בגין פסיקת פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה היא בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"ה – 1961 (להלן: "חוק פסיקת ריבית והצמדה").

סעיפים 2 ו- 3א לחוק פסיקת ריבית והצמדה מקנים לוועדת הערר בהיותה רשות שיפוטית כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זה, את הסמכות להוסיף על סכום הפיצויים, הפרשי הצמדה וריבית (החל מאישור התכנית הפוגעת). בתוך כך קובע סעיף 2 לחוק פסיקת ריבית כי: " רשות שיפוטית שפסקה לבעל דין סכום כסף, או שציוותה על ביצועו של פסק כזה, או שקבעה סכום כסף המגיע על פי חיקוק, רשאית, לפי שיקול דעתה, לפסוק ריבית על אותו סכום, כולו או מקצתו".

כן קובע סעיף 3א (א) לחוק פסיקת ריבית כי: " במקום לפסוק ריבית רשאית רשות שיפוטית, לפי שיקול דעתה, לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית, במלואם או במקצתם".

ראוי אף לציין את סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית בו נקבע כי: " תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון;..".

בפסיקה נקבע, כי "הפרשי הצמדה וריבית נועדו לשמור על ערכו הריאלי של הכסף שעוכב ולפצות את הנושה על השימוש שעשה החייב בו, ואין בפסיקתם משום "ענישת" הצד החייב'. הם מהווים תרגום חוב שמועד פירעונו חל בעבר למושגי שווי הכסף בעת פירעונו. ככלל, ההצמדה והריבית נועדו להשיג מטרות נבדלות ונפרדות. 'ההצמדה נועדה לשמור על ערכו הריאלי של הכסף ו'דמי השימוש' בכסף היא הריבית..." ראו למשל ע"ע (ארצי) 456/06 אוניברסיטת תל אביב נ' רבקה אלישע (16.6.2008 )).

כעולה מסעיפים 2 ו-3א לחוק פסיקת ריבית, הרי שהסמכות של רשות שיפוטית לפסוק ריבית היא סמכות שבשיקול דעת, המופעלת, כפי שנקבע בפסיקה, בהתאם לנסיבותיו של המקרה. "לא פעם נקבע כי פסיקתם של ריבית והצמדה היא הכלל, ואי פסיקתם היא החריג, המצריך הנמקה" (ראו הנ"ל עע"מ 3550/15 משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ' פלוני (30.5.16), פסקה 38). אמור מעתה, מקום בו הוחלט שלא לפסוק ריבית, או לפסוק מקצתה, מחוייב הדבר בהנמקה המציגה את השיקולים לפעול באופן זה.

בתי המשפט בחנו מהם המקרים המצדיקים שלילתם של הפרשי הצמדה וריבית. בתוך כך נקבע בע"א 419/80 הולנדר נ' אווז (10.1.82) המוזכר בתשובת המשיבה 3 וכן בהודעת הערעור (בסע' 67) כי: "ככלל, יש לפסוק הצמדה וריבית, אולם בית המשפט רשאי, לפי שיקול-דעתו, להכריע אחרת, אם יש מקום למסקנה, כי בעל הדין הזוכה תרם תרומה מהותית להתמשכות היתרה של ההליכים, חטא בהטרחת חינם של בית המשפט או נקט פעולות פסולות כיוצא באלה".

וכן נאמר (תוך סקירת ההלכה) בספרו של המלומד דוד קציר "פסיקת ריבית, הצמדה ושיערוך" תשנ"ו – 1996 (להלן: "קציר"):

"על אף השימוש הזעום בשיקול – הדעת, לשם צמצום הריבית או תקופתה, ישנם מקרים שבהם עשה בית – המשפט שימוש בסמכות זו. הנימוק לכך יהיה נעוץ בהתנהגות הצדדים, ובעיקר בהתנהגותו של התובע, העומד על זכותו לקבלת מלוא הריבית הקבועה בחוק. אכן, כל עוד היתה הטלת הריבית בשיעורה המכסימלי בגדר היוצא מן הכלל, היתה התנהגותו של הנתבע בניהול הגנתו בגדר שיקול בענין זה... מששונתה הגישה, והטלת הריבית במלואה הפכה לשגרה, שומה היה לבדוק את התנהגות התובע, כדי להחליט אם יש לחרוג משיעור הריבית המקסימלי, לרעתו. שיקול עיקרי בענין זה היו השהיית הגשת התביעה, או "סחבת" בניהולה" (שם, בעמ' 296).

ב. ומן ההלכה אל המקרה דנן:

אקדים אחרית לראשית. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מכאן ומכאן, לא מצאתי לסטות מהחלטת הוועדה בעניין אי פסיקת ריבית בכל הנוגע לתקופה שחלה ממועד אישור התכנית הפוגעת ועד לסוף 12/2006. להלן נימוקיי.

באשר לתקופה שבה התנהלו הליכים המשפטיים כנגד העותרות (באשר לזהות הבעלים במקרקעין), המדובר בתקופה שבין מועד אישור התכנית הפוגעת 21.6.1998 ועד 27.4.03 מועד בו ניתנה החלטת בית המשפט העליון הדוחה את הערעור (ע"א 650/03), הרי שלא מצאתי כי יש להשית על המשיבות בגין תקופה זו את הריבית על סכום הפיצוי.

כעולה מסעיף 1 לפנייתן של העותרות לשר הפנים בבקשה להארכת המועד להגשת תביעת פיצויים (נספח ד לתיק המוצגים של העותרות, עמ' 75) הרי שהמקרקעין מושא המחלוקת היו "רשומים בספרי המקרקעין על שם הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית", כאשר בשנת 1993 נחתם הסכם קומבינציה בין הפטריארכיה לבין ארמון האגמון ביחס למקרקעין דנן מכוחו רכשה המערערת זכויות במקרקעין מושא הערעור דנן. אף בפסק שניתן בת"א (נצ) 509/93 (נספח ב למוצגי המערערות, עמ' 32 ) צוין בסעיף 6 כי בפנקס המקרקעין המוסדרים נרשם בשנת 1947 בעמודת הבעלות כי המקרקעין הן של הפטריארכיה היוונית הנ"ל. משהבעלות במקרקעין רשומה היתה ע"ש המערערת 1 כאשר המערערת 2 רכשה מאת האחרונה זכויות, הרי שלא היתה למעשה מבחינת המערערות מניעה להגיש את תביעתן לפיצויים במועד. המערערות לא טענו ואף לא הציגו בפניי כל אסמכתא, כי ללא מתן פסק דין חלוט בתביעה בנוגע לזהות בעלי הזכויות במקרקעין בתביעה הנ"ל, לא היו יכולות האחרונות להגיש את תביעתן לפיצויים. כל שטענו המערערות בהקשר זה הוא: " אם היו המערערות מנסות להגיש תביעת ירידת ערך בתוך התקופה בה התבררה המחלוקת לגבי זכות הבעלות, היה הדבר מעורר מהומה... ובירור התביעה היה נדחה עד להכרעה בבית המשפט בנושא הבעלות" (סעיף 24 להודעת הערעור). ברי הוא כי מדובר בטענה היפותטית, שלא ניתן להיבנות ממנה. וודאי אין לזקוף טענה היפוטתית זו לחובת המשיבים לעניין פסיקת ריבית בתקופה זו בה הושהו שלא לצורך, הגשות תביעות כנגד המשיבות 1-2 לפיצויים.

המסקנה לפיה לא היתה מניעה מבחינתן של המערערות להגיש תביעת פיצויים אך מתחזקת נוכח האמור בהמשך פנייתן של המערערות לשר הפנים מיום 20.7.03 (כאמור נספח ד למוצגי המערערות). בפנייה אחרונה זו הוצג לשר הפנים הסכם הקומבינציה שנחתם בין המערערות וכן העובדה כי המערערת הינה בעלת המקרקעין. עוד צוין במכתב זה, כי זמן קצר לאחר חתימת הסכם הקומבינציה הוגשה תביעה כנגד המערערות (ת"א 509/93 הנ"ל ) שבמסגרתה נטען כי הפטריארכיה אינה בעלת הזכויות במקרקעין. עוד צוין כי תביעה זו התבררה במשך שנים ורק ביום 27.4.03 ניתן פסק דין של בית המשפט העליון אשר דחה את הערעור על פסק הדין בתביעה הנ"ל. וכן צוין בפנייה זו –

" 5. במקביל הוגשה בשנת 2000 תביעה נוספת, זהה במהותה לתביעה שבת.א. 509/93. מדובר בתביעה שהוגשה ע"י מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת, בתיק אזרחי 1093/00 בה נתבקשו סעדים דומים לסעדים שנתבקשו בת.א. 509/93. הדיון בתביעה זו עוכב עד למתן פסק דין סופי בתביעה הראשונה, ולפיכך סביר להניח כי גם תביעה זו תידחה, אולם ברור כי כל עוד הנושא לא הוכרע ע"י ביהמ"ש – התביעה תלויה ועומדת. העתק התביעה בת.א. 1093/00 רצ"ב כנספח ג'.
6. השתלשלות האירועים מובאת בפני כב' כדי להסביר מדוע נאלצות מרשותי להגיש בקשה זו, כפי שפורט להלן.
11. הסיבה שמרשותי לא הגישו עד היום תביעה לפי סעיף 197, נעוצה בעובדה שעד היום היו זכויותיהן במקרקעין לדיון ובירור בביהמ"ש המחוזי בנצרת ובביהמ"ש העליון, כפי שפורט לעיל. ...
12. רק עתה, לאחר שביהמ"ש העליון דחה את הערעור והוסר כמעט כליל האיום על זכויותיהן במקרקעין, מתכוונות מרשותי לפנות לוועדת התכנון להציג בפניה את זכויותיהן במקרקעין ולבקש פיצוי בגין ההפקעה.
13. נכון הוא כי חלף המועד להגשת התביעה לסעיף 197 לחוק. אולם מרשותי סבורות, כי בנסיבות אלה, כאשר עצם זכויותיהן במקרקעין עמדו לבירור בבית המשפט ורק עתה נדחה הערעור, יש ליתן להן ארכה להגשת תביעת הפיצויים. אילו הוגשה התביעה במועדה, היה העניין גורר אחריו התנגדות נוספת מצד התובעים והנושא היה מעוכב ממילא, עד לקבלת ההכרעה השיפוטית".

הנה כי כן, המערערות נימקו את הסיבה לאי הגשת תביעת הפיצויים במועד בעובדה כי זכויותיהן במקרקעין היו בבירור בבית המשפט ורק כאשר נדחה הערעור בבית המשפט העליון בכוונתן לפנות לוועדת התכנון ולבקש פיצוי. אלא שבמועד מושא הפנייה הנ"ל היתה "תלויה ועומדת" (כלשון המערערות עצמן) תביעה נוספת (ת"א 1093/00) עם סעדים זהים לתביעה מושא ת"א 509/93 (בה התבקשו סעדים לפיהם המקרקעין אינם בבעלות הפטריארכיה ראו עמ' 33 למוצגי המערערות) . משום מה, תביעה נוספת זו כלל לא הפריע ה למערערות לרצות ולפנות לוועדות התכנון ולבקש את הפיצויים במועד זה. משכך, ברור הוא כי אין לקבל את הטענה שלהן כי היתה מבחינתן מניעה לפנות בתביעת פיצויים גם כשהיתה תלויה ועומדת התביעה בת"א 509/93. משכך אף מהטעם הזה מקובלת עליי קביעת ועדת הערר לפיה אין בעצם קיומם של ההליכים המשפטיים שהתנהלו כדי ליצור מניעה משפטית להגשת תביעת הפיצויים.

אף באשר לתקופה בה המתינו המערערות למתן תשובתו של שר הפנים (20.7.03-8.12.04, תקופה 3 בע/1) אין מקום להתערבות בהחלטת וועדת הערר. אין ספק כי הסיבה שבגינה נתבקשה הארכה אליה נדרש שר הפנים במועדים הנ"ל, הינה פועל יוצא של אי הגשת התביעה במועד. לו היתה תביעת הפיצויים מוגשת במועד (וכבר עמדתי על העדר מניעה שהוצגה בפניי לעשות כן) הרי שכלל לא היתה נדרשת ארכה ע"י שר הפנים ולא היתה נדרשת תקופה של "המתנה לאישור שר הפנים" למתן הארכה. משכך אין לתלות את האשמה בעניין זה על כתפי המשיבות ולחייבן בריבית בשל כך. אף ביחס לתקופת ההתארגנות לא מצאתי ממש בטענות המערערות. ראשית לא הוכח ולא נטען ע"י המערערות כי הן היו זקוקות לזמן התארגנות שכזה. המערערות אך טענו בעניין זה, כי פרק זמן של 3 שנים הינו זמן התארגנות לגיטימי וסביר להגשת תביעת הערך לפי סע' 197 לחוק. שנית, המערערות כלל לא הגישו ואף לא התכוונו על אף שיכלו לשיטתם להגיש את תביעת הפיצוי לאחר 3 שנים אלא הגישו אותה לאחר כ- 6 שנים, ולפיכך ממילא מדובר בדיון עקר והיפותטי שאין לו מקום.

מסקנתי ביחס למערערות כגורם שעיככב את ההליכים יפה אף ביחס לתקופה שחלה בין 27.2.05 ועד ליום 31.12.06 (התקופה החמישית בע/1). בתקופה זו פעלו המערערות לפיצול השומות ותיקון התביעה. אין ספק כי מדובר בהתארכות ההליכים אשר נגרמו ע"י המשיבות עצמן. לעניין זה ראוי להזכיר את ההלכה שניתנה בע"א 587/73 דליה ואח' נ' ישראל מזרחי (9.12.75) כדלקמן: "אם תורם התובע מצדו להתארכות ההליכים, באותה צורה בה אירע הדבר במקרה דנן, אין הצדקה לכך שהריבית תשולם עבור התקופה כולה..." ויפים דברים אלו לענייננו. עוד אציין לעניין זה, כי אין בטענות המערערות לפיהן לא היה ידועה להן "החובה שבדין להגיש מלכתחילה את התביעות באופן מפוצל" (סע' 34 להודעת הערעור) כדי להעביר את האחריות בעניין זה לשכמי המשיבים. עסקינן במערערות אשר היו מיוצגות לאורך הליכי הערר כך שיש קושי של ממש לקבל את הטענה בדבר אי ידיעת החובה שבדין כאמור.

זאת ועוד, בהקשר של תקופת פיצול התביעות טענו המערערות כאמור, כי חלקה של נצרת עילית בפיצוי היה קטן כך שלא היה כל קושי לגזור את חלקה מהנתונים שבתביעה המקורית (סע' 35) כן טענו כי הנימוק בדבר העדר הפיצול ככל לא נטען ע"י המשיבה 2. לא מצאתי בטענות אלו כל טעם מדוע לפיו יחויבו דווקא המשיבות בריבית בשל התקופה הנ"ל (תקופת פיצול התביעות), באשר לשיטת המערערות עצמן חובת הפיצול הינה "חובה שבדין". משכך היעדר העלת הטענה ע"י מי מהמשיבות או גזירת חלק של מי מהמשיבות מהתביעה המקורית לא היתה מתקנת את הפגם ומקצרת את ההליך. הטענות נדחות.

זה המקום לציין את הדברים שהובאו בספרו של קציר (ראו לעיל) כדלקמן -: "ככלל, ניתן לראות בשימוש, הנעשה על – ידי בית – המשפט בשיקול דעתו בענין הריבית, משום שאיפה לאזן בין האינטרסים של הצדדים: מחד זכותו של הנושה לקבלת פיצוי עבור מניעת השימוש בכספו, ומאידך התנהגות הצדדים שגרמה לעיכוב התשלום; וכדברי הנשיא שמגר בענין חברת גוש.. נ' בבלי: " השיקול בנושא כגון זה שלפנינו הוא שיקול של צדק, שניזון מהערכה של הנתונים העובדתיים, ובין היתר, ממתן הדעת לשאלה, אם ראוי להביא בחשבון את העובדה שהכסף, שתשלומו התעכב, שימש בינתיים את מי שהחזיק בו ומה היתה מידת ההצדקה לעיכוב האמור, וכן במי יש לתלות את הקולר לעיכוב" ( בעמ' 298).

אין ספק כי ביחס לתקופות שצוינו לעיל "יש לתלות את הקולר" בדבר העיכוב על המערערות עצמן. למשיבות לא היה כל יד בעניין עיכוב זה. המערערות הן אלו שהשתהו פרק זמן ארוך בהגשת תביעתן ואין להלן להלין בעניין זה אלא על עצמן.

ועדת הערר שקלה שיקולי צדק היא הביאה בחשבון את העובדה שהכסף שתשלומו התעכב שימש בינתיים את מי שהחזיק בו עת פסקה למערערות ריבית החל מ – 1.1.07 ומאידך הביאה בחשבון את העובדה כי המערערות לא הגישו את תביעתן במועד (ובכך השתהו) וכן גרמו להתארכות ההליכים. על יסוד שיקולים לגיטימיים אלו שללה את הריבית לתקופה מושא המחלוקת בתיק דנן. מדובר בהחלטה סבירה שאיני מוצא כל מקום להתערב בה והינה מצויה במתחם שיקול הדעת של ועדת הערר לפי הדין.

להלן אתייחס לטענות נוספות שהעלו המערערות בהודעת הערעור.

בהודעת הערעור טענו המערערות כי לו רצו המשיבות להקטין את הריבית היה עליהם לשלם את הסכום שאינו שנוי במחלוקת. לשיטתן במהלך הליך ניהול תביעת ירידת הערך היתה בידי המשיבות חוות דעת של השמאי מטעם המשיבה 3 אשר הכיר בכך שלמערערות זכאות לפיצויים בשיעור של עשרות מיליוני ש"ח. חוות דעת זו אף נבחנה על ידי השמאי הממשלתי ונמצאה נמוכה בכ- 25% מהנדרש. למרות זאת בחרו המערערות שלא לשלם פיצוי כלשהו.

הטענה נדחית. ראשית המערערות לא הפנו לאותה חוות דעת ולמועדה ולא בכדי. מעיון בתיק המוצגים שהגישו עלה כי חוות דעת שכזו ניתנה ע"י נתיבי ישראל (משיבה 3) ביום 29.4.14 (ראו מוצג ח1 עמ' 176). ברור כי מדובר במועד הרחוק מהמועדים מושא המחלוקת. משכך אם אניח כי במועד הנ"ל היה משולם הסכום שאינו שנוי במחלוקת לכאורה ברור כי לא היה בכך כדי להשליך על שלילת הריבית במועדים מושא התביעה שאז כלל לא התגבש הסכום הנ"ל מושא חוות הדעת שלכאורה אינו שנוי במחלוקת.

בהודעת הערעור הפנו המערערות לפסקי דין שונים בהם התומכים לשיטתם בטענתם לפסיקת הריבית. בתוך כך הפנו לע"ע 456/06 וטענו כי פסיקת ריבית נועדה לשמור על הערך הריאלי של הכסף. אציין כי כעולה מפסק הדין הנ"ל, הרי שהערך הריאלי נשמר ע"י הצמדה וזאת כאמור כבר נעשה ע"י ועדת הערר בהחלטתה. על כן הטענה נדחית.

כן הפנו המערערות לע"א 2196/93 מכבסת שלג נ' סלע חברה לביטוח שם בית המשפט העליון הפך את החלטת בית משפט קמא אשר פסק הפרשי הצמדה וריבית רק מיום הגשת התביעה ולא מיום היווצר העילה. אציין כי בעניין הנ"ל ציין בית המשפט העליון בבירור, בין היתר, כי בית משפט קמא "לא ציין מדוע נשללו אלה".

אף בעמ"נ (מינהליים מרכז) 9429-06-15 שלמה פסט נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה (2016) אליו הפנו המערערות נאמר באופן דומה כי לא צוינה ע"י ועדת הערר הסיבה לשלילת הפרשי ההצמדה והריבית. אין הדבר דומה לענייננו בו נימקה וועדת הערר את פסיקתא כדבעי.
לעניין היקף ההתערבות בהחלטה מושא הערעור , נפסק בע"א 6663/93  יוסף צאיג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, נה(1) 49 (1999) :- " אם הערכאה הנמוכה בחנה ושקלה את נסיבות המקרה, והגיעה למסקנה כי יש להקטין את שיעור הריבית, אין ערכאת הערעור ממהרת להתערב בהחלטה כזאת, אפילו אם נכונותה מוטלת בספק. ...במה דברים אמורים? כאשר הערכאה הדיונית נדרשת בהחלטתה לשאלת הריבית, ומנמקת מדוע החליטה להקטין ריבית מהתובע או אף לשוללה. אולם בהיעדר התייחסות מצד הערכאה הדיונית לשאלת הריבית, נוטה ערכאת הערעור בדרך-כלל להתערב בהחלטה המונעת מהתובע ריבית מרבית ".

לאחר שדחיתי את הערעור לגופו מתייתר הצורך לדון בטענת להגשתו באיחור, מה גם שניכר כי יש ממש בטענות המשיבות להארכת מועדי ההגשה בשל מגיפת הקורונה.

סוף דבר:
הערעור נידחה.

המערערות תשלמנה לכל אחת מן המשיבות, הוצאות הערעור בסך (כולל) של 10,000 ₪, לכל משיבה בנפרד (סה"כ- 30,000 ₪).

המזכירות תפמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ' תמוז תשפ"א, 30 יוני 2021, בהעדר הצדדים.