הדפסה

בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים עמ"נ 18060-12-15

בפני
כב' השופט זיאד הווארי, סגן נשיא

המערער:

שלמה יוסף ת.ז. XXXXXX438

נגד

המשיבים:

1.מנהל הארנונה של טבריה
2.עירית טבריה
3.ועדת ערר על קביעת הארנונה ליד טבריה

פסק דין

1. בפניי ערעור מנהלי במסגרתו מתבקש בית המשפט להורות על ביטול החלטת וועדת הערר מיום 14.10.15 במסגרתה נדחו שני העררים שהגיש המערער. כן מתבקש בית המשפט להורות על בטלות דרישות תשלום חיובי הארנונה ו/או המים ו/או הביוב אשר הופנו מטעם עיריית טבריה (להלן: "המשיבה") כלפי נכס המערער המצוי בחלקה 74 גוש 15286 בטבריה (להלן: "הנכס").

2. רקע עובדתי בתמצית:

א. המערער הינו הבעלים של הנכס המצוי בשטחה של המשיבה. הנכס, אשר מצוי בחצר ביתו של המערער ובנייתו הושלמה בשנת 2004, הינו מבנה הבנוי מקונסטרוקציית ברזל ועליה יריעת גג בשטח של כ- 200 מ"ר, אשר שימש את המערער, יחד עם בנו, לצורך מכירת שתילים וציוד גן.

ב. המערער פנה לוועדה לתכנון ובנייה בבקשה לקבל היתר בנייה לנכס אולם בקשתו לא התקבלה. ביום 20.11.05 הוגש כנגד בנו של המערער כתב אישום בגין ניהול עסק בנכס ללא רישיון עסק. בנו של המערער הגיע להסדר טיעון בתיק וביום 27/09/06 ניתן כנגדו גזר דין ללא הרשעה, במסגרתו ניתן צו סגירה לנכס החל מיום 29.1.07.

ג. במהלך שנת 2007 פנה המערער למשיבה וביקש לשנות את סיווג הנכס לקרקע תפוסה מאחר והמשתלה נסגרה וגג הנכס הוסר. בתשובת המשיבה מיום 6.4.08 נקבע כי ביקור בנכס מלמד שהנכס אינו ריק אלא מלא בציוד. עוד נקבע כי הפעילות בנכס אינה כשל משתלה. מכל מקום, גם נכס שאינו בשימוש וסגור אינו פטור מתשלום. נוכח האמור אף שינתה המשיבה את סיווג הנכס ממשתלות וחממות לסיווג מסחרי.

ד. ביום 07/07/08 הגיש המערער את הערר הראשון כנגד החלטת המשיבה (להלן: "הערר הראשון"), בו העלה המערער טענות שונות, לרבות עניין סיווג הנכס, עובדת היותו תחת צו סגירה, תעריף הארנונה בו מחויב הנכס וחוקיותו. ביום 19.10.10 קיימה ועדת הערר ישיבה בה הוחלט על הגשת תצהירי עדות ראשית וביום 20.9.11 נשמעו העדים, הוגשו מסמכים ותמונות והצדדים סיכמו את טענותיהם.

ה. ביום 19.7.11 הגיש המערער ערר נוסף לוועדת הערר, ביחס לחוב ארנונה בקשר לנכס לשנת 2011 (להלן: "הערר השני"). ביום 13.8.12 התקיים דיון בפני ועדת הערר, בו הוגשו בהסכמה, תמונות אשר צולמו ביום 02/05/11, כאשר העורר מאשר כי התמונות משקפות את המציאות ואת מצב הנכס.

ו. ביום 3.2.15 הגיש המערער עתירה מנהלית לבית משפט זה, בה ביקש לאסור על המשיבה מלנקוט בכל הליך לעניין חוב הארנונה החל עליו בשל הנכס. בדיון מיום 18.2.15 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה העתירה תימחק והם ימתינו להחלטת ועדת הערר בשני העררים שהוגשו.

ז. רק ביום 14.10.15 נתנה ועדת הערר את החלטתה באשר לשני העררים מהשנים 2008 ו- 2011. בהחלטתה דחתה ועדת הערר את טענות המערער.

אשר לערר הראשון, ועדת הערר קבעה כי כלל אינה מוסמכת לדון בחוקיות תעריף צו הארנונה ועל כן נמנעה מלעסוק בטענות המערער לעניין זה. אשר לטענות המערער בנוגע לצו הסגירה על הנכס, קבעה כי זה לא מנע בהכרח מהמערער להוסיף ולעשות שימוש חוקי בנכס ועל כן, אין בעצם קיומו של צו הסגירה בכדי לפטור את המערער מתשלום ארנונה. הוסיפה וקבעה כי אף אי מתן היתר בניה לנכס אין בו למנוע חיוב בארנונה מקום בו המבחן הוא השימוש שנעשה בו בפועל. אשר לסוגיית השימוש בנכס, הפנתה ועדת הערר לראיות ולתמונות שהציגה לפניה המשיבה באשר להמשך השימוש בנכס ע"י המערער, וציינה כי מצאה להעדיף ראיות אלו על פני גרסת המערער, על כן קבעה כי סיווג הנכס ע"י המשיבה לפי סיווג מסחר, נעשה כדין ויש להותיר את חוב הארנונה על פיו. לאור האמור, דחתה ועדת הערר את הערר הראשון.

אשר לערר השני, הפנתה ועדת הערר לראיות שהוצגו לפניה, לרבות צילומים בהם נראה הנכס ריק מכל ציוד אך מקורה. ועדת הערר קבעה כי היא מקבלת את עמדת המשיבה לפיה המדובר בנכס ראוי לשימוש, אשר יש לחייבו בארנונה עפ"י סיווג משתלה וחממות. בהמשך הוסיפה ועדת הערר ודחתה את טענת המערער לעניין פטור בגין נכס ריק שניתן לו קודם לכן, מקום בו קבעה כי פטור זה ניתן על סמך מידע שמסר המערער בעצמו ולא בהסתמך על בדיקת הנכס. ועדת הערר בחנה את מועדי החיוב של המערער עפ"י הסיווגים השונים ובהתאם דחתה אף את הערר השני.

ח. המערער, אשר לא השלים עם החלטת ועדת הערר, הגיש ביום 8.12.15 את הערעור שלפניי. הדיון בערעור נדחה מספר פעמים נוכח בקשות הצדדים, כמו גם בשל הליכי הפקדת העירבון ע"י המערער. בדיון מיום 13.7.16 ביקשו הצדדים לבוא בדברים במגמה להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט, תוך שציינו כי היה ולא יגיעו להבנות, הם מבקשים להגיש השלמות טיעון טרם מתן פסק הדין. ביום 9.8.16 הודיעו הצדדים כי לא הגיעו להסדר. בהמשך הוגשו השלמות הטיעון כנדרש וכעת נותר לתת פסק דין בערעור.

3. טענות הצדדים בתמצית:

א. המערער הפנה להשתלשלות העניינים העובדתית והלין על השיהוי הניכר במתן ההחלטה ע"י ועדת הערר, אשר ניתנה בחלוף למעלה משש שנים לאחר הגשת הערר הראשון ולמעלה מארבע שנים לאחר הגשת הערר השני. לטענתו המדובר בשיהוי מכוון, אשר נועד להביא לצבירת קנסות ו/או פיגורים לחובתו. המערער הוסיף וטען כי המדובר בפעולה המעידה על חוסר תום לב של הרשות, אשר התעשרה שלא כדין על חשבונו, באופן אשר סותר את חזקת התקינות העומדת לה. על כן, טען כי על בית המשפט להורות על מחיקת או קיזוז כל הריביות או הקנסות בהם חויב בתקופה בה המתינו הצדדים להחלטת ועדת הערר.

לגופו של עניין טען המערער, כי שגתה ועדת הערר עת קבעה כי בעובדה שלנכס הוצא צו סגירה אין השלכה לעניין חיובו בארנונה. המערער שב על טענותיו לפני ועדת הערר לפיהם מיום צו הסגירה היה הנכס ריק, ללא פעילות ונשללה זכותו ליהנות ממנו באמצעים חוקיים. לטענת המערער מקום בו הוגבלה זכותו להשתמש בנכס, אין כל מקום לחייבו בארנונה ובעשותה כן, נהגה המשיבה באופן שרירותי וחסר תום לב

המערער העלה טענות לעניין שינוי סיווג הנכס ע"י המשיבה והחלטת ועדת הערר בנושא. לעניין זה טען כנגד החלטותיה העובדתיות של ועדת הערר, אשר קבעה כי הנכס היה מקורה בגג. המערער הוסיף כי שגתה ועדת הערר עת קבעה כי הנכס הינו "בניין" וכי התקיימה בו פעילות עסקית. עוד טען כנגד הכרעות המהימנות של ועדת הערר, אשר נסמכו לטענתו על צילומים של נציגי המשיבה, בזמנים לא מוכחים ובדרכים לא כשרות. לטענת המערער פעלה ועדת הערר בחוסר סמכות, שכן אין לה כל סמכות עניינת להכריע בשאלות עובדתיות שבין הצדדים, אשר אינם בתחום מומחיותה.

עוד טען המערער כי שגתה ועדת הערר עת קבעה כי אין פטור לנכס בהיותו נכס ריק. לטענתו, המשיבה עצמה נתנה בעבר אישור כי הנכס ריק. הוסיף וטען כנגד קביעת המשיבה לפיה פטור או הנחה מתשלום הארנונה מותנה בסילוק יתרת החוב.

לבסוף העלה המערער, באופן כללי ביותר, טענה כי יש להורות על ביטול חוב הארנונה מטעמים של התיישנות ו/או שיהוי. הוסיף וטען כי תעריף חיובי הארנונה שהטילה המשיבה על הנכס כ"משתלה" אינם חוקיים ו/או סבירים, מקום בו תעריף זה הינו היקר במדינה.

ב. מנגד ביקשה המשיבה לדחות את העתירה. המשיבה הפנתה להחלטתה המנומקת של ועדת הערר, אשר ניתנה לאחר ששמעה ראיות בעניין מצב הנכס, הביקורים שנערכו בו ע"י נציגת המשיבה, התמונות שצולמו בביקורים אלו ועוד. המשיבה הוסיפה כי ועדת הערר קבעה באופן ברור כי היא מעדיפה את הגרסה שהוצגה על ידה על פני העדר גרסה בתצהיר ו/או ראיה אחרת מטעם המערער.

המשיבה התייחסה לטענות המערער באשר לחוקיות צו הארנונה וטענה כי בצדק קבעה ועדת הערר כי אין לה סמכות לעסוק בשאלה זו. עוד הפנתה לפסיקה ולפיה אין להידרש לטענה בדבר חוקיות צו ארנונה מקום בו זו הועלתה בשיהוי. לטענת המשיבה בענייננו המדובר בצו ארנונה אשר הותקן לפני יותר מ- 25 שנים, כך שלא יכול להיות ספק באשר לשיהוי בהעלאת הטענה ע"י המערער.

אשר לתעריף הארנונה בו חויב הנכס, הפנתה המשיבה כאמור לראיות שהוצגו לפני ועדת הערר, אשר מצאה לתת בהן אמון, לפיהן סיווג המבנה לשימוש מסחרי תאם את המציאות בשטח. הוסיפה וטענה כי החלטת ועדת הערר עומדת בקנה אחד עם הפסיקה לפיה שאלת השימוש בנכס וכן קבלת היתר בנייה אינן מהוות תנאי הכרחי לחיוב בארנונה.

המשיבה הפנתה למסגרת הנורמטיבית לפיה בית המשפט לעניינים מנהליים לא יתערב בהחלטת הרשות אלא במקרים של חוסר סבירות קיצונית. לטענתה במקרה שלפנינו החלטת ועדת הערר הינה סבירה לחלוטין, מקום בו היא נסמכת על ממצאים עובדתיים וראיות שהוכחו בפניה. הוסיפה וטענה כי נטל ההוכחה מוטל על המערער, אשר לא עמד בו.

4. דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את נימוקי הערעור ואת טענות באי כוח הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערעור ככל שהוא נוגע לעצם החיוב, להידחות. עם זאת מצאתי להתערב בגובה הריבית החלה על חובו של המערער וזאת משיקולי צדק.

אציין כי במסגרת הערעור העלה המערער מספר טענות ללא כל פירוט מספק. בין היתר אמורים הדברים באשר לטענת התיישנות או שיהוי, אשר נטענה ע"י המערער בכלליות ובסתמיות, ללא כל הצגה של נתונים רלוונטיים לצורך הכרעה בה וללא התייחסות להליכים השונים בהם נקטה המשיבה לצורך גביית חובות הארנונה בהם חויב המערער. ברור כי בנסיבות אלו אין כל דרך ממשית לבחון לעמוק את טענות המערער בסוגיה.

אשר על כן מצאתי להתייחס במסגרת פסק הדין רק לטענות המרכזיות שהעלה המערער ואשר נראות בעיניי כדורשות התייחסות, לצורך ההכרעה בערעור שלפניי.

טענתו העיקרית של המערער נוגעת כאמור לעצם חיוב הנכס בארנונה, מקום בו הוצא לו צו סגירה והוא עמד ריק וללא שימוש. לטענת המערער, הוא הוכיח באותות ומופתים כי מהיום בו הוצא צו סגירה עמד הנכס ריק ללא כל פעילות, כאשר הוא כלל אינו ראוי לשימוש. המערער הוסיף וטען כי לנכס אף לא ניתן היתר בנייה.

טענות אלו של המערער לא מצאתי לקבל.

כידוע, עקרון במשפט המנהלי הוא עקרון אי התערבותו של בית המשפט בשיקול הדעת המנהלי, כל זמן שזה נופל לגדר מתחם הסבירות. עמד על כך בית המשפט העליון בבג"ץ 376/81 משה לוגסי נ' שר התקשות, פ"ד לו(2) 449:

"כאשר בית משפט זה בוחן סבירות פעולתה של רשות מינהלית, העוסקת במוטל עליה בתחום סמכויותיה או מפעילה כוחות שהוענקו לה לפי החוק או לפי סדרי המינהל, מקובל על בית משפט זה מאז ומתמיד כלל גדול: אין הוא פוסק בשאלה, מה הדרך, שהיה נוקט בית המשפט, לו היה ניצב במקומה של הרשות המינהלית והיה מבצע את מה שמוטל עליה או את המסור לסמכותה. בעת הבחינה, אם רשות מינהלית פעלה בסבירות, אין בית המשפט שואל את עצמו, אם גם הוא בעצמו היה נוקט אותה דרך ממש; לא זהות הגישות בין בית המשפט לבין רשות מינהלית היא אבן הבוחן, אשר כל סטייה ממנה מוליכה למסקנה בדבר הקיום של חוסר סבירות. על-מנת להניע את בית המשפט, כי יתערב בפועלה של רשות מינהלית ויפסול אותה, יש תחילה לשכנע את הערכאה השיפוטית, כי פעולתה של הרשות סוטה באופן מהותי וקיצוני מן הסביר, וכי חוסר ההיגיון הטמון בה יורד לשורשו של עניין." (ראו גם עע"מ 8025/06 פלוני נ' עמיגור ניהול נכסים בע"מ ואח', פסקה 14 לפסק הדין (פורסם בנבו)).

בענייננו, המדובר בערעור מנהלי וכידוע נקבע בפסיקה לא פעם כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות של הערכאה אשר בידיה הופקדה קביעת הממצאים העובדתיים. המערער העלה טענות לפיהן לוועדת הערר כלל לא הייתה סמכות לדון בשאלות המהימנות, אולם טענתו זו לא נסמכה על דבר. בסופו של יום ועדת הערר היא הערכאה המבררת את הסוגיה לגופה, תוך בחינת כלל הראיות שהוצגו ע"י הצדדים. בנסיבות אלו ברור כי לוועדת הערר סמכות לקבוע ממצאים עובדתיים הנסמכים על הראיות שהוצגו לה. יפה לעניין זה הפסיקה אשר צוינה ע"י המשיבה בעמ"נ 249/05 ס.ג.א. נכסים בע"מ נ' מנהל הארנונה- מועצה אזורית מטה אשר, (פורסם בנבו, 12.4.06), מפי כב' השופט רון סוקול:

"בפני ועדת הערר נטענו בהרחבה טענות לגבי מצבם הפיזי של המבנים ולגבי השימוש בקרקע. הוועדה עיינה בטיעוני הצדדים, בחוות דעת השמאי, ואף טרחה לבקר בעצמה בנכס. הוועדה מצאה כי בחלק מהמבנים ניתן לעשות שימוש. אלו הן קביעות עובדתיות שבהן לא יתערב בית המשפט בהליך של ערעור, שהרי אין בפניו את הכלים לבחון קביעות אלו. לפיכך נקודת המוצא לדיון הינה כי במבנים האמורים אכן ניתן לעשות שימוש".

בענייננו בחינת החלטת ועדת הערר בסוגיה מלמדת כי המדובר בהחלטה מקיפה וסבירה. ועדת הערר הפנתה להליכים שהתקיימו בפניה בשני העררים, לרבות החלטתה כי הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית בערר הראשון, כאשר מצד אחד המערער הגיש כתב טענות ללא תצהיר, מאידך הגישה המשיבה שני תצהירים עם אסמכתאות הכוללות מסמכים ותמונות. לעניין זה קבעה ועדת הערר כי מצאה לקבל את גרסת נציגת המשיבה, לפיה הנכס היה ראוי לשימוש ואף נעשה בו שימוש בפועל עת אוחסן בו ריהוט וציוד גן למכירה. ועדת הערר אף ציינה מפורשות כי העדיפה לקבל את גרסת נציגת המשיבה מקום בו זאת לא נסתרה ע"י המערער, אשר כלל לא הביא בפניהם גרסה המגובה בתצהיר או בראיה אחרת, למעט טענתו הכללית כי הנכס עומד ריק. למסקנות אלו, לעניין השימוש בנכס ובהתאם סיווגו, הגיעה ועדת הערר כאמור לאחר בחינת התצהירים שהוגשו, חקירת המצהירים בפניה וכן עיון במסמכים מאמתים. בנסיבות אלו ברור כי המדובר בהחלטה שהתקבלה לאחר בחינה מעמיקה, תוך הפעלת שיקול דעת מקצועי ולא ניתן לקבוע כי היא אינה סבירה. עמדה זו נכונה אף באשר להחלטת ועדת הערר לעניין הערר השני, בו התקבלה אומנם עמדת המערער באשר להיותו של הנכס ריק, אולם שוב, בהסתמך על מסמכים ותמונות, שוכנעה ועדת הערר כי הנכס ראוי לשימוש.

למותר לציין כי מקובלת עליי לחלוטין עמדת ועדת הערר לפיה עצם קיומו של צו סגירה או אי מתן היתר בנייה לנכס אינו מבטל באופן אוטומטי את חיובו בארנונה, שכן חובת התשלום בארנונה כללית חלה על מחזיק פונקציונלי של נכס על אף שאינו בשימוש. לעניין זה נקבע ברע"א 9813/03‏ ‏ מדינת ישראל משרד הבריאות נ' עיריית ראשון לציון, (פורסם בנבו 4.2.07):

"יחד עם זאת נפסק לא אחת כי השימוש בנכס וההנאה מן השירותים הניתנים לו על ידי הרשות המקומית אינם מהווים תנאי לחיוב בארנונה וכי חובת התשלום בארנונה כללית חלה גם על מחזיק פונקציונלי של נכס ריק (ראו ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769, 775 (1991)".

כידוע, בתי המשפט נתקלים לעיתים קרובות בנכסים אשר מקיימים בהם פעילות עסקית ללא היתרים חרף צווי סגירה שהוטלו עליהם. בענייננו, מקום בו כאמור שוכנעה ועדת הערר, על פי הראיות שהוצגו לפניה, כי המערער או מי מטעמו המשיכו לפעול בנכס במסגרת עסקית חרף צו הסגירה והעדר היתר הבנייה, ברור שאין מקום לפטור את המערער מתשלומי ארנונה, שכן קביעה כזו הינה בבחינת "יוצא חוטא נשכר". מכל מקום וכפי קביעת ועדת הערר אשר מקובלת עלי בנסיבות העניין, צו הסגירה שהוצא לנכס היה בשל פעילותו כמשתלה בלבד.

אף טענתו של המערער לפיה המשיבה אישרה בעבר כי הנכס ריק דינה להידחות. כפי שקבעה ועדת הערר, באופן המקובל עליי לחלוטין, הוכח כי הפטור שניתן בעבר למערער נסמך אך ורק על מידע שהוא עצמו מסר למשיבה ולא על בדיקת הנכס. מקום בו בהמשך בחנה המשיבה את הנכס ועלו בפניה ראיות חדשות לעניין שימוש שנעשה בו, ברור כי אין כל נפקות לפטור שניתן למערער בעבר.

טענה נוספת אותה העלה המערער נוגעת לחוקיות חיובי הארנונה אשר מוטלים על משתלות בתחום השיפוט של המשיבה, מקום בו זה יקר באופן מהותי מתעריף זהה בערים אחרות ולפיכך אינו סביר.

טענות אלו של המערער דינן להידחות. ראשית ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, דומה שכלל לא היה מקום כי המערער יעלה טענות בדבר חוקיות צו הארנונה במסגרת הערעור המנהלי, שכן נושא זה לא נכלל בהחלטת ועדת הערר, אשר קבעה מפורשות כי היא כלל אינה מוסמכת לדון בו. בנסיבות אלו, מקום בו רצה המערער לטעון כנגד עצם חוקיות הצו, היה עליו לעשות זאת במסגרת של עתירה מנהלית נפרדת ולא בתוך ערעור מנהלי אשר מוגש על החלטת ועדת הערר.

אלא שגם לגופו של עניין אין ממש בטענות המערער. לעניין זה ניתן להפנות לפסק הדין בעע"מ 869/11‏ עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ, אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט העליון. כפי שפורט ע"י המשיבה, במסגרת פסק הדין קבעו שופטי העליון חזקה לפיה טענות בדבר פגם משורשר בצו הארנונה, אשר מועלות בחלוף 7 שנים ממועד התקנת הצו, לוקות בשיהוי אובייקטיבי שיכול להביא לדחייתן. לעניין זה נקבע:

"האיזון בין השיקולים המתחרים שעליו עמדנו מקים חזקה שלפיה עתירה מינהלית המכוונת לפגם משורשר שנפל בצו ארנונה המוגשת בחלוף שבע שנים ממועד התקנתו של הצו הפגום לוקה בשיהוי אובייקטיבי המביא לדחיית את העתירה. חזקה זו ניתנת לסתירה במקרים מתאימים. הלכה זו תחול הן ביחס לעתירות התוקפות בתקיפה ישירה צווים שנפלו בהם פגמים משורשרים, הן ביחס לתביעות אזרחיות להשבה של סכומים שנגבו שלא כדין מחמת פגם משורשר".

אכן נקבע כי המדובר בחזקה הניתנת לסתירה, אולם בענייננו מקום בו צו הארנונה הרלוונטי הותקן לפני כ- 25 שנים, דומה כי לא יכול להיות חולק אודות השיהוי האובייקטיבי הניכר העולה מטענות המערער. מכל מקום, המערער לא נתן כל הסבר לעניין השיהוי הניכר בהעלאת טענתו אודות הצו הפגום, ולפיכך ברור שלא סתר את החזקה הקיימת.

בנסיבות אלו ניתן היה בשלב זה לדחות את הערעור המנהלי כולו, וזאת מקום בו לא מצאתי ממש בטענות המערער לגופם של הדברים. אלא שבענייננו, קיים אי צדק אשר עולה מעובדות המקרה, ככל שזה נוגע לאופן ההתנהלות ולשיהוי הקיצוני בו נהגה ועדת הערר בעניינו של המערער, באופן המחייב לטעמי התערבות מסויימת בגובה חוב הארנונה אשר הוטל עליו. אבהיר את דבריי:

כאמור, אין חולק בין הצדדים כי המערער הגיש לוועדת הערר שני עררים על חיובו בשנים 2008 ו- 2011, דיוני וועדת הערר בערר הראשון שהגיש המערער בשנת 2008 הסתיימו ביום 20/09/11, ודיון בערר השני שהגיש המערער בשנת 2011 נערך ביום 13.8.12.

חרף האמור, ועדת הערר לא נתנה כל החלטה בעניינו של המערער במשך למעלה משלוש שנים, זמן בו גדל חובו של המערער תוך שהוא צובר ריביות וקנסות פיגורים על חובו. למעשה, רק לאחר שהמערער הגיש את עת"מ 7718-02-15 בבית משפט זה ולאחר שהצדדים הסכימו על מחיקת העתירה והמתנה להחלטה, נאותה ועדת הערר לתת את ההחלטה בעניינו. יצויין כי במסגרת פסק הדין בעתירה מיום 18.2.15 ציין כב' סגן הנשיא אברהם (כתארו דאז) כי "בשולי הדברים אציין את תמהתי להשתהותה של ועדת הערר במתן החלטתה". ואכן, אין כל הסבר המניח את הדעת מדוע ההחלטה בשני העררים שהגיש המערער ניתנה רק ביום 14.10.15. לעניין זה אציין, הגם שהדבר אינו נדרש, כי שני העררים שהגיש המערער אינם סבוכים באופן מיוחד ואף החלטת ועדת הערר בעניינו עומדת על שמונה עמודים בלבד. מכל מקום, כל ההליכים המוקדמים אשר נדרשו לשם מתן החלטה בעררים, כגון הגשת מסמכים שונים, קיום דיונים או חקירת המצהירים, נערכו כולם עובר ליום 13.8.12.

בנסיבות אלו אין ספק כי ועדת הערר פעלה תוך שיהוי ניכר ואף תוך פגיעה ממשית בזכויות המערער, אשר חובו המשיך לתפוח במהלך השנים. למותר לציין, כי ועדת הערר בהחלטתה או המשיבה, לא נתנו הסבר כלשהו מדוע ההחלטה בעניינו של המערער ניתנה באיחור כה מהותי.

על כך ראוי לטעמי להגיע להכרעה שתהיה בה תחושת צדק. לאחרונה, מתפתחת בפסיקה המנהלית מגמה לפיה קיימות נסיבות חריגות המאפשרות התחשבות בעותרים אשר נפגעו מהתנהלות הרשות, גם אם בסופו של יום טענתם אינה יכולה להתקבל מבחינה "משפטית" טהורה. דוגמא לכך ניתן לראות בבג"צ 3616/06 פרג' מנצור נ' מדינת ישראל- משרד הפנים (פורסם בנבו, ניתן ביום 22.3.09), שם מצא בית המשפט להתחשב בעותרים אשר הסתמכו על מכתב שהועבר אליהם מראש רשות, אשר בדיעבד התברר כי אינו מגיע לדרגת הבטחה מינהלית בהתאם לחוק ולפסיקה. סבור אני כי בנסיבות המקרה דנן ולאור השיהוי הבלתי סביר מטעם וועדת הערר במתן החלטה בעניינו של המערער, יש להתחשב בו ולמצוא פתרון אשר עומד עם עקרון הצדק.

התחשבות זאת מצאתי לתת בהתאם לבקשתו של המערער להתערבות בנושא הריבית וקנסות הפיגורים אשר חלים על חובו. אכן, גובה הריבית נקבע בהתאם להוראות החוק, אולם בהתאם לסמכותי הטבעית הקבועה בחוק, רשאי אני לתת כל הוראה המתחייבת לטעמי בנסיבות העניין.

5. לאור כל האמור לעיל, אין בידיי להיעתר לסעדים שנתבקשו בערעור המנהלי אשר נוגעים לעצם קיום חוב הארנונה של המערער למשיבה, והנני מורה על דחיית הערעור המנהלי בנושא זה.

עם זאת, אני קובע כי מחובו של המערער יש להוריד את הריבית וקנסות הפיגורים אשר נצברו מיום 01/01/10 ועד מועד מתן ההחלטה בעניינו ביום 14.10.15.

בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להטיל הוצאות, והנני קובע כי כל צד יישא בהוצאותיו.

6. המזכירות תשלח העתק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג חשוון תשע"ז, 24 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.

הוקלד על ידי ערין בראנסה