הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 72836-05-19

לפני
כבוד ה שופטת חנה מרים לומפ

המבקשות
(התובעות)

  1. ש.י.ר ליברטי בע"מ
  2. רותי די בן יאיר

באמצעות ב"כ עוה"ד סיני אליאס וכרמית ברנשטיין

נגד

המשיבים
(הנתבעים)

  1. עודד בן דוד
  2. מגדלי קריית גת בע"מ

באמצעות ב"כ עו"ד צבי שטרסברג
3. מיכאל מזרחי

החלטה

לפניי בקשה למתן צו מניעה זמני שהוגשה לפי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות"), האוסר על המשיבים לבצע עסקאות למכירה ו/או להעברה של זכויות הנוגעות לפרויקט פינוי בינוי ברחוב שדרות גת מס' 16-2 בקריית גת (להלן: "המתחם"), או בכל פרויקט אחר של התחדשות עירונית במתחם, זאת עד למתן פסק דין בתביעה שהוגשה בד בבד עם הבקשה דנן.

רקע
תחילתה של הפרשה בייזום פרויקט מסוג התחדשות עירונית בקריית גת בשנת 2013 (להלן: "הפרויקט"), כאשר לצורך כך הוקמה מבקשת 1 (להלן: "החברה"), על ידי מבקשת 2 ועל ידי הגב' אורלי יראי (להלן: "יראי"). בעת הקמת החברה החזיקה מבקשת 2 ב -55% מהמניות בחברה, שימשה יושבת ראש הדירקטוריון מנכ"לית ומורשית חתימה , ואילו יראי החזיקה ב-45% מהמניות האחרות בחברה ושימשה כדירקטורית.
במחצית הראשונה של שנת 2013, מבקשת 2 החתימה דיירים על הסכמים ביחס לפרויקט וניהלה מגעים עם משקיעים פוטנציאליים, אדריכלים ובעלי מקצוע נוספים, אולם לאחר מספר חודשים החלו להתגלע מתחים בינה לבין יראי, שהובילו לניתוק הקשר בין השתיים.
לטענת מבקשת 2, לאחר ייסוד החברה בוצעו סדרת פעולות פוגעניות שתכליתן השתלטות על זכויותיה ואחזקותיה בחברה, תוך ניסיון לשלול את זכויותיה שלא כדין. הפעולות שבוצעו היו, בין השאר, הגדלת ההון הרשום של החברה, העברת המניות מבקשת 2 ליראי, אשר העבירה את המניות, לרבות מניותיה שלה, למשיב 1. משיב 1 ויראי דיווחו על הפסקת כהונתה של מבקשת 2 כדירקטורית ומינו תחתיה את משיב 1 כדירקטור בחברה.
על רקע זה הגישה מבקשת 2 תביעה לבית המשפט (ת.א. 60521-10-15), כנגד יראי, מבקשת 1 ומשיב 1, בה ביקשה להצהיר כי זכויותיה במבקשת 1 הן כפי שהיו עובר ליום 12.6.13 (הוא המועד שבו החלה שרשרת הפעולות הנ"ל), וכן להורות על תיקון מרשם בעלי המניות ונושאי המשרה בחברה וברשם החברות בהתאם לכך.
ביום 29.1.18 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט מ' בר-עם), אשר הורה, לאחר שקבע כי הסכם הפרישה ושטר העברת המניות לא נחתמו על-ידי מבקשת 2, כי יש לתקן את הרישום בספרי החברה וברשם החברות באופן שישקף את המצב מבחינת מבקשת 2 כפי שהיה קיים עובר ליום 12.6.2013, הן לעניין זכויות מבקשת 2 כבעלת מניות, והן לעניין היותה כיו"ר הדירקטוריון, כמנכ"ל וכבעלת זכויות חתימה בחברה.
בהמשך לפסק הדין, לבקשת משיב 1 ומבקשת 1, הורה בית המשפט המחוזי על עיכוב ביצוע של פסק דינו על להכרעה בערעור שאלו הודיעו כי בכוונתם להגיש, בכפוף לרישום הערה מתאימה בספרי החברה בדבר מתן פסק הדין.
ביום 13.3.18 הוגש לבית המשפט העליון ערעור מטעמו של משיב 1 (ע"א 2136/18, להלן: "הערעור"), וביום 29.4.18 הגישה מבקשת 2 ערעור שכנגד המופנה אך על רכיב ההוצאות.
לאחר ההחלטה בדבר עיכוב הביצוע ושעה שהצדדים ממתינים לדיון בערעור, התברר למבקשת 2, כי משיב 1 פועל באמצעות חברה המצויה בבעלותו היחידה (משיבה 2 – להלן: " מגדלי קריית גת"), ובאמצעות נתבע 3, אשר הציג עצמו כבעל אופציה לביצוע המכירה, למכירת חוזים מול בעלי הזכויות במתחם ובפעולות הייזום שנעשו במתחם, לצדדים שלישיים. בתמצית, בנו של משיב 1 (נדב בן דוד) הזמין הערכת שמאי לפרויקט, וכרת הסכם עם משיב 3 למכירת הזכויות בפרויקט. המכירה נועדה להיעשות באמצעות חברת מגדלי קריית גת, אשר לדברי מבקשת 2, מתיימרת להחזיק בזכויות החברה בפרויקט.
על רקע האמור, מבקשת 2 הגישה בהליך הערעור בקשה לביטול עיכוב הביצוע, ובנוסף או לחלופין, נתבקש צו מניעה זמני שיאסור על ביצוע עסקאות מכירה או העברה של זכויות הנוגעות לפרויקט במתחם.
ביום 26.2.19, לאחר שניתן צו מניעה ארעי עד להכרעה בבקשה לביטול עיכוב הביצוע, ניתנה החלטת בית המשפט העליון (כב' השופטת ד' ברק ארז) בבקשה לביטול עיכוב הביצוע ובה נקבע כי מבקשת 2 הרימה את הנטל להראות כי חל שינוי נסיבות מאז ניתן עיכוב הביצוע בבית המשפט המחוזי, כך שמאזן הנוחות אינו נוטה עוד לעבר משיב 1. בית המשפט העליון ציין, כי נוכח גרסתו של משיב 1, כי החברה ריקה מנכסים וכי החוזים שכרתה עם הדיירים אינם תקפים, אין עוד הצדקה למנוע ממבקשת 2 לממש את פירות זכייתה. בהתאם לכך, עיכוב הביצוע שעליו הורה בית המשפט המחוזי, בוטל.
לאחר שניתנה החלטת בית המשפט העליון כאמור, פנתה מבקשת 2 למשיב 1 במכתב מיום 27.2.19 (נספח 5 לכתב התביעה) בו היא דורשת שיועברו לידיה מידע ומסמכים הנוגעים לחברה, הסכמים בהם קשורה החברה, העתק פרוטוקולים והחלטות דירקטוריון ואסיפה כללית, התכתבויות שונות, וכן פרטי קשר עם אנשי מקצוע. כמו כן, הוזהר לא לבצע פעולות שעלולות לפגוע בזכויות או בנכסים השייכים לחברה. מכתבים נוספים נשלחו ביום 5.3.19 וביום 21.5.19 החוזרים על הדרישות (נספחים 6-7 לכתב התביעה ).
ביום 27.5.19 ניתנה החלטת בית המשפט העליון, הדוחה הן את הערעור שהגיש משיב 1 והן את הערעור שכנגד בדבר ההוצאות לזכות מבקשת 2, זאת בהסכמת הצדדים ובהמלצת בית המשפט.
ביום 30.5.19, הוגש כתב התביעה למתן צו הצהרתי לפיו כל הזכויות שיוקנו למשיבים או מי מטעמם מכוח הסכמים בין משיבים 1-2 לבין בעלי זכויות במתחם, יוחזקו בנאמנות עבור מבקשת 1, על כל הנובע מכך, כאמור. בנוסף, נתבקש צו מניעה המורה למשיבים להימנע מכל טרנסקציה בזכויות הקיימות למשיבים במתחם ללא אישור מראש ובכתב של החברה, וכן צו עשה המורה למשיבים להעביר לחברה העתקים מכל מסמך, אסמכתא, חומרים, נתונים וכל תיעוד אחר הנוגע לפעילות במתחם ולקידום הפרויקט.
בד בבד עם הגשת התביעה, הוגשה הבקשה נושא ענייננו, לצו מניעה זמני האוסר על המשיבים לבצע עסקאות למכירה ו/או להעברה של זכויות הנוגעות לפרויקט פינוי בינוי במתחם, או בכל פרויקט התחדשות עירונית במתחם, זאת עד למתן פסק דין בתובענה דנן.
ביום 7.6.19, לאחר מתן ארכה לתשובה מטעם המשיבים, ניתן צו מניעה ארעי.
ביום 4.7.19, הגישו המשיבים את תגובתם לבקשה לצו המניעה הזמני, בה מסר נועם בן דוד (בנו של המשיב 1, להלן: "נועם") את גרסתם לאירועים, אשר לפיה חוזי החברה עם בעלי הזכויות פקעו, וכי מבקשת 2 ידעה לכל אורך הדרך על פעילות המשיבים ולא עשתה דבר, לא לקידום הפרויקט מצדה, ולא למניעת קידום הפרויקט מצד המשיבים.
ביום 25.7.19 הגישו המבקשות את תשובתן לתגובת המשיבים, בה דחו את גרסת המשיבים וביקשו לחקור את המצהיר מטעם המשיבים על תצהירו.
ביום 15.8.19 התקיים דיון בו נחקרו מבקשת 2 ונועם על תצהיריהם, הצדדים ביקשו להשלים סיכומיהם בכתב ולבוא בדברים. לאחר בקשות חוזרות ונשנות לדחיית מועד הגשת הסיכומים הוגשו לבסוף סיכומי הצדדים, לאחר שלא הצליחו להגיע ל ידי הסכמה.
ביום 29.3.20 הגישו המבקשות את סיכומיהן בעניין הבקשה לצו המניעה הזמני, ביום 20.4.20 הגישו משיבים 1-2 את סיכומיהם, וביום 27.4.20 הגישו המבקשות את סיכומי התשובה לסיכומי המשיבים.
להשלמת התמונה יצוין , כי ביום 28.1.20 הוגש כתב ההגנה מטעם המשיבים 1-2, וביום 29.3.20 הוגש כתב תשובה לכתב ההגנה. משיב 3 לא הגיש כתב הגנה ולא הגיב לבקשה על אף שכתב התביעה והבקשה לסעד זמני הומצאו לו כדין.

טענות הצדדים
לטענת המבקשות, מטרת מכירת הזכויות בפרויקט על ידי משיב 1, היא גזלת זכויותיה של מבקשת 2, על ידי מכירת זכויותיה לצדדים שלישיים. לדבריהן, כל הזכויות בפרויקט, המתבטאות בעיקר בחוזים מול הדיירים, הן של החברה. לפיכך, למבקשת 2 בעלות של 55% בזכויות אלו, בהתאם לאחזקותיה בחברה, כפי שקבע בית המשפט.
לטענת המבקשות, התנאים הנדרשים למתן סעד זמני בהתאם לתקנה 362 לתקנות, התקיימו בענייננו. קרי, ישנן ראיות לכאו רה לקיומה של עילת תביעה, וכן מאזן הנוחות נוטה לטובתן, כפי שיפורט בהמשך.
ראשית, המבקשות ביקשו להראות את קיומה של עילת תביעה. המבקשות ציינו את ההליך הקודם, בו נקבע, לדבריהן, כי מבקשת 2 היא הבעלים של 55% ממניות החברה, לאחר שמשיב 1 ניסה לגזול את זכויותיה בחברה . לאחר מתן פסק הדין וטרם הדיון בערעור, נודע למבקשת 2 כי משיב 1 פועל באמצעות חברה נוספת שבבעלותו, משיבה 2, למכירת זכויותיה של החברה בפרויקט ובכך להבריח את רכושה בטרם יינתן פסק דין בערעור. בהמשך, פנתה מבקשת 2 במכתבים למשיב 1, בבקשה להמצאת מסמכים ובדרישה להימנע מפעולות, מכתבים אשר לדבריהן לא קיבלו מענה . לדידן, ההתעלמות מהמכתבים מהווה אינדיקציה לכוונות הזדון ולמטרה האמיתית מאחורי העסקאות.
המבקשות טענו, כי ביד ן חוזים רבים מול דיירים במתחם, והפנו למכתב של עו"ד ארמה מיום 29.5.13, לפיו נחתמו 37 חוזים עם דיירים עד למועד המכתב. עוד טענו המבקשות, כי גרסת המשיבים, לפיה החוזים פקעו ולפיכך החברה נעדרת זכויות, הי א כוזבת. כראייה לחוסר אמינותם של המשיבים, הביאו המבקשות מספר דוגמאות מהדיון מיום 15.8.19, בו נועם נחקר על תצהירו, ומהן עולה לכאורה פריכות בגרסתו, מהן ניתן ללמוד כי החברה אינה נעדרת זכויות, כנטען. נעמוד על העיקריות שבהן בקצרה.
אין חולק, כי משיב 1 קנה אופציה לרכוש 49% מזכויות החברה. כאשר נועם נשאל האם מומשה האופציה הנ"ל, ענה בשלילה (עמ' 6 ש' 33 לפרוטוקול). לאחר מכן הוצג בפני בית המשפט מסמך המראה , כי אכן האופציה מומשה, לאחר המועד בו לטענת המשיבים החוזים פקעו, והחברה נותרה נטולת זכויות. לאחר שראה את המסמך, חזר בו מגרסתו ואישר שאביו מימש את האופציה. לא ניתן הסבר משכנע מדוע מימש אופציה לרכישת מניות, כאשר לדבריו במועד המימוש , החוזים כבר פקעו.
לתמיכה בגרסתו בדבר פקיעת החוזים, טען נועם שדיירים רבים בפרויקט שלחו הודעות ביטול ביחס לחוזיהם עם החברה. כאשר נתבקש לציין שמות של דיירים ששלחו הודעות ביטול, השיב כי אינו זוכר ולו שם אחד. כמו כן, לא סיפק הסבר ענייני לשאלה מדוע לא צירף את הודעות הביטול לתצהירו.
לטענת המבקשות, המספרים שמציין נועם בעדותו אינם הגיוניים וכן חלק מההוצאות אינן הוצאות אמתיות אלא "התחשבנות" בין חברות שונות בבעלות משיב 1. כמו כן, נועם התחמק ממתן תשובות ענייניות לשאלות בנוגע לשעבודים והשקעות בזכויות החברה. עובדות אלו מצביעות, לדידן, על חוסר אמינותו של נועם. עניין ההשקעות הכספיות עצמן יידון בהמשך.
מעבר לעדות ולתצהיר, המשיבות טענו כי התנהלותם של המשיבים לא מתיישבת עם טענתם העיקרית, היעדר זכויות החברה עקב פקיעת החוזים. ראשית, אילו החוזים אכן פקעו, משיב 1 לא היה טורח להגן על זכויותיו בחברה, וכן לא היה נוקט בתובענה למימוש האופציה ומבקש במסגרתה סעד זמני שימנע את מכירת המניות. שנית, בבקשתו לעיכוב ביצוע, טען משיב 1, כי החברה השקיעה כספים רבים , וכן ג ייסה כספים על ידי נטילת הלוואות עבור מכירת אופציה לקבלת זכויות לדירה. לדידם, גיוס הכספים אינו מתיישב עם הטענה כי החברה נטולת זכויות. כמו כן, הצביעו המשיבות על כל שבערעור בהליך הקודם טען משיב 1 (לאחר שכבר חתם על הסכם התיווך עם משיב 3) כי חתם על שיעבוד נכסי החברה, וזאת בעקבות השקעות רבות של החברה. כאמור, השקעות אלה לא מתיישבות עם הטענה , כי לחברה אין זכויות כלל. בתמצית, טענתן היא שגרסת המשיבים עברה מהפך, מטענה לפיה החברה בעלת זכויות בפרויקט בעקבות השקעה רבה של המשיבים לטענה הפוכה לפיה לחברה לא היו זכויות בפרויקט כלל. לטענת המבקשות, ההסבר היחיד לכך הוא שהמשיבים פועלים לגזלת זכויות מבקשת 2 בדרכים שונות.
עוד טענו המבקשות , כי העובדה שנערכה שמאות עבור החברה להערכת המתחם ונתוני הפרויקט מלמדת שהחברה היא בעלת הזכויות בפרויקט, שהרי מה עניין יש לחברה בשמאות לולא יש לה זכויות בפרויקט הנישום.
בנוסף, טענו המבקשות שהמשיבים לא הציגו הסכמים חלופיים שלטענתם קיימים במקום החוזים שפקעו לדבריהם. כמו כן, לא הציגו ראיות לכך שבעלי הדירות ביטלו את ההסכמים עם החברה. לפיכך, אין בסיס לטענתם, כי החוזים פקעו וכי הסכם התיווך קשור בחוזים חדשים שלא היו בבעלות החברה.
לטענת המבקשות, מהסכם התיווך עצמו עולה, כי המשיבים מודעים לכך ש מבקשת 2 היא בעלת הזכויות במתחם. סעיף 3(ב) להסכם התיווך קובע כי " על מיקי (המשיב 3, ח.ל) ליידע את הרוכש על כך שבהליך משפטי בקשר לחברת ש.י.ר ליברטי בע"מ שהחזיקה בעבר בחוזים מול חלק מבעלי הדירות במתחם לבין רות בן-יאיר נקבע בבית המשפט המחוזי כי לרות בן-יאיר זכות לקבלת 55% ממניות ש.י.ר ליברטי. על פסק דין זה הוגש ערעור שטרם נידון. היה ורות בן-יאיר תהיה זכאית לקבל אחוזים מהחברה ע"פ דין, יוחזר לרוכש הסכום היחסי אותו שילם לנדב". מניסוח זה עולה, כי המשיבים מודים שישנה חפיפה בין החברה למגדלי קריית גת, וכי אם ש למשיבה 2 זכויות בחברה (כפי שנקבע בפסק הדין וכן בערעור), היא בעלת זכויות גם במגדלי קריית גת.
המבקשות התייחסו לטענה, כי מבקשת 2 ידעה על פעולות המשיבים ובכל זאת סירבה להשת תף בהשקעות. הן הפנו לתצהירה של מבקשת 2, ממנה עולה כי בזמן שהיא פעלה בחברה, היא הייתה הגורם הדומיננטי בפעילות החברה, ובכלל זה בהחתמת הדיירים ובמגעים עם אנשי מקצוע ומשקיעים. בנוסף, נטען כי העובדה שמבקשת 2 לא השקיעה דבר מאז פסק הדין, היא תוצאה של בקשת עיכוב הביצוע שהתקבלה והשאירה אצל משיב 1 את השליטה המלאה וכן את החובה לנהל את כל עסקי החברה. כמו כן, טענו כי עצם ניהול התביעות הוא פעולה עבור הזכויות בפרויקט. בנוסף, מבקשת 2 טוענת כי היא מוכנה להשתתף בהוצאות שבוצעו ושיבוצעו, אך אינה מקבלת את הסכומים הנטענים על ידי המשיבים. לדידה, המשיבים העלו תנאים בלתי סבירים, טוענים ששלחו מכתבים שמעולם לא הגיעו לידי מבקשת 2, ובנוסף דרשו סכומים מופרכים שעל מבקשת 2 להשתתף בהם, על אף שאין להם כל קשר להשקעה בפרויקט או בחברה.
לטענת המבקשות, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן. הנזק שעלול להיגרם למבקשות הוא מובהק, ריקון זכויותיה של מבקשת 2 על ידי מכירת נכסי מבקשת 1 לצד שלישי. בנוסף, המשיבים לא הראו שייגרם להם נזק כתוצאה מצו המניעה הזמני. זאת לאור העובדה שהסכומים שהושקעו בפרויקט הן אותם כספים שהחברה לקחה כהלוואה בתמורה לאופציות, ולא כספים מכיסו של משיב 1, וכן לאור כך שלא הוצגה כל ראיה לשלב בו נמצא הפרויקט או ל כך שישנם דיירים העלולים להינזק מהצו. עוד מציינות המבקשות, כי מטרת הצו אינה מניעת קידום הפרויקט, אלא מניעת מצב בו הזכויות בפרויקט יועברו לצדדים שלישיים.
בנוסף, טוענות המבקשות כי פעולותיהם של המשיבים, מצגי השווא, וטענותיהם השקריות, מהוות חוסר תום לב וצו המניעה הזמני הוא הסעד הצודק והראוי בנסיבות העניין .
מנגד טענו המשיבים, כי מטרת המבקשות היא להעמיד פרויקט נכבד בהקפאה שיביא לביטולו, עוד טרם התבררה התביעה הכספית. לשיטתם, סיכויי התביעה נמוכים, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ובשיהוי ניכר, וכן מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבים. לדבריהם, לא ניתן לגזור מתוצאות ההליך הקודם לסיכויי התביעה בהליך הנוכחי. ישנו פער עצום בין זכויות בחברה לבין זכויות בפרויקט של המשיבים.
לדברי המשיבים, הפרויקט המדובר בהסכם התיווך אינו הפרויקט שלחברה היו זכויות בו, ולתביעה אין ראיות שלא כך הוא. ההסכמים שהיו בבעלות החברה, עדיין בבעלותה, אך פקעו, ועל כן אין בידי החברה זכויות בפרויקט כלל. ההסכמים שמשיבה 2 כרתה עם הדיירים הם אחרים והם בבעלותה המלאה.
לתמיכה בטענותיהם הפנו המשיבים לחקירת מבקשת 2 בדיון מיום 17.10.17 בהליך הקודם, ממנה עולה, לדבריהם, כי לא השקיעה מאומה בפרויקט במשך קרוב לעשור. הדבר היחיד שמבקשת 2 עשתה, הוא להחתים כמה דיירים, לפני קרוב לעשור, הא ותו לא. בהקשר זה, מציינים המשיבים כי אף את ההסכמים האלה המבקשות לא הציגו, וכן מבקשת 2 לא ידעה לנקוב בשמות של דיירים או אף בזהות הבניין ממנו הגיעו הדיירים שלטענתה חתמו על ההסכמים עמה. בנוסף טענו, כי מעולם לא התקיים משא ומתן עם ב"כ המבקשות, וודאי שלא כזה במסגרתו הסכימו המבקשות לשאת בחלקן היחסי במימון הפרויקט.
בתגובה לטענה כי ההשקעות בפרויקט לא הגיעו מכספי משיב 1 אלא מהלוואות כספי החברה, טוענים המשיבים כי משיב 1 הוא הערב להלוואות והוא המחויב להחזירן ולא ניתן לערער על השקעה זו. לדבריהם, מבקשת 2 הראתה כי אין בנכונותה להשקיע מאומה בפרויקט, ולפיכך ניתקו את קשריהם עמה, הפסיקו להשקיע בחברה, ועברו להשקיע בפרויקט חדש.
בתגובה לטענה כי הסכם התיווך עצמו מעיד על זכויות מבקשת 2 בפרויקט, הגיבו המשיבים כי מדובר בסעיף שנכתב לבקשת המתעניינים ברכישת הפרויקט, המאפשר לרוכש לסגת מהעסקה אם מבקשת 2 תזכה בערעור.
לטענת המשיבים, הבקשה כולה נגועה בחוסר תום לב מצד המבקשות. בעניין זה, מדגישים המשיבים כי מבקשת 2 ידעה על פעילות משיב 1 לכל אורך הדרך ומסתירה עובדה זו מבית המשפט. כמו כן, מנסה משיבה 2 להציג מצג שווא כאילו לה ולחברה יש זכויות בנכסיהם של המשיבים.
בנוסף, טענו המשיבים כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, המצדיק את דחיית הבקשה. כאמור, לטענת המשיבים, מבקשת 2 ידעה על קידום הפרויקט זמן רב, ולמרות זאת נמנעה מלהגיש תביעה, או כל בקשת סעד אחר, משך כל הזמן שחלף. לדבריהם, השיהוי מקבל משנה תוקף, שעה שבמשך השנים השקיעו המשיבים כספים רבים ועבודה מאומצת בקידום הפרויקט.
בנוסף, טענו המשיבים כי יש לדחות את הבקשה משום שהמבקשות לא צירפו את כל הצדדים הרלוונטיים, קרי, בעלי הדירות במתחם. לטענתם, כל עיכוב בפרויקט יגרום נזק רב לבעלי הדירות הממתינים לב יצועו. לפיכך, כל בעלי הדירות הם צדדים חשובים בבקשה, והיה על המבקשות לצרפם. משלא צורפו, על הבקשה להידחות.
בעניין מאזן הנוחות, הדגישו המשיבים כי הוא נוטה בבירור לטובתם משום שמדובר בעצירת פרויקט לבניית מאות יחידות דיור שנזקים כבדים נלווים להפסקתו. לעומת זאת, כיוון שהמבקשות לא השקיעו מאומה בפרויקט, לא ייגרם להן כל נזק בהמשכתו. בנוסף הדגישו המשיבים, כי נוכח העובדה שבעלי הדירות לא צורפו לבקשה, כאמור, אין אפשרות להביא בפני בית המשפט את מלוא הנזקים שייגרמו.
לסיכום, לטענת המשיבים אין למבקשות עילת תביעה כנגדם, וכן מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בנוסף, הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ובחוסר תום לב. לפיכך יש לדחות את הבקשה. עקב כל הנזקים שהוזכרו, מבקשים המשיבים, כי ככל שהבקשה תתקבל, יש להתנות את צו המניעה בהפקדת ערובה על ידי המבקשות על מנת לכסות את נזקי המשיבים.

דיון והכרעה
תקנה 362 לתקנות קובעת מהם התנאים המצדיקים מתן סעד זמני במסגרת התובענה וזו לשונה :
"(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לענין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית המשפט בחשבון, בין שאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות הענין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש."
על מנת שיינתן סעד זמני על בית המשפט להשתכנע, בין היתר, בדבר קיומה לכאורה של עילת התובענה, משמע, סיכויי התובענה העיקרית להתקבל על בסיס המסמכים המונחים לפני ביהמ"ש. עוד על בית המשפט לשקול במסגרת החלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, את מאזן הנוחות, קרי, הנזק שייגרם למשיב מקבלת הבקשה לעומת הנזק שייגרם למבקש מדחיית הבקשה, ושיקולי יושר, ובהם תום לב וניקיון כפיים, שיהוי וכד ומה. שני המרכיבים העיקריים, סיכוי התביעה ומאזן הנוחות, מקיימים ביניהם יחסי גומלין, "מקבילית הכוחות" – ככל ששיקול אחד חזק יותר, ניתן להסתפק ברף נמוך יותר בשיקול השני ( ר' ברע"א 7396/16 גרין נט מחזור וטיפול בפסולת בע"מ נ' עיריית ירושלים [ פורסם בנבו] (22.11.2016), רע"א 8734/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 16 (2014); רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, [פורסם בנבו] פסקה 24 (2011, להלן: עניין אקסלרוד); רע"א 9308/08 אלול נ' רביב, [פורסם בנבו] פסקה 4 (2009); א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 862-866 (מהדורה 12, תשע"ו- 2015) (להלן גורן)).
על מנת להכריע בשאלה אם לתובענה העיקרית סיכוי של ממש להתקבל, יש לדון בעילת התביעה שפירט המבקש, על רקע הנסיבות, כפי שהן עולות מכתבי הטענות ומהראיות שהמציאו הצדדים. הרף הקבוע בדין לבחינת קיומה של עילת תביעה, אינו גבוה: "די בכך שהוכח שהתביעה אינה טורדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. בשלב זה, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקתו של מי מבעלי הדין" (ר' גורן, עמ' 863).

קיומה של עילת תביעה
עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה על הזכויות בפרויקט. כלומר, הזכויות בחוזים מול בעלי הדירות בפרויקט. לטענת המבקשות, החוזים הם בבעלות החברה מאז שמבקשת 2 החתימה את בעלי הדירות לראשונה. לטענת המשיבים, החוזים בבעלות החברה פקעו, ומגדלי קריית גת מחזיקה בחוזים חדשים מול בעלי הדירות.
אין חולק, כי בשלב מסוים החברה החזיקה בחוזים תקפים מול בעלי הדירות. כמו כן, אין חולק כי בחוזה הסטנדרטי שנחתם, יש צורך בהודעת ביטול מצד בעל הדירה אם ברצונו לממש את זכותו לבטל את החוזה לאחר חלוף הזמן הקבוע, 24 חודשים. הצדדים חלוקים בשאלה האם בוטלו החוזים המקוריים והאם נכרתו חוזים חדשים.
לעת הזאת, לא סיפקו המשיבים ראיות, כי אמנם התקבלו הודעות ביטול מצד הדיירים. לפיכך, לא ניתן לקבוע בשלב זה של ההליך , מי מחזיק בחוזים תקפים מול בעלי הדירות. מכאן, שלא ניתן לומר שסיכויי התביעה הם קלושים וכי לא קמה עילת תביעה. אמינות המצהירים ו משקלן של הראיות השונות ייבחנו בתביעה גופה, אך כעת די בקביעה כי אין מדובר בתביעת סרק.
כך גם בעניין ההשקעות בפרויקט, במובנן הכלכלי והמעשי, קיימת מחלוקת משמעותית בין הצדדים, שעתידה להתברר בהליך גופו. די לומר בשלב זה, מבלי לקבוע מסמרות, כי קיימים קשיים בטענות שני הצדדים, שיוכרעו בגדרי התובענה גופה. מחד גיסא, יש קושי בטענה שמבקשת 2 לא השקיעה מאומה בפרויקט בשום שלב. כמו כן, יש קושי בטענה כי מבקשת 2 ידעה על כל מעשיו של משיב 1 ובחרה להתעלם מהם במתכוון. מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מטענותיו של משיב 1 בדבר השקעותיו במשיבה 1 , כאשר עומדת לדיון השאלה האם מדובר בהשקעות אמתיות או "פיקטיביות" כלשון ב"כ המבקשות.
כמו כן, לא ניתן לקבוע כעת האם וכיצד התנהל משא ומתן בין הצדדים בעניין השתתפות מבקשת 2 בפרויקט. כאמור, עניינים אלה יתבררו בהליך העיקרי ולא ניתן לקבוע בשלב זה לכאן או לכאן, אלא רק שאין בראיות כדי לקבוע שמדובר בתביעה טורדנית.
סעיף 3(ב) להסכם התיווך אכן מלמד, לכאורה, כי המשיבים הכירו בזכויות מסוימות של החברה במועד כתיבת ההסכם. לא ניתן לומר בשלב זה כי מדובר בהודאת בעל דין, שכן לא נחקרו כל העדים ולא נתקיים דיון בכל הראיות. אולם, כאמור, לצורך קביעה כי יש עילת תביעה וכי סיכויי התביעה אינם קלושים, די באינדיקציה ראשונית זו.
לפיכך, ניתן לקבוע, מבלי שתשתמע כמובן קביעת תוצאתו הסופית של ההליך העיקרי, כי סיכויי התביעה אינם נמוכים ואינם עומדים לרועץ למבקשות.

מאזן הנוחות
אשר למאזן הנוחות – יש לבחון מהו הנזק שייגרם למבקשות אם לא יינתן הסעד הזמני, לעומת הנזק שייגרם למשיבים אם יינתן הסעד הזמני.
במקרה דנן, הרימו המבקשות את הנטל להוכיח, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן מדובר בפגיעה קונקרטית בזכויותיהם בפרויקט, ולא רק בנזק כספי הניתן לפיצוי בשלב מאוחר.
שני הצדדים מצביעים על נזק כלכלי כבד שייגרם מהיעתרות לבקשה או מהימנעות ממתן הצו. המבקשות טוענות כי המשיבים עלולים למכור את זכויות הפרויקט לצד שלישי ואז לא יישאר למבקשות מאומה. מנגד, טוענים המשיבים, כי הקפאת הפרויקט תגרום לביטול חוזים ואובדן משקיעים אשר יביאו לנזק כספי עצום.
הנזק הצפוי של המבקשות, הוא ברור וממשי. אם לא יינתן צו המניעה והזכויות בפרויקט יימכרו, מבקשת 2 לא תוכל לקבל את זכויותיה אם תזכה בתובענה. במובן זה, ניתן לומר כי מתקיים התנאי כי הסעד הזמני הכרחי על מנת לאפשר את הסעד העיקרי בבוא היום.
לעומת זאת, פחות ברור מה יהיה הנזק של המשיבים אילו יינתן צו המניעה הזמני. הצו המבוקש אינו מונע את קידום הפרויקט, אלא אך ורק מונע את מכירת או העברת הזכויות בפרויקט. כאשר זה מצב הדברים, המשיבים לא הראו כל נזק קונקרטי שי גרם אם יינתן הצו, שכן הפרויקט ימשיך להתקיים ולהתפתח, אך לא יוכל להימכר לצד שלישי.
לא נעלמה מעיני העובדה, כי ישנו נזק כספי פוטנציאלי למשיבים במתן צו מניעה למכירת הזכויות בפרויקט. ייתכן, כי בעתיד יקבלו המשיבים הצעת קנייה קונקרטית, וקיומו של צו המניעה יגרום להם לנזק ממשי וישיר, אך אין זה מצב הדברים העומד לפניי היום, כאשר הסעד הארעי שניתן עומד על כנו מזה כשנה.
אשר לטענת המשיבים, כי ניתן יהיה לפצות את המבקשות על הנזק שיגרם להן אם תביעתן תתקבל וזכויותיהן ימכרו, שכן עומדת להן הזכות להגיש תובענה לסעד כספי , כלומר, במישור הכספי, הנזק הצפוי למבקשות אינו מוחלט, כיוון שאת הכסף ניתן יהיה לתבוע בהמשך. אולם, בתביעה שלפניי אין סעד כספי חלופי, אלא רק סעד הצהרתי וצו עשה. כלומר , המבקשות מעו ניינות בסעד בעל אופי אכיפתי ולא בפיצויי כספי .
תכלית הענקת סעד זמני היא לשמר את המצב הקיים, על מנת שבעת מתן פסק דין יהיה ביצועו ישים ובר קיימא. "שאיפתו העיקרית של התובע היא להבטיח את ביצועו של פסק הדין כשיינתן. מכאן, שתפקידו של צו זמני הוא להסדיר מצב עניינים שיבטיח את ביצועו של פסק דין סופי שיינתן לאחריו. הסעד הזמני נועד לשמר מערכת נסיבות, הקיימת בעת הגשת התובענה עד למתן פסק הדין, כדי שבהינתן פסק דין לזכות התובע הוא לא יתייצב מול שוקת שבורה" (ר' גורן, עמ' 860). בענייננו, אין במתן צו המניעה בכדי לשנות את המצב הקיים, אלא שמירתו באופן המבטיח אפשרות ביצוע פסק הדין כשיינתן. המשך המצב הקיים, אינו מונע מהמשיבים להמשיך ולקדם את הפרויקט, והוא ממשיך להתקיים. צו המניעה מונע מצב חדש של מכירת זכויות לצד שלישי שלא היה לכאורה מעורב בו עד עתה. במקרה דנן, ככל שלא יינתן צו המניעה, ישנו חשש אמיתי שסעד המבוקש לא יהיה רלוונטי בעת מתן פסק הדין, ועל כן מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות.

שיהוי
טענת המשיבים היא שמבקשת 2 ידעה על מעשיהם זמן רב ונמנעה מלפעול בזירה המשפטית עד לשלב מאוחר. לפיכך, לדבריהם, ראוי לדחות את הבקשה. כאמור, לא ניתן לקבוע ב שלב זה מה מבקשת 2 ידעה ומה לא ידעה בעניין הפרויקט. לא מן הנמנע, כי המבקשות הגישו את התביעה ואת הבקשה בצידה ברגע שנודע להן על מעשי המשיבים ומיד לאחר תום הדיון בבית המשפט העליון . על מנת לקבוע כי מדובר בשיהוי המצדיק את דחיית הבקשה, דרושה וודאות בנוגע לידיעת המבקשות על קיומה של עילת תביעה, וודאות החסרה בענייננו. יודגש, אין באמירה זו כדי להכריע מה אכן היה ידוע למבקשת 2, אלא קביעה כי בשלב זה לא ניתן לקבוע בוודאות כי היא הייתה מודעת לנעשה.
לפיכך, לא מצאתי כי יש לדחות את הבקשה מטעמי שיהוי בהגשת התביעה והבקשה.
בעניין טענת המשיבים לחוסר תום לב בהגשת התביעה, אין בטענה זו ממש. טענת המשיבים היא שהחברה נטולת זכויות בפרויקט, ולפיכך הגשת התביעה מהווה חוסר תום לב. כאמור, שאלת הזכויות בפרויקט היא שאלה מרכזית בתובענה, ואין מקום להכריעה בסוגיה זו בשלב מקדמי זה. לפיכך דין הטענה להידחות.

צירוף צדדים רלוונטיים
לטענת המשיבים, אי צירוף הצדדים הרלוונטיים על ידי המבקשות, אשר ייפגעו גם הם מקבלת הבקשה, צריך להביא לדחייתה של הבקשה. גם בטענה זו לא מצאתי ממש. כאמור, הצו המבוקש אינו להקפאת הפרויקט אלא למניעת מכירתו לצדדים שלישיים. הפרויקט ימשיך להתקיים כמקודם. לפיכך, בהעדר ראיות ישירות לדבר, המשיבים אינם יכולים להצביע על פגיעה ממשית בדיירים עצמם בשל צו המניעה. יתר על כן, אף הסעד העיקרי המבוקש אינו פוגע בבעלי הדירות, שכן הסעד המבוקש הוא שהמשיבים ימשיכו לנהל את הפרויקט, אך בנאמנות או בשותפות עם המבקשות. כלומר, מבחינת בעלי הדירות, חוזיהם ימשיכו להתקיים כמקודם, חוזים שלא הוצגו לפניי ראיות שבוטלו, ולא הוצגו לפניי ראיות לכך שבעלי הדירות אינם מעוניינים להתקשר עם מבקשת 2, משום שהיא "חייבת הבורחת מנושיה" כדברי המשיבים. על כן מצאתי לדחות גם טענה זו.

סוף דבר
מכל הטעמים הנזכרים לעיל, הבקשה לצו מניעה זמני, האוסר על המשיבים לבצע עסקאות מכירה/העברה של זכויות בפרויקט עד למתן פסק הדין, מתקבלת.
יודגש, שאין בהחלטה זו כדי לקבוע מסמרות בטענותיהם המהותיות של הצדדים, שכן אנו מצויים בראשיתו של ההליך, ומטרתו של הסעד הזמני הוא אך למנוע מצב של אי אפשרות לקיום פסק הדין.
מובהר, כי ככל שיהא בידי המשיבים להצביע על נזק קונקרטי העלול להיגרם להם, פתוחה בפניהם הדרך להגיש בקשה לעיון חוזר.
בנסיבות העניין מצאתי לחייב את המשיבים בהוצאות המבקשות בסך 7,500 ₪, ללא קשר לתוצאות המשפט, אשר ישולמו בתוך 30 יום מקבלת ההחלטה.
נקבע לישיבת קדם משפט ליום 28.7.20 בשעה 10:00.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.