הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 6491-04-19

לפני
כבוד ה שופטת חנה מרים לומפ

התובע
(הנתבע בת"א 4846-06-20
המשיב בבקשה)

סולומון אייזנברג
באמצעות ב"כ עו"ד גיא לוסקי

נגד

הנתבעים
(נתבע 1 -התובע בת"א 4846-06-20
המבקש בבקשה)
1. אהרון וולק
באמצעות ב"כ עו"ד אוריאל גניהר
2. בנק לאומי לישראל בע"מ

החלטה

לפניי בקשת נתבע 1 (להלן : " המבקש") לאיחוד דיון שהוגשה לפי תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), לאיחוד הדיון בת.א. 6491-06-19 (להלן: "התביעה הראשונה") ובת.א. 4846-06-20 (להלן: "התביעה השנייה"), אשר שתיהן עוסקות בסכסוך הנוגע לנכסים ברחוב מאה שערים וברחוב אושה בירושלים (להלן: "הנכסים").

רקע
התובע (להלן: "המשיב") הוא אזרח ותושב ארה"ב. המבקש הוא עו"ד העוסק בענייני נדל"ן. המשיב שכר את שירותיו של המבקש לטפל עבורו במכירת נכס שהיה בבעלותו, וכך נוצרה היכרות בין הצדדים, אשר הובילה לביצוע מספר עסקאות במקרקעין עבור המשיב.

בעסקאות נושאי דיון זה, המבקש שימש הן כשותף בעסקה, הן כעו"ד המלווה את העסקאות, כאשר בשנת 2006 רכש המבקש בשמו ובשם המשיב, נכסי מקרקעין ברחוב מאה שערים וברחוב אושה בירושלים, ודאג במשך השנים לטיפול בכל הנוגע לנכסים ולהשבחתם.

הנכסים רשומים על שם המבקש, אך אין חולק כי בהתאם להסכם שנערך בין הצדדים, המבקש רכש את הנכסים עבורו ועבור המשיב בנאמנות. על פי ההסכם, למשיב 50% מהזכויות בנכס ברחוב מאה שערים ו-25% מהזכויות בנכס ברחוב אושה. יתר הזכויות בנכסים הם של המבקש.

ביום 3.4.19 הוגשה התביעה הראשונה ע"י המשיב, בה הוא ביקש צווים הצהרתיים, צו למתן חשבונות, וצווים המופנים ללשכת רישום המקרקעין ורשות המס, למימוש הבעלות על חלקו במקרקעין. כמו כן, ביקש צווים למתן חשבונות על ידי המבקש בכל הנוגע לנכסים, וביניהם פירוט הלוואות, דמי שכירות חוזים שונים, ופירוט נכסי הנאמנות.

ביום 2.6.20 הוגשה התביעה השנייה ע"י המבקש, בה הוא ביקש סעד כספי בסך 2,530,000 ₪, כתשלום שכרו בגין שנות עבודתו בהשבחת הנכסים וכהחזר על הכספים שהוציא לצורך השבחתם. לפי האמור בכתב התביעה, אם תתקבל התביעה הראשונה, זכותו של המשיב בנכסים שלובה ותלויה בזכותו של המבקש כנאמן לקבלת שכרו והוצאותיו, ועומדת למבקש זכות עכבון על נכסי הנאמנות להבטחת התשלום המגיע לו.

ביום 19.8.20 הוגשה הבקשה לאיחוד הדיון בשתי התבענות . ביום 3.9.20 הגיש המשיב את תגובתו לבקשה. ביום 9.9.20 הגיש המבקש את תשובתו לתגובת המשיב.

לשם השלמת התמונה, בין הגשת התביעה הראשונה לשנייה, הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת תביעה שכנגד, לה צירף את תביעתו לסעד כספי כאמור. ביום 12.5.20 דחיתי את בקשתו, בנימוק שהבקשה הוגשה באיחור רב, לאחר שהושלמו ההליכים המקדמיים לבירור התובענה. כמו כן הוספתי, כי גם אילו הבקשה הייתה מוגשת בזמן, היה דינה להידחות, משום שצירוף התביעה הכספית יאריך את ההליך ויוסיף סוגיות שאין מקומן בהליך העיקרי. ביום 24.6.20 התקיימה ישיבת קדם משפט בתיק שלפניי, וה וא נקבע לשמיעת ראיות ולסיכומים ביום 9.9.20. בשל קושי בהתייצבותו של המשיב המתגורר בארצות הברית, מפאת מגפת הקורונה, נדחה מועד שמיעת הראיות ליום 4.11.20.

טענות הצדדים
לטענת המבקש, בין התובענות קיימת זיקה ברורה, משום ששתיהן צומחות מאותה מסכת עובדתית, נוגעות לאותם נכסים, ומתקיימות בין אותם צדדים.
בנוסף, לטענת המבקש, בירור שתי התובענות מצריך הכרעה בשאלה משפטית משותפת, זאת משום שסעד הצהרתי בדבר זכותו של המשיב כנהנה, תלויה בזכותו של המבקש לשכרו כנאמן, והמבקש יכול לעכב את הנכסים לה בטחת שכרו והוצאותיו. לטענתו, קיומה של שאלה משפטית משותפת הוא טעם מספיק להורות על איחוד הדיון, גם אם אין חפיפה מוחלטת בין התובענות.
כמו כן, טוען המבקש, כי קיימות תביעות הדדיות לסעדים כספיים בין הצדדים, ויש לברר את התביעות באותו הליך, ולא ליצור מצב של שמיעת עדים בדבר חובו של אחד הצדדים בהליך אחד ואת העדים בדבר חובו של השני בהליך אחר.
לסיום, טוען המבקש, כי הדברים מתחזקים כיוון שטרם נשמעו העדויות בתביעה הראשונה ועדיין לא נקבע מותב לתביעה השנייה, ועל כן לא יפגעו בעלי הדין מאיחוד התובענות.
מנגד, טען המשיב בתגובתו, כי יש לדחות את הבקשה מחמת מעשה בית דין, וזאת משום שכבר נדחתה בקשה לדון בתביעות במאוחד, כאשר הגיש המבקש בקשה להגשת כתב תביעה שכנגד.
בנוסף, טען המשיב כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב, משום שהוגשה רק בתיק של התביעה השנייה, כך שהשופט לא יהא מודע להחלטה בדבר התביעה שכנגד, ולא ידחה את הבקשה מטעם מעשה בית דין.
לגופם של דברים טען המשיב, כי בירור התביעה הראשונה פשוט מאוד, ולמעשה העובדות אינן שנויות במחלוקת. זאת בעוד, בתביעה השנייה נדרשים בירורים נרחבים, עיונים במסמכים ועדויות נוספות.

עוד טען המשיב , כי התביעה הראשונה נמצאת בשלב מתקדם, ולמעשה מדובר בהליך העומד לקראת סיום. לעומת זאת, התביעה השנייה עוד ה בראשיתה, ונדרש עוד בירור מקדמי נרחב. לפיכך, לדבריו, איחוד הדיון יגרום לסרבול מיותר , ועל כן יש לדחות את הבקשה.

בתשובתו טען המ בקש, כי אין להחיל במקרה דנן את דוקטרינת מעשה בית דין, ועל כן יש לקבל את הבקשה מהטעמים שפורטו בה.

דיון והכרעה
תקנה 520 לתקנות קובעת מתי יש להורות על איחוד דיון, וזו לשונה:
"ענינים אחדים התלויים ועומדים בבית משפט אחד וכרוכות בהם שאלות דומות של משפט או של עובדה, רשאי בית המשפט או הרשם, לפי שיקול דעתו, להורות על איחודם, בין לפי בקשת אחד מבעלי הדין ובין מיזמת עצמו, ובתנאים שייראו לו."

ביסוד הוראת התקנה עומדים השיקולים של ייעול הדיון, חיסכון בזמן שיפוטי ובזמנם של הצדדים, וכן החשש כי כפל דיונים יביאו לכך שמותבים שונים יגיעו למסקנות עובדתיות שונות ויינתנו הכרעות שיפוטיות סותרות בסוגיות זהות או דומות, בין אותם צדדים. "השיקול העיקרי לעניין איחוד הליכים הינו שיקול מערכתי שעניינו ההשלכה של ניהול שני הליכים במקביל בבתי משפט שונים באותה דרגה, כאשר הסוגיות העובדתיות והמשפטיות קרובות וכשמדובר באותם בעלי דין, כך שאי איחוד הליכים יביא לבזבוז משאבים שיפוטיים." ( ר' א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, עמ' 862-866 (מהדורה 12, תשע"ו- 2015) (להלן: "גורן")).
על מנת להכריע האם איחוד הדיון יביא ליעילות ההליך או לבזבוז משאבים, אין לעצור בשאלה האם מדובר באותם בעלי דין או באותם נכסים, אלא לבחון את השאלות המשפטיות והעובדתיות וכן את הראיות הנדרשות לבירור כל הליך.
במקרה דנן, אני סבורה שאיחוד הדיון יביא לסרבול ההליך. התובענה שלפניי מצריכה בירור עובדתי מצומצם, ה יא עוסקת רוב ה ככול ה בשאלות משפטיות ובסעדים הצהר תיים, והיא קבועה לשמיעת ראיות ולסיכומים, בעוד חודש ימים, ביום 4.11.20. לעומת זאת, התובענה בת"א 6491-04-20 היא לסעד כספי, הכרוך בברור עובדתי רחב היקף הרבה יותר. ההליך שם מצוי בראשיתו, טרם הוגש כתב הגנה, ואף ניתן צו למסירת פרטים שטרם מולא על ידי המבקש. כאמור, בהחלטתי מיום 12.5.20 פירטתי בהרחבה מדוע המקרה דנן נמנה על המקרים בהם ראוי לפצל את התביעה שכנגד מהתביעה העיקרית, והדברים רלוונטיים אף לענייננו. על החלטה זו לא הוגשה בקשה לרשות ערעור , והמבקש בחר להגיש תובענה חדשה. יודגש, כי הבקשה דנן הוגשה בשיהוי משמעותי, שכן רק לאחר למעלה מחודשיים לאחר הגשת התובענה, הוגשה בקשה לאיחוד דיון, לאחר שהתיק שלפניי כבר נקבע לשמיעת ראיות , כחודשיים קודם לכן. יוער, כי אלמלא מגפת הקורונה, שעיכבה את הגעתו של המשיב לישראל, הדיון בתובענה הראשונה הי ה צפוי להסתיים עוד טרם מתן החלטה בבקשה לאיחוד דיון.
כאמור, בהחלטתי מיום 12.5.20 קבעתי כי העיתוי בה הוגשה הבקשה הוא לאחר שכבר הושלמו ההליכים המקדמיים, ועל כן בירור התביעה שכנגד יסרבל את ההליך. הדברים נכונים כעת ביתר שאת, כאשר בירור התביעה נמצא בשלב מתקדם הרבה יותר. צירוף התביעה השנייה, יוסיף שאלות עובדתיות ומשפטיות רבות נוספות, וכן בירור ראייתי נרחב הרבה יותר מהנדרש לסעדים ההצהרתיים בתביעה הראשונה. על כן סבורתני, כי האיחוד לא יביא לייעול משמעותי בהליך , להיפך הוא יוביל לדחיית ההליך, הצפוי להסתיים בקרוב, בחודשים רבים.
אמנם, ישנה זהות בין בעלי הדין ואף הנכסים במרכז המחלוקת משותפים לשני ההליכים, אך הבירור העובדתי והמשפטי שונה כמעט לחלוטין. בנוסף, אין חשש לקביעות סותרות, שכן למעשה, ההכרעה בתביעה הראשונה עשויה לייתר את התביעה השנייה, או לצמצמה, מאחר שהכרעה בתובענה הראשונה עשויה ליצור השתק פלוגתא ביחס לתובענה האחרת , באופן שיקצר את ההליך.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
הוצאות בקשה זו ישקלו בסיומו של ההליך, אם אדרש לכך.
המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.