הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 55495-04-21

בפני
כב' הרשם, השופט אילן סלע

אריה גולובנציץ
אביטל צליק (גולובנציץ)
שלמה מאיר גולובנציץ
יצחק גולובנציץ
מיכל גולובנציץ
ע"י ב"כ עוה"ד בעז בן צור, אסנת גולדשמידט-שרייר
וחגי אולמן

המבקשים / התובעים

נ ג ד

הלל יעקובסון
ע"י ב"כ ד"ר דפנה קפליוק ופאר דוד
אילון דוגה בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד אילן בומבך ויריב רונן
דוד גלבוע
ע"י ב"כ יצחק יערי
יסודות צור תלפיות בע"מ

המשיבה

הנתבעים

החלטה

המבקשים עתרו להטלת עיקול זמני על מניות משיבה 4 המוחזקות על ידי משיבה 2 (להלן: "המשיבה") עד לסכום של 68,649,208 ₪ . מבוקשם ניתן להם בהחלטה מיום 26.04.21. ביום 20.05.21 עתרה המשיבה לביטול העיקול. החלטה זו ניתנת לאחר שהתקיימו שני דיונים (ביום 30.05.21 וביום 1.07.21) והוגשו סיכומים בכתב (סיכומי המבקשים ביום 26.07.21 וסיכומי המשיבה ביום 26.08.21) .

הרקע לבקשה וטענות הצדדים
1. על פי הנטען בבקשה להטלת העיקול הזמני, המ בקשים ניהלו הליך בוררות מול משיב 1, בסופו חויב משיב 1 בפסק בוררות לשלם ל מבקשים סך של 68,649,208 ₪. פסק הבוררות אושר בידי בית משפט זה (כב' השופטת עינת אבמן-מולר) ביום 17. 02.21, בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין נדחתה (רע"א 2860/21 נוף צורים תשע"ד בע"מ נ' גולובנציץ) ביום 12.05.21, ופסק הדין הפך חלוט.

2. לטענת התובעים, טרם מתן פסק הדין במסגרתו אושר פסק הבוררות, העביר משיב 1 את כל מניותיו במשיבה 4 בשיעור של 51%, על שם המ שיבה. משיבה 4 היא בעלת זכויות בפרויקט לפינוי-בינוי בדרך בית לחם בירושלים הצפוי להניב לה רווחי עתק בשווי של למעלה מ-100,000,000 ₪ (להלן: "הפרויקט"). נטען גם , כי נסיבות העברת המניות מלמדות שמדובר בעסקה למראית עין, שנועדה להבריח את נכסיו של משיב 1 , על מנת למנוע את עיקולם לצורך פירעון החוב הפסוק. בין היתר, ציינו המבקשים את מועדה של העסקה האמורה, מהות הקשר בין בעלי המשיבה לבין משיב 1 , מצבו הכלכלי של משיב 1 וידיעתה של המ שיבה על כך, וכן העובדה כי משיב 1 נותר בתפקידו כדירקטור במשיבה 4 וכי הוא מוסיף להציג את עצמו בחשאי כבעליה. הצטברות נסיבות אלו לטענת המבקשים , מעידות באופן חד משמעי כי הבעלות הרשומה אינה משקפת את הבעלות בפועל.

3. את הצורך בעיקול הסבירו ה מבקשים בכך , שנוכח חובות של משיב 1 כלפי צדדים שלישיים, עוקלו מלוא נכסיו בהחלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 14.03.21 (ת"א 26118-03-21 דדון נ' יעקובסון). בנוסף, מתעורר החשש כי המ שיבה עשויה להשלים את העברת המניות לצד רביעי. במצב דברים זה, לטענתם, יש צורך דחוף בעיקול מניות אלו שהועברו ממשיב 1 למשיבה, על מנת לאפשר את פירעון החוב הפסוק של משיב 1 .

4. טענות המבקשים נתמכו בתצהירו של מר שלמה גולובנציץ, בנו של מבקש 1, ובדו"ח של החוקר בנימין מזר, אשר נתבקש על ידי המבקשים לבדוק אם משיב 1 שותף בבעלות במשיבה 4. בדו"ח מיום 17.03.21 ציין החוקר מזר כי שוחח עם גב' יהודית קופנהגן, אשר תיווכה במכירת הפרויקט, תוך שהוא מציג עצמו כמי שמתעניין ברכישת הפרויקט. גב' קופנהגן מסרה לו כי עלות הרכישה של הפרויקט היא כ-60-50 מיליון ₪ אך כיום העסקה כבר אינה מצויה בשוק. לדבריה, ישנה תב"ע מאושרת ו-100% חתימות דיירים. היא סירבה למסור את שם הבעלים של הפרויקט. מאידך, גב' קופנהגן ביקשה ללמוד הרבה על זהות הרוכשים הפוטנציאליים , ולאחר השיחה ביקשה מידע נוסף אודותם. בהמשך, ערך מזר שיחה נוספת עם גב' קופנהגן, במסגרתה מסר לה כי ידוע לו שהבעלים של הפרויקט הוא משיב 1. גב' קופנהגן אישרה זאת וציינה כי תנסה לקבוע פגישה עם משיב 1 במשרדיו בבית שמש. בהמשך נקבעה פגישה עם משיב 1 בתיווכה של גב' קופנהגן, אשר בהודעה בה נקבה בשכר טרחתה ציינה כי מדובר בעסקה הנרקמת מול משיב 1 או החברה שלו. בפגישה עם משיב 1 במשרדי משיבה 4 מסר משיב 1 כי הוא עובד על הפרויקט כעשר שנים, וכיום ישנה תב"ע מאושרת ו-100% חתימות דיירים. משיב 1 ציין כי בשלב זה יש צורך בכ-30 מיליון שקלים על מנת להוציאו לפועל. לדבריו, הוא יכול להציע תמורת סכום זה 25% מהרווחים, כלומר עסקה לפי שווי של 120 מיליון ₪. הוא הציע להם שלושה מסלולי השקעה. לדברי החוקר, מהשיחה השתמע כי משיב 1 הוא הבעלים וכי בידיו להוציא את העסקה לפועל, והוא אף אישר זאת בתשובה לשאלה מפורשת של ו בתום הפגישה.

5. בנוסף, תמכו המבקשים את טענותיהם בדו"ח של השמאי רון חבר אשר העריך את שווי זכויות הבניה בפרויקט בהתחשב בעלויות הנלוות כתוצאה ממימוש תכנית פינוי בינוי החלה במקום בסך של 97,871,000 ₪.

6. מנגד, המשיבה טענה כי דין צו העיקול להתבטל, זאת הן בשל טעמי שיהוי, הן בשל העדר אפשרות לעקל מניות הרושמות על שם צד שלישי שאינו החייב, הן בשל הפרתה של חובת הגילוי הרחבה, המוטלת על מי שפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד, והן לגופה. כך, טענ ה המ שיבה כי המבקשים הסתירו מבית המשפט את העובדה כי עיקולים רבים אחרים הוטלו על נכסיו של משיב 1 על ידם שדי בהם כדי לספק להם בטוחות למימוש פסק הבוררות . לטענת המשיבה, מבית המשפט הוסתרו גם פניות קודמות של המבקשים לבית המשפט בבקשה להורות על הפקדת ערובה מצד משיב 1 , שנדחו בטענה כי עומדות להם די בטוחות לשם מימוש פסק הבוררות.

7. המשיבה טענה , כי העברת המניות אליה נעשתה כדין, בתמורה מלאה בסך של 10,000,000 ₪ המגלמת את שווי העסקה. לדבריה, אמנם משיב 1 ממשיך לכהן כדירקטור, אך הדבר נעשה מתוך היגיון כלכלי, ועל מנת שלא לקטוע את רצף הטיפול בפרויקט שנעשה על ידו במשך שנים. עוד טענה המשיבה, כי אין בתצהירו של החוקר מזר בכדי לקבוע כי בכוונתה למכור את מניותיה לצד רביעי, ומשכך, פקע הצורך הדחוף ב קבלת הסעד, ויש להורות על ביטול העיקול .

8. טענות המשיבה נתמכו בתצהירו של בעליה ומנהלה , מר יגאל דוגה, במסגרתו חזר על כל האמור בבקשה לביטול צו העיקול. בחקירתו, עמד המבקש על טענותיו, כי עסקת העברת המניות נעשתה כדין.

9. בנוסף, העיד השמאי גיורא אנגלהרט אשר בחוות דעתו מיום 26.06.21 בחן את מחיר המכירה של 51% ממניות משיבה 4 נכון ליום 15.12.20, מועד חתימת הסכם העברת המניות ממשיב 1 למשיבה. מסקנתו הייתה כי התמורה שנקבעה נמצאת בטווח המחירים הסביר הנע בין 8,685,000 ₪ ל-11,477,000 ₪.

דיון והכרעה
ראשית יש לדחות את טענת המשיבה לשיהוי.

10. ביום 26.04.21 חלפה תקופת האזהרה בהוצאה לפועל והתגבשה למבקשים עילת תביעה קונקרטית. המבקשים טענו כי לא רצו לבית המשפט מיד עת נחשפו לשמועות בדבר קיומה של עסקה פיקטיבית בין משיב 1 למשיבה, בחודש פברואר 2021, זאת מתוך רצון שלא לפגוע במשיבה אך על בסיס שמועות. הם נהגו באחריות, שכרו חוקר פרטי, וביררו את מהימנות השמועה. עם קבלת ממצאי החקירה הם פנו למשיבה בניסיון להגיע להסכמה מבלי להידרש להליכים משפטיים, ורק כשנוכחו לדעת כי דרך זו לא תניב תוצאות ובהגיע המודע בו חלפה תקופת האזהרה הם פנו לבית המשפט לקבלת סעד העיקול. בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי המבקשים השתהו בהגשת הבקשה.

11. יש לזכור כי השיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני מעיד בדרך כלל על אי נחיצותו של הסעד (ראו: רע"א 8515/07 חברת אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 24.10.07)). בנסיבות האמורות, איני סבור כי התנהלותם הזהירה של המבקשים מלמדת על אי נחיצותו של הסעד אלא על הזהירות בה נקטה בטרם פעלו באופן שיש בו לפגוע במשיבה. פשיטא כי אין מדובר בהשתהות המלמדת על חוסר תום לבם של המבקשים, כי אם להיפך.

12. בנוסף, לא ניתן לומר כי נוכח הזמן שחלף ממועד הגעת השמועה בדבר מכירת המניות לאזני המבקשים ועד להגשת הבקשה, המבקשים זנחו את הסעד הנדרש (ראו: ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ''ד נז(5) 433 (2003)) , שכן הם פעלו באמצעות חוקר כדי לבסס את חששם. גם איני סבור שניתן לומר כי המשיבה שינתה את מצבה לרעה במהלך תקופה זו (שם), גם אם אקבל את טענתה כי הוציא במהלך התקופה שעד הגשת הבקשה סך של 200,000 ₪. בכל מקרה מדובר בסכום זניח ביחס לעסקה ולהוצאות הנובעות ממנה. כך או כך, את הנזק מהוצאה זו ניתן לאיין באמצעות הפקדת ערובה על ידי המבקשים.

13. שנית, יש לדחות את טענת המשיבה כי לא ניתן להטיל עיקול במקרה זה בשל כך שאין מדובר בתביעה לסכום כסף או לדבר שבעין, כהוראת תקנה 103 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות") . בצדק נטען, כי הבסיס לתביעה הם סעיפים 28 ו-34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 למתן סעד הצהרתי בדבר הבעלות בחלק ממניות משיבה 4. בנסיבות אלו חל סעיף 35(א) לחוק ההוצאה לפועל הקובע, כי עד לבירור התובענה, רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני על נכס שנטען כי הוא שייך לחייב גם הוא אינו רשום על שם החייב.

14. סעיף 34(א) לחוק ההוצאה לפועל קובע כי "רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על שמו וכן על עיקול זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהם לטובתו; לענין זה, "הערת אזהרה" - כמשמעותה בסעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969". סעיף זה אמנם עוסק, על פי לשונו, בעיקול מקרקעין, אך הוא חל, גם על מטלטלין וגם על מניות וניירות ערך, שכן תכליתו נועדה לסייע לזוכים בדין לתור אחר נכסים שהוברחו לכאורה על ידי החייבים באמצעות מצג שווא של רישום הנכס על שם אחר, בעוד למעשה הם אלו המחזיקים בו (ראו: ה"פ (מחוזי-ת"א) 1823/92 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' סבג, פ"מ תשנ"ו(3) 421. וראו גם : ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול (פורסם בנבו, 2.08.04 ). והשוו: ע"א (מחוזי חיפה) 4431/07 לגלות את היופי בע"מ נ' גור (פורסם בנבו, 22.06.08)).

15. סעיף 28(ב) לחוק ההוצאה לפועל מלמד כי "מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח להנחת דעתו של רשם ההוצאה לפועל שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול". מכאן, כי ניתן להטיל עיקול על מטלטלין של חייב שאינם בידי החייב ושצד שלישי טוען בעלות בהם, וזאת עד להכרעת בית המשפט בשאלה האם מדובר בנכסי החייב אם לאו. אדרבה, בשים לב לכוח ההוכחה של הרישום בפנקסי המקרקעין, כפי שנקבע בסעיף 125 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 ("ראיה חותכת לתוכנו" במקרקעין מוסדרים ו"ראיה לכאורה לתוכנו" במקרקעין לא-מוסדרים), ראה המחוקק צורך להבהיר כי גם כאשר מדובר במקרקעין שכבר נרשמו על שמו של צד שלישי, רשאי בית המשפט להטיל עיקול זמני עד להכרעה בשאלה האם המקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם אכן שייכים לו. פשיטא, כי הוא הדין לגבי מניות הרשומות על שם אחר (ראו, למשל: ה"פ (מחוזי-ב"ש) 6001/08 לויטן נ' בלסקי (פורסם בנבו, 04.06.10); ה"פ (מחוזי-מרכז) 16519-06-13 בנק מזרחי טפחות פתח תקווה סניף רוטשילד נ' בן משה (פורסם בנבו, 30.01.17); פש"ר (מחוזי-חי') 50544-04-13 עו"ד יקיר ניידיק, הנאמן נ' כונס הנכסים הרשמי מחוז חיפה והצפון (פורסם ב נבו, 12.09.17)). לדעה אחרת ראו: בר"ע (מחוזי-נצרת) 1189/05 נאג'י נ' דוד (פורסם ב נבו, 22.03.06 )).

16. מעבר לצורך אציין, כי לטעמי העיקול במקרה זה בא גם בגדרי תקנה 103 לתקנות החדשות הקובעת כי ניתן להטיל עיקול "בתביעה לסכום כסף" על נכסים של החייב, "ובתביעה לדבר שבעין" על עיקול הנכס הנתבע. אכן, במקרה זה אין המבקשים תובעים בעלות על המניות והם אינם עותרים להעבירן לידיהם. הם עותרים לקבוע כי ההסכם לפיו כביכול נמכרו המניות ממשיב 1 למשיבה אינו בתוקף וכי המניות שייכות למשיב 1 וממילא הם יכולים לעתור לעקל אותם. ברם, גם תביעה מעין זו באה בגדרי "תביעה לדבר בעין" שבתקנה האמורה, שכן הרציונל הוא אותו רציונל, מניעת האפשרות של ההכבדה בביצוע פסק הדין נוכח הברחת אותו "דבר בעין" שהתביעה מתייחסת אליו.

17. הנה כי כן, בהחלטה מיום 14.07.21 (בה נתבקש למחוק את התובענה בשל תשלום אגרה בחסר) קבעתי כי אין מדובר בתביעה "להוציא כסף מן הכיס" שכן המבקשים אינם עותרים בשלב זה לקבל לידיהם את המניות, כי אם לבצע את העברת הרישום – פעולה שאת שוויה לא ניתן לשום בכסף – על שם משיב 1 . ברם, בכך אין כדי לומר כי אין מדובר "בתביעה לדבר בעין" כמשמעותו בתקנה האמורה ביחס לעיקול. שכן, אין מדובר בתביעה של המבקשים לקבלת דבר (המניות) בעין, ועל כן אין מדובר בסעד שניתן לשומו בכסף, אך מדובר בתביעה המתייחסת לדבר בעין, כשיש הצדקה להטלת העיקול. ברם, כאמור, אין צורך במקרה זה להזדקק לתקנה 103 לתקנות החדשות , בשים לב לכך כי העיקול הוגש לפי הוראות חוק ההוצאה לפועל.

18. ולבסוף, יש לדחות את טענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה להטלת העיקול בשל הפרתה של חובת הגילוי הרחבה, המוטלת על מי שפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד. בעניין זה נטען, כי המבקשים הסתירו מבית המשפט את העובדה כי עיקולים רבים אחרים הוטלו על נכסיו של משיב 1 על ידם שדי בהם כדי לספק להם בטוחות למימוש פסק הבוררות, וכי המבקשים גם הסתירו את העובדה כי פניות קודמות שלהם לבית המשפט בבקשה להורות על הפקדת ערובה מצד משיב 1, נדחו בטענה כי עומדות להם די בטוחות לשם מימוש פסק הבוררות.

19. אכן, בהתאם לתקנה 95(ד)(3) לתקנות החדשות, על בית המשפט להביא בחשבון בעת הדיון בבקשה לסעד זמני גם את תום לבו של מבקש הסעד. מחובה זו נגזרת גם החובה להביא לפני בית המשפט את כלל המידע הרלוונטי לבקשה (רע"א 8515/07 בעניין חברת אנ.די.סי.). ואולם, הגם שאני סבור שהיה על המבקשים לפרט את כלל המידע אודות העיקולים שכבר הוטלו ואת כלל החלטות בית המשפט בעניין זה, כדי שהתמונה בפני בית המשפט תהיה מלאה, איני סבור כי יש בהשמטת מידע זה כדי להביא לדחיית בקשתם של המבקשים. שכן, בסופו של דבר, למעשה מתברר כי לא עלה בידי המבקשים לעקל דבר חרף העיקולים שהוטלו על נכסי משיב 1, ואף הוטל עיקול נוסף על נכסי משיב 1 על ידי צד שלישי בסך של 111,000,000 ₪, מידע הידוע למשיבה. בנוסף, ישנו שוני מהותי בין המצב בו ניתנו העיקולים, בטרם ניתן פסק הדין המאשר את פסק הבוררות, לבין המצב כיום לאחר מתן פסק הדין. ושוב, אין בשינוי מצב זה כדי להצדיק את אי הצגת התמונה בשלמותה, אך יש בכך, בנסיבות העניין, כדי לתת את המשקל הראוי לעניין זה.

ומכאן לגופו של עניין.

20. בהתאם לתקנה 95 ל תקנות החדשות, בדומה לתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן: "התקנות הישנות"), על מבקש העיקול לשכנע את בית המשפט כי קיימות ראיות מ ספקות (מהימנות - בתקנות הישנות) לכאורה להוכחת עילת התביעה. בשלב זה, אין צורך בעמידה במאזן הסתברויות ובהוכחה באורח סופי בצדקת התביעה, ודי למבקש הסעד להוכיח עילת תביעה רצינית לדון בה ולא בתביעת סרק ושיש לו סיכוי להצליח בה (רע"א 7410/09 ניסנוב נ' שבתאי (פורסם בנבו 25.10.09)); רע"א 3908/08 אלול נ' רביב (פורסם בנבו, 21.04.09)); רע"א 1379//16 נופי נ' נופי (פורסם בנבו 3.04.16)).

21. בנוסף, על מבקש העיקול לשכנע את בית המשפט שאי מתן צו העיקול יכביד עליו באופן ממשי (כך בנוסח תקנה 103 לתקנות החדשות, בה הוספו המילה "באופן ממשי" שלא היו בתקנות הישנות) למימוש זכותו במידה ותביעתו תתקבל. יסוד ההכבדה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה, תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע, ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצדו.

22. אם הונח בסיס עובדתי אשר מקים חשש סביר בשאלת ההכבדה, הרי שיש מקום לבדוק מהו הנזק הצפוי לנתבע כתוצאה ממתן הסעד הזמני ושיקולי יושר (כיום בתקנה 95(ד)(1) לתקנות החדשות, בהתאם להלכה בעבר, ראו: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי (פורסם בנבו, 20.09.11)). בעניין זה ההלכה היא, כי בין סיכויי ההליך לבין מאזן הנוחות קיימת מקבילית כוחות. משמע, ככל שסיכויי המבקש לזכות בהליך גבוהים יותר, כך יעדיף בית המשפט להקל בדרישה שמאזן הנוחות ייטה בבירור לטובתו , ולהיפך (ראו: רע"א 6564/17 תומר בנפיט קד"מ מערכות שיווק בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.17); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (פורסם בנבו, 4.11.11)).

ומהכלל אל הפרט.

23. לאחר עיון בכתבי הטענות, שמיעת העדים ועיון בסיכומים, ניתן לומר בצורה ברורה כי ישנה תשתית ראייתית מספקת לשלב זה לשם ביסוסה של עילת תביעה לכאורה. לאמור, קיומה של תשתית ראייתית , ברמה הנדרשת בשלב זה, לכך שהעברת המניות נועדה להברחת נכסים, בידיעתה של המשיבה, ולכך שהעברת המניות נעשתה למראית עין בלבד. בנוסף, עלה בצורה ברורה כי ישנו חשש סביר כי אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אם התביעה תתקבל. מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת המבקשים.

24. לא נעלמה ממני ההלכה בדבר הזהירות שיש לנקוט שעה שנטען כנגד חוזה שהוא אך למראית עין. גם לא נעלמה ממני ההלכה בדבר רמת ההוכחה הנדרשת בהוכחת טענה בעל גוון פלילי כהברחת נכסים (ראו: ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (פורסם בנבו, 3.02.11); רע"א (מחוזי-חי') 20501-09-20 א.ד.מ. ניהול ואחזקת מבנים בע"מ נ' מישייב (פורסם בנבו, 15.11.20)). אדרבה, הלכה זו עמדה לנגד עיני, ונדמה כי הונחה תשתית ראייתית, ברמה הנדרשת לטענות מעין אלו, בשים לב לשלב בו נמצא ההליך ולמסגרת הבקשה לסעד זמני, כדי להצביע על אותות מרמה בהעברת הבעלות במניות מידי משיב 1 לידי המשיבה. ואפרט.

25. ראשית, עיתוי העברת המניות ממשיב 1 למשיבה (ראו: ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (פורסם בנבו, 3.02.09) ). במקרה זה, העברת הבעלות במניות נעשתה לאחר מתן פסק הבוררות והסרת העיקול על המניות, כשלושה שבועות לאחר קיום דיון ביום 2.12.20, בבקשה לביטול פסק הבוררות, בשעה שהצדדים ממתינים למתן פסק הדין בבקשה לביטול הבוררות, פסק דין שבסופו של יום אישר את פסק הבוררות. העברה זו נעשתה, כאשר משיב 1 עבד על הפרו יקט במשך עשור, הפרויקט התקדם – התב"ע אושרה, ומשיב 1 צפוי היה לקבלת רווח של עשרות רבות של מיליוני שקלים, כפי שציין בפני החוקר.

26. שנית, העובדה כי משיב 1 ממשיך להציג את עצמו כבעלים גם לאחר העברת המניות מלמדת כי מדובר בהעברה שנעשתה למראית עין (ראו: ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי, פ"ד נז(5) 776 (2003); ה"פ (מחוזי-מרכז) 56931-11-18 פרופליין תעשיות (1995) בע"מ נ' עוז (פורסם בנבו, 2.03.20)). משיב 1 ניהל משא ומתן עם החוקר בקשר לשותפות במשיבה 4 במשרדי משיבה 4 (עדות החוקר בעמ' 1 6 לפרוטוקול, שורה 1, ועמ' 17, שורה 8 ). הדברים עלו גם מהשיחה של החוקר עם גב' קופנהגן, שגם אותה נמנעה המשיבה מלזמן לעדות (כפי שנמנעה מזימון עדים נוספים, כדלהלן) כדי לשלול טענות אלו. מר דוגה העיד כי משיב 1 אינו מקבל שכר בעד ניהול משיבה 4 כשלא ניתן הסבר כלשהו מדוע משיב 1 יעבוד בחינם עבור משיבה 4 שעה ששליטתם אין הוא מחזיק במניותיה. גם העובדה כי משיב 1 ממשיך לכהן כדירקטור יחד עם משיב 3, כפי שעולה מדו"ח רשם החברות (נספח 2 לבקשה להטלת העיקול) , בניגוד להסכמה בסעיף 4.4.2 להסכם העברת המניות אשר קבע כי משיב 1 יוחלף בדירקטור מטעם המשיבה, מחזקת מסקנה זו, כי אין מדובר בעסקה אמיתית. ההסבר של המשיבה, כי החליטה להותיר על משיב 1 כדירקטור עד לקבלת היתרי בנייה בפרויקט, על מנת שלא לקטוע את רצף הטיפול מול עורכי הדין של הדיירים ועל מנת שלא לשבש את הטיפול בפרויקט שנעשה על ידי משיב 1 במשך שנים, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם העברה שקבעו כאמור את החלפתו של משיב 1, שכן נחיצותו של משיב 1 לקידום הפרויקט הייתה ידועה כבר במעמד חתימת ההסכם. מן האמור גם יש ללמד על חוסר המהימנות שיש לתת בגרסתו של מר דוגה.

27. שלישית, תנאי הסכם המכר, בכלל זה שווי העסקה ומועדי התשלום, מלמדים גם הם על קיומה של מרמה (ראו: ע"א 8482/01 בעניין סנדובסקי). הסכם העברת המניות קובע תמורה של 10,000,000 ₪. בעניין זה טענו המבקשים כי מדובר בסכום הנמוך בעשרות אחוזים משווין הריאלי של המניות. הם הצטיידו בחוות דעתו של השמאי רון חבר לפיה שווי השוק הריאלי של המניות עומד על סך של 98,000,000 ₪, כשלעניין אומדן זה נלקח בחשבון שווי מרכיב הקרקע וזכויות הבנייה בלבד, כך שאומדן הרווח יכול להגיע אף ל-200,000,000 ₪ (עמ' 28 לפרוטוקול, שורה 13).

28. אכן, המשיבה הצטיידה בחוות דעת מטעמה, של השמאי גיורא אנגלהרט שקבע כאמור כי התמורה שנקבעה נמצאת בטווח המחירים הסביר הנע בין 8,685,000 ₪ ל-11,477,000 ₪. ברם, מבלי לקבוע מסמרות במחלוקת זו שבין השמאים, אציין רק כי לא זו בלבד שלשלב זה די בחוות דעתו של השמאי חבר כדי ללמד על תשתית ראייתית לכאורה שמדובר בעסקה שאינה אמיתית, בפרט בשים לב להצעתו של משיב 1 למכור לחוקר 25% ממניות משיבה 4 (כמחצית המניות שהוחזקו על ידי משיב 1 ונמכרו למשיבה) בסך של 30,000,000 ₪ (כשאין מדובר על הרווח היזמי אלא על המניות בלבד) ; אלא שבצדק נטען, כי לחלק מהרכיבים שהשמאי אנגלהרט לקחת בחשבון אין תשתית של ממש. כך, לגבי מועד פקיעת תכנית התחדשות עירונית החלה על הפרויקט הוא הביא בחשבון תאריך פקיעה בשנת 2023 ולא 2029 בשים לב לקיומה של תכנית בת ת וקף ל-10 שנים משנת 2019. כך גם לגבי העלויות שנקבעו על ידו , כדוגמת עלויות בנייה בסך של כ-16,000 ₪ למטר. ובעיקר, חוות הדעת של השמאי אנגלהרט מבוססת על נתוני דו"ח אפס לפרוייקט, כשדו"ח זה הוסתר, הן מהצד שכנגד והן מבית המשפט, ויש בכך כדי לגרוע ממשקלה של חוות הדעת , וודאי בשלב זה.

29. גם העובדה כי מועד העברת התמורה כולה נקבעה לחלוף שלושה חודשים ממועד העברת המניות, מחזקת את החשד כי אין מדובר בעסקה של ממש, ולמצער כי קיימת כוונה להבריח את המניות כמה שיותר מהר.

30. גם האסמכתאות על העברת התמורה בגין המניות לוקה בחסר, שעה שהוצגו רק אסמכתאות להעברות בנקאיות למשיבה 4, כשלא ניתן לדעת אם מדובר בהעברה הקשורה להסכם העברת המניות שנחתם כאמור מול משיב 1. בפרט, נוכח עדותו של מר דוגה בדבר העברת כספים מהמשיבה למשיבה 4 ללא קשר לעסקת העברת המניות (עמ' 20 לפרוטוקול, שורה 20 ואילך ). העדר עדותו של משיב 1 – ולכך אתייחס בהמשך – מחזקת מסקנה זו כי כספים אלו שהועברו למשיבה 4 אינם קשורים בהכרח להעברת המניות ממשיב 1 למשיבה.

31. ועל הכול, יש צדק בטענת ב"כ המבקשים בסיכומיהם, כי גם אם אכן הכספים שהועברו למשיבה 4 הם תמורת המניות שמכר משיב 1, יש בכך כשלעצמו כדי ללמד על הברחת נכסים מצד משיב 1 אשר המתין לקבלת פסק דין בבקשה לביטול פסק הבוררות אשר חייב אותו אישית בתשלום למבקשים. בפרט, נוכח הקשיים הכלכליים בהם מצוי משיב 1, עובדה שהייתה ידועה היטב למשיבה (עדות מר דוגה בעמ' 21 לפרוטוקול, שורה 32, ותצהירו מיום 20.05.21 סעיף 35.12). ידיעת המשיבה על קשייו הכלכליים של משיב 1 במועד העברת המניות גם בה יש כדי לחזק את המסקנה בדבר היות הסכם ההעברה הסכם למראית עין, ולמצער, מודעתה של המשיבה כי מדובר בהברחת נכסים (ראו: ע"א 8482/01 בעניין סנדובסקי).

32. בנוסף, ההסכם קובע גם כי משיב 1 ממחה את זכויותיו בגין הלוואות בעלים למשיבה 4 לידי המשיבה. ברם, לא זו בלבד שערכ ן של הלוואות אלו לא פורט, אלא שמר דוגה טען כי למשיב 1 אין הלוואות בעלים למשיבה 4 (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 19).

33. רביעית, המשיבה נמנעה מלהביא למתן עדות את העד המרכזי ביותר מבחינתה, הלוא הוא משיב 1 אשר הוא זה שמכר לה את המניות ונושא באחריות כלפיה, במידה והמניות יוצאו מידה. אין עד יותר רלוונטי מבחינתה של המשיבה מאשר משיב 1. די לעיין בסיכומי ב"כ המשיבה, במספר הפעמים הרב בהם צוין כי לו משיב 1 היה מגיע ומוסר עדות, היה בכך לסתור את רוב ככל טענות המבקשים אודות אותות מרמה הקיימים בהסכם העברת המניות (ראו למשל: סעיפים 49.2, 49.4, 49.7, 49.8, 49.9, 63, 71, 88, 93), כדי לעמוד על החשיבות הרבה שהייתה לעדותו של משיב 1. ועל אף זאת, היא נמנעה מלזמנו לעדות.

34. ויודגש. אין מדובר באדם זר למשיבה, אשר היא התקשתה לזמנו לעדות. היחסים בין מנהל המשיבה, מר דוגה והחברות הקשורות למשיבה לבין משיב 1 הם יחסים קרובים הנמשכים זמן רב, כש המשיבה מממנת את משיב 1 ומסייעת בידו במתן הלוואות (עדותו של מר דוגה בעמ' 20 לפרוטוקול, שורה 20). אגב, קשר זה כשלעצמו, בין מעביר המניות-משיב 1 לנעבר-המשיבה, יש בו כדי לחזק את הספקות בדבר האותנטיות של העסקה (ע"א 8482/01 בעניין סנדובסקי).

35. המשיבה הייתה צריכה להצטייד עם עדותו של משיב 1 גם אם לא היה בסיס ראייתי של ממש לטענה בדבר היותה של העסקה עסקה למראית עין; על אחת כמה וכמה שהיה עליה להצטייד עם עדותו שעה שהמבקשים הציגו את הדברים שאמר משיב 1 לחוקר. בפרט, דבריו אודות המשך ניהול הפרוייקט על ידו והדברים אודות המשך ניהול משיבה 4 על ידו. ההלכה בדבר הימנעות בעל דין מהבאת עד רלוונטי, זועקת את דברה במקרה זה. ההסבר, שלא לומר התירוץ שהעלה מר דוגה לעניין זה, בכך שמשיב 1 התייעץ עם עורכי דינו ואלו אמרו לו לא להעיד, אין בו ממש, שכן אם כך היו פני הדברים, על אחת כמה וכמה שהיה על המשיבה לדאוג לזימון משיב 1 למתן עדות. אין מנוס מהמסקנה כי החשש כי עמידתו של משיב 1 על דוכן העדים תעמוד לרועץ לו ולמשיבה, היא זו שהביאה להימנעות מהגשת תצהיר מטעמו.

36. יש לדחות את טענת ב"כ המשיבה בסיכומיהם, להפוך את היוצרות, ולהביא לפתחם של המבקשים את הבאת משיב 1 למתן עדות. ברי, בנסיבות בעניין, כי על המשיבה היה מוטלת החובה להצטייד עם עדותו של משיב 1, שנתבע יחד עמה, ושהוא זה שלכאורה מכר לה את המניות מושא התובענה. למותר לציין, כי אין כל יסוד לטענה כי על בית המשפט להתייחס לדברים שטען משיב 1 בכתב הגנתו, שעה שמדובר בדברים שנאמרו מבלי שקדמה אזהרה לנאמר בו ומבלי שהוא נחקר בבית המשפט על האמור בו.

37. כמו כן יש לדחות את טענותיהם של ב"כ המשיבה בנוגע לדחיית בקשתם להגיש תצהיר מטעם משיב 1. בקשתם של ב"כ המשיבה לזמן את משיב 1 באה רק בתום הדיון שנקבע לדיון בבקשה לביטול העיקול ושבמסגרתו נשמעו העדים. רק אז, ולאחר שהערתי בפני ב"כ המשיבה את הברור מאליו, כי אי הבאת משיב 1 לעדות עומדת למשיבה לרועץ, היא ביקשה לערוך "מקצה שיפורים", לתקן את מחדלה, ולהגיש – אז – תצהיר מטעם משיב 1. כפי שצוין בהחלטה מיום 30.06.21, כי לא ניתן לאפשר התנהלות דיונית מעין זו, בה בעל דין נמנע במודע מהבאתו לעדות של עד רלוונטי, אולי הכי רלוונטי במקרה זה, ורק לאחר שנשמעו כלל העדויות והוא ישמע את דעתו של בית המשפט (שלא היה בה כל חידוש בשים לב להלכות הפסוקות בעניין זה), הוא יבקש להצטייד עם אותה עדות. התנהלות מעין זו אינה עולה בקנה אחד עם החובה הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית.

38. בצדק גם נטען, כי המשיבה נמנעה מלהביא לעדות את משיב 3 אשר מחזיק ב-49% ממניות משיבה 4 ומכהן כדירקטור שלה, ובוודאי יכול היה לשפוך אור בשאלת אמיתות העסקה של העברת מניות משיבה 4. גם הימנעות זו, מובילה למסקנה כי אילו היה משיב 3 מתייצב בבית המשפט עדותו של הייתה מטיבה עם המשיבה.

39. נוכח האמור, ניתן לומר באופן ברור, כי המבקשים עמדו בנטל המוטל עליהם במסגרת זו, להציג קיומן של ראיות מספקות להוכחת תביעתם, גם ברמה הנדרשת לשם קבלת סעד לפי סעיף 35 לחוק ההוצאה לפועל.

40. כאמור, לצד הוכחת סיכוייו הלכאוריים של ההליך, על מבקש העיקול להצביע גם על קיומו של חשש שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין.

41. גם בעניין זה עלה בידי המבקשים להוכיח את קיומו של יסוד ההכבדה. זאת, בכך שעד היום משיב 1 לא פרע ולו מקצת מחובו למבקשים בסך של קרוב ל-70,000,000 ₪. זאת גם בחלוף "תקופת האזהרה" בהוצאה לפועל. גובה הסכום כשלעצמו יש בו בנסיבות העניין לבסס את יסוד ההכבדה (ראו: יעקב שקד, סדר הדין האזרחי החדש (הוצאת בורסי, מהדורה שנייה, תשפ "א), עמ' 519 והאסמכתאות שם) .

42. בנוסף, כלל הראיות שפורטו שיש בהם לכאורה ללמד על קיומו של מעשה מרמה, אם ביצירת הסכם למראית עין ואם בהברחת נכסים מודעת, מהווה גם היא תשתית להוכחת יסוד ההכבדה (ראו: רע"א 228/99 אוחנה נ' מזור (פורסם בנבו, 15.03.99); ת"א ( מחוזי-נצ') 36967-07-16 כרמל נ' סמולקין (פורסם בנבו, 4.10.16))

43. בצדק גם נטען, כי לא הונחה תשתית כלשהי לקיומן של בטוחות מספיקות לכיסוי חובו של משיב 1. בניגוד לטענות ב"כ המשיבה בסיכומיהם, הנטל להוכיח זאת רובץ על המשיבה, והיא נמנעה מלהוכיח זאת, בין היתר בהימנעותה מלזמן את משיב 1 לעדות. אל מול זאת, המבקשים דווקא הצביעו על עיקול נוסף שהוטל על נכסי משיב 1 ועל משכונים רבים הקיימים על נכסיו. טענת המצהיר מטעם המבקשים כי לא נתקבל בגין החוב של משיב 1 ולו שקל אחד, לא נסתרה.

44. בצדק גם נטען כי אין בהחלטת בית המשפט (כב' הרשמת, השופטת תמר בר אשר) מיום 11.05.20 כדי להשליך על בקשה זו, שכן העיקול שנתבקש עתה הוא עיקול לאחר שניתן פסק דין במסגרת הליכי גבייה, בעוד שההחלטה האמורה ניתנה בבקשה לעיקול בטרם ניתן פסק דין. כמובן, מאזן השיקולים בין שני המצבים שונה.

45. יש לזכור, כי ההלכה היא, שההכבדה אותה יש להוכיח במסגרת בקשה לעיקול זמני, נמוכה לעומת ההכבדה אותה יש להוכיח בבקשות לסעדים זמניים אחרים. לצורך הוכחת יסוד זה, אין צורך להוכיח כוונה ברורה להברחת נכסים, ולעיתים גובה סכום התביעה בפני עצמו עשוי להיות אות לקיומה של ההכבדה. במצב הדברים האמור, ברי כי המבקשים עמדו בנטל להוכיח את דבר קיומו של יסוד ההכבדה במדיה הנדרשת ואף למעלה מכך.
46. מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובת המבקשים. נהיר, כי בשים לב לגובה החוב של משיב 1, הברחת המניות תציב אותם בפני שוקת שבורה, בחוסר יכולת לגבות ולו חלק מחובו של משיב 1 כלפיהם. עיקול המניות ברישום ימנע את הברחת המניות. מנגד, הטענה של המשיבה כי בהינתן העיקול על מניות משיבה 4 תימנע ממנה האפשרות להשיג ליווי בנקאי לפרויקט, לא זכתה לאישוש כלשהו והיא לא יצאה מגדר אמירה בעלמא. בכך אין די (ראו: רע"א 1094/11 בר הומס בע"מ נ' ביתרמי בע"מ (פורסם בנבו, 9.02.11)). בפרט, לא ניתן לקבל טענה זו שעה שהמשיבה נמנעה מלהציג דו"ח אפס של הפרויקט. גם הטענה בדבר שיתוק פעילות משיבה 4 נוכח הטלת העיקול על נכסיה נטענה בעלמא. ממילא, הטענה לפגיעה בצדדים שלישיים – הדיירים שנתנו הסמכתם לפרויקט.

47. כאמור, בין סיכויי ההליך לבין מאזן הנוחות קיימת מקבילית כוחות. ובשים לב לסיכויים הגבוהים של המבקש לזכות בהליך נוכח האמור, יש להקל בדרישה שמאזן הנוחות ייטה בבירור לטובת המבקשים (ראו: רע"א 6564/17 תומר בנפיט קד"מ מערכות שיווק בע"מ (פורסם בנבו, 20.11.17); רע"א 769/11 אלמוסני נ' כרמון (פורסם בנבו, 4.11.11)), ובפרט שכאמור, גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים.

התוצאה היא אפוא, כי אין מקום להורות על ביטול העיקול.

לצד זאת, דווקא בשים לב לשווי המניות הנטען על ידי המבקשים, אני סבור כי יש להגדיל בצורה משמעותית את הערובה שעל המבקשים להפקיד כתנאי להמשך העיקול. בעניין זה נתתי דעתי בין היתר, גם לטענה בדבר ההוצאות של המשיבה בקשר עם הפרוייקט.

המבקשים יוסיפו אפוא, על העירבון – אם בהפקדה בקופת בית המשפט ואם בדרך של הצגת ערבות בנקאית – סך נוסף של 175 ,000 ₪, עד ליום 14.09.21, שאם לא כן העיקול יפקע.

בשים לב להיקף כתבי הטענות, ובכלל זה חוות הדעת, שני הדיונים הלא קצרים שהתקיימו, ואורך הסיכומים, המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בסך של 30,000 ₪.

אילן סלע, שופט
רשם
ניתנה היום, כ"ה אלול תשפ"א, 02 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.