הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 40982-12-15

בפני
כבוד ה שופט אביגדור דורות

התובעים:

  1. עמותת ז. פ. (עמותה רשומה)
  2. מאיר מנחם זריהן
  3. צילה זריהן
  4. ראובן אזולאי
  5. עובדיה שטח
  6. רונן פידל
  7. צורית תגרי פידל
  8. אברהם כהן צמח
  9. רינה כהן צמח
  10. רפאל גפני
  11. אסתר גפני - בלום
  12. עמנואל צברי
  13. סמדר צברי
  14. מירלה אלגזי קלרמן
  15. יום טוב אלגזי
  16. צבי כץ
  17. יעקב קעטבי
  18. רות קעטבי
  19. חיים קלמן פרימן
  20. עליזה פרימן
  21. רחל רוז
  22. משה רוז
  23. קלריס איריס גולן
  24. שוקי גולן

נגד

הנתבעת:

חברת לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ

ב"כ התובעים: עו"ד מאיר זריהן

ב"כ הנתבעת: עו"ד רוני חן, עו"ד יוסף לוי, עו"ד שלמה שרשבסקי

פסק דין

עניינה של התובענה דנן הוא בעתירה לביטול פסק דין חלוט, בת"א 2573/00 שניתן בבית משפט זה (כבוד השופט מ' דרורי) בשנת 2006 (להלן- "פסק הדין נשוא התובענה"), לאחר שערעור על פסק הדין הנ"ל נדחה ע"י בית המשפט העליון בשנת 2009 בע"א 4395/06 (כבוד השופטים א' פרוקצ'יה, א' גרוניס וע' ארבל).
העתירה מושתתת על הטענה כי פסק הדין נשוא התובענה, יסודו במרמה, כעולה מראיות חדשות שנתגלו לתובעים, המצדיקות לקיים משפט אזרחי חוזר. לעמדת הנתבעת, אין מתקיימים במקרה זה התנאי ם שנקבעו בפסיקה, לקיומו של משפט חוזר ועל כן, היא עתרה לסילוקה של התובענה על הסף. טעם נוסף בפי הנתבעת, לסילוק התובענה על הסף והוא , התיישנות התובענה, טענה המוכחשת ע"י התובעים.

פתח דבר

1. הסכסוך בין הצדדים פרץ בשנת 1996 ולצורך הכרעה בו , מונה בורר שיפסוק במחלוקות בין הצדדים. הפניה הראשונה לבית המשפט נעשתה בחודש יוני 1997 ומאז, הגיעו הסכסוכים בין הצדדים לבתי המשפט שוב ושוב, כפי שיתואר בהמשך.

2. התובעת 1 היא עמותה שהוקמה בשנת 1991 (להלן- "העמותה") לשם הקמת ישובים ואכלוסם. אחד המכרזים בהם זכתה העמותה היה בנוגע לקרקע בישוב לפיד. יתר התובעים הם חברי העמותה, בעלי בתים שהוקמו בישוב לפיד. לשם פיתוח חצרות הבתים ביישוב לפיד, התקשרה העמותה בשנת 1994 בחוזה עם הנתבעת, שהינה חברה קבלנית (להלן-: החברה הקבלנית" ).

3. בלב התובענה מצויה מחלוקת חשבונאית בין הצדדים, הנוגעת לגובה תשלומי הביניים ששילמה העמותה (התובעת) לחברה הקבלנית, אותם יש לנכות מתוך הסכום המגיע ל חברה הקבלנית (הנתבעת).

4. פסק הדין נשוא התובענה קבע שעל התובעים לשלם לנתבעת חוב, שעוד יפורט להלן. אף שפסק הדין הפך חלוט, עותרים התובעים לביטולו, כאמור.

הליכים משפטיים קודמים

5. הואיל ומדובר בסכסוך המתמשך כבר כעשרים שנים והואיל והצדדים הגיעו לבית משפט זה ולבית המשפט העליון מספר רב של פעמים, פרטי העובדות שביסוד הסכסוך תוארו בפירוט ובאריכות בפסק הדין נשוא התובענה (ת.א. 2573/00), בהחלטת כב' השופט מ' דרורי משנת 2009 בבש"א 7616/09, בהחלטתו של כב' השופט ד' מינץ משנת 2009 בבש"א 10381/09, בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4395/06 משנת 2009, בפסק דינו משנת 2015 של כב' השופט ב' גרינברגר בתיקי ה"פ 54712-07-13, 48376-09-13 ו 8722-09-13 וכן בפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר בבית המשפט העליון ברע"א 3318/15 משנת 2015. להלן אנסה לתאר בקיצור את ההליכים הקודמים, שהובילו את הצדדים עד לתובענה הנוכחית.

6. התובעת זכתה בראשית שנות התשעים במכרז שפרסמה המדינה, בנוגע לבנייה ואכלוס ביישובים לפיד ומתן. לצורך ביצוע עבודות בשני היישובים, כרתה התובעת חוזה עם הנתבעת. לאחר תחילת העבודות נתגלעו חילוקי דעות בין הצדדים ובשלב מסוים הוסכם כי ככול שתתעוררנה מחלוקות נוספות, הן תועברנה להכרעת בורר. בחודש דצמבר 1996 החליטה העמותה על ביטול החוזה והפסקת העבודות ביישוב לפיד. על רקע זה ניטש ויכוח בין הצדדים והמחלוקת הועברה בחודש פברואר 1997 להכרעת בורר (עו"ד אשר אקסלרד) .

7. לבקשת החברה הקבלנית, הוציא הבורר בחודש יוני 1997 צו מניעה זמני וצו דומה ניתן ע"י בית משפט זה, מספר ימים לאחר מכן. במסגרת הצו הזמני, הורה בית המשפט לעמותה להימנע מרישום זכויות החכירה במגרשים שהוקצו לה בישובים לפיד ומתן. בחודש יולי 1997 החליט הבורר לצמצם את הצו הזמני ליישוב לפיד בלבד. הבורר ציין כי כ- 180 חוזי חכירה של משתכני לפיד טרם נחתמו והתנה את חתימת חוזי החכירה עם מנהל מקרקעי ישראל, בכך שהעמותה תמחה לטובת החברה הקבלנית את זכויותיה כלפי כול חברי העמותה, בכול הנוגע לתשלומים המגיעים לחברה הקבלנית, בגין פיתוח חצרות הבתים של חברי העמותה וכן בכך שכל אחד מחברי העמותה יחת ום על הצהרה, לפיה, החות ם מתחייב באופן אישי לשאת בחלק היחסי החל על יו, של סכום שייפסק לחובת העמותה, לטובת החברה הקבלנית (להלן- "ההצהר ה"). בעקבות כך, המחתה העמותה באוקטובר 1997 את זכויותיה כאמור, לחברה הקבלנית וכ- 170 חברי העמותה חתמו על ההצהרה האמורה. 132 חברים נוספים בעמותה לא חתמו על אותה הצהרה, מאחר והם הספיקו לרשום את זכויותיהם בנחלות.

8. חלפו כשלוש שנים ובחודש יולי 2000 נתן הבורר פסק ביניים, המחייב את העמותה לשלם לקבלן סך של 8,262,218 ₪ (תוך קביעת מנגנון חיוב בריבית והצמדה), בניכוי תשלומי ביניים ששולמו ע"י העמותה לחברה הקבלנית.

9. החברה הקבלנית פנתה לבית משפט זה בבקשה לאישור פסק הביניים של הבורר ולאחר שנדחו טענות העמותה, ניתן פסק דין (בתאריך 15.10.2000 בידי כב' השופטת מ' מזרחי) , המאשר את פסק הבוררות (פסק הביניים) . בעקבות כך, שלח ב"כ החברה הקבלנית בחודש אוקטובר 2000 מכתב לעמותה ולכול 174 החברים שחתמו על ההצהרה, בו הוא דורש את תשלום החוב, שהגיע לסך של כ- 9.26 מיליון ₪. כ"א מחותמי ההצהרה נדרש לשלם את חלקו היחסי בחוב, בסך של 53,877 ₪. למכתב הדרישה צורף אישור רואה חשבון, מתאריך 17.10.2000 המפרט את חישוב החוב על פי פסק הביניים, בהתחשב בתשלומים שביצעה העמותה, אותם יש לנכות מסכום החוב שנקבע בפסק הביניים. לגרסת החברה הקבלנית, מדובר היה ב- 13 תשלומים ששולמו לה ע"י העמותה.

10. לאחר שדרישת תשלום החוב לא נענתה, הגישה החברה הקבלנית בחודש נובמבר 2000 תביעה לבית משפט זה (ת.א. 2573/00) , בגדרה עתרה לחייב את העמותה בסכום התביעה בסך 9,266,795 ₪ וכן לחייב 174 מחברי העמותה שחתמו על ההצהרה, בסכום יחסי, כך שכל בית אב ישלם 1:174 חלקים מסכום התביעה. בכתב ההגנה הוכחשה חבות העמותה לתשלום כלשהו וכן הוכחשה חבות החברים לתשלום על פי החלק היחסי שלהם.

11. פסק הדין בתביעת החברה הקבלנית ניתן לאחר כחמש שנים, ביום 26.2.2006. בית המשפט (כב' השופט מ' דרורי) קבע שכול חותם על ההצהרה יחוב באופן שווה לחוב העמותה כלפי החברה הקבלנית, לאחר שהובהר כי העמותה אינה יכולה לשלם את החוב בהעדר נכסים כלשהם, מהם ניתן להיפר ע. מסקנתו של בית המשפט היית ה כי החברה הקבלנית זכאית לקבל מאת העמותה את הסכום הנתבע מכוח פסק הבורר, שאושר על ידי בית המשפט ואם העמותה לא תשלמו, יהיו חייבים כל אחד מהחותמים על ההצהרה, לשלם לחברה הקבלנית סך של 53,877 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום 24.10.2000 ועד לתשלום בפועל, בתוספת חלקם היחסי באגרות המשפט ובשכר טרחת עורך הדין של החברה הקבלנית. כזכור, זהו פסק הדין נשוא התובענה, אשר ביטולו נתבע בתיק שלפניי.

12. לבית המשפט העליון הוגש ערעור על פסק הדין, בידי העמותה ובידי 165 משפחות שחויבו לשלם את החוב , על פי חלקם היחסי. המערערים טענו בפני בית המשפט העליון גם בנוגע לגובה החוב לחברה הקבלנית. לטענת המערערים, שולמו על ידי העמותה תשלומי ביניים, אותם יש לנכות מהחוב ונושא זה צריך להתברר בפני הבורר. לחילופין נטען, שהיה על בית המשפט לשמוע ראיות ולהכריע בשאלה, מהם תשלומי הביניים שכבר שולמו. עוד נטען ע"י המערערים, כי בית המשפט הסתמך על חוות דעת רואי החשבון מטעם החברה הקבלנית משנת 2000, אשר קבעה כי תשלומי הביניים עומדים על סך של כ- 4 מיליון ₪, בעוד שבחוות דעת של אותם רואי חשבון משנת 1995, נקבע שסכום תשלומי הביניים הינו למעלה מ- 5 מיליוני ₪. החברה הקבלנית טענה בערעור, כי רואי החשבון מטעמ ה ערכו תחשיב של החוב, לאחר אישור פסק הבורר בבית המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ובניכוי התקבולים שנתקבלו מהעמותה (בסכום של כ-6.1 3 מיליון ₪). לטענת החברה הקבלנית, התשלומים הנוספים שטוענת העמותה כי שילמה על חשבון החוב, הינם תשלומים עבור השירותים שניתנו לתושבי היישוב מתן, אשר גם הם פעלו דרך העמותה, ולא לתושבי היישוב לפיד. עוד נטען בהקשר זה, כי המערערים זנחו את טענתם הנוגעת לגובה החוב, בגדר הסיכומים שהוגשו על ידם בבית המשפט המחוזי. עוד יצוין, כי המערערים הגישו בקשה להוספת ראיות בערעור, הנוגעות לגובה החוב, אשר מוכיחות (כך נטען), כי חובה של העמותה על פי פסק הביניים נמוך משמעותית מהסכום אותו חויבו המערערים לשלם.

13. בית המשפט העליון דחה בחודש מאי 2009 את הערעור. בכול הנוגע לטענת העמותה, בדבר גובה החוב, על פיה, סוגיית גובה החוב צריכה להתברר באופן מעמיק בהליך הבוררות, קבע בית המשפט העליון, כי אין לקבל טענה זו . בית המשפט העליון ציין, בנוגע לגובה החוב, כי בכתב הגנתם של המערערים בבית המשפט המחוזי, הועלו טענות בנוגע לחישוב שנעשה על ידי החברה הקבלנית, בעקבות פסק הביניים של הבורר. יחד עם זאת, בסיכומים שהוגשו מטעם המערערים לבית המשפט המחוזי, לא הועלו כלל טענות הנוגעות לגובה החוב ומכאן נובעת המסקנה, כי המערערים זנחו טענות אלו ואין מקום לדון בהן. בית המשפט העליון קבע עוד, שאין מקום לדון בבקשה להגשת ראיות נוספות בדבר גובה החוב, שהוגשה מטעם המערערים. בית המשפט העליון הוסיף בשולי פסק הדין הערה, בדבר הליכי הבוררות הממשיכים להתנהל, עליה הסתמכו לאחר מכן המערערים, בפני הבורר, כדי לטעון שנותר פתח לבירור טענות העמותה ביחס לגובה החוב, בפני הבורר. לא ארחיב בעניי ן זה, שהוכרע לבסוף ע"י בית המשפט העליון, כפי שיוסבר בהמשך.

14. לאחר דחיית ערעור העמותה וחבריה בבית המשפט העליון, פנתה החברה הקבלנית לבית משפט זה, בבקשה לשחרר ולהעביר אליה כספים שהופקדו בגזברות בית המשפט ע"י חלק מחברי העמותה, כתנאי לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, שנפתחו על ידי החברה הקבלנית. בתגובה אשר הגישו העמותה וחבריה נטען, שאין מקום לשחרור הכספים מאחר שהוגשה על ידם בקשה דחופה לבורר, לקביעת הסכומים שינוכו מפסק הביניים. בבקשה נטען, כי בית המשפט העליון השאיר פתח, להחזיר לבורר את סוגיית ההתחשבנות בין הצדדים ולכן, התבקש הבורר להכריע בשאלת הסכום המדויק שיש לנכות מסכום החוב, בהתאם לראיות חדשות, המוכיחות כי שולמו לחברה הקבלנית, סכומים גבוהים בהרבה מהסכומים שנוכו מן החוב לחברה הקבלנית, בכול ההחלטות שניתנו, עד לאותו מועד. ביום 20.5.2009 דחה בית משפט זה ( בש"א 7616/09, כב' השופט מ' דרורי) את טענות העמותה והורה על שחרור הכספים והעברתם לחברה הקבלנית. טענת העמותה, כאילו בית המשפט העליון השאיר פתח להמשך ההתדיינות בשאלת ההתחשבנות, נדחתה. בית המשפט כלל בהחלטתו, את הדברים הבאים:

"קשה להמלט מן התחושה- אשר בעיניי היא קשה- כי המשיבים בטוחים שמאומה לא יקרה, וכנגד כל הליך שבו תידחה טענתם, כבר מוכן באמתחתם הליך נוסף שמטרתו טרפוד הצלחת הקבלן שבו זכה, אחרי עמל ויזע ובעיקר לאחר חלוף שנים לא מעטות... המצב המשפטי בתיק זה קורא, או ליתר דיוק זועק, לכך שייצא מסר חד וברור מבית המשפט, כי שלטון החוק בישראל מחייב ציות לפסקי הדין... אין לאפשר למי שחייב לשלם ע"פ פסקי דין תקפים, להתחמק מחובתו זו" (סעיפים 52, 53 להחלטה ).

15. בתאריך 12.5.2009 פנתה העמותה לבורר בטענה כי הצליחה לאתר מסמכים המהווים ראיה חדשה ומהותית המשנה לגמרי את הנתונים, אשר יש לבסס עליהם את ההתחשבנות בין הצדדים. בתגובה טענה החברה הקבלנית, כי לבורר אין סמכות וכול אפשרות לדון בבקשת העמותה. בישיבה הראשונה שהתקיימה בפני הבורר בנושא זה, נטענה טענה מקדמית, של היעדר סמכות הבורר לדון בסוגיית ההתחשבנות, אשר בגינה על הבורר לדחות על הסף את עתירת העמותה לקביעת הסכומים שינוכו מסכום פסק הביניים. הבורר הנכבד הוציא תחת ידו שתי החלטות, בחודשים מאי ויוני 2009, על פיהן קבע, כי בגדר סמכותו לדון בטענות העמותה. לאחר ששמע את עדי העמותה, ציין הבורר בהחלטתו, כי לא מצא מתוך העדויות שהובאו בפניו, כי עלה בידי העמותה להציג ראיות בעלות משקל של ממש, שיש בהן כדי לבסס גרסה נגדית לעמדתה של החברה הקבלנית. למרות דברים אלו, החליט הבורר למנות רואה חשבון (יהודיוף) מטעמו לבדיקת טענות העמותה. המומחה מטעם הבורר קבע בחוות דעתו הראשונה כי יש לקבל את עמדת העמותה, לפיה שולמו על ידה 7,750,000 ₪ ולא רק סכום של 6,133,000 ₪, שהוא סכום התשלומים, עליו מבוססות ההחלטות ה קודמות. לאחר חקירתו הנגדית בפני הבורר, תיקן רו"ח יהודיוף את חוות דעתו הראשונה, תוך שהוא קובע בחוות דעת שניה, כי לא ניתן לקבוע בוודאות את החלוקה של התשלומים בין הישוב לפיד לישוב מתן.

16. בחודש דצמבר 2009 הגישה העמותה לבית משפט זה בקשה דחופה לעיקול זמני (בש"א 10381/09), אשר התבססה על מסמכים, אשר לטענתה, מהווים ראיות חדשות המחזקות את עמדתה, נגד תוצאות ההתחשבנות מול החברה הקבלנית. ביום 24.12.2009, לאחר דיון במעמד הצדדים, ביטל בית המשפט (כב' השופט ד' מינץ) את צו העיקול הזמני שניתן ביום 3.12.2009. בית המשפט קבע, כי הראיות שהעמותה טוענת שהגיעו לידיה רק אז, היו בידיה מקדמת דנן, הם צורפו על ידה בתצהיר שהוגש לבית המשפט כבר ביום 24.6.2001 וכי אף בתביעה הנגדית שלפני הבורר, ציינה העמותה בשנת 1997, כי החברה הקבלנית קיבלה באותה עת סכום שמעל 6.13 מיליון ₪, הכולל לכאורה סכום של 2.15 מיליון ₪ השנוי במחלוקת גם אז.

17. בתום כארבע שנים בהן נדונה סוגיית ההתחשבנות לפני הבורר, נתן הבורר את פסק דינו הסופי ביום 8.4.2013. בפסק הבוררות דחה הבורר הנכבד את הטענה בדבר חוסר סמכותו לדון בגובה הסכומים ששילמה העמותה לחברה הקבלנית, אותם יש לנכות מהחוב. לעצם ההתחשבנות, הגיע הבורר למסקנה, שסך התשלומים ששילמה העמותה עבור היישוב לפיד, עומד על 7,750,000 ₪ בהתאם לטענות העמותה ולא על סך 6,133,000 ₪, כפי שטענה החברה הקבלנית.

18. כלפי פסק הבוררות הסופי הגישו הצדדים לבית משפט זה, בקשות לביטול ולאישור. החברה הקבלנית טענה שיש לבטל את הפסק בחלקו, המתייחס לטענת ההתחשבנות הכספית שהעלתה העמותה, מאחר שהבורר חרג מסמכותו כשדן בטענה זו, לאחר שבית המשפט המחוזי אישר את פסק הבוררות החלקי. בית המשפט המחוזי (כב' השופט ב' גרינברגר) קבע בפסק דינו מחודש אפריל 2015, כי יש לבטל את פסק הבוררות באופן חלקי, בכול הנוגע לשאלת ההתחשבנות הכספית שבין הצדדים. נקבע כי החיוב שנקבע בפסק הדין החלקי הפך חלוט ולא ניתן עוד לפתוח את הדיון מחדש ולקבוע הוראות חדשות לגביו. בית המשפט דחה את טענת העמותה (אותה קיבל הבורר), לפיה יש לפרש את הערת בית המשפט העליון במסגרת פסק הדין בע"א 4395/06 משנת 2009, כאילו נותר לבורר פתח לדון מחדש בסוגיית ההתחשבנות הכספית.

19. לאחר מתן פסק הדין, הגישה העמותה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 3318/15 ). כב' השופט י' דנציגר קבע, בדחותו את הבקשה, כי לא נפלה טעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מצדיקה התערבות מטעמי "עיוות דין". עוד ציין בית המשפט העליון, כי אין הוא סבור שהייתה לבורר סמכות "לפתוח מחדש" את הדיון בטענת ההתחשבנות הכספית, לאחר שעניין זה הפך חלוט. בית המשפט העליון לא קיבל את טענת העמותה, לפיה, פסק הדין שניתן ע"י בית המשפט העליון בשנת 2009 בע"א 4395/06 מלמד אחרת. כב' השופט י' דנציגר סיים את החלטתו (מחודש אוגוסט 2015) במילים הבאות:

"אעיר בשולי הדברים כי לא ניתן שלא להביע תחושת אי-נוחות מפרק הזמן ה ארוך בגדרו מתנהלים ההליכים בין הצדדים. כאמור, ראשיתו של הסכסוך באמצע שנות התשעים, ומאז ועד היום חלפו כעשרים שנים בהן הצדדים נותרו מבוצרים בעמדותיהם. תקוותי שהחלטה זו הינה סוף פסוק בכול הקשור בסכסוך זה."

20. אף שהגענו בסקירת תולדות הסכסוך, אשר החל בשנת 1996, עד לשנת 2015, אין מנוס מאזכור הלי כים משפטי ים נוס פים, המהווים הסתעפות במישור המנהלי, שהתנהלו בבית משפט זה בין השנים 2010 ו2014. בחודש ינואר 2010 הגישה העמותה תלונה למועצת רואי החשבון נגד משרד BDO זיו האפט ומנהליו, על הוצאת אישור עם נתונים "כוזבים" בנוגע להתחשבנות הכספית בין העמותה לבין החברה הקבלנית, העולה כדי התנהגות שאינה הולמת ועבירות על חוק ניירות ערך. דיון באישור הנ"ל אקיים מאוחר יותר, כאשר אתייחס לטענות העמותה בהליך שלפניי. לאחר שהמועצה סגרה את התיק, הגישה העמותה עתירה מנהלית כנגד ההחלטה ועתרה לחייב את המועצה לפתוח בחקירה. בעקבות דיון בבית משפט זה בפני כב' השופט א' דראל (עתירה מנהלית בתיק 18369-11-11) מונתה וועדת חקירה בידי המועצה. ביום 18.5.2014 פרסמה הוועדה את מסקנותיה. הואיל והעמותה לא הייתה שבעת רצון מן המסקנות, הוגשה על ידה עתירה מנהלית נוספת (בתיק 11219-07-14), בה נטען לחוסר סבירות קיצוני בהחלטת המועצה שלא להעמיד לדין משמעתי את הגורמים הרלבנטיים. עתירה זו נדחתה על ידי כב' השופט י' מרזל. על דחיית העתירה, לא הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

התובענה לביטול פסק הדין

21. בכתב התביעה טוענים התובעים (העמותה ועשרים ושלושה חברים בה) , כי יש לבטל את פסק הדין הכספי בת.א. 2573/00 שהושג במרמה, באמצעות תצהיר עדות שקר מתאריך 25.6.2001 מטעם החברה הקבלנית ואישור רו"ח כוזב (ממשרד BDO זיו האפט ) מתאריך 17.10.2000, אשר הוליכו שולל את בית המשפט.

22. בסעיפים 16 ו 17 לכתב התביעה (בפרק "תמצית התרמית") נטען, כי:
"לב לבה של התרמית מצוי באישור רו"ח כוזב ממשרד BDO זיו האפט שהגיש הקבלן לבית המשפט. האישור הכיל נתונים כוזבים וחישובי ריבית כוזבים".

23. נטען באותם סעיפי התביעה, כי רואה החשבון ערך תחשיב שבו הפחית מהחשבונות המגיעים לחברה הקבלנית (לגביהם אין מחלוקת) את התשלומים שקיבלה מהעמותה, אלא שבמקום להפחית סך של 7,750,000 ₪, הופחת סכום חלקי של 6,133,000 ₪ (בערכים נכונים לשנת 2000). עוד נטען, כי האישור הטעה את בית המשפט גם בחישובי הריבית. לטענת התובעים, החברה הקבלנית הגישה תצהיר, אשר נשען על אותו אישור רו"ח כוזב ובית המשפט אימץ את האישור ואת התצהיר שנשען עליו ופסק לחברה הקבלנית את מלוא סכם התביעה.

24. התובעים ממשיכים וטוענים (סעיף 60 לכתב התביעה) , כי לאחר מאמצים כבירים הצליחה העמותה לשים יד על ראיות חדשות, שלא עמדו בפני בית המשפט בת.א. 2573/00, עת הכריע בסוגיית החוב, ראיות שהן חד משמעיות ואינן מותירות ספק בדבר התרמית שבוצעה. לטענתם, הותרת פסק הדין על כנו, תהווה עוולה קשה כלפי 172 משפחות וכי אין הדעת סובלת, כי שיקולי פרוצדורה (חוסר סמכות) יגברו על שיקולי צדק הזועקים לשמים. לפי חישובי התובעים (סעיף 13 לתביעה) חלקו היחסי של החוב הנכון של כל אחד מהתובעים הוא 17,246 ₪ בלבד ולא 53,877 ₪, כפי שנפסק בפסק הדין.

25. הנתבעת הגישה מצידה בקשה לסילוקה על הסף של התובענה (להלן- "הבקשה לסילוק על הסף"), משני טעמים. הטעם הראשון, הוא שאין התובעים עומדים בתנאים הדרושים לפתיחת הליך של משפט חוזר אזרחי. הטעם השני, נעוץ בטענת התיישנות. התובעים הגישו תגובה לבקשה לסילוק על הסף (להלן- "התגובה לבקשה"), בעקבותיה הגישה הנתבעת תשובה לתגובה (להלן – " תשובה לתגובה").
ביום 26.5.16 התקיים דיון בפניי, בו הוסיפו וטענו הצדדים את טענותיהם, בכול הנוגע לבקשה לסילוק על הסף.

התשתית הנורמטיבית

26. סמכותו של בית המשפט לדחות על הסף תובענה, הוכרה בפסיקה כסמכות קיצונית, שיש לנקוט בה בצמצום ובלית ברירה, כאשר ברור לחלוטין, שאין תוחלת בבירורה ( ע"א 1167/01 עיריית ראשון לציון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד ס(3)553,562). היעדר עילת תביעה הוא פגם המתגלה על פני כתב התביעה עצמו וללא חקירה ודרישה בעובדות (ע"א 194/87 סאלח ואח' נ' רשות הפיתוח, פ"ד מד(2) 185).
יחד עם זאת, קבלת תובענה לביטול פסק דין אזרחי חלוט, מהווה אף היא, צעד חריג ביותר. על כך נאמר:
"במקרים שבהם נדחית על הסף תובענה לביטול פסק דין חלוט, מדובר בהחלתו של חריג אחד – דחיית תובענה על הסף – על חריג אחר: תובענה לביטול פסק דין חלוט" (ת.א.(ת"א) 125-05-12 מצדה מ.מ. בע"מ נ' מגנוס (כב' השופטת ע' ברון)) (להלן-" עניין מגנוס").

27. על אף העדר הסדר חקיקתי בסוגיית ביטולו של פסק דין חלוט שניתן בעניין אזרחי (המכונה בפסיקה "משפט חוזר" אזרחי), נקבע בפסיקה כי לבית המשפט נתונה סמכות טבועה, לבטל פסק דין חלוט, בהתקיים נסיבות מתאימות, בהן שיקולי צדק וחקר האמת, עדיפים על שיקולים של מעשה בית דין וסופיות הדיון ( ע"א 4682/92 עזבון המנוח עזרא שעיה ז"ל נ' בית טלטוש בע"מ, פ"ד נד(3) 366).

28. בפסיקה הוכרו שתי טענות עיקריות, שבהן יותר ניהולו של משפט חוזר בהליך אזרחי:
הראשונה, כאשר פסק הדין החלוט הושג בדרכי תרמית (ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 455-6), כאשר מבחינים בין תרמית פנימית (כמתן עדות שקר או הצגת מסמך מזויף), לבין תרמית חיצונית ( כדוגמת מתן שוחד לבית המשפט, או קנוניה עם נציגו המשפטי של בעל הדין שכנגד). במקרה זה, מדובר בתרמית מן הסוג הראשון.
השנייה, כאשר נתגלו ראיות חדשות, שבכוחן לשנות את פני המשפט מיסודו, גם אם הן היו קיימות בזמן התנהלות המשפט הראשון, אלא שלא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה, קודם למתן פסק הדין הראשון.

29. התנאים המצדיקים צעד קיצוני של ביטול פסק דין אזרחי ועריכת משפט חוזר נקבעו בע"א 6019/07 טורג'מן נ' אחים עופר (ניהול) בע"מ (25.2.2010) (להלן- " עניין טורג'מן"). ואלו התנאים:

א. משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת התרמית: נקבע כי לפי סדר הדברים להוכחת התרמית, בשלב ראשון, די כי מבקש הביטול יציג ראיות בעלות אמינות לכאורית. לאחר מכן, יכול הצד שכנגד, לבקש את סילוק התביעה על הסף, בטענה שלא הוכחה תרמית, אפילו לכאורה, או כי לא התקיימו אחד, או שני התנאים הנוספים.

ב. חיוניות הראיה: בית המשפט בוחן אם טענת המרמה עשויה להביא, במסגרת משפט חוזר שייערך, לתוצאה שונה מזו שנקבעה בפסק הדין החלוט. אם התשובה לבחינה זו היא בשלילה, אזי אין מקום לעריכת משפט חוזר.

ג. שקדנות סבירה: אם מדובר בראיות שהיו קיימות בזמן המשפט הראשון, אשר התגלו לאחר מתן פסק הדין, יש להראות כי לא ניתן היה בשקדנות סבירה להשיגן, במהלך ההתדיינות הראשונה.

בפסק הדין בעניין טורג'מן נקבע עוד, כי לצד האיזון שיש לערוך בין עיקרון סופיות הדיון, לבין עיקרון החתירה לאמת, במסגרת פרשנותו של התנאי בדבר שקדנות סבירה, יש להותיר פתח לסטייה מתנאי זה, במקרים בעלי חשיבות ציבורית, או עוול משמעותי לאחד הצדדים. הוסיף בית המשפט העליון וקבע כי, כתמונת מראה לחריג האינטרס הציבורי, עומד מעין חריג, שעניינו בשיהוי הגשת התובענה לביטול פסק הדין החלוט. נקבע כי כאשר חל שיהוי רב בהגשת התובענה לביטול פסק הדין, נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון.

אם החליט בית המשפט לדחות את הבקשה לסילוק התובענה על הסף, התביעה תידון לגופה והתובע יידרש להוכיח את התרמית באופן סופי. אם יצליח התובע לעמוד בשלושת התנאים שנזכרו לעיל, יינתן אישור לעריכת משפט חוזר. מטרת ההליך הינה לחסוך בעלויות הצדדים ובזמנו של בית המשפט, תוך מניעת התקיימות דיונים שלא לצורך ( עניין טורג'מן, פסקה 12).

טענות הצדדים

30. בכול הקשור לתנאים לביטול פסק הדין מחמת מרמה, טוענת העמותה, כי עשתה מאמצים כבירים בשנת 2009 לאתר את מסמכי הנהלת החשבונות שלה וחבר העמותה בשם ראובן אזולאי (התובע מספר 4) הצליח למצוא בשנת 2009 אסמכתאות מקוריות מהנהלת החשבונות של העמותה, שכללו ספחי שיקים וקבלות של תשלומים שביצעו הישובים לפיד ומתן, התואמים את גרסת העמותה. העמותה גם פנתה לבורר וביקשה צו לגילוי מסמכים של החברה הקבלנית והבורר נעתר לבקשה בחודש יולי 2009. צו זה שהופנה לרואה החשבון של החברה הקבלנית, הוביל לטענת העמותה, לגילוי כרטיס הנהלת החשבונות של החברה הקבלנית משנת 1994 שבו נרשמו התשלומים ששילמה לה העמותה וכן לגילוי דף נייר בכתב יד מיום 29.11.1995, שנשלח בפקסימיליה ע"י החברה הקבלנית לרו"ח יפה, לצורך הכנת אישור שהנפיק רואה החשבון בתאריך 30.11.1995 . בדף זה יש רשימה של 10 תשלומים ששולמו בגין הישוב מתן לאותה עת.

31. לטענת העמותה, הרשימה הנ"ל תואמת במדויק את הנתונים המופיעים בספחי השיקים והקבלות שנמצאו. לטענת העמותה, מסמכים אלו היוו את "האקדח המעשן" שהעמותה ניסתה למצוא במשך שנים. ממסמכים אלה עולה, כי הסך של 2,150,000 ₪ ששולם ע"י העמותה בשנת 1994, שולם ע"י הישוב לפיד ולא ע"י הישוב מתן, כפי שטענה החברה הקבלנית. בהתאם לכך, נטען ע"י העמותה, התשלומים בסך של 2,150,000 ₪ ששולמו על ידה בשנת 1994 לחברה הקבלנית, "הועלמו" מאישור BDO זיו האפט מאוקטובר 2000 שהוגש לבית המשפט. המדובר, לטענת העמותה, בראיות אמינות ובעלות עוצמה ולא בכדי, קיבל אותן הבורר בפסק הבוררות הסופי מחודש אפריל 2013. נטען עוד, כי לו היו הראיות הנ"ל עומדות בפני בית המשפט, ללא ספק שתוצאת פסק הדין הייתה שונה בתכלית.

32. העמותה טוענת, כי הראיות החדשות הושגו בשנת 2009 , לאחר מאמצים כבירים שעשו חברי העמותה. בעניין זה, הוגש לבורר תצהירו של ראובן אזולאי (התובע מס' 4) מיום 10.6.2010 (נספח 27 לכתב התביעה) שתיאר את אותם המאמצים. בנוסף, רק בשנת 2009 השיגה העמותה מהבורר צו לגילוי מסמכים, באמצעותו אותרו שני מסמכי הנהלת חשבונות של החברה הקבלנית במשרדי רואי החשבון.

33. לטענת החברה הקבלנית, חרף העובדה שלכל אחד מן הישובים (לפיד ומתן) היה חשבון בנק ייעודי משלו, הרי שלעיתים שיק שנמשך מחשבונו של ישוב אחד, שימש לתשלום בגין עבודות שבוצעו עבור הישוב השני או שבוצעו עבור שני הישובים. החברה מפנה, בהקשר זה, לחוות דעתו המשלימה של רו"ח יהודיוף, אשר מונה כמומחה מטעם הבורר, בה נקבע כדלקמן:
"3. מאחר ואין מאזן מבוקר ומאחר ונבדקו רק התשלומים שיצאו מהחשבונות הייעודיים לקבלן אין כל וודאות שכל ההוצאות שיצאו מאותם חשבונות יעודיים שימשו אך ורק להוצאות אותם יישובים. ולכן ההסתמכות שלי על טענות העמותה ביחס לתשלומים לקבלן התערערה".

מסקנת המומחה הייתה, כי לא ניתן לקבוע בוודאות את החלוקה של התשלומים לחברה הקבלנית בין היישובים לפיד ומתן (נספח ח' לבקשה לסילוק על הסף).
לטענת החברה הקבלנית, אי ההפרדה בין שני הישובים, שומטת את הקרקע מתחת לטענות העמותה, לרבות הראיות החדשות, בסוגיית ההתחשבנות.

34. החברה הקבלנית מפנה לעדותה בפני הבורר של גב' חוה פרוימן, מנהלת החשבונות בעמותה (תצהירה בפני הבורר צורף כנספח 25 לכתב התביעה) ולעדותו של רו"ח שמואלי בפני הבורר, מהם עולה (לטענת החברה) כי אין יכולת לדעת, אם תשלום ששילמה העמותה, כיסה עבודה שבוצעה בישוב מתן או בישוב לפיד, שכן לא הייתה הפרדה בהנהלת החשבונות של העמותה, בין העבודות שבוצעו בשני הישובים.

35. בכול הנוגע לשקידה הסבירה, טוענת החברה הקבלנית, כי רק בשנת 2009 החלה העמותה לחפש את הראיות החדשות, כפי שעולה מתצהירו של אזולאי, שצורף לכתב התביעה כנספח 27 ולא נמצא הסבר מניח את הדעת, מדוע לא התחילו את החיפוש קודם לכן. עוד נטען, כי הבקשה לסילוק על הסף נגועה בשיהוי רב, שהרי משנת 2009, עת נמצאו הראיות החדשות, חלפו לפחות חמש שנים, עד להגשת התובענה בחודש דצמבר 2015 .

36. התובעים השיבו בתגובה לטענת השיהוי, כי אכן, העמותה לא פנתה מיד לבית המשפט, לאחר חשיפת הראיות החדשות, אך זאת, בשל "הליך תלוי ועומד" שהתנהל בשנים 2009 עד 2013 בפני הבורר.

37. בכול הקשור לבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, טוענת החברה הקבלנית, כי חוק ההתיישנות חל גם על תביעה לביטול פסק דיו מחמת מרמה. לטענתה, מרוץ ההתיישנות מתחיל עם היוודע דבר המרמה. בהקשר זה, מפנה החברה לאמור בסעיף 14 לתגובה לבקשה, שם נזכר כי כבר בשנת 2000 טענו העמותה וחבריה לתרמית. עוד נטען בהקשר זה, כי ב"כ העמותה דהיום, פנה בכתב בתאריך 1.3.2001 ללשכת רואי החשבון בתלונה כנגד רואי החשבון של החברה הקבלנית, בגין האישור מיום 26.7.2000, ובו נכתב כי באישור הנ"ל שהוציא משרד רואי החשבון "יש משום הטעיה חמורה של בית המשפט". מכאן מסיקה החברה הקבלנית, כי נודע לתובעים על דבר המרמה כבר בשנת 2000 או 2001 וברור כי התביעה משנת 2015 הוגשה לאחר תקופת ההתיישנות.

38. בתגובה לטענת ההתיישנות, משיבים התובעים, כי כלל לא בטוח שטענת התיישנות חלה על תובענה לביטול פסק דין בעילת מרמה. לעצם הטענה, נטען כי מרוץ ההתיישנות החל רק במחצית השנייה של שנת 2009, אז נחשפו הראיות החדשות, שהיוו את "האקדח המעשן" ושבאמצעותן "פוענחה התרמית וניתן היה להוכיח את ביצוע ההונאה בפני הבורר" (סעיף 14 לתגובה לבקשה).

דיון והכרעה

39. הבקשה לסילוק התובענה על הסף נשענת על שני יסודות נפרדים, כמפורט לעיל. תחילה אדון בטענת החברה הקבלנית, כי בנסיבות המקרה, לא התקיימו שלושת התנאים הנדרשים לקיומו של משפט אזרחי חוזר . לאחר מכן, אקיים דיון בטענה ה נפרדת, בדבר הגשת התובענה, לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

התנאים לביטול פסק הדין מחמת מרמה

40. אנו עוסקים, כאמור לעיל, בטענה לתרמית פנימית, מן הסוג שגורם לפגם בהליך השיפוטי, כתוצאה ממעשה בלתי חוקי בעת ניהול המשפט, כגון עדות שקר או הגשת מסמך מזויף. התנאי הראשון לביטול פסק דין חלוט הוא אמינות לכאורית, או משקל ממשי של הראיות המבססות את טענת התרמית. בתנאי זה נעסוק תחילה.

משקל ממשי של הראיות

41. נקבע בפסיקה, כי לא כל טענה בעלמא, כי עדות שנשמעה הינה עדות שקר, יכולה להצדיק ביטולו של פסק דין חלוט וקיומו של משפט חוזר (ענין טורג'מן, פסקה 12). בית המשפט הפנה לדברים שנאמרו ברע"א 261/97 רפי ומתי יהושוע שיווק והפצה בע"מ נ' שאול (לא פורסם,14.1.98) :

" עצם העובדה שטוענים שעדות פלונית היא עדות שקר אינה מספיקה, שאם לא כן לא היה סוף למשפטים המבוססים על ממצאים שבעובדה".

42. התובעים טוענים כי הנתבעת רימתה את בית המשפט בעת ההתדיינות בפני כבוד השופט דרורי. לב לבה של התרמית (כאמור בסעיף 16 לכתב התביעה) מצוי באישור כוזב של רו"ח ממשרד BDO זיו האפט, שהוגש על ידי החברה הקבלנית לבית המשפט, אישור שהתיימר לקבוע את גובה חוב העמותה לחברה הקבלנית. עוד נטען, כי החברה הקבלנית הגישה תצהיר, שנשען על אותו אישור רו"ח כוזב ובית המשפט אימץ את האישור והתצהיר ופסק לחברה הקבלנית את סכום התביעה.

43. יש לזכור, כי מדובר ביחסים בין העמותה, שהיא במעמד של מזמינת שירותים, לבין החברה הקבלנית, שהתחייבה לספק את אותם השירותים. המחלוקת החשבונאית הינה מצומצמת מאד ונוגעת לתשלומים ששילמה העמותה לחברה. במלים אחרות, העמותה טוענת, כי ספק השירותים קיבל ממנה תשלומים, על חשבון החוב, והתרמית מצדו, נוגעת לראיות שהגישה החברה הקבלנית, בתמיכה להוכחת גובה הסכום שהעמותה שילמה לו. ברור מעל לכל ספק, שהעובדות הנוגעות לתשלומים שביצעה העמותה, מצויות בראש ובראשונה בידיה, כגוף המשלם. היא ששילמה את אותם התשלומים, ביחס אליהם נטען למרמה והיא שהייתה צריכה להוכיח בהתדיינות הראשונה, מהם אותם תשלומים ששילמה לחברה.

44. החברה הקבלנית טוענת, לעניין המשקל של הראיות החדשות שנתגלו, כי המסמכים "החדשים" אינם מעלים ואינם מורידים, שכן בהעדר הפרדה ברורה בין התשלומים ששולמו על ידי כל אחד מן הישובים (מתן ולפיד), לא ניתן לדעת, מהו הסכום ששילם כל ישוב, בגין העבודה שביצעה החברה הקבלנית, עבורו.

45. נטען על ידי החברה, כי המומחה שמונה מטעם הבורר, רו"ח יהודיוף, התייחס בעדותו בפני הבורר, להעדר ההפרדה בהנהלת החשבונות של העמותה , בין התשלומים ששולמו עבור העבודות בכל אחד מן הישובים וכן להעדר הפרדה כזו אצל החברה הקבלנית (סעיף 15 לתשובה לתגובה). נטען עוד, כי תמיכה בטענה זו ניתן למצוא בעדותה של מי ששימשה כמנהלת חשבונות בעמותה, בחקירתה הנגדית בפני הבורר, ובעדותו של רו"ח שמואלי, בפני הבורר (סעיפים 13-14 לתשובה לתגובה).

46. איני נדרש בשלב זה להכריע בטענה זו, שכן העדים הנ"ל לא העידו בפניי והשלב בו אנו דנים, אינו השלב שבו על העמותה להוכיח את התרמית באופן סופי. שלב זה יגיע, רק אם תדחה הבקשה לסילוק על הסף.

47. יחד עם זאת, ברצוני לציין, כי בפסק דינו הסופי של הבורר, בחלק שנקבע כי ניתן בחוסר סמכות, אין קביעה כי גרסתה של החברה הקבלנית בנוגע לחישוב החוב, נגועה בתרמית וכל שנאמר שם, הוא כי גרסת העמותה העלתה ספק לגבי ההתחשבנות שעליה בוסס פסק הביניים וכי בחינת המאזן הכולל של הראיות, מביאה למסקנה, כי החברה הקבלנית, לא הרימה את נטל השכנוע לכך שפסק הביניים יוותר בתוקפו (עמ' 37-38 לפסק הסופי, נספח 11 לתובענה).

בהקשר זה, אזכיר גם את ו ועדת החקירה (להלן- "וועדת החקירה") שהוקמה על ידי מועצת רואי החשבון (להלן-" המועצה"), שחקרה את הפרשה ופרסמה את מסקנותיה ביום 18.5.2014 (נספח 38 לכתב התביעה). וועדת החקירה המליצה ל מועצה לסגור את התיק כנגד משרד זיו האפט, רו"ח דן אטיאס ורו"ח אליהו יפה. בפרק הדיון וההמלצות, נכתב כי האישור משנת 2000 כלל נתונים לא נכונים, אולם " לא ברור אם רשלנות זו אכן עולה כדי התנהגות שאינה הולמת את כבוד המקצוע". המועצה החליטה ביום 8.4.14 (ברוב קולות) לאמץ את המלצות הוועדה.

48. זאת ועוד. בסעיפים 142-143 לכתב התביעה, טוענת העמותה, כי החברה הקבלנית ביצעה "עוקץ מע"מ", בכך שבתצהיר שהוגש לבית המשפט, הפחיתה החברה הקבלנית, מהסכומים שהתקבלו על ידה, את סכום המע"מ, בסך של 1,699,023 ₪. נטען שסכום זה הוא "פער המע"מ" אותו העלימה החברה הקבלנית. דע עקא, שסכום המע"מ נוגע הן לתשלומים של הישוב לפיד והן לתשלומים של הישוב מתן, בהתאם לפירוט בסעיף 143 לכתב התביעה. לפי אותו פירוט, סכום המע"מ בגין תשלומי מתן מגיע לסך של 658,067 ₪ (17% מהסכום של 3,870,982 ₪ ששולם על ידי הישוב מתן) וסכום המע"מ בגין תשלומי הישוב לפיד מגיע לסך של 1,042,610 ₪ (17% מהסכום של 6,133,000 ₪ ששולם על ידי הישוב לפיד). התוצאה היא, שאין הלימה בין חישובים אלה, לבין טענת העלמת תשלומים בסך של 2,150,000 ₪, אשר נטען כי שולמו על ידי העמותה, בגין העבודות בישוב לפיד והוסתרו מעיני בית המשפט.

49. העמותה טוענת לסתירה בתצהיר החברה הקבלנית ובאישור רואה החשבון, אל מול האמת העובדתית, כפי שהם רואים אותה. טענה זו מעוררת את השאלה, האם ניתן לבקש משפט חוזר בעניינים אזרחיים, בטענה שפסק הדין בהליך הקודם היה מבוסס על עדות שקר. לעניין זה, ראוי לצטט את הדברים שנאמרו בע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג(1) 449, 454:

" אמת, מבחינה מוסרית מן הראוי להתייחס אל עדות כזאת כאל כל מעשה תרמית אחר. אבל טבעי הדבר, כי במשפט יתפסו בעלי-הדין עמדות הנוגדות זו את זו ושתי כיתות עדים יבואו להעיד: אלה בכה ואלה בכה. עם מתן פסק הדין לטובת אחד משני בעלי-הדין, נמצא, כי עדיו של בעל-הדין שכנגד היו כוזבים. אך אם יורשה בעל-הדין אשר הפסיד, לפתוח במשפט מחדש כדי להוכיח, כי עדיו היו דוברי אמת, ואילו עדי יריבו היו כוזבים, והשופט יהפוך את פסק-הדין הראשון על פיו, מה ימנע מאותו בעל-דין, אשר זכה במשפט הראשון והפסיד במשפט השני, להגיש עכשיו תביעה שלישית ולהוכיח בה כי העדים במשפט השני שיקרו, וכך הלאה עד אין סוף? לא יהיה, אפוא, קץ להתדיינות. מתוך ההכרה, כי הנצחת הסכסוכים עלולה להזיק לעשיית הצדק לא פחות מהשגת פסק-דין בדרכי רמיה, נטו הפוסקים מקדמת דנא להוציא עדות כוזבת מעילות התרמית שבעטיין ניתן פסק-דין לביטול, אלא אם כן, אולי, כאשר הורשע העד בשבועת שקר...".

50. בהקשר זה נאמר על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ע' ברון) בעניין מגנוס, כך (פסקה 23) :
"אמנם אין לפסול אפשרות לביטולו של פסק דין בטענה שהוא מבוסס על עדות שקר; ואולם קיומה של אפשרות זו הוא נדיר וחריג – ויתאפשר רק אם הוכח קיומה של העדות ככוזבת באופן חד משמעי, וככזו שהשפיעה ואף הכריעה את תוצאת ההתדיינות הראשונה".

51. ספק רב בעיניי אם המקרה שלפניי, נופל בגדר מקרים אלה. במהלך הדיון בתובענה בת"א 2573/00 לא עמדו גרסאות הצדדים אלה מול אלה, לא נעשה ניסיון רציני מטעם העמותה, הנתבעת באותה תובענה, להגיש את מסמכים הנוגעים לתשלומים ששילמה לחברה, או לקבל לידיה את מסמכי הנהלת החשבונות של החברה, התובעת באותו הליך, וסוגיית גובה החוב נזנחה כליל בסיכומים שהוגשו מטעם העמותה. סכסוכים בין צדדים לחוזה, הנוגעים להתחשבנות ביניהם, הנוגעים לתשלומים ששילם צד אחד לחוזה לצד האחר, הינם עניין של יום יום בערכאות משפטיות. לא יתכן, כי כל פעם שהנושה החוזי יגיש ראיות בנוגע ליתרת החוב, והצד המשלם לא יביא ראיות כלל, ניתן יהיה לטעון , כי פסק הדין לטובת הנושה הושג במרמה. כאן המקום להזכיר כי גם הבורר וגם וועדת החקירה אפיינו את אישור רואה החשבון כמוטעה ולכל היותר כרשלני. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את הטענות, כי פסק הדין הושג בדרכי תרמית, על ידי הגשת אישור רו"ח כוזב ותצהיר כוזב.

52. עוד נטען על ידי העמותה, כי החברה הקבלנית הסתירה מעיניה ומעיני בית המשפט מסמכים מהותיים, דהיינו, את ספרי החשבונות של החברה הקבלנית (סעיף 102-105 לכתב התביעה). נטען כי הסתרת ספרי החשבונות של החברה, הייתה נדבך מרכזי להצלחת מזימת החברה.

53. בהקשר זה נטען, כי העמותה פנתה לבורר בתחילת הליך ההוכחות וביקשה ממנו להוציא צו גילוי מסמכים וביום 20.7.2009 נעתר הבורר לבקשה והוציא צו כאמור, שהופנה לרו"ח של הקבלן. צו זה, הוביל לגילוי שני מסמכים שהעמותה ניסתה למצוא במשך שנים, אשר הוסתרו מפניה (סעיפים 109-114 לכתב התביעה).

54. ככל הנראה, העמותה לא ביקשה צו לגילוי מסמכים מבית המשפט המחוזי , במהלך הדיונים בתובענה של החברה הקבלנית בת"א 2573/00 בפני השופט דרורי. מחדל זה, אינו מאפשר לעמותה לטעון, כי החברה הקבלנית הסתירה את ספרי חשבונותיה ואין לה אלא להלין על עצמה. שוב נזכיר כי מדובר במחלוקת בין שני צדדים לחוזה לאספקת שירותים. במחלוקת זו, ביחס לתשלום כספי התמורה עבור השירותים, צד אחד, הוא הצד המשלם (העמותה) והצד האחר, הוא הצד המקבל. בבית המשפט התבררה תביעת החברה הקבלנית, שהגישה ראיות על הכספים שקיבלה מן העמותה ואילו העמותה, לא הגישה ראיות ביחס לתשלומים ששילמה לחברה ולא ביקשה לקבל צו, לגילוי המסמכים שבידי החברה, ביחס לאותם תשלומים. במצב דברים זה, איני מקבל, כי החברה הסתירה מסמכים במשפט, שהסתיים בשנת 2006 בפסק הדין נשוא התובענה.

חיוניות הראיות

55. במסגרת תנאי זה, נבחנת השאלה, האם עשויה טענת המרמה להביא לתוצאה שונה מזו שנקבעה בהתדיינות הראשונה, במסגרת משפט חוזר שייערך בין הצדדים ( רע"א 194/07 פור נ' המועצה המקומית פרדס חנה כרכור (לא פורסמה, 6.3.07), פסקה ו(1), רע"א 33/08 לוי נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 21.5.08), פסקה ז, כפי שהובאו בעניין טורג'מן, בפסקה 13).

56. אם היה מדובר בפסק דין שהושג במרמה, דהיינו, אם הייתי משתכנע, כי הוגש לבית המשפט בהתדיינות הקודמת, אישור כוזב שהוכן על ידי רואה חשבון באופן תרמיתי, אפשר היה לאפיין זאת כראייה המאפשר ת לשנות את התו צאה, של חיוב העמותה בסכום בו היא חויבה בפסק הדין נשוא התובענה.

שקידה סבירה בהשגת ראיות חדשות

57. על התובעת להוכיח בהקשר זה, כי הראיות המוכיחות את טענת המרמה, מתבססות על ראיות חדשות, שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה (עניין טורג'מן, פסקאות 14-17).

58. בהקשר זה, נטען בכתב התביעה, כי בעקבות חקירה מאומצת, שכללה התכתבויות עם רשויות, בדיקה מול חברי העמותה, מול רואי החשבון המעורבים ועורכי הדין שייצגו את העמותה, הצליח חבר העמותה, ראובן אזולאי, למצוא בשנת 2009 אסמכתאות מקוריות מהנהלת החשבונות של העמותה בישוב מתן. מדובר במסמכים שכללו ספחי שיקים וקבלות על תשלומים שביצעו שני הישובים. ראובן אזולאי הנ"ל (להלן-"אזולאי") הגיש תצהיר (מיום 10.6.2010) בפני הבורר, המתאר את המאמצים שנעשו לאיתור המסמכים (נספח 27 לכתב התביעה).

59. עיון בתצהיר הנ"ל, מלמד כי אזולאי החליט לבצע חיפוש מעמיק ונרחב של מסמכים, אשר יסתרו את גרסאות החברה הקבלנית. בתצהיר נאמר, כי באחד החיפושים אצל חברי הוועד לשעבר של היישוב מתן, הובא לידיעתו, כי יתכן ומסמכים רלבנטיים שמורים במחסן, השוכן ביישוב מתן (בתוך מתקן לשאיבת מים). באחד מביקוריו ביישוב, מצא את המתקן פתוח ובו שני חדרים, שבהם אוחסנו קלסרים ישנים, שכללו את ספחי השיקים שהוצגו לבורר , שהם חלק מן הראיות החדשות.

60. עוד נטען בכתב התביעה, כי בשנת 1997 הוחרמו על ידי רשות המסים מסמכי הנהלת חשבונות של העמותה, כגון קבלות, חשבוניות, ספחי שיקים, התכתבויות ועוד (סעיף 35 לכתב התביעה).

61. לבסוף, נזכיר כי ביום 20.7.2009 הוציא הבורר צו גילוי מסמכים לבקשת העמותה, אשר הוביל לחשיפת מסמכי הנהלת חשבונות של החברה הקבלנית, שגם הם מהווים את הראיות החדשות שהתגלו לאחר פסק הדין נשוא התובענה.

62. האם לא ניתן היה להשיג את הראיות החדשות בשקידה סבירה ? בשאלה זו אכריע להלן. ככול שמדובר במסמכי העמותה שהוחרמו על ידי רשות המסים בשנת 1977, לא ברור כלל, מה מנע ממנהלי העמותה לפנות בש נת 2000, לאחר הגשת התביעה על ידי החברה הקבלנית, לרשות המסים, בבקשה לקבל העתקים צילומיים של החומר שנתפס. אף אם הייתה מתקבלת תשובה שלילית, דבר שלא נטען כלל, ניתן היה לעתור לבית המשפט, כדי להתגבר על הסירוב.

63. זאת ועוד, כפי שהתבקש מהבורר בשנת 2009 צו גילוי מסמכים ביחס למסמכי החברה, ניתן היה לבקש צו זהה, מבית המשפט המחוזי, בפניו התבררה תביעת החברה הקבלנית. לא נשמע כל הסבר, השופך אור על הנושא, או הסבר כלשהו למחדל בסיסי זה. מדובר בצעד דיוני הנעשה כדבר שבשגרה.

64. זאת ועוד, מה מנע מנציגי וועד העמותה, לבצע בשנת 2000 את הבירורים שנעשו מאוחר יותר, בשנת 2010 על ידי אזולאי, כדי להגיע בשלב מוקדם בהרבה, לאותו מחסן ביישוב מתן, בו מצא אזולאי את הקלסרים, אשר כללו את הראיות החדשות ? שום הסבר לא נשמע בפניי.

65. העולה מן המקובץ הוא, שבשקידה סבירה, ניתן היה להשיג בשנים 2000-2001 את כל אותן ראיות חדשות, שהושגו בשנת 2009-2010. לא שמעתי הסבר כלשהו, ובוודאי לא הסבר משכנע, מדוע לא ניתן היה, להשיג את הראיות הנ"ל בשנים 2000-2001, לצורך הצגתן בבית המשפט המחוזי בהתדיינות הראשונה.

66. בעניין טורג'מן נאמר, כי יש לצאת מנקודת הנחה כי בעל דין אינו מעלה על דעתו במקרה רגיל, כי מסמך שהוגש במשפט הוא מסמך מזויף ולפיכך, אין הוא פועל מידית לבחינת מהימנותו של המסמך. עם זאת נקבע כדלקמן:
"ככל שמדובר במרמה הנוגעת לעניין שבידיעתו הספציפית של הצד הטוען למרמה, הנטייה תהיה לקבוע שלא מתקיים התנאי של שקדנות סבירה, אך גם זאת בהתאם לנסיבות אותו מקרה" (סעיף 20 לפסק הדין).

67. במקרה שלפנינו, נעשתה בשנת 2001 פנייה ללשכת רואי החשבון בישראל, בידי מי שמייצג כעת את העמותה בתובענה שבפניי, רו"ח מאיר זריהן, בתלונה על כך שהוצא אישור מוטעה לבית המשפט, המבוסס על נתונים עובדתיים שגויים (או לכל הפחות שנויים במחלוקת). בפנייה זו מיום 1.3.2001 נכתב, כי באישור רואה החשבון שהוגש לבית המשפט, יש משום הטעיה חמורה של בית המשפט :
"באישור שהוציא המשרד יש משום הטעייה חמורה של בית המשפט ואינני יודע האם המעשה נעשה ביודעין או מתוך רשלנות חמורה. בחישובים שהמשרד ערך הוא לא לקח בחשבון סדרת תשלומים ששילמה העמותה בשנת 1994 ותשלומים נוספים מאוחר יותר" (נספח י"ג לבקשה לסילוק על הסף ).

68. לאור פנייה זו משנת 2001, ברור שלא ניתן לקבוע, כי התנאי של שקידה סבירה מתקיים בענייננו.

שיהוי

69. כאשר חל שיהוי רב בהגשת תביעה לביטול פסק דין חלוט, נוטה הכף לטובת עיקרון סופיות הדיון. הגשת תביעה לביטול בשיהוי רב, עשויה להגביר את הנטל, המוטל על הטוען לביטול פסק הדין. בעניין טורג'מן נקבע (בפסקה 25):

"במקרה של שיהוי, ניתן יהיה לטעון למניעות או להשתק באשר להעלאת הדרישה לביטול פסק דין חלוט ולסלק את התביעה על הסף (ראו בעניין ויינשטיין, חוות דעתו של השופט מלצר; דנ"א עין גב)".

70. החברה הקבלנית טוענת בהקשר זה, כי ממועד חשיפת הראיות החדשות (מחצית שנת 2009) ועד להגשת התביעה לביטול פסק הדין (20.12.2015) חלפו כשש וחצי שנים. הואיל ובעניין טורג'מן, התקבלה טענת שיהוי ביחס לתקופה של שנתיים וחצי, דין הטענה להתקבל בענייננו.

71. העמותה טוענת בהקשר זה, כי רק כאשר נעתר הבורר לבקשתה וקיים במחצית השנייה של שנת 2009 הליך הוכחות, נתגלתה התמונה המלאה לעיני העמותה והיא הצליחה לפענח את התרמית שביצעה החברה הקבלנית (סעיף 16 לתגובה). הוסבר, כי העמותה לא פנתה מיד לאחר חשיפת הראיות החדשות לבית המשפט, בתובענה לביטול פסק הדין, בשל "הליך תלוי ועומד" שהתנהל בבוררות מול החברה הקבלנית. עוד נטען, כי מדובר במקרה נדיר של עוול קיצוני שנגרם מפסק דין שהושג במרמה ועל כן, אין תחולה לטענת השיהוי.

72. כאשר חידש הבורר את הדיון בסכסוך שבין הצדדים, הועלתה הטענה, בדבר העדר סמכותו להידרש לסוגיית ההתחשבנות. במלים האחרות, העמותה ידעה כבר בשנת 2009 כי החברה הקבלנית טוענת לפגם בהליך הבוררות. למרות האמור, בחרה העמותה להמשיך בהליך הבוררות ולברר את נושא ההתחשבנות באמצעות הגשת הראיות החדשות והגשת תצהירי עדות של עדים שונים.

73. זאת ועוד. על פי הפסיקה, הדרך לביטול פסק דין שהושג במרמה הינה באמצעות הליך של תקיפה ישירה של פסק הדין על ידי הגשת בקשה לביטולו, המוגשת לבית המשפט אשר נתן את פסק הדין שהושג במרמה (עניין טורג'מן, פסקה 11). משום כך, היה על העמותה לעתור לבית משפט זה ולא להביא את סוגיית ההתחשבנות להכרעת הבורר.

74. בסיום מלאכתו של הבורר, בשנת 2013, הוגשה לבית המשפט המחוזי, בקשת החברה הקבלנית לביטול פסק הבורר, עקב חריגה מסמכות. כלומר, בחודש יולי 2013 , כבר לא היה הליך תלוי ועומד בבוררות, אלא נפתח הליך בבית המשפט המחוזי, לביטול פסק הבוררות.

75. ההחלטה להמשיך בבוררות בשנת 2009 ללא פנייה לבית המשפט המחוזי, התבררה כטעות בשיקול הדעת. הצעד הנכון באותה עת היה, כאמור, לפנות לבית המשפט המחוזי, לאחר שנטענה טענת חוסר סמכותו ש ל הבורר. יחד עם זאת, אם עוד ניתן, בדוחק רב, "להבין" את הטעות בשנת 2009, אי אפשר להבין את ההימנעות מהגשת תובענה לביטול הפסק, בחודש יולי 2013, לאחר סיום הבוררות ולנוכח הבקשה לביטול פסק הבוררות. מאז חודש יולי 2013, חלפו שנתיים וחצי, עד להגשת התובענה לביטול הפסק. על שיהוי של שנתיים בהגשת תובענה לביטול, נקבע בעניין טורג'מן כך (פיסקה 34) :
"במצב דברים זה, בו חל שיהוי של לפחות שנתיים מהיום בו התעוררו חשדותיו של המערער בדבר זיופים, ועד להגשת תביעה לביטול פסק הדין, דומני כי אין מקום להיענות לבקשה זו. יש לזכור, כי טרם הוכחה באופן מלא טענת הזיוף והמרמה, וכן לא ברור האם המרמה, אם אכן בוצעה, נעשתה מטעמה של המשיבה, או על דעתו של החוקר הפרטי בלבד. לפיכך, האינטרס, הן זה הכללי והן של המשיבה, בסופיות הדיון ואי הטרדתה של המשיבה בשנית באותו עניין בנסיבות שפורטו גובר".

76. המסקנה בנסיבות העניין היא, שחל שיהוי רב בהגשת התובענה, אף אם אין מונים את השיהוי ממחצית 2009, אלא רק ממחצית 2013. בשיהוי רב מסוג זה, נוטה הכף לטובת סופיות הדיון ויש הצדקה לסלק את התביעה על הסף.

טענת התיישנות התובענה

77. בפי החברה הקבלנית טענה נוספת ונפרדת, שיש בה, אם תמצא מוצדקת, כדי להביא לסילוק על הסף של התובענה. הטענה היא, שחוק ההתיישנות חל גם על תובענה לביטול פסק דין חלוט מחמת מרמה וחלפו להם שבע שנות ההתיישנות מאז שנודע לתובעים על נושא המרמה.

78. החברה טוענת, כי מרוץ ההתיישנות החל כבר בשנת 2000, הואיל וכבר במועד זה, היו בידי העמותה מסמכים שונים, אשר פורטו על ידה בסעיף 37 לתשובה לתגובה ולכל המאוחר בחודש מרץ 2001 כאשר רו"ח מאיר זריהן (המייצג כיום את העמותה בהליך זה), פנה ללשכת רואי החשבון בכתב וטען כי באישור רואה החשבון, יש משום הטעיה חמורה של בית המשפט.

79. העמותה מקבלת בחלקה את עמדת החברה, לפיה, הטענה בדבר העלמת תשלומים, נטענה על ידה בשלבים מוקדמים (סעיפים 10 ו-14 לתגובה לבקשה), אולם טוענת, כי בשל הסתרת הראיות, לא היו בידיה ראיות מספיקות להוכחת התרמית. נטען, שרק מהמועד שיש לתובע כלים להוכחת התרמית, מתחיל מועד ההתיישנות. לטענת העמותה, רק לאחר שניתן צו גילוי מסמכים על ידי הבורר ביום 20.7.2009 התגלו הראיות החדשות וביום הגשת התובענה (20.12.2015) טרם חלפו שבע שנות ההתיישנות.

80. נושא ההתיישנות של תביעה לביטול פסק דין חלוט מחמת מרמה, התעורר בפסק הדין בע"א 4958/99 עין גב קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ ואח' נ' מקורות חברת המים בע"מ (תק-על 2000(4)621, 21.12.2000) (להלן-" פס"ד עין גב"). בית המשפט קבע, כי חוק ההתיישנות חל על תביעה לביטול פסק דין מחמת מרמה וכי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, מקיף את כל סוגי התביעות בנושאי מרמה, כולל תביעה לביטול פסק דין. יחד עם זאת, בע"א 9800/1, 836/02, רע"א 1473/03 שאוליאן נ' אפרמיאן ואח' (תק-על 2003(1)2184, 25.3.03) (להלן-" עניין שאוליאן") ה תייחס כבוד השופט א' מצא לסוגיה זו והעיר, כי ניתנה על ידו החלטה בעתירה לקיום דיון נוסף על פס"ד עין גב, בגדרה, הושארה בצריך עיון, שאלת כפיפות תביעות למשפט חוזר אזרחי, לדין ההתיישנות. אף בעניין שאוליאן נקבע שיש להותיר, פעם נוספת, את השאלה בצריך עיון.

81. בעניין שאוליאן נקבע, כי רמת הידיעה אודות קיומה של תרמית, הנדרשת בסעיף 7 לחוק ההתיישנות, הוגדרה כידיעה ממשית וסובייקטיבי ת. לעניין זה נקבע כך:
"כידיעה 'ממשית' ראויה, לטעמי, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית המשפט; שכן, כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קרבן התרמית, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות. הצידוק הרעיוני להקלה זו נעוץ בכך, שאת גריעת יכולתו של המרומה להוכיח את התרמית יש לזקוף, בין היתר, לחובת מאמציו של הרמאי לטשטש את עקבות תרמיתו" (סעיף 73 לפסק הדין).

82. מהו המועד שבו הגיעו לידי העמותה הראיות הדרושות להוכחת "התרמית" הנטענת ? לדעתי, המועד אינו חל בשנת 2000 כפי שנטען על ידי החברה הקבלנית ואף לו בחודש מרץ 2001, עת פנה רו"ח זריהן ללשכת רואי החשבון, בטרם היו בידיו ראיות ממשיות (ראו עמ' 7-8 לפרוטוקול הדיון בפניי מיום 26.5.16). הנושא נדון בסוף שנת 2009 על ידי כבוד הרשם (כתוארו אז) ד' מינץ בבקשה לעיקול זמני ובבקשה לביטולו (בש"א 10381,10521/09) שהוגשו לבית משפט זה. בבקשת העמותה (המבקשת באותו דיון) לעיון חוזר בהחלטה בנושא עיקול זמני, טען ב"כ המבקשת, שרק ביום 5.8.2009 נתגלו לעיני העמותה ראיות חדשות, המאששות את טענתה, לפיה תשלומים בסך 2,150,000 ₪ לא נלקחו בחשבון ההתחשבנות בין הצדדים. על יסוד טענה זו, נעתר בית משפט זה לבקשת העיקול. לאחר הגשת בקשת החברה הקבלנית לביטול העיקול, נטען על ידה, כי הראיות הנ"ל, היו בידי העמותה מקדמת דנן, והן צורפו על ידה בתצהיר שהוגש לבית המשפט כבר ביום 24.6.2001. בית המשפט קיבל טענה זו בהחלטתו מיום 24.12.2009, בקבעו, כי " הבסיס למתן צו העיקול, היינו קיומן של הראיות החדשות, הושמט מתחת לרגלי הבקשה", תוך ביטול צו העיקול הזמני.

83. איני סבור שבהחלטת כבוד הרשם (כתוארו אז) מיום 24.12.09 נסתם הגולל על סוגיה זו. לדעתי, בשנת 2001 טרם הגיעו לידי העמותה אותן "ראיות חדשות" נשוא תובענה זו ולכן, אין לראות בהחלטה זו, סוף פסוק.

84. ביום 19.8.2007 הוגשה מטעם העמותה בקשה לבית המשפט העליון, להוספת ראיות חדשות בערעור, לקראת הדיון שנקבע ליום 20.9.2007 בערעור העמותה ו-164 משפחות חברי העמותה, על פסק הדין נשוא התובענה. הראיות הנוספות שהגשתן התבקשה, היו חוות דעת מומחה של רואה חשבון ברלב ושות', מכתב רואה החשבון של החברה הקבלנית, אשר נמסר לעמותה מספר ימים לפני הגשת הבקשה, מסמכים המעידים שהעמותה ניהלה חשבונות בנק נפרדים עבור כל יישוב, לרבות צילומי המחאות ועוד. גם מסמכים אלו, לא כללו את ה"ראיות החדשות" נשוא תובענה זו ולכן, לא ניתן לקבוע כי מרוץ ההתיישנות מת חיל בחודש אוגוסט 2007.

85. בתצהירו של אזולאי, לא נאמר מתי עלה בידו להגיע למחסן ביישוב מתן ולמצוא את הקלסרים, אשר כללו את ספחי השיקים שהוצגו בפני הבורר. מכאן, שאין בפניי נתון חיוני לצורך הכרעה בשאלה, מתי הגיעו לידי העמותה ראיות אלה, שהן חלק מן ה"ראיות החדשות" הנטענות. ביחס לראיות הנוספות, בגדר מסמכי הנהלת החשבונות של החברה הקבלנית, אלה הושגו רק לאחר מתן צו גילוי המסמכים מיום 20.7.2009 ומכאן שהגיעו לידי העמותה, רק לאחר המועד הנ"ל.

86. המסקנה העולה מכל האמור היא, שהראיות החדשות נשוא תובענה זו, לפחות ככול שמדובר במסמכי הנהלת החשבונות של הנתבעת, הגיעו לידי העמותה רק ביום 5.8.2009, כפי שנטען על ידי העמותה בהליך בנוגע לעיקול הזמני, כמפורט לעיל. מכאן, שהתביעה שהוגשה בחודש דצמבר 2015 לא התיישנה. בקביעה זו, גלומה ההנחה, הפועלת לטובת החברה הקבלנית, הנתבעת, שהתביעה אמנם כפופה לחוק ההתיישנות, מבלי שאכריע בשאלה זו, אשר הושארה, כאמור, בצריך עיון.

לפני סוף הדברים

87. העמותה מתארת את המקרה כ"מקרה נדיר של עוול קיצוני" שנגרם כתוצאה מפסק דין שהושג במרמה. היא פונה לבית משפט זה כאשר "זעקת הצדק" בוקעת מגרונם של 170 משפחות (סעיף 20 לתגובה לבקשה). בדיון בפניי נטען, כי חלק מחברי העמותה הגיעו על סף חורבן כלכלי, מהם התגרשו ואחרים מכרו את ביתם. ראוי ציין בהקשר זה, כי ההפרש הכספי למשפחה, בין עמדות הצדדים הוא הסך של 36,631 ₪ (נכון לשנת 2000). מבלי להמעיט בחשיבות הפרש זה, נדמה כי קיימת הפרזה רבה מאד בתיאור הדברים.

88. למעשה, התובענה הוגשה רק בשם 24 תובעים, שכן רוב חברי העמותה לא הצטרפו לתביעה (כמפורט בסעיף 12 לתביעה). אולם, לא בכך העיקר. בפי העמותה טענות חמורות כלפי החברה הקבלנית, כלפי עורכי דינה (סעיף 4 לכתב התביעה), כלפי המועצה ו כלפי המשטרה (בנוגע לטיפול בתלונה שהוגשה על ידי העמותה). דומה, שהעמותה אינה נותנת דין וחשבון כלפי עצמה ונציגה בגין ההתנהגות הלקויה, הטעויות בהתנהלות ושיקול הדעת המוטעה מבחינה משפטית, שבאו לידי ביטוי במחדלים בניהול ההגנה מפני תביעת החברה הקבלנית בהתדיינות הקודמת , בהחלטה לשוב ולנהל את המחלוקת החשבונאית בפני הבורר ובשיהוי הרב בהגשת תובענה זו.

89. כאמור, סכסוך זה התחיל בשנת 1997 והמחלוקת בין הצדדים עברה תחת ידיהם של שופטים רבים בבית משפט זה. ואלה שמות כב' שופטי בית משפט זה, לדורותיהם, אשר דנו בענפים שונים של הסכסוך בין הצדדים: י' הכט (בשנת 1997, בבקשה לצו מניעה); מ' מזרחי (בשנת 2000, בנוגע לאישור פסק בורר חלקי); מ' דרורי (2000-2006, התובענה בהתדיינות הקודמת); ד' מינץ (בשנת 2009, בבקשה לעיקול זמני); ר' יעקובי (בשנת 2009, בבקשה לצו מניעה זמני), א' דראל (בשנת 2011 , עתירה מינהלית); י' מרזל (בשנת 2014, עתירה מינהלית); ב' גרינברגר (בשנת 2015, בבקשת ביטול פסק הבורר); מ' הכהן (בשנת 2016, בבקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ); וכעת אנוכי. אף שופטי בית המשפט העליון הספיקו לדון בין השנים 2009 ו- 2015 בערעורים בפרשה זו (כב' השופטים ע' ארבל, א' פרוקצ'יה, א' גרוניס וי' דנציגר).

90. ניתן לומר בעת הזו, או לפחות להביע תקווה, לאחר כעשרים שנות התדיינות בסכסוך זה, כי הגיעה העת שהעמותה וחבריה יניחו את כלי המלחמה ויפנו את האנרגיות המושקעות בסכסוך שביניהם לאפיקים בריאים יותר.

סוף דבר

91. מחיקה על הסף של תובענה, הינה צעד קיצוני שיש לנקוט בו בזהירות רבה. יחד עם זאת, בתובענות לביטול פסק דין חלוט מחמת מרמה, אין מדובר בצעד יוצא דופן, כפי שמעידים עניין טורג'מן (שבו קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה בקשה לסלק על הסף את התובענה לביטול פסק דין חלוט וערעור התובע נדחה על ידי בית המשפט העליון) ו עניין מגנוס (שבו קיבל בית המשפט המחוזי בת"א בקשה לסלק על הסף את התובענה לביטול פסק דין חלוט וערעור התובע לבית המשפט העליון נדחה – ע"א 8171/13, מיום 22.7.2014; ואף בקשה לקיום דיון נוסף, נדחתה ביום 25.8.2014 (דנ"א 5387/14)).

92. הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובעים להראות כי יש בראיות החדשות כדי לבסס טענת מרמה וכן לא עלה בידם להראות כי לא ניתן היה בשקידה סבירה, להשיג את הראיות החדשות במהלך ההתדיינות הקודמת. בנוסף, התובענה הוגשה ב שיהוי רב, של לפחות שנתיים וחצי, המצדיק סילוקה על הסף. יחד עם זאת, לא קיבלתי את הטענה, כי דין התובענה למחיקה על הסף, מחמת התיישנות.

93. התוצאה היא, שהתביעה נדונה לסילוק על הסף, וכך אני מורה.
התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, ה' באב התשע"ו, 9 באוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.