הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 2303-06-20

מספר בקשה:1 14.4.2021
לפני כבוד השופטת תמר בר-אשר

התובע
פלוני

נגד

הנתבעים

  1. ד"ר רות שפר
  2. קופת חולים מאוחדת
  3. פרופ' שאול יציב
  4. מדינת ישראל
  5. טיפול רפואי מידי (טר"ם)

בא-כוח התובע: עו"ד נתנאל פוזנר
בא-כוח הנתבעת 4: עו"ד יואל פוגלמן (פרקליטות מחוז ירושלים – אזרחי)

החלטה

התובע והמדינה חלוקים בשאלת אופן קביעת אגרת המשפט בקשר לתביעה שהסעד הנתבע בה הוא פיצויים בשל נזקי גוף (להלן גם – תביעת נזקי גוף) המוגשת לבית המשפט המחוזי, אשר במסגרתה נתבע גם סעד של סכום קצוב (להלן גם – תביעה כספית) (בתביעה הנדונה, פיצויים עונשיים). מחלוקת זו עולה במקום שבו הסעד הכספי הנתבע הוא בסכום הנתון לסמכות בית משפט השלום.

המחלוקת הנדונה עוסקת בפרשנותה של תקנה 2(ב) בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007 (להלן – תקנות האגרות או התקנות), הקובעת כי אם בתביעה אחת נתבעו מספר סעדים, אשר לכל אחד מהם קבועה אגרה מסוג שונה, כי אז תחול האגרה שסכומה הוא הגבוה ביותר. זו לשון התקנה: "כלל הליך כמה סעדים, תשולם אגרה לפי פרט אחד בלבד מבין הפרטים המפורטים בתוספת לגבי אותו הוליך, לפי הסכום הגבוה".

החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטה מיום 29.10.2020 (להלן גם – ההחלטה הקודמת) (שניתנה בתפקידי כרשמת בית משפט זה), ובעקבות בקשת התובע לתיקונה.

תמצית ההחלטה הקודמת ונושא הבקשה הנדונה

2. בתובענה הנדונה נתבעים פיצויים בשל נזקי גוף, אשר על-פי הנטען נגרמו כתוצאה מרשלנות רפואית. בכתב התביעה המקורי נתבע גם סעד של פיצויים עונשיים בסך 1,500,000 ₪.

עם הגשת התביעה (ביום 1.6.2020), הגיש התובע בקשה שכותרתה, "בקשה לקבוע כי האגרה החלה על ההליך דנן הינה אגרת נזקי גוף ולחלופין לתיקון כתב התביעה על דרך של העמדת הפיצויים העונשיים על 100,000 ₪ (לצורכי אגרה)". התובע טען כי יש להחיל על התביעה את האגרה החלה על תביעת נזקי גוף (על-פי תקנה 5 בתקנות האגרות) וכך ביקש שייקבע. לחלופין ביקש רשות לתיקון כתב התביעה ולהעמדת הסעד של פיצויים עונשיים על סך 100,000 ₪.

3. בהחלטה הקודמת נדונה שאלת אופן קביעת אגרת המשפט החלה על תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי, אשר במסגרתה נתבע גם סעד כספי (בתביעה הנדונה, סעד של פיצויים עונשיים בסכום הנתון לסמכות בית משפט השלום). שאלה זו עלתה לנוכח הוראת תקנה 2(ב) בתקנות האגרות, המורה כאמור, כי אם בתביעה אחת נתבעים מספר סעדים, אשר על כל אחד מהם חלה אגרה שונה, כי אז יש לשלם את האגרה לפי "הסכום הגבוה".

התובע והמדינה נחלקו בשאלת משמעות הצירוף "הסכום הגבוה". כאמור בהחלטה הקודמת, מחלוקת זו הוכרעה זה מכבר בפסק הדין בעניין רע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' לדני (11.4.2020) (להלן – עניין תרכובות ברום), אשר בו נקבע כי "לצורך הקביעה מהו הסעד בגינו תשולם האגרה, יש להשוות בין סכום האגרה אותו אמור לשלם התובע עם פתיחת ההליך בתביעה בגין נזק גוף (...) לבין שיעור האגרה אותו עליו לשלם בגין הסעד הכספי הרגיל. האגרה תשולם בהתאם לסכום הגבוה מבין השניים" (ההדגשה אינה במקור) (כבוד השופט א' גרוניס, פסקה 10).

בהתאם לכך, התקבלה עמדת המדינה, כי פירושו של הצירוף "הסכום הגבוה" בתקנה 2(ב) בתקנות האגרות הוא הסכום הגבוה מבין סכומי האגרה המשולמים בעת הגשת התביעה בקשר לכל אחד משני הסעדים שנתבעו: פיצוי בשל נזקי גוף וסעד כספי (האגרה המכונה "אגרת הפתיחה"). בכך נדחתה עמדת התובע, אשר טען כי הכוונה ל"סכום הגבוה" מבין סכומי האגרה הקבועים לכל אחד מהסעדים בתוספת של תקנות האגרות (להלן – התוספת).

4. לנוכח המסקנה האמורה, בהחלטה הקודמת התקבלה בקשתו החלופית של התובע לתיקון הסכום הנתבע בשל הסעד של פיצויים עונשיים. עם זאת, למרות בקשתו להעמדת סעד זה על סך 100,000 ₪, נקבע כי יועמד על סך 97,440 ₪. כך נקבע בשל בקשתו העיקרית של התובע, כי בכל מקרה, האגרה שתחול על תביעתו תהיה זו החלה על תביעת נזקי גוף. מאחר שאגרת הפתיחה החלה על סעד הכספי בסך 100,000 ₪, עולה על אגרת הפתיחה בתביעת נזקי גוף, העמדת הסעד הכספי על סכום זה לא הייתה מאפשרת לקבל את הבקשה העיקרית של התובע.

5. בעקבות ההחלטה הקודמת הוגשה בקשתו הנדונה של התובע, אשר במסגרתה עתר "לתיקון טעות סופר" אשר לטענתו נפלה בהחלטה הקודמת, בכך שסכום הסעד של פיצויים עונשיים לא הועמד על הסכום שביקש (סך 100,000 ₪). לחלופין ביקש לתקן את כתב התביעה, כך שהסכום הנתבע בשל סעד זה יהיה בסך 100,000 ₪.

התיקון המבוקש הוא לכאורה פעוט, אך בפועל נראה כי בקשתו של התובע מעלה את שאלת אופן קביעת האגרה החלה על תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי, אשר במסגרתה נתבע גם סעד כספי – כגון, פיצויים עונשיים – בסכום הנתון לסמכות בית משפט השלום (בתום ההחלטה נידרש בקצרה גם לסוגיית האגרה בעניין תביעה המוגשת לבית משפט השלום, אשר במסגרתה נתבעים שני הסעדים). מעיון בטענות הצדדים עולה כי דומה שאף הם ראו בבקשה הנדונה מעין בקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת או בקשה להשלמתה.

מספר הערות מקדימות

6. בקשות דומות: כפי שהוזכר בהחלטה הקודמת, השאלה שנדונה בה עלתה לאחרונה בבקשות זהות נוספות אשר הוגשו במסגרת מספר תביעות שהוגשו לבית משפט זה באמצעות באי-כוח התובע, שאף בהן נתבעו פיצויים בשל נזקי גוף וכן סעד של פיצויים עונשיים בסך 1,500,000 ₪ (ת"א 16949-07-20; ת"א 59798-08-20; ת"א 38990-10-20). באותן בקשות הוחלה ההחלטה הקודמת ולמיטב ידיעתנו, באותן תביעות לא הוגשה בקשה נוספת כמו זו הנדונה עתה.

7. הצדדים – התובע והמדינה: הצדדים להחלטה הקודמת ולהחלטה זו, הם התובע והמדינה. המדינה היא גם הנתבעת 4, אך בנושא האגרה מעמדה נובע גם מעובדת היותה הגורם שהאגרה משולמת לקופתו (בעניין מעמדה הכפול של המדינה בנושא אגרת המשפט, בהליכים שבהם היא גם בעלת דין, וכן בעניין אופן ההשגה על החלטות בענייני אגרה בנסיבות אלו, ראו: רע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(2) 795 (2006)‏‏, כבוד השופט א' גרוניס).

8. האגרה בעניין פיצויים עונשיים: נזכיר כי כפי שנקבע זה מכבר, סעד של פיצויים עונשיים הוא בגדר סעד כספי בסכום קצוב, אשר לגביו חלה אגרה על-פי תקנה 6 בתקנות האגרות (עניין תרכובות ברום, פסקאות 7-5; רע"א 5237/06 מדינת ישראל – הנהלת בתי המשפט נ' מנסור (6.7.2008)‏‏, כבוד השופט י' אלון, פסקה 10 (להלן – עניין מנסור); רע"א 8201/15 פלונית נ' משרד הבריאות (4.5.2016), כבוד השופט צ' זילברטל, פסקאות 14-10 (להלן – עניין פלונית)).

9. עדכון סכומי האגרות לאחר מתן ההחלטה הקודמת: ביום 1.1.2021, לאחר מתן ההחלטה הקודמת, עודכנו והופחתו סכומי האגרה הנקובים בתוספת של תקנות האגרות (הודעת בתי המשפט (אגרות), התשפ"א-2021, (ק"ת התשפ"א מס' 9099, עמ' 1562)) (להלן – עדכון סכומי האגרה או העדכון). סכומי האגרה בהחלטה הנדונה הם בהתאם לעדכון זה. מטעמי נוחות וכדי לאפשר השוואה להחלטה הקודמת, סכומי האגרה קודם לעדכון יובאו בסוגריים מרובעים.

עיקרי ההחלטה הקודמת

10. הנושא שנדון בהחלטה הקודמת הוא כאמור, פירוש הצירוף "הסכום הגבוה" בתקנה 2(ב) בתקנות האגרות, שעל-פיה אם נתבע יותר מסעד אחד, תשולם האגרה שסכומה גבוה יותר. בהחלטה הקודמת נקבע בהתאם להלכת תרכובות ברום, כי צירוף זה מבטא את הסכום הגבוה מבין סכומי האגרה המשולמים בעת הגשת התביעה בקשר לכל אחד מהסעדים הנתבעים.

11. לנוכח מהות המחלוקות שהתגלעו בין הצדדים, עמדנו במסגרת ההחלטה הקודמת על עיקרי הוראות תקנה 5, שעניינה האגרה החלה על תביעת פיצויים בשל נזקי גוף ועל עיקרי הוראות תקנה 6, שעניינה האגרה החלה על תביעה לסכום קצוב. המשותף להסדרי תשלום האגרה בעניין כל אחד משני סעדים אלו, הוא שבשניהם ידוע סכום האגרה המשולם בעת הגשת התביעה, ואף ידוע סכום האגרה המרבי שעשוי להיות משולם בהתקיים נסיבות מסוימות. פרט לכך, ישנם הבדלים מהותיים בין הסדרי תשלום האגרה החל על כל אחד משני הסעדים.

תקנה 5(א) קובעת את סכום האגרה המרבי בעניין תביעת נזקי גוף, המשולמת בשני שלבים (בבית משפט השלום (פרט 2 בתוספת) – סך 6,815 ₪ [קודם לעדכון: 6,869 ₪]; בבית המשפט המחוזי (פרט 9 בתוספת) – סך 42,593 ₪ [קודם לעדכון: 42,932 ₪]) (להלן – סכום האגרה הכולל). השלב הראשון הוא בעת הגשת התביעה (תקנה 5(ב)(1)), שאז משלם התובע סכום נמוך יחסית (בבית משפט השלום (פרט 34) – סך 710 ₪ [קודם לעדכון: 715 ₪]; בבית המשפט המחוזי (פרט 35) – סך 1,208 ₪ [קודם לעדכון: 1,218 ₪]) (להלן – אגרת הפתיחה). השלב השני הוא יתרת הסכום, אשר עצם תשלומו, הסכום שישולם וזהות בעל הדין המשלם, נקבעים על-פי תוצאת התביעה, אופן סיומה ושלב סיומה (תקנה 5(ב)(2)-(7) ו-5(ג)) (להלן – יתרת האגרה).

תמציתן של הוראות תקנה 5 הן, כי אם התביעה לא נדחתה או נמחקה, הנתבע הוא זה שישלם את מלוא האגרה, לרבות את סכום אגרת הפתיחה ששילם התובע, בעוד ששיעור הסכום שישולם מתוך סכום האגרה הכולל נקבע בהתאם לשלב סיום התביעה. בעניין תביעה המוגשת לבית המשפט המחוזי נקבעה הוראה נוספת בתקנה 5(ג), שלפיה אם התביעה הסתיימה בסכום פיצוי הנמוך משיעור 60% מתחום סמכות בית משפט השלום, כי אז הנתבע ישלם רק את האגרה החלה על תביעה המוגשת לבית משפט השלום ואילו התובע ישלם את יתרת האגרה.

תקנה 6 קובעת כי האגרה בעניין תביעה לסכום כסף קצוב היא בשיעור 2.5% מהסכום הנתבע (אך לא פחות מסך 755 ₪ בבית משפט השלום (פרט 1); וכן בשיעור 1% מהסכום הנתבע מעל 24,163,178 ₪ בבית המשפט המחוזי (פרט 8)). גם אגרה זו משולמת בשני שלבים (תקנה 6(א)). המחצית הראשונה משולמת בעת הגשת התביעה והמחצית השנייה משולמת קודם למועד "שנקבע לדיון לראשונה בהליך" (בדרך כלל, שמיעת הראיות). אף לגבי אגרה זו נקבעו נסיבות אשר בהתקיימן יוחזר לתובע סכום המחצית הראשונה בניכוי הסכומים שנקבעו (תקנה 6(ב)), או שיופטר מתשלום מחצית האגרה השנייה (תקנה 6(ג)). בכל מקרה (למעט מצב שבו הוחל ההסדר הקבוע בתקנה 14(י)), חובת תשלום האגרה על שני חלקיה חלה על התובע, ללא תלות בתוצאת התביעה.

12. השוני בין שני ההסדרים בתקנות 5 ו-6, בהכרח מוביל לכך שמבחינת כל תובע ישנה עדיפות מובהקת להחיל על תביעתו את האגרה החלה על תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף (לפי תקנה 5). סכום אגרת הפתיחה נמוך יחסית וקבוע מאחר שאינו נגזר מהסכום הנתבע (אלא נקבע בהתאם לערכאה שאליה הוגשה התביעה). כמו כן, מאחר שחזקה על התובע כי הוא סבור שתביעתו מבוססת כנדרש, מבחינתו בכל מקרה הנתבע הוא זה אשר יישא במלוא סכום האגרה. מטעם זה, כך נראה, בקשתו המקורית של התובע הייתה להחלת האגרה החלה על תביעת נזקי גוף.

13. למרות ההנחה כי מבחינת התובע האפשרות המועדפת היא החלת האגרה החלה על תביעות נזקי גוף, בהחלטה הקודמת הומחשו ההשלכות שעשויות להיות לקבלת טענותיהם של הצדדים.

כך למשל (על-פי סכומי האגרה המעודכנים), בעת הגשת תביעת נזקי גוף לבית המשפט המחוזי, משולמת אגרת פתיחה בסך 1,208 ₪ וסכום האגרה המרבי שעשוי להיות משולם הוא בסך 42,593 ₪. סכום זה שווה לסכום האגרה המלא (מחצית ראשונה ומחצית שניה) שיחול על תביעה כספית בסך 1,703,720 ₪. מחצית האגרה (בשיעור 1.25%) שתשולם בעת הגשת תביעה זו היא בסך 21,296.5 ₪ [סכומי האגרה קודם לעדכון, כפי שפורטו בהחלטה הקודמת: אגרת הפתיחה בעת הגשת תביעת נזקי גוף לבית המשפט המחוזי הייתה בסך 1,218 ₪. סכום האגרה המרבי היה בסך 42,932 ₪, השווה לסכום האגרה המלא (מחצית ראשונה ומחצית שניה) החל על תביעה כספית בסך 1,717,280 ₪. המחצית הראשונה (1.25%), הייתה בסך 21,466 ₪].

כמו כן, אם מוגשת תביעה לסכום קצוב בסך 96,640 ₪, אזי סכום מחצית האגרה הראשונה (בשיעור 1.25%), הוא בסך 1,208 ₪, השווה לסכום אגרת הפתיחה בתביעת נזקי גוף [הסכומים קודם לעדכון: אם נתבע סכום קצוב בסך 97,440 ₪, מחצית האגרה הראשונה (1.25%), הייתה בסך 1,218 ₪, השווה לסכום אגרת הפתיחה בתביעת נזקי גוף].

14. באמצעות הדוגמאות האמורות, אף הומחשו בהחלטה הקודמת התוצאות האפשריות של טענותיהם של כל אחד מהצדדים, כלהלן:

אם "הסכום הגבוה" בתקנה 2(ב) מבטא את סכום האגרה הגבוה יותר המשולם בעת פתיחת ההליך – כטענת המדינה וכפי שנקבע – כי אז על תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי, אשר במסגרתה נתבע סעד כספי מעל סך 96,640 ₪ [סך 97,440 ₪ קודם לעדכון], תחול אגרה על-פי תקנה 6, החלה על תביעה לסכום קצוב.

לעומת זאת, אם משמעות הצירוף "הסכום הגבוה" היא סכום האגרה המרבי הגבוה (הסכום הנקוב בתוספת) – כפי שטען התובע – אזי אם הסעד הכספי הנתבע במסגרת תביעת נזקי גוף שהוגשה לבית המשפט המחוזי נמוך מסך 1,703,720 ₪ [סך 1,717,280 ₪ קודם לעדכון], תחול אגרה על-פי תקנה 5, החלה על תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף.

15. כאמור לעיל, המחלוקת שנדונה בהחלטה הקודמת, הוכרעה זה מכבר בפסק הדין בעניין תרכובות ברום, אשר בו נקבע כי "הסכום הגבוה" בתקנה 2(ב) הוא סכום האגרה הגבוה מבין סכומי האגרה המשולמים בעת הגשת התביעה. מהטעמים שהובאו בהחלטה הקודמת אף נקבע, כי בניגוד לטענת התובע, מדובר בהלכה מחייבת הגם שניתנה בדן יחיד וכי לא הייתה זו רק אמרת אגב.

עוד נאמר בהחלטה הקודמת, כי אף כללי הפרשנות של הוראות תקנות האגרות, כפי שהותוו בפסיקה, מובילים למסקנה זהה. בעניין זה נקבע כי את הוראות תקנות האגרות יש לפרש לנוכח העובדה שמטבען הן טכניות, מצומצמות ודווקניות, אשר מטרתן לקבוע כללים ברורים ולייצר ודאות (רע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נ' פלונית (23.10.2013)‏‏, כבוד השופט נ' הנדל, פסקה 6 (להלן – עניין שערי צדק); (רע"א 3640/15 Israel Bio-Engineering Project נ' מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה (12.10.2015)‏, כבוד השופט י' עמית, פסקה 4 (להלן – עניין Israel Bio-Engineering)). לפיכך אף מטעם זה על האגרה להיקבע על-פי סכום האגרה הידוע בעת הגשת התביעה ולא על-פי סכום אגרה שאינו ידוע בוודאות בעת הגשתה.

כלל נוסף שנקבע בפסיקה, התומך בכך שהצירוף "הסכום הגבוה" בתקנה 2(ב) הוא סכום האגרה הגבוה יותר מבין סכומי האגרה המשולמים בעת הגשת התביעה, הוא הכלל שעל-פיו סכום האגרה נקבע בעת הגשת התביעה (ראו לעניין זה: רע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(1) 717 (2002)‏‏, כבוד השופט ש' לוין (פסקאות 5-4), בהסכמת כבוד השופטים י' אנגלרד, א' ריבלין (להלן – עניין סיס); רע"א 1364/03 עיזבון ליאור ז"ל נ' מדינת ישראל, נז(3) 606 (2003)‏‏, כבוד השופט א' ריבלין, פסקה 3; רע"א 8341/13 חאלד נ' אחים בעראר בע"מ (15.6.2014)‏‏, כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 19). כלל זה אף מתיישב עם כל הוראותיה של תקנה 2, העוסקת בתשלום האגרה בעת הבאת ההליך לראשונה. כך גם משתמע מהוראות תקנה 10, שעניינן השלמת האגרה אשר נקבעה בעת פתיחת ההליך, אם התובענה תוקנה בדרך של הגדלת הסכום הנתבע, בהקטנתו או בדרך של שינוי הסעד הנתבע.

אל כללי הפרשנות האמורים, מצטרפות הוראות תקנות 5 ו-6 עצמן, אשר בשל הסדרי תשלום האגרה הקבועים בהן, סכומי האגרה המרביים הקבועים בתוספת לעניין כל אחד מסוגי אגרה אלו, אינם משקפים בהכרח את סכומי האגרה אשר ישולמו בסופו של דבר.

16. מכל הטעמים האמורים נקבע בהחלטה הקודמת כי כאמור, הפרשנות הנכונה של הצירוף "הסכום הגבוה" בתקנה 2(ב) היא סכום האגרה הגבוה יותר שיש לשלם בעת הגשת התביעה. לפיכך לנוכח הוראות תקנות האגרות וכללי הפרשנות החלים עליהן, כבר בעת הגשת התביעה נדרש התובע לכלכל את צעדיו בין השאר, לנוכח סכום האגרה שעליו לשלם בעת הגשתה, סכום האגרה המרבי הצפוי להיות משולם וזהות בעל הדין המשלם את האגרה. בכלל זה, אם נתבע סעד כספי, יש לנקוב סכום ראלי, מאחר שאם בשלב מאוחר יותר תתבקש רשות להפחתתו או לשינוי הסעד הנתבע, באופן המשליך על סכום האגרה, הדבר יתאפשר רק בהתקיים הוראות תקנה 10 בתקנות האגרות (אשר הותקנה, בין השאר, בעקבות פסק הדין בעניין סיס).

17. לגופה של הבקשה נקבע, כי סכום האגרה המשולם בעת הגשת תביעה כספית בסך 1,500,000 ₪ עולה על סכום האגרה המשולם בעת הגשת תביעת נזקי גוף (המחצית הראשונה (1.25%) בעניין סעד כספי בסך 1,500,000 ₪, היא בסך 18,750 ₪; אגרת הפתיחה בעניין תביעת נזקי גוף היא בסך 1,208 ₪ [סך 1,218 ₪ קודם לעדכון]).

לנוכח מסקנה זו ובהיעדר התנגדות, התקבלה בקשתו החלופית של התובע לתיקון הסכום הנתבע בשל פיצויים עונשיים. עם זאת וכזכור, התובע ביקש כי ייקבע שעל תביעתו בכל מקרה תחול האגרה החלה על תביעת נזקי גוף. שכן וכאמור, אם התביעה תתקבל התובע לא יידרש לשאת בתשלום האגרה ואף ישופה על סכום אגרת הפתיחה. לפיכך נקבע, כי הסעד הכספי הנתבע לא יכול לעלות על סך 97,440 ₪ (לאחר עדכון סכומי האגרות, הסכום המרבי הוא סך 96,640 ₪). מטעם זה ולמרות בקשתו החלופית של התובע להעמדת הסכום הנתבע עבור פיצויים עונשיים על סך 100,000 ₪, נקבע כי יועמד על סך 97,440 ₪. כמו כן, בהתאם לבקשתו, נקבע כי על התביעה תחול האגרה החלה על תביעת נזקי גוף (על-פי תקנה 5 בתקנות האגרות).

הבקשה הנדונה ועיקרי טענות הצדדים בעניינה

הבקשה

18. מיד לאחר מתן ההחלטה הקודמת (ביום 1.11.2020), הוגשה בקשת התובע "לתיקון טעות סופר בהחלטה ולחלופין לתיקון כתב התביעה", שבה חזר על בקשתו להעמדת סכום הפיצויים העונשיים הנתבע בתביעה הנדונה על סך 100,000 ₪, כפי שביקש מלכתחילה. כן ביקש לשלם את הפרש האגרה הנובע מתיקון זה.

תגובת המדינה

19. המדינה מתנגדת לבקשה. בתגובתה (מיום 12.11.2020) נטען, כי לא נפלה "טעות סופר" בהחלטה הקודמת, כי הבקשה לתיקון כתב התביעה אינה ערוכה כדין ואף לא שולמה אגרת בקשה בעניינה (כמתחייב מתקנה 6א בתקנות האגרות), וכי אף אין להיעתר לבקשה לגופה. חלק ניכר מטענותיה של המדינה בתגובתה הנדונה, נטענו עוד במסגרת תגובתה לבקשה שנדונה בהחלטה הקודמת, אך הן לא נדונו מאחר שנראה היה כי לא נדרשה הכרעה בעניינן.

20. תמצית עמדת המדינה היא כי התיקון המבוקש נוגע לסעד סרק, שכל תכליתו "משחקי אגרות". לטענתה, אפילו יתקבלו כל טענותיו של התובע, הסיכוי שייפסקו לו פיצויים עונשיים, הוא אפסי וכי הוא מודע לכך. מטעם זה בחר להימנע מתשלום האגרה החלה על סעד כספי בסך 1,500,000 ₪, כפי שתבע בתחילה וכי כחלק מ"משחק האגרות", ביקש להפחית את הסכום הנתבע בשל פיצויים עונשיים לסך 100,000 ₪. זאת לטענת המדינה, כדי להביא לכך שלעניין האגרה, תביעת נזקי גוף בשל רשלנות רפואית נטענת, המתבררת בבית המשפט המחוזי, לא תסווג כך, אלא תסווג כתביעה כספית שסכום האגרה החל עליה נמוך מאד. המדינה טענה, כי בכך מבקש התובע לחמוק מההסדר הייחודי החל על האגרה בעניין תביעת נזקי גוף ולהביא להקטנת סכום האגרה שיהיה עליו לשלם. כל זאת כטענתה, באופן מלאכותי ופסול העולה כדי חוסר תום לב דיוני, אשר לעצמו מצדיק את סילוק התביעה לפיצויים עונשיים על הסף. המדינה טענה אפוא, כי אין לקבל את בקשת התובע ובכך לתת יד לניסיונותיו לפגוע בקופה הציבורית תוך התנהלות מלאכותית, פסולה וחסרת תום לב. זאת במיוחד אף לנוכח ההשלכה העשויה להיות לקבלת בקשתו של התובע על תביעות אחרות, שאף במסגרתן הוגשו בקשות דומות באמצעות בא-כוחו. לחלופין ביקשה המדינה, כי קבלת הבקשה תותנה בתשלום הוצאות לאוצר המדינה, כדי שקופת המדינה לא תצא חסרה.

21. בעניין הבקשה לתיקון "טעות הסופר" טענה המדינה כי אין מדובר בטעות סופר, כמשמעותה בסעיף 81(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. לטענתה, כפי שנקבע לא אחת, הוראה זו אינה מאפשרת תיקון מהותי בהחלטת בית המשפט. לבקשת התובע נקבע בהחלטה הקודמת כי על התובענה הנדונה חלה האגרה החלה על תביעת נזקי גוף. לכן, כפי שנקבע בהחלטה, הסעד הכספי המרבי שניתן לתבוע במסגרת התובענה, מבלי להחיל עליה את האגרה החלה על סעד כספי, הוא בסך 97,440 ₪ (בהתאם לסכומי האגרות קודם לעדכון). אף אין מדובר בטעות חישובית הניתנת לתיקון, אלא זו קביעה מהותית מנומקת, אשר חישוביה פורטו.

22. בעניין הבקשה החלופית לתיקון כתב התביעה, טענה המדינה כי כאמור, יש לדון בה רק לאחר תשלום אגרת בקשה. לעצם הבקשה נטען, כי הסיכוי שייפסקו לתובע פיצויים עונשיים הוא קלוש עד לא קיים. זאת לטענתה, לנוכח הפסיקה אשר על-פיה, אפילו ייקבע כי נזקו של תובע נגרם בעטיה של רשלנות חמורה, אין פוסקים פיצויים עונשיים אם נזקו לא נגרם כתוצאה ממעשה זדון (ע"א 81/55 כוכבי נ' בקר, פ"ד יא(1) 225 (1957), בעמ' 234; ע"א 9656/03 עזבון מרציאנו ז"ל נ' זינגר (2005), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה לד.2). אף נקבע, כי פיצויים עונשיים ייפסקו רק במקרים חריגים ביותר, מקוממים ומעוררים סלידה מיוחדת. אף זאת רק אם הוכח כי הנזק נגרם כתוצאה ממעשה עוולה שהתקיים לגביו יסוד נפשי של כוונה או זדון, וכי רק במקרים נדירים ביותר ניתן יהיה להסתפק ביסוד נפשי של אדישות או רשלנות רבתית, בשונה מרשלנות בלבד (ע"א 2144/13 עזבון מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינאית (6.12.2017)‏, כבוד השופט נ' סולברג, פסקאות 148-129 (להלן – עניין מנטין)).

המדינה הטעימה, כי בעניין מנטין חויבה הרשות הפלסטינית (הנתבעת) בתשלום פיצויים עונשיים בעיקר בשל תמיכתה בפעילות טרור. זאת בשונה מעניינו של התובע, אשר לגביו התובע עצמו אינו טוען כי הרשלנות הרפואית הנטענת בעניינו, נבעה ממעשה זדון או מתוך כוונה לפגוע בו ולכן עניינו אינו בא בכלל המקרים שלגביהם עשויים להיפסק פיצויים עונשיים. המדינה חזרה על טענותיה בתגובתה הקודמת, כי בתביעות רבות שעניינן רשלנות רפואית שהגישו תובעים באמצעות בא-כוח התובע, נדחתה התביעה בעניין סעד זה (בעניין זה הפנתה אל אותם פסקי דין שכך נקבע בהם). לפיכך נטען, כי למרות היעדר סיכוי לפסיקת פיצויים עונשיים בשל רשלנות רפואית נטענת, בחר התובע, משיקולים זרים להליך המשפטי, לכלול סעד זה בתביעה הנדונה ובתביעות נוספות שלגביהן הוגשה בקשה דומה.

23. המדינה טענה עוד, כי ביסוד הבקשה הנדונה עומד חוסר תום לב דיוני, המצדיק את דחייתה. לטענתה, עיקרון תום הלב הוחל בפסיקה אף לעניין סדרי הדין האזרחיים ולעניין טענות דיוניות שונות (בג"ץ 58/08 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה (21.1.2010)‏‏, כבוד השופט א' ריבלין, פסקה 13; ע"א 3496/15 הורמוז בבלפור נ' גבעת מרום בע"מ (17.1.2017), כבוד השופטת (כתוארה אז) א' חיות, פסקה 9). אף נפסק, כי אפילו הוראות הדין מאפשרות התנהלות מסוימת, אין משמעות הדבר שניתן לנצלן בחוסר תום לב ‏‏(ת"א (מחוזי באר שבע) 516/85 ניר לט נ' לוסטיג ארז בע"מ (6.7.1986)‏‏, כבוד השופט י' בנאי, פסקה 5).

המדינה טענה אפוא, כי בקשת התובע לוקה בחוסר תום לב דיוני, הן בהיבט הסובייקטיבי הן בהיבט האובייקטיבי. בהיבט הסובייקטיבי, בכך שטען כי קבלת עמדתו תוביל לחיסכון משמעותי בסכום האגרה שישולם לגבי תביעת נזקי גוף, הכוללת גם תביעה לסעד של פיצויים עונשיים. כך בעוד שלטענת המדינה, לא זו הייתה כוונת מתקין תקנות האגרות. בהיבט האובייקטיבי, בכך שמשמעות קבלת עמדת התובע תוביל לכך שלכל תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף ניתן יהיה לצרף תביעת סרק לסעד של פיצויים עונשיים ובכך להביא לתשלום אגרה בסכום זעום וזניח, שאינו משתווה לסכום האגרה החל על תביעת נזקי גוף הנדונה בבית המשפט המחוזי. מצב זה, טענה המדינה, לא רק יוצר חוסר הלימה בין מהות התביעה לבין האגרה המשולמת, אלא יביא לביטול הסדר האגרה הייחודי החל על תביעות נזקי גוף. המדינה הוסיפה, כי לעניין זה ניתן להקיש מהכלל הפוסל עסקה מלאכותית אשר כל תכליתה חסכון במס באופן הפוגע בקופת הציבור. בהקשר זה נפסק, כי "עסקה מלאכותית אין משמעותה עסקה בלתי חוקית. על-פי רוב מדובר בעסקה חוקית, אך מטעמים מסוימים המחוקק רואה בה עסקה בלתי לגיטימית בהקשר הפיסקאלי" (ע"א 3415/97 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' יואב רובינשטיין ושות' חברה לבניין פיתוח ומימון בע"מ, נז(5) 915 (2003)‏‏, כבוד הנשיא א' ברק, פסקה 9). כאמור שם, עסקה הנעדרת טעם כלשהו, למעט חסכון במס, רואים אותה כעסקה מלאכותית (שם, פסקה 10).

בהתאם לעקרונות אלו טענה המדינה, כי הוספת סעד כספי מסוג פיצויים עונשיים, או בקשה לשינוי סכום סעד זה בהפרש זעום (שינוי מסך 97,440 ₪ לסך 100,000 ₪), רק לשם חסכון באגרה, מצביע כי כל מטרת התביעה של סעד זה היא לחמוק מתשלום האגרה החלה על התביעה.

24. לבסוף ולחלופין טענה המדינה, כי אם הבקשה לתיקון כתב התביעה תתקבל, כי אז יש לחייב את התובע בתשלום הוצאות לאוצר המדינה, לבל תיפגע קופת המדינה בשל תחבולותיו של התובע, הפועל בחוסר תום לב כדי לחמוק מתשלום אגרה. בעניין זה נטען עוד, כי האגרה אף נועדה לשמש מסננת מפני תביעות סרק ולפיכך התחמקות מתשלומה באופן האמור, מצדיקה שמירה על קופת המדינה ועל תכליות האגרה.

תשובת התובע

25. בתשובתו חזר התובע על עיקרי בקשתו וטען, כי מעת שבהחלטה הקודמת התקבלה בקשתו החלופית לתיקון הסכום הנתבע בשל פיצויים עונשיים, היה נכון להעמידו על הסכום שביקש (100,000 ₪), ולא על סכום מופחת, כפי שנקבע (97,440 ₪). לפיכך טען, כי יש לראות בהחלטה הקודמת בעניין הסכום הנתבע משום טעות סופר, אשר יש לתקנה. כך אף בהתאם לפסיקה שאליה הפנתה המדינה בעניין תיקון טעות סופר שנפלה בהחלטת בית המשפט, ואף בהתאם לפסיקה הקובעת כי אף טעות חישובית היא בגדר טעות סופר, אשר ניתן להורות על תיקונה.

26. בעניין הבקשה החלופית לתיקון כתב התביעה טען התובע, כי הבקשה כבר התקבלה. עוד טען, כי בהחלטה הקודמת התקבלה טענת המדינה כי אם נתבעים מספר סעדים, האגרה נקבעת על-פי סכום האגרה הגבוה במועד הגשת התביעה. לפיכך לטענתו, כך יש לפעול גם בעניין סכום הסעד של פיצויים עונשיים שהוא תובע.

התובע הוסיף וטען, כי דווקא המדינה היא זו שנוהגת בחוסר תום לב בכך שלטענתה, התובע אינו יכול לפעול בהתאם להוראות תקנות האגרות. לטענתו, אם המדינה סבורה כי ההסדר הקיים בתקנות האגרות יוצר בעייתיות לשיטתה, כי אז עליה להתכבד ולתקן זאת. אם אינה עושה כן, אין היא יכולה להלין על התובע המנסה לנצל לטובתו את הוראות התקנות הקיימות. התובע טען, כי אף את הוראת תקנה 2(ב) יש לתקן, כך שנוסח התקנה יתיישב עם פרשנותה על-פי עניין תרכובות ברום. כל עוד לא התקנות לא תוקנו, אף אין מקום לטענה בדבר חוסר תום לב מצד תובע, המבקש לפעול על-פי הדרך שבה מפרשת המדינה את לשון התקנות, שאף אומצה בהחלטה הקודמת.

27. התובע הוסיף כי יש לדחות את טענותיה של המדינה הנסמכות על כך שעד היום לא נפסקו פיצויים עונשיים במסגרת תביעות רשלנות רפואית. לטענתו, כבר בעניין מנטין הורחבה הזכאות לפיצויים עונשיים, ולפיכך התובע זכאי לטעון כי יש לפסוק לו סעד זה. לטענתו, המגבלה היחידה הקיימת היום לתביעת פיצויים עונשיים בסכום גבוה היא מגבלת האגרה, אך מעבר לכך אין המדינה יכולה להגביל את עצם האפשרות לתבוע סעד זה בסכום שלגביו התובע יכול לשלם אגרה. כך לטענתו, במיוחד לנוכח נסיבות הרשלנות הנטענת בתביעה הנדונה, אשר לטענתו, מצדיקות פסיקת פיצויים עונשיים. התובע טען עוד, כי תובע יכול לכרוך בתביעת נזקי גוף גם תביעה כספית שעילתה שונה, כגון, פגיעה בפרטיות. אם הסעד הכספי הנתבע לצד פיצויים בשל נזקי גוף אינו פיצויים עונשיים, בכל מקרה אין מקום לרוב טענותיה של המדינה הנשענות על מהות הסעד הכספי.

28. לבסוף טען התובע, כי יש לדחות את טענותיה של המדינה, שלפיהן אם בקשתו לתיקון כתב התביעה תתקבל, יש לחייבו לשאת בהוצאות לאוצר המדינה.

דיון והחלטה

השאלה העומדת להכרעה

29. למרות כותרת הבקשה – "בקשה לתיקון טעות סופר בהחלטה ולחלופין לתיקון כתב התביעה" – מטענותיהם של שני הצדדים עולה כי הם ראו בבקשה הנדונה מעין בקשה לעיון חוזר בהחלטה הקודמת או בקשה להשלמתה.

הנושא הטעון השלמה נוגע לשאלת סיווג התביעה לעניין האגרה אשר תחול על תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי, הכוללת גם סעד כספי – בענייננו, פיצויים עונשיים – בסכום הנתון לסמכותו של בית משפט השלום. כך בעוד שסיווג זה עשוי להוביל לכך שלעניין האגרה, התביעה שהסעד העיקרי הנתבע בה הוא פיצויים בשל נזקי גוף מחמת רשלנות רפואית נטענת, תסווג לעניין האגרה כתביעה לסעד כספי בסכום קצוב.

מאחר שכאמור, האגרה החלה על התביעה נקבעת לפי סכום האגרה הגבוה בעת הגשת התביעה, סכום הסעד הכספי הנתבע, העשוי להביא לכך שהאגרה אשר תחול על תביעה כאמור, תהיה זו החלה על תביעה לסכום קצוב, נגזר מסכומי האגרות, כמפורט לעיל. נכון להיום (לאחר עדכון סכומי האגרה), מדובר בסעד כספי העולה על סך 96,640 ₪ [קודם לעדכון: סך 97,440 ₪], שזה הסכום אשר אגרת הפתיחה בעניינו (1.25%) משתווה לסכום אגרת הפתיחה בעניין תביעת פיצויים בשל נזקי גוף הנדונה בבית המשפט המחוזי (כיום סך 1,208 ₪ [קודם לעדכון: סך 1,218 ₪]).

נוסחת החישוב של הסכום המזערי אשר תביעתו כסעד כספי במסגרת תביעת נזקי גוף לכאורה לא תחייב את תשלום האגרה החלה על תביעת נזקי גוף (לפי תקנה 5) ואשר תאפשר את תשלום האגרה החלה על סעד כספי (לפי תקנה 6), היא כלהלן:

סכום התביעה לסכום קצוב
>
סכום אגרת פתיחה בתביעת נזקי גוף

0.0125

לפי סכומי האגרה כיום: תביעה לסכום קצוב מעל 96,640 ₪ (= 1,208/0.0125 ₪) [קודם לעדכון וכפי שחושב בהחלטה הקודמת: תביעה כספית מעל סך 97,440 ₪ (= 1,218/0.0125 ₪)].

30. משמעות קבלת טענת התובע היא, כי כל אימת שתביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי תכלול גם סעד כספי בסכום כאמור (כיום, מעל סך 96,640 ₪), כי אז על תביעה זו תחול האגרה החלה על סעד כספי. התוצאה תהיה, כי סכום אגרת הפתיחה יהיה זהה או דומה לזה החל על תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי. אולם, בעוד שסכום האגרה המרבי החל על תביעת נזקי גוף עומד היום על סך 42,593 ₪, אם הוגשה לבית המשפט המחוזי, או על סך 6,815 ₪, אם הוגשה לבית משפט השלום, סכום האגרה המרבי בקשר לתביעה זו (96,640 ₪ × 2.5%) יהיה בסך 2,416 ₪ בלבד או סכום נמוך דומה (בהתאם לסכום הנתבע). על תביעה זו אף לא תחול תקנה 5 בתקנות האגרות, אלא תקנה 6, על כל המשתמע מכך.

31. השאלה הנדונה נובעת מהוראת תקנה 2(ב) בתקנות האגרות, אשר כאמור, מורה כי בתביעה שבה נתבע יותר מסעד אחד, "תשולם אגרה לפי פרט אחד... לפי הסכום הגבוה" מבין סכומי האגרה שיש לשלם במועד הגשת התביעה (אגרת הפתיחה) בקשר לכל אחד מהסעדים הנתבעים.

למרות כניסת תקנות האגרות לתוקף בשנת 2007, לפני כשלוש-עשרה שנה, להפתעתנו, לא מצאנו כי שאלה זו נדונה בעבר ואף הצדדים לא הפנו להחלטה שנדרשה לשאלה הנדונה. קודם לכן שאלה זו לא יכולה הייתה לעלות, מאחר שעל-פי תקנה 2(א) בתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (תקנות האגרות הקודמות), האגרה שולמה "בעד הסעד המבוקש". בהתאם לכך, בעת שתקנות אלו היו בתוקף, היה על התובע לשלם אגרה עבור כל אחד מבין הסעדים שנתבעו. כאמור בעניין תרכובות ברום: "לפי התקנות הישנות, על בעל דין לשלם אגרה בגין כל הסעדים הנתבעים על ידו (תקנה 2(א) לתקנות הישנות). לעומת זאת, תקנה 2(ב) לתקנות החדשות קובעת, כי במקרה בו נתבעים מספר סעדים תשולם אגרה בגין הסעד ששיעור האגרה שנקבע בתוספת עבורו הוא הגבוה ביותר" (שם, פסקה 9). לעניין זה נקבע שם כאמור, כי לשם קביעת "הסכום הגבוה ביותר", "יש להשוות בין סכום האגרה אותו אמור לשלם התובע עם פתיחת ההליך בתביעה לנזק גוף... לבין שיעור האגרה אותו עליו לשלם בגין הסעד הכספי הרגיל" (שם, פסקה 10).

32. עוד נוסיף, כי כפי שטען התובע בצדק, השאלה הנדונה נוגעת לכל סעד כספי הנתבע לצד פיצויים בשל נזקי גוף, בין אם נתבע בשל פיצויים עונשיים ובין אם נתבע בשל כל עילה כספית אחרת, אשר אינה בגדר נזקי גוף (על ההבחנה בין נזק גוף לבין נזק שאינו נכלל בהגדרה זו, ראו בעניין מנסור), בכלל זה סעד כספי בשל פגיעה בפרטיות (עניין פלונית, פסקה 9); עילה חוזית (רע"א 10471/07 ישראלי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (19.8.2009)‏‏, א' גרוניס, פסקאות 12-9); מטרדים ונזקי רכוש (רע"א 1587/10 גיל נ' אגן יצרני כימיקלים בע"מ (4.5.2010)‏‏, כבוד השופט א' גרוניס, פסקאות 5-4); לשון הרע, עגמת נפש, שלילת חירות (עניין מנסור, פסקה 7).

קשיים העולים מטענות המדינה בנושא הפיצויים העונשיים

33. במסגרת זו לא ראינו צורך להידרש לשאלה אם ישנה הצדקה לתביעת סעד של פיצויים עונשיים במסגרת תביעת נזקי גוף שעילתה רשלנות רפואית. עם זאת ראינו לנכון להצביע על שני קשיים העולים מטענותיה של המדינה בעניין זה.

ראשית וכאמור, השאלה הנדונה בהחלטה זו נוגעת לכל סעד כספי הנתבע לצד תביעת פיצויים בשל נזקי גוף. לכן דומה כי לא יהיה זה נכון לקבוע כללים הנוגעים רק לסעד כספי שעניינו פיצויים עונשיים אשר נתבע במסגרת תביעת פיצויים בשל נזקי גוף מחמת רשלנות רפואית נטענת.

שנית, אכן, מעבר לכך שאגרת המשפט נועדה לשמש תשלום עבור השירות המשפטי הניתן באמצעות מערכת בתי המשפט (ע"א 155/75 פקיד השומה נ' להד, פ"ד כט(2) 505 (1975), כבוד השופט מ' לנדוי, עמ' 506), אחת מתכליותיה של האגרה, היא מניעת תביעות סרק. לא אחת נקבע כי "תשלום האגרה בא לבסס את רצינות ההליך וליצור מחסום מסוים בפני פתיחה של הליכי סרק, שמטרתם הטרדה של בעלי דין שכנגד (...). זאת ועוד, העובדה שבתביעות כספיות נקבעת האגרה בשיעור יחסי לסכום הנתבע מהווה תמריץ לתובע להעמיד את תביעתו על סכום ריאלי מחד, ועשויה למתן הגשת תביעות בסכומים מופרזים מאידך (..). החיוב באגרת המשפט עשוי, איפוא, לסייע בסינון של הליכים משפטיים ולאפשר ניצול רציונלי של משאבי השפיטה (...)" (ע"א 8166/11 חברת אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ (בפירוק) נ' נ' אלה ובניו חברה קבלנית לבניין (1972) בע"מ (12.4.2015)‏‏, כבוד השופט א' גרוניס, פסקה 14 והפסיקה הרבה שם (להלן – עניין אלי ראובן).

עם זאת, רק אם התובע עותר לפטור מתשלום אגרה או להפחתת סכומה, הוא נדרש להראות שתביעתו מגלה עילה (תקנה 14(ג) בתקנות; עניין אלי ראובן, שם). אם תביעתו היא בסכום מופרז לכאורה, הוא אף נדרש להראות כי סיכוייו לזכות במלוא הסכום הגבוה הנתבע טובים או למצער, סבירים (רע"א 7659/14 מדינת ישראל נ' רופל (11.2.2015), כבוד השופט י' עמית, פסקה 6; רע"א 1211/03 דנינו נ' מדינת ישראל (7.7.2003), א' ריבלין; רע"א 430/07 מרית נ' מדינת אוקראינה (26.8.2007), כבוד השופט א' רובינשטיין, פסקה ז(1); רע"א 4083/15 בוסירה נ' המוסד לביטוח לאומי (23.8.2015), כבוד השופט מ' מזוז, פסקה 8). אולם כל עוד התובע אינו עותר לפטור מתשלום האגרה, כולה או חלקה, נראה לכאורה, כי אין כל מחסום מפני תביעת כל סכום, אפילו נתבע סכום מופרז או התביעה נעדרת עילה. לפיכך, אפילו נכונות טענותיה של המדינה בכל הנוגע לעצם תביעת פיצויים עונשיים במסגרת תביעת נזקי גוף או בעניין הסכום הנתבע בשל סעד זה, הרי שכל עוד לא התבקש פטור מתשלום אגרה, אין מקום לבחינת סיכוייו של סעד זה להתקבל.

"כלל הליך כמה סעדים" – פירושו של ביטוי זה בתקנה 2(ב)

34. תקנה 2(ב) בתקנות האגרות קובעת כי אם "כלל הליך כמה סעדים, תשולם אגרה לפי פרט אחד בלבד מבין הפרטים המפורטים בתוספת הראשונה לגבי אותו הליך, לפי הסכום הגבוה".

בהחלטה הקודמת נדרשנו לצירוף "הסכום הגבוה" בתקנה זו, אך בעודנו צועדים אחר טענות הצדדים, לא נדרשנו לפירוש חלקה הראשון של תקנה זו, אשר חלה אם "כלל הליך כמה סעדים". דומה אפוא, כי בחלק זה של ההוראה טמונה התשובה למחלוקת הצדדים.

נראה כי הפירוש הנכון של חלק זה של התקנה הוא כי אם כלל ההליך כמה סעדים אשר נתונים לסמכותה של אותה ערכאה, כי אז נדרש התובע לשלם אגרה לפי פרט אחד, אשר נקבע לפי סכום האגרה הגבוה המשולם בעת הגשת התביעה (אגרת הפתיחה). לעומת זאת, אם כל אחד מהסעדים הנתבעים נתון לסמכותה של ערכאה אחרת, מובן כי לא יהיה זה נכון להשוות בין סכומי אגרת הפתיחה החלה על כל אחד מהם. כל זאת מהטעמים שיובאו עתה.

35. לשם הדיון בשאלה הנדונה, הנוגעת לאגרה החלה על תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי, אשר כוללת גם סעד כספי בסכום הנתון לסמכות בית משפט השלום, איננו נדרשים לשאלה אם ניתן לתבוע את שני הסעדים במסגרת תביעה אחת. לשם הדיון בשאלה הנדונה, נניח כי תביעת שני הסעדים במסגרת תביעה אחת אמנם אפשרית.

למרות זאת, יש לתת את הדעת לכך שמדובר בשני סעדים הנתונים לסמכותן של שתי ערכאות שונות. כך בעוד שכידוע, הלכה היא כי בדרך כלל ולמעט מספר חריגים, אם נתבעים מספר סעדים שאינם בסמכותה של ערכאה אחת, אין מנוס מפיצול התביעה, כך שכל אחד מהסעדים ייתבע בערכאה המוסמכת. הלכה זו, המכונה "הלכת פיצול הסעדים", נקבעה עוד בעניין ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457 (1958) (כבוד השופט י' זוסמן) (להלן – עניין לוי). על-פי הלכה זו, את התביעה הכספית, שאינה בסמכות בית המשפט המחוזי, יש להגיש לבית משפט השלום ואילו התביעה לסעד הצהרתי או לצו עשה, ששווים אינו ניתן להערכה, תוגש בבית המשפט המחוזי (ראו גם: רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים ולקלטות בע"מ נ' שוורץ, פ"ד נג (1) 670, (1999), כבוד השופט ת' אור, פסקה 3 (להלן – עניין הפדרציה); רע"א 11122/08 אסולין נ' דרוקר (12.2.2009), כבוד השופט א' גרוניס פסקה 3; רע"א 5781/15 אדיר נ' דאבוש (6.12.2015)‏‏, כבוד השופט י' עמית, פסקה 2 (להלן – עניין אדיר)).

על הלכת פיצול הסעדים נמתחה ביקורת רבה בפסיקה ובספרות תוך קריאה למחוקק לתקן זאת (ביקורת זו עלתה כבר בעניין לוי, והיא חזרה בפסיקה רבה נוספת ובין השאר, בפסקי הדין הנזכרים לעיל אשר יישמו הלכה זו. ראו למשל, את הפסיקה הנזכרת בעניין אדיר, פסקה 2). למרות זאת, עד היום הלכה זו עומדת בעינה, למעט מספר חריגים אשר לגביהם נקבע הסדר מיוחד בחקיקה או בפסיקה. כך למשל, הלכה זו צומצמה לגבי תביעה שכל הסעדים הנתבעים במסגרתה נוגעים לענייני מקרקעין, שלגביהם חל כלל "הטפל הולך אחר העיקר", כך שהסמכות העניינית נקבעת על-פי הסעד העיקרי הנתבע (ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד (אש"ד) אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ, פ"ד יג 260 (1959); רע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא (2) 669 (1997)).

חריג נוסף הוא תובענות שעניינן קניין רוחני. לאחר פסק הדין בעניין הפדרציה, תוקן חוק בתי המשפט, בדרך של הוספת סעיף 40(4), הקובע כי אם תביעה שעילתה קניין רוחני היא בסמכות בית המשפט המחוזי, אף הסעד הכספי יידון בבית המשפט המחוזי, אפילו נתבע סכום הנתון לסמכות בית משפט השלום. לאחרונה נקבע, כי אם שווי הסעד שעניינו הקניין הרוחני נתון לסמכות בית משפט השלום, תידון התביעה בבית משפט השלום וכי רק אם שווי נושא התביעה עולה על סמכות בית משפט השלום, התביעה תידון בבית המשפט המחוזי (רע"א 6500/19 גבריאל נ' אשד (7.5.2020), כבוד השופט ע' גרוסקופף, פסקאות 37-21). חריג נוסף נקבע בפסיקה בעניין תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף הנובעים מעבירות מין חמורות, אשר במסגרתן נתבע גם פיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, הנתון לסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. מטעמי מדיניות משפטית ראויה נקבע כי אם נתבעים שני הסעדים האמורים, יחול כלל "הטפל הולך אחר העיקר" (ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני (20.2.2018)‏‏, כבוד השופט נ' הנדל, פסקאות 17-13).

36. נמצא אם כן, שבכל מקרה, בהנחה שניתן לצרף את סעד הכספי לסעד של פיצויים בשל נזקי גוף, הרי שלעניין הסמכות העניינית יחול הכלל שלפיו "הטפל הולך אחר העיקר". בהתאם לכך, אם הסעד העיקרי הוא פיצויים בשל נזקי גוף, כי אז הסמכות העניינית תיקבע על-פי הערכאה המוסמכת לדון בסעד זה בהתאם לנטען בכתב התביעה. כך גם להפך, אם הסעד העיקרי הוא כספי, אך אליו נלווה גם סעד של פיצויים בשל נזק גוף, התביעה תוגש אל הערכאה המוסמכת לדון בתביעה לסעד הכספי. בהתאם לכך נקבע, כי "אף אם המבקשים יבחרו לצרף סעדים בגין נזקי גוף לתביעה, יש להבחין בינם לבין הסעדים הכספיים, אשר מהווים את החלק הארי של כתב התביעה המתוקן. עבור האחרונים יש לשלם אגרה על פי הנגזר מהם, בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות האגרות" (רע"א 4895/19 פלוני נ' מכבי שירותי בריאות (18.7.2019)‏‏, כבוד השופט ע' גרוסקופף, פסקה 8).

37. הפער המשמעותי בין סכום האגרה החל על תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי לבין סכום האגרה החל על תביעה המוגשת לבית משפט השלום הוא כידוע, משמעותי מאד, מעל פי שישה (כיום, בבית משפט השלום – סך 6,815 ₪; בבית המשפט המחוזי – סך 42,593 ₪). זאת בשונה מתביעות כספיות, אשר שיעור האגרה בשתי הערכאות זהה ובכל מקרה עומד על 2.5% מהסכום הנתבע (למעט תביעה בסכום נמוך מאד, שלגביה בכל מקרה נקבע סכום אגרה מזערי (פרט 1 בתוספת), או תביעה בסכום גבוה מאד שאז שיעור האגרה הוא 1% (פרט 8 בתוספת)).

כפי שעמד על כך בית המשפט העליון, פער זה בשיעור האגרה בין תביעות נזקי גוף המוגשות לבית המשפט המחוזי, לעומת אלו המוגשות לבית משפט השלום, אינו מקרי. "גלוי לעין שבכך התכוון מתקין התקנות לייקר את ההליכים בבית-המשפט המחוזי ולעודד הגשת תביעות לפיצויים בשל נזקי גוף בבית-משפט השלום דווקא במקום בבית-המשפט המחוזי; כפי שניתן לשער, על-מנת להקל את העומס אצל האחרון. גם תקנת האגרות כוונה לאותה תוצאה, על-ידי 'הענשתו' של תובע בדרך של השלמת השיעור הגבוה של האגרה, אם התברר בתום ההליך בבית-המשפט המחוזי שראוי היה להגישו בבית-משפט השלום" (רע"א 8101/98 פלוני נ' פלוני, פ"ד נד(2) 636 (2000)‏, כבוד השופט י' טירקל, פסקה 3 (להלן – רע"א 8101/98 פלוני). ראו גם: ע"א 6091/06 הלון נ' בלייר (10.1.2008)‏‏, כבוד השופט י' דנציגר, פסקאות 33-32; רע"א 7031/12 המרכז הרפואי שערי צדק נ' פלונית (23.10.2013)‏‏, כבוד השופט נ' הנדל, פסקה 5; רע"א 8341/13 חאלד נ' אחים בעראר בע"מ (15.6.2014)‏‏, כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 19; רע"א 1495/14  פלוני נ' בית החולים הצרפתי (22.10.2014)‏‏, כבוד השופט נ' הנדל, פסקה 4).

38. מכאן עולה כי על התביעה להיות מוגשת אל הערכאה המוסמכת לדון בסעד העיקרי. אם שני הסעדים הנתבעים במסגרת אותה תביעה נתונים לסמכותה של הערכאה שאליה הוגשה, כי אז תשולם האגרה בסכום הגבוה יותר המשולם בעת הגשתה. עם זאת, אם הסעד הכספי הנתבע במסגרת תביעת נזקי גוף הוא בגדר "טפל ההולך אחר העיקר", אין מקום לראות בו משום סעד העומד לעצמו, אשר האגרה החלה עליו תושווה אל האגרה החלה על סעד הפיצויים בשל נזקי גוף.

בעניין מנסור (כבוד השופט י' אלון, פסקאות 7-6), נקבע מה ייחשב לנזק גוף לעניין החלת תקנה 5 בתקנות האגרות (אגרת נזקי גוף) ומה לא יוכל להיחשב כנזק גוף לעניין זה ולכן לגביו תחול תקנה 6 (אגרת סכום קצוב). בין השאר נאמר שם, כי אין לאפשר את הרחבת הגדרת נזק גוף כפי שהתבקש באותו עניין. שכן, "פרשנות ההגדרות שבתקנות האגרות צריך שתהא כזאת שתאזן – מזה – בין אינטרס ציבורי ופרטי שלא לנעול דלת בפני תובעים, ומתקיני התקנות סברו שנזקי גוף הם מן המכלול המצדיק גישה ליברלית כדי לאפשר לאדם שאין ידו משגת לתבוע את נזקיו במלואם; דבר זה הוא אחד הביטויים של זכות הגישה לערכאות בשיטתנו המשפטית (...) ובין – מזה – אינטרס ציבורי חשוב אף הוא, שלא לאפשר שטף תביעתי לא מוגבל בעניין נזקי גוף, בשעה שאין תקרה ואין אגרה על פי אחוזים אלא בסכום קבוע, ו'השמים הם הגבול', על כל המשתמע" (שם, כבוד השופט א' רובינשטיין).

משמעות הדברים היא, כי לא ניתן לאפשר מצב שבו על תביעה לפיצויים שאינם בשל נזקי גוף, תחול האגרה הייחודית החלה על תביעות נזקי גוף. אף אין לאפשר מצב הפוך, אשר בו, בשל תביעת סעד כספי הנתון לסמכות בית משפט השלום במסגרת תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי, תשולם האגרה החלה על סעד כספי. קבלת עמדה המאפשרת זאת תוביל למצבים אבסורדיים, כפי שעולה בין השאר, מהדוגמאות שהובאו לעיל, אשר יאפשרו תשלום אגרה בסכום זעום, כפי שנגזר מתביעה כספית המוגשת לבית משפט השלום, באופן החוטא לתכלית האגרה החלה על תביעות נזקי גוף המוגשות לבית המשפט המחוזי. כך בעוד שכוונתו המובהקת של מחוקק המשנה הייתה, כי בשל תביעות אלו תשולם אגרה בסכום קבוע, גבוה ומשמעותי (כאמור ברע"א 8101/98 פלוני ובפסיקה הנזכרת, שאמצה את מסקנתו בעניין זה). אף נקבע כי לעתים תכליתה של הוראה מסוימת מצדיקה לפרש את תקנות האגרות באופן שלא יחטא למטרה אחרת העומדת בבסיסה (שם, פסקה 4, בעניין פרשנות הוראת תקנות האגרות משנת 1987, בעניין האגרה החלה על תביעה אזרחית נגררת להרשעה בפלילים). כך אפוא, יש לנהוג אף בעניין הסוגיה הנדונה.

39. בהתאם לאמור, אם תביעת נזקי גוף מוגשת לבית המשפט המחוזי ובמסגרתה נתבע גם סעד כספי הנתון לסמכות בית המשפט המחוזי (מעל סך 2,500,000 ₪), כי אז האגרה תשולם בהתאם לסכום האגרה הגבוה בעת הגשת התביעה (אגרת הפתיחה) (השוו: ת"א (מחוזי ירושלים) 23787-12-20 פלונית נ' מרכז רפואי שערי צדק (21.3.2021), כבוד השופט א' סלע, פסקאות 7-6). לעומת זאת, אם הסעד הכספי הנתבע אינו נתון לסמכות בית המשפט המחוזי, ממילא לא ניתן לומר כי מדובר בהליך אשר כלל מספר סעדים הנתונים לסמכותה של אותה ערכאה. לכן אף אין הצדקה להשוואת סכומי האגרה החלים על כל אחד מאותם סעדים.

סיכום, מסקנות ותוצאה

40. סיכום הדברים: מסקנת הדברים היא אפוא, כי הפירוש של תקנה 2(ב) בתקנות האגרות הוא, כי אם כלל ההליך כמה סעדים אשר נתונים לסמכותה של אותה ערכאה, כי אז תשולם האגרה לפי פרט אחד בלבד מבין הפרטים המפורטים בתוספת. פרט זה ייקבע לפי סכום האגרה הגבוה המשולם בעת הגשת התביעה (אגרת הפתיחה), בשונה מסכום האגרה המרבי הקבוע בתוספת.

לפיכך, אם בתביעת פיצויים בשל נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי, נכלל גם סעד כספי שאינו נתון לסמכות בית המשפט המחוזי אלא לסמכות בית משפט השלום, כי אז אין מקום להשוואת סכומי האגרה לשם קביעת סכום האגרה הגבוה בין השניים. בנסיבות אלו בכל מקרה תשולם האגרה בהתאם לסעד הנתון לסמכות בית המשפט המחוזי, שהוא סעד הפיצויים בשל נזקי גוף.

41. השלכותיה של התוצאה האמורה: השלכותיה של המסקנה האמורה עשויות להביא לצירוף סעדים כספיים לתביעות לפיצויים בשל נזקי גוף, מתוך מטרה להפחית את סכום האגרה. למרות זאת, דומה כי בשל הוראותיה של תקנה 5 בתקנות האגרות, הקובעת הוראות ייחודיות בעניין האגרה החלה על תביעות נזקי גוף, בדרך כלל המסקנה האמורה לא תביא לצירוף סעדי סרק כספיים לתביעות נזקי גוף. זאת כפי שיובהר עתה.

תביעות המוגשות לבית משפט השלום: התוצאה האמורה עשויה להביא לכך שלכאורה, כל אימת שתוגש תביעת נזקי גוף לבית משפט השלום, ייתבע במסגרתה גם סעד כספי בסכום נמוך, אשר יביא לכך שעל התביעה תחול האגרה החלה על תביעה לסעד כספי, שסכומה נמוך יותר (כך למשל, האגרה בעניין תביעה כספית המוגשת לבית משפט השלום היא בשיעור 2.5%, אך לא פחות מסך 755 ₪ נכון להיום (פרט 1 בתוספת). כך שלכאורה, די בכך שלתביעת פיצויים בשל נזקי גוף יצורף סעד כספי מעל סך 30,200 ₪, כדי להחיל על התביעה את האגרה החלה על תביעה כספית, לפי תקנה 6 (לפי החישוב הבא: 755 ₪ = 2.5% × 30,200 ₪)).

למרות זאת יש לזכור כי התובע הוא זה שמשלם את האגרה החלה על תביעה כספית, בעוד שבתשלום האגרה החלה על תביעת נזקי גוף בדרך כלל יישא הנתבע. לכן יש להניח כי תובע יעדיף להחיל על תביעתו את האגרה החלה על תביעת נזקי גוף. כך אף בהתחשב בכך שהסיכון שלפיו התובע יידרש לשאת בתשלום האגרה, אם תביעתו תידחה, אינו כה גבוה כמו הסיכון שלפניו עומד תובע שתביעתו לפיצויים בשל נזקי גוף הוגשה לבית המשפט המחוזי, אשר סכומה גבוה מאד ולגביה קיימת גם הוראת תקנה 5(ג) (המורה כי אם הפיצוי שנפסק נמוך משיעור 60% מתחום סמכות בית משפט השלום, נדרש התובע לשלם את האגרה המרבית החלה בבית המשפט המחוזי בניכוי סכום האגרה המשולם בבית משפט השלום, שבו נושא הנתבע).

תביעות המוגשות לבית המשפט המחוזי: התוצאה האמורה עשויה להביא לכך שלכאורה, כל אימת שתוגש תביעת נזקי גוף לבית משפט המחוזי, ניתן יהיה לתבוע במסגרתה סעד כספי בסכום שהוא בתחום סמכות בית משפט השלום (עד 2,500,000 ₪), ועדיין להחיל על התביעה את האגרה החלה על תביעת נזקי גוף בבית המשפט המחוזי (שכן כאמור, כל עוד הסעד הכספי אינו בתחום סמכות בית המשפט המחוזי, האגרה לא תשולם לפי הסכום הגבוה, אלא תחול האגרה החלה על תביעת נזקי גוף המוגשת לבית המשפט המחוזי).

למרות תוצאה זו, לנוכח סכום יתרת האגרה שהתובע יידרש לשלם, אם תביעתו תידחה או אם ייפסק לו פיצוי בשל נזקי גוף בסכום נמוך משיעור של 60% מתחום סמכות בית משפט השלום (על-פי תקנה 5(ב)(7) ו-5(ג)), נראה כי בכל מקרה, התובע יבחן אם תביעת נזקי הגוף שבכוונתו להגיש אמנם מצויה בתחום סמכות בית המשפט המחוזי. רק אם יעריך שהסכום שייפסק לו יהיה כאמור, יגיש את תביעתו אל בית המשפט המחוזי ובמקרה מתאים, יתבע במסגרתה גם סעד כספי.

42. תיקון תקנות האגרות: כאמור לעיל, על-פי התקנות האגרות בניסוחן הקודם (תקנה 2(א) בתקנות משנת 1987), שולמה אגרה עבור כל אחד מהסעדים שנתבעו במסגרת התביעה. מחוקק המשנה ראה לנכון לשנות זאת ועתה, על-פי התקנות התקפות עתה (משנת 2007), תובע משלם אגרה רק עבור הסעד שהאגרה החלה עליו היא בסכום הגבוה ביותר. דומה כי בעת קביעת הוראת תקנה 2(ב) לא עמדו לנגד עיני מחוקק המשנה כל ההשלכות העשויות להיות להוראה זו ובכלל זה, נסיבות שבהן תביעת נזקי גוף כוללת גם סעד כספי (נזכיר כי גם פסק הדין בעניין מנסור, המגדיר מה ייחשב לתביעת נזקי גוף לעניין האגרה וגם פסק הדין בעניין תרכובות ברום, הקובע כי סעד של פיצויים עונשיים הוא סעד כספי והקובע מהו "הסכום הגבוה" בתקנה 2(ב), ניתנו בתקופת "התפר" והמעבר מתחולת תקנות האגרות הקודמות לאלו החלות עתה).

מאחר שכאמור, תקנות האגרות הן מטבען טכניות, מצומצמות ודווקניות אשר מטרתן לקבוע כללים ברורים ולייצר וודאות, נראה כי מן הראוי שמחוקק המשנה יקבע כללים חדים וברורים לגבי מצב שבו תביעה אחת כוללת יותר מסעד אחד. בין השאר, יהיה זה נכון לקבוע בתקנות באופן ברור ומפורש כיצד תחושב האגרה אם במסגרת תביעה אחת נתבעים פיצויים בשל נזקי גוף לצד סעד כספי, ואם לא יהיה זה נכון להחריג מתקנה 2(ב) מצב שבו אחד הסעדים הנתבעים הוא פיצויים בשל נזקי גוף. בהיעדר כללים ברורים, כל פרשנות שתינתן לתקנה 2(ב) (בין זו שהציע התובע ובין זו שנקבעה בהסתמך על עניין תרכובות ברום), תיצור עיוותים, אי בהירות וחוסר היגיון.

43. התוצאה: לנוכח תוצאתה של החלטה זו ומהטעמים שהובאו בה, בקשת התובע להעמדת הסכום הנתבע בשל פיצויים עונשיים על סך 100,000 ₪ מתקבלת.

מאחר שאף העמדת הסכום שנתבע מלכתחילה עבור סעד זה (1,500,000 ₪) לא תשליך על סכום האגרה, התובע רשאי להודיע תוך עשרה ימים מה הסכום שהוא מבקש לתבוע בשל סעד זה.

אין צו להוצאות.

התנצלותי בפני הצדדים על העיכוב במתן החלטה זו.

ניתנה היום, ב' באייר התשפ"א, 14 באפריל 2021, בהיעדר הצדדים.

תמר בר-אשר, שופטת