הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים ת"א 2287-00

בפני
כבוד ה שופטת מרים אילני

תובעים

  1. יורשי המנוחה סופי צ'סר ז"ל
  2. יורשי ה מנוחה אנה שניידר ז"ל

על ידי ב"כ עו"ד ניצנה דרשן לייטנר, עו"ד מיקי קידר ועו"ד אבי גז

נגד

נתבע
הארגון לשחרור פלסטין

על ידי ב"כ עו"ד יוסף ארנון ועו"ד ירון לביא

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו עקב חטיפת ספינת נופש בידי מחבלים. הצדדים חלוקים הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק והזכאות לפיצויים מוגברים או עונשיים .

רקע

ביום 7.10.1985 נחטפה ספינת הנופש האיטלקית אקילה לאורו Achile Lauro (להלן: הספינה) על ידי ארבעה מחבלים חברי החזית לשחרור פלסטין. החוטפים שינו את מסלולה של הספינה מפורט סעיד במצרים לעבר נמל טרטוס שבסוריה ודרשו בתמורה לשחרור בני הערובה, כי ישוחררו 50 אסירים פלסטינים שהיו עצורים באותה עת בישראל. במהלך החטיפה נורה בראשו יהודי אמריקאי, ליאון קליגהופר ז"ל, והושלך לים. לאחר משא ומתן עם החוטפים שוכנעו החוטפים לנטוש את הספינה ובני הערובה שוחררו.

מנהיג החוטפים היה מוחמד זיידאן הידוע בכינויו "אבו עבאס" (להלן: אבו עבאס ). אבו עבאס הודה במעורבותו בחטיפת הספינה ונטל אחריות (וזאת גם לשיטת הנתבע, ראו סעיף 154 לסיכומיו). אבו עבאס מת בשנת 2004 לאחר שנעצר בידי כוחות אמריקאים בעירק. התביעה הוגשה תחילה גם נגד אבו עבאס וגורמים נוספים אך בסופו של יום כל הנתבעים למעט הארגון לשחרור פלסטין (להלן: אש"ף או הנתבע), נמחקו.

הגב' סופי צ'סר ז"ל והגב' אנה שניידר ז"ל (להלן: התובעות), תושבות ואזרחיות ארצות הברית שלמרבה הצער נפטרו סמוך לאחר הגשת התביעה, הגישו בחודש יוני 2000 תביעה נגד אש"ף בבית משפט בישראל. התובעות טוענות כי הן שהו בספינה בעת חטיפתה וכי נגרמו להן נזקים גופניים ונפשיים עקב מעשה החטיפה. לטענתן אש"ף אחראי לאירוע החטיפה, תכנונה, מימונה והוצאתה לפועל. התובעות תבעו סך של 10,000,000 ₪ כל אחת " בגין הכאב והסבל הפיזי שנגרם להן במהלך החטיפה וכן בגין העינוי הנפשי, הסבל הנפשי הצער ועגמת הנפש שנגרמו להן במהלך החטיפה" (סעיף 52 לכתב התביעה). כמו כן תבעו פיצויים עונשיים לפי "שיקול דעתו" של בית המשפט (סעיף 54 לכתב התביעה). בסיכומיהן עתרו התובעות לפיצויים עונשיים בסך 10 מיליון ₪ לכל אחת, ובסיכומי התשובה הבהירו כי הן לא זנחו את תביעתן לפיצוי בגין הכאב והסבל אך לא ציינו את הסכום שהן תובעות בגין כך. בסיכומים משלימים שהגישו התובעות ביום 21.4.2021 בעקבות פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון ביום 10.3.2021 בע"א 71/18 הרשות הפלסטינית נ' יורשי המנוחה שרון בן שלום ז"ל (להלן: עניין בן שלום), בקשו התובעות להעמיד את תביעתן לפיצוי עונשי על סכום שלא יפחת מ-3 מיליון ₪ לכל אחת.

הנתבע טען כבר בראשית ההליך כי התביעה התיישנה וטענתו נדחתה ביום 20.9.2005 על ידי כב' השופט ר' כרמל. בקשת רשות ערעור נדחתה על ידי בית המשפט העליון (רע"א 10179/05 הארגון לשחרור פלסטין נ' סופי צ'סר (5.10.2010)). נקבע כי התובעות לא יכלו לקיים בישראל את הבירור המשפטי בין השנים 1985 ועד 1994 משום שאש"ף שכן באותה תקופה במדינת אוייב וכפועל יוצא, לא חלפה תקופת ההתיישנות בעת הגשת התביעה בשנת 2000.

הנתבע טען גם כי בית משפט ישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה מן הטעמים הבאים: התובעות לא היו תושבות או אזרחיות ישראל; החטיפה לא בוצעה בישראל אלא במים הטריטוריאלים של מצרים; הספינה הייתה ספינה איטלקית; ואש"ף שוכן בשטחי יהודה ושומרון. טענת ה"פורום לא נאות" נדונה על ידי כב' סגן הנשיא (בדימוס) מ' דרורי ביום 29.12.2014 שהשתכנע כי ישנן " זיקות לכאוריות" המצדיקות שהתיק ישמע בפניו, זאת משום שהספינה הגיעה לאחר שחרורה לנמל אשדוד, התובעות הן יהודיות, והמחבלים דרשו לשחרר אסירים המוחזקים על ידי ישראל. לעומת זאת, כך צויין, טענת הנתבע בקשר לפורום הנאות, לא נתמכה במידע או נתונים אודות פורום אחר שיש לו זיקות רבות יותר לאירוע. עם זאת נקבע כי הנתבע יוכל להעלות שוב את טענת ה"פורום לא נאות" בשלב הסיכומים.

בשנת 2017 (לאחר שהחל שלב שמיעת הראיות), ביקש הנתבע לדון שוב בטענת "פורום לא נאות", ולא להותירה לשלב הסיכומים. כב' השופט דרורי דן בבקשה שוב, ובהחלטה מפורטת מיום 4.11.2018 דחה את הטענה וקבע כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות. נקבע כי בעת הגשת התביעה לא ניתן היה לברר את התביעה בשטחי יהודה ושומרון ומכל מקום לא הוכח שניתן לברר את התביעה בבתי המשפט של הרשות הפלסטינית. עוד נקבע כי לישראל זיקה משמעותית יותר מאשר לאיטליה או מצרים משום שהתביעה הוגשה בעקבות אירוע טרור המופנה כנגד יהודים ואשר נועד להפעיל לחץ על מדינת ישראל ולהשפיע על בטחונה ועל יחסי החוץ שלה. בסיכומיו משיג הנתבע על החלטת כב' השופט דרורי ואולם איני יושבת כערכאת ערעור על החלטותיו. הנתבע יוכל לשוב ולטעון בעניין זה בפני ערכאת הערעור במידה ויערער על פסק הדין הסופי.

יצויין כי בכתב ההגנה (בסעיף 9) טען הנתבע כי הדין החל בענייננו הוא הדין הפלסטיני אולם הוא זנח טענה זו הן במהלך ההליך והן בסיכומים.

בתאריכים 27.2.2017 ו -1.3.2017 נחקרו בפני כב' השופט דרורי שני עדים מטעם התובעות: הגב' פיליס צ'סר וד"ר דוד פולק. עקב יציאתו של כב' השופט דרורי לגמלאות, התיק הועבר לטיפולי. ביום 29.9.2019 וביום 10.2.2020 נחקרו בפניי יתר העדים מטעם התובעות: מר מרטין שניידר, מר רודני גולד ותא"ל במילואים אלי בן מאיר. כמו כן האזנתי לקבצי השמע של החקירות הנגדיות של הגב' פיליס צ'סר וד"ר דוד פולק.

הנתבעת נמנעה מלהגיש חוות דעת או להעיד עדים מטעמה בשאלת האחריות.

בכל הנוגע לשאלת הנזק, הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות בתחום הפסיכיאטריה (התובעות הגישו כל אחת חוות דעת מאת פרופ' ישראל שטראוס והנתבע הגיש חוות דעת מאת ד"ר הילה יהלום). הצדדים וויתרו על חקירת המומחים הרפואיים תוך שכל צד שומר על טענותיו ומסכים שבית המשפט יכריע בשאלת הנזק על פי החומר שבפניו (ראו החלטות מיום 20.10.2019 ומיום 7.11.2019).

טענות הצדדים

התובעות טוענות כי אש"ף הוא אשר יזם וביצע את חטיפת הספינה ושהחוטפים פעלו במסגרת אש"ף ומטעמו של פלג הנקרא החזית לשחרור פלסטין שמשתייך לאש"ף ומהווה חלק ממנו.

עוד טוענות התובעות כי מטרת החטיפה לא הייתה רק לשחרר את המחבלים הכלואים בישראל אלא להטיל אימה על המזרח התיכון כולו. לטענתן, לנוכח השלכות ארוכות הטווח של פיגוע זה, להבדיל מפיגועים אחרים, על הביטחון הימי ועל התיירות בכלל ותיירות ספינות הנופש בפרט, ולנוכח קשר השתיקה וקנוניות גלובליות שגרמו לכך שהמפגעים הישירים התחמקו מעונש, יש לייחס לאירוע חומרה מיוחדת ולהשית על הנתבע פיצויים עונשיים.

הנתבע טוען מנגד כי התביעה הוגשה בשיהוי רב, 15 שנים לאחר האירוע, ואף אם נדחתה טענתו לעניין ההתיישנות, יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי לנוכח הנזק הראייתי שנגרם לו. לטענתו השיהוי הרב גרם לכך שלא עלה בידו להביא, בחלוף 35 שנים מיום האירוע, מצהיר מטעמו שיצהיר שאש"ף לא היה מעורב בתכנון החטיפה וביצועה. יאמר כבר בראשית הדברים כי אין לקבל את טענת השיהוי. אף שהתביעה נוהלה שנים רבות מאוד, בסופו של יום, הנתבע היה מודע לצורך בהבאת ראיות להוכחת הגנתו לפחות מרגע הגשת התביעה בשנת 2000. הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי כבר בשנת 2000, לפני למעלה מ-20 שנים, הוא ניסה לאתר ראיות ולא עלה בידו. בנוסף לכך, מדובר בטענות הנוגעות לאירוע היסטורי פומבי ומפורסם ולא נטען וממילא לא הוכח שלא ניתן היה להגיש חוות דעת של מומחה, כפי שעשו התובעות, רק משום חלוף הזמן.

בנוסף טוען הנתבע כי התובעות הסתירו לאורך ההליך את העובדה שנוהל על ידן הליך קודם בשנות ה-80 וה-90 בארצות הברית ולא ברור מה היו תוצאותיו והאם הן פוצו בגין כך. בעניין זה יצויין כי הגב' פיליס צ'סר העידה בחקירתה כי לא ידוע לה על פיצוי שניתן לאמה עקב אירוע החטיפה (ראו עמ' 87 שו' 30 ועמ' 90 שו' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2017). כן העיד מר מרטין שניידר כי זכור לו במעורפל פיצוי של כ- 2,000 דולר מחברת הביטוח בגין תכשיטים שגנבו לאמו במהלך החטיפה וכי לא ניתן לה פיצוי נוסף בגין האירוע (עמ' 192 שו' 27-11 לפרוטוקול הדיון מיום 26.9.2021). גם עו"ד רודני גולד שייצג את חברת הספנות בתביעה של ליאון קליגהופר ז"ל ציין בחקירתו כי ידוע לו שאש"ף הגיע לפשרה עם חברת הספנות ועם משפחתו של ליאון קלינגהופר ז"ל ואולם לא ידוע לו על פשרות עם תובעים נוספים (עמ' 205 שו' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 26.9.2019). ראיות אלו לא נסתרו. מכל מקום בכל הנוגע ל פיצויים מאת הנתבע הרי שהמידע בעניין זה מצוי בידו והוא לא טרח להביא כל ראיה בעניין זה.

הנתבע טוען עוד, כי עולות שאלות רבות בעניין המשך ייצוגן של התובעות לאחר פטירתן. גם בעניין זה ייאמר כבר עתה, כי בהחלטה שנתנה ביום 2.4.2006 על ידי כב' השופט ר' כרמל, נקבע כי על מנת לבסס את מעמדם של הבנים כחליפים עליהם לצרף צו ניהול עיזבון או צו ירושה. בדיון שהתקיים ביום 27.4.2014 הוצגו בפני בית המשפט יפויי כוח וצווי ניהול העיזבונות של סופי צ'סר ז"ל ושל אנה שניידר ז"ל ונקבע למעשה כי יש לראות בבת פיליס צ'סר והבן מרטין שניידר כחליפיהם של המנוחות. לכן טענות הנתבע בעניין זה נדחות.

לגוף העניין טוען הנתבע כי לא הוכח שהתובעות נכחו באירוע החטיפה ובעיקר לא הוכח שהנתבע היה מעורב בחטיפה. לטענת הנתבע כל הראיות שהוגשו מטעם התובעות לביסוס שאלת האחריות והנזק שנגרם להן, הן עדויות שמיעה ואינן קבילות ומכל מקום אין בהן כדי לבסס את טענת התובעות בדבר מודעות או זדון מצד הנתבע. להיפך, ניכר כי המבצעים פעלו באופן עצמאי, לא נתמכו על ידי הנתבע ולא קבלו ממנו הנחיות או הוראות.

אשר לנזק, נטען כי לא הוכחו נזקי גוף שנגרמו לתובעות וכי מכל מקום התובעות צמצמו בסיכומיהן את תביעתן לפיצוי עונשי בלבד והמשמעות היא שהן ויתרו על תביעתן לפיצוי תרופתי. כפי שצויין לעיל, בסיכומי התשובה הבהירו התובעות כי הן עומדות על תביעתן לפיצוי בגין הכאב והסבל. הנתבע ביקש למחוק חלק זה מסיכומי התשובה וטען כי לא ניתן להוסיף טענות במסגרת סיכומי התשובה אך לא מצאתי ממש בטענתו. מדובר בהבהרה שאינה אלא חזרה על האמור בכתב התביעה.

אשר לפיצוי העונשי נטען כי מדובר בתביעה לחיוב כספי ולכן היה על התובעות לפרט את הסכום הנתבע בכתב התביעה ולא להותירו לשיקול דעת בית המשפט כפי שעשו התובעות. בעניין זה אציין כי התביעה הוגשה קודם לפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' לדני (11.4.2010) ש בו הובהר לראשונה כי חובה לכמת את גובה הפיצוי העונשי בכתב התביעה. מכל מקום הטענה הועלתה לראשונה בסיכומים ולכן אין מקום להידרש לה. ל גוף העניין נטען כי הנתבע אינו המבצע העיקרי ולכל היותר ניתן לטעון כלפיו לאחריות שילוחית, משכך ובהעדר זדון אין לפסוק פיצוי עונשי. כמו כן, משלא נגרמו לתובעות נזקי גוף והן שוחררו בשלום וללא פגע, ובשים לב לפסיקה הנוהגת לפיה פיצויים עונשיים מוטלים במקרים חריגים שבהם נגרמו נזקי גוף חמורים ומוות, ממילא אין לפסוק במקרה דנן פיצוי עונשי לתובעות. כמו כן נטען כי אין לקבל את טענת התובעות לפיה הנזק שנגרם לציבור בכללותו ולתחבורה הימית בפרט מצדיק לפסוק להן פיצוי עונשי, הן משום שמדובר בהרחבת חזית, הן משום שלא הוכח נזק מיוחד והן משום שהתובעות אינן הגורם שאמור לתבוע בגין נזקו של הציבור בכללותו.

האחריות

כפי שצויין לעיל, הנתבע טוען כי התובעות לא הוכיחו שהן היו בספינה בעת חטיפתה ושמכל מקום הוא אינו אחראי לחטיפת הספינה. אשר להימצאותן של התובעות בספינה בעת חטיפתה ייאמר כבר כי דין הטענה להידחות. הגב' פיליס צ'סר ומר מרטין שניידר העידו על כך שאימותיהם, שהיו חברות, שהו בספינה בעת חטיפתה. עדויותיהם בעניין זה לא נסתרו, הן מהימנות עליי והן נתמכות בגלויה שצורפה לתצהיר המשלים של מר מרטין שניידר אותה שלחה אמו אל משפחתה בהיותה בספינה, טרם החטיפה, בתפריט שצורף לתצהיר המשלים של הגב' פיליס צ'סר ובקטעי עיתונות שצורפו לתצהירים ואשר פורסמו סמוך לקרות האירוע. יוער בהקשר זה כי בניגוד לטענת הנתבע, הרי שבכל הנוגע לשאלת הימצאותן בספינה והחזקתן של התובעות כבנות ערובה (להבדיל מן הטענות בקשר לאירועים בספינה בעת החטיפה שיידונו במסגרת הדיון בשאלת הנזק), לא מדובר בעדות שמיעה אלא בעדות ישירה של הבנים של התובעות שהיו עדים להתרחשויות בזמן אמת. גם בעניין הכתבות בעיתונות יש לראות בעדות של הבנים עדות ישירה לכך שהכתבות פורסמו בזמן אמת ושזה היה תוכנן.

אעבור כעת לדון בטענה המרכזית הטעונה הכרעה בענייננו והיא אחריותו של אש"ף לחטיפת הספינה.

אין חולק כי אבו עבאס היה בין המתכננים והמבצעים של החטיפה. אין גם חולק שאבו עבאס היה מנהיג החזית לשחרור פלסטין וכן שהוא היה חבר בוועד המנהל של אש"ף בשנים 1984 ועד סמוך לאחר אירוע החטיפה. לאחר האירוע (בשנת 1985) הופסקה חברותו של אבו עבאס בוועד המנהל של אש"ף ובשנת 1987 חודשה החברות והוא חזר לכהן כחבר בוועד המנהל של אש"ף. השאלה היא האם קיימת זיקה בין מעשיו של אבו עבאס בעניין החטיפה ובין אש"ף והאם זיקה זו, ככל שהיא קיימת, מקימה אחריות בנזיקין לאש"ף.

לשם הוכחת אחריותו של אש"ף לחטיפת הספינה הגישו התובעות חוות דעת מאת מומחה למזרח התיכון, ד"ר דוד פולק, ד"ר למדעי המדינה ולימודי מזרח תיכון מאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית (להלן: המומחה).

בטרם אתייחס לחוות הדעת של המומחה אציין כי התובעות הפנו בסיכומים לחוות דעת נוספת שהוגשה על ידם מאת ד"ר ז'ק נריה ובעיקר לנספחיה. בצדק טוען הנתבע כי יש למחוק את כל החלקים בסיכומים המפנים לחוות דעת זו ולנספחיה. זאת משום שהתובעות ויתרו על חקירתו ולמעשה משכו את חוות הדעת מן התיק. התובעות טוענות כי חוות הדעת הוצאה מן התיק בהמלצתי. בכך לא דייקו. בדיון שהתקיים ביום 26.9.2019 אכן הוצע לתובעות לבחון האם ניתן לצמצם את מספר עדים על מנת לזרז את סיום ההליך שכאמור מתנהל שנים רבות מאוד. התובעות החליטו לוותר על חוות דעתו של ז'ק נריה (עמ' 215 שו' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 26.9.2019). מכל מקום גם אילו ניתן היה להבין כי הדבר נעשה בהמלצתי, אין בכך כדי לאפשר לתובעות להפנות לחוות הדעת שבסופו של יום הוצאה מן התיק לבקשתן.

חוות הדעת של המומחה

תחום המומחיות והניסיון של המומחה - בראשית חוות דעתו מתאר המומחה את השכלתו וניסיונו בתחום המזרח התיכון הן באקדמיה והן בפרקטיקה. ד"ר פולק מתאר כי במשך 25 שנים, בין השנים 2007-1983, הוא כיהן בתפקידים שונים בממשל ארצות הברית בהם היה אחראי לענייני המזרח התיכון והיה בעל סיווג בטחוני גבוה ונגישות רחבה לחומרים מסווגים. המומחה מתאר כי בתקופה שבה בוצעה חטיפת הספינה הוא שימש אנליסט למזרח הקרוב במשרד המחקר של סוכנות המידע של ארצות הברית והי יתה לו גישה יומיומית לחומרים דיפלומטיים למידע ולניתוחים של המידע. המומחה העביר תדרוכים קבועים בקשר לתחקירים שלו למחלקת המדינה, לפנטגון ולקהילת המודיעין. המומחה עקב אחר נושאים הקשורים לתחום המזרח התיכון בתפקידים שמילא בממשל ארצות הברית לאחר אירוע החטיפה - כראש המחקר למזרח הקרוב בסוכנות המידע של ארצות הברית בשנים 1996-1987; כמומחה בכיר למזרח הקרוב וחבר בצוות תכנון המדיניות של מזכיר המדינה בשנים 1996-2001; וכיועץ בכיר למזרח התיכון במחלקת המדינה בשנים 2007-2002. מאז פרישתו של המומחה מן השירות הציבורי, הוא משמש עמית בכיר במכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב והוא ממשיך לייעץ לממשלת ארצות הברית כעצמאי גם היום. המומחה מתאר כי במהלך עבודתו הן בשירות ממשלת ארצות הברית והן לאחר מכן, חלק מרכזי מעבודתו התמקד בסוגיות פלסטיניות בפרט כאשר מעורבים בהם אינטרסים אמריקאים. המומחה מציין כי הוא זוכר בבהירות את הדיונים על תקרית חטיפת הספינה הן בעת קרות האירוע והן לאחר מכן ולמעשה עד היום.

בהמשך לכך מתאר המומחה את המבנה של אש"ף ומקורות המימון שלו בשנים 1994-1969.

המבנה הארגוני של אש"ף בשנים 1994-1969 – המומחה מציין כי המבנה של אש"ף היה ריכוזי ביותר ומורכב ממספר פלגים ביניהם פלג הפת"ח שהיה הדומיננטי ביותר והונהג על ידי יאסר ערפאת (להלן: ערפאת). פלג נוסף היה החזית לשחרור פלסטין בהנהגתו של אבו עבאס. כל אחד מן הפלגים הללו היה חלק בלתי נפרד מאש"ף והיה כפוף למבנה הפיקודי הריכוזי של אש"ף ופעל בהתאם למדיניות של אש"ף ובהתאם להוראות של הנהגת אש"ף. לכן לדעת המומחה, כל מעשה טרור שבוצע על ידי אחד מן הפלגים של אש"ף בוצע למעשה על ידי אש"ף עצמו.

בצמרת הארגון עמד הוועד הפועל של אש"ף, שהחברים בו ייצגו את הפלגים השונים של אש"ף. הוועד הפועל היה מתכנס אחת לחודש או חודשיים, על מנת להבטיח שליטה ריכוזית הדוקה ורצופה. חברי הוועד הפועל של אש"ף נבחרו על ידי הוועד המרכזי הפלסטיני שגם בו הייתה דומיננטיות לפת"ח. אבו עבאס נבחר לחבר הוועד הפועל של אש"ף בשנת 1984, שנה אחת לפני חטיפת הספינה. אבו עבאס נבחר שוב לתפקיד זה בשנת 1987, שנתיים לאחר החטיפה.

החזית לשחרור פלסטין וכפיפותה לאש"ף - המומחה מתאר כי החזית לשחרור פלסטין היא פלג של אש"ף שהיה בראשותו של אבו עבאס. עוד מציין המומחה כי אבו עבאס חי בקרבתו של ערפאת, עבד בצמוד אליו בוועד הפועל של אש"ף על קביעת המדיניות של אש"ף ומילא אחר הוראותיו של ערפאת בנאמנות. ערפאת מצידו עודד אותו, הגן עליו ועל הפלג שלו, החזית לשחרור פלסטין, ועל הפעילויות שלהם.

החזית לשחרור פלסטין נוסדה בשנת 1977 לאחר שאבו עבאס פרש מן החזית העממית לשחרור פלסטין בראשות אחמד ג'יבריל שתמכה בהתקפות של צבא רוסיה על ערפאת במלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1976. החזית לשחרור פלסטין נוסדה מתוך מטרה מפורשת להיות נאמנה וכפופה לערפאת ולאש"ף. אבו עבאס אף פונה יחד עם יתר חברי אש"ף לטוניס שם הקים את המטה החדש שלו והכריז נאמנות לערפאת. אבו עבאס היה בעל דרכון דיפלומטי עירקי והוא שימש ערוץ התקשורת בין ערפאת ואש"ף ובין סדאם חוסין ומפלגת הבעת' ששלטה בעירק. בספטמבר 1985, חודש לפני חטיפת הספינה הצטרף ערפאת לאבו עבאס לקונגרס השנתי של החזית לשחרור פלסטין שהתקיימה בבגדד. ערפאת היה אורח הכבוד ונשא את הנאום המרכזי ביום 5.9.1985. אבו עבאס וערפאת שבחו את סדאם חוסיין על תמיכתו המתמשכת בהם.

כבר מראשית הקמתה של החזית לשחרור פלסטין, היא הייתה מחוייבת לטרור וחסתה תחת המטרייה של אש"ף. החזית לשחרור פלסטין הייתה חלק בלתי נפרד מן הועד המרכזי של אש"ף והיא נותרה בתוך הארגון גם כאשר פלגים אחרים התפצלו ממנו. מנהיגי אש"ף ובהם ערפאת השתתפו דרך קבע עם מנהיגי החזית לשחרור פלסטין בישיבות משותפות, אירועים וטקסים, חלקו סיסמאות, חומרים כתובים, משרדים תקציבים, אספקת נשק, אימון טרוריסטים, ולמעשה חלקו כל מימד הקשור בארגון, מדיניות וטקסים. ערפאת ואש"ף נתנו אישור ברור לפעילויות הטרור של החזית לשחרור פלסטין שהשלימו באופן עקבי את הפעילות של יתר הפלגים של אש"ף. קשרי הפיקוד ההדוקים הועלו לרמה גבוהה יותר בשנת 1984, עם קידומו של אבו - עבאס לוועד הפועל של אש"ף. בשלב זה אבו עבאס והחזית לשחרור פלסטין קבעו יחד עם ערפאת ופמלייתו הקרובה ביותר את המדיניות והוציאו לפועל מדיניות זו לפועל כשלוחים של הארגון. הוועד הפועל של אש"ף נשמר בכוונה בהרכב קטן. הוא היה סלקטיבי ביותר ורק סוכני אש"ף שזכו לאמון הרב ביותר ומנהיגיו הבכירים ביותר הורשו להיכנס "למקדש פנימי זה" של מוקד קבלת ההחלטות והביצוע. לכן יש משמעות רבה מאוד, כך לדעת המומחה, לכך שאבו עבאס והחזית לשחרור פלסטין היו חלק מהוועד הפועל של אש"ף לפני פעולת החטיפה, במהלך הפעולה וכן לאחריה.

תקציב אש"ף - ההכנסות של אש"ף רוכזו על ידי גוף הנקרא " הקרן הלאומית הפלסטינית". קרן זו ניהלה את ההכנסות כאשר ההוצאות נשלטו על ידי הוועד הפועל של אש"ף או על ידי ערפאת באופן אישי. בשנת 1984 הפעילויות הכלכליות של אש"ף רוכזו על ידי ערפאת שמימן את החזית לשחרור פלסטין ופלגים נוספים. המומחה הפנה בחוות דעתו לעמ' 77 לספר משנת 1990 בשם Inside the PLO הנחשב לדעתו לספר בר סמכא שם צויין כי החזית לשחרור פלסטין מומנה על ידי ממשלת עירק, הפת"ח ואש"ף. עוד צויין (תוך הפנייה לעמ' 250 בספר) כי אש"ף סייע לאבו עבאס להקים מטה בחמאם א-שט ליד טוניס וכן סיפק לו תקציב של 100,000 דולר לחודש. זאת בנוסף לסיוע שקיבל מאת העירקים. המומחה מציין כי המימון מאת אש"ף לחזית לשחרור פלסטין ניתן מתוך ידיעה מלאה אודות פעילות הטרור של החזית לשחרור פלסטין. טרור שעלה בקנה אחד עם המדיניות של אש"ף.

הקשר האישי בין ערפאת ואבו עבאס - הקשר האישי הקרוב בין ערפאת תואר על ידי רעייתו של אבו עבאס, רים אל נימר, בספר זיכרונות שפרסמה וכן בספר אוטוביוגרפיה שכתב על ערפאת העיתונאי ג'ון וולך. הסיבה לכך היתה תלותו של אבו עבאס בפטרונו ערפאת וכן הקשרים הקרובים של שניהם עם שליט עירק סדאם חוסין.

אסטרטגיית הטרור של אש"ף - המומחה מתאר את המסמכים המכוננים של פת"ח ואש"ף, מהם עולה תמיכה ברורה במאבק מזויין נגד ישראל והציונות. המומחה מתאר כי ככל הידוע החזית לשחרור פלסטין לא הוציאה אמנה או הצהרת עקרונות נפרדות משלה בהיותה ארגון קטן החבר באש"ף. זאת בשונה מפלגים אחרים שהוציאו מסמכים מכוננים עצמאיים. בהמשך מתאר המומחה פעולות טרור שבצע אש"ף בשנים שלפני החטיפה ומציין כי חטיפת הספינה תואמת את המדיניות של אש"ף. המומחה מציין כי מטרתו של אש"ף הייתה לקבל הכרה בינלאומית ולכן ניהל מתקפות דיפלומטיות וצבאיות בו זמנית, מצד אחד הציג חזות מדינית מתונה וגמישה כלפי העולם אך באותה העת השתמש בשליחים כדי להמשיך בטרור ובמאבק המזויין.

הערכות רשמיות של ממשל ארצות הברית בנוגע לאחריות של אש"ף - המומחה מציין בחוות דעתו כי בפרסומים רשמיים של מחלקת המדינה של ארצות הברית יוחסה חטיפת הספינה במפורש לאש"ף. עוד מציין המומחה כי באותה התקופה הוא עבד בממשל ארצות הברית ועסק בנושאים הקשורים לפלסטין וכיוון שבאירוע נשוא כתב התביעה נרצח אזרח ארצות הברית, אירוע החטיפה היה במרכז החדשות ונדון בצוותים המקצועיים במשך שבועות. כל אותה התקופה היה קונסנזוס בין כל המומחים שעסקו בנושא חטיפת הספינה כי מדובר בפעולה רשמית של אש"ף. המומחה מצטט ספרות שבה צוטטו ראיונות לתקשורת שנתנו על ידי ערפאת ואבו עבאס סמוך לאחר אירוע החטיפה. בראיונות אלו אמר ערפאת כי אבו עבאס "המנהיג איתנו בטוניס" ואבו עבאס אמר "היתה זו חובתי להודיע לאח אבו עמאר [כינוי לערפאת - מ.א] על פרטי אכילה לאורו במהלך הישיבה הראשונה ". כאשר נשאל ערפאת אם הוא יסגיר את אבו עבאס לארצות הברית השיב "עבאס חופשי כמובן והוא חבר הוועד הפועל של אש"ף. אינני חושב שאנו נעשה מה שרייגן אמר". כמו כן מציין המומחה כי סוכן אש"ף נשלח לפעולת טרור שמטרתה היתה לשחרר את מחבלי הספינה וכאשר הוא נתפס ונחקר באיטליה ציין בפני החוקרים כי הוא קצין אש"ף "שמקבל הוראות ישירות מערפאת". המומחה מפנה גם לתיאורים מספר הזיכרונות שכתבה רעייתו של אבו עבאס, רים אל נימר המלמדים לדעתו על הקשר של אש"ף לאירוע החטיפה. רים אל נימר מתארת בספרה שבעלה, אבו עבאס, סיפר לה כיצד הוא קיבל אישור ומימון מאת ערפאת לפעולת החטיפה וכן שלאחר שהישראלים התקיפו את חמאם א - שט, אבו עבאס הלך לערפאת ואמר לו "יש לי פעולה מוכנה שתטלטל אותם. זו תהיה נקמה מושלמת" וערפאת ענה לו "לך עשה זאת שאלוהים יהיה איתך" ולמעשה נתן לו אור ירוק (המומחה מפנה לעמ' 22 בספרה של רים אל נימר). בהמשך מתארת רים אל נימר כיצד ערפאת הרחיק עצמו מפעולת החטיפה כאשר הופיע בפני קהל מערבי, וכביכול העניש את אבו עבאס על ידי הקפאת חברותו בוועד הפועל של אש"ף לאחר החטיפה ואולם לאחר פחות משלוש שנים, בחודש אפריל 1987 אבו עבאס נבחר מחדש לוועד המנהל של אש"ף בברכתו המלאה של ערפאת (המומחה מפנה לעמ' 34-33 בספר של רים אל נימר).

לסיכום קובע המומחה כי לנוכח המקורות שהציג, הנתמכים בידע אישי רלוונטי, המסקנה הבלתי נמנעת היא שאש"ף נושא באחריות מלאה לאירוע החטיפה. אש"ף הורה, מימן ותכנן את הפעולה בשיתוף עם אחד ממרכיבי הארגון הכפופים ומסונפים לו באופן מלא, החזית לשחרור פלסטין בראשות אבו עבאס ששירת בצמרת הוועד הפועל של אש"ף לפני האירוע, במהלך האירוע וגם לאחר האירוע.

חקירת המומחה

ביום 1.3.3017 נחקר המומחה בפני כב' השופט דרורי. כפי שציינתי לעיל, האזנתי לחקירה במלואה. (יוער כי הנתבע טוען בסיכומיו כי ביקש שאאזין לקלטת החקירה אך סורב. בכך לא דייק. בהחלטתי מיום 26.9.2019 ציינתי במפורש כי "מותב זה יצפה בסרטוני החקירה [בהמשך התברר שמדובר בקבצי שמע - מ.א] של העדים שנשמעו בפני המותב הקודם". סירובי התייחס אך ורק לבקשה להאזין לחקירה על מנת להכריע במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בעניין תיקון תמליל החקירה. בעניין זה ציינתי כי אין בכוונתי לעבור על תמלילי החקירות וקבצי השמע על מנת לאשר תיקונים של מי מהצדדים וכי ככל שהתיקונים לא יוגשו בהסכמה, הצדדים יתייחסו לכך בסיכומים. אף לא אחד מן הצדדים ביקש לתקן את תמלילי החקירה במסגרת הסיכומים ולכן הבקשה בעניין זה מתייתרת).

בכל מקרה, האזנתי לחקירתו של המומחה בקשב רב וכן קראתי את תמלילי החקירה. למרות ניסיונותיו של הנתבע לפגום במומחיותו ומהימנותו של המומחה, לא מצאתי ממש בטענותיו.

הנתבע טוען כי אין לתת משקל לחוות הדעת היות והיא נסמכת כולה על שמועות ובעיקר על ספרה של רים אל נימר אלמנתו של אבו עבאס המהווה עדות שמיעה בעלת משקל ראייתי אפסי. עוד טוען הנתבע כי מחקירתו של המומחה עולה שאין הוא בקיא בעניינים בסיסיים הנוגעים למזרח התיכון והארגונים הפלסטינים. כך לא ידע לזהות את סמלה של החזית לשחרור פלסטין וכן לא ידע מי היו המנהיגים שלה לאחר אירוע החטיפה. איני סבורה כי העובדה שהמומחה לא זכר את סמל הארגון לאחר שנים רבות ואינו יודע כיום מי היו המנהיגים של החזית לשחרור פלסטין משנת 2004 ועד היום מלמדת על העדר מומחיות בקשר לאירוע היסטורי שהתרחש לפני למעלה מ-20 שנים. גם העובדה שהמומחה לא ידע לתאר בזמן החקירה כמה נוסעים היו על הספינה, כמה מהם היו אמריקאים, ואת שמות החוטפים איננה מלמדת על חוסר מומחיות בעניין הרלוונטי לענייננו.

מדובר במומחה לענייני המזרח התיכון שבמועד ההתרחשויות הרלוונטיות עבד בתפקיד בכיר בממשל האמריקאי. המומחה העיד כי באותה התקופה הממשל האמריקאי עסק בענייני החטיפה באופן מעמיק ואינטנסיבי משום שאזרחים שלו נפגעו ואחד מהם אף נרצח. לכן עדותו של המומחה בנוגע לייחסו של הממשל האמריקאי לאירוע וראייתו את אש"ף כאחראי לאירוע היא עדות מכלי ראשון והיא מהימנה עליי.

חיזוק לעדותו של המומחה בעניין ראייתו של הממשל האמריקאי את אש"ף כאחראי לאירוע החטיפה, אנו מוצאים בחוק שחוקק הקונגרס האמריקאי בשנת 1987 - The Anti – Terrorism Act, 22 U.S.C sec.5201-5203 (להלן: החוק נגד טרור). בחוק זה הוכרז אש"ף כארגון טרור, נאסר עליו לפעול בארצות הברית ונאסר לקבל ממנו מימון (יוער כי החוק הסמיך את נשיא ארצות הברית לבטלו והוא אכן בוטל בהכרזתו של הנשיא רייגן מיום 14.12.1988 לאחר שלפי המצויין בהכרזה, אש"ף הכיר במדינת ישראל וויתר על הטרור - ההכרזה מופיעה באתר האינטרנט של משרד החוץ הישראלי).

בסעיף הראשון לחוק נגד טרור (סעיף (a) 5201) מתואר הרקע לחקיקת החוק והנימוקים להכרזתו של אש"ף כארגון טרור. בין יתר הנימוקים מצויין כי הקונגרס מצא שאש"ף (PLO) אחראי ישירות לרצח של אזרח אמריקאי בספינת אקילה לאורו וכן שחבר בוועד המנהל של אש"ף מואשם ברציחתו [הכוונה לאבו עבאס - מ.א]. וכך נכתב:

“ (a) Findings .The Congress finds that
(1) Middle East terrorism accounted for 60 percent of total international terrorism in 1985;
(2) the Palestine Liberation Organization (hereafter in this chapter referred to as the “PLO”) was directly responsible for the murder of an American citizen on the Achille Lauro cruise liner in 1985, and a member of the PLO’s Executive Committee is under indictment in the United States for the murder of that American citizen;
(3) the head of the PLO has been implicated in the murder of a United States Ambassador overseas;
(4) the PLO and its constituent groups have taken credit for, and been implicated in, the murders of dozens of American citizens abroad;
(5) the PLO covenant specifically states that “armed struggle is the only way to liberate Palestine, thus it is an overall strategy, not merely a tactical phase";
(6) the PLO rededicated itself to the “continuing struggle in all its armed forms” at the Palestine National Council meeting in April 1987; and
(7) the Attorney General has stated that “various elements of the Palestine Liberation Organization and its allies and affiliates are in the thick of international terror “.
(b) Determinations
Therefore, the Congress determines that the PLO and its affiliates are a terrorist organization and a threat to the interests of the United States, its allies, and to international law and should not benefit from operating in the United States…“.

יאמר מיד, אין בעובדה שהקונגרס האמריקאי מצא שאש"ף אחראי ישירות למותו של ליאון קלינגהופר ז"ל, וכפועל יוצא לאירוע החטיפה בכללותו, כשלעצמה, כדי להכריע במחלוקת בענייננו. מטבע הדברים דיני הראיות והפרוצדורה בדיונים בקונגרס אינם זהים לאלו החלים בבתי המשפט (ראו:Legal mechanisms to combat terrorism: hearing before the Subcommittee on Security and Terrorism of the Committee on the Judiciary, United States Senate, 99th Congress, second session, on the availability of civil and criminal actions against Yassir Arrafat's Palestine Liberation Organization (PLO), 271 (April 23, 1986)). ואף בתי המשפט בארצות הברית לא בהכרח מאמצים את ממצאיו של הקונגרס. כך למשל, במסגרת אחד ההליכים שניהל עזבונו של קליגהופר ז"ל בארצות הברית ( Kinghoffer v. S.N.C AchilleLauro Ed Altri-Gestione,etc. 937 F.2d 44) . בית המשפט שמאזכר את החוק נגד טרור משנת 1987 ומצטט ממנו, מציין מיד לאחר מכן שבשלב שבו נמצא ההליך עדיין לא ברור איזה חלק נטל אם בכלל אש"ף בחטיפה, ובלשונו:

“At this point, it remains unclear what role, if any, the PLO played in the events described above. According to some reports, the seizure, was undertaken at the behest of Abdul Abbas who is reportedly a member of the PLO. The PLO, however, denies any responsibility for The hijacking ,and maintains that its involvement in the affair was limited to helping to secure the surrender of the hijackers and to ensure the safety of the ship and its passengers“

יוער כי בעניינו של ליאון קלינגהופר ז"ל הושגה פשרה בין אש"ף ובין עזבונו (ראו סעיף 9 לתצהיר של עו"ד רודני גולד) ולכן שאלת אחריותו של אש"ף לחטיפת הספינה לא הוכרעה בבית משפט אמריקאי. מכל מקום אם בתי המשפט בארצות הברית אינם מאמצים בהכרח ממצאים שנקבעו על ידי הקונגרס האמריקאי בוודאי שאף אנו לא נעשה כן. הרחבתי בנושא חקיקת הקונגרס האמריקאי בנושא אש"ף וחטיפת הספינה משום שיש בה כדי לחזק את גרסת המומחה, שכאמור מהימנה עליי, לפיה הממשל האמריקאי עסק בנושא האחריות לחטיפת הספינה ובזמן אמת ראה באש"ף את הגורם האחראי לכך. בכך יש כדי לחזק את אמינות מקורותיו של המומחה מטעם התובעות.

חוות הדעת של המומחה מטעם התובעות לפיה החזית לשחרור פלסטין היא חלק בלתי נפרד מאש"ף, לא נסתרה על ידי חוות דעת נוגדת מצד אש"ף. כפי שצויין, הנתבע לא טען וממילא לא הוכיח כי לא עלה בידו להגיש חוות דעת בשל חלוף הזמן ולא בכדי. מדובר כאמור באירוע היסטורי פומבי ומפורסם, והדעת נותנת כי מומחים בתחום היסטורי זה, לא היו נמנעים מלחוות דעתם בנושא רק בשל חלוף הזמן. הימנעותו של אש"ף מלהגיש חוות דעת מטעמו שיסתור את חוות דעתו של המומחה מטעם התובעות בכל הנוגע לקשר שבין החזית לשחרור פלסטין ובין אש"ף כמו גם לקשר שבין אבו עבאס ואש"ף, פועלת לחובת אש"ף.

יודגש, איני סבורה כי היחסים האישיים בין יו"ר אש"ף ערפאת ובין אבו עבאס כפי שתוארו בחוות הדעת, כשלעצמם, כמו גם הזיקה של שניהם לעירק, מלמדים על זיקה בין אש"ף ובין החטיפה. כך גם אין בזהות המטרות של אש"ף והחזית לשחרור פלסטין כדי ללמד על אחריות של אש"ף לפעולות טרור שבצעה החזית לשחרור פלסטין. האחריות של אש"ף למעשה החטיפה היא פועל יוצא של הקביעה בחוות הדעת שלא נסתרה, שלפיה החזית לשחרור פלסטין היתה חלק בלתי נפרד מאש"ף. כפי שצויין בחוות הדעת, בצמרת אש"ף עמד הוועד הפועל של אש"ף, שהחברים בו ייצגו את הפלגים השונים של אש"ף. חברי הוועד הפועל של אש"ף נבחרו על ידי הוועד המרכזי הפלסטיני. אבו עבאס נבחר לחבר הוועד הפועל של אש"ף בשנת 1984, שנה אחת לפני חטיפת הספינה. החזית לשחרור פלסטין אף מומנה על ידי אש"ף. כל אלה הביאו את המומחה למסקנה, שלא נסתרה בחוות דעת נגדית, לפיה החזית לשחרור פלסטין היתה חלק בלתי נפרד מאש"ף.

הנתבע טוען כי אין לתת משקל לחוות הדעת היות ופרטים מהותיים הוספו על ידי המומחה בחקירתו הנגדית מבלי שהיה לכך אזכור בחוות הדעת. כך למשל העובדה שערפאת תיווך בין החוטפים ובין המצרים על מנת להביא לשחרורה של הספינה, לא צויינה כלל בחוות הדעת אלא הוספה בחקירה הנגדית. המומחה נשאל על כך והסביר כי לדעתו "העובדה אם הוא כן או לא תיווך לאחר ביצוע החטיפה אינה רלוונטית לשאלה אם הוא ידע מראש, תמך וכיוון את החטיפה לפני כן" (עמ' 145 שו' 10-8 לפרוטוקול מיום 1.3.2017. יוער כי מספרי העמודים שאליהם מפנה הנתבע בסיכומיו שונים מאלו המופיעים בנט המשפט). תשובתו של המומחה מקובלת עליי. אכן אין בעובדה שערפאת ניסה לתווך בין הצדדים לאחר מעשה, כדי ללמד על מעורבותו בביצוע החטיפה. המומחה אף הוסיף ואמר כי הוא סבור שמעורבותו של ערפאת לאחר ביצוע החטיפה וניסיונות התיווך מצידו נועדו להסתיר את חלקו בתכנון האירוע ואולם הוא לא ציין זאת במפורש בחוות הדעת כיוון שמדובר בסברה ולא בעובדה ולכן הוא לא רצה לבסס על כך את חוות דעתו ואת מסקנתו בדבר אחריותו של אש"ף לאירוע (שם, שו' 30-20).

בדומה לכך טוען הנתבע כי העובדה שאבו עבאס הושעה מהוועד הפועל צויינה על ידי המומחה רק בחקירתו לאחר שנשאל על כך והדבר מלמד על השטחיות והמגמתיות של המומחה (סעיף 100 לסיכומי הנתבע). אכן לא מצויין המונח "השעיה" במפורש אך צויין כי "בהנהגת ערפאת נבחר מוחמד עבאס לוועד הפועל ב- 1984 שנה אחת לפני הפעולה על אכילה לאורו ונבחר שוב לתפקיד בכיר זה בשנת 1987 כעבור שנתיים" (בעמ' 4 לתרגום בעברית של חוות הדעת). מכל מקום הנתבע אינו חולק על כך שאבו עבאס הושעה לאחר החטיפה מהוועד הפועל של אש"ף ואף טוען שיש בכך כדי להראות שערפאת התנער מן המעשה. לעומת זאת ציין המומחה בחקירתו כי השעייתו של אבו עבאס היתה למראית עין ועל מנת להעמיד פנים כאילו אש"ף אינו אחראי למעשה (שם, עמ' 79 שו' 34-29).

הנתבע טוען שהמומחה סתר את עצמו בחוות הדעת בכך שמחד ציין שהיותה של החזית לשחרור פלסטין פלג של אש"ף מלמדת על האחריות של אש"ף למעשיה של החזית לשחרור פלסטין, ומנגד ציין בחוות דעתו כי מעת לעת הפלגים של אש"ף פרשו ממנו. הנתבע מפנה בהקשר זה לחוות דעת המומחה בעמ' 4 פסקה 2 שם מצויין כך:
"באופן פרדוקסלי, הופעתם מעת לעת של פלגים מתנגדים, פורשים ואף יריבים היא למעשה העדות הטובה ביותר לכך שאש"ף פעל בהתאם למבנה ריכוזי, מלמעלה למטה, אלה שחלקו על הכיוון המרכזי של אש"ף עזבו את הארגון או נדחקו החוצה. וכל אלה שנותרו, היו מעצם עובדת השארותם, הן נאמנים והן סרים למרותה של ההנהגה המרכזית של אש"ף. דהיינו יאסר ערפאת ופלג פת"ח הדומיננטי שלו".

לא מצאתי סתירה בחוות דעת המומחה. המומחה ציין כי רק הפלגים שהיו נאמנים לאש"ף נותרו קשורים אליו ואילו יתר הפלגים פרשו ממנו. מכאן שאם אבו עבאס היה רוצה להתנתק מאש"ף הוא היה עושה זאת. בפועל, אבו עבאס לא התנתק מאש"ף, והוא גם היה חבר בוועד הפועל של אש"ף בעת פעולת החטיפה, משמע באותה העת הארגון שהוא עמד בראשו היה חלק מאש"ף. ציון העובדה שהיו גורמים שעזבו את אש"ף מפני שלא היו נאמנים לו יש בה כדי להעיד שהגורמים שלא פרשו המשיכו ופעלו במסגרתו.

אשר לטענה כי חוות הדעת מושתתת כולה על הספר שכתבה אלמנתו של אבו עבאס, שאינו אלא עדות שמיעה - איני סבורה כן. המומחה ציין בעדותו (עמ' 86 שו' 7-3) כי מנקודת מבטו כמומחה לתחום, הוא סבור שהספר הוא אמין וכי תכנו מתאים למקורות אחרים שבהם הוא נתקל כמומחה. בהמשך הבהיר המומחה וציין: "אני לא סומך עליה, על המידע על העובדות. את זה אני יודע מעצמי, מניסיון אישי מתוך הממשל" (שם, עמ' 137 שו' 11-9). מכל מקום יוער כי אף שהספר אינו קביל לשם הוכחת אמיתות תוכנו, משהנתבעת אינה חולקת על עצם פרסום הספר ואף צרפה כמוצג טו' מטעמה את דבר פרסומו בפייסבוק של המחברת, הרי שיש בכך כדי להראות כיצד הדברים תוארו על ידי גורם קרוב ביותר לאבו עבאס. לכך יש לתת משקל במארג הכולל של הראיות במיוחד בנסיבות שבהן התיאור תואם את החומר שאליו נחשף המומחה מתוקף תפקידו בממשל האמריקאי בתקופה הרלוונטית.

גרסת הנתבע למבנה הארגוני של אש"ף, היא שאש"ף הוא ארגון גג קואליציוני בו היו חברים מעת לעת תנועות וארגונים שונים בעם הפלסטיני במטרה לייצג את האינטרס הפלסטיני הכולל. כעין קואליציה לאומית אשר אינה מחוייבת אוטומטית במעשי כל חבריה. לטענת הנתבע גם המחתרות העבריות לפני קום המדינה אוגדו תחת ארגון גג אחד בשם "תנועת המרי העברי" כאשר פעולה של מחתרת ציונית אחת לא חייבה את האחרת. לביסוס טענתו הפנה התובע לאתר ויקיפדיה תחת הכותרת "תנועת המרי העברי". אלא שההשוואה לתנועת המרי העברי המתוארת בויקיפדיה מובילה למסקנה הפוכה. על פי המתואר, תנועת המרי העברי תיאמה ואשרה את הפעולות שבוצעו על ידי המחתרות השונות עד להתפרקותה. התנועה התפרקה לאחר שהתנועות החברות בה לא הסכימו על מדיניות וקו פעולה אחידים. אם כפי שטוען הנתבע הוא מהווה ארגון גג קואליציוני של כלל הפלגים החברים בו, כמו תנועת המרי העברי, ומשזו להבדיל מתנועת המרי העברי, לא התפרקה, המסקנה היא שהפעולות של החזית לשחרור פלסטין נעשו על דעת אש"ף ובאישורו.

בהקשר זה יצויין כי המומחה הדגיש בחקירתו כי אש"ף אינו ארגון גג או ארגון שכולל ארגונים שונים אלא "ארגון מאוחד והוא מקבל את ההחלטות עבור כל הפלגים שנשארו בתוכו, וכל פלג אינדיווידואלי היה צריך להישאר נאמן ואכן נשאר נאמר [צ"ל - נאמן - מ.א] להנהגה של אש"ף. לא מדובר בשילוב של כמה אירגונים אלא ארגון אחד שיש לו חלקים שונים וכולם נאמנים למנהיגות של הארגון" (עמ' 80 שו' 21-16 לפרוטוקול מיום 1.3.2021).

המסקנה המתבקשת מחוות הדעת שכאמור, לא נסתרה, היא כי הפלג שאבו עבאס עמד בראשו, החזית לשחרור פלסטין, שאין חולק על כך שביצע את החטיפה, היה חלק בלתי נפרד מאש"ף ויש לראותו, ואת העומד בראשו הלכה למעשה כאורגנים של אש"ף שפעולותיהם הן פעולותיהם של אש"ף. אש"ף שאינו גוף בשר ודם אלא תאגיד, היינו: "גוף משפטי כשר לחיובים לזכויות ולפעולות משפטיות" (ראו הגדרת "תאגיד" בחוק הפרשנות, תשמ"א -1981). ככזה הוא פועל באמצעות אורגנים (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4)364 (להלן: עניין מודיעים). אורגן של תאגיד "הוא אדם, אשר בגין מעמדו, או מהות פעולותיו, הדין מתייחס אל פעולתו שלו כאל פעולת התאגיד עצמו. הוא אדם שבעיני הדין רואים אותו כמבצע פונקציה של התאגיד" (עניין מודיעים, עמ' 381). וכפי שהגדירו פרופ' א' פרוקצ'יה "אורגן של חברה [והדבר נכון לגבי כל תאגיד - מ.א], הוא " אדם (לרבות תאגיד), שלפי הדין, תקנונה של החברה, או החלטותיה, מוצדק לראות את פעולתו, לרבות כוונתו הפלילית או רשלנותו, כפעולה, כוונתה או רשלנותה של החברה עצמה" (א' פרוקציה דיני חברות בישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט, 82).

בענייננו, לנוכח מעמדו של אבו אבאס כחבר בוועד הפועל של אש"ף וכעומד בראש ארגון שפעולותיו ממומנות על ידי אש"ף, יש לראות את אבו אבאס ואת הארגון שהוא עמד בראשו, החזית לשחרור פלסטין, כאורגנים של אש"ף שפעולותיהם הן הפעולות של אש"ף. בהקשר זה יוער כי מיד לאחר החטיפה הפסיק ערפאת באופן זמני את חברותו של אבו עבאס בוועד הפועל של אש"ף והוא נבחר שוב לתפקיד זה בשנת 1987, שנתיים לאחר החטיפה (עמ' 4 לתרגום של חוות הדעת של המומחה וכן עמ' 79 שו' 17 ואילך לעדותו של המומחה). הנתבע טוען כי השעייתו של אבו עבאס מהוועד הפועל לאחר החטיפה מלמדת דווקא על התנערותו של ערפאת מן האירוע. איני סבורה כן . המומחה הסביר שהדבר נעשה כדי לא לחבל במאמצים הדיפלומטיים של אש"ף לקבל הכרה בקרב מדינות המערב. מכל מקום אף אם אניח כי לאחר החטיפה ערפאת התנער מן המעשה, הרי שלנוכח קביעתי לפיה אבו אבאס והחזית לשחרור פלסטין הם אורגנים של אש"ף ומעשיהם מחייבים את אש"ף, הרי שגם אם האירוע לא התגלגל כפי שתוכנן מראש, אש"ף עדיין אחראי לו. עוד יצויין כי העובדה שאבו אבאס חזר לכהן בוועד הפועל של אש"ף כשנתיים לאחר החטיפה מחזקת את המסקנה שהשעייתו היתה למראית עין בלבד.

נוכח קביעתי לפיה אבו עבאס והחזית לשחרור פלסטין הם אורגנים של אש"ף, אין צורך להוכיח מעורבות ישירה של ערפאת באירוע החטיפה. מכל מקום אציין כי אישור פעולת החטיפה על ידי ערפאת תואר בספר הזיכרונות של אלמנתו של אבו עבאס וכן שפעולת החטיפה בוצעה סמוך מאוד לאחר שישראל תקפה את מטה אש"ף בחמאם א-שט שבתוניס. הגם שכאמור לא מדובר בראיה בעלת משקל רב היות ולא ניתן ללמוד ממנה על אמיתות תוכן הדברים, עצם פרסום הדברים על ידי אלמנתו של אבו עבאס מוסיף משקל מסויים למארג הראיות הכולל. גם סמיכות הזמנים בין תקיפת ישראל בחמאם א-שט מקום משכנו של מטה אש"ף באותם ימים, והחטיפה, מחזקת את המסקנה שקיים קשר בין אש"ף ובין החטיפה. אזכיר גם את הראיונות לתקשורת שציטט המומחה בחוות דעתו שנתנו על ידי ערפאת ואבו עבאס סמוך לאחר אירוע החטיפה. כפי שצויין לעיל, בראיונות אלו אמר ערפאת כי אבו עבאס " המנהיג איתנו בטוניס" ואבו עבאס אמר "היתה זו חובתי להודיע לאח אבו עמאר [כינוי לערפאת - מ.א] על פרטי אכילה לאורו במהלך הישיבה הראשונה ". כאשר נשאל ערפאת אם הוא יסגיר את אבו עבאס לארצות הברית השיב "עבאס חופשי כמובן והוא חבר הוועד הפועל של אש"ף. אינני חושב שאנו נעשה מה שרייגן אמר".

נוכח כל האמור מסקנתי היא שהתובעות הוכיחו במאזן ההסתברויות וברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי כי אש"ף נושא באחריות ישירה לחטיפת הספינה.

אירוע החטיפה

בכתב התביעה נטען כי לאחר חטיפת הספינה, החוטפים עברו בין הנוסעים והפרידו בין הנוסעים בעלי אזרחות אמריקאית ובין האחרים. קבוצת הנוסעים האמריקאים שמנתה 12 איש כולל התובעות, הוחזקה תחת איומי נשק במשך שלושה ימים רצופים מבלי שבא אל פיהם אוכל ושתיה ומבלי שהותרה להם גישה לשירותים. בכל אותה תקופה איימו החוטפים לרצוח את הקבוצה והתובעות חוו חרדת מוות קיצונית בלתי פוסקת. החוטפים הורו להם שלא לזוז ממקומם, הביאו מיכל מלא בנזין ואמרו שבכוונתם לשפוך על החטופים את הבנזין ולשרוף אותם למוות. במהלך החטיפה חזרו החוטפים ואמרו לחטופים כי בכוונתם להוציאם להורג אחד אחד ואף ממשו את האיום כאשר רצחו את לאון קלניגהופר ז"ל, יהודי קשיש שהיה מרותק לכיסא גלגלים, לעיני אשתו ולעיני התובעות ויתר החטופים. ליאון קלינגהופר ז"ל נורה למוות בראשו והושלך עם כיסא הגלגלים ללב ים. לאחר הרצח החוטפים איימו על התובעת סופי צ'סר ז"ל שהיא השלישית בתור והתובעת אנה שניידר ז"ל אחריה. החוטפים כוונו אליהן את הנשק ונפנפו בפניהן ברימוני יד משוחררי נצרות. התובעות היו בעת החטיפה בנות 69 ו- 72 וחוו חרדת מוות. עוד ציינו התובעות בכתב התביעה כי במהלך שלושת הימים שהיו חטופות בלב ים החוטפים היכו אותן ואת יתר חברי הקבוצה מכות נמרצות, בעטו בהם ודחפו אותם באלימות וגרמו להם כאבי תופת בכל חלקי גופם.

הנתבע טוען כי תיאור המעשים של החוטפים כלפי בני הערובה נטען מפי השמועה ומכל מקום הוא תואר בהגזמה והוא נסתר במהלך ההליך בחקירתם הנגדית של בתה של התובעת צ'סר ז"ל ובנה של התובעת שניידר ז"ל וכן בקטעי העיתונות שצרפו לתצהיריהם.

בתצהיר שהגישה הגב' פיליס צ'סר, בתה של התובעת סופי צ'סר ז"ל, מתארת הבת פיליס צ'סר שאמה תיארה בפניה את הפחד הגדול שבו היתה מצויה בעת החטיפה. כן תיארה שהחוטפים לא אפשרו לקחת תרופות או ללכת לשירותים, הביאו מיכלי בנזין והפחידו את החטופים שישרפו אותם בעודם בחיים. לתצהיר משלים שהגישה פיליס צ'סר בשנת 2016, צורף צילום של תפריט שחולק לנוסעים בספינה כשבצדו הריק תיאור בכתב ידה של האם אודות השתלשלות העניינים בזמן החטיפה (צורף גם תדפיס של כתב היד על מנת להקל על הקריאה). בכתב ידה מתארת התובעת סופי צ'סר ז"ל כך: (בתרגום חופשי ובתמצית) בשעה 1:30 נשמעו יריות. קפצתי יחד עם עשרה אנשים נוספים מתחת לשולחן במטבח. לאחר 3/4 שעה הודיעו לכולם ללכת לחדר האוכל שם ישבנו כשלוש וחצי שעות על הרצפה. לאחר מכן הועלנו לטרקלין, נלקחו מאתנו הדרכונים והאמריקאים הוחזקו בנפרד. החוטפים [בתמליל כתוב Pales LO ] והתובעות מבקשות ללמוד מכך שהחוטפים הציגו עצמם כנציגי אש"ף. אעיר כי הכתב אינו ברור ומכל מקום כעולה מניתוח הראיות לעיל מצאתי להשית אחריות על הנתבע גם מבלי להתחשב בטענה זו של התובעות] אמרו להם שהם שונאים את האמריקאים. היו להם רובים אקדחים ורימונים. בילינו לילה מבלי לדעת מה קורה. רגע אחד נאמר לנו לא שירותים ולא מים ולאחר מכן שינו את דעתם. בשעה אחת לקחו אותנו לסיפון [מלל לא ברור לגבי דלק ו- 11 רובים]. אמרו לנו לשבת על הרצפה ושאם לא יקבלו את מבוקשם הם יהרגו אותנו. חיכינו שם שלוש וחצי שעות ואז הורידו אותנו ולאחר שעה לקחו אותנו לחדר פרטי ולאחר כשעה נוספת הוציאו אותנו לטרקלין וישבתי לילה ויום בפחד שיהרגו אותי". (יוער כי הנתבע ביקש למחוק את ה"ש 25 מסיכומי התובעות המפנה לתכניה שצורפה לסיכומים כראיה לכך שהחוטפים הציגו את עצמם כנציגי אש"ף. התוכניה לא צורפה לסיכומים אך נראה כי הכוונה היא לתפריט שתואר לעיל וצורף לתצהיר. מכל מקום כפי שציינתי לא מצאתי להשתית את הכרעתי בשאלת האחריות בטענה כי החוטפים הציגו עצמם כנציגי אש"ף ולכן איני נדרשת לדון בבקשה למחיקת ה"ש 25 מסיכומי התובעים).

לתצהיר המשלים צירפה פיליס צ'סר כתבות עיתונים מן הימים שלאחר החטיפה ובהן מתוארות התובעות כמי שהיו בין החטופים בספינה. בין יתר הכתבות צורפה כתבה מה-Sun-Sentinel מיום 14.10.1985 ובו מתארת התובעת סופי צ'סר ז"ל את החוויות הקשות שחוותה בעת החטיפה. עם זאת בניגוד לנטען בכתב התביעה, מצויין בכתבה שהתובעת מספרת שהחוטפים נתנו להם מים, כריכים יבשים ופירות. כן מתואר בכתבה בניגוד למתואר בכתב התביעה, שבמהלך החטיפה הם שמעו ירייה ונפילה למים אך לא היה להם מושג מה קורה ורק לאחר השחרור נודע להם שליאון קליגהופר ז"ל נרצח ונזרק לים.

האזנתי לקלטת השמע של החקירה של פיליס צ'סר וכן קראתי את התמליל. פיליס צ'סר לא מנסה להעצים את חומרת המעשים והיא מנסה לתאר באופן מדוייק ככל שניתן את אשר שמעה מאמה. כך כאשר נשאלה האם אמה ראתה את החוטפים רוצחים את מר קליגהופר ז"ל היא השיבה שהאם לא ראתה את הרצח אלא שמעה "את הירייה ואת הנפילה למים" (עמ' 83 שו' 18-10 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2017). כאשר נשאלה האם נתנו לאמה להחזיק רימונים היא ציינה שהיא זוכרת שאמה דברה על רימונים אך היא איננה זוכרת באיזה הקשר (שם, עמ' 85 שו' 12). כאשר נשאלה אם אמה הוכתה על ידי החוטפים, השיבה "הם לא קבלו אגרופים... היא ספרה שהם נדחפו בכוח לכל מיני מקומות" (שם, עמ' 50 שו' 28-10).

בתצהיר שהגיש מר מרטין שניידר בנה של התובעת אנה שניידר ז"ל, מתאר מרטין שניידר שהאם ספרה לו שהיא ישבה במסעדה של הספינה כאשר לפתע נשמעו יריות ונשמעה במערכת הכריזה הודעה שהספינה נחטפה. היא ספרה על היחס הנורא מהחוטפים, על פחד המוות ועל כך שנאלצו לשבת על במה ולהחזיק רימונים תחת איומי אקדח. עוד תיאר שהתאים של בני הערובה נבזזו ושהחוטפים איימו עליהם ואמרו להם שבכוונתם להרוג אותם.

לתצהיר המשלים שהגיש מרטין שניידר צורפה גלויה ששלחה אנה שניידר ז"ל למשפחתה במהלך נסיעתה בספינה, לפני שנחטפה. בראש הגלויה מצויין תאריך המשלוח (חודש אוקטובר) ובתחתית הגלויה מצויין שמה של הספינה Achile Lauro. כן צורף צילום כתבה מהעיתון "The Miami Herald" מיום 13.2.1985. בכתבה מתואר שהתובעות השתתפו בפורום שעסק בנושא טרור, שהתקיים בבית ספר למשפטים באוניברסיטת Nova Southeastern בפלורידה שבארצות הברית ושם תיארו התובעות שהחוטפים צעקו בעיקר על הנוסעים האמריקאים וכאשר אמרו לאלו להתקבץ ולצאת לסיפון, אמרה הגב' קלינגהופר לחוטפים שאינה יכולה לקחת את בעלה כי הוא מרותק לכיסא גלגלים. החוטפים השיבו לה שתשאיר אותו מאחור והם ישגיחו עליו. עוד צויין שחוטפים איימו להרוג את האמריקאים אחד אחרי השני עד לשחרור 50 האסירים הפלסטינים. בהמשך הם שמעו ירייה ונפילה למים והן מאמינות שזה היה הרצח של ליאון קלינגהופר ז"ל.

גם מרטין שניידר לא ניסה בחקירתו הנגדית, להעצים את חומרת האירוע. גם הוא נשאל האם אמו הוכתה על ידי החוטפים והשיב "לא ידוע לי שהרביצו לה מכות" אך סיפר ש"איימו עליה והכריחו אותה להחזיק רימוני יד" (עמ' 185 שו' 18 לפרוטוקול מיום 16.9.2019). כמו כן גם הוא השיב לשאלה האם אמו ראתה את הרצח של מר קלינגהופר ז"ל, בשלילה "היא לא ראתה את הרצח" (שם, עמ' 194 שו' 19-18).

בכל הנוגע למספר הימים שארכה החטיפה, פיליס צ'סר נשאלה וענתה שהיא חושבת שהחטיפה עצמה ארכה שלושה ימים (עמ' 63 שו' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2017). בהמשך כאשר ב"כ הנתבע ניסה לעמת אותה עם ראיון שבו מתואר לכאורה שהחטיפה ארכה 20 שעות בלבד השיבה פיליס צ'סר כי בראיון מתוארות 20 השעות שלאחר החטיפה ולא אורך החטיפה עצמה.

מרטין שניידר העיד בחקירתו שהוא לא זוכר כמה ימים אירע האירוע וכאשר נאמר לו על ידי ב"כ הנתבע כי מקטעי העיתונות מאותה התקופה עולה שזה ארך בין יומיים לשלושה הוא משיב "אני לא זוכר את כל הפרטים ואם מדובר בשלושה ימים בסדר גמור" (עמ' 193 שו' 25-21 לפרוטוקול הדיון מיום 26.9.2019).

מתיאור האירועים בתפריט ניתן להסיק כי מדובר בפרק זמן של לפחות יומיים מלאים. בנוסף, מכתבה שצירף הנתבע כמוצג ט' לתיק המוצגים עולה שההשתלטות על הספינה היתה ביום 7.10.1985 וביום 9.10.1985 אבו עבאס הגיע למצרים ויחד עם ערפאת "תיווכו" בפתרון המשבר. כן מתואר שלאחר שחרור הספינה החוטפים הוטסו לכיוון תוניס והמטוס יורט ביום 10.10.2985. כלומר ביום הרביעי לחטיפה. כמו כן בערך " אקילה לאורו" בויקיפדיה שצורף כמוצג ה' לתיק המוצגים של הנתבע מתואר כי המשא ומתן עם החוטפים ארך יומיים.

התובעות שנטל ההוכחה עליהן, לא הציגו ראיה ברורה למספר הימים שבהן הן הוחזקו כבנות ערובה. במיוחד כאשר מדובר באירוע היסטורי שאין קושי להוכיחו. בהעדר ראיה ברורה אסתפק בקביעה כי מדובר בפרק זמן שבין יומיים לשלושה ימים שבהן התובעות הוחזקו בידי מחבלים תחת איומים אימה ופחד מפני הגרוע מכל.

אשר לטענות בדבר הכאת החטופים, הרעבתם, מניעת שימוש בשירותים ורציחתו של ליאון קליגהופר ז"ל לעיניהן - מקובלת עליי עמדת הנתבע לפיה המתואר בכתב התביעה בעניין זה נסתר בחקירות הנגדיות של בני התובעות ובקטעי העיתונות.

עם זאת, ברור לכל שאף ללא העצמת חומרת האירוע כמתואר בכתב התביעה, מדובר באירוע חמור מחריד ומזעזע. אירוע שבו נשים בשנות ה -70 לחייהן נחטפות בידי מחבלים ומצויות במהלך יומיים - שלושה בפחד מוות ובסיכון ממשי שבכל רגע המחבלים יממשו את איומיהם וירצחו אותן וכאשר ברקע נשמעה ירייה (ואף אם לא ידעו באותה עת שמדובר ברצח של ליאון קלניגהופר ז"ל). הנתבע טוען שהתיאורים אודות המאורעות בספינה הם עדות שמיעה מפי בני התובעות שלא נכחו בספינה. אלא שאף אם העדויות אינן קבילות להוכחת אמיתות תוכנן, יש בהן כדי להוכיח שכך תוארו האירועים על ידי האימהות לבנים. מכל מקום, נקל לשער את החרדה והאימה שחוו התובעות, נשים שכאמור היו בעת האירוע בשנות ה- 70 לחייהן, בעת ששהו במחיצת מחבלים שחטפו אותן ואיימו על חייהן. הדבר ברור מאליו ואינו טעון הוכחה.

הנזק
נזקה של התובעת אנה שניידר ז"ל

לשם הוכחת נזקה של התובעת אנה שניידר ז"ל הוגשה מטעמה חוות דעת מיום 22.6.2015 מאת הפסיכיאטר פרופ' ישראל שטראוס. פרופ' שטראוס מציין שהוא לא בדק פיזית את הגב' שניידר שנפטרה בשנת 2002, ושחוות הדעת מבוססת על מידע שקיבל שמספיק לדעתו לשם גיבוש חוות דעת מהימנה על מצבה הנפשי. פרופ' שטראוס שוחח עם בנה של הגב' שניידר, מרטין שניידר וכן עם בתה הגב' סנדרה קליימן. מרטין שניידר סיפר לפרופ' שטראוס כי האירוע על הספינה היה טראומתי מאוד לאמו והיא סבלה במהלכו וגם אחרי סיומו. הבן מתאר שאמו ספרה לו שהיא הייתה בטוחה שתמות וכי חייה היו בסכנה גדולה. סיפרה שהמחבלים הכריחו אותה לעשות דברים מסוימים שהעצימו את סבלה הנפשי, למשל, לשבת על במה ולהחזיק רימוני יד. סיפר שאחרי האירוע, אמו חוותה כאבים ופחדים רבים וסבלה מאוד ולא חזרה לעצמה מעולם, התנהגותה השתנתה. בנוסף, סבלה מחוסר שינה וחרדות ודיווחה ששמעה יריות כל לילה במשך מספר שבועות לאחר האירוע. עוד ציין הבן שהוא כמעט בטוח שאמו קיבלה כדורי שינה ו"סדטיבים" מרופא המשפחה בכדי לטפל בחרדה שסבלה ממנה. בעיותיה נמשכו עד שנפטרה בשנת 2002. עוד תיאר הבן שאמו נראתה כלפי חוץ בסדר אך סבלה מחוסר שינה וחרדות והייתה מספרת שהיא שומעת יריות בלילה במשך מספר שבועות לאחר האירוע. אשר להשפעות לטווח הארוך הבן סיפר שהאם הפכה להיות שקטה יותר, סירבה לצאת לבד, סירבה לטייל למעט למשפחה ובעקבות כך הם הגיעו לבקרה במקום שהיא תבוא אליהם. נהיית פחות חברותית ויותר מסתגרת. בעקבות כך החליטה להישאר בחברות רק עם אותן חברות שחוו איתה את החטיפה. פחדה להישאר לבד. רופא המשפחה סיפר לבן שאמו סובלת מטראומה.

הבת סנדרה קליינמן ספרה לפרופ' שטראוס כי אמה סבלה מאוד לאחר שחזרה לארה"ב והיו שינויים בהתנהגותה. לפני האירוע היא הייתה פעילה מאוד ונהגה לנסוע לחו"ל פעמים רבות. לאחר האירוע היא הפסיקה לצאת לחופשות למעט ביקורים אצל ילדיה בניו יורק. הבת סיפרה שלאחר האירוע האם סבלה בעיקר מסיוטים בלילה, וחוותה "פלשבקים" מהאירוע. דיווחה שאמה ביקרה אצלה בניו יורק כאשר ניכר שהייתה לה ירידה משמעותית בתפקוד של ADL וירידה ביכולת הקוגניטיבית, עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת אפילו לסרוג. בנוסף, דיווחה שאמה סבלה מאירועי מוח קטנים לאחר האירוע כתוצאה מיתר לחץ דם. תיארה כי לאחר האירוע אמה הפכה לאישה הזקוקה לעזרה, עידוד ותמיכה ולא הצליחה לחזור לתפקוד מלא כפי שהי יתה לפני הפיגוע. בתה דיווחה כי אמה לא נהגה לדבר על מצבה הדיכאוני כיוון שהייתה אישה גאה. אין לה רשומה רפואית מכיוון שאמה נפטרה בשנת 2002 מדמנציה, והיא לא שמרה את התיק הרפואי שלה.

בעקבות התיאור של בנה ובתה של הגב' שניידר ז"ל, הגיע פרופ' שטראוס למסקנה שהגב' שניידר ז"ל סבלה מתסמונת פוסט טראומטית, לאחר שנחשפה לאירוע טראומטי, שבמהלכו חוותה פחד עמוק, חוסר אונים ואימה, שהם סממנים בולטים לקראת פיתוח PTSD. האירוע נחווה אצלה מחדש במספר אופנים; זיכרונות חוזרים וחודרניים, התנהגות או הרגשה כאילו המאורע מתרחש שוב, מצוקה פסיכולוגית בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המזכירים את המאורע ועוד. כמו כן, נמנעה מגירויים הקשורים לטראומה. ההפרעה נמשכה יותר מחודש, וגרמה למצוקה משמעותית קלינית ופגעה בתחומי תפקוד חברתיים ותעסוקתיים. לאור כל הנ"ל, קבע כי העובדות מעידות על מחלה פוסט טראומטית עם סמנים שמאפיינים מחלת נפש קשה, לכן קבע בסבירות גבוהה כי גב' שניידר ז"ל סבלה מהפרעה פוסט טראומטית (PTSD, הפרעה בתר-חבלתית) בדרגת חומרה קשה.

הנתבע הגיש אף הוא חוות דעת מטעמו מאת ד"ר הלה יהלום. ד"ר יהלום מציינת כי לא ברור על סמך מה העריך פרופ' שטראוס את מצבה של אנה שניידר "בדרגת חומרה קשה" מבלי שבדק את הגב' שניידר ומבלי שהוצג לו כל תיעוד רפואי אודות מצבה ובהסתמך אך ורק על תיאורים מצד הבן שהתגורר רחוק ממנה ולא טיפל בה. כן מציינת ד"ר יהלום כי תיאור מצבה של הגב' שניידר מתאים לדמנציה ולאירוע מוחי, שדווח שארעו לגב' שניידר. עוד מציינת ד"ר יהלום כי לא בכדי לא נקב פרופ' שטראוס באחוזי הנכות שכן לא ניתן לקבוע את חומרת מצבה של הגב' שניידר על בסיס הנתונים הדלים שהוצגו. לסיכום קובעת ד"ר יהלום כי בהעדר תיעוד רפואי כלשהו ובהעדר בדיקה של התובעת על ידי פסיכיאטר אי פעם, לא ניתן לקבוע שהגב' שניידר סבלה מנכות נפשית.

נזקה של התובעת סופי צ'סר ז"ל

גם בעניינה של התובעת סופי צ'סר ז"ל הוגשה חוות דעת מאת פרופ' ישראל שטראוס. הגב' צ'סר ז"ל נפטרה בשנת 2000 וגם את הגב' צ'סר ז"ל פרופ' שטראוס לא בדק. חוות דעתו נתנה ביום 21.6.2015. פרופ' שטראוס מתאר כתבות בעיתונים שפורסמו סמוך לאחר החטיפה שם מתארת הגב' צ'סר את הפחד והאימה מפני המחבלים את האיומים והתחושה שהיא הולכת למות ולא תחזור הביתה. בתה, פיליס צ'סר, דיווחה כי אמה ספרה לה שהיא הרגישה פחד נורא וחוסר אונים. בעת החטיפה היא כתבה את שעברה בחשאי על מפית כדי שתוכל לדווח על כך לאחר מכן. גב' צ'סר חשבה שלא תשרוד את החטיפה, אך לפחות תשאיר תיעוד להתרחשות. היא סיפרה שמצבה הרפואי החמיר לאחר שהמחבלים מנעו ממנה ליטול את התרופות שהיא נהגה לקחת בגין הסוכרת שממנה סבלה. דיווחה שהמחבלים הניחו מכלי נפט מולם, והם חששו שיפוצצו אותם. לאחר כשלושה ימים הסתיים האירוע וגב' צ'סר חזרה לארה"ב.

לאחר החטיפה, שמעה על המקרה של קלינגהופר ז"ל והדרך בה נרצח. היה לה קשה לקבל את הבשורה, שכן הכירה אותו לפני אירוע החטיפה על הספינה. הבת מתארת כי לאחר האירוע, חיי אמה השתנו. לפי תיאור הבת, לפני האירוע הייתה הגב' צ'סר בעלת חוסן נפשי אולם לאחר האירוע היא הייתה מלאת פחדים, אופייה החיובי נעלם, ניסתה שלא לדבר על האירוע ושכחה חלקים ממנו, טענה כי חלק מזיכרונותיה נמחקו. התנהגותה השתנתה, בין היתר, סירבה לצאת ולטייל, הפסיקה לקבל עבודות חדשות ונמנעה מפגישות עם לקוחות, היא הפכה רגישה לרעשי רקע. תגובותיה לרעשים התבטאו ברעד, קיפאון ופחד לא מידתי. דיווחה על "פלשבקים" קשים ומטרידים כאשר שמעה רעשים, שיחות בנושא מחבלים, ריח של נפט. בחודשים הראשונים לאחר האירוע, דיווחה כי בלילות רבים לא הצליחה להירדם ונרדמה רק בשעה מאוחרת. בתה הייתה צריכה להישאר עימה בכל סוף שבוע מאז החטיפה ועד פטירתה. בשנים שקדמו למותה, נזקקה שמישהו יהיה איתה כל יום כיוון שפחדה להיות לבד. למרות הסבל הנפשי, בתה דיווחה כי היא סירבה ללכת למטפל פסיכולוג בכדי לדבר על הקושי שלה, והעדיפה ללכת לרופא המשפחה שהכירה, ואיתו דיברה על כאבה הנפשי. לבתה לא ידוע האם אמה קיבלה תרופות המיועדות להקל על החרדות מהם סבלה.

בנה, קנת' צ'סר, דיווח גם כי התנהגות אימו השתנתה לאחר אירוע החטיפה. בין היתר, היא הפכה להיות חרדתית ורגישה לרעשים, פחדה מקבוצות גדולות של אנשים בקניונים ובשדות תעופה. יצאה פחות מהבית והסתגרה יותר.

ההתרשמות של פרופ' שטראוס היא שגב' צ'סר ז"ל סבלה מתסמונת פוסט טראומתית. צויין כי הגב' צ'סר חוותה פחד עמוק, חוסר אונים ואימה שהם גורמים בולטים לפיתוח PTSD. צויין כי חל שינוי בהתנהגותה של הגב' צ'סר ז"ל והיא חוותה מצוקה פסיכולוגית בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים שהזכירו לה היבטים שונים של האירוע. תקופת ההפרעה נמשכה מעבר לחודש ימים, וגרמה למצוקה משמעותית קלינית ופגיעה בתחומי תפקוד חברתיים ותעסוקתיים. לכן קבע פרופ' שטראוס כי יש סבירות גבוהה לכל שהגב' צס'ר ז"ל סבלה מהפרעה פוסט טראומטית (PTSD, הפרעה בתר-חבלתית) בדרגת חומרה קשה.

הנתבע הגיש אף הוא חוות דעת מטעמו מאת ד"ר הילה יהלום. כפי שצויין בעניינה של הגב' שניידר ז"ל גם בעניינה של הגב' צ'סר ז"ל מציינת ד"ר יהלום שלא ניתן היה להגיע למסקנות בדבר מצבה הנפשי של הגב' צ'סר ז"ל בהעדר כל תיעוד רפואי ומבלי שנבדקה אי פעם על ידי מומחה בתחום הנפשי. עוד מציינת ד"ר יהלום כי החטיפה אירעה מספר חודשים לאחר מות בעלה ולא ניתן להעריך את השפעת האבדן על מצבה. לסיכום גם בעניינה של הגב' צ'סר ז"ל מציינת ד"ר יהלום כי בהעדר תיעוד רפואי כלשהו ובהעדר בדיקה של הגב' צ'סר ז"ל על ידי פסיכיאטר אי פעם, לא ניתן לקבוע שהגב' צ'סר ז"ל סבלה מנכות נפשית.

הצדדים כאמור, הסכימו לוותר על החקירות של המומחים הרפואיים ושבית המשפט יקבע את הנכות הרפואית על פי החומר שבפניו.

לאחר שבחנתי את חומר הראיות ואת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי הגם שאין חולק על כך שהתובעות חוו טראומה קשה ומחרידה, והגם שהדעת נותנת שהזיכרונות הקשים מהטראומה הנוראית נותרו בליבן גם לאחר האירוע, לא עלה בידי התובעות, שהנטל עליהן, להוכיח כי נותרה להן נכות נפשית צמיתה בעקבות האירוע. זאת מן הטעמים הבאים:

ראשית - התובעות שהיו בין החיים בעת הגשת תביעתן, לא טרחו להגיש חוות דעת רפואית יחד עם הגשת התביעה כנדרש. ויודגש, אין מדובר רק בפגם פרוצדורלי, אלא בהתנהלות שהביאה לכך שנמנעה בדיקתן על ידי המומחים ובכך נשלל מהנתבע כלי ראייתי בעל משקל משמעותי. אמנם כפי שכותב פרופ' שטראוס בחוות דעתו, אין מניעה מן הבחינה העקרונית לתת חוות דעת רפואית לאדם שנפטר, ואולם אין ספק שהדבר מפחית מאוד מן המשקל שניתן לתת לחוות דעת שכזאת.

שנית - במקרה שלפנינו לא הוצג כל תיעוד רפואי בפני פרופ' שטראוס. לכן חוות דעתו נסמכת אך ורק על דברי הבנים ואינני סבורה כי בנסיבות המקרה דנן ראוי להשתית את חוות הדעת כולה על דברי הבנים. זאת במיוחד בשים לב לכך שאף הם הודו בכך שלא היו בקשר רציף עם האימהות.

שלישית - הבנים אשרו שהאימהות מעולם לא פנו לקבלת עזרה בתחום הנפשי. כך פיליס צ'סר העידה כי אמה מעולם לא פנתה לטיפול פסיכולוגי או לפסיכיאטר וכי נהגה ללכת רק לרופא משפחה (עמ' 51 שו' 20-14 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2017). גם מרטין שניידר אישר שאמו טופלה רק על ידי רופא כללי ולא פנתה לרופאים אחרים אחרי האירוע (עמ' 186 שו' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2019). אמנם בהמשך מציין מרטין שניידר שאמו לא רצתה ללכת לטיפול פסיכיאטרי כי רצתה " להשאיר את זה מאחור" (שם, עמ' 187 שו' 4-3) ופיליס צ'סר מתארת כי האם לא פנתה לטיפול נפשי כי המפגשים עם רופא המשפחה שאתו היא הייתה מדברת הספיקו לה (עמ' 56-55 לפרוטוקול הדיון מיום 27.2.2017), אולם בהעדר כל אינדיקציה אובייקטיבית למצב נפשי חריג של התובעות לא ניתן לומר שעלה בידן להוכיח את טענתן בעניין זה.

הנתבע טוען שהראיונות שנתנו התובעות סמוך לאירוע מלמדות על כך שמצבן הנפשי היה טוב שאם לא כך הדבר היו נמנעות מלחזור ולספר שוב ושוב בפני התקשורת את שאירע להן. איני סבורה שבכך בלבד יש כדי ללמד על מצבן הנפשי. עם זאת העדר טיפול רפואי לחלוטין בתחום הנפשי כל השנים מאז החטיפה ועד מותן ואורח החיים שהן ניהלו כעולה מן החומר שהוצג הביאני למסקנה כי לא עלה בידי התובעות להוכיח שנגרמה להן נכות צמיתה כתוצאה מן האירוע.

לכך אוסיף כי הלכה למעשה, בכתב התביעה לא נטען כלל לקיומה של נכות נפשית ואף לא הוגשה חוות דעת להוכחתה. בכתב התביעה נטען לכאב וסבל נפשי ופיזי שנגרם לתובעות במהלך החטיפה אך לא נטען לנזקים לאחר החטיפה או לקיומה של נכות נפשית בעקבות כך. אמנם במהלך ההליך ובעקבות דיון מאוחד שהתקיים בתיק זה יחד עם תביעות נוספות שהוגשו על ידי נפגעי טרור (ראו החלטות מיום 16.9.2008 ו- 4.12.2008) הוגשו חוות דעת מטעם התובעות והנתבע לא התנגד להגשתם, אולם לא ניתן להתעלם מכך שבתחילת ההליך התובעות כלל לא טענו לקיומה של נכות.

עם זאת והגם שלא הוכח קיומה של נכות בתחום הנפשי, אין ספק בכך שנגרמה לתובעות עגמת נפש רבה הן כתוצאה מכליאתם בידי המחבלים והן כתוצאה מן הפחד והאימה שבו הן היו נתונות בזמן הכליאה.

סקירת הפסיקה בנוגע לכליאת שווא מלמדת כי הסכומים הנפסקים בעקבות כך נעים בין 1,000 ₪ ל- 10,000 ₪ כאשר בכליאת שווא לתקופות ארוכות יותר, הסכום שנפסק עבור כל יום נמוך יותר (רע"א 5932/08 עמי שירי נ' מדינת ישראל- שירות בתי הסוהר (25.8.2010) שם נפסקו 3,000 ₪ לכל יום כליאה למשך 29 ימים; רע"א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל, יג והאסמכתאות שם (6.1.2015)). במקרה דנן מדובר בכליאה לתקופה קצרה יחסית ובהתאם לכך יש לגזור את סכום הפיצוי.

לכך יש להוסיף כי בענייננו אין המדובר רק בכליאת שווא או מעצר שווא, הגורם בעיקר לפגיעה בחירות, בושה ותחושת חוסר אונים. אלא בחטיפה שבמהלכה התובעות היו מצויות, מעבר לתחושת חוסר האונים, גם תחת איומים ופחד מוות ולכן ברור שהסכום שיש לפסוק גבוה מן הסכומים שנפסקים בגין מעצרי שווא.

בנוסף לכך, בענייננו מדובר במעשה טרור זדוני, פוגעני ומקומם במיוחד. לכן התובעות תובעות גם פיצויים פיצויים עונשיים ו בכך אעסוק בפסקאות הבאות.

פיצויים עונשי ים

בניגוד לפיצויים התרופתיים שתכליתם העיקרית היא השבת המצב לקדמותו, תכליתם של הפיצויים העונשיים דומה לתכליות של דיני העונשין, שעיקרן גמול והרתעה.

מוסד הפיצויים העונשיים עורר בעבר מחלוקת והוא לא התקבל כמובן מאליו (ע"א 2144/13 עזבון המנוח עמית עמוס מנטין ז"ל נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 121-120 (6.12.2017) (להלן: עניין מנטין)) אולם כיום אין עוד מחלוקת בדבר סמכותם של בתי המשפט בישראל לפסוק פיצויים עונשיים. עם זאת לנוכח חריגותם בנוף דיני הנזיקין, הפיצויים העונשיים מוטלים רק במקרים יוצאי דופן ומקוממים במיוחד. מעשי טרור, כבענייננו, שמטבעם הם מקוממים ומעוררים סלידה באופן מיוחד, הוכרו בפסיקה כמקרים המצדיקים פסיקת פיצויים עונשיים (עניין מנטין ועניין בן שלום). להטלתם במקרי טרור נודעת חשיבות מיוחדת במקרים שבהם המזיק לא עומד לדין פלילי כפי שאירע בענייננו (עניין מנטין פסקה 153; עניין בן שלום, פסקאות 77-76).

75. הכל מסכימים כי חומרת המעשה, אופי התנהגותו של המזיק, מידת הסלידה שההתנהגות מעוררת, והיסוד הנפשי שנלווה למעשה, הינם פרמטרים שיש לקחת בחשבון בעת פסיקת פיצוי עונשי וקביעת שיעורו. כל אלה כמובן מתקיימים בענייננו. השאלה היא האם, כטענת הנתבע, במקרים שבהם הנזק שנגרם לתובעים איננו חמור באופן מיוחד, אין מקום לפסוק פיצויים עונשיים. או שמא לנוכח מטרתם של הפיצויים העונשיים שהם כאמור גמול והרתעה ולא פיצוי הניזוק, אין לתת משקל ל אופייה וחומרתה של הפגיעה בקרבן כשיקול בפסיקת פיצוי עונשי. בהקשר זה יוער כי אף שיש חפיפה מסויימת בין חומרת ההתנהגות לחומרת הנזק כך שככל שהמעשה גורם נזק משמעותי יותר גוברת הנטייה לראות במעשה כחמור יותר (עניין בן צבי, פסקה 39 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין) הרי שבמקרה שלפנינו אין חולק על כך שמדובר במעשה חמור, מקומם וראוי לגינוי אף אם הוא לא הסב לתובעות פגיעה קטלנית או נכות צמיתה.

76. בארצות הברית, אופי הפגיעה וחומרתה מהווה בהחלט שיקול שיש לקחת בחשבון בעת פסיקת פיצוי עונשי וקביעת שיעורו. כך ב - Restatement (Second) of Tort, sec. 908(2) מצויין כי : "In assessing punitive damages, the trier of fact can properly consider the character of the defendant's act, the nature and extent of the harm to the plaintiff that the defendant caused or intended to cause and the wealth of the defendant." עמדה זו הובעה בפסקי דין רבים שעסקו בפיגועי טרור. ראו למשלFlatow v. The Islamic Republic of Iran, 999 F. Supp. 1(D.C 1998) p.32 וכן Murphy v. Islamic Republic of Iran, 740 F. Supp. 2d 51 (D.D.C.2010) p.23; Harrison v. Sudan, 882 F. 2d 23. כך גם צויין לאחרונה ב - Colvin v. Syrian Arab Republic, 363 F. Supp. 3d 141):

"Courts calculate punitive damages by considering the following four factors:
(1) the character of the defendants’ act,
(2) the nature and extent of harm to the plaintiffs that the defendants caused or intended to cause,
(3) the need for deterrence, and
(4) the wealth of the defendants.” (עמ' 32).

חומרת הפגיעה כשיקול רלוונטי בסוגיית הפיצויים העונשיים אנו מוצאים גם בפסיקה של בתי המשפט בישראל. השופטת א' פרוקצי'ה בע"א זיימן נ' קומרן (13.12.2006) תיארה את המצב בישראל בציינה כך: "במקרים בהם נפסקו פיצויים עונשיים, הם יוחדו למקרים נדירים הכרוכים בפגיעה קשה במיוחד שנלווה לה אשם ברמה גבוהה, המצדיק תגובה עונשית גם במישור האזרחי " (פסקה 24 והאסמכתאות שם)[ההדגשה הוספה - מ.א]. ראו גם ת"א 6062/04 עזבון המנוחה מרים חנה אמיתי ז"ל נ' מוחמד עיד עבדאלקאדר עיסא ואח', פסקה 65 (29.7.2019); ע"א 3309/04 (מחוזי - ת"א) מדני נ' מסיקה (13.7.2006); ת"א 209/05 פלונית נ' אבי מזרחי (1.5.2008). בכל אלה נפסקו פיצויים עונשיים עקב הפגיעה הפיזית החמורה שנגרמה. לעומת זאת לא נפסקו פיצויים עונשיים במקרים של שני אירועי חטיפה ועינויים שבוצעו על ידי הרשות הפלסטינית כלפי ישראלי, בשל הפגיעה הפיזית המועטה יחסית שנגרמה לתובע, אך נפסקו פיצויים מוגברים (ת"א (מחוזי - י-ם) 4071-02 פלוני נ' הרשות הפלסטינית (20.9.2015)).

בכל הנוגע לפיגועי טרור, המקרים שבהם נפסקו עד כה בישראל פיצויים עונשיים עקב מעשי טרור, הסבו כולם תוצאות קטלניות (ראו עניין מנטין ועניין בן שלום. יוער בעניין בן שלום כי הגם שנפסקו פיצויים עונשיים לשתי היתומות שנפצעו בפיגוע מרסיסים, הנזק שנגרם להן כתוצאה ממעשי המעוולים לא התבטא רק בפציעה (שלכאורה לא היתה חמורה) אלא בעיקר בהותרתן פעוטות יתומות מאב ואם, תוצאה קטלנית ומזעזעת מאין כמוה המצדיקה לכל הדעות פסיקת פיצוי עונשי).

כעולה מן הפסיקה שהובאה לעיל, הגם שמטרתו של הפיצוי העונשי איננה להשיב את המצב לקדמותו, אופי הפגיעה וחומרתה הוא שיקול שיש להביאו בחשבון בעת פסיקת פיצויים עונשיים. יש לזכור כי הפיצוי העונשי הוא בעל סממנים מעורבים המשלבים עקרונות מן הדין הפלילי ומדיני הנזיקין ולכן לא ניתן להתעלם מתוצאת המעשה בעת פסיקתו. כפי שציינתי בפסק דיני בת"א 4333-02 שמש ואח' נ' הרשות הפלסטינית (2.11.2020) (להלן: עניין שמש), מקובלת עליי בעניין זה עמדתה של המלומדת ד"ר אור קרסין כפי שהובעה במאמרה, הדוקטרינה של פיצויים עונשיים במשפט הישראלי - בחינה מחודשת, מחקרי משפט כט, התשמ"ד - 2014, 571 (להלן: קרסין), כי אף שהמטרות שבבסיס הפיצוי העונשי הן גמול והרתעה בדומה למטרותיו של ההליך הפלילי, לא די בבחינת היסוד הנפשי לשם פסיקת פיצוי עונשי אלא "יש להביא בחשבון הן את חומרת המעשה והן את חומרת התוצאה נוסף על היסוד הנפשי " (קרסין, עמ' 588) שכן "המציאות מלמדת כי תוצאות הן מרכיב חשוב בשיקולי ענישה במשפט" (שם, עמ' 589). ואכן בהתאם לדין הפלילי, במסגרת קביעת מתחם העונש ההולם לשם גזירת הדין בהליך פלילי, על בית המשפט להתחשב בין היתר בנזק שהיה צפוי להיגרם מביצוע העבירה ובנזק שנגרם בפועל מביצוע העבירה (סעיף 40ט(א)(3)ו-(4) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977). אם כך הדבר בעת גזירת הדין בהליך פלילי על אחת כמה וכמה במסגרת פסיקת פיצויים עונשיים שבסופו של יום מקורם בדיני הנזיקין שתכליתם העיקרית היא פיצוי בגין הנזק שנגרם בפועל.

כב' השופטת י' וילנר בעניין בן שלום, מציינת אף היא כי תוצאות מעשיו של המזיק מהוות אינדיקציה לחומרת המעשה ולכן "ממילא יש בתוצאות העוולה כדי להשליך גם על פסיקת הפיצויים העונשיים" (עניין בן שלום, פסקה 134)[ההדגשה הוספה, מ.א]. עוד מציינת כב' השופטת וילנר כי "התחשבות בתוצאות העוולה מתיישבת עם תכליתם הגמולית של הפיצויים העונשיים, כמו גם עם מטרתם להשיב את השוויון בין המזיק והניזוק על כנו ועם הגינוי החברתי המובע באמצעותם... אף בהיקש מדיני העונשין נמצא כי 'הנזק מביצוע העבירה' מהווה אחד השיקולים שעל בית מהשפט להתחשב בהם בעת קביעת מתחם הענישה ההולם על פי סעיף 40ט(א)04) לחוק העושנין, התשל"ז – 1977. כן נקבע לא אחת בפסיקה כי היקף הנזק שנגרם עקב עבירה שבוצעה, ולא כל שכן מספר הקורבנות בנפש אשר גבתה עבירה זו, מהווה שיקול נכבד בגזירת העונש הראוי" (שם, פסקה 135). כב' השופטת י' וילנר מסכמת ומציינת כי " שיקוף חומרת מעשהו של המזיק מחייבת פיצויים עונשיים מובחנים עבור כל אחד ואחד מן הניזוקים - בין ישירים ובין עקיפים, כך שמידת הנזק שנגרם להם תילקח כמובן בחשבון בקביעת שיעור הפיצוי" (שם, פסקה 136)[ההדגשה הוספה, מ.א].

לסיכום סוגיה זו, וכפי שציינתי בעניין שמש וכעולה גם מעניין בן שלום יש לקחת בחשבון את אופי הפגיעה וחומרתה בעת פסיקת פיצוי עונשי ושיעורו. לכן אף אם אניח כי ראוי לפסוק בנסיבות המקרה דנן פיצוי עונשי עקב חומרת המעשה והזדון שבמעשה, שיעור הפיצוי העונשי יושפע מ אופי הנזק ושיעור הנזק שנגרם לתובעות.

התובעות טוענות כי יש לבחון את תוצאת המעשה לא רק ביחס לנזק האישי שנגרם להן אלא ביחס לנזק שנגרם לציבור בכללותו. הן מפנות בהקשר זה לחוות דעתו של תא"ל אלי בן מאיר שהוגשה ביום 15.6.2016. תא"ל בן מאיר שימש במסגרת תפקידיו השונים בצה"ל בין היתר כראש חטיבת המחקר באמ"ן והוא מציין שפיתח מומחיות גבוהה בניתוח מידע מגוון ובהערכתו תוך שימוש במתולוגיות מודיעיניות. לענייננו מציין תא"ל בן מאיר כי מהמידע שבחן עולה, כי אירוע החטיפה היה ייחודי וראשוני והשלכותיו על העולם ועל התחבורה הימית היו נרחבות. הפיגוע גרר עיסוק בינלאומי בסוגיות אבטחה של תחבורה ימית. כך הגוף האמון על חקיקה בינלאומית באו"ם אימץ החלטה הקוראת למדינות לנקוט בצעדים למניעת פגיעה באוניות ונוסעיהן. כן הותקנו תקנות על ידי משמר החופים האמריקאי שגררו הוצאות כספיות כבדות. בהמשך לכך בשנת 1998 התקבלה אמנה נגד מעשים בלתי חוקיים בתחבורה הימית והושקע ממון רב כדי ליישם את צעדי האבטחה שננקטו בעקבות כך.

הנתבע טוען שחוות הדעת של תא"ל בן מאיר מהווה הרחבת חזית היות ושאלת הפגיעה בתחבורה הימית לא צויינה כלל בכתב התביעה. טענה זו הועלתה על ידי הנתבע כבר בעת הגשת הראיות בשנת 2016. כב' השופט דרורי בהחלטתו מיום 27.9.2016 קיבל את עמדת התובעות לפיה אין מדובר בעילה נפרדת אלא בחוות דעת שנועדה לבסס את הזכאות לפיצויים עונשיים עקב היקף הפגיעה בציבור בכללותו ולכן לא נעתר לבקשת הנתבע להוציא את חוות הדעת מן התיק. אף אני סבורה כי בנסיבות הענין אין לראות בחוות הדעת הרחבת חזית בשים לב לכך שהיא נועדה לבסס את הזכאות לפיצוי עונשי שנתבע במפורש בכתב התביעה. מכל מקום מאז הגשת הראיות בשנת 2016 היה לנתבע זמן מספיק להערך בהתאם ולהגיש ראיות סותרות.

לגוף העניין, אכן יש הסוברים כי הפיצויים העונשיים נועדו גם למלא תפקיד מעין ציבורי במימוש התכלית התרופתית של דיני הנזיקין, היינו - השבת המצב לקדמותו - וזאת במקרים שבהם המזיק הסב במעשהו נזקים רחבי היקף המפוזרים על פני הציבור כולו ולכן הפיצוי העודף שמקבל הניזוק הקונקרטי מגלם את הנזק שנגרם לציבור (עניין בן שלום פסקה 79; עניין בן צבי פסקה 37). עם זאת איני סבורה כי בשיטת משפטינו בה הפיצוי העונשי נפסק במקרים חריגים במיוחד יש מקום להרחבת השימוש בו גם למקרים שבהם הנזק שנגרם לתובע הספציפי אינו חמור אף אם הנזק שנגרם לציבור בכללותו הוא רב. תכלית זו הלוקחת בחשבון את הנזק לציבור הרחב יכול אולי שתילקח בחשבון בשיטות משפט שבהן הפיצוי העונשי או חלקו מועבר אל הקופה הציבורית. כך למשל נקבע בחלק מן המדינות בארצות הברית (בפסיקה שאיננה נוגעת לטרור) כי הפיצוי העונשי שייפסק, לא יועבר במלואו לניזוק אלא מחצית ולעיתים אף יותר, יועבר לאוצר המדינה או לקרן ציבורית ראו: WILSON ELSER, PUNITIVE DAMAGES REVIEW, 50 - STATE SURVEY, 2018 UPDATE באלסקה 50% מועבר לאוצר המדינה (שם, עמ' 9 ); בג'ורג'יה ואינדיאנה 75% מועבר לאוצר המדינה (שם, עמ' 31 ועמ' 39 בהתאמה); באורגון 70% מחולק בין גורמים מדינתיים שונים (שם, עמ' 89)).

עוד יצויין כי בארצות הברית צומצמה היקפה של סנקציית הפיצויים העונשיים ונקבע, בדעת רוב בפסק דין (2007) Philip Morris v.Williams,127 S.Ct.1057 כי מטרת הפיצויים העונשיים היא להעניש את המזיק אך ורק על הנזק שגרם לניזוק ולא על הנזק שגרם לחברה בכללותה. עם זאת יצויין כי גם דעת הרוב הסכימה לכך שניתן להביא ראיות לגבי היקף הנזק שנגרם לציבור בכללותו על מנת להוכיח את מידת האשם וחומרת המעשה כשיקול שיש לקחת בחשבון בעת פסיקת פיצוי עונשי.

בענייננו התובעות טוענות כי הנזק שנגרם לתחבורה הימית מלמד לא רק על היקף הנזק אלא גם על חומרת המעשה ולכן יש להביאו בחשבון בעת פסיקת הפיצוי העונשי ללא קשר לנזק האישי שנגרם לתובעות. מנגד טוען הנתבע כי אין בחוות הדעת כל ראיה לכך שאכן נגרמו נזקים כלכליים לתחבורה הימית בשל אירוע החטיפה, זאת משום שהנתונים שהובאו בחוות הדעת ביחס לעלויות האבטחה של התחבורה האווירית והימית מתייחסים להוצאות שהוצאו לאחר אירועי הטרור בשנת 2001 המכונים "אירועי ה- 9/11" ואילו לגבי העלויות לאחר חטיפת אקילה לאורו לא הוצגו כלל נתונים. תא"ל בן מאיר נשאל על כך בחקירתו והוא אכן אישר כי הנתונים הכלכליים שהוצגו על ידו נוגעים לאירועים אחרים ולא לאירוע חטיפת הספינה (עמ' 229 שו' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.2020).

אכן לא הוצגו בחוות הדעת נתונים ברורים לגבי הנזק הכלכלי בעקבות אירוע חטיפת הספינה ולכן לא ברור עד כמה ניתן להסתמך על חוות הדעת בהקשר זה. למרות זאת, נכונה אני להניח כי הדיונים וההוראות בפורומים הבינלאומיים בכל הנוגע לאבטחת התחבורה הימית בעקבות חטיפת הספינה מלמדים על חומרת המעשה. אלא שאיני נדרשת להוכחת הפגיעה בתחבורה הימית על מנת להגיע למסקנה שמעשה הטרור שביצע הנתבע הוא חמור באופן מיוחד. כל מעשה טרור זורע פחד ואימה בציבור בכללותו, וכל מעשה טרור הוא חמור ומקומם. לכן מצד המעשה שביצע הנתבע, אין ספק בכך שמדובר במעשה חמור שיש לקחתו כשיקול בעת בחינת זכאותן של התובעות לפיצוי עונשי. השאלה כפי שציינתי לעיל היא האם בנסיבות שבהן הנזק האישי הוא כפי נזקן של התובעות ראוי לפסוק פיצוי עונשי ובאיזה שיעור. מן הטעמים שיפורטו להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי בנסיבות המקרה דנן הפיצוי שראוי לפסוק לתובעות הוא פיצוי מוגבר ולא פיצוי עונשי. זאת מבלי לקבוע מסמרות לגבי פסיקת פיצויים עונשיים במקרים אחרים שבהם התוצאה לא היתה קטלנית ולא נגרמה נכות משמעותית.

פיצויים מוגברים

בניגוד לפיצויים עונשיים, מטרתם של הפיצויים המוגברים היא לרפא נזק ממשי שנגרם לניזוק, במקום שבו הנזק הלא ממוני הוחמר עקב התנהגותו של המזיק (א' ברק "פיצויים" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 579 (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)).

הנזק הלא ממוני שנגרם לניזוק מוגבר בשל היסוד הנפשי של המזיק. הידיעה שהמזיק הזיק במזיד היא כלשעצמה מחמירה את הפגיעה בניזוק וגורמת לו עוגמת נפש נוספת על זו שגרמה העוולה עצמה עד ש"יש אף הרואים בפיצוי המוגבר ביטוי לא לפגיעה החמורה יותר ברגשותיו של הניזוק, אלא לפגיעה בראש נזק נפרד של פגיעה בכבוד" (עניין בן צבי, פסקה 41 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (כתארו אז)).

בפסיקת פיצוי מוגבר " יש ליתן משקל לכלל הנסיבות, ובין היתר, לטיב ההתנהגות – האם הייתה זדונית, פוגענית ומכוערת במיוחד, האם נעשתה מתוך כוונה או בהתרשלות גסה או רשלנית במיוחד, כיצד התנהל המזיק במהלך המשפט ועוד. יש ליתן משקל לטיב הזכות שנפגעה, לאופן הפגיעה בזכות ומידת הפגיעה בניזוק, כגון אם הפגיעה הייתה כרוכה בהשפלה וביזוי פומביים" (עניין בן צבי, פסקה 33 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית).

89. בענייננו נזקן של התובעות הוא נזק לא ממוני: פגיעה בחירותן וגרימת פחד ממשי מפני מוות קרוב. לתובעות לא נגרמה נכות צמיתה, הן לא נזקקו לטיפול רפואי והאירוע נמשך יומיים עד שלושה ימים בלבד. לכן אני סבורה כי פיצוי מוגבר המפצה על הנזק הלא ממוני ולוקח בחשבון את הזדון שבמעשה, הוא הכלי הראוי בנסיבות העניין. הפיצוי המוגבר הוא פיצוי תרופתי ויש להעדיפו במקרה דנן על פיצוי עונשי שכפי שצויין לעיל הוא חריג בנוף דיני הנזיקין.

בשים לב לפסיקה הנוהגת בנוגע לכליאת שווא, ולאחר שנתתי דעתי לעגמת הנפש והכאב והסבל עקב הפחד והאימה הנוראיים שבהן היו מצויות התובעות ו לכך שכאב והסבל הוגברו עקב מרכיב הזדון, וכן לקחתי בחשבון את הזמן שחלף מיום האירוע, אני פוסקת לכל תובעת פיצוי בסך 400,000 ₪. סכום זה נכון למועד פסק הדין.

אציין כי גם לו הייתי מגיעה למסקנה כי ראוי לפסוק במקרה דנן פיצוי עונשי, איני סבורה כי שיעורו היה מגיע כדי שיעור הפיצוי שנפסק בעניין בן שלום (בסך של 3 מ יליון ₪ לכל עיזבון) כפי שטוענות התובעות. הפיצוי בסך 3 מיליון ₪ נפסק לעיזבון עקב התוצאה הקטלנית שבה קופחו חייהם של הקורבנות. אין להשוות מקרה זה למקרה שלפנינו. גם הפיצוי העונשי שנפסק לכל אחת מן היתומות בעניין בן שלום בסך מ יליון ₪ איננו אמת מידה מתאימה לענייננו. אמנם היתומות נפצעו מרסיסים ובמובן זה נראה כי לא מדובר בפגיעה פיזית חמורה, ואולם פגיעתם העיקרית מתבטאת בהותרתן יתומות מאב ואם בעודן פעוטות רכות בשנים. תוצאה מזעזעת שללא ספק מצדיקה פיצוי עונשי בשיעור ניכר. כפועל יוצא ולנוכח היקף הפגיעה במקרה דנן, נראה כי גם אילו היה נפסק פיצוי עונשי, הוא לא היה מגיע ל גובה ה סכומים שנתבעו, ונראה כי שיעורם לא היה שונה באופן משמעותי מן הסכום שפסקתי כפיצוי מוגבר.

סוף דבר - הנתבע ישלם לכל אחת מן התובעות סך של 400,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור 23.4% וכן הוצאות משפט. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ב אב תשפ"א, 21 יולי 2021, בהעדר הצדדים.