הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים צ"א 53327-01-20

לפני
כבוד ה שופט מרדכי כדורי

בעניין:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד צור חוטה
מפרקליטות מחוז ירושלים – פלילי
המבקשת

נגד

  1. יעקב דלגו – נאשם 1
  2. נתן פנחס פרזון – נאשם 2

שניהם ע"י ב"כ עו"ד רונן רבי

3. משה שמואל – טוען לזכות 1
ע"י ב"כ עו"ד איתן להמן

4. שובל דתנר – טוען לזכות 2
ע"י ב"כ עו"ד רונן רבי
המשיבים

החלטה

לפניי בקשה שהגיש הטוען בזכות 1 להורות למבקשת להעביר לידיו את חומר הראיות בת"פ 52785-01-20 לפני שיגיש תצהיר מטעמו.

הרקע:
1. נגד משיבים 1 ו-2 (להלן: "הנאשמים") הוגש כתב אישום המייחס להם, בין היתר, עבירות של גידול סם מסוכן, לפי סעיף 6 בפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג - 1973 (להלן: "הפקודה"), החזקת חצרים לשם הכנת סם מסוכן, לפי סעיף 9(א) בפקודה, החזקת כלים המשמשים להכנת סם מסוכן, לפי סעיף 10 בפקודה, והחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א) + (ג) בפקודה.

במקביל הגישה המבקשת בקשה למתן צו לסעדים זמניים, לפי סעיף 36ו(א) בפקודה, בה היא מבקשת להורות על המשך תפיסת רכוש עד לתום ההליכים המשפטיים נגד הנאשמים. בין היתר מתבקשת תפיסת דירתו של הטוען בזכות 1, אשר על פי הנטען שימשה לצורך גידול הסם המסוכן.

בבקשה שלפניי מבקש הטוען לזכות 1 להורות למבקשת להעביר לעיונו את חומר החקירה בתיק, קודם להגשת תצהיר מטעמו לקראת הדיון בבקשה לצווים זמניים, ולחילופין לפטור אותו מהגשת תצהיר ולקבוע כי המבקשת תהיה מנועה מלעשות שימוש בחומרי החקירה לצור ך הדיון בבקשתה. עוד מבקש הטוען לזכות 1 להאריך לו את המועד להגשת תצהיר כאמור עד לאחר שתינתן החלטה בבקשתו.

תמצית טענות הטוען לזכות 1:
2. בבקשתו מפרט הטוען לזכות 1 כי:

א. הוא "נעקץ", כלשונו, על ידי הנאשמים להם השכיר את דירתו, כאשר לא היה לו מושג שהם עוברים בה עבירה פלילית. הבקשה שהוגשה נגדו היא בקשה דרקונית, כלשונו, הבאה לפגוע בזכות יסוד שלו לקניין. לא יתכן שהמדינה תמשיך ותפגע בו ואפילו לא תגלה לו מדוע.

ב. הדין אינו שולל את זכות העיון בחומר חקירה מצד מעוניין, גם אם אינו נאשם.

ג. עמדת המבקשת, לפיה יתכן שיוגש כתב אישום נגדו, מחזקת את זכותו לקבל את חומר החקירה.

ד. הטוען לזכות 2 מיוצג באמצעות סנגורם של הנאשמים, עו"ד רונן רבי. עו"ד רבי בוודאי מחזיק בכל חומר החקירה. סירובה של המבקשת להעמיד את חומר החקירה גם לעיונו של הטוען לזכות 1 היא התנהלות בררנית ופסולה.

ה. החקירה הסתיימה ושמות הנאשמים נחשפו לעיניו. משכך, לא יהיה בקבלת הבקשה כדי לפגוע בחקירה או בפרטיות הנאשמים.

תמצית טענות המבקשת:
3. המבקשת מבססת את התנגדותה לבקשת הטוען לזכות 1 על הטענות הבאות:

א. בהתאם לדין, על הטוען לזכות מוטל הנטל להוכיח שרכושו שימש לעבירה שלא בידיעתו או שלא בהסכמתו, ועליו להגיש לצורך כך תצהיר מגובה בראיות.

ב. אין בחוק הסדר המאפשר לטוען לזכות לעיין בראיות התביעה.

ג. השאלה בעניינו של הטוען לזכות היא אזרחית במהותה. על פי סדר הבאת הראיות שנקבע בתקנות, על הטוען לזכות להציג את טיעוניו ראשון, ורק לאחר מכן על התובע להביא ראיות לסתור. משכך, אין לחייב את המבקשת להעביר לידי הטוען לזכות את ראיותיה בטרם יציג הוא את ראיותיו, ובכך להביא לסיכול ההליך. לאחר שהטוען לזכות 1 יגיש תצהיר מטעמו, בו יפרט את טענותיו וראיותיו, תיאות המבקשת להעביר לידיו את חומרי החקירה הקשורים להליך החילוט בלבד.

ד. לא ברור מדוע הטוען לזכות נדרש לחומרי החקירה על מנת להציג את טענותיו נגד החילוט. מכל מקום, אם לטענתו מחזיקה המבקשת בחומרים השייכים לו, הוא רשאי לפנות אליה בבקשה ממוקדת, ובקשתו תישקל.

ה. חומר החקירה שהועבר לעו"ד רבי שייך לנאשמים. חזקה עליו שלא יעבירם לאדם אחר ושלא "יבנה", כלשונה, לטוען לזכות 2 גרסה בהתאם לחומרים אלו. מכל מקום, הטוען לזכות 2 לא עשה שימוש להוכחת טענתו בחומרי חקירה, אלא בדפי בנק.

ו. הטוען לזכות 1 משמש כעד תביעה. לכן, אם יקבע שעליה להעביר לידיו את חומר החקירה, מתבקשת השהיית ביצוע ההחלטה עד לאחר שימסור את עדותו.

דיון והכרעה:
4. לאחר שעיינתי בבקשת הטוען לזכות 1, בתגובת המבקשת ובתשובתו של הטוען לזכות 1, באתי לידי למסקנה כי דינה של הבקשה להידחות, וכי אין להורות למבקשת להעמיד לעיון הטוען לזכות את חומר הראיות בתיק בשלב זה של הדיון.

5. מחלוקת הצדדים נסובה בעיקרה סביב חובתו של הטוען לזכות 1 להגיש תצהיר בתמיכה להתנגדותו לבקשת המבקשת. בעיקרו של דבר, בקשתו נובעת מסברת הצדדים, כי על הטוען לזכות 1 להגיש תצהיר קודם לדיון בבקשה לצווים זמניים. ברם, כפי שיובהר להלן, בשלב זה הטוען לזכות אינו נדרש להגיש תצהיר, וטענות הצדדים לעניין זה מקדימות את זמנן.

יש להבחין בין דיון לגופו של עניין בבקשה לחילוט רכוש לפי סעיפים 36א או 36ב בפקודה, לבין הבקשה שלפניי, שאינה אלא בקשה למתן צווים זמניים, לפי סעיף 36ו(א) בפקודה.

6. בקשה לחילוט רכוש בהליך פלילי, אליה יתכן שיידרש בית המשפט בשלביו הסופיים של התיק העיקרי, נבחנת ומוכרעת רק לאחר הרשעת נאשם בעבירה של עסקת סמים (סעיף 36א(1) בפקודה). בהתאם, המועד להגשת טענות מטעמם של הנידון או של הטוען לזכות נגד בקשת חילוט כאמור חל לאחר הרשעתו של הנידון, וקודם המועד שנקבע לדיון בבקשת החילוט (תקנה 3 בתקנות הסמים המסוכנים (סדרי דין לענין חילוט רכוש), תש"ן-1990, להלן: "התקנות"). במסגרת זו מוטל על הטוען לזכות הנטל להוכיח כי לא ידע ולא יכול היה לדעת שהרכוש שימש או נועד לשמש לביצוע העבירה (ע"א 6702/04 מאזן נ' מדינת ישראל 10/11/2005). על הטוען לזכות להגיש תצהיר לתמיכה בטענותיו לאחר שהתביעה ציינה את עילת הבקשה לחילוט (תקנה 2(א) בתקנות) אך קודם הדיון בבקשת החילוט (תקנה 3(ב) בתקנות), וקודם שהתביעה תנמק את בקשתה לחילוט הרכוש ולפני שתגיש את ראיותיה (תקנה 4(ב) בתקנות).

7. לעומת זאת, בקשה לסעד זמני נועדה לאפשר חילוט לאחר הרשעה. ככזו, היא נדונה קודם מתן הכרעת הדין. בדיון בבקשה לצווים זמניים בית המשפט אינו נדרש להכריע בטענות הצדדים לגופן, אלא לבחון האם קיים "פוטנציאל חילוט" והאם הסעד המבוקש מידתי (ראו למשל: ע"פ 3390/19 אביטן נ' מדינת ישראל 21/11/2019, פסקה 10). אמנם, זכויותיו של הטוען לזכות שמורות לו גם בשלב דיוני זה, והוא רשאי להשמיע את טענותיו (בש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 817, 826). במסגרת זו לא יימנע ממנו להגיש תצהיר לתמיכה בטענותיו. ברם, הוא אינו מחויב להגיש תצהיר ואינו מנוע מלהעלות את טענותיו גם ללא הגשתו.

יוער, כי עומדת משוכה גבוהה לפני טוען לזכות המבקש לשכנע את בית המשפט, כבר בשלב הדיון בצווים הזמניים וקודם שהתקיים דיון בבקשת החילוט לגופה, שהוא לא ידע ולא יכול היה לדעת שהרכוש שימש לביצוע העבירה. מטבע הדברים, מקומה של טענה זו להתברר במסגרת בקשת החילוט גופה. כאמור, בשלב הדיון בבקשה לצווים זמניים די לו לבית המשפט להשתכנע כי קיים "פוטנציאל חילוט". הנטל להראות כי לא קיים ולו "פוטנציאל חילוט", בשל כך שהטוען לזכות לא ידע ולא יכול היה לדעת שהרכוש שימש לביצוע עבירה, אינו נטל של מה בכך.

מכל מקום, גם אם הטוען לזכות בוחר, מנימוקיו הוא, להגיש תצהיר מטעמו לצורך הדיון בבקשה לצווים זמניים, אין בכך כדי להפוך את סדר הבאת הראיות שנקבע לעניין דיון בבקשת החילוט גופה, ולהטיל על התביעה להציג את ראיותיה קודם להצגת ראיותיו הוא.

הפסיקה כבר עמדה על כך שלא מוטלת על התביעה חובה לפרוש את ראיותיה לעיני המתנגדים לחילוט קודם להצגת התנגדותם וראיותיהם של המתנגדים, ועל כך שהנחת המוצא היא שמידע אודות הזיקה של אדם לנכסיו הפרטיים מצוי בידיעתו האישית, והוא אינו זקוק לשם כך למידע המצוי בידי התביעה (ראו לעניין זה: ת"פ (ת"א) 40093/04 מדינת ישראל נ' אווזים 24/4/2006; ת"פ (ת"א) 23308-01-16 צרפתי נ' רשות המיסים-מע"מ 30/5/2017). שעה שבמסגרת הדיון בבקשת החילוט לגופה לא נדרשת התביעה להציג את ראיותיה ראשונה, קל וחומר שהיא פטורה מלהציג את חומר הראיות לפני הטוען לזכות כבר במסגרת הדיון בבקשה לצווים זמניים.

8. לאור האמור הבקשה נדחית.

נקבע לדיון בבקשה לצווים זמניים מטעם המאשימה ליום 18/3/2020 שעה 12:30. הסנגורים יזמנו את המשיבים.

ניתנה היום, ט"ו אדר תש"פ, 11 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.