הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים פש"ר 49993-06-14

בעניין:

דוד חי לוי החייב

ובעניין:

ובעניין:
עזבון נסים לוי ז"ל –באמצעות יורשיו על פי צו קיום צוואה:
1.יוסף לוי
2.אלי לוי
3.גולן לוי
הנושה

כונס הנכסים הרשמי

הכנ"ר
ובעניין: עו" ד שמואל מיכאל הנאמן

בפני כבוד השופט דניאל טפרברג בקשה מספר: 81

פסק דין

העובדות:

בפני בקשה לקביעת הזכויות בחלקות 12, 13 ו-14 בגוש 30071 ברחוב ולירו שלחייב בהליך זה יש זכויות בהן (להלן: "נכסי ולירו").
חלקה 13 רשומה בפועל בלשכת רישום המקרקעין בחלקים שווים (1/3) על שם החייב, אחיו שמריהו (להלן: "שמריהו") ועזבון נסים לוי ז"ל באמצעות יורשיו.
חלקה 14 רשומה במנהל מקרקעי ישראל ע"ש החייב ואחיו שמריהו בחלקים שווים (חצי חצי) ואילו חלקה 12 לא רשומה כלל.
היורשים- (זוכי עזבון המנוח) , הינם נושי החייב על פי פסק דין מיום 19.8.2003 שניתן בהליך ת.א (י-ם) 1249/99 (להלן: "ההליך האזרחי") , במסגרתו זכו בתביעתם כנגד החייב ושמריהו בנוגע לרווחים מהמאפיה המשפחתית (להלן: "פסק הדין") להלן : "היורשים" או "הנושה".
עיקר המחלוקת אפוא, נסבה סביב חלקות 12 ו-14. היורשים טוענים כי הם זכאים להירשם בחלקים שווים בשתי החלקות לצד החייב ושמריהו - 1/3 לכ"א ולפיכך הם מבקשים לתקן את רישום הזכויות בחלקות 12 ו-14 בהתאם.
ביום 6.11.19 התקיים דיון הוכחות בו נחקרו הצדדים , בסיומו נקבע כי על הצדדים להגיש סיכומים. להלן יובאו תמצי תם.

סיכומים מטעם הנושה בתמצית:
העדר יריבות החייב:
לחייב אין יריבות בבקשה, מאחר שכאשר מדובר בחייב בהליך פשיטת רגל, רק הנאמן יכול לתבוע ולהיתבע בנוגע לנכסי החייב שהוקנו לו.
בית המשפט מוסמך לדון בבקשה ואין המדובר בהעדפת נושים פסולה:
הנושה הפנ ה לפסיקה לפיה, אין מניעה שבית המשפט של חדלות פירעון ידון בבקשה למתן הוראות בזכויות קנייניות שעניינן בקביעת זכויות בנכסים . הנושה ציין, שהבקשה בענייננו הינה להצהרה בדבר זכותו למקרקעין ואין מדובר בתביעה כספית במהותה, לפיכך, אין המדובר בהעדפת נושים פסולה.

המנוח היה שותף מלא בעסקי המאפיה ולפיכך זכאי לחלקו בנכסי ולירו:
הצדדים היו שותפים במאפיה.
לטובת עסקי המאפיה נרכשו בחלקים שווים הזכויות בחלקות 12, 13 ו-14 בגוש 30071 ברחוב ולירו 9, 11 ו-13 בירושלים.
המנוח היה שותף פעיל במאפיה ברחוב ולירו שנוהלה במשך שנים רבות על ידי האחים.
עקב מספר אירועים מוחיים שעבר המנוח בשנים 1987 ו-1994 הוא הוכר כנכה, הוכרז כפסול דין ונושל ע"י אחיו מרווחי המאפיה.
בזמן אמת לא הייתה מחלוקת כי נכסי ולירו נרכשו בחלקים שווים לטובת שלושת האחים. הדבר נתמך גם מפסק הדין שניתן לטובת הנושה כנגד החייב במסגרת ההליך האזרחי, במסגרתו לא הוכחשה ולא נסתרה העובדה כי שלושת האחים היו שותפים מלאים בעסקי המאפיה.
דמי השכירות עבור נכסי ולירו משולמים לכל אחד מהאחים ביחס של 1/3 לכל אחד מהם וגם עובדה זו תומכת בטענת הנושה.
בשנת 2003 נחתם הסכם בין הנושה ל חייב ושמריהו , במסגרתו הצהירו החייב ושמריהו כי לנושה יש 1/3 בנכסי ולירו.
בשנת 2007 נערך הסכם נוסף לפיו הוסכם כי התשלום שנקבע ב פסק הדין ישולם באמצעות ויתור שמריהו והחייב על שליש מנכסי ולירו. מכאן שהיתה הסכמה כי לנושה שליש מהנכסים כאמור.
החלקות נרכשו בזמנו כאשר החייב היה צעיר ללא אמצעים כלכליים מכספי השותפות.

שמריהו מצדד בעמדת הנושה:

במסגרת תגובה שהגיש שמריהו ביום 22.11.18 בתיק זה, הוא צרף תצהירים וייפוי כוח בלתי חוזר, עליהם חתם ביום 16.11.2014, במסגרתם הצהיר כי מלכתחילה הזכויות בנכס היו צריכות להירשם על שם שלושת האחים בחלקים שווים, מאחר והוא נרכש לצרכי מאפיה שנוהלה על ידי שלושתם. עוד התחייב שמריהו לחתום על כל מסמך הנדרש לצורך רישום 1/6 מחלקו בנכס ע"ש הנושה.

רישום בפנקסים אינו משקף בהכרח את מצב הזכויות האמיתי.
הלכה פסוקה היא, כי למרות הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין לבית המשפט הסמכות, בהתקיים תשתית ראייתית מספקת, לקבוע כי רישום בפנקסים אינו משקף בהכרח את מצב הזכויות האמיתי. בענייננו הנושה הציגה ראיות למכביר שיש בהן לסתור את הרישום. הנושה ציינה כי סעיף 125 חל רק באשר לחלקה 14, שכן חלקה 12 לא נרשמה כלל.

היעתרות לבקשה לא תפגע בחייב:

ככל שבית המשפט ייעתר לבקשה, אין המדובר בהחלטה שתפגע בחייב, שכן בכל מקרה סך חובותיו כיום עולים על סך נכסיו ולכל היותר מדובר בשינוי זכויות יתר הנושים שלא התנגדו למבוקש. עוד ציין הנושה, שהחייב בעצמו הבהיר כי התנגדותו לרישום מונעת אך ורק מהטעם שלשיטתו הנושים היו צריכים להשתתף בחובות המס שלו.

סיכומי החייב בתמצית:
החייב מתנגד לתיקון הרישום בחלקות.

הליך הפש"ר מוצה ללא הצלחה:

לטענתו, עו"ד ג. טיכו ב"כ הנושה, התמנה ככונס נכסים למימוש נכסי החייב עוד בשנת 2005, במשך 10 שנים לא הצליח לממש נכסי החייב, לא רשם את זכויות העיזבון- לקוחותיו כדרישתם.
ביום 15.4.15 ניתן צו כינוס כנגד החייב וגם הנאמן לא הצליח מאז לממש נכסי החייב ולא הציג כל מתווה להסדר נושים כלשהו.
לחייב תשעה נושים ביניהם רשות המסים/מס הכנסה אשר החוב כלפיו מסתכם לסך של 8.7 מיליון ₪ בדין רגיל ו- 1.2 מיליון ₪ בדין קדימה.
החייב יליד 1959, נהג הובלות שכיר, משלם 500 ₪ לקופת הכינוס סובל מבעיות חמורות בתפקוד הראות. אין טענות כלפי התנהלות החייב בהליך והחייב ואשתו מטפלים בבנם הנכה המתגורר בביתם מאז לידתו.
החייב הפנה להלכת בנבנשתי (ע"א 6416/01) בעקבותיה פורסמו הנחיות הכנ"ר אשר קצבו את תקופת הליכי פש"ר ל-4 שנים.
לפיכך לטענת החייב, יש ליתן לו הפטר, היות ומדובר ב-14 שנים של הליכי סרק חסרי תועלת ומימוש נכסיו נכשל.

חוסר סמכות דיונית וטענת שיהוי בהגשת הבקשה:
מחלוקת סבוכה זו הכרוכה בהצהרה על זכויות בעלות, מסורה אמנם לבית המשפט המחוזי אך צריכה להתנהל כתביעה נפרדת לסעד הצהרתי ולא כבקשה למתן הוראות במסגרת הליך פש"ר המתנהל כנגד החייב.
בית המשפט נעדר סמכות לדון בביטול צווים חלוטים (שניתנו כבר בשנת 1990 ובשנת 1998) בעניין רישום חלקה 12. כמו כן, בית המשפט נעדר סמכות לדון בביטול /שינוי רישום זכויות בחלקה 14.
הבקשה מטעם העיזבון הוגשה רק בשנת 2016 וללא כל הסבר בדבר השיהוי בהגשת תביעת העיזבון.

הבקשה מהווה העדפת נושים אסורה:
העיזבון הוא נושה בלתי מובטח אשר הגיש תביעת חוב שאושרה ע"י הנאמן. הבקשה, הוגשה כשנה לאחר שנכסי החייב הוקנו לקופת הנושים. מדובר בבקשת נושה רגיל, המנסה לגבות את חובו הפרטי מתוך כלל מסת הנשייה העומדת לרשות כלל הנושים.
מאחר ומדובר בסעד הצהרתי אשר יש בו לפגוע במסת הנשייה, כל הצדדים (כלל הנושים) שעלולים להיפגע מהצהרה זו צריכים להיות צד להליך כנדרש בהליך מסוג זה.

התייחסות למסמכים שהוצגו על ידי הצדדים:
עמדת שמריהו (המצדדת בעמדת היורשים) ניתנה כתמורה לעסקה במהלכה היורשים הסירו התנגדותם למתן הפטר לשמריהו, לפיכך יכול שהסכמתו של שמריהו תעמוד ביחס לחלקו של שמריהו אך לא ביחס לחלקו של החייב.
ייפוי הכוח של שמריהו בעניין זכויות העיזבון בחלקות 12 ו-14 לא מומשו מעולם והוא מחייב אותו בלבד ואינו מטיל כל חובה קניינית /חוזית על החייב ונכסיו.
זכויות החייב בנכסי ולירו הוקנו לקופת הנושים כבר בחודש אפריל 2015. לא ניתן לממש את הצהרות שמריהו בשנת 2019 בדיעבד ולאחר שנכסי החייב כבר הוקנו לקופת הנושים 4 שנים קודם לכן.

השתתפות העיזבון בחובות המס:
רישום הזכויות בשם העיזבון ליורשים הותנתה בהסדר החובות לשלטונות המס, העיזבון לא נשא בנטל החובות ולפיכך אין לו אלא להלין על עצמו.

סיכומים מטעם הנאמן והכנ"ר בתמצית :
יש לרשום את החלקות בחלקים שווים בין הצדדים .
במסגרת ההסכם משנת 1987 ביחס לחלקה 12, המנוח לא היה צד אלא רק שמריהו והחייב, חרף זאת, במסגרת ההליך האזרחי, הצהיר החייב כי הזכויות בכל הנכסים שנרכשו על ידי האחים בין שהמנוח (אבי היורשים) נרשם כבעלים ובין שלא , הן שייכות לכל אחד מהאחים בחלקים שווים.
מאחר ומדובר בתצהיר לעומתי, אשר הוגש בתמיכה לטענות ההגנה של החייב כנגד תביעת היורשים, הוא מנוע מלטעון כיום טענות סותרות בעניין זה.
במעמד הדיון מיום 17.11.19 (צ"ל רשום 06.11.19 ד.ט) טען החייב לראשונה, כי הוא חוזר בו מהצהרתו וכי ייתכן שעורך דינו שייצג אותו אותה שעה הטעה אותו, טענות אלה חסרות תוקף .
גם בהסכם שנחתם לאחר מתן פסק הדין בשנת 2003, בין הנושה לבין החייב ושמריהו, נקבע כי הם מסכימים כי המנוח זכאי להירשם ב-1/3 מהזכויות בחלקות.
הסכמים אלו וההצהרות שניתנו תואמים את רוח פסק הדין בהליך האזרחי שניתן בעניין השותפות במאפיה וכן את העובדה שבעת התקשרות החייב ושמריהו לצורך רכישת החלקות -היה המנוח חולה.
בנוסף, הצווים השיפוטיים שניתנו בשנים 1990 ו-1998 שעניינם הסדרת רישום הזכויות ע"ש החייב ושמריהו ניתנו במסגרת הסכמי פשרה שנחתמו ביניהם לבין הבעלים הקודמים של הנכס במסגרת ת.א 323/90,בעוד המנוח לא היה צד להליכים אלו ואף לא היה מודע אליהם בהיותו פסול דין.
במסגרת ההסכם שנערך בשנת 2007 נקבע, כי החייב ושמריהו מעוניינים להסדיר את חובותיהם כלפי היורשים בדרך של מכירת זכויותיהם בנכסי ולירו, אך ההסכם שותק לעניין גובה הזכויות של כל צד בנכס.
עמדת שמריהו לפיה יש לרשום את החלקות באופן שווה, ניתנה באופן עקבי לאורך כל השנים, זמן רב לפני שנכנס להליך פש"ר והוא מעולם לא התנגד לרישום החלקות בחלקים שווים.
נכון לשנים האחרונות, דמי השכירות ע"י השוכרים בנכסי ולירו, משולמים בחלקים שווים לצדדים, ויש בהתנהלות זו כדי להשליך על עמדת הצדדים.
אין מדובר בהעדפת נושים, שכן למעשה מדובר בבירור זכויות החייב לצורך כינוס נכסיו והערכתם על ידי הנאמן.
קבלת החלטה זו הינה חיונית לצורך כינוס נכסי החייב והערכתם, ללא קבלת הכרעה בעניין זה לא יהיה בידי הנאמן לשום את גובה נכסי החייב, ובתוך כך לקבוע תכנית פירעון ו/או להביא בפני הנושים תמונה מלאה ביחס לנכסיו , ככל ותוגש על ידו הצעה להסדר נושים.
"דאגת" החייב לנושים תמוהה שעה שאינו עומד בתנאי ההליך, לא משלם תשלום חודשי, מסתיר הכנסותיו מהנאמן, לא משתף פעולה ביחס למימוש נכסיו ופועל בניגוד גמור להנחיות הנאמן.
יש לדחות טענת החייב לפיה יש לחייב את היורשים בחוב המס שלו, שכן חובו של החייב הינו חוב אישי כלפי שלטונות המס בהתאם לפס"ד חלוט משנת 2003. טענה זו גם נוגעת בחוסר תום לב שכן בהתאם לפסק הדין נקבע כי על החייב לשלם ליורשים סכום כספי אשר לא שולם עד ליום זה, ועל כן היורשים הם שהפכו לנושי החייב.
לפיכך, לא יעלה על הדעת כי החייב יתבע את היורשים לשאת בחובות מס על סכומים שטרם הועברו אליהם.
בהתייחס לבקשת החייב לקבלת הפטר ציין הנאמן, כי טענה זו אינה ברורה שעה שלאורך כל ההליך החייב לא פעל לקידומו באמצעות הגשת בקשות להסדר וכיו"ב. בנוסף, חרף התראות רבות שקיבל החייב, הוא לא הציע הצעה לפדיון זכויותיו בדירת המגורים אשר בבעלותו, אשר על כן, במקביל לסיכומים בעניין בקשה 81 ה גיש הנאמן בקשה לפירוק שיתוף בדירת מגורי החייב.

לסיכומי הצדדים צורפו מסמכים, אשר באמצעותם כל אחד מנסה לתמוך בטענותיו.
ביום 6.11.19 נערך דיון הוכחות. במסגרת הדיון העידו מר שמריהו לוי (אחיהם של המנוח והחייב), מר אליהו לוי (בנו של המנוח) והחייב- מר דוד לוי.

עדות שמריהו בתמצית:
במסגרת החקירה הראשית שערך ב"כ הנושה, אישר שמריהו שהעסק התחיל במאפיה ששלושת האחים ירשו מאביהם (ראו עמ' 72 לפרוטוקול שו 5-9).
כשהוצגו בפניו תצהירים וייפוי כוח החתומים על ידו לצורך העברת הנכסים בטאבו, התחמק וטען שאינו זוכר, שעבר אירוע מוחי וכי הוא ללא משקפיים ולא רואה טוב (ראו שם שו 10-35). עוד ציין בשורה 14, כי:
"כל המש ( צ"ל רשום "מה" ד.ט ) שהגשתי בהליך פש"ר שלי זה אמת".

גם בחקירה הנגדית שערך ב"כ החייב, לא השיב שמריהו תשובות ענייניות וחזר על טענותיו כמפורט בסעיף 55 לעייל (ראו עמוד 73 לפרוטוקול).
לשאלת בית המשפט האם המנוח היה שותף שלו, השיב העד "כן" והוסיף " שותים ואוכלים היינו שותפים יחד בוולרו" (ראו בעמוד 74 שו 24-31 לפרוטוקול) בהמשך כשנשאל ע"י בית המשפט, מה החלק של כל אחד ענה "כולם אוכלים מצלחת אחת, שותפים כולם". (עמ' 75 ש ו' 1).
הנאמן הפנה לשמריהו שאלה, מה החלוקה בין האחים של דמי השכירות עבור נכסי ול ירו, בשלב זה התפרץ החייב וענה במקומו של שמריהו ולפיכך הורה בית המשפט לחייב לצאת מהאולם. לאחר מכן אישר שמריהו כי דמי השכירות שהשוכרים משלמים מחולק 1/3 לכל אחד מהאחים. (ראו עמ' 75 שו 13-16).
בית המשפט התרשם, כי ניכר שהסיבה לכך ש שמריהו התחמק במהלך עדותו ל תת תשובות ישירות לחלק מהשאלות, נובע מהלחץ המופעל עליו ע"י אחיו החייב והוא אינו מעוניין להסתבך עם אף אחד. במהלך העדות התפרץ כאמור החייב וניסה להשיב במקום העד לשאלה מי מקבל דמי שכירות עבור הנכסים בפועל כיום. יחד עם זאת, מעדותו של שמריהו עולה באופן מפורש כי עמדתו היא שהחלוקה בנכסי ולירו שווה בין שלושת האחים. עדות זאת מקבלת משנה תוקף לאור העקביות בעמדה זו של שמריהו לאורך כל ההליך וכעולה מהמסמכים השונים כמפורט לעייל.

עדות מר אליהו לוי בתמצית:
העד ציין , כי אבי ו המנוח היה שותף מלא במאפיה, עוד תאר בעדותו כי אביו היה פסול דין משנת 1987 עת לקה באירוע מוחי בפעם הראשונה והעד הפך לאפוטרופוס שלו בשנת 1998 (עמ' 76 שו' 6-23).
באשר לתביעה שהוגשה ע"י היורשים כנגד שמריהו והחייב ציין העד, כי בהתאם לפסה"ד משנת 2003 שניתן בתביעה לא היה חולק שלאחים חלקים שווים בנכסי ולירו, כך פרט בעמ' 77 שו 1-6:
"פסה"ד קובע לנסים לוי יש זכויות מלאות .....אין חולק על כך שהמאפיה נוהלה בשותפות מלאה, ומכך שהרווחים צריכים להתחלק ברווחים שווים. היות ובתצהירו של דוד לוי בא והצהיר שאין חולק על כך שלנסים לוי יש חלקים שווים ושווים זה בעצם גרם לכך ולכן השופט עדיאל אישר את זה שאין חולק על כך והוא ציין את זה. לעולם לא היתה מחלוקת לא משמריהו לוי ולא דוד לוי".
לשאלה האם העיזבון שילם את חובות המאפיה משנת 2003 ועד היום ענה העד כי :
"בפס"ד עדיאל עשה בעצם חישוב של רווחי המאפיה וקבע שהחובות לכאורה נטענים ע"י דוד לוי ושמריהו לוי בשעתו, הם חובות פיקטיביים הם לא קיימים, המאפיה הרוויחה סכום שקבע בפס"ד, מכך גם נסים לוי זכאי לאחר קיזוז חובות חשמל, ארנונה, רכישה ושיפוץ, זה קוזז והתוצאה היתה שלנסים לוי מגיע למעלה מ-2.5 מיליון ₪. זאת אומרת שלמאפייה לא היו חובות"..(שם שו- 15-20) ובהמשך הוסיף (בשורות 34-36) "ברגע שאקבל את הכספים מדוד לוי בוודאי שאנחנו ניגש למס הכנסה כפי שניגשנו לשלם מס בכספים שקיבלנו משמריהו לוי. בוודאי שלא נשלם מס על כספים שלא קיבלנו, איפה ההיגיון כאן?
ביחס להסכם משנת 2007 נ/1 תאר העד (שם שו 15-18):
"לאור העובדה שלאורך כל השנים ניסינו להגיע לפשרות עם דוד ועם שמריהו בכדי שבאמת ישאר לדוד לוי דירת מגוריו שלא יהיה מצב שהוא יגיע לשלם מהנכסים של הדירה שלו, באנו ואמרנו תתפשרו איתנו, את הפס"ד תשלמו בתמורה לוויתור כל אחד על שליש מהנכס ברחוב וולרו בלבד, אנחנו שותפים מלאים זאת אומרת לנו יש שליש כדי שכל אחד יוותר על השליש שלו".
בהמשך תאר את מצב הדברים כיום ביחס להסכם מ-2007 (שו 24-27):
".....היות וקיבלנו תמורה משמריהו...אין לנו שום הליכים וטענות כנגדו, אלא רק דוד לוי. באמת בשננת 2007 היינו בנפש חפצה הסכמנו, עברו כל כך הרבה הוצאות עד היום, לטעמי החוב של דוד לוי עומד כ-7 מליון ₪ ולא קיבלנו אגורה"....
התרשמותו של בית המשפט מהעד היא, כי מדובר בעד אמין, עדותו קוהר נטית ומשתלבת באופן מלא עם עדותו של שמריהו.

עדות החייב מר דוד לוי:
העד נשאל לעניין התצהיר אותו ביקש לצרף כתשובה לטענת הנושה לגבי זכויותיו בנכסי ול ירו, לפיו הוא כופר בהסכם משנת 2003. בתחילה כשנשאל על ידי בית המשפט, מתי הגיש את התצהיר ענה החייב (עמוד 79 שו' 20):
"מזמן 16.11.15. זה הוגש לתיק בית המשפט באותה התקופה".
מיד לאחר מכן השיב ב"כ החייב (שו 22-23):
"...אני לא יודע להשיב לבית המשפט על זה, החייב מודע למה שכתוב בתצהיר הזה. אתן תשובה תוך 3 ימים לבית המשפט כשאגיע למשרדי".
כשנשאל העד על התצהיר עדות ראשית מיום 14.5.2000 שהגיש במסגרת ההליך האזרחי נגדו לפיו, לאחים זכויות שוות בנכסי ולירו, הוא אישר שזוהי חתימתו , אך טען כי הוא חוזר בו כך שם שו ' 9-12:
"כי אנחנו באותה תקופה מסוימת שהגשנו ( צ.ל "שהגישו" ד.ט) את התביעה כנגדנו והם נכנסו לתוך המאפיה ויום יום הפריעו לתהליך העבודה ולא נתנו לנו רגע אחד לנשום, וניסינו להגיע עם האנשים האלה לפשרה. אני לא זוכר למה רשמתי את זה. יכול להיות שהטענה (צ"ל רשום "הטעה" ד.ט) אותי העורך דין שלי".
כשנתבקש להתייחס לכך שבחקירה מיום 8.2.2001 במסגרת תביעת היורשים אותו ואת שמריהו, נשאל אם זה נכון (מה שכתב בתצהיר ד.ט) אמר כן והוסיף וענה:
"התכוונתי ליפו, יכול להיות שטעיתי".
העד אישר את האמור בסיכומים אותם הגיש במסגרת פסה"ד לפיהם אם המנוח היה משלם את החובות שלו, אין לו בעיה שירשם כבעל שליש בזכויות נכסי ו לירו, כך בעמוד 80 שורה 20 השיב:
"בוודאי מה זה, תשלם את חובותיך וניתן לך שליש".

עדותו של החייב אינה אמינה בעיניי. החייב סתר את עצמו מספר פעמים במהלך העדות, כך, בתחילה ענה כי הגיש את התצהיר מזמן ביום 16.11.15 ומיד לאחר מכן טען באמצעות ב"כ, כי אינו יודע להשיב לבית המשפט על זה ושיגיש תשובה לבית המשפט תוך 3 ימים כשיגיע למשרדו- תשובה כאמור לא ניתנה עד ליום זה.
בהקשר זה חוזר בית המשפט על הערתו בדיון ההוכחות ( בעמוד 79 שו 25-28 לפרוטוקול):
"העד (החייב) מסתמך עתה על תצהיר שלטענתו חתם עליו ב- 2015 ובית המשפט לא מצא כי תצהיר כזה הוגש בעבר במסגרת הליכים בבית משפט זה, הדבר מעורר תמיהה אם אכן הייתה רלוונטית לתצהיר מדוע לא הוגש, בכל מקרה אין מניעה כי התצהיר יוגש עתה ובית המשפט יתן לכך את המשקל המתאים לאור האמור לעיל ".
בנוסף, כשנשאל העד על התצהיר עדות ראשית שלו במסגרת ההליך האזרחי , העד התפתל סביב מתן תשובה כנה ואמתית, בתחילה טען כי הוא חוזר בו מן האמור, לאחר מכן גרס כי אינו זוכר מדוע רשם את זה ולבסוף הטיל את האשמה על עורך דינו שיכול להיות שהטעה אותו.
מעל לכל, בסיום עדותו עולה, כי הסיבה היחידה לסירוב החייב לרישום נכסי ול ירו בחלוקה של 1/3 מהזכויות לכל אח , היא טענתו כי יורשי המנוח מחויבים בתשלום חלק מהחובות.

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכל אשר הובא בפניי אני נעתר לבקשה ומורה כי יש לרשום את חלקות 12 ו-14 על שם החייב, שמריהו והיורשים בחלקים שווים ולהלן נימוקי:
באשר לטענת החייב כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בבקשה במסגרת הליך הפש"ר, יאמר כבר בפתיחת הדיון, כי דין טענה זו להידחות.
לבית המשפט של פש"ר סמכות נרחבת לדון בכל סוגיה שעולה אגב ההליך, זאת, מכוח סעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל).
עוד לעניין זה ראו בע"א 3069/17 משרד החינוך נ' עמותת גני חב"ד צפת (בפירוק) שם נקבע :
"בית המשפט של חדלות פירעון רשאי לנקוט צעדים שונים ומגוונים במסגרת הליך חדלות פירעון, ושיקול דעתו רחב. סמכותו הרחבה של בית המשפט של חדלות פירעון עולה בראש ובראשונה מהוראות סעיף 178(א) לפקודת פשיטת הרגל אשר מסמיך את בית המשפט באופן מפורש להכריע, בכפוף להוראות הפקודה, "בכל שאלה של דין קדימה, ובכל שאלה אחרת, שבמשפט או שבעובדה, המתעוררת בעניין פשיטת הרגל שלפניו, או שראה תועלת או צורך להחליט בה למען השלמות בעשיית צדק או בחלוקת הנכסים במקרה הנדון".
קביעת חלוקת הזכויות בנכסי ול ירו הינה הכרחית לצורך הערכת מסת נכסיו של החייב וכינוסם, ולצורך גיבוש ת כנית פירעון והסדר לנושים. הסוגיה דנן, אינה מורכבת לאור התמונה המתבררת מהעדויות ומהמסמכים השונים אשר הובאו בפני בית המשפט במסגרת התיק ,כפי שהוזכרו לעייל ויפורטו להלן.
תצהיר עדות ראשית שהגיש החייב במסגרת התביעה שהוגשה נגדו בת.א 1249/99 מיום 14.5.2000:
במסגרת התצהיר מודה החייב כי הזכויות בנכסי ולירו הוקנו בירושה לשלושת האחים בחלקים שווים. החייב לא מסתפק בכך ומדגיש, כי למרות שאחיו המנוח חלה בשנת 1987 והפסיק לעבוד, הם מאשרים כי כל הנכסים שרכשו בין שהמנוח נרשם כבעלים ובין שלא נרשם כבעלים, הינו בעל זכויות שוות לאחיו הרשומים בנכס.
פסק הדין מיום 19.8.2003, אשר חייב את שמריהו והחייב לשלם למנוח סך של 1,831,272 ₪ תוך קביעה כי המנוח היה שותף מלא בעסקי המאפיה וכי דובר בשותפות בחלקים שווים בין האחים ולפיכך רווחי המאפיה היו אמורים להתחלק באופן שווה בין האחים.
הסכם מיום 1.12.2003: מדובר בהסכם שנחתם בין המנוח לחי יב ושמריהו לאחר זכיית המנוח בפסה"ד כמתואר לעייל, במטרה לסלק את כל התביעות בין הצדדים. גם במסגרת הסכם זה, הצהירו ה חייב ושמריהו כי הם מאשרים שלמנוח יש שליש מהבעלות בנכס בחלקה 12 ובחלקה 14.
הסכם מיום 20.3.2007: מדובר בהסכם נוסף בין ה לחייב ושמריהו, בו הפעם הם מנסים להסדיר את החוב בהתאם לפסק הדין בדרך של מכירת זכ ויותיהם בנכסי ולירו.
ייפוי כוח בלתי חוזר עליו חתם שמריהו מיום 16.11.14: במסגרת ייפוי הכוח הצהיר שמריהו, כי מלכתחילה הזכויות בנכס היו צריכות להירשם על שמו ועל שם החייב והמנוח בחלקים שווים מאחר ונרכשו לצרכי המאפיה. עוד הצהיר, כי יחתום על כל מסמך נדרש לצורך רישום 1/6 מהנכס מתוך חלקו ע"ש המנוח, ובלבד שלאחר הרישום יישאר בידו 1/3 מן הזכויות בנכס.
אכן, בהסכם רכישה מיום 30.6.1987 מצוינים רק שמריהו והחייב כרוכשים של חלקה 14, כמו כן, בהתאם לאישור זכויות מהמנהל מיום 24.10.13 הזכויות בחלקה 12 רשומות במנהל ע"ש שמריהו והחייב, יחד עם זאת , לאור כל הממצאים כפי שהובאו לעייל, נראה כי זהו בדיוק המקרה בו הרישום אינו חזות הכל. הסבר הגיוני המתיישב יותר עם רצף האירועים הוא, כי אכן האחים היו שותפים בחלקים שווים אך עקב הפיכתו של המנוח לפסול דין הרישום נעשה ע"ש שמריהו והחייב בלבד.
בנוסף, הלכה ידועה היא, כי בעל דין אשר טען טענה משפטית או עובדתית מסוימת, מושתק מלטעון באותו הליך או בהליך אחר טענה הסותרת טענה זו. תכליתו של כלל ההשתק השיפוטי הוא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט, מטרה נוספת היא, למנוע את ניצולם לרעה של ההליכים המשפטיים. (עוד לעניין זה ראו בע"א 9056/12 קינג נ' פקיד השומה ירושלים (פורסם בנבו 4.8.14 פסקה 11 ו בספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 29 (מהדורה שתיים עשרה, 2015)).
תכלית זו מהותה בשני פנים, הפן האחד- המוסרי, משקולי צדק ומעקרון תום הלב והפן השני הוא הפן המעשי על מנת למנוע הכרעות סותרות בטר יבונלים שונים. (ראו ע"א 6181/08 וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו (פורסם בנבו 28.8.2012) בפסקה 10).
כפי שפורט לעייל, החייב הצהיר במסגרת תצהיר עדות ראשית בהליך האזרחי כנגדו, כי הרישום למעשה אינו מעיד על חלוקת הזכויות בפועל בנכסי ולירו, וכי למנוח זכות שווה בהם. את גרסה זו החייב מבקש לסתור כעת בהליך זה. די בכך שהחייב הצהיר בהליך כאמור כי למנוח זכויות שוות ליתר האחים, כדי להיות מנוע מלהעלות טענה סותרת בהליך זה. החייב לא סיפק כל הסבר הגיוני לסתירות בין הצהרותיו במסגרת ההליך האזרחי, כמו גם בהסכמים שהגיעו לאחר מכן. הרצף והעקביות בה נקט החייב גם בהסכמים שנחתמו בין הצדדים לאחר מכן, בהן אמירות זהות לגבי שוויון הזכויות בנכסי ול ירו יש בהן חיזוק לכך שהבקשה דנן לזכויות היורשים בדין יסודה.
לכך מצטרפת עמדתו העק בית של שמריהו התומכת בעמדת היורשים כמו גם הגיונם של דברים לאור כל המתואר לעיל.
גם בעובדה כי דמי השכירות בעבור נכסי ולירו משולמים לשלושת האחים בחלקים שווים, יש לתמוך בכך שלאחים זכויות שוות בנכסים.
נראה , כי שינוי גרסתו של החייב בהליך דנן, כל מהותו (כפי שאף החייב הודה בעצמו במסגרת דיון ההוכחות), היא טענתו, כי הנושה צריך לשאת בתשלום החובות לרשות המסים . בכל הכבוד, טענות אלו אין מקומם להתברר במסגרת הליך זה, ולא ניתן לבטל את זכויות הנושה רק בשל כך ולהעמיד הנושה "כבן ערובה" עד שישלמו חובות אשר לא הוכרע כי אכן אלו צריכים להיות משולמים על ידו ובאילו תנאים.
ולפני סיכום
אחרי שהכרעתי כבר ניתנה, בנימה אישית אומר, כי אני תקווה שהצדדים יזכרו כי בני משפחה אחת הם, יזכרו כי אותם נכסים ניתנו להם בירושה בשל היותם משפחה אחת ויבינו כי הגיעה העת לשים קץ למאבקים המשפטיים.
סיכום
לאור כל המפורט אני קובע, כי הזכויות בנכסים בחלקות 12 ו- 14 שייכות לשלושת האחים בחלקים שווים, דהיינו 1/3 למר שמריהו לוי, 1/3 לחייב מר דוד חי לוי ו-1/3 לעזבונו של מר נסים לוי ז"ל.
הנאמן, יפעל למימוש הנכסים בהתאם לזכויות הצדדים כאמור לעי ל.
לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את החייב בהוצאות ההליך לטובת עזבון נסים לוי ז"ל בסך של 5,000 ₪ וכן סך של 5,000 ₪ לטובת הנאמן.
ההוצאות הנ"ל יוחרגו מצו ההפטר ככל שיינתן. כל עוד נמצא החייב בהליך, לא ניתן יהיה לפעול לגביית סכום זה.
ברוח האמור בסעיף 83 לעיל, ככל שהצדדים יחליטו לשים קץ למאבקים המשפטיים ישקלו היורשים את ביטול חיוב בהוצאות שחויב החייב.

ניתן היום, ג' שבט תש"פ, 29 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.