הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים עב"י 9595-12-19

בפני
כבוד ה שופטת ענת זינגר

המערער
ומשיב בעב"י 26788-12-19.

דני זילברשלג

נגד

המשיבה
ומערערת בעב"י 26788-12-19

וועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל-אביב

המערער - בעצמו
המשיבה - באמצעות עו"ד אסנת נוסינוב מטלון

פסק - דין

בפניי ערעורו של עו"ד דני זילברשלג (להלן: "המערער") וערעור מנגד מטעם ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב (להלן: "ועדת האתיקה" או "המשיבה") - על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד מ' ליפקה- אב"ד, עו"ד ח' פרס- חב"ד, עו"ד ע' מרינברג- חב"ד) במסגרת בד"א 27/19, מיום 5.11.19.

בית הדין הארצי דן בערעורו של עו"ד זילברשלג על הכרעת דין וגזר דין שניתנו בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (עו"ד ש' באשי- אב"ד, עו"ד ג' אהרון- חב"ד, עו"ד ש' פורת- חב"ד) במסגרת בד"מ 28/17. הכרעת הדין ניתנה ביום 26.11.2018 וגזר הדין ביום 8.5.2019.

בית הדין המשמעתי הארצי יקרא להלן: "ביה"ד הארצי" ובית הדין המשמעתי המחוזי במחוז תל אביב יקרא להלן:"ביה"ד המחוזי".

המערער הורשע בהכרעת הדין בביה"ד המחוזי בעבירות בגין שלושה אישומים;

ביחס לאישום הראשון הורשע המערער בעבירה של מעשים הפוגעים במקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: " החוק"); התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק; עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות ואי דיווח על פיקדונות, לפי סעיפים 40 ו-42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "הכללים ) וסעיף 61(2) לחוק; העלאת טיעון עובדתי או משפטי בידיעה שאינו נכון, לפי סעיף 34 לכללים וסעיף 61(2) לחוק (ההרשעה כאן הייתה ביחס לשני טיעונים, אף שכתב האישום כלל שלושה, אשר ביחס לאחד מהם לא הורשע המערער); איסור על טיפול בעניין כנגד לקוח לשעבר באותו עניין, לפי סעיף 16(א) לכללים וסעיף 61(2) לחוק (בענין זה הייתה ההרשעה בבית הדין המחוזי ברוב דעות כנגד עמדה חולקת של עו"ד פורת).

ביחס לאישום השני הורשע בטיעון כנגד כשרות מסמך שהנקבל השתתף בעריכתו, לפי סעיף 15 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; איסור על טיפול בעניין כנגד לקוח לשעבר באותו עניין, לפי סעיף 16(א) לכללים וסעיף 61(2) לחוק; העלאת טיעון עובדתי או משפטי בידיעה שאינו נכון, לפי סעיף 34 לכללים וסעיף 61(2) לחוק.

ביחס לאישום השלישי הורשע באיסור על טיפול בעניין כנגד לקוח לשעבר באותו עניין, לפי סעיף 16(א) לכללים וסעיף 61(2) לחוק; טיעון כנגד כשרות מסמך שהנקבל השתתף בעריכתו, לפי סעיף 15 לכללים ביחס עם סעיף 61(2) לחוק; הפרת חובת האמון כלפי הלקוח, לפי סעיף 2 כללים וסעיפים 54 ו-61(2) לחוק.

(כאמור המערער זוכה מעבירות של העלאת טיעון עובדתי או משפטי בידיעה שאינו נכון, לפי סעיף 34 לכללים וסעיף 61(2) לחוק, ביחס לאחד מהפריטים אשר באישום הראשון).

ביה"ד המחוזי - גזר על המערער הוצאה מלשכת עורכי הדין לצמיתות, קנס בסך 15,000 ₪ לטובת לשכת עורכי הדין, פיצויים בגובה 10,000 ₪ לגב' לאה פרחי ו-20,000 ₪ לגב' סיגל ית טל.

ביה"ד הארצי - הותיר את ההרשעה על כנה. בגזירת העונש נקבע כי הואיל והמערער לא לקח ממש את הכספים לכיסו ניתן להסתפק בעונש של השעיה למשך שמונה שנים, שירוצו לאחר שתסתיים השעיה קודמת שהוטלה על המערער למשך פרק זמן של שמונה שנים, אשר צפויות להסתיים בשנת 2026. קרי, בסופו של יום הוטלה על המערער השעיה עד לשנת 2034, אשר משמעותה המעשית דומה להוצאה לצמיתות מהלשכה. ביה"ד הארצי מצא אף להתערב ולבטל את ההוצאות שנפסקו לטובת הגברות לאה פרחי וסיגלית טל.

כאמור במסגרת הערעור על ביה"ד הארצי מבקש המערער להתערב הן בהרשעתו והן בגזר הדין שהושת עליו. כן הוא מעלה טענות בנוגע להחלטת ביניים מיום 3.9.18, במסגרתה נדחתה בקשתו לפסילת אב בית הדין, עו"ד באשי. מנגד מבקשת ועדת האתיקה בערעורה - לבטל את ההקלה בגזר הדין שנקבעה על ידי ביה"ד הארצי ולהשיב על כנו את גזר הדין של ביה"ד המחוזי.

לאחר שעיינתי בחומר שהונח בפני ושמעתי את טענות הצדדים - לא מצאתי מקום לקבל את הערעורים.

הרקע לכתב הקובלנה:
גב' אורלי צפארוב הלכה לעולמה (להלן: "המנוחה") ובחודש מאי 2007 ערך המערער הסכם לחלוקת עיזבונה בין שלושת ילדיה, יורשיה: אריאל אשכנזי, סיגלית טל וגבריאל אשכנזי. מכוח צוואת המנוחה היה עיזבונה אמור להתחלק באופן שווה בין שלושת ילדיה, אך שלושת הילדים הגיעו להסכם אותו כאמור ערך המערער. מכוח ההסכם מונה המערער לשמש כמיופה כוחם של היורשים בהוצאה לפועל של אותו הסכם. בהתאם להסכם יירשמו מלוא הזכויות של המנוחה בדירת מגורים בשכונת רמת אביב (רח' טאגור) ע"ש גבריאל אשכנזי ודירה בשכונת נווה שרת בתל אביב (רח' אדירים) (להלן: "הדירה בנווה שרת") תירשם באופן ששישית מן הזכויות בה יהיו בבעלות סיגלית טל והיתרה בבעלות אריאל אשכנזי. יצוין כי אריאל אשכנזי היה בעלים של מחצית מאותה דירה עוד עובר לפטירת אמו ולפיכך כבר במועד הפטירה היו בבעלותו 3/6 מאותה הדירה. על אותה דירה רבצה משכנתא ומאחר ואריאל כבר התגורר בה, נקבע שכל תשלומי המשכנתא ותשלומים שוטפים יחולו עליו ובמקרה של מכירה לצד שלישי תנוכה המשכנתא מחלקו של אריאל בלבד.

ביום 21.4.11 נערך הסכם למכירת הדירה בנווה שרת. בהתאם להסכם, מכר אריאל את הזכויות בדירה לגב' לאה פרחי, אשר הייתה מיוצגת על ידי עו"ד הלחמי. אריאל יוצג בהסכם המכר על ידי המערער ובהסכם קיים מצג כאילו אריאל הוא הבעלים היחיד של הדירה. המערער לא גילה לסיגלית את דבר המכירה. מכוח ההסכם קיבל המערער מתוך התמורה לדירה סך של 800,000 ₪ שבהם הוא נדרש להחזיק כנאמן עקב בעיות רישום הזכויות וזאת עד למועד שיתאפשר רישום הערת אזהרה לטובת גב' פרחי. כאשר נודע לסיגלית על מכירת הדירה היא הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה כנגד אריאל, המערער ורוכשת הדירה. התובענה סומנה ה"פ 8771-01-12. במהלך דיון שהתקיים בתובענה זו, העלה המערער טענות כנגד ההסכם שהוא בעצמו ערך וניסח עבור היורשים. פסק הדין באותו הליך ניתן ביום 19.7.13 ובמסגרתו ניתן סעד הצהרתי (כב' השופט ח' ברנר) לפיו סיגלית זכאית לשישית מהזכויות בדירת נווה שרת והסכם המכר עם גב' פרחי בוטל. בין השאר נאמר שם כי אריאל והמערער - "התיימרו לנשל את סיגלית מחלקה היחסי בדירה... ובמקביל הטעו גם את פרחי לחשוב שאין כל מניעה לביצוע עסקת המכר, תוך יצירת מצג שווא...". נטען כי במהלך אותה תקופה לא נענה המערער גם לדרישות מצד עו"ד הלחמי, בא כוחה של פרחי, למסירת דין וחשבון באשר לכספי הנאמנות שהופקדו בידיו. רק ביום 17.9.13 בעקבות דרישה של סיגלית לגב' פרחי לפנות את הדירה, הודיע המערער כי לא נותרו כספים בחשבון הנאמנות. בגין פעולותיו אגב אירועים אלה, נטען כי המערער ביצע את אותן עבירות בהן הורשע בגדר האישום הראשון, כמפורט לעיל.

המערער הגיש בחודש מאי 2015 תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בשמו של אריאל אשכנזי כנגד אחיו גבריאל אשכנזי וסיגלית טל. התביעה סומנה 9409-05-12 ובמסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר על בטלות הסכם חלוקת העיזבון בטענה של הסכם למראית עין והסכם לא חוקי. בכתב התביעה שערך המערער נטען כי דובר בהסכם למראית עין בלבד, בעוד הדירה בנווה שרת הייתה בבעלותו הבלעדית של אריאל. עוד נטען כנגד הקביעה הברורה בהסכם לפיה בעת מכירה תרד המשכנתא מחלקו של אריאל ולא מחלקה של סיגלית. המערער הוסיף וטען שסיגלית הפרה את הסכם חלוקת העיזבון בכך שסירבה לשתף פעולה עם מכירת הדירה. בפסק הדין שניתן לבסוף נקבע כי ההסכם אכן בטל מכוח סעיף 30 לחוק החוזים [חלק כללי]. נקבע כי דבק בהסכם אי חוקיות לנוכח מצג שווא אשר מטרתו להימנע מתשלום מס. בית המשפט הורה על אף זאת על קיום ההסכם מכוח סעיף 31 לחוק החוזים [חלק כללי], תוך שניתנו הוראות כיצד יבוצע הדבר באמצעות כונס נכסים שמונה (עו"ד אריאל משה). פסק הדין ניתן על ידי כב' השופט י' גייפמן ביום 22.5.16. ביחס לפעולתו בהליך זה, נטען כי המערער ביצע את אותן עבירות בהן הורשע בגדר האישום השני, כמפורט לעיל.

המערער הוסיף והגיש תביעה נוספת בשמו של אריאל, הפעם רק נגד אחיו גבריאל וזאת בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב. התביעה סומנה תמ"ש 22339-10-12 ובמסגרתה הוא העלה טענות שונות כנגד הסכם חלוקת העיזבון אשר כאמור הוא זה שערך אותו. במסגרת הייצוג שם העלה המערער טענות שנסמכו על חוזה שכירות אותו העביר לידיו גבריאל אשכנזי, במסגרת ייצוגו על ידי המערער בעבר. עוד בשעה שהתנהל אותו הליך, הגיש גבריאל תלונה ולמערער נשלחה הודעה, בה הומלץ לו להפסיק את הייצוג באותם עניינים שאליהם נגעה התלונה. המערער לא פעל בהתאם להמלצה והמשיך בייצוג של אריאל בדיון שנערך ביום 20.1.14 בהליך משפחתי נוסף שבין הצדדים בתיק 46284-04-13. בגין פעולותיו אלה נטען כי המערער ביצע את אותן עבירות בהן הורשע בגדר האישום השלישי, כמפורט לעיל.

לשלמות התמונה יצוין עוד כי עת הגישה סיגלית את ה"פ 8771-01-12 - אגב בירור בקשתה שם לצו מניעה זמני שימנע את השלמת מכירת דירת נווה שרת לידי גב' פרחי, הגיעו הצדדים להסכמה לה ניתן תוקף של החלטה, לפיה יופקד בקופת בית המשפט סכום של 175,000 ₪ מתוך כספי התמורה של הדירה בנווה שרת וזאת עד להכרעה בתביעה כספית שתגיש סיגלית ביחס לחלק המגיע לה מתמורת המכר. הוסכם כי במקביל תמסור סיגלית למערער ייפוי כוח שיאפשר להשלים את הרישום של הדירה בנווה שרת ע"ש אריאל. הכוונה של ההסדר הייתה לאפשר להשלים את עסקת המכר לגב' פרחי, תוך הפניית סיגלית למסלול של תביעה כספית כנגד אריאל באשר לכסף המגיע לה מתוך תמורה המכירה. בהתאם לאותו הסדר הגישה סיגלית תביעה כספית בבית משפט לענייני משפחה בתמ"ש 18641-02-12 - לקבלת שישית מהתמורה. המערער ואריאל סיכלו את אותה הסכמה בכך שלא הפקידו בבית המשפט את הסכום המוסכם. בנסיבות אלה, המשיכה סיגלית לנהל את המרצת הפתיחה וביקשה למחוק את התביעה הכספית בבית משפט לענייני משפחה. ביום 16.7.12 החליט בית משפט לענייני משפחה (כב' השופטת ש' גליק) בהחלטה קצרה ולא מנומקת לדחות את תביעת סיגלית ולא רק למחוק אותה. הדבר לא הותיר מנוס אלא להשלים את ההתדיינות באשר לפסק הדין ההצהרתי באשר לזכויותיה בדירה, כפי שפורט לעיל בסעיף 2. אקדים את המאוחר ואציין כי בעת הדיון בפני טען המערער כי הדבר מלמד על דחיית טענות סיגלית, ברם לנוכח פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט ברנר, ברי כי הצגה זו אינה מדוייקת.

הכרעת הדין של ביה"ד המחוזי:
הכרעת הדין של ביה"ד המחוזי משתרעת על פני 31 עמודים. חלק ניכר מההכרעה מתייחס לאופן בו התקיימו ההליכים. בכלל זה נדרש ביה"ד להתנהלות חוזרת מצד המערער, עת ביקש דחיות של דיונים וזאת לעיתים כאשר עדים שיצאו ממרחק רב כבר היו בדרכם לדיון. על אף שהועלו טענות באשר לטעמים רפואיים, אלו לא גובו, במסמכים מתאימים, לפחות בחלק מהמקרים. ניתן לראות מסקירת הדברים בהכרעה כי למרות זאת נהג ביה"ד בסובלנות רבה עם המערער. התנהלות המערער הובילה אף לכך שבין השאר, נשמעה עדות ראשית של שני עדים ללא שהוא נוכח בדיון ותוך דחיית החקירה הנגדית למועד אחר כדי שלא תיפגענה זכויותיו. לפרטי התנהלות המערער, מועדי הדיונים והעדים שנשמעו בכל אחד מהם, ר' המפורט בס' 16-4 להכרעה. חלק ניכר נוסף מההכרעה מתייחס לטענות שהעלה המערער הן כנגד וועדת האתיקה המחוזית של לשכת עוה"ד במחוז תל אביב והמרכז (להלן: " הקובלת") והן כנגד חברי מותב ביה"ד. גם בתיאור שהובא בחלק זה, ניתן לראות כי המערער עשה דין לעצמו, לא הגיש סיכומים במועד ושב והעלה בקשות לאורכה. המערער ניסה להלך אימים על ב"כ הקובלת וטען כי לזאת קיים ניגוד עניינים ומגבלות נוספות מלייצג. בגדר פעולותיו גם טען המערער כי פניו לפנייה לרשויות החקירה ולגורמים במשרד המשפטים האחראים על ביקורת פרקליטים במדינת ישראל וזאת בקשר לב"כ הקובלת. הוא טען כי בידיו ראיות לכך שזו הייתה מנועה מלכתחילה מלייצג את הקובלת כנגדו. בעוד ביה"ד ממתין לסיכומי המערער, הוא הגיע ביום 19.7.18 באופן אישי למשרדה של חברת ההרכב, עו"ד פורת, ובמועד אחר בחר להגיע למשרד אב ההרכב, עו"ד באשי, וניסה לבוא עמם בדברים. באותו יום נרשמה החלטת אב ביה"ד בה נאמר, בין השאר, כי ביה"ד רואה התנהגות זו בחומרה רבה וככל שההתנהלות תישנה, יחויב המערער בהוצאות. המערער לא חדל ממעשיו ונדרשה החלטה נוספת בעניין שניתנה ביום 2.8.18. מההחלטה ניתן ללמוד כי המערער הגיע למשרדו של עו"ד באשי ולטענתו שכח שם קלסר שלו. בנסיבות אלה הוא פנה למזכירת עו"ד באשי אשר ערכה חיפוש במשרד ומסרה לו שלא מצאה מאום. למרות זאת המשיך המערער להגיע למשרד עו"ד באשי, בזמן שזה שוהה בחו"ל, וזאת בטענה כי הוא מחפש את הקלסר. על אף שהמזכירה שבה והסבירה לו כי אין במשרד כל קלסר, התעקש המערער לקבוע פגישה עם עו"ד באשי ולא נענה לדברי המזכירה אשר ציינה כי הדבר אינו מקובל ואסור. ביום 2.8.18 בשעה שעו"ד באשי ישב במשרדו, הופיע המערער שם, ללא התראה, וזאת בשעה שבמשרד נכחה עורכת דין נוספת. המערער התיישב בכיסא תוך שהוא דורש לקבל את הקלסר. המערער לא עזב את המקום למרות הפנייה המכובדת אליו מטעם עו"ד באשי והוא עשה זאת בסופו של יום, רק לאחר שעו"ד באשי נאלץ להתקשר למשטרה ולהזמין ניידת. משעזב המערער את המקום, בוטל זימון הניידת. כשעה וחצי לאחר מכן התקבלה הודעה טלפונית, לפיה המערער מבקש לשוחח בדחיפות עם עו"ד באשי ובפיו הודעה ממשטרת ישראל. עו"ד באשי לא היה במשרד ועורכת דין אחרת התקשרה אל המערער, ברם אז הסתבר כי אין כל הודעה דחופה מהמשטרה. עלה כי המערער טוען שהוא נמצא בתחנת המשטרה ומבקש לשוחח עם עו"ד באשי על התיק שלו, כדי שיציע לו מה כדאי לעשות. המערער טען בפני אותה עו"ד עמה שוחח כי קיים ניגוד עניינים. לאחר שההחלטה מיום 2.8.18 שטחה דברים אלה, נאמר בה עוד: "התנהגותו של הנקבל הינה התנהגות מבזה את ביה"ד בפרט ואת המקצוע בכלל. מאוד מצער לראות כי יש להסביר לעורך דין כי יש לכבד את המוסד השיפוטי וכי כל פנייה צריכה להיעשות בדרך המקובלת אותה הוא בוודאי מכיר. לפנים משורת הדין אינני עושה צו להוצאות ואולם משניתנה לנקבל התראה קודמת באשר להתנהלות לקויה זו לא ניתן לעבור לסדר היום ואני מורה כי החלטתי זו תועבר לוועדת האתיקה לעיונה כפי שהיא תמצא לנכון". המערער לא חדל ממעשיו וביום 29.8.18 שלושה ימים לפני המועד הנדחה, בו היה עתיד להגיש את סיכומיו - הוא ביקש להקפיא את ההליך עד למציאת אותו קלסר עלום שלטענתו נשכח במשרדו של עו"ד באשי. הוא שב והעלה גם טענות כנגד ב"כ הקובלת. בהקשר זה טען כי הוא מיוצג ע"י עו"ד טמיר ממשרדה וכי אף קיים איתו פגישה במשרדו ביום 29.7.18, בשעה שב"כ הקובלת הייתה מצויה במשרדה במקביל. המערער טען כי הוא שוחח עם עו"ד טמיר על העברת לקוחותיו בתיק תעבורה למשרדו. עוד טען שנודע לו על קשר משפחתי רחוק בינו לבין עו"ד באשי. המערער הוסיף והגיש בקשה דחופה לפסילת המותב ביום 30.8.18 (הבקשה נושאת 11 עמ'). בגדר בקשה זו הרחיב טענות שהעלה בבקשות קודמות וטען כי על עו"ד באשי לפסול את עצמו בשל חשש למשוא פנים ודעה קדומה. לאחר שהוגשה תגובה לשתי הבקשות, נדחתה הבקשה לפסילת המותב בהחלטה מיום 3.9.18. לא נמצא ממש בטענות המערער וצוין בהחלטה כי ניכר שהמטרה היא לנסות להלך אימים על ביה"ד. עו"ד באשי הבהיר למען הסר ספק כי לא ידוע לו על כל קשר משפחתי עם המערער. יצוין כי היה על המערער להגיש במקביל את הסיכומים והוא שוב לא עשה כן וניתנה לו לפנים משורת הדין אורכה נוספת. בהמשך הוגשה בקשה לאורכה נוספת ואף היא נענתה בחיוב. בעוד סיכומי הקובלת הוגשו ביום 26.3.18 הוגשו לבסוף סיכומי המערער ביום 14.10.18 (לפירוט נוסף של דברים אלה, ר' ס' 33-17 להכרעה).

ביה"ד ציין בהכרעת הדין, בין השאר, את האופן בו העיד המערער. נאמר כי עדותו: "ניתנה באופן מתחמק ומיתמם, מניפולטיבי ומתוחכם כאשר הוא אינו משיב באופן ישיר כמעט לאף שאלה שנשאל, מערים על ביה"ד מסמכים ופרטים לרוב במטרה להקשות ואף סותר עצמו פעמים רבות" (ר' ס' 37 להכרעה). נאמר עוד כי חקירותיו נגעו במרביתם בהליכים משפטיים שונים שהתנהלו בין הצדדים, בעוד העדים נשאלו רק לעיתים נדירות שאלות הנוגעות לעצם האישומים שבקובלנה. ביה"ד נדרש לרקע העובדתי אשר בנוגע אליו הוגשה הקובלנה, תוך שהוא מבהיר את ההליכים השונים ואת פעולות המערער במסגרתם. ביה"ד ניתח בהרחבה רבה כל אחד מהאישומים ביחס לעדויות שנשמעו בפניו ובשים לב למיוחס למערער מחד וטענותיו מאידך. ביה"ד ציטט ממסמכים שהונחו בפניו, מעדויות שנשמעו ומפרוטוקולים שנערכו בגדר ההליכים האחרים, אשר תמכו במסקנותיו כי יש להרשיע את המערער במרבית המיוחס לו. כל חברי ההרכב מצאו לזכות את המערער ביחס לעובדה אחת לגביה נטען שהיוותה טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון בגדר האישום הראשון ולהרשיעו באותה עבירה רק ביחס לשתי עובדות אחרות ונוספות. באשר לעבירה שיוחסה למערער בדבר איסור על טיפול בעניין כנגד לקוח לשעבר באותו עניין, בנוגע לייצוג אריאל בהסכם המכר, ללא יידוע של סיגלית, סברה דעת הרוב כי מתקיימת העבירה, בעוד עו"ד פורת החזיקה בדעת מיעוט לפיה בעניין זה יש לזכות את המערער (ר' טעמיה בס' 120-116 להכרעה). איני רואה צורך לחזור על פרטי ההכרעה. מדובר בהכרעה סדורה וברורה והרוצה להרחיב יקרא את המפורט החל מסעיף 41 להכרעה.

גזר הדין של ביה"ד המחוזי:
גזר הדין ניתן ביום 8.5.19. גם מגזר הדין עולה כי המערער המשיך והגיש בקשות לדחיות. המערער לא התייצב אף לדיון בו טענה הקובלת לעונש וזאת על אף שבקשתו לדחיית הדיון לא התקבלה. לפנים משורת הדין ניתנה למערער אפשרות להעלות את טענותיו בסיכומים בכתב וגם כאן הוא שב והגיש בקשות אורכה חוזרות ונשנות עד למועד בו ניתן גזר הדין (ר' באשר להתנהלותו בהקשר זה בס' 30-9 לגזר הדין). עלה בעת טיעוני הקובלת כי המערער, שהינו בהשעיה, הוא גם פושט רגל ויש לעדכן את הסטטוס שלו בלשכה בדבר פקיעת חברותו לאלתר. במסגרת טיעוני הקובלת הוגש גיליון משמעתי של המערער ממנו עלה כי בעת מתן גזר הדין הוא היה בהשעיה בגין גזר דין בתיק בד"מ 56/12 וכאשר יסיים את אותו עונש השעיה יחל עונש השעיה נוסף של שמונה שנים שנגזר עליו בביה"ד הארצי בערעור על בד"מ 101/14. עלה, עם זאת, כי אותם גזרי דין ניתנו לאחר המועדים בהן בוצעו העבירות נשוא קובלנה זו, ולכן לא היה מקום להפעלת עונש על תנאי שהוטל באותם תיקים קודמים. מגיליון ההרשעות של המערער נלמד כי קיימות בעברו הרשעות בעבירות של שליחת יד בכספי פיקדון, פגיעה בכבוד המקצוע והתנהלות בניגוד עניינים. הקובלת ביקשה להורות על הרחקת המערער לצמיתות מהלשכה וכן להטיל עליו קנס משמעותי ופיצוי למתלוננים (התבקשה סנקציה נוספת שלא הייתה בסמכות ביה"ד). ביה"ד ציין כי מדובר בפרשה חמורה, המערער ערך הסכם מכר תוך שהוא משמיט ממנו את מי שהייתה מרשתו בעבר ושהייתה גם בעלת שישית מהזכויות בדירה. הוא לא יידע אותה בדבר המכר ולא קיבל את הסכמתה למכירה. לאחר מכן הוא קיבל לידיו בנאמנות את כספי התמורה של הסכם המכר, אך בניגוד להוראות ההסכם וחובתו וכנאמן, שלח יד בכספים ורוקנם, אף שאין קביעה בהכרעה שהוא לקח אותם לכיסו שלו. בהמשך כשסיגלית הגישה תביעה כדי להגן על זכויותיה, הוא ייצג באותו הליך את האח של סיגלית וזאת כנגד סיגלית שהייתה מרשתו בעבר ותוך שהוא אף טוען כנגד הסכם חלוקת העיזבון, אשר הוא בעצמו ערך. גם בהמשך הוא המשיך לייצג כנגד סיגלית ואף לטעון כנגד כשרות ההסכם. עד למועד גזר הדין לא קיבלה סיגלית את חלקה בכספי המכירה של הדירה והמערער לא רק שהפר את חובת הנאמנות כלפיה, אלא אף פעל כנגדה ולא חדל מייצוג כנגדה - גם כאשר וועדת האתיקה של לשכת עוה"ד הזהירה אותו באשר לכך. בשליחת ידיו בכספי הנאמנות הוא פעל לא רק כנגד סיגלית, אלא גם כנגד רוכשת הדירה, גב' פרחי. ביה"ד הפנה לכך שמסכת האירועים היא חמורה וקיימת חומרה נוספת בהצטברות הדברים. הנ"ל, בתוספת העבר המשמעתי, מביאים למסקנה כי אכן ראוי לגזור על הוצאת המערער מהלשכה. על הלשכה לפעול לכך שרק אנשים ראויים יהיו רשאים להעניק שירות משפטי, בעוד מעשי המערער כאן חותרים תחת אושיות המקצוע. לאחר הפנייה לפסיקה רלוונטית, נאמר כי העובדות שהמערער פעל כנגד סיגלית, במספר הליכים ובמשך מספר שנים, ללא שהוא נוטל אחריות, ללא שהוא מתקן מעשיו ובאופן שעד היום כספים לא הושבו וגם גב' פרחי טרם קיבלה את הזכויות בדירה - מצדיקים ענישה מחמירה. בכלל זה צוינו גם פעולות המערער שגרמו להכבדה על ההליכים בביה"ד וניסיונו להכשיל את חברי ההרכב. כאמור לעיל, הוחלט על הוצאת המערער מהלשכה, קנס של 15,000 ₪ לקופת הלשכה, פיצויים בסך 10,000 ₪ לגב' פרחי ופיצוי בסך 20,000 ₪ לגב' סיגלית טל. ההחלטה ניתנה פה אחד, כאשר כל אחד מחברי ההרכב מצא להוסיף הערותיו.

פסק הדין של ביה"ד הארצי:
בפסק דין המשתרע על שישה-עשר עמודים, שב ופירט ביה"ד הארצי את הרקע העובדתי העומד ביסוד הקובלנה וכן הפנה להיות הכרעת הדין מפורטת ומנומקת. צוין כי המערער הגיש ערעור כללי ומפורט המשתרע על פני 56 עמודים. הערעור לא רק שאינו מנוסח בצורה ברורה, אלא גם כולל השתלחות בדיינים ובב"כ המשיבה. המערער העלה בהרחבה טענות מדוע יש לבטל את הרשעתו ולעניין גזר הדין טען כי התקיימה ישיבה בהעדרו וטען כי מדובר בענישה בלתי מתקבלת על הדעת. המשיבה מנגד - ביקשה לדחות את הערעור. לטענתה גם אם התקבלה בין הצדדים לסכסוך הסכמה בשלב מאוחר יותר (לרבות ויתור על תלונות בענייני אתיקה), אין בהם כדי לנקות את המערער ממעשיו. ההרשאה שניתנה למערער לפעול במסגרת הסכם חלוקת העיזבון ניתנה לו למסגרת זו בלבד ולצרכי יישום ההסכם. לא הייתה לו הרשאה לפעול בדרכים המתעלמות מקיומו של ההסכם והנוגדות את האמור בו.

טענה מרכזית בערעור הייתה כי ליתר המעורבים במקרה אין כיום טענות כלפי המערער והדבר אף משתקף בהסכם פשרה עליו חתמו כולם. עסקינן בהסכם פשרה אשר נערך ניסיון להגישו במסגרת ע"א 5415/16. ערעור אשר הוגש על פסק דינו של כב' השופט גייפמן בת"א 9409-05-12. ביה"ד הארצי לא קיבל טענה זו. הודגש בפסק דינו כי אפילו יונח שהסכם הפשרה אושר במסגרת ע"א 5415/16, מכל מקום - ההליכים המשמעיים הם עצמאים ומשהופעלו הם אינם תלויים בכל גורם חיצוני. המשיבה היא בעלת הסמכות על פי דין להחליט בשאלה אם להעמיד עו"ד לדין בשל עבירות שעשה לכאורה, וסמכות זו אינה תלויה בצדדי הסכסוך. הוער כי אין זו הפעם הראשונה בה מנסה המערער לבסס הגנתו כנגד עבירות אתיות הנטענות נגדו, על הטענה כי לנפגע מהעבירות אין טענה נגדו (ר' בד"מ 65/12).
באשר לטענת המערער כי כל פעולותיו נעשו מתוך הסכמות שניתנו לו על ידי הצדדים להסכם חלוקת העיזבון לבצע חלוקה שוויונית של העיזבון, לפי שיקול דעתו הבלעדי, ציין ביה"ד הארצי כי - טענה זו עומדת בניגוד לאמור בייפוי הכוח עצמו וכן סיגלית העידה בביה"ד כי לא ראתה בחתימתה מתן הרשאה למערער לפעול לפי שיקול דעתו ואף מבלי ליידעה. נדחתה גם הטענה כי התקבלה הסכמתה של סיגלית למכירת הדירה. הטענה לא מתיישבת עם הראיות שהוצגו בפני בית הדין ולא נתמכה בכל ראייה.

עוד לא מצא ביה"ד הארצי לקבל את טענות המערער כי היה על חברי ביה"ד המחוזי (או מי מהם) לפסול עצמם. אגב דחיית הטענות, התייחס ביה"ד הארצי גם לדרך התנהלות המערער; המערער התבטא באופן חמור ואישי כלפי דייני בית הדין וב"כ המשיבה, עד כדי ביזוי בית הדין וההליכים המשפטיים. הודגשה שאט הנפש מהשפה ומהסגנון הבוטה בו בחר המערער. בית הדין הפנה לעמל"ע 62819-02-16 ועמל"ע 32250-03-16 לשכת עו"ד נ' זילברשלג, במסגרתו העיר כבוד השופט מ' דרורי למערער על סגנונו המשתלח הן בלשכת עו"ד והן בצדדים האחרים ובבאי כוחם. בית הדין הביע צער על כך שהמערער לא הפנים את הערת ביהמ"ש ובחר לחזור על סגנונו הבלתי-ראוי. עוד התקבלה בחומרה העובדה שבמסגרת הודעת הערעור טרח המערער לציין כי הוא מעביר את הודעת הערעור לרשויות החקירה, לרבות מבקר המדינה והממונה על הדיינים. נאמר כי נראה שמטרת המערער הייתה להלך אימים על ב"כ הקובלת ובית הדין, בבואם לבצע את תפקידם. אגב דחיית הטענות בסוגיית פסלות חברי המותב - נאמר כי המערער ניסה ליצור, ולא בפעם הראשונה, עילות לפסילה של חברי בית הדין. ביקורי המערער במשרדי חברי בית הדין, שעה שהם יושבים בדינו, הינה בלתי מתקבלת על הדעת. חוסר שביעות רצונו של המערער מאופן ניהול הדיון - אינו עילת פסילה. גם הערות שהפנה אליו, לטענתו, אב"ד - אינן עילת פסילה משלא נוצר חשש ממשי למשוא פנים. אב"ד היה רשאי להעיר למערער על התנהלותו החוזרת בבואו למשרדי חברי בית הדין.

אף שמדובר בערכאת ערעור, מצא ביה"ד הארצי לאפשר השלמת מסמכים בשני ראשים;
נוכח העובדה שביה"ד המחוזי לא קבע כי המערער נטל את הכספים לכיסו, ביקש ביה"ד הארצי לקבל מעו"ד יוגב, אשר ייצג בשלב מאוחר יותר את גב' פרחי - הבהרות שעניינן הבטחת הכספים שהתקבלו מעסקת המכר, לצורך תשלומם לסיגלית, בגין זכויותיה בדירה (שישית). עלה מתשובותיו של עו"ד יוגב כי הלכה למעשה בזכות פעולותיו, עבור מרשתו, גב' פרחי - הובטחו הכספים המגיעים לסיגלית בחשבון נאמנות שפתח, כאשר מעל ל-80% מהם הועברו אליה זה מכבר והיתרה מצויה בחשבון ותועבר בכפוף להעברת מסמכים הנדרשים לרישום הזכויות.
נוכח טענותיו של המערער שלא היה לו יומו בבית הדין עקב מצבו הרפואי, ניתן לו, לפנים משורת הדין, להגיש לביה"ד הארצי בתוך שבעה ימים, את המסמכים הרפואיים התומכים בטענותיו. המערער הגיש את המסמכים רק ביום 23.10.2019, כלומר למעלה מחודש לאחר המועד שנקבע, וביה"ד הארצי ציין כי לא היו אלו מסמכים רפואיים כלל כי אם תכתובות עם ב"כ המשיבה ביחס למצבו הרפואי.

ביה"ד הארצי דחה את הערעור על הרשעת המערער. צוין כי המערער לא העלה טענות חדשות ועיקר טענותיו נוגעות למרחב העובדתי בו לא תטה ערכאת הערעור להתערב.
המערער טען כי לא ניתן לו יומו בבית הדין וכי התקיימו דיונים בהעדרו עקב מצבו הרפואי. במענה לכך ציין ביה"ד הארצי כי התנהלות המערער מעידה על כך שמדובר בקו הגנה שמטרתו לסכל ולדחות את ההליכים המשפטיים. לא ניתן לדחות את הדיונים ללא קץ וללא התחשבות באחרים. ביה"ד המחוזי נענה שוב ושוב לבקשות הדחיה המרובות, ואף הזמין עדים שהתייצבו להגיע בשנית, גם כשהודעת המערער על היעדרו הגיעה רק בבוקר הדיון. יתרה מזו, וכאמור לעיל, המערער לא הוכיח את מצבו הרפואי הנטען, אף בביה"ד הארצי, חרף הזדמנות וארכה שניתנה לו לשם כך. מן האמור עולה כי מטרתו של המערער הייתה סיכול ההליכים המשפטיים וטוב עשה בית הדין שלא אפשר זאת.

ביה"ד הארצי הפנה בהכרעתו לכך שהמערער הורשע, בין היתר, בעבירות של עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות ואי דיווח על קבלת כספי פיקדונות. עבירה של שליחת יד כאמור הינה מהעבירות החמורות שבעבירות המשמעת, וכאן קיימות בנוסף הרשעות בעבירות רבות, שאף הן חמורות ונוגעות ליחסי האמון שבין עורך דין ולקוחו. המערער הורשע בעבירות חמורות בגין מעשים העולים כדי פגיעה ממשית בעקרונות היסוד הנמצאים בבסיס עבודתו המקצועית של עו"ד. לא רק שערכאת הערעור לא תתערב בנקל בחומרת העונש שהוטל בידי הערכאה הדיונית, אלא המערער גם לא העלה טיעון משפטי או אסמכתא - המצדיקים התערבות במקרה זה. על אף האמור ניתן משקל לעובדה שבביה"ד המחוזי לא נקבע כי המערער נטל את הכספים לכיסו, ובנוסף עלה מההבהרות שהתבקשו - כי הכספים לבסוף הובטחו. הם לא מצויים בכיסו של המערער, ואף הועברו לידי סיגלית. בהתחשב באלה עולה כי ניתן להקל בענישה.

ביה"ד הארצי נדרש מנגד לעבר המשמעתי של המערער וסבר כי במכלול עולה שהמערער נעדר תכונות יסוד שהן עצם מעצמותיו ובשר מבשרו של עו"ד, בבחינת תכונות הטבועות באישיותו. המערער לא נטל אחריות על מעשיו, לא הבין את חומרתם ולא הביע חרטה, הגם שהיה חשוף להחלטות משפטיות קודמות בעניינו. הוא כה משוכנע שנעשה לו עיוות דין, שהוא אינו מתפנה לבחינת מעשיו והכרה בטעויותיו. נקבע עוד כי גם התנהלותו במסגרת ההליכים קמא וסגנונו הבוטה, אינם מהווים נסיבות מקלות.
בסופו של יום, נוכח העובדה שלא נטען כי המערער נטל מהכספים לעצמו, ומאחר והעבירות שנגעו לכספי הפיקדון אינן ברף החומרה הגבוה ביותר - נמצא להמיר את ההוצאה לצמיתות מהלשכה, בעונש השעיה בפועל בן שמונה שנים. נקבע כי העונש ירוצה במצטבר לעונש ההשעיה האחרון שהוטל על המערער, קרי החל מיום 11.11.2026 ועד ליום 10.11.2034.
הפיצויים שנפסקו לטובת לאה פרחי וסיגלית טל בוטלו וזאת תוך ציון העובדה שאלו נגזרו ללא נימוק, ובהתחשב בכך שהצדדים הרלוונטיים הגיעו להסכם בניהם.

טענות המערער בערעורו:
בדומה לכך שלבית הדין הארצי הוגש כתב ערעור בן 56 עמודים בשפה לא ברורה ומשתלחת, כך גם בבית משפט זה הוגשה בתחילה הודעת ערעור ארוכה, המונה 34 עמודים. אף שנאמר כי מצורפים אליה מסמכים מהותיים הנדרשים להבנת תוכנה, לא צורפו מרבית המסמכים ובנסיבות אלה ניתנה החלטתי מיום 5.12.19 , לפיה לפנים משורת הדין, ניתנת אפשרות להגיש הודעת ערעור כנדרש ובכפוף להנחיות שניתנו באותה החלטה. אכן, בהמשך לכך, הוגשה הודעת ערעור מתוקנת ביום 10.12.19 אשר אליה צורפו גם מסמכים מהותיים מתחייבים.

במסגרת הערעור שב המערער וביקש לבטל את הרשעתו וכן לבטל את גזר הדין, לרבות גזר הדין המתוקן של ביה"ד הארצי. המערער תקף בנוסף גם את החלטת ביניים מיום 3.9.18, במסגרתה דחה אב"ד עו"ד באשי את הבקשה לפסילתו. המערער טוען כי ההחלטה אשר דחתה את בקשת הפסילה לא הייתה מנומקת ולכן היה מקום להתערב בה. באשר לגזר הדין טען המערער כי משבוטל הפיצוי הכספי לגב' פרחי ולסיגלית, הרי שהותרת הפיצוי ללשכה יסודה בשגגה ויש לבטל גם אותה. המערער טען עוד כי ביה"ד הארצי שגה כאשר קבע שהוא לא הגיש אישורים רפואיים כנדרש. גם בגדר הערעור דנן, שב המערער וטוען כי לנוכח הסכם שהתקבל בין כל הצדדים המעורבים בקובלנה, היה מקום לבטל את הרשעתו. בהקשר זה הוא מפנה לעובדה שבמסגרת אותו הסכם פשרה שנערך לבסוף - מסכימים הצדדים לבטל גם את פסק הדין של כב' השופט ברנר. לטענת המערער לא היה מקום להרשעתו בשליחת יד ומכל מקום, משנקבע כי הוא לא לקח את הכספים – הרי שגזר הדין לא הותאם באופן מספק לכך. המערער מציין כי משמעות גזר הדין היא הרחקה שלו מהלשכה עד לשנת 2034. הדבר מהווה למעשה הרחקה לצמיתות, בעוד ביה"ד הארצי בעצמו ציין כי הוא מוצא להקל מגזר הדין של ביה"ד המחוזי, בדבר השעיה לצמיתות. המערער מפנה גם לכך שחלק מהמעורבים אף אמרו בפני ביה"ד המחוזי כי לא נותרו בפיהם טענות כלפיו. בהקשר זה הוא הפנה, בין השאר, לעדות של גב' פרחי וכן לעדות של עו"ד יוגב שייצג אותה, בשלב מאוחר של ההליכים. נטען כי אין מקום להרשעה בשליחת יד כאשר הלקוחות הנוגעים בדבר מעידים כי אין בפיהם טענות כלפיו. המערער שב גם כעת על טענתו כי הסכם חלוקת העיזבון נתן לו רשות לפעול כפי שפעל וגם לייצג את כל הצדדים להסכם לפני כל גוף נחוץ. לטענתו, מכוח ההסכם הוא היה רשאי לפעול לפי שיקול דעתו הבלעדי, בדרכו לבצע את ההסכם. בהקשר זה הוא מסתמך על ייפויי הכוח עליהם חתמו סיגלית, גבריאל ואריאל כאשר הסמיכו אותו לפעול בכל הקשור להסכם חלוקת העיזבון. המערער טוען כי הוכח שאותו הסכם היה בלתי חוקי ונחתם למראית עין, כפי שהתברר לו בדיעבד. המערער מפנה עוד לכך שלנוכח החלטת כב' השופטת גליק שדחתה את התביעה הכספית של סיגלית (ר' לעיל בס' 5), הרי שזו לא הייתה רשאית לקבל ולו אגורה שחוקה ממכירת הדירה ולכן אין מקום להרשעתו בחלקים הנוגעים לעשייה באותם כספים, אשר אינם כביכול שלה. לטענת המערער, ניתוח החומר שהונח בפני ביה"ד המחוזי דינו להוליד זיכוי. המערער חולק על הקביעה בס' 69 להכרעת הדין של ביה"ד המחוזי כי לא הוגש ערעור על פסק דינו של השופט ברנר וכאילו זה הפך לחלוט. גם בהקשר זה הוא מפנה לכך שמסגרת הסכם הפשרה שהוגש לביהמ"ש העליון, קיימת הסכמה לביטול אותו פסק דין. המערער טוען כי כאשר נחשף בדיעבד לכך שהסכם חלוקת העיזבון היה בלתי חוקי, הוא היה רשאי לפי הרשאה שניתנה לו על ידי כל הצדדים, לפעול לביטול אותו הסכם ואין בכך כל פסול. עוד הוא טוען כי אין לו יד ורגל בכך שלסיגלית לא הועבר חלקה הנטען מהדירה (לדבריו, לשיטת סיגלית מדובר ב-180,000 ₪) והוא מדגיש כי סך של 250,000 ₪, לא הועבר מעולם לידיו לחשבון הנאמנות, אלא נותר בידי גב' פרחי. המערער טוען כי לא היה מקום לקביעה בגזר הדין (ר' שם ס' 35) כי פעל בכספי הנאמנות לא רק כנגד סיגלית, אלא גם כנגד גב' פרחי. המערער ביקש לבטל את הרשעתו ולזכות אותו מכל אשמה, או לחלופין לזכותו ממרבית המיוחס לו. עוד התבקש ביהמ"ש לבטל גזר דין של השעיה כה ארוכה, אשר בהתחשב בגיל המערער (55) מהווה בפועל השעיה לצמיתות.

טענות ועדת האתיקה בערעורה:
בדומה למערער כך גם ועדת האתיקה נדרשה להגיש הודעת ערעור מתוקנת וזאת כדי לשמור על שוויוניות בין הצדדים באשר להיקף הערעורים, עת עלה כי אלו ידונו יחדיו.

ועדת האתיקה בערעורה - טוענת כי אין הצדקה להקלה בעונש המערער והנימוקים שנימנו לכך אינם רלוונטיים. נטען כי בעניינו של המערער מתקיימים מכלול שיקולים המחייבים הוצאתו מהלשכה לצמיתות, ואלו הם; היקף וחומרת העבירות בגינן הורשע, עברו המשמעתי העשיר, התנהלות רצידיוויסטית על אף הרשעה בעבירות קודמות, התנהלות פסולה בפני המותבים המשמעתיים גם במסגרת תיקי משמעת קודמים, סירובו להכיר בחומרת מעשיו והעדר הבעת כל חרטה מצדו.

ועדת האתיקה, התייחסה לנימוקי בית הדין הארצי להקלה בעונש, כדלקמן;
ראשית, כאמור, נשקלה העובדה כי נטילת כספי הלקוח הייתה שלא לכיסו של עורך הדין. אין חולק כי המערער נטל ומשך כספים מחשבון נאמנות, בסך 800,000 ₪, עד כדי ריקון החשבון, מבלי להעביר ללקוחה שישית מהכספים, ותוך הפרת חובת הנאמנות כלפיה. אופן משיכת הכספים - משיכות מזומן לא מתועדות, אינו מאפשר אומנם בירור ומעקב מדויק אחר היעד והמטרה של משיכת הכספים. אלא, שבניגוד לפסיקת בית הדין הארצי, סבורה ועדת האתיקה כי יש לייחס מחדל זה לחובתו של המערער. זה מסר את דפי החשבון לביה"ד המחוזי ולב"כ המשיבה רק ביום 7.1.2018, סמוך לסיום שלב ההוכחות, תוך מתן שהות קצרה של שאלות בודדות לברר מתוכם פרטים. למעשה, המערער הסתיר ראיות עד הרגע האחרון ממש.
לגופו של עניין, בחינת דפי החשבון מגלה כי הוא עשה שימוש אישי בכספים; כך, עיון בדפי החשבון מגלה משיכת שיק בנאי בסך 29,000 ₪ ביום 20.6.2011 לפקודת "אלחנן ויניצקי", מתוך כספי חשבון הנאמנות. המשיכה התבצעה עוד לפני שנודע לסיגלית אודות חוזה המכר והתמורה המוחזקת ברשות המערער (החוזה נשלח אליה רק ביום 29.6.2011). מנגד, המערער ציין במהלך הדיונים בפני ביה"ד המחוזי דבר קיומן של מחלוקות ארוכות שנים מול משרד אלחנן ויניצקי, ובכך העיד למעשה כי יש לו היכרות מוקדמת וקשרים עם משרדו של ויניצקי. צירוף הנתונים העובדתיים מוביל למסקנה המתבקשת, שעסקינן בתשלום שהמערער חייב בו אישית למשרד ויניציקי, ונמשך למטרותיו האישיות מתוך כספי התמורה של עסקת המכר. עוד הפנתה ועדת האתיקה למשיכות שונות, כדוגמת העברה עצמית ביום 4.9.2011 בסך של 100 ₪, לקיזוז יתרת חובה בחשבון אישי של המערער, וכן 130 ₪ ביום 5.3.2012. המערער לא ידע להסביר במה מדובר כשנשאל על כך. ממילא יש לקבוע כי הנימוק עליו הסתמך בית הדין הארצי אינו נכון. מתוך הראיות שהציג המערער בעצמו עולה כי הוא עשה שימוש אישי בכספים שנמסרו לידיו הנאמנות, גם אם לא במלואם. לחלופין, יש לקבוע כי חוסר בהירות זה, מקורו בכך שעיקר הכספים שהיו בחשבון נמשכו במשיכות מזומן רנדומליות על ידי המערער, בסכומים שבין אלפי - לעשרות אלפי שקלים. כל זאת, מבלי שהציג הוראות של מי מהגורמים הרלוונטיים למשיכת הכספים, או אישור בדיעבד לפעולה, ומבלי שמסר דיווח מפורט אודות הפעולה שביצע.
יתרה מזו, אף אם תתקבל ההנחה כי המערער לא נטל כספים מחשבון הנאמנות לחשבונו האישי, אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונש, ודאי לא ברמה שהקל בית הדין הארצי בעונשו של המערער. מעשיו של המערער, שבוצעו על דעת עצמו, וללא עדכון ואישור מרשתו והנוגעים בדבר, מהווים התנהלות חמורה ביותר שאין לקבלה. התנהלות המערער מותירה כתם באמון לקוחותיו בתפקידו, ואף אמון שנתן בו חבר למקצוע. המערער ביצע לא פחות מעשרים וחמש משיכות כספים במזומן, לאורך תקופה של שש שנים. המשיכה האחרונה רוקנה את הפרוטות האחרונות מחשבון הבנק ובוצעה ביום 23.8.2017, לאחר שהוגשה הקובלנה מושא תיק זה. על ביהמ"ש להוקיע מעשיו של המשיב, נוכח חומרתן הרבה והבלתי-נתפסת. המשיבה הפנתה לפסיקה ענפה העומדת על החשיבות והחיוניות שבשמירה על כבוד המקצוע ואמון הציבור בחברים למקצוע.

שנית, בית הדין הקל עם המערער נוכח הודעת עו"ד ברוך יוגב, כי 80% מכספי התמורה הועברו לסיגלית והיתרה מוחזקת בידיו הנאמנות. הובהר כי הכספים ששולמו לסיגלית כאמור, אין מקורם בהשבה מטעם המערער, אלא ביתרת תמורה שהקונה נמנעה מלהעביר למערער לאחר חשיפת מעלליו. המערער, מצדו, לא היסס לטעון בפני ביה"ד המחוזי כי חלקה של סיגלית בתמורה אמור להשתלם מהיתרה, זאת אף שהוא טען בפני סיגלית ובא כוחה, עו"ד זימרן, שאכן שישית מהכספים המוחזקים ברשותו נועדו עבור סיגלית, אלא שהוא מנוע ממשיכתם מחמת התחייבויותיו בנאמנות על פי חוזה המכר. זאת, כאמור, עת בד בבד הוא מושך כספים מחשבון הנאמנות פעם אחר פעם, ללא דיווח. הפסול במעשיו הקשים של המערער הוא ביצירת אפליה בין לקוחותיו, כך שמחד גיסא אריאל קיבל את התמורה מידית, ומאידך גיסא נאלצה סיגל להתעכב שמונה שנים ולהתנהל בבתי המשפט השונים עד לביהמ"ש העליון. אין בעצם המידע שמסר עו"ד ברוך יוגב כדי לשנות. אין במאמציו של עו"ד ברוך יוגב כדי להקל את חומרת מעשיו של המערער. אין המערער יכול להיבנות ממעשי עורך דין אחר, אשר נאלץ לפעול, מחמת מחדלי המערער עצמו. אין לחסוך מן המערער את חומרת הדין, בזכות שירות אשר עו"ד אחר נדרש לתת.

ועדת האתיקה פרטה את השיקולים הרלוונטיים שיש לשקול בגזירת דינו של המערער. בעמל"ע 24122-10-12 הבהיר השופט דרורי כי עקרונות הענישה והשיקולים שפורטו בתיקון 113 לחוק העונשין, יכולים וצריכים לסייע באופן גזירת העונש בדין המשמעתי. ברוח זו טענה המערערת בפרק זה של ערעורה.
יחס הולם בין חומרת העבירות וריבוי העבירות לבין העונש. אין מדובר במעשה בודד או בתקרית כשל אחת במסגרת שירות מסור ללקוח. המערער הורשע במארג שלם של התנהלות קשה וחמורה, אשר נמשכה על פני עשר שנים תמימות. התנהלותו מגלה זילות באמון השברירי של לקוחותיו בו, אדישות לפגיעה החמורה בזכויותיהם, התעלמות מחובותיו כנאמן, וכן התנהגות פסולה שאינה בוחלת בכל אמצעי להסתרת מעשיו, לרבות מצגים מטעים, ניצול יחסי אמון קולגיאליים ועוד.
הגנה על שלום הציבור. עצם מתן אפשרות, ולו בטווח הרחוק, למערער לשוב ולעסוק במקצוע עריכת הדין, תוך חשיפת הציבור לאדישותו ולחוסר יכולתו לעכל את החשיבות בשמירה על כללי האתיקה, תעמיד בסיכון את ציבור הלקוחות ואת יסוד האמון על בסיסו בנוי כל מקצוע עריכת הדין.
הרתעה אישית. הרשעותיו הקודמות של המערער בעבירות בעלות אופי חמור ביותר הוכיחו כי ענישה בדמות השעיה לא תועיל. המערער מגלה חוסר אכפתיות כלפי לקוחותיו וחבריו למקצוע.
הרתעת הרבים. על מנת להבטיח את אמון הציבור במקצוע, יש הכרח לגזור עונשו של המערער כדוגמא לכלל ציבור עורכי הדין, למען יראו וייראו. יש לשדר מסר ברור וחד משמעי כי התנהלות שכזו אינה נסבלת ואין לה מקום בשורות הלשכה.
התנהלות המערער ויחסו לחברי בית הדין המשמעתי ולנציגיה של המשיבה. המערער לא הביע חרטה על מעשיו ועשה כל שביכולתו על מנת לחבל בהתנהלות בית הדין המשמעתי. החמור במיוחד הוא כמובן התייצבותו במשרדי שניים מחברי הרכב בית הדין ויצירת עימות עם אב בית הדין כדי ליצור טענות סרק בדבר ניגוד עניינים.
העדר הפנמה והעדר חרטה. המערער אינו מודה במעשיו ואינו מכיר בפסול שבהם. הוא אינו מביע חרטה ולא לוקח אחריות. התנהלותו מגלה חוסר תודעה מוחלט להפרות האתיות הרבות והחמורות שבמעשיו. חרף שנותיו הרבות כעורך דין, המערער חסר את ההבנה הקריטית בדבר יסודות העבירה ואי החוקיות שבמעשיו והיא המחייבת ענישה חמורה.
לבסוף, נטען לעברו המשמעתי של המערער - נאמר כי זה " מעורר תדהמה" (ר' סעיף 30 לערעור). מדובר בעורך דין שעסק עשרות שנים במקצוע, עם דפוס התנהגות קשה, בכל הנוגע לעבירות שכולן בוצעו תוך ניצול מעמדו כעורך דין, ופגיעה באופן קשה באמון הציבור במקצוע. המערער הורשע בלא פחות משלוש פרשות שונות בעבירות חמורות החל מפגיעה בכבוד המקצוע, התנהגות שאינה הולמת, הפרת חובת הנאמנות והמסירות, עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות ואי דיווח על פיקדונות (במאות אלפי שקלים) ופעולה בניגוד אינטרסים.

יש להשיב אף את רכיבי העונש בדבר חיוב המערער לפצות את גב' סיגלית טל וגב' פרחי. השיקולים שמציין בית הדין אינם משנים מהעוול שנגרם להם. האחת - נאלצה לנקוט ולנהל הליכים משפטיים ולהתעכב במשך כשמונה שנים בקבלת חלקה בתמורה לעסקה שנעשתה ללא ידיעתה וללא אישורה. והאחרת - שנפגעה מעצם הפרת חובת הנאמנות של המערער, לפי חוזה המכר. המערער התחמק מעורך דינה של גב' פרחי וסירב למסור דיווחים. התבקש להשיב את העונש שגזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המערער ולהוציאו לצמיתות מהלשכה, תוך חיובו בפיצויים לסיגלית טל, ללאה פרחי ופיצויים למשיבה.

בעיקרי טיעון שהוגשו מטעם המשיבה, היא הפנתה לשלושת המקרים אשר בעברו המשמעתי של המערער ולחומרתם (ר' בעיקרי הטיעון אשר הוגשו ביום 3.3.20). כן הפנתה לשיטותיו ודרך התנהלותו לעיכוב ההליכים המשמעתיים וכן לפגיעה בטריבונל המשמעתי ונציגיו.

התייחסות הצדדים לטענות אשר בערעור הצד האחר:
המשיבה טענה כי יש לדחות את ערעור המערער. נטען כי אין יסוד לטענה לפיה היה על אב בית הדין לפסול את עצמו. בהקשר זה הזכירה המשיבה את התנהלות המערער אשר בחר לבקר במשרדיהם של שניים מתוך שלושת חברי המותב, לאחר סיום שלב ההוכחות ולאחר הגשת סיכומי הקובלת, זאת, מיוזמתו ותוך הטעיה והסתרת זהותו. נטען כי המערער פעל באופן יזום בכדי להכתים את המותב ואת פסק הדין ויש להוקיע את מעשיו מכל וכל. אין בחשדות המערער כדי לעמוד בנטל הנדרש לצורך פסלות חבר מותב. יתרה מזו, ניתן ללמוד ממקרים קודמים כי מדובר בדרך שיטתית בה נוהג המערער (ר' הפניה למספרי הליך בסעיף א.2).
המשיבה הדגישה עוד כי המערער ביקש אורכות ודחיות של דיונים ומועדים בתואנות בדבר המצב הרפואי שלו או של אשתו אך לא תמך הטענות באסמכתאות. אף ביה"ד הארצי, בדיון מיום 8.9.2019, אפשר למערער לעשות כן, אלא שביום 7.10.2019 המציא המערער את הודעתו, אליה לא צורף כל מסמך חדש, זאת, מעבר למסמכים הדלים שהוצגו בפני ביה"ד המחוזי.
באשר להסכם הפשרה עליו הסתמך המערער, הובהר כי אין בזה כדי לאיין את הקביעות העובדתיות בפס"ד אזרחי חלוט וכן אין בזה להשמיט את היסוד להגשת קובלנה. המשיבה הפנתה לעדותו של גבריאל אשכנזי שהבהיר שאמנם הסכים במסגרת הפשרה למשוך את תלונתו, אך הוא לא חוזר בו מהעובדות המפורטות בתלונה (ר' הפניות בסעיף ב.9 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). הוא הדין ביחס לשתיקתם של אחרים, אף בזו אין כדי להכשיר את התנהלות המערער. צוין כי מכל מקום ההסכם היה מותנה גם בקבלת תוקף של פסק דין, אך זה לא ניתן וביום 24.2.20 נדחה הערעור בע"א 5415/16. המשיבה סוברנית להחליט אם יש בסיס להגשת קובלנה ומשזו הוגשה היא נדונה לפי הראיות שהוצגו ואין עוד נפקא מינה לעמדת הגורמים בעטיים החל ההליך. המשיבה הוסיפה כי אין בעובדה שניתנו למערער ייפויי כוח מהיורשים, כדי לתת לו חופש פעולה לפעול אף כנגדם. על המערער לפעול בנאמנות כלפי שלושת האחים. אין בייפוי הכוח ליתן אפשרות להעדפת זכויות אריאל על פני זכויות סיגלית ואין בו לאפשר מכירת דירה בה יש לה זכויות וזאת ללא ידיעתה והסכמתה.
בהתייחס להרשעת המערער בכך שהעלה טענות כנגד כשרות מסמך אשר הוא ערך, הובהר כי האיסור לפי כלל 15 לכללי האתיקה, חל ללא קשר למועד בו התגלה הפגם (המערער טען כי נודע לו שההסכם שערך היה הסכם למראית עין וזאת רק במועד מאוחר יותר). גם עת מתגלה לעורך דין פגם במסמך אשר הוא ערך וזאת לאחר עריכתו - עליו לעדכן את הצדדים כי הוא לא יוכל להמשיך ולייצגם בכך. עליו להתפטר מייצוג, בהתאם לסעיף 13(א) לכללי האתיקה, או במקרה שהדבר נדרש לפנות ללשכה לקבלת הנחיות. בכל מקרה אין עורך הדין יכול להעיד כנגד מסמך שהוא בעצמו ערך ובוודאי שאין לעשות כן כאשר בעניין זה הוא פועל לטובת אחד ממרשיו וכנגד אחר שאף הוא יוצג על ידו. במקרה דנן נטען כי המערער עודכן על ידי אריאל אשכנזי אודות הפגם שבהסכם כבר כיומיים לאחר החתימה עליו, כלומר עוד בשנת 2007, אך חרף זאת לא עשה דבר במשך כחמש שנים וזאת חרף טענתו כי היה מחויב לפעול כנגד המסמך לנוכח אי חוקיותו. דברים אלה הינם גם בהנחה שאכן המערער לא ידע על פסול באשר למסמך שערך, ברם יש לזכור כי לטענת גבריאל אשכנזי, המערער ידע את כל פרטי ההתקשרות.
המשיבה הוסיפה וטענה כי אין יסוד גם לטענת המערער לפיה אין לו אחריות לכך שחלקה של סיגלית בתמורה עוכב לאורך זמן רב. המערער הוא שהחזיק בחשבון הנאמנות והיה בעל השליטה המלאה על הכספים, שנועדו עבור אריאל ועבור סיגלית. ככל שיש אחריות על מישהו במחדל שבעיכוב תשלום חלקה היחסי של סיגלית, הרי הוא מוטל על כתפיו של המערער. מעבר לנדרש, יש השתק פלוגתא מכוח פס"ד לפיו לסיגלית שישית מהזכויות בדירה. אין בפס"ד בלתי מנומק של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת גליק) כדי לשלול את הערך הכספי שבזכות קניינית זו. המשיבה ציינה כי המערער מגלה זילות בכל הנוגע לחובותיו כנאמן לכספים המוחזקים בידיו הנאמנות, על פי תנאי הסכם המכר. המשיבה מפנה בעיקרי הטיעון מטעמה לפעולות שנעשו בחשבון וכספים שהוצאו ממנו (ר' סעיפים 25 ו- 29 לעיקרי הטיעון מטעמה). נטען כי אין נפקות לכך שגב' פרחי עצמה לא הלינה כנגד חובת הנאמנות שהפר המערער. די היה בעדות בא כוחה עוה"ד הלחמי כדי להוכיח הפרת חובות המערער כנאמן על הכספים - הן כלפי גב' סיגלית טל והן כלפי גב' פרחי. ההפרה הייתה לא רק במשיכת כספים בניגוד לתנאי הנאמנות אלא גם בהימנעות מדיווח לב"כ הקונה על הפעולות. המערער לא יכול להיבנות מסלחנותה של הגב' פרחי למחדליו.
בכל הנוגע לטיעוני המערער לעניין העונש, הפנתה המשיבה לטענות אשר בערעור מטעמה וממילא נטען כי אין מקום להקלה.

המערער מנגד שב והפנה לאותו הסכם אשר נחתם בין המעורבים והוגש לבית המשפט העליון. נטען כי מקום בו נחתם הסכם לפיו - לא נותרו טענות כלפיו, לא היה מקום להגשת הקובלנה ולניהול ההליך כנגדו. נטען כי אין נפקות אם ההסכם אושר בבית המשפט העליון, אם לאו. די שההסכם נחתם באופן המביע עמדת המעורבים. לא רק זאת, אלא שגם בפני ביה"ד העידו המעורבים כי לא נותרו להם תלונות כלפיו ואף לכך לא ניתן משקל. נטען כי בנסיבות אלה הרי שכל עו"ד סביר והגון היה קובע שאין אינטרס להעמידו לדין. נטען כי בצדק בוטלו ההוצאות אשר נפסקו ללאה פרחי וסיגלית טל שכן אלה חתמו כאמור על הסכם לפיו אין להן טענות כלפיו וכך גם העידו בבית הדין.
המערער מעלה טענות אישיות כנגד ב"כ המשיב ואף מאשימה בהטרדת עד מרכזי בביה"ד המחוזי. נטען כי "מדובר בניסיון רדיפה אישית של המשיבה באמצעות ב"כ המשיבה המעורבת עד צוואר בעצמה בהטרדת עד הגנה מרכזי בתיק זה.."(ר' סעיף 30 לעיקרי הטיעון של המערער כמשיב . המערער מפנה לעד, עו"ד יוגב).
עוד מקדיש המערער חלק מטענותיו להתייחסות לעברו המשמעתי הנטען. לדידו ב"כ המשיב מנסה להשחיר את פניו ואף מטעה את בית המשפט ביחס לאותו עבר (ר' סעיפים 4-3 לעיקרי הטיעון מטעמו, שם). לטענתו הוא פעל כעורך דין למעלה מ 20 שנה - "ללא כל הרשעה משמעותית כלשהיא" (ר' סעיף 3 לעיקרי הטיעון, שם) . וכן הוא טוען להרשעתו בעבר "שלא בצדק".
לטענת המערער - הרי שערעור ועדת האתיקה הינו ערעור טקטי אשר כל מטרתו לשמש ערעור נגדי לערעורו.
נטען כי בפועל נגזרו על המערער יותר מעשר שנות השעיה וזאת בניגוד לסעיף 68 לחוק.
המערער מפנה לחקירות המתנהלות לטענתו במשטרה כנגד ב"כ המשיבה וכן כנגד הדיינים הרלבנטיים לפרשה זו אשר העלילו עליו טענות סרק. נטען כי אותן חקירות תולדנה הגשת כתבי אישום ועל כך אין לו ולמסייעים לו בתיק "כלל ספק בכך". נטען כי מדובר בדיינים, השופטים קולגות, על אף שהם מייצגים לקוחות פרטיים הנתבעים על ידי אותם קולגות ודיינים אלה שקועים עד צוואר, בחקירה הנערכת במשרד המשפטים, באשר לניגודי העניינים שלהם. "מקורבי אפי נווה אשר היו מעורבים בפרשת רדיפה אישית של המשיב בתיק זה יחקרו במסגרת הבדיקה המקיפה של משרד המשפטים והאמת תצא לאור" (ר' סעיף 33 לעיקרי טיעונו, שם).
נטען כי מעת שנקבע שהוא לא נטל כספים לכיסו, היה מקום לשינוי בהרשעה ובענישה.
נטען עוד כי שגה ביה"ד הארצי עת בחר שלא להתערב בהחלטת אב"ד עו"ד באשי שלא לפסול עצמו וזאת אף שההחלטה לא הייתה מנומקת כנדרש.
המערער ביקש לבטל הרשעתו וכן לבטל האמצעים שהושתו עליו.

לשלמות התמונה אציין כי לנוכח העובדה שטיפלתי בעבר בערעור על הליך משמעתי אשר שהוגש כנגד המערער, ביקש המערער את פסילתי. בקשה זו נדחתה בהחלטה מפורטת מיום 22.12.19. על אותה החלטה הוגש ערעור אשר נדחה אף הוא בפסק דינה של כב' הנשיאה א' חיות במסגרת ע"פ 8672/19 וזאת ביום 5.2.20. כפי שטען בעת בקשת הפסילה, כך גם טען בעת הדיון בערעורים "אני הודעתי שיש לי חברי ילדות וחברים שמכהנים כשופטים ואני יודע שהם מכירים את גבירתי, אך לא פרטתי מעבר לזה כי הבנתי..."(ר' החל משולי עמ' 1 לפרוטוקול מיום 28.6.20 ). יוער כי למותב זה אין כל מידע באשר למכרים משותפים עם המערער. המערער מטעמיו גם לא פרט טענתו.

בעת הדיון בערעורים שבו הצדדים על הטענות דלעיל בתוספת דגשים אלה ואחרים, להם אדרש אגב ההכרעה במידת הנדרש.

הכרעה:
כמפורט בראש פסק הדין, לא ראיתי מקום לקבל את הערעורים ואפתח בערעור עו"ד זילברשלג . ראוי לציין כי מעבר לעיון בחומר שהונח בפני ביה"ד המחוזי, עיון בהכרעת הדין וגזר הדין של ביה"ד המחוזי ועיון בפסק הדין של ביה"ד הארצי, קראתי גם את פסקי הדין שניתנו בבתי המשפט האזרחיים, הן על ידי כב' השופט ברנר והן על ידי כב' השופט גייפמן. לאחר עיון באלה, לא מצאתי כי יש עילה להתערבות בפסק דינו של ביה"ד הארצי אשר יוזכר כי אף הוא ניתן כערכאת ערעור. מרבית טענות המערער מופנות לפן העובדתי של ההכרעה, בעוד ידועה ההלכה כי לא בנקל תתערב ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת. יצוין כי במקרה דנן חלק ניכר מההכרעה גם אינו נדרש לעדויות, אלא לעצם קיום ההליכים המשפטיים השונים אשר בין כלל המעורבים במקרה, חומרים שהוגשו במסגרם, או טענות שנטענו שם - והועלו על הכתב בפרוטוקול. כך לדוגמא כאשר המערער מייצג את שלושת האחים בעת עריכת הסכם לחלוקת העיזבון, ברי כי אין הוא יכול לאחר מכן לייצג רק אחד מהם כנגד האחרים בסכסוך שעלה ביחס לאותו הסכם. בהקשר זה די בעצם הייצוג כדי להוליד הרשעה בעבירה האתית של איסור על טיפול בעניין כנגד לקוח לשעבר באותו עניין. כך גם כאשר המערער הוא זה שערך את הסכם חלוקת העיזבון, אין מקום שהוא ינהל לאחר מכן הליך משפטי במסגרתו יטען כי אותו המסמך אשר הוא בעצמו ערך, הוא מסמך בלתי חוקי, אשר נערך למראית עין. מפסק דינו של כב' השופט גייפמן עולה כי המצג העולה כביכול מהסכם חלוקת העיזבון כאילו לא שולמה תמורה בין האחים בעת חלוקת הנכסים, אינו אמיתי. עם זאת, עניין זה נוגע למחלוקת לגופה שבין האחים, באשר לאופן חלוקת הנכסים ואין הוא רלוונטי ביחס להרשעת המערער בעבירות האתיות, כאשר הוא מייצג את אחד מהאחים כנגד האחר וכאשר הוא טוען כנגד מסמך שהוא בעצמו ערך. צודקת המשיבה באמירתה כי אפילו יונח לטובת המערער שלא ידע על פסול זה או אחר בהסכם, משנודע לו הדבר היה עליו להניח ידיו מטיפול בכל הכרוך באותו הסכם. הסכם אשר הוא בעצמו ערך. זאת ועוד, מעצם הגשת התביעה על ידי סיגלית בה"פ 8771-01-12 - ברי כי זו לא עודכנה בדבר המכירה לגב' פרחי, דבר אשר לא יכול להיות חולק כי היה על המערער לעשות. העובדה שסיגלית נדרשה לפנות לערכאות כדי להגן על זכויותיה, כאשר המערער לא טרח לעדכן אותה בדבר מכירת הדירה, בחר לייצג את אחיה כנגדה, וחלקה של סיגלית בתמורה לא התקבל מידי הכספים שהיו בנאמנות אצל המערער, אלא מהתמורה שנותרה אצל המוכרת ותודות לפועלו של עורך דין אחר - תומכים כולם בהרשעתו בעבירות האתיות הרלוונטיות, אשר בהן הורשע.

בהסכם שנערך עם גב' פרחי לא רק שקיים מצג כאילו אריאל הוא הבעלים היחידי של הדירה, אלא נאמר גם שנחתמו תצהירי העברה ללא תמורה על ידי סיגלית וגבריאל. תצהירים שכאלה לא נחתמו ולא הוצגו ולפיכך לא היה יסוד לטענה כאילו ויתרה סיגלית על שישית מזכויותיה בדירה. אכן בה"פ 8771-01-12 נקבע כי לסיגלית זכאות לשישית מהדירה. ניסוח הסכם המכר כפי שנוסח, אינו מתיישב עם זכויות סיגלית אשר גם אותה ייצג המערער בעבר. ביה"ד המחוזי ניתח בצורה בהירה כיצד הגיע לכל אחת ממסקנותיו, בכלל זה הבהיר על מה נסמכת הקביעה שסיגלית לא ידעה על המכר ולא נתנה לו הסכמה (לעניין זה ר' במיוחד ס' 70-60 להכרעת ביה"ד המחוזי). ביצוע מכירה זו ללא ידיעת סיגלית וללא עדכונה עולים כדי עבירות של מעשים הפוגעים במקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. גם ייצוג בעצם ביצוע אותה מכירה, ללא מעורבותה של סיגלית, מהווים עבירה של טיפול כנגד לקוח לשעבר, באותו עניין.

באשר לעבירות של עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות שלא כדין וכן אי דיווח על פיקדונות, אני מוצאת להפנות לניתוח המפורט בהכרעת הדין של ביה"ד המחוזי, וזאת בס' 89-72 להכרעה. ביה"ד המחוזי נדרש שם בפירוט לסכומים שהתקבלו ממכר הדירה והיו באותו חשבון נאמנות שפתח המערער ולעשייה בהם. עשייה אשר הייתה בניגוד להוראות שהיו בהסכם להחזיק את הכספים בנאמנות עד שאריאל יירשם כבעל הדירה ויהא ניתן לרשום הערת אזהרה לטובת גב' פרחי. בהתאם לניתוח שהובא שם, הרי שלאחר משיכות שונות שהסתכמו בכ-768,000 ₪, נותרו בחשבון הנאמנות כ-22,000 ₪ בלבד. יתרת תשלום בסך של 250,000 ₪ - לא שולמה על ידי גב' פרחי ונשארה אצלה כבטוחה להשלמת הרישום. בדברי המערער עלתה אי בהירות באשר לחלקה של סיגלית באותם כספים. מחד גיסא טען המערער בהתכתבות עמה כי כספה שמור אצלו ומאידך גיסא טען כי הכספים בחשבון הנאמנות הם של אריאל, בעוד חלקה של סיגלית הוא מתוך הכספים שנשארו אצל גב' פרחי. הניתוח שהובא בהכרעת הדין של ביה"ד המחוזי מקובל עליי ומאומץ על דרך ההפניה. המערער לא פעל אפוא בכספים כפי שנדרש מכוח ההסכם כדי להגן על הזכויות של גב' פרחי, ומנגד גם לא פעל כדין ביחס לסיגלית. יצוין, כי העובדה שגב' פרחי נכנסה כבר לדירה, העבירה חלק ניכר מהתמורה וזו לא נשמרה כנדרש בחשבון הנאמנות - היוו גורמים שהכשילו את ביצוע פסק דינו של כב' השופט ברנר, אשר הכיר כאמור בזכויות סיגלית בשישית מהדירה. נראה כי על יסוד העדר אפשרות להשבת הכספים, הגיעו הצדדים בסופו של יום, להסכם כולל, המאפשר לגב' פרחי להישאר בדירה ומיישב את התשלומים המתחייבים בין כלל המעורבים. לא די בעריכת הסכם זה, כדי לפטור את המערער מין הדין המשמעתי.

על רקע זה צדקו שני בתי הדין דלמטה עת דחו את טענת המערער לפיה אם התקבלה לבסוף הסכמה בין הצדדים ולא נותרו טענות בניהם - מן הדין לבטל את האישומים המשמעתיים. כפי שציינו בתי הדין, אין מקום לקבל טענה זו; גם אם בשלהי 2017 הגיעו הצדדים המעורבים להסכמות, אין בכך כדי לאיין פעולות ומחדלים של המערער שנעשו במהלך השנים 2013-2007 (ר' בהקשר זה האמור בס' 113 להכרעת הדין של ביה"ד המחוזי). צדק ביה"ד הארצי בהפנותו לכך שהלכה פסוקה היא כי הליכים משמעתיים של לשכת עוה"ד מתנהלים באופן עצמאי וללא תלות בגורם חיצוני. המשיבה היא בעלת סמכות להחליט אם להעמיד עו"ד לדין. לפיכך משהוגשה התלונה, הרי גם אם מתלונן יחזור בו ממנה, אין המשיבה מחויבת שלא להמשיך בהליכים והיא אמונה גם על שיקולי טובת הציבור הכללי הנעזר בשירותי עורכי הדין (בהקשר זה ר' דברים שנאמרו בפסק דינו של ביה"ד הארצי בס' 39-35). אוסיף ואעיר, כי עיון בהסכם הפשרה אשר הצדדים ביקשו להגיש בע"א 5415/16 (ערעור אשר הוגש על פסק דינו של כב' השופט גייפמן), מלמד כי במסגרתו התיימרו הצדדים לבטל את פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט ברנר, לבטל את פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט גייפמן ולדחות תביעה נוספת שהגיש גבריאל. עיון בע"א 5415/16 מלמד כי ביהמ"ש סבר שקיים קושי לאשר את אותו הסכם פשרה (במסגרת ערעור על תיק אחד מבין שלל התיקים) ולפיכך זה לא אושר עד היום. כאמור, בין אם ההסכם יאושר בעתיד ובין אם לאו - אין בכך נפקות באשר להליכים המשמעתיים הנוגעים למעשים עצמם שביצע המערער בזמן אמת.

המערער לא העלה טענות באופן ממוקד באשר להרשעתו בנושא של העלאת טיעון עובדתי או משפטי בידיעה שאינו נכון. מכל מקום אציין כי ניתוחו של ביה"ד המחוזי גם בהקשר זה מקובל עליי והוא מאומץ בזאת. עוד אין מקום להתערב בהרשעה הנוגעת לאישום השלישי בדבר הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח; בעת שהמערער פעל להעברת הזכויות ע"ש גבריאל בדירה שברח' טאגור, העביר גבריאל לידי המערער הסכם שכירות הנוגע לאותה דירה. בהסכם שכירות זה נעשה לאחר מכן שימוש ע"י המערער, כנגד גבריאל וזאת בתביעה שהגיש נגדו אחיו - אריאל, בייצוג המערער, בתמ"ש 22339-10-12. באותו תיק טען אריאל כי עם ביטול הסכם חלוקת העיזבון, קמה לו זכות לקבל שליש מדמי השכירות שגבה גבריאל במשך השנים בדירה שברח' טאגור. הסכם השכירות שניתן למערער מידי גבריאל, צורף על ידי המערער לכתב תביעה שהוא ערך לאריאל, כנגד גבריאל בעצמו. נראה שאין צורך להרחיב באשר לחומרת הדברים.

סופם של הדברים הוא כי בנוגע לעצם ההרשעה - לא מצאתי כל יסוד לקבל את הערעור. שתי הערכאות שלפניי מצאו להרשיע את המערער כמעט בכל שיוחס לו בכתב הקובלנה המתוקן ולא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטותיהם.

מכאן אפנה לגזר הדין;
עוד בעת מתן גזר הדין בביה"ד המחוזי, לא הייתה בנמצא קביעה כי המערער נטל לעצמו שלא כדין חלק מהכספים שהתקבלו בגין דירת נווה שרת. הרשעתו בעבירות לפי ס' 40 ו-42 לכללים, נגעו לכך שהוא לא מסר דיווחים על העשייה בכספים ולא פעל בהם בהתאמה להוראות ההסכם. כמובהר לעיל, לא היה מקום לאפשר לאריאל לקבל חלק מאותם כספים, במועד בו אפשר זאת המערער. היה צורך ליתן דיווחים לכלל המעורבים, לרבות סיגלית וגב' פרחי ולפיכך בדין הורשע המערער באותם סעיפים. זאת, על אף ההבהרה שהוא לא עשה בכספים שימוש עצמי. כפי שצוין לעיל, בעת הדיון בביה"ד הארצי עלה כי לנוכח מעורבות עורכי דין שייצגו את סיגלית ואת גב' פרחי, הרי שבסופו של יום, יושרו ההדורים באשר לעשייה באותם כספים. עובדה זו, בתוספת מתן דגש נוסף לכך שהמערער לא נטל כספים לעצמו - הם שהולידו להבנתי את ההקלה בגזר הדין בביה"ד הארצי. איני סבורה כי היה מקום להקלה נוספת, כפי שטוען המערער. לא בכדי ציינו בתי הדין את העבר המשמעתי הנרחב של המערער. בהתחשב במכלול ההרשעות בקובלנה נשוא פסק דין זה, בהתחשב באותו עבר משמעתי, בהתחשב באופן התנהלות המערער בביה"ד ובהתחשב בכך שגם עד היום אין המערער נוטל אחריות למעשיו ועולה כי למעשה אין הוא מבין את הפסול שבהם - אכן אין מקום להקלה נוספת.

ביה"ד הארצי סבר כי על יסוד טענת המערער שההדורים יושרו עם המעורבים, יש מקום לביטול הפיצויים שנפסקו לטובת סיגלית וגב' פרחי. אין מקום לקבל את טענת המערער כי קביעה זו הייתה צריכה להוליד גם ביטול של הקנס אשר נקבע שישולם לקופת הלשכה. אין בעובדה שהמערער הגיע להסכמות עם מעורבים, כדי לשנות דבר באשר לחומרת המעשים שבוצעו בעבר, מעשים אשר אכן מצדיקים הטלת קנס בגדר כלל רכיבי גזר הדין.

כפי שצוין, העלה המערער בערעורו גם טענות על החלטת הביניים מיום 3.9.18, במסגרתה סירב אב"ד, עו"ד באשי, לפסול את עצמו. המערער מדגיש כי גם ביה"ד הארצי הכיר בכך שההחלטה האמורה אינה מפורטת די ולפיכך, לטענתו, ראוי היה להתערב באותה החלטה. אני דוחה את טענות המערער אף בראש זה; אכן, אותה החלטה מיום 3.9.18 היא קצרה ולא מפורטת, אך את אותה החלטה יש לקרוא על רקע ההחלטה שקדמה לה וניתנה עוד ביום 2.8.18. כמו כן, ניתן לעמוד על הטעמים לדחיית בקשת הפסילה גם מקריאת הכרעת הדין לגופה. אני מוצאת שיש די - בטעמים המצטברים, העולים ממקורות אלה. איני רואה צורך לשוב ולהפנות כמו בתי הדין, לדרך ההתנהלות הפסולה של המערער, עת על ידי פנייה למשרדי חברי המותב, הוא ניסה לייצר עילת פסלות. בהקשר זה כבר אמרתי גם דברים בעבר בעניינו של המערער במסגרת עב"י 70863-11-18 ור' שם ס' 29-26.

משניתנה למערער אפשרות חריגה במסגרת הליך הערעור בפני ביה"ד הארצי להשלים הגשת מסמכים ביחס לטענות בדבר מגבלות רפואיות, אך שוב הוא נכשל בהצגת הנדרש - אין מקום לשוב לעניין זה. כך גם אין מקום לטענות דיוניות שהוא מעלה באשר פגיעה כביכול בזכויותיו, עת בחר שלא להתייצב לדיונים, לאחר שבקשה לדחיית דיון לא נעתרה, מפאת אי צירוף חומר רלוונטי המתחייב כדי להיעתר לה.

בהמשך לאמור, נדחה אפוא ערעור המערער על כל חלקיו.

באשר לערעור שהגישה מנגד המשיבה;
לא בלי היסוס, מצאתי לדחות גם ערעור זה. בעת דחיית הערעור יש לתת את הדעת לכך שהמשמעות המעשית של קביעת אמצעי ענישה של שמונה שנות השעיה המתווספות לשמונה שנות השעיה שנפסקו בעבר - הינה קרובה מאוד להוצאה לצמיתות מן הלשכה. כך, ככל שתהא אפשרות מעשית למערער לשוב לשוק העבודה בתחום עריכת הדין, יהא הדבר רק בשנת 2034. בהתחשב בגיל הנוכחי של המערער ובפרק הזמן המצטבר אשר נגזר עליו שלא להמשיך לעבוד בתחום - עסקינן למעשה בכמעט הוצאה מן הלשכה לצמיתות. על רקע זה לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים בהם יתערב בית המשפט בשיקול הדעת של הגוף המקצועי האמון על קביעת אמצעי הענישה המתאים.
איני סבורה כי יש מקום שתערך בערכאה שלישית בחינה באשר לפרטי העשייה בכספים שהופקדו אצל המערער בנאמנות. בחינה ראייתית עובדתית לה טוענת המשיבה, תוך הפניה לתדפיס החשבון של המערער, דינה להיערך בערכאה הדיונית. אין חולק כי המשיבה לא הפנתה לכך שם (ככל שלטענתה הדבר לא התאפשר מחמת דרך הילוך המערער, היה עליה להגיש בקשה שם בסמוך). עריכת בחינה שכזו, בשלב זה, בערכאת ערעור שלישית , עשויה להוליד שגגה. הנחתי היא כי גם אם הוצאו כספים מחשבון הנאמנות לשימוש המערער, היה זה מחלקו של אריאל ויש לזכור כי זה לא הגיש תלונה כנגד המערער. ככל שהמשיבה סברה שיש חשיבות לשטוח תשתית עובדתית רחבה יותר באשר לעשיה בסכומים שונים בכספים שהיו מונחים בחשבון, היה עליה לעשות זאת בערכאות דלמטה ולא במסגרת הערעור דנן , כלומר בפני ערכאה שלישית.

כך גם לא מצאתי מקום להשיב את ההוצאות שנפסקו לטובת סיגלית וגב' פרחי. אין חולק כי הנ"ל הגיעו להסכמות עם המערער, במסגרת אותו הסכם פשרה (הסכם אשר כאמור לעיל לא קיבל לבסוף תוקף של פסק דין). משבחרו הנ"ל לחתום על הסכם ישירות מול המערער, אין מקום כי בית הדין יכנס במערכת היחסים שבניהם. ככל שנותרה למי מהנ"ל זכות לתשלום כספי מן המערער, תוכל היא למצות זכויותיה בהליכים משפטיים אזרחיים ישירים כלפיו, באם ההסכם אינו מונע זאת.

בהמשך לאמור נדחה אפוא גם ערעור המשיבה.

בטרם חיתום אציין כי עלתה מחלוקת האם ערעור המשיבה הוגש במועד, אם לאו. בעניין זה הוגשה אף בקשה לסילוק אותו ערעור. בהחלטתי מיום 16.3.20, נקבע כי הצדדים יוכלו להשלים טענות באשר לכך בע"פ בעת הדיון. בדיון שנקבע לבסוף לא העלה המערער תשובה, לאמ ור בתגובת המשיבה מיום 18.12.19. לפיכך נראה כי המערער חזר בו מבקשת הסילוק. מכל מקום, משנדחה אותו ערעור, ממילא אין פגיעה בזכויות המערער וזאת גם אם נשכחה ממנו זכותו להשיב כאמור.

יצוין כי כשם שטען המערער בהליכים קודמים, כך טען גם כעת בעת שמיעת הערעורים: " אני מרגיש שאני נלחם בטחנות רוח, שאני יודע שגם ההשעיה הנוכחית שאני נמצא בה היא תבוטל מאחר שתתנהל חקירה מקיפה במשרד המשפטים ובמשרד מבקר המדינה שלא רק אני שותף לה על עניין של היעדר מנגנון שיבדוק האם קיימים ניגודי אינטרסים כספיים, לא רק מנהליים, לדיינים בבתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין, לפני שממנים אותם על תיק מסוים ששופטים שחורצים את דינו של עו"ד מסוים" (ר' בראש עמ' 2 לפרוטוקול, ההדגשה אינה במקור). כמו בעבר כך גם עתה, לא צוינו דברים ספציפיים ולא הובהר במה המדובר - ככל שאכן מתנהלת, או עתידה להתנהל, חקירה כלשהי.

המערער נדרש ממושכות בעת טיעונו לתיק הקודם בו הורשע (עב"י 70863-11-18) ולמעשה ניסה לטעון שוב לשגגה שנפלה שם. זאת, אף שבקשת רשות ערעור על אותו פסק דין לא התקבלה (ר' בר"ש 2619/19).
עלה כי באותו הליך קודם ובהליך דנן - לא ישבו אותם הרכבים בשני בתי הדין, וזאת אף שטענותיו של המערער בשני ההליכים, כנגד היושבים בדין, וכן טענותיו באשר לצורך בפסילתם - דומות במאוד.
המערער ציין כי ביחס לאותו פסק דין קודם שכאמור הינו כבר חלוט - "ישבתי עם שני שופטים בדימוס בביהמ"ש העליון, גם מישהו מהמשפחה שלי המליץ לי לעשות את זה, אמרו לי שתולים אותי בכיכר העיר אך אמרתי שגם חכמים עושים שגגות" (ר' בשולי עמ' 2). הוא שב על הדברים מספר פעמים, והוסיף לטעון לליקויים בהכרעה הקודמת. זאת עשה, על אף שבית המשפט העיר לו כי הדיון באותה הכרעה כבר הסתיים (ר' עמ' 2 ש' 26). כאמור, כפי שטען אז, כך טען גם היום כי לנוכח הליכים עלומים, הוא לבסוף יזוכה. לטעמו על בסיס המופיע - "בחוות הדעת של אותם שופטים בדימוס שאני מקווה שתוגש בהליכים האזרחיים, שהם מה שנקרא לביטול פסקי דין שניתנו במרמה, כי אני טוען שהלשכה השיגה פסקי דין תוך הטעייה חמורה" (ר' בשולי עמ' 3, ההדגשה אינה במקור) - הוא יוכל לתקוף הן את ההכרעה בפרשיה הקודמת נשוא עב"י 70863-11-18, והן את ההכרעה כאן . זאת יעשה לדבריו בדרך של תביעה לביטול פסק דין שהושג בהטעיה.
באשר לדברים אלה נמצא להעיר כי דברי המערער בעת שמיעת הערעורים, בתוספת דבריו אלה בדבר זיכוי עתידי, אף מהכרעות חלוטות (על בסיס חקירות עלומות, שיקולים זרים נטענים אלה ואחרים והתייעצות עם שופטים עלומים) - אינם מלמדים על ראיה מציאותית. ההתרשמות הכוללת הינה כי המערער אינו מפנים את הפסול שבמעשיו, אינו מבין מה עליו לתקן ואינו משלים עם הרשעותיו. כלל האמור תומך אף הוא בדחיית ערעורו על גזר דינו. כאמור לעיל, לולא הייתה תקופת ההשעיה המצטברת כה ממושכת , ייתכן והיה מקום לשקול בנסיבות אלה, אף החמרת עונשו.

סיכום:
בהמשך לכל המפורט - נדחים שני הערעורים וכל צד יישא בהוצאותיו .

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י' תמוז תש"פ, 02 יולי 2020, בהעדר הצדדים.