הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים עב"י 51468-08-20

בפני
כבוד ה שופט משה בר-עם

מערער

רחמים מנחם כהן
ע"י כ"כ עוה"ד גבי שחר

נגד

משיבה
נציבות שירות המדינה
ע"י פרקליטות מחוז ירושלים- פלילי
עוה"ד נתי בן-חמו

החלטה

כללי
לפניי ערעור לפי סעיף 43 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג- 1963 (להלן- החוק), על גזר-דינו של בית הדין למשמעת של עובדי מדינה (עו"ד אורי כהן- אב"ד, אולגה רזניקוב, אסתר בן עזרא; להלן- בית-הדין), בד"מ 108/19, מיום 16.7.2020. בגדרו הוטלו על המערער אמצעי-משמעת של פיטורין, נזיפה, פסילה לצמיתות משירות המדינה. גזר-הדין ניתן בעקבות הרשעתו של המערער בהליך המשמעת, על-פי הודאתו, בעבירות לפי סעיפים 17(1)-(3) ו-(6) לחוק, ועל יסוד הרשעתו בבית-משפט המחוזי בתל-אביב, בת"פ 6073-11-16, בגדר הסדר טיעון ועל-פי הודאתו, בעבירות של מרמה והפרת אמונים לפי חוק העונשין, התשל"ז- 1977 וכן, סודיות ופגיעה בפרטיות (ריבוי עבירות) לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981. המערער הורשע בגין התנהגותו, בשנים 2010- 2015, במספר רב של הזדמנויות, כשיטה, להעביר מידע שהגיע אליו בתוקף תפקידו ברשות המיסים, שלא לצורך עבודתו, בקשר לנכסי נדל"ן, מהמערכת הממוחשבת של רשות המיסים, מערכת שע"מ, לגורמים שונים, רובם אינם ידועים.

על הטענות, העובדות וההליכים
המערער, בן 57, הועסק בשירות המדינה החל משנת 1988 ובתפקידו האחרון שימש כראש ענף חוליה ניידת במשרד פקיד שומה 4 בתל-אביב ברשות המיסים.

לפי הכרעת-הדין, בת"פ 6073-11-16, מיום 23.11.2017, אשר ניתנה על-יסוד הודאתו של המערער, בגדרו של הסדר טיעון, המערער עבד כראש ענף חוליה ניידת והיה ממונה על סגירת תיקים, שידור דו"חות וסיוע בארכיב במשרדי פקיד שומה 4 בתל-אביב ובמסגרת זו, ניתנה בידו הרשאה להיכנס למערכת הממוחשבת של רשות המיסים, מערכת שע"מ (להלן- מערכת שע"מ), לשם מילוי תפקידיו בלבד. במשך תקופה ארוכה מיום 15.2.2010 ועד ליום 18.1.2015, במספר רב של הזדמנויות, ביצע המערער שאילתות במערכת שע"מ, שלא במסגרת תפקידו, ואודות נכסי נדל"ן שונים, מרביתם אינם בתחומי אחריותו של פקיד שומה 4, והעביר את הנתונים לגורמים שונים, תוך פגיעה בפרטיותם של בעלי הנכסים והפרת חובת הסודיות בנוגע למאגר המידע של מערכת שע"מ תוך שימוש לרעה בתפקידו. בכך פעל המערער תוך הפרת אמונים.

בנסיבות אלו, לאחר שמיעת ראיות לעונש ובכלל זה, עדי הגנה לעניין אופיו של המערער והוגש תסקיר שירות מבחן, גזר בית-המשפט המחוזי בתל-אביב את עונשו, ביום 12.9.2018, והשית עליו עונש של שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס בסך 15,000 ש"ח, התחייבות עצמית וצו מבחן לתקופה של שנה. ערעור על חומרת העונש- נדחה.

בהמשך הדברים ובסמוך, נוכח הרשעתו בעבירות שיש עמן קלון, הוגשה נגד המערער תובענה משמעתית לבית-הדין משמעת של עובדי המדינה, בגדרה הואשם בעבירות של התנהגות שאינה הולמת את תפקידו כעובד מדינה ועלולה לפגוע בשמו הטוב ובתדמיתו של שירות המדינה, לפי סעיף 17(1)-(3), (6) לחוק.

בהכרעת-הדין, ועל-יסוד הודאתו בהליכי המשמעת, הרשיע בית-הדין את המערער בעבירות המיוחסות לו בדין המשמעתי.

בגזר-הדין, ולאחר שהוצגו עובדות המקרה והראיות לעונש, ונשמעה עדת אופי מטעם ההגנה ודברי המערער, עמד בית-הדין על חומרת מעשיו של המערער אשר בוצעו תוך ניצול מעמדו כעובד ציבור ברשות המיסים, תקופה ממושכת, בשיטתיות, עם תכנון מקדים וללא מצוקה כלכלית, שיש בהן כדי לפגוע באופן קשה בתדמיתו של שירות המדינה ואמון הציבור בו, במיוחד נוכח חובתו של הנישום למסור לרשות המיסים את המידע שהעביר המערער לגורמים שונים ופוטנציאל הנזק הגלום במסירת המידע לגורמים שונים. בית-הדין עמד על תכליותיו של הדין המשמעתי וקבע כי מעשיו של המערער וחומרתם משליכים על כשירותו לכהן בשירות הציבורי ובמצב המשפטי הקיים, עד כדי פיטוריו. הוטעם, כי בית-המשפט המחוזי בגדרי ההליך הפלילי התחשב בגדר שיקולי הענישה באפשרות פיטוריו של המערער בהליכי המשמעת, בהסתברות גבוהה. לאחר שבית-הדין נדרש למכלול שיקולי הענישה בענייננו של המערער, לחומרא ולקולא, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות לרבות גילו, תקופת שירותו לשביעות רצון ממוניו, מצבו המשפחתי והאישי, לצד היעדר עבר פלילי, הודאתו ואורח חייו הנורמטיבי עד למעשיו, מצא להטיל על המערער עונש של פסילה משירות המדינה, בנסיבות חמורות במיוחד, ללא זכאות לגמלה מכוח חוק שירות המדינה (גמלאות) עד לגיל 60 ולאחריו, עד גיל 67, עם זכאות לגמלה חלקית בשיעור של 60% מהשכר הממוצע במשק. בנוסף, הושתו עליו עונשים, כאמור, של נזיפה ופיטורין.

בהודעת הערעור משיג המערער על גזר-הדין וטוען, בתמצית, כי בית-הדין לא נתן משקל הולם לשיקול הענישה לקולא, ובמיוחד הודאתו, ניהול אורח חיים נורמטיבי ועבודתו הראויה לשבח במהלך שנים רבות בשירות המדינה, וביצוע העבירות מתוך רצון לרצות אחרים וללא רווח כספי, וכן להשגת תכליות הענישה של גמול והרתעה על-ידי ענישתו בגדרי ההליך הפלילי, תיוגו והרתעתו בפועל. אשר על כן, עתר להקל בעונשו ולהעמידו על נזיפה חמורה והורדה בדרגה , בלבד.

לצד הודעת הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע עונש הפיטורין, אשר נדחתה על-ידי חברי, השופט אביגדור דורות, בהחלטתו מיום 6.9.2020.

המשיבה סומכת ידיה על גזר-הדין וט וענת כי אין עילה להתערבות ערכאת הערעור. לשיטתה, אמצעי המשמעת אשר הוטלו על המערערת הולמים את נסיבות המקרה ואת תכליותיו של הדין המשמעתי ובגדרי הענישה הנוהגת במקרים דומים. מעשיו של המערער, כנטען, חמורים ומחייבים הטלת אמצעי משמעת אשר יבטיחו את ההגנה על טוהר המידות בשירות הציבורי, תדמיתו ויעילותו וכן התרעת עובדי ציבור מפני ביצוע עבירות משמעת. פיטוריו של המערער נוכח מעשיו, ובמצב המשפטי הקיים, חיוניים לצורך שמירה על טוהר המידות בשירות הציבורי ואמון הציבור בו. פסילתו של המערער לשירות המדינה תוך מניעת זכויותיו לגמלה נקבעה לתקופה מתונה וקצובה ולמען לא ייצא חוטא נשכר. עוד נטען, כי בית-הדין שקל את כל השיקולים בעניינו של המערער, לחומרה ולקולא, תוך איזון ראוי ובשים לב למשקל הגובר של אינטרס הציבור על פני נסיבותיו האישיות של הפרט בהליכי המשמעת. בהקשר זה נטען כי מניעיו של המערער בביצוע מעשיו לא הוכחו ומכל מקום אין בהם כדי להביא להקלה נוספת בעונשו. השבת המערער למקום עבודתו לאחר הרשעתו בעבירה שיש עמה קלון תעביר מסר שגוי לעובדי רשות המיסים ולציבור בכללותו ויש בה כדי להגביר ולבסס חוסר אמון של הציבור בשירות המדינה. אשר על כן, גרסה המשיבה , כי אמצעי המשמעת אשר הוטלו על המערער הולמים את מעשיו ואת תכליות הדין המשמעתי ואין עילה להתערבות ערכאת הערעור.

בדיון מיום 9.11.2020, חזרו הצדדים על טענותיהם תוך שהמערער עמד על הרתעתו והביע רצונו לשוב ולשרת בשירות המדינה. בנוסף, טען להתמשכות ההליכים שלא באשמתו והודאתו במיוחס לו. המשיבה עמדה על חומרת מעשיו של המערער אשר פגעו באמון הציבור במסירת המידע לפי דין לרשות המיסים. המשיבה הדגישה את מעשיו של המערער על פני תקופת זמן ארוכה, בצורה שיטתית, בריבוי הזדמנויות ותוך הפרת האמון שניתן בו כעובד רשות המיסים ברף חומרה גבוה. לעניין תשלום הגמלאות, ולאחר בירור, הודיעה המשיבה כי לפי נהלי נציבות שירות המדינה אין להעניק הטבה לפנסיה תקציבית מוקדמת לעובד מדינה אשר הורשע בפלילים. לדבריה, חוק הגמלאות מקנה לבית הדין לענייני משמעת את הסמכות לצמצם את זכאותו לפנסיה של עובד מדינה שהורשע בפלילים. בעניינו, בנסיבותיו של המערער קבע בית בית-הדין זכאות חלקית לפנסיה החל מגיל 67 ואין עילה להתערבות ערכאת הערעור בענישתו.

בתום הדיון הסכימו הצדדים כי פסק-הדין יישלח לצדדים ללא צורך בזימון לדיון נוסף. משכך, הובא התיק לעיוני למתן פסק-דין, כדלקמן.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, ושקלתי את השיקולים הנוגעים בדבר, נחה דעתי כי לא נפל פגם בגזר-דינו של בית-הדין המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

הביקורת השיפוטית על פסק-דינו של בית-הדין למשמעת הוקנתה לבית-משפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור, לפי סעיף 43 לחוק. ככלל, בית-המשפט לא ייטה להתערב בנקל באמצעי המשמעת שנפסקו על ידי בית-הדין, אלא במקרים חריגים בהם קיים חוסר סבירות וחוסר מידתיות בין אמצעי המשמעת שננקטו לבין עבירות המשמעת בהן הורשע המערער. הטעם לכך נעוץ בחזקה מושרשת כי בית הדין מבין את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על המערער וכי נורמות ההתנהגות בשירות המדינה הן בתחום מומחיותו (עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב (22.11.1998) (להלן- עניין כתב); עש"מ 7113/02 מדינת ישראל נ' שחר לוי, פ"ד נז(3) 817 (2003)) (להלן- עניין לוי); עש"מ 5771/01 ישראל פודלובסקי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נו(1) 463(2001)).

תכליתו של הדין המשמעתי בעיצוב נורמות התנהגות מקובלות וראויות של עובדי שירות המדינה וגיבוש תדמיתו של שירות המדינה. ככלל, נורמות ההתנהגות בשירות המדינה עוצבו בפסיקה, עם השנים, על דרך השלילה, ובעיקר באמצעות המונח "התנהגות שאינה הולמת", אשר הוכר כבעל רקמה פתוחה הכוללת קשת של התנהגות, בהתאם לרוח הזמן והתקופה. בגרעינה הקשה התנהגות בלתי הולמת ..."סוטה באופן מהותי מכללי ההתנהגות של בן תרבות, אותם כללים המאפשרים לעובדים במקצוע או בארגון לקיים יחסי עבודה תקינים זה עם זה ולמלא באופן תקין את תפקידם בחברה"; התנהגות אשר עלולה "...להעכיר את האווירה, לשבש את יחסי העבודה, לערער את יחסי האמון מצד הציבור או לחבל בדרך אחרת בתפקוד התקין של הארגון" (ער"מ 1351/95 ליאון פינקלשטיין נ' התובע בבי הדין המקומי למשמעת, פ"ד מט(5) 573, 579 (1996); עניין לוי).

הגדרתה של התנהגות בלתי הולמת עשויה להשתנות מאדם לאדם על פי תפקידו בשירות המדינה ובהתחשב במעמד ובסמכות הקנויות לו מתוקף תפקידו. "סטנדרט ההתנהגות הנדרשת מעובד המדינה מוכתב על-ידי שני נתונים עיקריים: ראשית, על-ידי מעמדו כעובד המדינה; שנית, על-ידי תפקידו בשירות המדינה. בהתאם לתפקיד, אפשר שסטנדרט ההתנהגות הנדרשת מעובד מדינה בתפקיד מסוים יהיה, בשל מהות התפקיד, גבוה יותר מסטנדרט ההתנהגות של עובדי המדינה בדרך-כלל... אפשר שהתנהגות של עובד מדינה בתפקיד מסוים, אף שלא תיחשב התנהגות בלתי הולמת לגבי עובדי המדינה בדרך-כלל, תיחשב התנהגות בלתי הולמת לגבי אותו עובד" (עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' זוהר בן אשר, פ"ד נב(1) 650 (1998)).

תכליתו של הדין המשמעתי והסנקציות המעוגנות בו, הוא להגן על תדמיתו של השירות הציבורי, אשר חשיבותה לא תסולא בפז לצורך שמירה על תפקודו התקין והנאמן של השירות הציבורי ושמירת אמון הציבור בו (עניין כתב). נקבע, כי "שירות המדינה בנוי על חובת משמעת של העובדים כלפי הממונים עליהם והדבר נובע לא רק מהוראותיו המפורשות של חוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963, ושל התקשי"ר, אלא גם טמון, מניה וביה, באופיו של שירות המדינה, אשר לא יוכל למלא תפקידו ולקיים יעודו- אשר שמו מעיד עליו- אם לא יקיימו העובדים את ההוראות החלות עליהם" (עש"מ 7/79 מזור נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 533, 536- 537 (1979)). בנסיבות אלו, נוכח תפקידם המניעתי של אמצעי המשמעת, פוחת המשקל שיש לייחס לנסיבות האישיות של נאשם, וגובר המשקל שיש לייחס למניעת מקרים דומים בעתיד ולהגנה על אמון הציבור בשירות המדינה ובעובדיו (עניין לוי והפסיקה המובאת שם).

בענייננו, בית-הדין העמיד על כפות המאזניים את השיקולים הנוגעים לעניין, לקולא ולחומרה, על כל היבטיהם, תוך מתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות אל מול חומרת מעשיו והשלכותיהם על תדמית שירות המדינה, טוהר המידות של עובדי הציבור ואמון הציבור בשירות המדינה. אכן, מושכלות יסוד, כאמור לעיל, כי נסיבותיו האישיות של עובד הציבור נסוגות בדין המשמעתי, בשים לב לתכליותיו, מפני הגנה על האינטרס הציבורי בקיום מנהל תקין. מעשיו של המערער חמורים ויש בהם לפגוע בליבת העשייה של עובדי המדינה. מידע המגיע לעובד מדינה בתוקף תפקידו, אשר נמסר על פי דין על-ידי אזרחי המדינה , ראוי להגנה מוחלטת מפני ניצול לרעה ופגיעה , ולו אפשרית, בקניינו של האזרח. חומרה נוספת יש במעשיו של המערער בשל רגישות המידע המצוי במאגרי ה מידע של רשות המיסים ופוטנציאל הפגיעה המשמעותי לאזרח על-ידי מסירו לגורמי חוץ. המערער ביצע את העבירות במשך תקופה ארוכה, כחמש שנים, באופן שיטתי ומתוכנן, ואין בפעולתו ללא כוונת רווח כדי להקל בהיבט המשמעתי אשר תכליתו להגן את השירות הציבורי ולא הענשתו של עובד המדינה שסרח בתפקידו. מעשיו אינם מאפשרים כלל ועיקר המשך העסקה בשירות הציבורי ומחייבים את פיטוריו לאלתר. בית-הדין עמד על כך באריכות ותוך הצגת המצב המשפטי לאשורו, ושותף אני לעמדתו.

לעניין זכאותו של המערער לפנסיה. הורנו המחוקק בסעיף 57(1) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל- ,1970 כי גמלתו של עובד מדינה שנפסל לשירות המדינה לתקופה מוגבלת לא תשולם עד הגיעו לגיל 60 ומיום זה, תשולם לו גמלה שלא תעה על הסכום שהיה משתלם לו אילו הייתה משכורתו הקובעת בגובה השכר הממוצע במשק. "זהו הפן ה"כלכלי" של אמצעי הפסילה, וגם לפן זה של הפסילה יש תכלית ראויה. ראשית, תכלית הפסילה היא שלא יצא חוטא נשכר, דהיינו שלא ייווצר מצב שבו עובד שפוטר בהחלטת בית-הדין למשמעת בגין עבירות שביצע יקבל זכויות אשר בדרך-כלל אינן מוענקות לעובד שפורש בדרך העניינים הרגילה באותו גיל ובאותו ותק. שנית, מלבד היות אמצעי הפסילה סנקציה עונשית, משמש הוא להרתעת עובדים אחרים בשירות המדינה מפני הפרת הנורמות המחייבות בשירות. לצד תכליות אלו יש לזכור כי הפגיעה בזכויותיו הממוניות של העובד היא פגיעה כואבת במיוחד, ולפיכך יש להיזהר ולבחון בקפידה את הפעלת האמצעי של פגיעה בזכויות ממוניות שצבר העובד בשנות עבודתו" ( עש"מ 3789/04 אריה ציפורי נ' נציבות שירות המדינה, נט(1) , 721, פסקה 4 (2004)). השיקולים אשר ינחו את בית-הדין לבחון את שיעור גמלתו של עובד המדינה שמלאו לו 60 שנים, בין היתר, וכפי שנקבע להלכה: "ככל אמצעי משמעת, גם השימוש באמצעי הפסילה נתון בכל מקרה ומקרה לשיקול-דעתו של השופט היושב בדין אשר בוחן את נסיבותיו של העובד ואת נסיבותיה של עבירת המשמעת. ברי שככל שהעבירות שעבר העובד חמורות יותר ובהיקף נרחב יותר, וכן ככל שמדובר בעובד בכיר יותר ובפגיעה אנושה יותר באמון הציבור, כך יגבר הצורך בשימוש באמצעי הפסילה על כל תכליותיו העונשיות והמניעתיות. באשר לשיקולים שיש לבחון בסיטואציה של עובד שלגביו האפשרות של חזרה לעבודה אינה ריאלית, הרי ששיקול מרכזי לשימוש באמצעי שיש בו שלילה של קיצבת פרישה הינו שאין זה ראוי להעמיד עובד שפוטר בגין עבירת משמעת במצב טוב יותר מזה שהיה בו לו פרש בדרך הרגילה. אשר-על-כן, ככלל, יש להימנע מלהעניק לעובד שפוטר בגין עבירות משמעת זכויות אשר בדרך-כלל אינן מוענקות לעובד אחר" (שם, פסקה 6).

במצב דברים זה, בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער- גילו, ותק בעבודה, חוות-הדעת שניתנו בעניינו במהלך השנים על-ידי ממוניו, מצבו המשפחתי והכלכלי- לצד הודאתו, היעדר עבר פלילי ואורח חיים נורמטיבי, בית-הדין הורה על תשלום גמלה מגיל 67 ובשיעור של 60% מהשכר הממוצע במשק. לאחר עיון, משנתתי דעתי לטענותיו של המערער ולנסיבותיו האישיות, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת בית-הדין, להורות על תשלום חלקי ובשעור של 60% מגמלתו של המערער החל מיום בו ימלאו לו 60 שנים, אשר יש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

כללם של דברים, במארג השיקולים ואיזונם, נוכח חומרת המעשים המיוחסים למערער, נחה דעתי כי פיטוריו ופסילתו משירות המדינה עד גיל 67 ופסילתו לצמיתות, לרבות גריעת חלק מגמלתו, אין בהם כדי לגבש עילה בדין אשר תצדיק את התערבות ערכאת הערעור. שוכנעתי, כי העונש הולם את מעשיו ומביא בחשבון את נסיבותיו האישיות, הודאתו ותרומתו משך השנים לשירות המדינה.

אשר על כן, הערעור נדחה.

בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ד חשוון תשפ"א, 11 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.