הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים עב"י 50950-06-19

בפני
כבוד ה שופט משה בר-עם

מערערת

לשכת עורכי הדין - מחוז ירושלים
ע"י ב"כ רועי בראונר

נגד

משיבה

רות אשרף-ממן
בעצמה

פסק דין

כללי
לפניי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין ( להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"מ 20/18, מיום 22.11.21019 (עורכי הדין אב"ד עו"ד יהושע קרמר, עו"ד עמיר אברהמי ועו"ד דני נוה), במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין- מחוז דרום ( להלן- בית הדין המחוזי) בתיק בד"א 81/18 מיום 3.6.2019 ( עורכי הדין אב"ד עו"ד עמנואל ויזר, עו"ד דליה טל, עו"ד ערן אהרון לב).

על הטענות, העובדות וההליכים
בתמצית העובדות- המשיבה, כמייצגת, הגישה לבית משפט לענייני משפחה בבית שאן, בתיק 2460-11-16, " הודעה דחופה ובקשה לדחייה על הסף", במסגרתה, בין היתר, טענה כנגד עו"ד חיים אייזנקוט, המתלונן, אשר יצג את הצד השני, כדלקמן:

"עו"ד אייזנקוט מגיש הודעה זו לכב' בית המשפט בהצגת עובדות מסולפות תוך הטעייה מכוונת של כב' בית המשפט ולטעון בשקר גס...."
"כיצד עו"ד אייזנקוט מציד עובדות שקריות במצב נחושה...."
"עו"ד אייזנקוט הוא ששלח מתווכת ושוכרים לדירה... אבל שיטת הבריונות גברה בשיטת ' כל דאלים גבר' ואח"כ בצביעות מעושה לפנות לכב' בית המשפט... עד היכן גבול הנבזות?".

בגין אמירות אלו, הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המשיבה לפי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 (להלן- החוק), לבית הדין המחוזי, בגין עבירות של פגיעה בכבוד המקצוע, לפי סעיף 53 לחוק והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. המשיבה הודתה באמירותיה אולם לגרסתה, אין בהם כדי לגבש עבירה אתית.

בית הדין המחוזי, בהכרעת דינו, ברוב דעות, זיכה את המשיבה, מחמת הספק. נקבע כי "... הלשון בה נקטה הנקבלת היא לשון חריפה ומוטב שהדברים לא היו נכתבים בדרך זו ובסגנון שכזה שיש לגנותו באופן המפורש ביותר. למרות הכל, אנו סבורים שבנסיבות העניין, לא נחצה הגבול ויש לזכות את הנקבלת מהדברים המיוחסים לה לפחות ייאמר כי הספק במקרה זה פועל לזכותה". עוד הוסיף בית הדין, בדעת רוב, כי המשיבה התנצלה באופן מפורש על דבריה ולהתרשמותו, הפיקה את הלקח " ולא תשוב לעולם להשתמש בלשון לא מכובדת". בנסיבות אלו, "יתכן ונעברה עבירת משמעת, אלא שמבחינה ציבורית ועניינית יהא זה נכון לגנוז את התלונה".

על פסק-דינו של בית הדין המחוזי הוגש ערעור לבית הדין הארצי.

בית הדין הארצי, בפסק-דין מפורט ומנומק, בחן את "... נוסחת האיזון הנדרשת בין הדין האתי ודרישותיו מזה, לבין עקרון חופש הביטוי ועצמאות עורך הדין מזה" ומצא כי פרשה זו מחדדת את " הקשיים המיוחדים הנובעים מהחלת דיני האתיקה המקצועית על התבטאויות של עורכי הדין...". נקבע כי יש להחיל את דיני האתיקה במשנה זהירות ובצמצום על התבטאויות של עורכי הדין, מכמה טעמים, ביחד ולחוד: מעמדו החוקתי של חופש הביטוי, הסובייקטיביות המאפיינת את פרשנות ההתבטאויות בראי דיני האתיקה והחשש האינהרנטי לאכיפה בררנית, וחשיבות הלשון לצורך מילוי תפקידו של עורך הדין בנאמנות ובמסירות עבור לקוחו בשיטה האדברסרית הנוהגת בישראל. משכך, הביע בית הדין חשש מכבילת חופש פעולתם של עורכי הדין העלול לפגוע בעניינו של הפרט כמו גם במערכת המשפט ובדמוקרטיה הישראלית. בהמשך, קבע כי לא כל התבטאות החורגת מן הנימוס והאיפוק, הגם שאינה ראויה, תגבש עבירת משמעת. בתוך כך, נקבע כי יש לבחון בראי דיני האתיקה את התבטאותו של עורך דין על רקע נסיבות אמירתה, הקשרה ותוכנה. לפיכך, נקבע כי התבטאות חריפה ובלתי ראויה לא תהווה עבירת משמעת כל עוד, ובמצטבר, אין בה פגיעה אישית מכוונת כלפי הצד השני והנה רלוונטית להליך המשפטי. עם זאת, בית הדין הטעים כי " התבטאויות גזעניות, סקסיסטיות, הומופוביות או התבטאויות המתייחסות לתכונותיו הגופניות או למצבו הבריאותי של אדם" לעולם אין ולא יכול להיות בהן קשר ורלוונטיות להליך המשפטי ולפיכך, הנן פסולות מעצם טיבן וטבען ואסורות לפי הדין המשמעתי. אמירות אחרות שאינן ראויות תיבחנה לפי המבחן שנקבע בפסיקה לאור נסיבות אמירתן. במצב המשפטי הנוהג, התבטאויותיה של המשיבה בלתי הולמות אך הן בגדר " ביטויים של בין השמשות ואמירות של בין הערביים", אשר אינם אסורים על פי דיני האתיקה. לפיכך, נקבע כי "... הדין האתי לא יחול על האשמה המועלית במסגרת הצהרה בע"פ או מסמך מפורטים ומנומקים, תוך זיקה לתיק, במסגרתו היא נאמרה או נכתבה". בענייננו, ובהיעדר מחלוקת לעניין רלוונטיות האמירות להליך המשפטי, סבר בית הדין כי האמירות נדרשו להליך במסגרתו הם נאמרו, ללא שהיה בהן כדי לפגוע במכוון בצד שכנגד וממילא הוטחו כמייצג אשר היה ביכולתו להתגונן בפניהם במסגרת אותו ההליך. משכך, הגיע בית הדין למסקנה כי אלו "... התבטאויות אשר אין לדין האתי יד ורגל בהן" והערעור נדחה.

המערערת לא השלימה עם תוצאת הערעור והגישה ערעור נוסף על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, לפי סעיף 71 לחוק. בהודעת הערעור, לרבות עקרי הטיעון, טענה כי אמירותיה של המשיבה הינן בגדר השתלחות בחבר למקצוע ומצויות " בגרעין הקשה" של עבירות האתיקה. לשיטתה, על עורך-הדין להתנסח ב"לשון פרקליטים סבירה", "לשון מנומסת, מאופקת ומרוסנת", ועל כן, שגה בית הדין הארצי בנוסחת האיזון שנקבעה בפסק-דינו ומהטעם, שיש בה כדי להכשיר התבטאויות שאינן ראויות ב"אמתלה של רלוונטיות לתיק". בהמשך הדברים והקשרם, נטען, כי שגה בית הדיון הארצי בכך שקבע כי טענות עובדתיות הנוגעות להליך המשפטי אינן אסורות על פי דיני האתיקה מבלי להידרש לסגנון אמירתן. במכלול האמור, טענה כי יש לקבוע קו ברור בין האסור לבין המותר בשיח בזירה המשפטית ולשמור על לשון פרקליטים מכובדה. המערערת הוסיפה כי שגה בית הדין המחוזי בכך שזיכה את המשיבה, בשים לב להתנצלותה, מחמת הספק. נטען כי על פי הדין, ניתן לזכות מחמת הספק בנסיבות בהן נתגלע ספק באשמתו של העומד לדין בהיבט העובדתי של ביצוע המעשה המיוחס לו ולא ניתן להחיל את דוקטרינת הספק הסביר בהיבט המשפטי. בהקשר זה, הוטעם כי התנצלות איננה יכולה לבסס ספק סביר בביצוע המעשה האסור ואף היפוכו של דבר. לאור האמור, עתרה המשיבה לקבל את הערעור ולהרשיע את המשיבה במיוחס לה בקובלנה.

המשיבה, בעיקרי הטיעון ובהודעה נוספת שהוגשה מטעמה, סמכה ידיה על פסק-דינו של בית הדין הארצי וטענה כי לא נפל בו כל פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור וכל שכן ב"גלגול שלישי". התנצלות מקובלת בפסיקת בתי הדין המשמעתיים כשיקול בזיכוי עורך- דין מעבירות לפי הדין המשמעתי. במקרה זה, המשיבה התנצלה על אמירותיה לפני המתלונן וקיבלה את מחילתו באופן שאינו עומד על תלונתו ומיצוי הליכי המשמעת בעניינה. בתמיכה צורף מכתבו של המתלונן והתכתבות בין השניים. בנסיבות אלו, טענה לחשש לאכיפה בררנית בעניינה. לגופו של עניין, נטען, כי בדין המשמעתי הנוהג בישראל ..." לא כל חורג מהאיפוק האידאלי או מהסובלנות הרצויה הוא אוטומטית בגדר עבירת משמעת". בנסיבות אלו, התבטאויותיה " הגם שאינן רצויות והיא מצרה והצרה על כך, הנן התבטאויות עובדתיות בגדר ביקורת חריפה לפעולתו של המתלונן..." ובקשר להליך במסגרתו נאמרו ועל כן, אינן עולות לגדרה של עבירה אתית. לאור כל האמור, עתרה המשיבה לדחיית הערעור.

בדיון לפניי, ביום 7.10.2019 חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם תוך שהמשיבה עמדה על התנצלותה הכנה ועל הפגיעה שתהיה טמונה בהרשעתה לשמה הטוב ולהמשך עיסוקה כעורכת-דין.

בהמשך הדברים, ולאחר שהצדדים מסרו כי לא עלה בידיהם להגיע להסכמות מחוץ לכותלי בית המשפט, הובא התיק לעיוני ולמתן פסק-דין.

דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות בתיק, בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה שלפניי, בשים לב לכללים הנוהגים בגדרי התערבותו המצומצמת של בית המשפט בפסקי הדין של בית הדין הארצי - הגם שמוסכם על דעת כל כי אמירות המשיבה אינן ראויות - לא שוכנעתי כי נפל פגם בפסק-דינו של בית הדין הארצי המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. מכאן, משלא נמצאה עילה מספקת, כאמור, דין הערעור להידחות.

תחילה, מושכלות יסוד הם כי בית הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, הינו הגוף המקצועי אשר מופקד על פי דין , בשל מומחיותו ומקצועיותו בהתוויית נורמות ההתנהגות הראויות במלאכת עריכת הדין, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. משכך, נפסק כי הביקורת השיפוטית תנהג במידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לבתי הדין למשמעת, מטעמים אלו, ובשים לב שהערעור מובא לפני בית המשפט ב"גלגול שלישי" על פסק-דינו של בית הדין המחוזי. ככלל, "ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)).

זאת ועוד, "בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם- הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי ( להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (עניין חיים, פסקה ח')). בסיכום הדברים, "...אמנם המחוקק קבע ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי, שבידו לבחון כל מקרה לגופו; עליו לכבד מאוד את בתי הדין המשמעתיים - אך נתונה לו, כאמור, גם רשות השינוי. המחוקק אף הותיר פתח לרשות ערעור בבית משפט זה, והשער לא ננעל; ועם זאת אין השער פרוץ, ופתיחתו נעשית באורח מדוד מאוד ובצמצום, והטעם לכך אינו טעון רוב מלים." (בר"ש 2260/12 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד אליעד שרגא (15.08.2012)).

אמת, והדברים ברורים, הדין המשמעתי נועד בעיקרו להגן על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין, "על דמותה של המערכת המקצועית של עורכי הדין ועל האמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב וכלפי קבל הלקוחות הנזקק לה במיוחד" (עניין דוידוביץ, פסקה 10), בין היתר, על יסוד תפיסתו המושרשת של עורך-הדין כמייצג בתפקידו את מערכת שלטון החוק וכובעו כ " Officer of the court" (שם). לפיכך, יש להקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד כלפי המותב היושב בדין וכלפי הצד שכנגד, במיוחד בין כותלי בית המשפט, ודומה, כי אין צידוק לאמירות בסגנון אחר ובכללן התבטאויותיה של המשיבה גם בנסיבות אמירתן. זאת ועוד, ומבלי להקל ראש בהתנגשות המובנית בין כללי האתיקה לבין חופש הביטוי ונאמנותו של עורך הדין ללקוחו בייחוד בשיטה האדברסרית הנוהגת בישראל, על עורך דין לנסח ולהתנסח ב"לשון פרקליטים מכובדה", "...שהרי בכל יתרון הפרקליט המתכתב ומתדיין על יתרון אדם מן השוק הרב את ריבו" (על"ע 10/81 ועד מחוז תל אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד ל"ו (3) 379 (1982)). עם זאת, קביעת גבולות האסור והמותר בשיח המקצועי בין עורכי הדין נעוץ בלב ליבו של הדין המשמעתי עליו מופקדים בתי הדין המשמעתיים ועל כן, לא בנקל ייטה בית משפט זה להתערב בפסקי דינו של בית הדין הארצי וכל שכן, בקביעת נורמות ההתנהגות הראויות בלשכת עורכי הדין בישראל.

בענייננו, בתי הדין המשמעתיים בחנו באופן יסודי ומעמיק את טענות המערערת, מבפנים ומחוץ, על כל ההיבטים הנדרשים לדיון, והחליטו לזכות את המשיבה בדין. ודוקו, יש ליתן משקל רב לזיכוי המשיבה בשתי ערכאות של בתי הדין המשמעתיים, בנסיבות המייחדות את הדין בישראל, בהקשר זה, בהיקש לדין הפלילי, לפיו "... בניגוד למשפט העברי ולדין הנוהג בארצות הברית ובדומותיה, מאפשר המשפט הישראלי לתביעה הכללית לערער על פסקי דין של זיכוי בפלילים..." (ע"פ 6304/11 מדינת ישראל נ' פלוני (20.09.2012)). בנסיבות אלה, לאחר עיון בפסקי הדין ובטענות הצדדים, לא שוכנעתי כי יש לראות באמירות המשיבה, בנסיבות החריגות של הקשר אמירתן, סטייה מהותית וקיצונית מתכליותיו של הדין המשמעתי, אשר מחייבות את התערבות ערכאת הערעור. בחינת חומר הראיות בכללותו, על רקע התנצלות כנה ואמתית של המשיבה, כמו גם עמדת המתלונן, וטענות הצדדים, מובילה למסקנה, בשים לב לכללים הנוהגים בגדר התערבותו של בית המשפט בפסקי הדין של בית הדין הארצי המשמעתי, כאמור, שלא נמצאה טעות משפטית, במידה המצדיקה התערבות.

סוף דבר, הנני דוחה את הערעור.

עם זאת, בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, ב' חשוון תש"פ, 31 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.