הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים הפ"ב 7728-07-18

בפני
כבוד ה שופט אביגדור דורות

המבקש:

שמואל דוד פרידמן
ע"י ב"כ עו"ד צמח גרין

נגד

המשיבים:

1. עמותת רמת איתרי
ע"י ב"כ עו"ד אלעד עפארי ועו"ד גיא זיו-שלום
2. חיים וייס (בפשיטת רגל)

החלטה

לפניי בקשה לסילוק התובענה על הסף, על בסיס שמונה טעמים שונים. המשיבה 1 התנגדה לבקשה, בעוד המשיב 2 לא הגיש תגובה לבקשה.

רקע והליכים קודמים
1. המשיבה 1 (להלן: "העמותה") הגישה תובענה בדרך של המרצת פתיחה ובה עתרה לקבלת שני סעדים. הראשון – מתן הצהרה כי משכנתה שהייתה רשומה לטובת המבקש על זכויותיו של המשיב 2 (להלן: " וייס") בדירה ברח' הפלמ"ח 49, בירושלים, הידועה כגוש 30007, חלקה 31, תת חלקה 14 (להלן: "הדירה") היא בטלה, בין היתר, מפאת שמשכנתה נרשמה למראית עין. השני – בקשה לאישור פסק בורר מיום 07.11.2001.

2. העמותה שנוסדה כאגודה עות'מנית בשנת 1965 ונרשמה כעמותה בשנת 1983, מפעילה ישיבה ללימודי תורה בירושלים. העמותה נוהלה במהלך השנים על ידי מייסדה, הרב מרדכי אליפנט ז"ל, ובשנת 1987 הועבר ניהולה לידי וייס.

3. ביום 2.12.2003 הוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים בקשה לפירוק העמותה. ביום 22.6.2004 מונה מנהל מיוחד לעמותה. ביום 8.9.2005 מונה מפרק זמני לעמותה.

4. בחודש מרץ 2007 הגיש המפרק לבית המשפט בקשה למתן הוראות, ובה עתר לחייב את וייס ושניים נוספים (האחים רייך), ביחד ולחוד, להשיב לעמותה סכום של 2,004,587 דולר, שלפי הנטען נלקחו שלא כדין מהעמותה. בבקשה טען המפרק כי במהלך החודשים יולי עד ספטמבר 1995, בעודו מכהן כמנהל העמותה, העביר וייס מחשבון העמותה לחשבון האחים רייך סכומים של למעלה מ-14 מיליון ש"ח. חלק מהסכומים הוחזר, אך הסך של למעלה מ-2 מיליון דולר עדיין לא הוחזר.

5. ביום 24.8.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן הוראות ביחס לוייס, וחייבו להשיב את הכספים לעמותה, ודחה את הבקשה למתן הוראות ככל שהופנתה נגד האחים רייך. הצדדים ערערו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לבית המשפט העליון.

6. ביום 17.09.2013 ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעורים (ע"א 7307/11, 7690/11). ערעורו של וייס נדחה, והחיוב שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי להשבת כספי העמותה נותר על כנו. ערעור העמותה התקבל, והאחים רייך חויבו אף הם בהשבת אותם הכספים לעמותה.

7. בגין חובותיו אלו של וייס לעמותה, הוכרז וייס כפושט רגל (פש"ר -50714-10-13).

8. במרשם המקרקעין הייתה הדירה רשומה על שם וייס. בשנת 1997 רשם וייס משכנתה על הדירה לטובת המבקש. המשכנתה היא בסך של 750,000 ₪.

9. המבקש נקט בהליכים בהוצאה לפועל למימוש המשכנתה, ומונה כונס נכסים לצורך המימוש האמור.

10. הנאמן, שמונה לוייס במסגרת הליכי פשיטת הרגל, וכונס הנכסים שמונה לצורך מימוש המשכנתה, הגיעו להסדר דיוני, לפיו הדירה תמומש בהיותה נקייה מכל שעבוד, וכספי המכר יועברו לנאמן. בהתאם להסדר דיוני זה, נמכרה הדירה, הקונה שרכשה נרשם במרשם המקרקעין ביום 16.08.2016, והתמורה ששולמה הועברה, בנאמנות, לידי הנאמן.

11. בהמשכם של דברים, במסגרת הליכי פשיטת הרגל של וייס (פש"ר 50714-10-13), החליט בית משפט זה (כב' השופט דניאל טפרברג) ביום 9.04.2018 כי כספי תמור תה של הדירה הנ"ל אינם חלק מנכסיו של וייס. זאת, לאחר שהתברר במהלך ההליכים כי רישום הדירה על שמו של וייס נעשה על ידו כנאמן עבור הרב מרדכי אליפנט ז"ל.

12. בעקבות ההחלטה הנ"ל מיום 9.04.2018, הגישה העמותה ביום 3.07.2018 את המרצת הפתיחה הנוכחית, במסגרתה התבקשו כאמור שני סעדים: האחד, כי יוצהר שמהשכנתה שנרשמה לטובתו של המבקש בטלה בהיותה משכנתה למראית עין. השני, לאשר פסק בורר מיום 7.11.2001, מכוחו על וייס לחתום על ייפוי כוח לטובת עו"ד רפאל שטוב, ששימש כבא-כוחו של הרב אליפנט ז"ל, לצורך עשיית שימוש בכספי תמורת הדירה בהתאם להנחיות הרב אליפנט ז"ל.

13. ביום 14.10.2018 התקבלה בקשת העמותה למתן צו מניעה זמני, שיאסור דיספוזיציה בכספים שהתקבלו כתוצאה ממימוש המשכנתה, ובהחלטה נקבע (כב' השופטת חיה זנדברג) כי הכספים יוותרו בידי הכונס הרשמי עד להכרעה בתובענה.

טענות הצדדים בתמצית
14. לטענת המבקש, יש לסלק את תביעת העמותה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, מעשה בית דין, אי תשלום אגרה, היעדר יריבות, הגשתה באופן לקוי, העדר עילת תביעה וכן השתק/מניעות.

15. לטענת העמותה אין מקום לסילוק התובענה על הסף ובפיה תשובות לכ"א מטענות המבקש, כפי שיפורט בהמשך.

דיון והכרעה
16. הטענה הראשונה שבפני המבקש היא טענת התיישנות. נטען כי ידוע לעמותה לפחות משנת 2002 כי המבקש נושה בדירה והואיל ותקופת ההתיישנות בגין הפלוגתא הכספית היא שבע שנים, התובענה התיישנה.

17. את טענת ההתיישנות אין לקבל. בתובענה עתרה העמותה למחיקת המשכנתה הרשומה על זכויות וייס בדירה. משכנתה היא זכות או טובת הנאה הטעונים רישום (סעיף 1 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969), ומשכך, תקופת ההתיישנות היא 25 שנים, בהתאם לסעיף 5 (ב) לחוק המקרקעין.

18. הטענה השנייה שהעלה המבקש היא כי התובענה לוקה בשיהוי. נטען כי בית המשפט של חדלות פירעון קבע כי על העמותה לפתוח בהליך המתאים תוך 70 יום ואילו התובענה הוגשה לאחר חלוף פרק זמן זה.

19. גם לטענה זו אין בסיס. העמותה ביקשה להאריך את המועד להגשת התובענה וביום 2.07.2018 הבקשה התקבלה (כב' השופט ד' טפרברג) והמועד הוארך עד ליום 9.07.2018 . הואיל והתובענה הוגשה לפני המועד שהוארך (3.07.18), טענת המבקש נדחית.

20. הטענה השלישית שנטענה מטעם המבקש היא כי התובענה הוגשה באופן לקוי, בכך שנכרכו בה שני סעדים – סעד הצהרתי וסעד של אישור פסק בורר.

21. לטענת העמותה מדובר בשני סעדים לגביהם יש לבית משפט זה סמכות עניינית ומקומית החולקים את אותה מסכת עובדתית, בין אותם צדדים. בדיון שהתקיים ביום 13.02.2020 הודיע ב"כ העמותה כי אין לעמותה התנגדות להעביר את התובענה לפסים של תובענה רגילה (להבדיל מהמרצת פתיחה בוררות). לאור הודעת ב"כ העמותה, יתרפה הליקוי הנטען. יהיה על העמותה לתקן את התובענה ולהגיש תביעה "רגילה" אשר תכלול את שני הסעדים המבוקשים. אין הצדקה לניהול שתי תובענות נפרדות בבית משפט זה בין אותם הצדדים.

22. הטענה הרביעית שטוען המבקש היא כי העמותה התחמקה מתשלום אגרה כדין. נטען כי מדובר למעשה בסעד כספי בשווי שלא נופל מ-1.2 מיליון ₪, מבלי שהעמותה שילמה את האגרה הקבועה בתקנות האגרות.

23. לטענת העמותה, מדובר בסעד הצהרתי ובהתאם לכך שולמה האגרה, על פי הוראות הגזברות. על פי תקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז-2009, תשלום האגרה בין תובענה לצו הצהרתי יהיה בסכום קצוב בהתאם לפרט 10 בתוספת, ולא באחוזים מסכום התובענה. תקנה 3 מחריגה מן הכלל האמור, תובענות לסעד כספי כתוצאה מצו הצהרתי (תקנה 3(1) לתקנות), בדומה להחרגת תובענות לסעד כספי כתוצאה ממתן חשבונות (תקנה 3 (2) לתקנות). בענייננו דומה שאין מדובר בתובענה לסעד כספי כתוצאה מצו הצהרתי, שהרי העמותה לא עתרה לקבלת כספי מימוש הדירה המוחזקים בידי הכונס הרשמי וככל שתהיה בעתיד מחלוקת לעניין הזכויות בדירה מול יורשי הרב אליפנט ז"ל, המחלוקת תדון בגדרו של הליך עתידי.
למעלה מן הצורך, אוסיף כי אם היה מתברר כי שולמה אגרה בחסר, הייתה ניתנת הזדמנות לעמותה לשלם את יתרת האגרה בהתאם לתקנה 2 (1) לתקנות, בטרם תמחק התובענה.

24. הטענה החמישית של המבקש הינה טענת השתק/מניעות ביחס לעילה המושתת על פסק הבורר. נטען כי העמותה, באמצעות הרבנית אליפנט ז"ל, התנגדה לאישור פסק הבורר ואף הוגשה בקשה לביטולו (ה"פ 2186/03).

25. לטענת העמותה, הליך הבוררות הסתעף על פני מחלוקות רבות, לרבות בנוגע לגורם ששולט בעמותה והמחלוקת ביחס לדירה הייתה רק אחת מהן, אשר הוכרעה בפסק בורר חלקי מיום כ"א חשון תשס"ב (7.11.2001), שאישורו התבקש בתובענה זו. נטען כי הבקשה מיום 26.06.2013 אותה הגישה הרבנית אליפנט ז"ל בה"פ 2186/13 התייחסה לביטול פסקי בורר אחרים ולא נגעה לפסק החלקי מיום 7.11.2001. עיון בנספח ה ' לבקשה לביטול פסקי הבורר בתיק ה"פ 2186/03 מלמד כי הצדק בעניין זה הוא עם העמותה ואין בסיס לטענת המבקש.

26. הטענות השישית והשביעית הן הטענות המרכזיות שבפי המבקש. הטענה השישית היא כי המרצת הפתיחה אינה מראה עילת תביעה, שכן המשכנתה נרשמה בהסכמת ובידיעת הרב אליפנט ז"ל וכן נטען כי נאמן זכאי לבצע עסקה בנכס הנאמנות, לרבות שעבוד הנכס, ואם יש למאן דהוא עילה, הרי שמדבור בנהנה (הרב אליפנט ז"ל) כלפי וייס בלבד, ברם הדבר לא פוגע בתוקף השעבוד שיצר הנאמן.
הטענה השביעית היא העדר יריבות. נטען כי העמותה מתעברת על ריב לא לה, שכן אין לה זכויות בנכס. לטענת המבקש, הנכס היה בבעלות הרב אליפנט ז"ל ולא הוצג צו ירושה או צו קיום צוואה ביחס ליורשיו. עוד נטען כי לא הוצג עותק מקורי של המכתב שנכתב על ידי הרבנית אליפנט ז"ל, רעייתו של הרב, ולה אין זכויות בדירה.

27. לטענת העמותה, הרב אליפנט ז"ל העביר לה את זכויותיו בדירה עוד בחייו והנחייתו לב"כ עו"ד שטוב בהתאם לפסק הבורר הייתה להשלים את רישום הזכויות על שם העמותה. עוד נטען כי הצהרת הרבנית אליפנט ז"ל בשנת 2009 (נספח 13 לתובענה) מוכיחה כי הרב אליפנט הורה כי הזכויות בדירה הן של העמותה. עוד נטען כי על פי חוק הירושה, תשכ"ה-1965 בהעדר טענה לקיומה של צוואה, הרבנית ירשה את מלוא עזבון בעלה, לרבות זכויותיו בדירה, והרבנית הקנתה את הזכויות בדירה לעמותה. בכל הנוגע לטענה כי הרב אליפנט הסכים לרישום המשכנתה לטובת המבקש, נטען כי לשם מימוש המשכנתה נדרש קיומו של חוב . לטענת העמותה, לא קיים במקרה זה חוב למימוש. נטען , כי רק בשנת 2013, כאשר וייס קרס מבחינה כלכלית, והחל להבריח נכסים, חתמו המבקש ווייס על "הסכם עקרונות" פיקטיבי מיום 7.11.2013 בגדרו "נברא" חוב יש מאין. על פי העמותה, הרשאת הנהנה (הרב אליפנט ז"ל) לרישום המשכנתה הייתה למראית עין ולא למימושה.

28. על פי ההלכה, יש לנהוג בסמכות הסילוק על הסף בזהירות מופלגת ולהפעילה במקרים יוצאי דופן בלבד ואין לסלק תביעה על הסף אלא אם ברור כי לא קיימת אפשרות, ולו קלושה, לכך שהתובע יצליח בתביעתו (רע"א 4167/18 מסכת אילת בע"מ נ' דרור ניהול מלונות בע"מ, פסקה 13 (24.10.18); רע"א 6794/18 איטח נ' קימברלי קלארק ישראל שיווק בע"מ, פסקה 9 (26.11.2018); רע"א 6340/19 טאבטייל בע"מ נ' קושניר (25.2.2020) פסקה 12).

בהחלטה מיום 14.10.2018 ציינה חברתי השופטת חיה זנדברג את הדברים הבאים:
"הטענות המועלות בתביעה בדבר היותה של המשכנתה למראית עין בלבד, ובדבר רצונו של הרב אליפנט ז"ל כי הדירה תועבר למבקשת, הן טענות שאינן בגדר סרק, וראוי שתיבחנה על ידי בית המשפט בהליך העיקרי, אשר ישמע את טענות הצדדים ויכריע במ חלוקות השונות הקיימות ביניהם בעניין זה. והלוא מטעם זה קבע בית המשפט המחוזי במסגרת הליך פשיטת רגל (50714-10-13) כי יש לאפשר למבקשת להגיש את ההליך הנוכחי, וכי כספי התמורה של הדירה יופקדו זמנית בנאמנות בידי הכונס הרשמי לצורך הגשת המרצת הפתיחה הנוכחית.

35. המשיב 1 [המבקש-א.ד.] תלה את עיקר יהבו בטיעונו לפיו המבקשת [העמותה – א.ד.] נעדרת זכות עמידה בשעה שהמרצת הפתיחה מוגשת מבלי שהוברר מי הם יורשיו של הרב אליפנט ז"ל, ובשעה שהרב אליפנט ז"ל הוא הנהנה בהסכם הנאמנות ולא המבקשת.

36. אלא שאף טענה זו דינה להתברר בהליך העיקרי. שאלת מעמדה של המבקשת לבקש את הסעד המבוקש נוכח טענותיה שעוד בחייו ביקש הרב אליפנט ז"ל להקנות לה את זכויותיו בדירה היא שאלה ששני הצדדים טענו ביחס אליה טענות לכאן ולכאן. מכיוון שהפסיקה קובעת כי די בכך שהתביעה אינה תביעת סרק כדי שתתקיים הדרישה להוכחת עילת התביעה, אזי די בדברים שפורטו לעיל כדי להוביל לכלל מסקנה כי תנאי זה התקיים בענייננו.

37. זאת ועוד: משקלה של טענת המשיב 1 [ המבקש-א.ד.] לפיה אין למבקשת מעמד בענייננו, פוחת – ב"מקבלית הכוחות" ובאיזון האינטרסים מכאן ומכאן – נוכח העובדה שהסעד הזמני המבוקש אינו העברת הכספים לידי המבקשת אלא הותרת הכספים בידי הכונס הרשמי, שהוא צד שלישי נייטראלי ונטול פניות.

38. במילים אחרות: משהוכיחה המבקשת, במידה הנדרשת בשלב זה של ההליך ומבלי לקבוע מסמרות, כי מעמדו של המשיב 1 ביחס לכספי תמורת הדירה הוא מורכב וטעון בירור, הרי האיזון הראוי בין טענות המבקשת, לפיהן למשיב 1 אין זכויות בכספים, לבין טענות המשיב 1 לפיהן למבקשת אין זכויות בכספים, מוביל לכלל מסקנה כי לעת הזו, ועד שלא תתבררנה המחלוקות בין הצדדים, ראוי שכספי התמורה של הדירה יישארו בידי הכונס הרשמי, שהוא צד שלישי ניטרלי ונטול פניות."

דברים אלה, שנאמרו לצורך בחינת קיומה לכאורה של עילת תביעה, אגב הדיון בבקשת העמותה לסעד זמני, יפים גם לענייננו. סעד של סילוק על הסף הוא סעד שניתן במקרים חריגים ועל בית המשפט לצאת מנקודת הנחה כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות ואינן נתונות במחלוקת (ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים, פ"ד סב(4) 525 (2008).
טענות המבקש ביחס להעדר עילה ויריבות טעונות בירור עובדתי ומשפטי ואין מקום לומר בשלב מוקדם זה כי התובענה חסרת כל סיכוי.

29. הטענה השמינית מטעם המבקש הינה טענת מעשה בית דין. נטען כי ביום 20.11.2013 ניתנה החלטת רשם ההוצאה לפועל הקובעת כי החוב נשוא המשכנתה שריר וקיים, כי המשכנתה נרשמה כדין וכי המבקש רשאי לממשה. לטענת המבקש, מדובר בהכרעה סופית וחלוטה היוצרת השתק פלוגתא. אמנם העמותה לא הייתה בעלת דין בהליכי מימוש המשכנתה בהוצאה לפועל, אולם לטענת המבקש, על פי מבחן המהותי של זהות האינטרסים המיוצגים בהתדיינות, נוצר כלפיה מעשה בית דין .

30. לטענת העמותה, מדובר בהליך הוצאה לפועל בין המבקש לבין וייס, כאשר העמותה לא הייתה צד להליך ועניינה לא יוצג בו. עוד נטען כי בית המשפט של חדלות פירעון ביטל הלכה ולמעשה את החלטת רשם ההוצאה לפועל בכך שקבע כי המבקש טרם הוכיח קיומו של חוב ואף אפשר לעמותה להגיש הליך נפרד נגד המבקש.

31. הכלל ביחס למעשה בית דין הוא כי בעל דין שעניינו היה מיוצג בבית המשפט על ידי אחר, יהיה קשור במעשה בית דין שניתן. בהקשר זה, מבחן זהות הצדדים בכל אחת מן ההתדיינויות אינו מבחן פורמלי, אלא מבחן מהותי – של זהות אינטרסים המיוצגים בכל אחת מן ההתדיינויות. במקרה שלפנינו, בהתדיינות הראשונה ( בהוצל"פ) היו בעלי הדין – המבקש, לטובתו נרשמה המשכנתה, והחייב (וייס). בהתדיינות הנוכחית, קיים צד נוסף – העמותה – אשר לה אינטרס נוגד לאינטרס של המבקש. לטענת העמותה, וייס עשה יד אחת עם המבקש להצגת חוב פיקטיבי , תוך הגשת בקשה מוזמנת בהוצל"פ. נטען כי מדובר בקנוניה בין המבקש ובין וייס, במסגרתה הודה האחרון בחוב, כדי לאפשר את מימוש המשכנתה בהוצל"פ.
בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת קיומו של מעשה בית דין כטענת סף, אשר תביא לסילוק התובענה על הסף, ומן הראוי כי הטענות תתבררנה בהליך העיקרי.

סוף דבר
32. לאור כל האמור, הבקשה לסילוק התובענה על הסף – נדחית.

33. כאמור לעיל בפסקה 21, על העמותה להגיש עד ליום 8.04.2020 כתב תביעה, בגדרו יתבקשו הסעדים המבוקשים בהליך זה. בד בבד עם הגשת התביעה, תוגש לתיק זה הודעה על כך, לשם סגירתו.

34. לתביעה הנ"ל יצורף כנתבע האפוטרופוס הכללי, אשר ביקש ביום 4.12.2019 בגדרה של הודעתו, להגיש תוך 6 חודשים הודעה מעדכנת בנוגע לאיתור צאצאיו של הרב אליפנט ז"ל. על האפוטרופוס הכללי להגיש הודעה מעדכנת עד ליום 4.06.2020 במסגרת התביעה שתוגש האמור לעיל.

35. לנוכח דחיית הבקשה, על המבקש לשלם לעמותה הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 8,000 ₪, תוך 30 ימים מהיום. לאחר מועד זה, יתווספו לסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים, לרבות לב"כ האפוטרופוס הכללי.

ניתנה היום, כ"ג אדר תש"פ, 19 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.