הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים ה"פ 58720-09-19

בפני
כבוד ה שופטת שירלי רנר

מבקשות

  1. אוויסון ישראל בע"מ
  2. אווה צרפתי

באמצעות ב"כ עו"ד ניר יסלוביץ

נגד

משיבה
עירית ירושלים

החלטה

1. בקשה ולפיה אפסול עצמי מלישב בתיק שבכותרת בהתאם להוראת סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
ההליך שבכותרת, אשר הוגש על ידי המבקשות, עניינו מתן סעד הצהרתי ולפיו "המבקשות רשאיות לקבור בשארית השטח הנמצא בבעלותן ללא היתר, וזאת בכפוף לכך שהמבקשות יקברו נפטרים בשטחן, באמצעות קבורת שדה בלבד (הדגשה במקור- ש.ר.), שהינה קבורה שאינה מצריכה היתר...".
2. לטענת המבקשות בבקשה המקורית מותב זה דן בעבר בעניינן של המבקשות ואף פסק כנגדן במסגרת שני הליכים – ע"פ 2705-08-16 ורע"א 59845-05-16. נטען כי מותב זה קבע בעבר כי המבקשות קברו בשטחן באופן בלתי חוקי באמצעות הנחת תבניות קבורה ולפיכך מוצדק לחייבן לפי פקודת ביזיון בית משפט (ס' 2 לבקשה), כי מותב זה קבע ש"קבורת נפטרים בתבניות הקבורה שנבנו שלא כדין מנציחה את עבירת הבניה ואינה מאפשרת את הריסת הבינוי שנבנה שלא כדין" (ס' 5) וכי קיים חשש שהממצאים והמסקנות שנקבעו על ידי מותב זה יש להם קשר הדוק לנטען כיום על ידי המבקשות באופן המונע לדון בעניינן של המבקשות, בפרט כאשר בית המשפט ביקר את אופן התנהלות המבקשות בעבר בנוגע לבית הקברות נשוא תובענה זו בעוד המבקשות הוצגו על ידי המשיבה כפיראטיות המפרות צווים שיפוטיים. קרי, לאור השחרת המבקשות על ידי המשיבה אין זה ראוי שמותב זה ידון בתובענה. נטען כי אין חולק שבית משפט זה כבר גיבש בעבר בגדרי ההליכים האמורים דעה נחרצת אודות המבקשות. לבסוף נטען כי יש מקום שבית משפט זה יפסול את עצמו מלדון בתיק על בסיס העיקרון שצדק ייראה ולא רק ייעשה וכי קיים חשש ממשי למשוא פנים.
3. לבקשה צורף פסק הדין שניתן בע"פ 27051-08-16 ו-רע"א 59845-05-16 (פסק דין מאוחד) וכן החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע בע"פ 27051-08-16.
לאחר שעיון בפסק הדין העלה כי מותב זה לא היה חלק מההרכב שנתן את פסק הדין, נתבקשה הבהרה בעניין זה.
בהודעת ההבהרה הובהר כי אכן מחמת טעות צויין כי מותב זה היה חלק מההרכב ברע"א 59845-05-16, אך לא בשל הליך זה הוגשה בקשת הפסלות אלא הבקשה התבססה על עצם העובדה שמותב זה דן את המבקשות בגדרי ע"פ 27051-08-16. נטען כי מותב זה אישר את החלטת בית משפט קמא בדבר קנס במסגרת הליכי ביזיון שנקטה המשיבה בבית משפט קמא, בכך שדחה בקשה לעיכוב ביצוע וכיצד יכול כעת אותו מותב, שאסר בעבר ביצוע כל עבודת בניה בשטחן של המבקשות, להתיר קבורה בפועל באמצעות קבורת שדה. נטען כי מדובר "במשחק מכור" וחסר כל סכוי ממשי. עוד נטען כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, בפרט שנשמעו בפני מותב זה טענות המשיבה מדוע אין זה ראוי שהמבקשת תניח תבניות קברים בשטחה. לסכום נטען כי יש לקבל את הבקשה מחמת מראית פני הצדק.
4. דין הבקשה להידחות.
בדין הישראלי "אמת המידה לפסילת שופט אינה מבוססת על מראית פני הצדק ככזו" (ר' י. מרזל, דיני פסלות שופט (התשס"ו-2006)), בעמ' 103). המבחן הוא אובייקטיבי ונדרש כי " מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי-הדין באובייקטיביות הדרושה" (ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 375, 381 (1975)).

5. עיון בבקשה המקורית שהוגשה מעלה כי רובה ככולה, לרבות ציטוטים, התבססה על פסק דין שניתן על ידי הרכב (בן אור, וינוגרד ודראל) שמותב זה לא היה חלק ממנו. פסק הדין ניתן במאוחד בשני ערעורים – ערעור של המבקשות על החלטתו של בית משפט השלום לפי ס' 6 לפקודת הביזיון (ע"פ 27051-08-16) ובקשת רשות ערעור של המבקשות על החלטתו של בית משפט השלום לפיה הוא מוסמך לדון בבקשה לפי פקודת הביזיון אף שעניינה צו שניתן על ידי בית משפט לעניינים מקומיים (רע"א 59845-05-16).
במסגרת הערעור הפלילי הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע וזו נדונה על ידי.
הבקשה היתה "לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט השלום מיום 8.6.16 (כב' השופט גבאי-ריכטר) בה הורה כי המערערת 1 ביזתה צו שיפוטי ולפיכך הורה כי "..ככל שמשיבה 1 (המערערת 1 – ש.ר.) תבצע מיום מתן החלטה זו, כל עבודות בניה, הנחת תבניות לקברים, שינוי פני הקרקע, מלוי תבניות וביצוע קבורה בפועל, היא תשלם לאוצר המדינה קנס בסך 10,000 ₪ בגין כל יום שבו תימשכנה ההפרות האמורות".
6. בשל חשיבות ההכרעה באותה בקשה להליך הנוכחי יובא כאן חלק ההכרעה בבקשה במלואו וכלשונו:
"הכרעה
6. צודקת ב"כ המשיבה בטענתה כי הטענות שהעלתה ב"כ המערערות בבקשה לעיכוב ביצוע אין בהן כדי להצדיק היעתרות לבקשה, שכן "החשש" כי המשיבה תעשה שימוש שלא כדין בהחלטת בית המשפט על מנת לבצע מהלכים בלתי הפיכים אשר יגרמו למערערות נזק הוא סתמי, לא ברור באילו מהלכים מדובר ומהו הנזק שיגרם.

זאת ועוד. כפי שציינה ב"כ המערערות עצמה, הדיון בערעור קבוע ליום 9.10.16, נתון המחזק את המסקנה שלא ברור מהו הנזק שיגרם למערערות, ומכל מקום לא הצביעו המערערות על כל נזק כאמור שיגרם להן, ככל שבמהלך תקופה קצרה זו לא יפעלו בניגוד להחלטת בית המשפט. מנגד, עיכוב הביצוע כשלעצמו, מעבר לכך שיש בו בנסיבות משום שנוי המצב הקיים עוד מיום מתן הצו השיפוטי ב-10.12.12, עלול להכשיר קביעת עובדות בשטח באופן בלתי הדיר.

אשר לטענת ב"כ המערערות בדבר היות החלטת בית המשפט חורגת מגבולות הצו השיפוטי בכל הנוגע לקבורה. טענותיה בעניין זה, כמו גם תגובת המשיבה, מעוררות שאלה נכבדה. עם זאת, אף לעניין זה, לא ראיתי מקום לעכב ביצוע. מדובר כאמור בתקופה קצרה יחסית, המערערות לא הצביעו על כל נזק קונקרטי וככל שטענותיהן בעניין זה תתקבלנה בערעור, נראה כי גם קנס שהוטל וישולם, יוחזר. בהקשר זה יצויין כי כי החלטת בית המשפט המרחיבה לטענת המערערות את הצו ניתנה כבר ביום 8.6.16, בקשת המשיבה לישום אותה החלטה הוגשה עוד ביום 22.6.16 ואילו הודעת הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע הוגשו רק ביום 13.7.16. עוד יצויין כי מההחלטה שניתנה ביום 16.8.16 עולה כי נקבע שהקנס ישולם עד ליום 1.11.16, קרי, לאחר המועד שנקבע לשמיעת הערעור.

סוף דבר. הבקשה נדחית". (החלטה מיום 23.8.2016).
אינני סבורה כי ההחלטה האמורה כוללת קביעות עובדתיות לחובת המערערות ואין בה כל אישור של החלטת בית משפט קמא אלא היא נשענת על הנזק היחסי ממתן או אי מתן הצו. אין גם בטיעון שנשמע במהלך אותו דיון ושאליו היפנה ב"כ המבקשות, המפנה להחלטה שניתנה ושרובו משפטי (עמ' 3, ש' 17-4, ר' ס' 10 להודעת ההבהרה) כדי ליצור כל מניעות לדון בתובענה.

הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ג' תשרי תשפ"א, 21 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.