הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עפמ"ק 70438-01-20

לפני
כבוד ה שופטת חנה מרים לומפ

המערערת
מדינת ישראל
באמצעות עירית ירושלים - המחלקה המשפטית
על ידי ב"כ עו"ד מוריה דודי וייס

נגד

המשיב
מינה נפתלי
באמצעות הסנגוריה הציבורית
על ידי ב"כ עו"ד סלבה רודננקו

פסק דין

לפניי ערעור על הכרעת הדין מיום 15.12.2019 של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופט ד' מ' דמביץ) בתו"ב 34474-03-18 לפיה זוכה המשיב מעבירה של ביצוע עבודה הטעונה היתר לפי חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק התכנון והבניה "), בהתאם להוראת סעי ף 145(א) בצירוף סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, וזאת מחמת הגנה של טעות במצב משפטי לפי סעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

רקע

נגד המשיב הוגש כתב אישום בגין הקמת מרפסת מקונסטרוקציית ברזל ועץ בשטח כולל של 5 מ"ר וכן הפיכת חלון לדלת, ללא היתר מאת הוועדה לפי חוק התכנון והבניה (בנוסחו טרם תיקון 116), למרות שביצוען טעון היתר.

בית משפט קמא קבע, כי מרפסת הסוכה (להלן: "המרפסת") הוקמה שלא כדין ולפיכך טעונה היתר, אולם על אף זאת זיכה את המשיב מן העבירה שיוחסה לו בכתב האישום מחמת הגנה של טעות במצב משפטי לפי סעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז- 1977.

בהכרעת דינו נתן בית משפט קמא אמון בגרסת המשיב , ונימק זאת בכך שמעדות המשיב עולה שהקמת המרפסת מהווה עבורו הוצאה כלכלית רבה נוכח מצבו הכלכלי ומשום כך לא היה מסתכן לשווא, בבניה ללא שקיבל מענה. בנוסף ציין, שמאחר שלאחר מעשה המפקחת לא הייתה נחרצת בפרשנות העובדות כעבירה, ונזקקה להיוועץ טרם מתן מענה, הרי שסביר שמה שנעשה לאחר הבנייה נעשה גם לפניה, כך שגם נתון זה מלמד על מהימנות גרסת ו של המשיב. לכך מצטרפת בקשת המערערת , לדחיית המשך ההליכים לשם בדיקת היתכנות להכשרת הבינוי על ידי קבלת תצהיר איש מקצוע , שהתבקשה בדיון ההקראה. עוד מצא בית המשפט קמא, כי עדותו של המשיב הייתה שוטפת, סדורה ובעלת הגיון פנימי. בית המשפט קמא זקף לחובת המערערת את העובדה שבחרה שלא להעיד את מפקח שכונת בית ישראל שיכול היה להזים את גרסת המשיב . בהכרעת דינו קבע בית המשפט, כי כל אלו מעידים על גרסת המערערת, המסיעת לטענת המשיב, בדבר האפשרות לביצוע הבניה מבלי להידרש להוצאת היתר באופן המקובל.

לפיכך, קבע בית משפט קמא כקביעה שבעובדה, כי המשיב פנה למחלקת הפיקוח בעיריית ירושלים טרם הקמת המרפסת, שם נמסר לו כי הקמת קונסטרוקציה לצורך סוכה, אפשרית ומותרת. על יסוד עמדה זו הקים המשיב את המרפסת. בית המשפט אף קבע , כי המשיב הסתמך על עמדת מחלקת הפיקוח , ובכך טעה בדבר המצב המשפטי ביחס לעבודת הבניה שביצע. עוד קבע, כי הטעות הייתה בלתי נמנעת האורח סביר , ובשל כך זיכה את המשיב מן העבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

הערערור שלפניי נסוב בעיקרו סביב מידת האמון שהעניק בית משפט קמא לגרסת המשיב, ו לקביעת אופן השתלשלות האירועים כפי גרסת המשיב, כעובדה, אשר היוותה, כאמור , בסיס לזיכויו.

טענות הצדדים
לטענת המערערת, שגה בית משפט קמא בהכרעת הדין, בכך שזיכה את המשיב מהעביר ה המיוחסות לו בכתב האישום. בהודעת הערעור נטען, כי טענות המשיב בדבר הבירור שנעשה מול המפקחת האמונה על האכיפה באזור מגוריו, טרם הבנייה, ותגובתה לאחר בירור כי אין צורך בהוצאת היתר לשם הבנייה אותו מבקש המשיב לבצע, וכן, בדבר הטענה כי אף לאחר ביצוע העבודות ניתן אישור חוזר בדבר אי הצורך שבהוצאת היתר לעבודות שביצע. טענות אלו, אשר לכאורה מהוות בסיס לזיכויו, לטענת המערערת, נטענו מבלי שהציג להן המשיב תימוכין.

בנוסף טוענת המערערת, כי אמירת המשיב בחקירתו לפני מפקחת הבנייה שהעבירה נמצאת "בתהליך של היתר בניה", וכן הסכמת הצדדים בתום החקירה שהמשיב יפרק את העבירה ויקפל את המרפסת מעידה שכלל לא ניתן אישור בדבר אי הצורך בהיתר בניה ואף הובהר למשיב שהעבודות עולות כדי עבירה שיש להסירה.

עוד טוענת המערערת, כי בניגוד להסכמות בשני ביקורים שערכה בנכס ביום 28.02.17 וביום 02.03.17 עולה שהעבירה לא הוסרה. לאור טענת המשיב בעדותו שהמרפסת הוקמה "בשל מצוקת מקום לבניית סוכה" סוברת המערערת שדי בכך כדי להרשיע את המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

אשר לחוות הדעת שטען המשיב שקיבל מעיריית ירושלים בדבר העדר צורך בהיתר טוענת המערערת, כי טענות אלו לא גובו בשמות האנשים, מועדי הפגישות או לחילופין השיחות , וכ ן לא הציג המשיב תיעוד בכתב התומך בטענותיו, דבר לטענתה של המערערת מעורר תמיהה, ומכרסם באמינות גרסתו.

המערערת מציינת, כי בהתאם לפרק י' לחוק התכנון והבנייה, עבירות לפי חוק זה הן עבירות מסוג אחריות קפידה, ובשל כך, אינן מותנות במחשבה פלילית. לעניין זה רק מי שעמד בתנאי ההגנה שבסעיף 208ב לחוק התכנון והבניה (בנוסחו לפני תיקון 116), לפיו מי שהעבירה נעברה שלא בידיעתו והוא נקט באמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה, תהיה לו הגנה טובה. לדידה, המשיב לא עמד בנטל להוכיח כי הוא זכאי להגנה זו. עוד סוברת המערערת, כי המשיב אף לא הקים את הנטל הראייתי הדרוש בדבר הסייג לאחריות הפלילית , עקב טעות במצב משפטי שבסעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 , זאת מאחר שלטענתה המשיב לא פעל באורח סביר שעה שידע שה מדובר בעבירת בניה, אשר אין אפשרות לקבל לגביה היתר בעל פה, בשיחת פרוזדור או באמצעות חוות דעת מהנדס.

לעניין זה מוסיפה המערערת ומציינת, כי מאחר שמדובר בסייג לאחריות הפלילית, הנטל הראייתי מוטל על המשיב אשר לא הורם שכן לא הביא ראיות להוכחתו.

המערערת טוענת, כי על פי ההלכה הפסוקה הנטל הראייתי להוכחת "הבטחה שלטונית מחייבת" מוטל על הטוען להוכיח חמישה יסודות והם: א. עצם מתן ההבטחה ותוכנה. ב. הבטחה מפורשת, ברורה וחד משמעית. ג. כוונת המבטיח לתת להבטחתו תוקף משפטי מחייב. ד. נותן ההתחייבות הוא בעל הסמכות לתיתה. ה. ההבטחה בת ביצוע.

בהמשך לאמור טוענת המערעת , כי המשיב בעדותו לא הצביע על הגורם המקצועי ממנו קיבל לכאורה את חוות הדעת, וכי אף אם המשיב היה מצביע על אותו גורם אין לראות בכך "הבטחה שלטונית" זאת מאחר שלטענתה חוות הדעת הגיעה מגורם שאינו מוסמך ובדרכים שאינן נאותות.

מנגד טען המשיב , כי פסק דינו של בית משפט קמא מבוסס על ממצאי מהימנות ועובדה, בהתבסס על תשתית ראייתית איתנה, שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם. התערבות של ערכאת ערעור בנסיבות אלה מוגבלת למקרים חרגים ומיוחדים אשר לטענתו אינם מתקיימים במקרה זה.

בנוגע לטענת המערערת ביחס לקביעות שבעובדה, טוען המשיב, שבית משפט קמא מצא את עדותו של המשיב, מהימנה הן בדבר היוועצותו עם מחלקת הפיקוח על הבניה, בדיקות בשכונות אחרות ושיחות עם בעלי מרפסות, טרם התחלת העבודות, והן אשר להתיעצות המפקחת עם המפקח של שכונת בית ישראל, בזמן גביית הודעתו. בנוסף, בית משפט קמא מצא תימוכין לעדות המשיב, הן בהתנהלות המערערת עצמה והן בהימנעותה מהבאת עדים רלוונטים מטעמה.

לטענת המשיב, ובניגוד לטענת המערערת, בית משפט קמא קבע כי שמות המפקחים עמם התייעץ המשיב היו ידועים למערערת, ומאחר שגרסת המשיב נפרסה במלואה עוד בשלב ההקראה, לא הייתה כל מניעה מצד המערערת לזמנם לעדות.

עוד ציין המשיב, שעל פי קביעת בית משפט קמא בהכרעת דינו לא הכחישה המפקחת בעדותה את טענות המשיב בדבר השתלשלות האירועים ב עת חקירתו , ואף לא הכחישה את טענותיו בדבר ההתייעצות שקיימה עם המפקח של שכונת בית ישראל בטענה שהיא לא זוכרת מה היה.

המשיב מוסיף וטוען, בניגוד לטענת המערערת, כלל לא טען שקיבל היתר בניה בעל פה אלא טענתו היא, שבהסתמך על ההתיעצות שקיים במחלקת הפיקוח ובדיקות שטח שערך סבר, כי אין צורך בהגשת בקשה להיתר בנייה. כמו כן, טוען המשיב כי כלל לא טען ל"הבטחה שלטונית" אלא כל טענתו הייתה למצג אשר הוצג לטענתו ע"י מחלקת הפיקוח שהביאו לכלל מסקנה כי לשם הקמת המרפסת אין הוא נדרש להיתר.

אשר לתחולת ההגנה בדבר "טעות במצב משפטי" בכך ש"הטעות הייתה בלתי נמנעת באורח סביר", טען המשיב כי בניגוד לדברי המערערת, אין תחולת ההגנה מוגבלת לאנשים או גופים שהסתמכות עליהם תחשב לסבירה , וכמו כן,לא נקבע כי הייעוץ חייב להיות בכתב דווקא.

עוד הוסיף, כי על פי הפסיקה סבירותה של הטעות נמדדת בכך שלפני נותן חוות הדעת הונחה התשתית העובדתית המלאה לקביעת חוות דעתו דבר אשר ברי שהיה גלוי וידוע למערערת. עוד נטען , כי אף ייעוץ פרטי יכול לבסס הגנה בפלילים , ולא כל שכן הסתמכות על מצג שהוצג על ידי הרשות המוסמכת היכול לבסס הגנה זו.

לטענת המשיב, על פי העובדות שקבע בית משפט קמא עומדת לו אף ההגנה בדבר "טעות במצב דברים" שבסעיף 34יח' לחוק העונשין, תשל"ז-1977 אשר אינה כוללת דרישה לפיה על הטעות להיות בלתי נמנעת באורח סביר.

המשיב שב וטוען, כפי שטען לפני בית משפט קמא, לכך שלאור התשתית הראייתית שהונחה לפני בית המשפט ראוי כתב האישום להתבטל אף מחמת אכיפה בררנית. לשיטתו, טענה זו הועלתה עוד בשלביה המוקדמים של התביעה, והמשיב אף מסר עדות מפורטת בנוגע לבירורים שערך ברחבי ירושלים אחר דירות שהותקנו בהן מרפסות סוכה מתקפלות, וצילם שורה ארוכה של תמונות לתמיכה בטענתו . לטענת המשיב, בכך הוא הרים את הנטל הראייתי שהוטל עליו להוכחת "אכיפה בררנית". מנגד, המערערת לא הגישה ראיות לסתור את טענותיו.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי במכלול המסמכים, בהכרעת דינו של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ובתגובת המשיב וכן, שמעתי ברוב קשב את טענות ב"כ הצדדים החלטתי כי דין הערעור להדחות.

בית משפט קמא זיכה את המשיב מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום מחמת הגנה של "טעות במצב משפטי". בהכרעת דינו ביסס בית משפט קמא את החלטתו בעיקר על מידת האמון שרכש לעדות המשיב. הלכה היא, שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, וכי התערבותו בממצאים מצטמצמת למקרים חריגים שבהם נפלה טעות המצדיקה תיקונה במסגרת ערעור.

הפסיקה הענפה קבעה חריגים לכלל "אי ההתערבות" אשר הובאו בפירוט רב בפסק דינו של כב' השופט עמית בע"פ 8146/09 אלי אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.11) ב פסקה 19, ואביא מקצתם הרלוונטים לעניינינו:

כלל אי ההתערבות אינו הרמטי, וברבות השנים נקבעו לו מספר חריגים, שבהתקיימם, כך נקבע, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור. אעשה כמיטב יכולתי לקבץ את החריגים מארבע כנפות הפסיקה ולהביאם בתמצית בפני הקורא (לחלק מהחריגים ראו פסק דינו של השופט מלצר בע"פ 567/07 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 25.5.2011) והאסמכתאות שם(.

( - ) כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירות של העדות (ע"פ 5714/08 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 1.9.2010)).
...
( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה לחלוטין מראיות או לא שמה לב לפרטים מהותיים בחומר הראיות (עניין יומטוביאן, בעמ' 645).

( - ) כאשר הערכאה הדיונית התעלמה מסתירות מהותיות בעדות עליה נסמכה או מסתירות בין העדות עליה נסמכה לבין עדויות אחרות (ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 13.7.2008), בפסק דינו של השופט לוי).

( - ) כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה מופרכת וחסרת הגיון.

( - ) כאשר נפלה טעות מהותית או טעות "בולטת לעין" בהערכת המהימנות (ע"א 3107/01 עדני נ' אמיתי, פ"ד נז(3) 555, 559 והאסמכתאות שם (2003)).
..."
ברי, שהמקרה שלפניי אינו נמנה על מקרים אלה, שכן בית משפט קמא בחן היטב את גרסאות העדים, מצא כי גרסת המשיב הגיונית ונתמכה אף בדברי המפקחת. בנוסף , המערערת שידעה מה גרסתו של המשיב לא בדקה אותה מול הגורמים הרלוונטים ולא הביאה אותם לעדות . מכאן, ש בית משפט קמא נסמך על עדותו המשיב וקבע כי עדותו מהימנה לא רק בהתבסס על התיאור העובדתי של המשיב אלא אף על התנהגותה המערערת הן בהיבט הדיוני והן בהיבט הראייתי , כפי שיפורט להלן.

בהיבט הדיוני: טענתו העובדתית של המשיב בדבר הבירור שערך במחלקת הפיקוח של עיריית ירושלים, טרם הבנייה, אשר העלה כי הקמת המרפסת אינה טעונה היתר, נתמכת היא בבקשת המערערת בסוף דיון ההקראה לבדיקת היתכנות להכשרת הבינוי על ידי קבלת תצהיר איש מקצוע. בית משפט קמא הסיק, כי בקשה מעין זו על אף שנדחתה לאחר מכן על ידי המערערת, מעידה כי לשיטת המערערת קיימת היתכנות להכשרת בנייה שלא בדרך המקובלת.

בהיבט הראייתי: ראשית, טען המשיב כי בעקבות טענות שהעלה בחקירתו בדבר חוקיות הבנייה על סמך הבירור שערך טרם הבנייה, ניגשה פקחית הבנייה לברר את הסוגיה עם פקח שכונת בית ישראל, לטענת המשיב נאמר לו, כי "אם זה מתקפל אין שום בעיה". כאמור, המערערת נמנעה מלהעיד את המפקח על שכונת בית ישראל, הגם שזהותו הייתה ידועה ל ה והדעת נותנת שהיה ביד ו לסתור את טענות המשיב או לכל הפחות לערער את אמיתותן. הימנעות זו יש בה כדי לחזק את אמינות גרסתו.

שנית, מהסיפא לחקירה שערכה המפקחת עולה, כי דעתה לא הייתה נחרצת בפרשנות העובדות כעבירה, ומשום כך נזקקה להיוועצות. מפרט זה הסיק בית משפט קמא , כי ספק זה שהתעורר ב עת החקירה עצמה, יש להניח כי היה קיים ביתר שאת עוד טרם ביצוע העבוד ה. דבר אשר יש בו כדי לחזק את טענת המשיב בדבר הבירור שערך, והתשובה שקיבל לפיה אין צורך בהיתר להקמת המרפסת.

מכל האמור לעיל עולה, כי קביעת מהימנות עדותו של המשיב ע"י בית משפט קמא לא נסמכה בלבד על שיקולים שבהגיון, שכל ישר או סבירות , אלא על אדנים ראייתיים ודיוניים הנעוצים אף במערערת, אשר יש בהם כדי לחזק עדות ו ולבסס את אמינותה. מכאן , מצא תי שאין מקום להתערב בממצאים עובדתיים אלה אשר קבע בית משפט קמא.

לעניין תחולת ההגנה אומר, כי על בסיס העובדות שנקבעו צדק בית המשפט בקובעו שהמשיב טעה באופן בלתי נמנע באורח סביר. המערערת טענה: "כי המשיב לא פעל באורח סביר שעה שידע כי מדובר בעבירת בניה". טענה זו, שבאה לסתור קיומה של הגנה זו איננה עומדת, מאחר שנקבע בדין על ידי בית משפט קמא , כעובדה, כל קורות המשיב טרם ביצוע העבודה החל מהבירור שערך ברחבי ירושלים וכלה בבירור שערך במחלקת הפיקוח בעירייה, אשר העלה כי הוא אינו זקוק להיתר, כך שהמשיב עמד בנטל המוטל על כתפיו להראות כי פעל באורח סביר.

מטעמים אלה, אני סבורה, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, ומשכך דין הערעור להידחות.

המערערת תשא בהוצאות המשיב בסך 1,500 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ח' תמוז תש"פ, 30 יוני 2020, בהעדר הצדדים.