הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים עב"י 68-09-19

בפני
כבוד ה שופט משה בר-עם

מערער

משה כהן
בעצמו

נגד

משיבה

ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין
ע"י ב"כ עוה"ד רון רווה

פסק דין

כללי
לפניי ערעור על פסק דינו של בית-הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין ( להלן- בית-הדין הארצי) בתיק בד"א 19/19, ללא שנושא תאריך חתימה והומצא למערער, לדבריו, ביום 28.8.2019 ( עורכי הדין אב"ד עו"ד איתן צחור, עו"ד בנימין לבנטל ועו"ד טייף דיאא), במסגרתו נדחה ערעורו של המערער על פסק דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין- מחוז דרום ( להלן- בית הדין המחוזי) בתיק בד"מ 10/11 מיום 3.2.2019 ( עורכי הדין אב"ד עו"ד שי פוירינג, עו"ד לילך אוהל מסנר, עו"ד איילה ביטון).

הערעור הוגש נגד בית-הדין המחוזי, בית-הדין הארצי וועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין. בהחלטה מיום 23.9.2019, הוריתי על מחיקת הערכאות השיפוטיות מהודעת הערעור, אשר אינן יכולות להוות צד להליך משפטי, והדברים ברורים.

על הטענות, העובדות וההליכים
בתמצית העובדות- המערער התבטא בשלוש הזדמנויות שונות, במסגרת הליכים שונים, בשנים 2008- 2010, באופן בלתי הולם כלפי היושבים על כס השיפוט והצד שכנגד, כדלקמן:

במקרה הראשון, במסגרת הליכים פליליים שהתנהלו נגדו בבית-משפט השלום באשדוד, ת"פ 1238/06 ( תיק שהועבר מבית משפט השלום באשקלון; ת"פ 1957/05), פנה המערער, במכתב מיום 28.9.09, ליועץ המשפטי לממשלה בטרוניה כלפי התנהלות התובע המשטרתי בעניינו, ובין היתר, כתב בזו הלשון: "התנהלות התביעה בהליך זה הנה שערורייתית, מושחתת, מעוררת חלחלה"; "התביעה לא בחלה לעשות שימוש במהלכים חריגים אשר פניהם לא יכירם במערכות משפט, גם לא בעולם השלישי. מעבר לעובדה כי התביעה הגישה כתב אישום פיקטיבי, שקרי, חסר בסיס פלילי, מתוך שיקולים זרים, התביעה בסיסטמתיות: לא קיימה צווי בית משפט; ביזתה את בית המשפט; נציגיה אשר הוחלפו לבקרים (6-7 תובעים שונים) שיקרו במצח נחושה"; "קיומו של הליך זה שלא לדבר על הימשכותו הארוכה, לרבות באשר לאופן התנהלותו ע"י התביעה, מעורר בוז, חוסר אמון ותיעוב כלפי מי שמתיימרת לייצג את המדינה בהליך פלילי. התנהלות התביעה עד כה, כאמור לעיל, כלפי מי, שלכאורה, נחשב קצין בית המשפט, כלפי אדם נורמטיבי, איש שומר חוק, מעוררת תחושה קשה של התעמרות, רדיפה והתנכלות אישית על בסיס שיקולים זרים"; "למרות כל התראותיו של הח"מ בעבור למכותבים דלמטה, על התנהלותה המופקרת והשערורייתית של התביעה בתיק זה, טרם נענה הח"מ במענה הולם".

עוד בהליך זה, הגיש המערער בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, ובן היתר, כתב: "לא זו בלבד שהמשיבים הגישו כנגד המבקש כתב אישום פיקטיבי, חסר בסיס פלילי מלכתחילה, וגורמים ביודעין ובמכוון לסחבת חריגה וקיצונית בהליך בתיק העיקרי, הם מונעים במכוון מהמבקש גישה לחומר חקירה אשר נועד לצורך מיצוי הגנתו".

במקרה השני, הגיש המערער, כמייצג, לבית-משפט לענייני תעבורה בבאר-שבע, במסגרת תיק 6235/09, " בקשה דחופה לשחרור מייצוג", בגדרה כתב: "הח"מ אינו נאיבי ומודע לכך כי בפעולה שנבחרה על ידו לעיל, יש בכך לגרום לכב' הנשיא מיכליס, כב' הנשיאה בינייש, כב' מנהל בתי המשפט משה גל ושופטים רבים במחוז דרום, סיפוק רב, שכן בדרך זו, המתנהלת מזה כשנתיים, בבתי משפט במחוז הדום, שופטים חברו בקליקה ויישרו קו נגד הח"מ, בכל דרך אפשרית, לרבות בנתינת החלטות משיקולים זרים, השתת הוצאות עונשיות, הגשת 14 פרטי אישום בקובלנה אחת ללשכת עורכי הדין, תפירת תיק פלילי ועוד, מתוך מטרה לפגוע בעבודתו של הח"מ נגדם. מי ייתן ויתקיים הכלל ' ייכרתו אויביי ומבקשי רעתי', אמת, צדק ויושרה תהא דרכם".

במקרה השלישי, המערער פנה, במכתב מיום 27.1.10, ליועץ המשפטי לממשלה, נשיאת בית-המשפט העליון, מנהל בתי-המשפט ושר המשפטים, בבקשה להורות על חקירה פלילית נגד השופטים גיל דניאל וסבין כהן בגין חשד לשחיתות, קבלת טובות הנאה, הטיית משפט, שיבוש הליכי משפט וניצול לרעה של תפקיד ציבורי. אלו מקצת אמירותיו במכתב: "מרבית השופטים בבתי המשפט במחוז הדרום מצאו פורקן ללכת בדרך הרע והתרחקו מהאמת"; "שופטים אינם חוששים ממרות הדין שכן אין כל מרות על מי שאינו כפוף למרות כלשהי בוודאי לא מרות הדין שאינה משפיעה על פעולותיו לטוב או לרע", "מרבית השופטים במחוז דרום נגועים בשחיתות. שחיתותם נובעת בעיקר ממתן החלטות שרירותיות, מזיגה אל הרע, חיפוש סיפוק אישי וכבדו עצמי, אגו מנופח, טובות הנאה, עבדוה קלה ללא יחס הגיוני לשיעורה, אשר על אלה נאמר כי הן סוג של שחיתות וחוסר התאמה מוחלט לתפקיד השיפוטי".

לאחר דברים אלו, הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המערער לפי סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א- 1961 (להלן- החוק), לבית הדין המחוזי, בגין עבירות של פגיעה בכבוד בית המשפט, לפי כלל 32 לכללי לשכת עורכי הדין ( אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 (להלן- כללי האתיקה); התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק; ופגיעה בכבוד המקצוע, לפי סעיף 61(3) לחוק.

בהליך המשמעתי אשר התנהל בבית-הדין המחוזי, עתר המערער לביטול האישומים נגדו מחמת הגנה מן הצדק ובטענה שנפלו פגמים בהליך המשמעתי המצדיקים את בטלותו, כמו אי מינוי סניגור ואי איחוד תיקים. לגופו של עניין, לא הכחיש המערער את המיוחס לו ואף הודה כי כתיבתו לפעמים בוטה, קשה וחסרת מעצורים, אולם, לצד האמור, טען כי הקובלת לא העמידה תשתית ראייתית לביסוס עובדות כתב הקובלנה ואמירותיו אינן מגבשות עבירה אתית בהיותן "... התבטאויות לגיטימיות נוכח התגרויות, קנטור ופעולות שגרמו לנקבל לעינוי דין ועיוות דין... כך למשל הגשת כתב אישום פיקטיבי והחלטות שרירותיות".

בית- הדין המחוזי, בהכרעת-הדין מיום 3.2.2019, דחה את טענותיו של המערער לבטלות האישומים מחמת הגנה מן הצדק. לגופו של עניין, נקבע כי המשיבה הניחה תשתית ראייתית ברמה הדרושה לפי דין להוכחת עובדות כתב הקובלנה ויתר על כן, המערער הודה בעצם אמירת וכתיבת דבריו וכל טענותיו התייחסו להיבט המשפטי ובשאלה האם היה באמירותיו, על רקע נסיבות אמירתן, כדי לגבש עבירה משמעתית או שיש לראות בהם ביקורת לגיטימית. בית- הדין בחן את אמירות המערער כלפי השופטים ועמיתיו למקצוע, שמע את טענות הצדדים, ועל יסוד חומר הראיות בתיק והתרשמותו מהצדדים, הגיע לכלל מסקנה כי "... מדובר בביטויים לא לגיטימיים, פוגעניים, חמורים ופסולים..." (עמוד 5). נקבע, כי אין בטענות המערער וראיותיו כדי לבסס קשר שנרקם במערכת המשפט נגדו וממילא אין בהן כדי להפחית מחומרת אמירותיו הפוגעניות. אשר על כן, הורשע המערער בכל העבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה.

בגזר-דינו מיום 1.4.2019, בית-הדין שקל את מכלול שיקולי הענישה בעניינו של המערער , מחד- עבר משמעתי מכביד בעבירות זהות, אשר ..." מלמד על שיטתיות באופן התנהלותו כעורך דין בהתבטאויות חמורות ביותר ושלוחות רסן, הן ביחד לשופטים בכירים והן ביחס לעורכי דין", ומאידך- נסיבות אישיות קשות, מצבו הכלכלי וחלוף הזמן הרב ( תשע שנים) ממועד ביצוע העבירות בהן הורשע. סוף דבר, תוך איזון שיקולי הענישה, כאמור, ובשים לב לחומרת המעשים, הושת על המערער עונש השעיה בפועל למשך שנה ושישה חודשים, במצטבר לכל עונש אחר. על פסק-דינו של בית הדין המחוזי הוגש ערעור לבית הדין הארצי.

בית- הדין הארצי, בפסק-הדין, דחה את טענות המערער הן לעניין ההרשעה והן לעניין עונשו. בית- הדין קבע, בפתח דבריו, כי המקרה " חריג ביותר בחומרתו", בנסיבות, בהן עורך דין הנוקט " כמעט דרך קבע, בביטויים פוגעניים כנגד ערכאות שיפוט... וכנגד חבריו למקצוע..." (פסקה 3), הנאמרים " מתוך כוונה ומדעת" (עמוד 5). נקבע, כי "... דבריו הקיצוניים והבוטים של המערער פוגעים בזכות הביקורת הלגיטימית, הסבירה והנכונה", חורגים מכללי האתיקה ואף " מהתנהלות נורמטיבית בין אדם לאדם", ולא ניתן למצוא להם צידוק או הסבר המניח את הדעת. המערער לא הפנים את חומרת מעשיו והאשמותיו בהליך המשמעתי כלפי בית-הדין המחוזי עשויות לבסס אישומים דומים נוספים. לעניין העונש, קבע בית- הדין כי יש בו לאזן כראוי בין נסיבותיו החמורות של המקרה ועברו המשמעתי המכביד של המערער, לבין נסיבותיו האישיות, גילו ומצבו הכלכלי. בית- הדין, לאחר התלבטות, קבע כי לא ניתן להקל בעונשו של המערער במסגרת הערעור מטעמים של חלוף הזמן ממועד ביצוע המעשים בהם הורשע ומכיוון שהמערער הוא שנושא באחריות להימשכות הליכי המשמעת במשך תקופה של כעשור. בנסיבות אלו, ונוכח עברו המשמעתי המכביד של המערער, נמצא העונש הולם וראוי. בדעת רוב, ולפנים משורת הדין, לא הוטלו על המערער הוצאות בהליך הערעור.

בנסיבות אלו, הונח לפניי הערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, לפי סעיף 71 לחוק. בהודעת הערעור, לרבות עקרי הטיעון, ובפתח דבריו, קבל המערער על שבית הדין הארצי ייחס לו את האחריות לעריכתו וכתיבתו של בלוג האינטרנט " TOMAS HOBS" (להלן- בלוג), במסגרתו פורסמה רשימה של שופטים רבים לצד תמונותיהם עם הערות על תפקוד מקצועי נמוך. לטענתו, אין לו כל קשר לבלוג ופרסומיו. כטענות מקדמיות, עתר המערער לביטול הרשעתו מחמת התיישנות ובטענה שהקובלנה, משנת 2011, נמסרה לו בשנת 2014 בגין אמירותיו בשנים 2008- 2010. עוד, באופן מקדמי, נטען להגנה מן הצדק לאור פגמים שנפלו בהליך המשמעתי וגרמו לעיוות דין של ממש, בשל פיצול האישומים והימשכות הליכי המשמעת ובשל ניהול הליך לא הוגן תוך קיפוח זכויותיו הדיוניות והמהותיות בייצוג משפטי נאות על ידי סניגור ציבורי והבאת ראיותיו. לגופו של עניין, טען כי המשיבה " לא הציגה כללים ברורים ומקובלים או אסמכתאות משפטיות לפיהן הביטויים המיוחסים למערער לא הולמים, חריגים וקיצוניים" (סעיף 51, הודעת הערעור). לגרסתו, אמירותיו מהוות ביקורת לגיטימית כללית ללא התייחסות לפרסונה מסוימת ואין בהן כדי לגבש עבירה אתית. אשר על כן, עתר לביטול הרשעתו וממילא גזר דינו. לחלופין ולעניין העונש, עתר לבטל את עונש ההשעיה או להתערב בו באופן משמעותי.

המשיבה, בעיקרי הטיעון, סמכה ידיה על פסק-הדין ועמדה על חומרת התבטאויותיו של המערער כלפי שופטי בית המשפט, המדינה ועמיתיו למקצוע, אשר פורסמו אף ברבים "בכתבי עת ומדיות". לשיטת ה, טענותיו המקדמיות של המערער ובכללן טענת ההתיישנות לא נטענו בבית- הדין המחוזי ודינן להידחות על הסף ולגופן. עוד הובהר, כי לא הייתה עילה לאיחוד קובלנות, מה גם שחלק מן האירועים נשוא ההליך שלפנינו התרחשו לאחר הגשתן של קובלנות קודמות. מעשיו של המערער הוכחו בבית הדין בהיבט העובדתי והמערער אף הודה בהם פוזיטיבית, הן במענה בכתב לקובלנה מיום 20.7.2015 והן בחקירתו הנגדית בדיון ביום 19.11.2017. המשיבה הוסיפה וטענה, כי ממכתבו של המערער לאב בית-הדין הארצי (מוצג כה' למוצגי המערער), עולה כי אינו מכחיש את כתיבת המאמרים המיוחסים לו ופרסומם באתר לשכת עורכי הדין, כי אם את פרסומם בבלוג, וחזקה כי אילו חפץ היה למנוע את פרסומם, היה פועל להסרתם מהבלוג. לעניין העונש, נטען כי הוטל על המערער עונש קל משמעותית בנסיבות העניין. מכל מקום, המערער לא שינה את דרכיו. לאור האמור, עתרה המשיבה לדחיית הערעור וחיוב המערער בהוצאות משפט.

לבקשת הצדדים, יינתן פסק-הדין, ללא דיון נוסף, בעל-פה, על יסוד כתבי בית-הדין וחומר הראיות בתיק, כדלקמן.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי אין עילה בדין להתערב בפסק-דינו של בית הדין הארצי ולפיכך, דין הערעור להידחות.

בית- המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור על פסקי-דינם של בתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, בהיותם הגוף המקצועי אשר הופקד, מכוח מומחיותם וסמכותם, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. משכך, נפסק כי הביקורת השיפוטית תנהג במידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לבתי הדין למשמעת, מטעמים אלו, ובשים לב שהערעור מובא לפני בית המשפט ב"גלגול שלישי" על פסק-דינו של בית הדין המחוזי. ככלל, "ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)). לצד זאת, "בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם- הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי ( להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (עניין חיים, פסקה ח')).

זאת ועוד, ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה וקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, בשים לב ליתרונה הברור בהיותה מופקדת על מלאכת שמיעת ובירור הראיות והתרשמותה מהעדים ישירה, אלא במקרים חריגים, בהם נתגלתה טעות מהותית היורדת לשורש העניין או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידה אינה מתקבלת על הדעת ( על"ע 1970/06 עו"ד עדאל שואהנה נ' לשכת עורכי הדין (18.2.2008)). כך גם לעניין גזר-הדין. בית המשפט יטה שלא להתערב בגזר-הדין אלא במקרים של סטייה מהותית מתכלית הדין המשמעתי ומרף הענישה הראוי להגשמתן ( על"ע 6215/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ (8.7.2010) (להלן- עניין דוידוביץ)).

במקרה שלפניי, לא עלה בידי המערער לבסס עילה ממשית להתערב בפסק הדין וממילא לא הוכחה סטייה מהותית מתכליותיו של הדין המשמעתי, אשר, כידוע, ואחזור על דבריי בפסק-הדין הנוסף בעניינו של המערער ( עב"י 36344-03 -19), נועד בעיקרו להגן על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין, "על דמותה של המערכת המקצועית של עורכי הדין ועל האמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב וכלפי קבל הלקוחות הנזקק לה במיוחד" (עניין דוידוביץ, פסקה 10), בין היתר, על יסוד תפיסתו המושרשת של עורך-הדין כמייצג בתפקידו את מערכת שלטון החוק וכובעו כ " Officer of the court" (שם). בנסיבות אלו, סבורני כי יש להקפיד הקפדה יתירה על שיח מכבד כלפי המותב היושב בדין וכלפי הצד שכנגד, במיוחד בין כותלי בית המשפט, ואיני מוצא צידוק לאמירות בסגנון אחר. זאת ועוד, לא מצאתי עילה להתערב בקביעותיו של בית- הדין בעניין טענתו של המערער להגנה מן הצדק מחמת פגמים יסודיים שנפלו בהליך היורדים לשורשו, כמו גם בקשר לטענת ההתיישנות, מכל הטעמים והנימוקים שהובאו בפסק-הדין דלמטה . כך לעניין הכרעת הדין וכך גם לעניין גזר הדין, משלא נמצאה סטייה מהותית מרף הענישה הראוי במקרים דומים. עם זאת, בשולי הדברים, דומה, כי לא היה מקום בגדר פסק-הדין לייחס למערער את כתיבת האמירות בבלוג, ללא בסיס ראייתי ובחריגה מגדרי הקובלנה וטענות הצדדים , הגם שאין בדברים אלה כדי להשפיע על תוצאת פסק-הדין . סוף דבר, לא שוכנעתי, כי נפל פגם בפסק הדין המצדיק את התערבותו של בית המשפט.

אשר על כן, הנני דוחה את הערעור.

בנסיבות העניין, לפנים משורת הדין, נוכח מצבו הכלכלי ונסיבותיו האישיות של המערער, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ל' חשוון תש"פ, 28 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.