הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רת"ק 48735-09-19

בפני
כבוד ה שופטת עינת אבמן-מולר

המבקש

מוטי קרמן

נגד

המשיב
שמעון הרוש

פסק דין

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בירושלים (כבוד הרשם הבכיר (כתוארו אז) נ' נחשון) מיום 4.8.19.

המבקש והמשיב מתגוררים בשכנות ברחוב זית רענן במבשרת ציון. בין בית המבקש לבית המשיב עמדה גדר אבן ששימשה גבול בין חלקות הצדדים מזה שנים רבות. לאחר שהמבקש רכש את ביתו, ביצע שיפוץ במהלכו הרס את גדר ההפרדה ובנה במקומה גדר אבן אחרת.

המשיב הגיש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות, בגדרה טען כי המבקש הרס את קיר ההפרדה המקורי ללא תיאום וללא רשות ובנה תחתיו קיר הסובל מליקויים חמורים ומהווה סכנה בטיחותית, והציב בתוכו ארבעה בלוני גז. כן נטען כי במהלך השיפוצים הרס המבקש את שביל הגישה לביתו של המשיב. המשיב ביקש לחייב את המבקש לסלק את בלוני הגז שהוצבו בתוך קיר ההפרדה ולחייב את המבקש בתשלום 18,000 ₪ בתוספת מע"מ על מנת לאפשר החזרת הגדר למצבה הקודם ותיקון שביל הגישה שנהרס.
בכתב ההגנה אישר המבקש כי גדר האבן נהרסה בחלקה על ידי הקבלן המשפץ, אך טען כי הגדר תוקנה וכיום הגדר חזקה ואיכותית יותר ממצבה קודם לשיפוץ וכי בלוני הגז הוצבו בצד הגדר השייכת למבקש ומיקומם אושר על ידי טכנאי גז, מה גם שהמשיב הסכים למיקומם זה בתנאי שיבוצעו דרישותיו לעבודות התיקון. אשר לשביל הגישה לביתו של המשיב, טען המבקש כי השביל כלל לא ניזוק.

בהסכמת הצדדים מונה המהנדס יגאל ברגמן כמומחה מטעם בית המשפט. המומחה קבע כי קיר ההפרדה שבנה המבקש אינו עומד בסטנדרטים מקצועיים ובדרישות חוקי הבנייה, ויציבותו לקויה. כן נקבע כי הקיר שונה מהותית ממבנה הקיר המקורי באופן שלא ניתן לבצע בו תיקונים והתאמות ואין מנוס מהריסתו ובניית קיר חדש בתואם לקיר המקורי. אשר לשביל הגישה לדירת המשיב קבע המומחה כי נדרש לבנות אותו מחדש לאחר ששקע ונשבר עקב תנועת רכב כבד. עלות ביצוע העבודות, כפי שנקבע בחוות הדעת, היא 18,000 ₪ בתוספת מע"מ.

לאחר שהוגשה חוות הדעת הגיש המבקש בקשה לאפשר לו לתקן את כתב הגנתו ולהגיש תביעה שכנגד, שכן לטענתו לאחר בדיקה שביצע מצא כי גדר הגבול סוטה בשיעור שבין 70 ס"מ ל-125 ס"מ לתוך שטח המבקש, ומכאן שכלל אינה שייכת למשיב ואין כל בסיס לתביעתו. לאחר שהתקיים דיון בנוכחות הצדדים ובהיעדר הסכמות לגופו של עניין, נתן בית המשפט את פסק דינו.

בפסק הדין דחה בית המשפט את בקשת הנתבע לתקן את כתב ההגנה וקיבל את התביעה בכל הנוגע לסעד הכספי. בית המשפט קבע כי טענות המבקש (הנתבע) לעניין מיקום הגדר הועלו בשלב מאוחר של ההליך ולא נתמכו בחוות דעת מתאימה. בית המשפט ציין כי טענות אלה בנוגע לזכויות הצדדים במקרקעין חורגות מהמסגרת הדיונית המצומצמת של תביעות קטנות ויש לבררן במסגרת הליך נפרד, ומכל מקום, גם אם תתקבל בסופו של יום טענת המבקש לעניין מיקום הגדר, אין בכך לרפא את העובדה שכיום קיים במקום מבנה לא בטיחותי, כפי שקבע המומחה, שיש להסירו ולבנות חדש תחתיו. בית המשפט הוסיף כי אין לקבל את התביעה למתן צו עשה בנוגע לבלוני הגז, שכן סעד זה אינו בסמכות בית משפט לתביעות קטנות. בית המשפט קבע כי אין חולק כי גדר האבן עמדה על תילה עובר לכניסתו של המבקש לביתו בשנת 2016, במשך שנים רבות. הגדר נהרסה בעקבות עבודות שיפוץ שביצע המבקש בביתו ונבנתה באופן לא תקין ולא בטיחותי, ובהתאם לחוות דעת המומחה יש להרוס אותה ולבנות אחרת תחתיה, וזאת בעיקר מטעמי בטיחות ויציבות הגדר. בית המשפט אימץ את מסקנתו של המומחה וחייב את המבקש לשלם למשיב סך של 21,060 ₪ (שהם 18,000 ₪ בתוספת מע"מ) וכן חייבו בהוצאות משפט בסך 1,200 ₪.

בבקשת רשות הערעור טען המבקש כי טעה בית המשפט עת הכריע בתביעה הנזיקית שהוגשה מבלי להידרש לשאלה הקניינית של תוואי הגדר. המבקש טען כי המשיב אישר שהגדר חורגת ממקומה הנכון, אף כי טען שהדבר נעשה בהסכמת בעליו הקודמים של בית המבקש תוך הצגת אישור מיום 2.11.89, ודי בהודאתו על מנת לקבוע שלא נגרם לו כל נזק ולהטיל את בניית הגדר על שני הצדדים לאחר שיוברר התוואי הנכון שלה. המבקש טען כי בית המשפט טעה בהוראתו למבקש לבנות את הגדר מחדש על חשבונו, תוך שהוא גורר אותו לעלות כפולה עת תועתק הגדר לתוואי הנכון. כן נטען כי בית המשפט טעה שהשית על המבקש את כל הוצאות בניית הגדר, שכן נוכח מצבה הקודם בלאו הכי היה על הצדדים לבנותה מחדש. המבקש טען בנוסף כי טעה בית המשפט בהוראתו להעביר למשיב את עלויות הבנייה ללא קשר לבניית הגדר בפועל וכי היה עליו להתנות את התשלום בבניית הגדר או ליתן כל הוראה אחרת המתחשבת בהיותה של הגדר רכוש המשותף לשני הצדדים.

בתשובה שהגיש המשיב לבקשה טען הוא, כי המבקש הרס גדר אבן אותה בנה המשיב עשרות שנים קודם שרכש המבקש את ביתו וכן הרס את שביל הגישה לביתו של המשיב, כאשר גדר חלופית שבנה, ללא הסכמת המשיב, נעשתה באופן לקוי ומסוכן. המשיב טען כי בצדק דחה בית המשפט את בקשת המבקש לתקן את כתב ההגנה, בקשה שהוגשה בשלב מאוחר לאחר שכבר ניתנה חוות דעת המומחה המוסכם והגיע זמן כתיבת פסק הדין, מה גם שטענתו החדשה של המבקש נטענה בעלמא וללא תמיכה בחוות דעת מתאימה. עוד נטען כי בצדק קבע בית המשפט כי אין בטענתו החדשה של המבקש כדי לרפא את העובדה שקיים מבנה לא בטיחותי שיש להסירו ולבנות אחר תחתיו, ואין כל סתירה בין תביעת המבקש לשינוי גבול החלקות, הנדונה כיום בהליך נפרד, לבין חובתו להיטיב את הנזק שגרם.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לדחות את בקשת רשות הערעור, כפי שיפורט להלן.

הלכה היא כי אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות היא מצמצמת ומחמירה במיוחד. לא אחת נקבע כי בשל טבעם של הליכי תביעות קטנות -שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של סכסוכים - תינתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות רק במקרים חריגים במיוחד בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור, או עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה, או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר (רע"א 7535/16 דהרי נ' לדרמן (26.12.16); רע"א 5623/18 עיריית ירושלים נ' מור (9.8.18)). לא מצאתי כי מקרה זה בא בגדר החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור. הטענות שהועלו תחומות למחלוקת שבין הצדדים. בית המשפט קבע כממצא עובדתי, עליו לא היתה מחלוקת, כי המבקש הרס את גדר האבן שהיתה בנויה ושימשה במשך שנים רבות גדר גבול בין חלקות הצדדים וכי גרם נזק לשביל הגישה לבית המשיב עקב תנועת כלי רכב כבדים. כן קבע בית המשפט, בהסתמך על חוות דעתו של המומחה, כי תחת גדר האבן שנהרסה בנה המבקש גדר אבן לא תקינה ולא בטיחותית. נוכח קביעות אלה, לא נפל פגם במסקנתו של בית המשפט לחייב את המבקש בפיצוי כספי בגובה עלות תיקון הגדר ושביל הגישה לבית המשיב , סעד השקול ל"ביצוע בעין" והשבת הגדר והשביל למצבם הקודם.
כאמור, מטרתם של הליכי תביעות קטנות הוא בירור יעיל ומהיר של סכסוכים. בקשתו של המבקש, שהוגשה בשלב מתקדם של ההליך לאחר שהוגשה חוות דעת המומחה שמונה בהסכמה, לתקן את כתב ההגנה ולהגיש תביעה שכנגד לסילוק יד, חורגת מתכלית זו של ההליך וחורגת גם מגדר סמכותו של בית משפט לתביעות קטנות (ראו סעיף 60(א) לחוק בתי המשפט).
אוסיף ואומר, כי אמנם ברמה העקרונית יתכן וראוי היה לברר את המחלוקות כולן במאוחד. עם זאת, בנסיבות בהן ההליכים השונים אינם מעוררים שאלות דומות של עובדה ומשפט ובירור טענותיו הקנייניות של המבקש אינו מתאים להליך של תביעה קטנה ועשוי להארך זמן לא מועט, כאשר בכל אותה עת נ יצבת גדר שנבנתה באופן לא תקין ו לא בטיחותי (וכלשונו של המומחה: " הקיר לא יציב וקיים חשש ממשי ומוחשי לקריסתו"), וזאת תחת גדר שנהרסה על ידי המבקש ללא תיאום ו ללא הסכמה, מה גם שהפיצוי כולל גם את תיקון שביל הגישה לביתו של המשיב שאינו רלוונטי למחלוקת הקניינית , וכשלכך יש להוסיף את השלב המתקדם בהליך בו הועלו הטענות החדשות, הרי שאין לומר שמסקנתו של בית המשפט שגויה, ודאי לא במידה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. ממילא אין בפסיקת בית המשפט כדי לנקוט עמדה בנוגע לזכויות במקרקעין, וטענותיהם של הצדדים בעניין זה , על כל הכרוך בכך ובתוצאתו האפשרית של ההליך הנפרד שנקט המבקש , שמורות ל הם במסגרת אותו הליך.

עניין נוסף אליו יש להידרש נוגע לטענת המבקש הגורסת כי טעה בית המשפט עת קבע להעביר למשיב את עלויות הבנייה ללא קשר לבניית הגדר בפועל. עניין זה מעורר על פניו קושי הנובע מכך שאין המדובר בתביעה לפיצוי כספי בגין תיקון שכבר בוצע, ואף לא בסעד של תיקון בעין (שלא ניתן לתבעו בבית משפט לתביעות קטנות), אלא בתביעה לפיצוי כספי בגין ליקוי ברכוש המשותף לשני הצדדים (לפחות ככל שעסקינן בגדר), שטרם תוקן ושלטענת המשיב בכוונתו לתקן.
לאחר בחינת הדברים, איני רואה פסול בקביעתו של בית המשפט כי על המבקש לשלם למשיב את מלוא הסכום הנדרש לביצוע התיקונים. פסיקת פיצויים מיועדת במקרה זה להביא להשבת המצב לקדמותו, לאחר שהמבקש עשה דין לעצמו, הרס את הגדר ובנה אחרת תחתיה על דעת עצמו וללא הסכמה. על מנת להשיב את המצב לקדמותו, אין די בפיצוי כספי חלקי, ועל המעוול לשלם חלק יחסי בלתי מסויים ברכוש משותף תקין ומתאים. כבר בכתב התביעה הצהיר המשיב כי בכוונתו להחזיר, באמצעות בעל מקצוע מטעמו, את הגדר למצבה הקודם ולתקן את שביל הגישה שנהרס, ואף צרף לכתב התביעה הצעת מחיר לביצוע העבודות הנ"ל העומדת ע"ס 18,000 ₪ בתוספת מע"מ, סכום אותו קבע גם המומחה כסכום שנדרש לצורך התיקונים הנדרשים. משנמצא כי בכוונת המשיב לתקן את הליקויים, אין מניעה לקבוע כי המשיב זכאי לפיצוי, ומובן כי חובתו תהא לבצע את התיקונים כפי שהצהיר בתוך זמן סביר (לעניין זה השוו ע"א 4720/10 אקרילית השקעות 1997 בע"מ נ' נציגות הבית המשותף רח' נורית 19א (16.4.12); ע"א 1772/99 זלוצין נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 203; ע"א (חי') 38050-09-19‏ קוביטיאנסקי נ' שתית בע"מ (25.10.19)).

לסיכום – בקשת רשות הערעור נדחית.
המבקש ישא בהוצאות המשיב בהליך זה בסך 2,500 ₪.

ניתנה היום, ט' אייר תש"פ, 03 מאי 2020, בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.