הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 67280-05-20

לפני
כבוד ה שופטת חנה מרים לומפ

המבקש
טאהה אבו לטיפה
באמצעות ב"כ עו"ד גאדה חליחל

נגד

המשיבה
מדינת ישראל
באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב (אזרחי)
על ידי ב"כ עו"ד גיא גנצ'רסקי

החלטה

לפניי בקשה ליתן רשות לערער על החלטת כב' השופטת ב' יהלום מבית המשפט השלום בירושלים מיום בת"א 51677-10-15 17.3.20 (להלן: החלטת בית המשפט קמא) לפיה על המבקש להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבה, בסך 25,000 ₪.

רקע
במסגרת התיק העיקרי הוגשה תובענה על ידי המבקש כנגד המשיבה, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לדבריו, עקב מעשי ומחדלי המשיבה במסגרת הליך מעצרו וחקירתו. להלן אביא בתמצית, את המסגרת העובדתית בתיק העיקרי.
המבקש, יליד 1995, טוען כי ביום 4.11.13 נעצר על ידי כוחות הביטחון בביתו שבקלנדיה. לטענתו, לאחר שנתפס ונאזק הוא הוכה על ידי חיילים למרות שידעו כי הוא סובל מפציעה קודמת בידו, אזקו בחוזקה את ידיו באופן שגרם לו לאובדן תחושה באגודל שמאל. לדבריו, שעות ספורות טרם מעצרו הוא הכין תיעוד רפואי שהעביר לחיילים שעצרו אותו, אך כוחות הבטחון לא התייחסו לאמור במסמכים המראים כי הוא סובל מאפילפסיה, תחלואה נפשית ובעברו נסיונות אובדניים.
בנוסף טען, כי גם לאחר שהובל מביתו לאלרם המשיכו החיילים להכות אותו ולהשפיל אותו. הוא נלקח למעצר תוך שהוא סופג מכות במהלך הנסיעה. ל דבריו, התנהלות זו של גורמי הביטחון מהווה שימוש לא סביר בכוח, תקיפה ועינויים.
עוד טען, כי מהמסמכים הרפואיים שמולאו עם קבלתו למעצר מלמדים על נ יסיון לטייח את המכות שספג בדרך, וכן הרופא במתקן החקירות של השב"כ בכלא שקמה, לא עשה דבר לאחר שהתלונן על המכות שספג. כמו כן טען, שהטופס שמולא על ידו אינו משקף את הדברים כהווייתם, שכן הורו לו לסמן "לא" בכל הסעיפים.
בנוסף טען המבקש , כי חקירתו הייתה אינטנסיבית, נמנעה ממנו שינה , והוא נחקר כשהוא אזוק לכיסא, על אף שבמעצר ו הקודם, ניתנה הוראה מרופא שלא לאזוק את ידיו, בעת מעצרו סבל ממניעת מזון, שתיה ורחצה, ראשו כוסה, הוא נקשר בתנוחה מכאיבה, ספג מכות איומים והשפלות, וכן לא קיבל טיפול התואם את מצבו הרפואי.
בכתב הגנתה טענה המשיבה , כי התובע הורשע על פי הודאתו בעבירות ביטחון רבות ונגזרו עליו 26 חודשי מאסר בפועל. אשר למעצר ביום 4.11.13, הכחישה המשיבה את כל טענות יו. נטען, כי המעצר בוצע ללא התנגדות וללא אלימות. לטענתה, הבדיקות הרפואיות לא העלו כל ממצא חריג, ובזמן אמת לא טען המבקש דבר , גם בעת שהובא לבית המשפט להארכת מעצרו , מלבד הטענה ששבר את רגלו שנתיים קודם לכן. בהמשך, התובע נבדק מספר פעמים בעקבות תלונות על כאבי ראש וגב וסחרחורות , אך לא נמצאו תוצאות חריגות. לטענת המשיבה, ביום 27.11.13 נכבל המבקש למיטתו בהמלצת עובדת סוציאלית בשל חשש לפגיעה עצמית.
התובענה הוגשה ביום 26.10.15. במסגרתה הוגשו חוות דעת פסיכיאטריות מטעם הצדדים, וכן מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' י' כהן . כעבור ארבע שנים, ביום 6.10.19, הוגשה לפני בית המשפט קמא בקשה להפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיבה בסך 50,000 ₪. בהתחשב בנסיבות, בית המשפט קמא המתין לקבלת חוות הדעת מפרופ' י' כהן בטרם ייתן החלטתו בבקשה. חוות הדעת התקבלה ביום 2.2.20, וממנה עולה כי לא נותרה לתובע כל נכות מהאירועים נשוא התביעה, אף לא זמנית.
לאחר קבלת חוות הדעת, כאמור, ביום 17.3.20 נעתר בית המשפט קמא לבקשה והורה למבקש להפקיד 25,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיבה, והורה כי אם לא תופקד הערובה, התביעה תידחה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהמבקש הוא תושב הרשות הפלסטינית , ואין כיום תשתית המאפשרת אכיפת פסקי דין ישראליים ברשות הפלסטינית, וכן בכך שסיכויי התביעה אינם גבוהים, בפרט לאחר קבלת חוות הדעת של פרופ' י' כהן.
ביום 31.5.20 הוגשה על ידי המבקש בקשת רשות הערעור דנן, בה טען כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו וכי יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא בנוגע להפקדת הערובה, או לחילופין, להפחית את גובה הערובה.
ביום 6.8.20 הגישה המשיבה את תגובתה לבקשה, וביום 27.8.20 הגיש המבקש את תגובתו לתשובת המשיבה.

טענות הצדדים
לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא בקביעתו, כי סיכויי התביעה נמוכים, וכי בעקבות חוות הדעת הפסיכיאטרית גדל הקושי בהוכחת התביעה. לדבריו, סיכויי התביעה גבוהים, ממספר טעמים, עליהם אעמוד, בקליפת אגוז, כדלקמן:
ראשית, המשיבה התנהלה באופן לא ראוי כאשר הכחישה את האירוע ומסרה גרסאות סותרות. לדבריו, משמעות הדברים היא שיש לשקול את העניין לרעתה ולחייבה בנזקי המבקש.
שנית, המבקש לא קיבל מאת המשיבה דיווחים לגבי ניהול החקירה ותוצאותיה ועל כן מדובר בנזק ראייתי, כך שנטל ההוכחה עובר למשיבה, ומשכך סיכויי התביעה עולים. כמו כן, לדבריו קיימת הודאת בעל דין כי מדובר היה בפעולת שיטור ולא בפעולה מלחמתית, ועל כן לא עומדת למשיבה הגנת הפעולה המלחמתית.
שלישית, המשיבה לא סיפקה כל הסבר עובדתי משכנע לאירועים, ועל כן גרסתה חלשה ביותר. לדבריו, עובדה זו מצטרפת להתנהלותה הכוללת של המשיבה, ועל כן סיכויי התביעה גבוהים ביותר.
רביעית, ראוי היה לדחות על הסף את הבקשה להפקדת ערובה, וזאת בשל עיתוי הגשת הבקשה, בשיהוי של ארבע שנים. לדבריו, היה על המשיבה להגיש את הבקשה בתחילת ההליך ולא לחכות על לשלב מתקדם זה. כמו כן, לטענתו, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב מצד המשיבה ונועדה לחסום את דרכו לבית המשפט.
בנוסף, לטענת המבקש ראוי היה לדחות את הבקשה על הסף משום שלא צורף לבקשה תצהיר לתמיכה בעובדות בבסיס הבקשה.
לסיכום, לטענת המבקש, הטלת חיוב להפקדת ערובה למעשה תחסום את דרכו לבית המשפט, שכן אין באפשרותו לשלם סכום שכזה, בשל מצבו הכלכלי הירוד, ועל כן יאלץ למשוך את התביעה ולוותר על פיצוי לנזקיו. לדבריו, אין לנעול בפניו את שערי בית המשפט , אך בגלל עוניו ומקום מגוריו. המבקש הפנה לפסיקה לתמיכה בטיעוניו.
בתגובה, טענה המשיבה, כי קביעת בית המשפט קמא אינה נופלת תחת המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. בנוסף, הפנתה לבקשתה להפקדת ערובה ולטענות בדבר סיכויי התביעה, אפשרות הגבייה, ושיעור הערובה הסביר.
בעניין סיכויי התביעה, טענה המשיבה כי סיכויי התביעה קלושים. ראשית, משום שחוות הדעת הפסיכיאטרית של המומחה מטעם בית המשפט תומכת בעמדתם. שנית, משום שקיימת למשיבה הגנת הפעולה המלחמתית, ופטור מאחריות בגין נזק לתובע פעיל בארגון מחבלים, בהתאם לסעיפים 5(א) ו-5ב(א) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) התשי"ב-1952.
אשר לעיתוי הבקשה, לטענת המשיבה מדובר בהחלטה של בית המשפט קמא להמתין עם ההחלטה ע ד לאחר קבלת חוות הדעת על מנת לבחון את טיעוניו של המבקש. לדבריה, הבקשה הוגשה רק כאשר התחוור שסיכויי התביעה קלושים, ולא על מנת להקשות על המבקש לברר את תביעתו.
בעניין יכולתו הכלכלית של המבקש, לטענת המשיבה לא הובאו ראיות בדבר אי היכולת להפקדת הערובה, ועל כן אין לקבל טיעון זה. בעניין זה, המשיבה חזרה על טיעוניה בדבר הקושי בגביית הוצאות מתובעים תושבי הרשות הפלסטינית.
המשיבה אף היא הפנתה לפסיקה התומכת בטיעוניה.
בתשובתו, חזר המבקש על טענותיו בבקשה, תוך הדגשת זכות הגישה לערכאות, והטענה כי אף אם ראוי להטיל חיוב להפקדת ערובה, הרי שהסכום שהוטל חורג מהמקובל.

דיון והכרעה
בפתח הדברים יצוין, כי לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים ומסמכי תיק בית המשפט קמא, אני סבורה, שלא נפל פגם בהחלטת בית המשפט קמא, מהטעמים שיפורטו בהמשך.
מקור החיוב להפקדת ערובה בידי תובע להבטחת הוצאות הנתבע, קבוע בהוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") הקובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". תכלית תקנה זו היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע, בפרט במקרים בהם סיכויי התביעה קלושים. (ר' רע"א 321/07 אלינה רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי גיא (פורסם בנבו, 21.08.2007)). יודגש, כי הכלל הוא כי אין להפקיד עירבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא לעיתים נדירות ובמקרים חריגים בלבד (ר' רע"א 2442/98 עו"ד מיוחס ואח' נ' עו"ד רוזן, פ"ד נג(3) 145, רע"א 4366/07 רפאלוב נ' חכמוב (פורסם בנבו, 19.7.2007)).
בפסיקה צוינו נסיבות המלמדות על כך שיש מקום לשקול השתת חיוב ערובה על התובע ובהן: תושבות חוץ, אי ציון מען עדכני בכתב התביעה, מורכבות ההליך, שיהוי בהגשת ההליך, סיכויי תביעה קלושים ומצב כלכלי ירוד של התובע (ר' אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 12, 2015), עמ' 679). על בית המשפט לאזן בין הפגיעה העלולה להיגרם בזכות הגישה לערכאות אשר הוכרה כזכות חוקתית, לבין זכותו הקניינית של מבקש הערובה לגבות את הוצאותיו בגין תביעה זו, על מנת שלא יצטרך לעמוד בפני "שוקת שבורה" אם יזכה בדין.
הלכה היא, כי על בית המשפט לנהוג משנה זהירות בעת שיחליט להטיל על התובע חיוב הפקדת ערובה, וכן בעת שיקבע את סכום ההפקדה, וזאת נוכח החשש כי השלכות החלטה זו עלולות להגיע עד כדי ביטול התביעה ומניעה מאדם חסר אמצעים את זכות היסוד לגשת לערכאות. מנגד, על בית המשפט לאזן את זכותו של הנתבע אשר עלול להגיע למצב שיוציא הוצאות מיותרות עקב תביעת סרק שהוגשה נגדו, ובסופו של הליך לא יהא לו ממי להיפרע. על כן עליו למצוא את האיזון הראוי בין הצדדים, תוך מתן בכורה לזכותו הבסיסית של אדם לגשת לערכאות.
עם זאת, כאשר מדובר בתביעה של תושבי חוץ קיימת נטייה לחייבם בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים. ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, נח(5) 865 (2004) נקבע, כי:
"בית-המשפט ישתמש בסמכותו לחייב בהפקדת ערובה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידו להצביע על נכסים הנמצאים בישראל כך שיקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו. תושבי הרשות הפלסטינית נחשבים לצורך זה כתובע המתגורר בחו"ל, אולם עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. בית-המשפט ישקול שיקולים רלוונטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו" (ר' גם רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (פורסם בנבו, 28.05.2012) בפס' 15 וההפניות המובאות שם).

ככלל, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות באופן מובהק לניהול ההליך, ובכלל זאת, בהחלטות הנוגעות לחיוב הפקדת ערובה. משכך, ערכאת הערעור תתערב בעניינים אלה, אך במקרים שבהם ההחלטה מנוגדת לדין, גורמת עיוות דין לאחד הצדדים, אינה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן (ראו רע"א 10142/17 גולד נ' ברגמן (פורסם בנבו, 28.01.2018), רע"א 4339/19 שרית קילקר נ' עובד נועם (פורסם בנבו, 27.08.2019)).
בעניין השיקולים העומדים לפני השופט כבר כתב כב' השופט א' גרוניס ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, נח(5) 865 (2004): "ברי כי שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית-המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות" (שם, פסקה 5)
לא מצאתי, כי המקרה דנן נמנה עם מקרים חריגים אלה, המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא.
במקרה בו עסקינן, מצא בית המשפט קמא , כי מבלי לקבוע מסמרות, בשלב זה של התביעה לאחר קבלת חוות הדעת ממומחה בית המשפט, סיכויי התביעה אינם גבוהים. לאחר עיון בכתבי הטענות, במכלול טענות הצדדים ובחוות הדעת, שוכנעתי כי לא נפל פגם בקביעה זו. כאמור, מבלי שהדבר ילמד על תוצאת ההליך העיקרי בסופו של דבר , נראה, לכאורה, מחוות הדעת של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, כי לא נותרה למבקש נכות כלשהי, אף לא זמנית, כתוצאה מהאירוע, וכי הוא אינו סובל מאפילפסיה. כמו כן, לא מצאתי כי שגה בית המשפט קמא בכך שקבע כי הגנת הפעולה המלחמתית גם היא מחלישה את סיכויי התביעה.
בית המשפט קמא לא פרק העול המוטל עליו, התחשב בכל השיקולים הרלוונטיים להחלטה, ובכללם, מקום מושבו של המשיב, אמצעי האכיפה הקיימים כיום ברשות הפלסטינית, ומצבו הכלכלי של המשיב, מכלול הראיות בתיק, אל מול זכותה הקניינית של המשיבה להיפרע מהמבקש ולקבל את הוצאותיה ככל שתידחה תביעתו. בית המשפט קמא שמע את טענות המבקש, ולא השתכנע כי מצבו הכלכלי הוא כזה שדרישת מתן ערובה תמנע ממנו את זכות הגישה לערכאות, שכן מלבד טענותיו לא הוגש תצהיר לתמיכה בטענותיו. לא ראיתי לנכון להתערב בקביעה זו, בפרט כאשר המבקש לא צירף כל ראיה לתמיכה בטענתו בעניין מצבו הכלכלי, מלבד אמירה כללית כ י המצב קשה בכל הרשות הפלסטינית, טענה שאין די בה .
מכאן, שבהצטרף העובדה שהמבקש הוא תושב חוץ, שלא הביא ראיות בדבר מצבו הכלכלי, ונוכח האמור בדבר סיכויי התביעה, צדק בית משפט קמא עת קבע, שיש מקום להפקדת ערובה.
אשר לטענה, כי לא הוגש תצהיר לתמיכה בעובדות בבקשה להפקדת הערובה, בצדק קבע בית המשפט קמא שלמעשה העובדות בבקשה אינן שנויות במחלוקת, שכן הן נלקחו מתוך טיעוניו של המבקש. יתר הטענות הן משפטיות ואין צורך לתמכן בתצהיר.
אשר לעיתוי הגשת הבקשה בבית משפט קמא , קרי, לאחר ארבע שנים מעת שהוגשה הת ובענה, אשר יכלה, לכאורה, להצביע על חוסר תום לב בבחירת עיתוי הגשת הבקשה, במטרה למנוע מהמבקשים לפניי להשיג את זכויותיהם - אכן מוטב היה לו הייתה הבקשה מוגשת בשלב מוקדם יותר של ההליך. עם זאת, משהמתין בית משפט קמא לקבלת חוות דעת מומחה בית המשפט בטרם ייתן החלטתו, עיתוי ההחלטה בדבר הפקדת הערובה לאחר קבלתה של חוות הדעת שהשפיעה באופן מהותי על סיכויי התביעה , הוא מתאים, שכן המשך ההליך יגרור את המשיבה להוצאות נוספות, מאחר שטרם נשמעו ראיות ואף טרם התקיים דיון במעמד הצדדים.
בעניין גובה הערובה, בהתחשב באופי התביעה ובמשאבים הדרושים לניהול ההגנה, על אף שמדובר בסכום הנוטה לצד הגבוה, לא מצאתי כי חרג בית המשפט קמא מתחום הסביר בקביעתו את סכום הערובה, ומכל מקום אין מדובר בחריגה קיצונית המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.
אשר על כן, לא מצאתי להתערב בהחלטת בית משפט קמא להט יל ערובה על המבקש להבטחת הוצאות המשיבה.
הוצאות בקשה זו ישקלו בסיומו של ההליך, אם בית משפט קמא יידרש לכך.
העירבון בבקשה זו יושב למבקש באמצעות ב"כ.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א תשרי תשפ"א, 29 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.