הדפסה

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים רע"א 40346-01-20

לפני
כבוד ה שופטת חנה מרים לומפ

המבקשים
(התובעים)

  1. מסעוד מהגרפטה
  2. מונבר מהרגפטה

באמצעות ב"כ עו"ד אליהו הסטר

נגד

המשיבים
(הנתבעים)
1. מנסור סעידיאן
באמצעות ב"כ עוה"ד ירון רבינוביץ' ושיר פרומין
2. גדעון חיים
באמצעות ב"כ עו"ד אורלי זינגרמן
3. מדינת ישראל-לשכת הוצאה לפועל תל אביב
פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)
4. בנק הפועלים בע"מ - נמחק

החלטה

לפניי בקשה ליתן רשות לערער על החלטת כב' השופט א' סלע מבית המשפט השלום בירושלים מיום 19.12.19 (להלן – החלטת בית משפט קמא) בת.א. 20237-05-12 לפיה על המבקשים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות המשיבים.

רקע
במסגרת התיק העיקרי הוגשה תובענה על ידי המבקשים, לסעד כספי בסך 1,098,045 ₪, שהגישו המבקשים כנגד המשיבים (הנתבעים 2-5 בהליך המקורי) ושני נתבעים נוספים (נתבע 1 ונתבע 6). לטענת המבקשים, חוב זה מבוסס על העברה שלא כדין של כספים מחשבונות בנק שהיו שייכים למר בניהו מהגרפטה ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר המבקשים הם יורשיו. לדבריהם, המשיב 1 המשיב 2 וטויסטר רוני, שהוא נתבע 1 בהליך המקורי, זייפו את חתימת המנוח על שטר חוב ואיתו גבו, באמצעות המשיב 3, את הכספים מבנק הפועלים (המשיב 4, אשר נמחק מהבקשה בהסכמת הצדדים) ומבנק מזרחי, נתבע 6 בהליך המקורי.

ביום 24.4.13 קבע בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת ש' ליבוביץ) , כי על המבקשים להפקיד ערובה בסך 20,000 ₪ להוצאות הנתבע 1 והנתבע 6 בהליך המקורי. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור אשר התקבלה באופן חלקי בהחלטה מיום 1.5.14, לפיה הופחתה הערובה לסך של 5,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1 ו-6. באותה החלטה נקבע, כי ככל שתמונת הדברים תשתנה ביחס לסיכויי התביעה או ביחס ליכולתם הכלכלית של המבקשים, יהיו רשאים הנתבעים להגיש בקשה לעיון חוזר לבית משפט קמא. בהמשך נפסק, כי אותה ערובה תופקד גם לטובת הנתבעים 2,4,5, כך שיופקד סך 5,000 ₪ לכל אחד מהנתבעים 1-2 ו- 4-6. בעקבות החלטת בית המשפט קמא מיום 30.3.15הפקידו המשיבים, לדבריהם בעזרת הלוואה שלקחה קרובת משפחה של המנוח, 2,000 ₪ נוספים להבטחת הוצאות הנתבעים 1-2 ו4-6. כלומר, הופקדו סך הכל 7,000 ₪ עבור כל אחד מהנתבעים מלבד נתבע 3.

לאחר שהוגשה בקשה על ידי נתבעים 1 ו-6 לעיון חוזר, נעתר בית משפט קמא לבקשה בהחלטתו מיום 1.4.19. שם נקבע, כי בעקבות שמיעת פרשת התביעה, ניתן לומר כי ה קושי בהוכחת התביעה, גבר. בנוסף קבע, כי המידע על המצב הכלכלי של המבקשים השתנה, בעקבות ראיות בנוגע לתשלומים ובנוגע להגעתו של המבקש 1 ארצה לדיונים, גם כאשר לא היה הכרח בכך. כפועל יוצא הוחלט, כי המשיבים יפקידו סך נוסף של 15,000 ₪ ל הבטחת הוצאות נתבע 6. בנוגע לנתבע 1, לא נפסקה ערובה נוספת, שכן הוא עצמו לא שילם הוצאות שהוטל עליו. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו נדחתה, וכן בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון.

ביום 19.12.19 ניתנה החלטה נוספת על ידי בית המשפט קמא, בעקבות בקשת המשיבים להגדלת ערובה להבטחת הוצאותיהם, מאותם נימוקים שפורטו בהחלטה מיום 1.4.19. בית המשפט קמא קבע , כי הקביעות תקפות ביחס לכלל הנתבעים, ביחס לסיכויי התביעה וכן ביחס למצבם הכלכלי של המבקשים. אולם, משום שהמשיבים המתינו עם הגשת בקשותיהם, קבע בית המשפט קמא סכום נמוך יותר מאשר זה שנקבע לנתבע 6. כתוצאה מכך, הוחלט כי המשיבים יפקידו סך 10,000 ₪ עבור כל אחד מהמשיבים, ובסך הכל 40,000 ₪.

ביום 17.1.20 הוגשה על ידי המבקשים בקשת הערעור דנן, בה טענו כי שגה בית המשפט קמא בהחלטתו וכי יש לבטל את החלטת בית המשפט קמא בנוגע להפקדת הערובה.

ביום 13.2.20 קבע בית משפט זה (כב' הרשמת ת' בר-אשר) כי המבקשים פטורים מהפקדת עירבון עבור הגשת בקשת הערעור, משום שבמוקד הבקשה עצמה ניצבת השאלה בדבר יכולתם הכלכלית של המבקשים.

ביום 5.2.20 נמחק משיב 4 מהתביעה בהסכמת הצדדים, ולפיכך גם מבקשה זו. בנוסף, נמחק נתבע 6 מן התביעה המקורית. כתוצאה מכך, הוחזרה למבקשים הערובה שהופקדה עבור הוצאות הנתבעים הנ"ל. בהוראת בית המשפט הופק סכום זה ( 14,000 ₪ ) כעירבון נוסף להבטחת הוצאות המשיבים 1-3 בבקשה שלפניי. כתוצאה מכך, הסכום העומד על הפרק בבקשת רשות ערעור זו עומד על 30,000 ₪, אשר מתוכם הופקד כערבון סך של 14,000 ₪.

ביום 30.3.20 הגיש משיב 1 את תשובתו לבקשה, ביום 1.4.20 הגיש משיב 2 את תשובתו לבקשה, וביום 22.4.20 הגישו המבקשים את תגובתם לתשובות המשיבים.
בעקבות מצב החירום, ניתנה למשיבה 3 ארכה למתן תגובה לבקשה, והיא הגישה תגובתה ביום 26.5.20, בה סמכה ידיה על תגובתה לבקשת עיכוב הביצוע שהוגשה ביום 5.2.20. ביום 1.6.20 הגישו המבקשים את תשובתם לתגובת המשיבה 3.

טענות הצדדים
לטענת המבקשים, שגה בית המשפט קמא בקביעתו, כי יש נו קושי בהוכחת התביעה וכי הוא גבר בעקבות שמיעת פרשת התביעה. לדבריהם, סיכויי התביעה גבוהים מאוד, ממספר טעמים, אשר אעמוד עליהם בקצרה.
ראשית, לדברי המבקשים, "נסיבות המקרה מצביעות בעליל על מעשה של זיוף השטר ותרמית"
שנית, טענו המבקשים כי נטל ההוכחה בדבר אוטנטיות השטר היא על המשיבים, ועל כן סיכויי התביעה גבוהים. בעניין זה צוטטה קביעת ביהמ"ש העליון בע"א 2032/06 אמנון האגי נ' עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן (פורסם בנבו, 01.02.2009), כי בטענות זיוף על מחזיק השטר להוכיח אמיתות ולא על טוען טענת הזיוף.
שלישית, המבקשים צירפו תצהיר, לפיו השטר הושב לנתבעים. לטענתם, העובדה כי הנתבעים מחזיקים בשטר ואינם מביאים אותו לבית המשפט מחלישה את טענת אמיתות השטר. כמו כן, הם הפנו לדברי הגרפולוג שהעיד בדיון בפני בית משפט קמא, כי קרוב לוודאי שהמנוח אינו חתום על השטר.
בנוסף, חזרו המבקשים על טענתם כי אין בידם להעביר כספים מאיראן ואין להם כספים בישראל. לדבריהם, את סכומי הערבות הראשונים ואגרת בית המשפט, לוו המבקשים מאחות המנוח ומחבר בטורקיה, אשר אינם יכולים לעזור בהמשך המימון , מה גם שמצבם הכלכלי של המשיבים הורע בעקבות המצב השורר באירן.
לתמיכה בטענותיהם הפנו המבקשים את בית המשפט לשורה של פסקי דין המציינים את חשיבות זכות הגישה לערכאות , ו את הזהירות הדרושה ממניעת חסרי יכולת לממש את זכותם זו על ידי קביעת ערובות גבוהות.
בתגובה, טענו המשיבים, כי קביעת בית המשפט קמא אינה נופלת תחת המקרים החריגים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור. בנוסף, הפנו לטיעוניהם בבית משפט קמא, כי סיכויי התביעה נמוכים וכי עלות הדיון גבוהה עקב דחיות ועיכובים בעטיים של המבקשים. המשיבים סמכו ידיהם על ההחלטות הקודמות בכל הערכאות בנוגע לשאלת הפקדת הערובה, ו כן על קביעות בית משפט קמא בנוגע לסיכויי התביעה ובנוגע למצבם הכלכלי של המבקשים .
לטענת המשיבים, טענות המבקשים בדבר מצבם הכלכלי שהורע, רק מגבירים את החשש כי לא יהיה ניתן לגבות הוצאות אם התביעה תידחה, ורק מטעם זה יש להורות על הפקדת ערובה על מנת שלא תפגע זכותם זו .
בתגובתה, הוסיפה המשיבה 3 כי בקשת רשות הערעור נסובה אך על הגדלת הסכום ולא על עצם הערובה, ומשום כך אין מקום להתערב בהכרעת הערכאה הדיונית. לתמיכה בטענותיה הפנתה משיבה 3 את בית המשפט לרשימה של פסקי דין של בית המשפט העליון בהם לא התערבו בקביעת ערובה שעמדה על סכומים גבוהים יותר מהסכום בענייננו.
בעניין סיכויי התביעה, הוסיפה מ שיבה 3, כי לגביה קיימת חסינות שיפוטית המוקנית לרשם ההוצאה לפועל, כאשר המבקשים לא העלו טעם ממשי להסרת חסינות זו במקרה דנן. בתשובתם טענו המשיבים , כי מדובר בהרחבת חזית משום שטע נת החסינות לא הועלתה בכתב ההגנה. כמו כן טענו, כי מדובר בפעולה מנהלית ולא שיפוטית , ועל כן לא חלה החסינות לרשם ההוצאה לפועל בעניינינו.
בתגובתם לתשובת המשיבים, חזרו המבקשים על טיעוניהם והדגישו עד כמה קשה להעביר כספים מאיראן, קושי שגבר בעקבות מגפת הקורונה. בנוסף טענו, כי הם הגיעו להסכמה עם משיב 4 (נתבע 5) ועם נתבע 6 שהם ימחקו מהתובענה, משום שאין להם יכולת להפקיד כל סכום נוסף. אשר לטענה, כי מדובר בהגדלת הסכום ולא בעצם מתן הערובה, טענו המבקשים כי הגדלת הסכום במקרה דנן נופלת תחת ההגדרה "עיוות דין" ועל כן יש לקבל את בקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה
בפתח הדברים יצוין, כי לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים ובמסמכים בתיק בית משפט קמא, אני סבורה, שלא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא, מהטעמים שיפורטו בהמשך.
מקור החיוב להפקדת ערובה בידי תובע להבטחת הוצאות הנתבע, קבוע בהוראת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") הקובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."
ככלל, לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות באופן מובהק לניהול ההליך, ובכלל זאת, בהחלטות הנוגעות לחיוב הפקדת ערובה. משכך, ערכאת הערעור תתערב בעניינים אלה אך במקרים שבהם ההחלטה מנוגדת לדין, גורמת עיוות דין לאחד הצדדים, אינה מתקבלת על הדעת או מתעלמת מנסיבות שהיה מקום להתחשב בהן (ראו רע"א 10142/17 גולד נ' ברגמן (פורסם בנבו, 28.01.2018), רע"א 4339/19 שרית קילקר נ' עובד נועם (פורסם בנבו, 27.08.2019)).
בעניין השיקולים העומדים לפני השופט כבר כתב כב' השופט (כתוארו אז) א' גרוניס ברע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, נח(5) 865 (2004): "ברי כי שיקול-דעתו של בית-המשפט במסגרת תקנה 519(א) רחב הוא. במסגרת זו על בית -המשפט, מחד, לשוות לנגד עיניו את מטרות התקנה – הבטחת תשלום הוצאות הנתבע שהתביעה נגדו נדחתה וכן צמצומה של האפשרות להגיש תביעות סרק, ומאידך, לאפשר את הגישה לבתי-המשפט לשם הגנה על זכויות" (שם, פסקה 5)
לא מצאתי, כי המקרה דנן נמנה עם מקרים חריגים אלו, המצדיקים התערבות בשיקול דעתו של בית משפט קמא, ודי בכך על-מנת לדחות את הבקשה.
במקרה שלפניי, קבע בית המשפט קמא כי ניתן לומר, מבלי לקבוע מסמרות באשר לגורל התביעה, כי בעקבות שמיעת פרשת התביעה, לרבות עדות ו של המומחה מטעם המבקשים, על הקשיים שעלו ממנה, נחלשו סיכויי התביעה. בשל כך מצא כי ראוי להגדיל את סכום הערובה הנדרש. בית המשפט קמא שמע את טענות המבקשים ובחן את הראיות הרלוונטיות, ולא השתכנע כי מצבם הכלכלי של המבקשים הוא כזה שדרישת מתן ערובה תמנע מהם כליל את זכות הגישה לערכאות.
בית המשפט קמא לא פרק ה עול המוטל עליו, והתחשב בכל השיקולים הרלוונטיים להחלטה, ובכללם, ריבוי המשיבים, הזמן הצפוי להתנהלות התביעה, העובדה כי המבקשים יודעים מזה זמן רב כי ייתכן שיוגדל סך הערובה ו את האופן בו השיגו את הכסף בפעמים קודמות כאשר בית המשפט דרש זאת. יוער, כי דרכים אלה בהם הצליחו המבקשים לשלם לבסוף את אגרת בית המשפט והערבויות הקודמות, לא יעמדו למשיבים, בעת שיבקשו לקבל את הוצאותיהם אם תביעת המבקשים תדחה. בנוסף , הקושי הכלכ לי אותו מתארים המבקשים בבקשתם, מדגיש את הצורך בהפקדה, שכן במצב דברים זה לא ניתן יה א להיפרע מהם ככל שתביעתם תדחה. אכן צודקים המבקשים כי זכותם לפנות לערכאות היא זכות מהמעלה הראשונה, עם זאת אל מול זכות זו עומדת זכותם הקניינית של המשיבים, ובית משפט קמא איזן נכונה בין הזכויות עת קבע הפקדה מתונה, בנסיבות העניין, כך שאין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.
לא זו אף זו, מאז שקבע בית משפט קמא את סכום ההפקדה, השתנו הנסיבות כך שסכום ההפקדה פחת באופן משמעותי, שכן נמחקו מהתביעה משיב 4 וכן נתבע 6, כך שנגרעו 10,000 ₪ מהסכום הכולל וכן הוחזרו למבקשים 14,000 ₪ . הסכום שנותר לתשלום עומד כעת על סך 16,000 ₪. לא ניתן לומר שסכום זה הוא גבוה עד כדי כך שלא יעמדו בו המשיבים, ואשר עלול לגרום להם ל"עיוות דין". בהקשר זה יוער, כי מדובר בסכום דומה לסכום שנפסק ביום 1.4.19, בעניינו של נתבע 1 ושאושר על ידי בית המשפט זה (רע"א 44200-04-19) וכן נדחתה לגביו בקשה נוספת לבית המשפט העליון (רע"א 5985/19) .
יובהר, כי הגעתי למסקנה זו גם מבלי להיזקק לש אלת החסינות של רשם ההוצאה לפועל, שאין זה המקום לדון בה, מאחר שהיא טרם עמדה לדיון לפני בית משפט קמא.
אשר על כן, סבורתני שלא נפל כל פגם בהחלטת בית המשפט קמא , ואין להתערב בהחלטתו להגדלת סכום הערובה להוצאות המשיבים 1-3.
בנסיבות העניין, ולאחר שהמבקשים עמדו על הבקשה על אף ש בהחלטתי מיום 24.2.20 הם התבקשו לשקול אותה בשנית נוכח שינוי הנסיבות, כאמור, ומאחר שהתבקשה תשובה, מצאתי לפסוק הוצאות לכל אחד מהמשיבים בסכום מתון בסך 1,500 ₪ (סכום זה כולל מע"מ). סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה .
סוף דבר, דין הבקשה להידחות.

המזכירות תשלח החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א סיוון תש"פ, 03 יוני 2020, בהעדר הצדדים.